2012 זה עכשיואינטרנטטורים אישייםשיטוטים

LIKE פרדס חנה-כרכור?

לפני כשבוע התקיימה ועידת האינטרנט של דה מרקר, שזה בערך הכנס הכי גדול בתחום של האינטרנט, המתקיים בארץ. אני מגיעה לכנס הזה כמה שנים ברציפות והשנה היה צפוף מתמיד.

הועידה רחשה וזימזמה. הרבה דיבורי אינטרנט 2010 באוויר. המוני אדם דחוקים וניידיהם בידם, ממקסמים את יכולות התקשורת בכמה ערוצים בו זמנית. אומרים לך 'שלום', ומייד מתעדים את המפגש, מצלמים אותך, מתייגים, מעלים לפייסבוק, מצייצים בטוויטר. מטורף. אפילו באוסלו לא עשו כזה סיפור מ'שלום'. תיעוד מקיף. המילים של police מעולם לא היו נכונות יותר:
Every breath you take and every move you make -I'll be watching you,

הדיבור החם של הועידה היה על ההזדמנות הגדולה שהגיעה מכיוון המדיה החברתית שהשתלטה עלינו: הזדמנות לקהילתיות. לשיתוף פעולה. ליהנות מחכמת ההמון. לתת במה ליצירתיות. לרגע הרגשתי שמישהו שם מדבר על המניפסט הבלתי גמור, של פרדס חנה-כרכור. האם יכול להיות שדווקא אנחנו כאן, אנשי הפריפריה המתעצמת, הקדמנו את זמננו?? הרגשתי גאווה לרגע. מבחינתי אלו הערכים שהביאו אותי למקום הזה, ונוטעים את הרגליים עמוק בתוך האדמה המקומית. אני לרגע מהרהרת, למה אנחנו לא עושים מזה מיליונים?

התפוצצות האטום
זה מצחיק, כי כשהתחילה מהפיכת האינטרנט, עוד ממש בחיתוליה, לימדו אותנו באוניברסיטה על 'אטומיזציה' של האנשים, שאלו בני אדם מודרניים, שחיים בתוך השבלולים שיצרו עבורם החיים במאה ה- 21. אנשים סגורים בחדר של עצמם, מוקפים במסכים, בבדידות. תיאוריות סוציולוגיות, מגובות בנתונים משבדיה, התריעו מפני הסכנה הגדולה שבפתח, והצביעו שהבדידות, אחראית לאחוז התאבדויות גבוה במיוחד וכי כך נחווה עולם בו ישרור ניכור מטורף.

והנה היום, באו הרשתות החברתיות ופתאום עשו כזה gathering, ויש כל כך הרבה sharing, ופתאום כולם מאד friendly , חיות חברתיות באקסטרים. האטום מתפוצץ. רק תאשרו לנו חברות ותעשו אותנו מאושרים. לפעמים זה כמובן מוגזם, ושוב היהודי מרגיש רדוף, הפעם בידי אנשים שמחק אותם מחייו לפני שנים, ואלו חוזרים אליו כמו רוחות ושדים מהעבר, לתוך תיבות הדואר האינטרנטיות שלו. צמאים לחברתו. אבל בל נשכח, שאת כל זה אנשים עושים כשהם בעיקר, לבד. בחדר שלהם. או מקסימום במשרד. ואי אפשר לקרוא לשיחה עם 40 איש ביום בדידות. גם אם מילה של ממש לא נאמרה, והכל הוקלד והועבר בפס הרחב. אם בכל זאת מרגישים את הבדידות נושבת, קופצים לאיזה כנס, לדבר עם החברים הוירטואלים באוף-ליין.

שאלות בלי תשובות
בסופו של דבר, בתוך כל הפאנלים והוועידות, לא מצאתי תשובות לשאלות שבאתי איתם. מבט אחורה למהפכות מהסוג שאנחנו חווים, מראה כי ככה זה כשנמצאים בתוך הסערה, בעיצומה של תקופה חדשה, תמיד יש יותר שאלות מתשובות.
החלטתי לא לשפוט, אלא לאתגר את עצמי ולנסות להבין. בעיקר את הבני-נוער. הם מבחינתי מייצגים באמת את השינוי, והם לא צריכים לשווק משהו באינטרנט ורק בגלל זה חיים בפייסבוק, הם חיים בפייסבוק כי זה החיים.
שלהם.

איך היא אמרה שם בפאנל, ילדה בת 16 דיברה על 24/7 בפייסבוק. "חלק מהחיים". "כמו שאני מצחצחת שיניים". בררר.. מלחיץ. אני מכירה את הטוטאליות הזאת רק מהאמהות, וגם את זה רק עד גיל שלושה חודשים, שמצטרפת אלינו המטפלת.

אותה תיכוניסטית השאירה אותי עם תמיהה עמוקה. למשל, למה מישהו יגיע לבי"ס ויבדוק אם החברים שלו נמצאים דרך הפייסבוק? מה, לא יותר פשוט להציץ רגע בכיתה ולבדוק? ולמה כשהוא כבר ראה שהחברים שלו הגיעו, הוא עושה להם 'לייק'?

מצד שני, זה לא רק עניין של תיכוניסטים ופער הדורות. יש גם מבוגרים אחראים סביבי, שמעדכנים בפייסבוק שהם: אוכלים, אח"כ תוקעים גרפעס, עוד שעה הם הולכים הביתה מהעבודה, חסר להם שמן באוטו, הם מתים על מסטיק דובדבן.
ואנשים שפויים עושים להם על זה LIKE!! מה לייק מה? מה? לימון יותר טעים!
אמרתי מראש, יש יותר שאלות מתשובות.

מעבר 'ממה יגידו', ל'שיגידו'
בגלל אנשים כמוני, שלא אוהבים את הדיווחים על מסטיק בטעם דובדבן (שוב, רק בגלל שלימון יותר טעים), היו לא מעט אנשים שמאד היססו בכל פעם ששיגרו מסר לעולם. זה היה הרבה יותר קל לעבוד עם זהויות בדויות בפורומים, אבל לאט לאט רואים את ההתפשטות הקולקטיבית מהעטיפות, והמסכות. אנשים קוראים לילד בשמו, וגם שמים תמונה שלו. כל ההאנשה הזאת מאד חשובה בעולם הדיגיטלי. נותנת לו תוקף. רק היינו צריכים לעבור את משוכת ה'מה יגידו' ל'שיגידו'. (תודה לאלון מוליאן על האבחנה).

3 קטנות:
1. חכמת ההמון' , דבר נהדר. תודה תודה לאנשים המעניינים ברשתות החברתיות שחולקים איתנו את החכמה שלהם. זה מעניין. זה מעורר השראה. זה מפרה. אני כבר לא אעשה תואר שני בכלום בגללכם.

2. עוד דרך שיכולים לשלם לכם על היצירתיות שלכם! באמריקה הגדולה, מתנהל שוק און-ליין, למכירת רעיונות בתחום פרסום, שיווק ועיצוב. מוציאים בריף עם תג מחיר, ומי שיש לו את זה, מוזמן לשלוח להם את העבודה שלו ואם היא נבחרת הוא מקבל על זה תשלום. בעולם הפרסום זה סוג של מהפך. בקרוב בישראל?

3. מעולם לא היה טוב יותר להיות צרכן! כל החברות האלה, רק רוצות שתעשה להם לייק תזכה בפרסים, תקבל הנחות, תטוס לירח והכל במחיר של לייק אחד!

טוב בעצם הם גם מבקשים שעל הדרך תשלח להם גם עוד איזה טיפ על המוצר שלהם. או סיפור. או מתכון. או תמונה. או וידאו. יאללה מה נראה לכם אנחנו עובדים אצלכם? ת'שתחררו לי מהפייס!
טוב לא כולם, ליוו'יס עשו עלו על רעיון מגניב!

[ענת מגל]
תגיות
הראה עוד

20 thoughts on “LIKE פרדס חנה-כרכור?”

  1. אז נרדמתי לפ"ב ואני לא משתמשת – ככה עדיין לא בא לי …אבל הלא בא לי מתחיל לעלות לי… אני מקבלת מיילים עם לינקים לפיסבוק ששם ורק שם יש מידע, מאמר שאולי מעניין אותי , בניגוד לקפה דמרקר , אני לא יכולה להכנס רק לקישור , אלא אם אני רשומה … בקפה, אני יכולה להכנס אבל לא להגיב- מעצבן!!! כלומר פ"ב – סוגרת את המרחב למי שמעוניין רק לקפוץ לביקור נימוסין ולאו דווקא רוצה להיות חבר..
    בנתיים מצטברת ערמה מאיימת של מי שדופק על הדלת הוירטואלית הלא פעילה שלי בפייס בוק והמאיימת לקרוס …כי אני לא נענת לתחנוניהם ..בקרוב כמו ב"צבע טרי" תפתח קבוצת הדחויים של זלאיט.. היא לא כזו ענקית ואני לא אדע בנתיים מי שם אבל אם מי מכם שמנסה- מרא אני אומרת כן , תכתבו לי מייל, תקפצו לבקר- קפה אמיתי יוגש. ואם יום אחד אסחף בזרם הקולקטיב – וזו לא ביקורת , לא לקולקטיב ולא לעצמי….!!!! אצטרך לשבת ולענות כן או לא לכל הצעות החברות – אפילו בכיתה ד לא היייתי כל כך מבוקשת..
    ללא הבדל דת גזע ומין.
    ואנקדוטה- קראתי בהארץ – פסיכיאטרים מחפשים מידע על מטופליהם ברשתות …
    אז נשכב על ספה ירקרקה ורכה וירטואלית או אמיתית ונפתח את המוח שלנו לסייבר ספייס- הטיפול יגיע…

  2. רונית תיסלם על הספה !
    ועדיין לא דיברנו כאן על מצבים בעייתיים בפיסבוק
    (כמו גם בעולם החיצון) כדוגמת גניבת זהות ושימוש בה לצרכי פירסום בשם המשתמשת .
    ועל קורסים לשיווק דרך הפיסבוק שבעצם עושים ההפך ממה שהאינטרנט התחיל ממנו :במקום חופש המידע זמינותו וביטול ההיררכיות נהיה מצב שאנשים מרגישים שהם צריכים לקחת קורס בפ"ב .
    למשל האתר הזה שלך הוא דוגמא מצויינת לחלום של הוגי האינטרנט
    ועוד דבר קטן כשמשמשת והגיגיה מגיעים לתוך המרחב הפרטי של כל אחת בביתה והיא הופכת מוכרת וזמינה , היא נהפכת למה שפעם חיים יבינים היו :כל יום בסלון של כל מיני אנשים שמרגישים שהם מכירים אותם הכירות כלכך קרובה ואינטימית שבטיול לרודוס בהתקלם בפרסונה הטלויזיונית היו האנשים מהסלון פוצחים איתם בשיחה כאילו הם מכירים מימים ימימה…וככה כל אחד יכול להגיד את שעל ליבו לעשות שימוש במידע ובפלטפורמה ללא דין או חשבון.
    וזה מחיר החופש.
    שווה

  3. הנה עוד כמה דברים ממני

    חניתה יקרה, במקרה בשבת פגשתי את חניתה שלי, חברה טובה, רגע לפני שהיא זונחת אותנו פה והולכת למצוא את מזלה בארץ ניכר.
    היא אמרה שהיא לא מוכנה להיות בפייסבוק נקודה.
    דווקא היא בחורה פרועה עם ראש פתוח אבל לזה היא אמרה לא.
    נראה אותה עוד חודשיים. נראה לי שיש מצב רציני שנראה אותה איתנו, משוטטת בשוק ה – F בין האנשים. ניקח את זה כניסוי קטן. אעדכן.

    עמלמול – כתבה מעניינת מאד. קצת קונטרה למה שנראה על פני השטח. ש'לצעירים' האלה לא 'כפת מה יגידו עליהם. מסתבר שדווקא מהבוגר האחרי עושה שטוית

    והנה מה שחברה כתבה לי על פייסבוק:

    האדם הוא יצור חברתי ואין מנוס מזה
    והתיקון שלנו מתחיל באהבת הזולת,
    שדרכה מגיעים לאהבת האל.
    ופיסבוק היא עדות לכך שהיום אחרי הפיצוץ הגדול
    שקרה לנו שהתנפצנו לרסיסים מופרדים
    לאט לאט מתחיל התהליך של התקבצות חזרה למצב של איחוד.
    כמובן שזה רק באופן פנימי תודעתי כי אנחנו כבר מאוחדים
    ורק מרגישים את עצמנו כנפרדים.

  4. אני אגב מצאתי ספה בפייסבוק. זה היה מצחיק ויפה. אחרי הניוזלטר הראשון יצרה איתי קשר אישה בשם נועם נבו, שביקשה לפרסם טקסטים שלה באתר. התחלנו להתכתב. תהיתי עם זו נועם נבו מהסוסונים, שפעם גרה בפרדס חנה.
    חיפשתי בפייסבוק.
    מצאתי את נועם הזמרת,
    נהיינו חברות.
    בינתיים נועם נבו שכתבה לי הסתברה כמישהי אחרת. אבל בינתיים –
    יום אחד אני רואה על הפיד של נועם נבו הזמרת, שהיא והשותף שלה משחררים ספה. מה משחררים – מבקשים דחוף שמישהו יבוא כבר להוציא להם אותה מהבית. היא ענקית עליו.
    מיד התנדבתי! בלי לראות את הספה! רק מעצם המקריות.

    שלשום הגיעה אלי הביתה ספה ירוקה מהממת, ענקית ורכה, במצב מעולה. וכולה עלתה לי הובלה של 150 ש"ח (מת"א).

    תודה נועם!!! (ותודה גם לנועם נבו שהזיזה את המהלך)

  5. בלי להיגרר לחשיבה קונספירטיבית – זה מזניק אותנו כאנושות (כן, מילה גדולה, אבל פייסבוק גורפת את כל העולם בקצבים מדהימים) למימד חדש. אם פעם אנשים היו מסתירים את הסבל הפרטי שלהם – אבל, מחלה, או כל דבר אחר שפעם היה "לא נעים לדבר עליו", אולי כדי "לא להכביד", הרי שהיום ברגע שיש לבנאדם פייסבוק והוא בוחר לשתף אז הוא פותח את עצמו. וזה יכול להביא להרבה עזרה.


    לא הייתי מזלזלת בצורת תיקשורת יותר חשופה. זה יותר מאשר אבן שנזרקת למים סה טו. זו באמת הזדמנות לעמוד חשוף עם מי ומה שאתה בזמן נתון. לשים במודע את התת מודע, שילדים וחיות וגם יותר ויותר מבוגרים מתחילים להיות ערים אליו בתקשורת עם אנשים אחרים. כשהאשליה של הפרטיות מתנפצת קיימת אפשרות לשיחרור.


    ברגע שקראת מישהו שכתב על עצמו משהו עדין ופרטי ואח"כ אתה פוגש אותו במרחב הפיזי – אפשר להתחיל "לדבר מהאמצע" במקום לגשש סחור סחור. עדינות וטאקט תמיד נדרשים, גם כאן, ובכל זאת – בעיני מדובר במתנה גדולה.

  6. יפה ברונית.

    אתמול בעודי מנסה לנתח את התופעה הזו שאני חש אליה יחס אמבי-ולנטי, הרגשתי שעליתי על הרציונאל או על אחד הרציונאלים שעומד בבסיסה.

    ואני מתכוון בעיקר לנושא התכנים (לא לאמא ולילדה שזה אנקדוטה חביבה).

    לראשונה , למאות אלפי אנשים (למיליונים בעצם) יש את האפשרות להיחשף ולומר את מה שיש להם לומר. לפרוץ את מחסום האנונימיות ואעפס מסתבר שלרוב האנשים אין מה ללומר חוץ מאכלתי, שתיתי נסעתי וחזרתי.

    בוא ניקח את מושבה חופשית כדדוגמא. יש לה אלפי קוראים פאסיביים בחודש (כלומר כאלו שנשארים באנונימיותם)יש 250 אנשים שהצביעו בידיים שהם אוהבים אותה (עשו מעשה אקטיבי), יש עוד 50 מגיבים פחות או יותר קבועים, יש עוד 15 מגיבים ממש קבועים ויש עוד 6 פחות או יותר כותבים קבועים (כולל הרכש החדש). זו בערך הפירמידה ולא בחינם. רוב האנשים מרגישים שאין להם מה להגיד, וגם אם יש להם אז הם לא יטרחו, וגם אם ממש בוער להם, אולי הם חוששים לרשום את הדיעה שלהם במרחב הציבורי או שהם לא עברו עדיין את מחסום הפחד.

    בפייסבוק, ה"פחד" הזה באיזשהו מקום נעלם. אם כבלוגר נדרשת לספק תכנים על מנת "לשרוד" או לעניין אנשים. בפייסבוק כל אחד בנה לו אתר אישי עם תמונה והגיג. מעין תעודת זהות.

    עכשיו לך תבדוק תעודות זהות לאלפי אנשים. אם אתה לא מגב"ניק בגשר אלנבי, אתה לא ממש תעשה את זה.

    רוב תעודות הזהות יישארו אנונימיות, כי בסופו של דבר רובן לא מעניינות.מתוך 30 בוגרי מחזור של בית ספר לקולנוע שמתקבלים לאחר סינון מאסיבי(של אנשים מאוד מוכשרים), אחד או שניים יעשו פיצ'ר והרוב יתפזרו לתעשייה או שיפרשו ממנה.

    כמה פובליציסטים באמת מעניינים אותך? כמה סופרים מותירים עליך את חותמם? אל מול כמה עבודות אמנות אתה עומד נפעם?

    הפייסבוק היא צורת תקשורת, יותר חשופה. סה טו. זו עוד אפליקציה כמו (שיחת וידאו בסלולר ותחשבי מתי עשית שיחה כזו?), יש לה את מוטיב האבן שנזרקת למים ועושה מעגלים וזה עיקר כוחה, ועדיין בסופו של דבר כל החשיפה הזו אם לא תהיה מגובה בתוכן, היא קליפה ריקה.

  7. השבוע סיפרה לי ידידה, שבאחד הערבים היא ישבה בסלון עם הנטבוק והפייסבוק. הילדים כבר היו במיטותיהם. פתאום היא מקבלת צ'ט בפייסבוק מהבת שלה שאומרת: אמא.. את באה לחיבוק וסיפור?

    ***

    גם לי זה לא מרגיש כמו אופנה אלא כמו שינוי בתודעה. במקום טוקבקים אנונימיים – כל אחד מופיע עם כל החבילה שלו ונדרש לחשוב פעמיים לפני שהוא זורק תכנים אל המרחב הציבורי. סוגיית הביטוי האותנטי עולה. אולי זה בכלל שיעור הכנה לתלפטיה..

  8. יפה כתבתם כולכם!
    ואני שכרגע בארץ נכר ללא השפה המנטליות והחברה
    שחסרים כלכך, היצטרפתי לפייסבוק ליפני כמה חודשים ואני חייבת להודות שכרגע זה נותן כח להמשיך בדרך עם חיוך ותחושת שייכות למרות הריחוק…

    איזה כייף זה ליקרוא את דעותיכם ולהגיב
    איזה כייף זה ליראות ולפטפט עם חברים בעזרת סקייפ ופייסבוק ומושבה חופשית …הם הפכו ליהיות המועדפים עליי בימים אלו אפילו יותר מהמיילים
    אז ריספקט לקידמה בתיקשורת וכמובן מינון נכון וסינון נכון!
    חיבוקים

  9. מסכים עם "לא להיבהל ולא להתנגד" ומסכים בעיקר עם שיטת השיווק של "פה לאוזן". מניסיון זו אכן שיטת השיווק הטובה בעולם. זו הסיבה שאני חש התנגדות לכלי השיווקי הזה.

    מפה לאוזן זה עבור יודעי ח"ן. אם אני עולה על הזולה הכי מגניבה בסיני, אני משחרר את זה לחברים, כשהעדר מגיע אחרי שהשמועה מסתובבת אצל כולם,אני כבר לא שם.

    מזכיר לי את רמי הויברגר ששנים שמר (וכנראה עדיין שומר ) בקנאות על האי שבו הוא נופש כל שנה ביוון. במקרה(או שלא במקרה) הגענו לשם . הבטחנו לא לשחרר את המידע.

    באיזשהו מקום, אלו שלא מפסיקים לצבור אלפי "חברים" ולא מפסיקים להופיע על הקיר שלי באובססיביות מתחילים להיראות לי כמו דואר זבל.

    בקיצור אם בפוסט הראשון שלך הצבעתי על המתח המתמיד שלי בין פירסום/לא פירסום חשיפה/לא חשיפה כאן אנחנו מתקדמים כבר לרצון לשווק אל מול הצורך והיכולת לשמור על "בוטיקיות".

    דילמות. דילמות.

  10. הפ"ב הזה באמת משעמם ומנג'ס. ככה גם חשבתי על הסלולארי בהתחלה…למה צריך למצא אותי, או לא למצא אותי ולכעוס שלא עניתי… ועכשו אני בחרדות אם יצאתי מהבית בלי [הסלולאר]..
    הפ"ב פשוט נוח. נוח לשיחת חולין למי שיש זמן ונוח למסור דרכו הודעות [ראה קבוצת "הגינה הקהילתית פרדס חנה כרכור"].נוח לאיפסון תמונות ולשמירת לינקים.
    אתמול בניו יורק טיימס כתבה גדולה על הדור המצנזר.. הדור החדש שמבין שהפ"ב הוא כלי מצויין אבל לא בהכרח כדאי שכככככככולם ידעו הכככככול. והם לומדים למיין ולצנזר ולהתאפק ולא לרוץ לספר לחברה [בעיקר כשהבוסים שלהם פתאם מבקשים מהם חברות דרך הפ"ב].

    http://www.nytimes.com/2010/05/09/fashion/09privacy.html?src=me&ref=general

  11. כגן, אני איתך,
    כלומר – לא קיימת!
    to be or not to be האלמותי בגרסת הפייסבוק.

    כנראה שגם אני אלטע שמאטע,
    כי לא מתאים לי לכלול בחיים שלי אג'נדה של "שיווק" ואני הופכת את זה ללגיטימי. למרות שלכאורה יש לי מה לשווק. טרנדים תמיד היו ויהיו, אמנם עכשו הם יותר חובקי עולם, אבל הם עדיין טרנדים.
    ובכל זאת הבחירה תמיד בידינו אם להגדיר את עצמנו באמצעותם, תוך בדיקה אמיתית של תועלת ודיוק פנימי.
    בשנות השמונים שיחק הכוח של הסודיות שהיה הכוח הממגנט ביותר. גם אם בכמוית קטנות, אבל האיכות דברה בעד עצמה.
    יש דברים שיכולים לקרות רק בקונטקסט מסויים. רק בקטן ואינטימי. מעדיפה מדורה עם כמה "חברה" מאשר מדורה אלקטרונית.

    ואולי דווקא כל הבחוץ הזה מזמין מחדש בחירה בסודיות, בפרטיות, בהריונות חסויים של רעיונות, לפני שהכול יאבד את הערך שלו, יתמסחר, ישווק.

  12. הי אייל,

    תודה,

    אין באמת הכללות, אלא ציור תופעה. אני מסכימה בגדול עם מה שאתה אומר.
    הילדה הזאת מהכנס אמרה שמבחינתה מי שלא נמצא באינטרנט לא קיים.
    אז כן, קצת פרופורציות..
    אני אפילו מכירה כמה אנשים שמבחירה ממש לא שם (אבל מידי פעם מציצים לראות מי כן נמצא..) וזה בסדר.
    לגמרי.
    אבל זה לא העניין.
    אנחנו חיים עכשיו על סוג של תפר. בין תקופות. לשינויים לוקח זמן להיות נוכחים. לקבל צורה. להתייצב. להתמלא בתוכן אמיתי.

    באינטרנט, כל התהפוכות האלה מתרחשות כבר די הרבה זמן. היו הרבה מאד ניסיונות קטנים, בינוניים, כמו חבר'ה ואחרים, שלא הצליחו. ואז הגיע פייסבוק, שאגב, גם לו לקח זמן להתפס, והביא את המהפיכה בגדול.

    פייסבוק הוא סה"כ סוכן של המהפכה. מהפכה שעושה שינוי לתקשורת ביננו.
    ברגעים אלו צצות לו עוד שלוחות, על אותו מודל.
    זה לא טרנד. אני לגמרי מאמינה שזה כאן כדי להשאר.

    יש מי שיתעלם, יש מי שישתמש ויהנה מהתועלות האמיתיות של הדבר, ויש מי שיקח את זה לקיצוניות, וזה עושה את זה שטחי.

    כל מה שזה עושה, זה לנסות לחקות את מה שאנחנו פה כל כל אוהבים, לייצר מפגשים אנושיים. כן, זהו טבע האדם.

    ובעולם שלי של שיווק, זה מנסה לחקות את העברת המידע מפה לאוזן. השיטה הטובה ביותר לשיווק, מאז למעולם.

    קשה להיות חד משמעיים אבל גם אם מחר בבוקר יבוא ענן אבק ויכסה את הפייסבוק, זה כבר לא משנה. משהו קרה-קורה-יקרה לתקשורת שלנו.

    האמת שגם לסלולארי לקח לנו זמן להתרגל. הייתי בין האחרונים שהיו עם סלולאר, וגם אז רק בגלל העבודה, ובין הראשונים שהיה להם אייפון..

    אני בעד לא להבהל, ולא להתנגד, ולא להתמכר, אלא לקחת מה שמתאים, או לא לקחת בכלל ורק להתסכל, לחזות בטורנדו.

    ובטח יש אנשים שבכלל לא מבינים על איזה מהפיכה אנחנו מדברים פה, 'בסדר, יש פייסבוק סו וואט' זה כמובן תלוי מאד באיך נראה היום יום של כל אחד מאיתנו.

  13. קודם כל תודה. את כותבת טוב, ואת בהחלט שינוי מרענן בשמי המושבה החופשית מבחינת התכנים והפנים.

    מבחינתי זה כרגע "און דה פייס" כל הפייסבוק הזה. זה שטחי, זה שיווקי, זה לא מעניין וזה בעיקר מנג'ס.

    מזכיר לי קצת את הטרנד שאפף את "חבר'ה" שאולי הקדימו את זמנם ואחרי זה נעלמו.

    כמובן שאני אולי עשוי להיתפס כ"אלטער פארצר" שלא יכול לזהות את הטרנד הבוער ביותר שעובר לו מתחת לאף. אז "שיגידו".עוד כשהנושא היה בחיתוליו, הסברתי שלפחות בפרדס חנה כרכור הקהיתלתיות והחברתיות הן לא וירטואליות ולכן אין לי שום צורך ברשת וירטואלית חברתית שעם כל הכבוד מושג החבר שם מזכיר את מושג החברות באגד.

    ומהבחינה הזו פרדס חנה כרכור לא מקדימה את עצמה. האדם הוא יצור חברתי נקודה. הוא יחפש לו את כל האפיקים על מנת ליצור קשר.יש מי שמעדיף את הקשר הפיזי ויש מי מעדיף את המסכים.

    ובקרש לנוער שממש חי שם, גם כאן לא הייתי קופץ להכללות. יש לי בבית מזה ומזה. יש את מי שחי ברשת ויש לו 900 חברים וזה עדיין לא מונע ממנה להיות פעילה בעולם הפיזי כמעט 24/7 ויש את זאת שזו לא מעניין אותה בכלל.

    אנחנו חיים בעולם של גילויים ומה שיותר מצחיק זה שאחנו חייבים גם "לדווח" על כל גילוי ולנסות "לקטלג" כל תופע בת יומיים בערך.. אין שום ספק שהאינטרנט הוא מהפיכה אבל בסופו של יום, 1.7 מיליארד אנשים חיים בדולר ליום ועם כל הכבוד לסטיב ג'ובס, ביל גייטס לארי פייג' סרגי ברין ולמארק צוקרברג, כשאיזה הר (שאף אחד לא מסוגל לבטא את שמו) משתעל כל אירופה משתתקת . ללמדנו משהו על פםרופורציות.

כתיבת תגובה

Close