זוגיות ומשפחהטורים אישיים

פרשת ראה. הברכה שבקלילות.

[אילת מלמד]

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל…וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח…וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם

אחרי טור מעורר הדים, חלקם לא קלים, מתיישבת שוב לכתוב. הרבה כאב התנקז לאזניי בשבוע הזה, גברי ונשי כאחד. ישבתי ושאלתי את עצמי האם יש משהו שנעלם מעיני. ניגשתי לאורים ותומים שלי לקבל תשובות, להורוסקופ שלי, לפרשת השבוע. שוב קיבלתי תשובה מדויקת. הפרשה היא פרשת "ראה", והיא נפתחת בקללות וברכות.

כשעם ישראל יכנס לארץ, הדבר הראשון שהוא יעשה, זה לעמוד בין שני הרים, הר הקללה והר הברכה. כמה קרובים שני ההרים המנוגדים האלה, כמה קל להתבלבל ולבחור בהר הקללה, סטייה קטנה בדרך ואתה שם. ובכל זאת תמיד יש בחירה. אנחנו הבוראים והמעצבים של דרכינו, אם נבחר בדרך הברכה, נצא כולנו מבורכים.

המילה שעלתה בי מקריאת הכתובים היא "התמסרות". אנחנו נאחזים בציפורניים בחפצים ואנשים, אנחנו מפחדים לאבד, ליפול, להישבר. איש לא מבטיח לנו חיי ברכה, אז אנחנו נאחזים במה שאפשר כדי לספר לעצמינו שאנחנו מוגנים. אין הגנה אמיתית בקיום הזה. הבריאות שלנו, הכוח שלנו, העתיד שלנו לא ברור. ממקום של חוסר ביטחון וחוויית חיים של שרידות אנחנו נאחזים חזק יותר. ממקום של אמונה חזקה ביקום ודרכיו המוזרות, ממקום שמבין שהכל זמני, אנחנו יכולים באמת להתמסר. לשחרר. לשמוט.

נושא שמיטת הכספים העולה בפרשה, מרתק. כל שש שנים עושים ריסטארט כלכלי. אם מישהו חייב לך כסף, בשנת השמיטה חובותיו מתבטלים. אחיך, לוחשת באזנך הפרשה. אחיך הוא. מזכירים לנו לא להיות נוגשים של רעינו ואחינו. כן, הוא חייב לך כסף אבל הוא רעך ואחיך, ויש אלוהים בחיי שניכם ואלוהים, כמו אבא של שניכם, מזכיר לך לדעת מתי להניח לדברים. הישמר לך, מזהירה התורה, שלא תימנע מלתת הלוואה לפני שנת השמיטה שמא לא יחזירו לך והחוב יתבטל בשמיטה. אלוהים מבטיח לך שיברך אותך ויפצה אותך אם תנהג כבנאדם ולא תתנהל ממקום של צרות עין וחרדה כלכלית.

די, אני מתנערת עכשיו מול המחשב. קצת קלילות, אני גוערת בעצמי, היה לך פעם חוש הומור. מאבקים הם קקה, מי בכלל רוצה להיות צודק כל הזמן, למדת לשמוט חרדות וכספים, ולהרוויח אותם חזרה (גם את החרדות וגם את הכספים), תתמסרי, תניחי, שחררי. מאבקים עושים קמטים בפנים ודאגה מקמטת את המצח. תתנו לי להיות טיפשה קצת. תמימה ואוהבת. שני דברים, אני יודעת מובילים את חיי ומצילים אותי ברגעים קשים, אמונה והומור.

אני באה מבית שאסור לדבר בו על כסף, כסף היא מילה גסה. כשבעלי לשעבר היה מדבר אתי על כסף הייתי מקבלת צמרמורות רעות וכיווץ בבטן ומיד הייתי שונאת אותו. ככה, תגובה קלינית. הוא סידר את החיים בטבלאות אקסל ואני בלגנתי אותם. חלוקת תפקידים שכזו. שנתיים אחרי הגירושין, שלחתי לו מייל בזנב מקופל. אני ,שהצעתי לו להתגרש ממני ולהתחתן עם האקסל, ביקשתי בנימוס, את הטבלה לניהול שוטף של הכנסות והוצאות כדי שאצליח להתארגן על עצמי. באותו המייל השבעתי אותו שאם אי פעם יזכיר את זה או אפילו יחייך כשהוא קורא את המייל, חיוך קטן לעצמו, אני אדע את זה ואעשה לו הפחדות בחלומות.

מרגיש לי נכון, לצרף את הניסיון הראשון שלי בכתיבת בלוג, שכתבתי פעם פעם, לפני שנה. שנייה אחרי שהתפוצץ עלי המנוע של הרכב ופתח רצף של שואות כלכליות מצטברות. הבן זוג שהיה לי אז הבין שקשה לי, ונעלם. בקיצור, היה ממש כייף. ממש. כאבי גדילה (בציצי כבר לא יהיו לי, אז לפחות בחשבון הבנק). מאז קניתי אקו מיקרה רעשנית וחסכונית בורדו עם מחמם תחת לחורף שמתאימה לי למשקפי השמש ולהנד-בג האופנתי. אוטואית ידנית, כי אני כוסית עם פוזה של ערס (וכי ככה יכולתי לקנות חדשה מהשכרה עם הלוואת בלון). זהו, משחררת את הטקסט הראשון שכתבתי בכאב מחויך כשפנטזתי על בלוג שיכריח אותי לכתוב על בסיס שבועי.

לפניכם:

נכתב באוקטובר 2012

סוף מאי 2010, אני יושבת על המרפסת הקסומה הצופה לעמק ולאגם הדייג הפסטוראלי, ואומרת לעצמי, את נמצאת לפני השנה הכלכלית הכי מפחידה בחייך, גירושין, ארבעה ילדים עלייך חצי שבוע, על כל הצרכים שלהם, ואת לא מפחדת. הכישרון הנרכש, להתגרש, פתח בפניי את האפשרות להתגרש מאינסוף דברים- מהפחד שלי מג'וקים ועכברים (כי למה מי יבוא אם אני אצעק?), מאימת הבנקים (אני שמה עקבים וליפסטיק לפני שאני הולכת לבנק), מהפחד לישון לבד, מרעמים וברקים, מחו"ל, מריק, מעומס…

על הבלקון, שוטפת את העיניים בשדות, את האוזניים בציפורים, ואת חיי בדבש, הזדכיתי על החרדה הכלכלית!

אתמול בערב, אחרי שנתיים וקצת, מצאתי את עצמי מתפרקת בבכי ומשוועת לגבר גדול וחכם שיאסוף אותי בידיים חזקות ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר.

הכל התחיל כשסעיף תמוה בפירוט כרטיס האשראי שלי עיקצץ לי בעין סימן שאלה, איזו עסקה עשיתי בכלל ב12000 שקל, שאלתי את עצמי. ומה זה למען השם, פרעון תשלום עדיף, ומאיפה צצו כל ההלוואות גישור האלה… אחרי התעקשות והרבה דקות המתנה, הגעתי לפקיד מאנפף, שאם הייתי פוגשת בכל סיטואציה אחרת, נגיד ב"בליינד דייט" הייתי מאפסת במבט, פה היתה ידו על העליונה והוא הסביר לי שזכיתי להיות חלק מתכנית בה הכסף המזומן שאני מושכת בכרטיס במקום לרדת מהחשבון נצבר לי, בכל חודש באופן קבוע. הם גובים רק 750 שקלים, והשאר ממשיך וצובר ריביות והלוואות גישור.

"מה???" צרחתי בטלפון, "מי לעזאזל ביקש את התכנית הזו ואיך אני מוצאת את עצמי אחרי שנתיים שהכרטיס ברשותי (הכרטיס הראשון מהחשבון שפתחתי לבדי לבדי בעצמי בעצמי מיד אחרי הגירושין) חייבת לכם 12000 שקל ומה ההיגיון בתכנית ההזויה הזו שאתם מחליטים "להלוות" לי כסף בלי שביקשתי וגובים עליו ריביות מנופחות לפי ראות עיניכם?"

הוא, באדישות, הציע שכשיהיה לי הכסף פשוט אסגור את החוב ושבעצם אני אמורה להודות להם על זה שהם הלוו לי כסף כל החודשים האלה… היטלטלתי בין צורך חייתי להשמיד את האידיוט לבין תיעוב עצמי וייאוש על זה שמפלצת כזו תפחה לי בדפי פירוט האשראי בלי ששמתי לב כי אני אמנית ומתעסקת ברוח ובאנשים ובטוב. כי בלה לה לנד, שם אני מבקרת על בסיס יומי, אתה מאמין שאם סך הכל החשבון מאוזן אז הכל בסדר ושאם עושים מה שאוהבים אז הכל בא על מקומו מעצמו ושאם אני מתייקת את ערימות המסמכים בקלסר מרשים שכתוב עליו 2012 בטוש אדום עם חוצצים וניילונים והכל, זה הרבה מעל ומעבר למה שאני הייתי מסוגלת פעם ושזו התקדמות אדירה, והקטע של לקרוא לעומק את הטקסטים המתויקים עם המספרים והמילים הפחות מובנות זה מותרות השייכות לגברים חרדתיים.

אז לרגע אתמול, באמת רק לכמה דקות, התיישבתי על הרצפה במטבח, והתגעגעתי לגבר חרדתי עם רגליים יציבות על קרקע העולם, שיחבק אותי ויגיד לי שאני לא צריכה להעסיק את הראש הקטן והיפה שלי בשטויות האלה ושהוא פשוט יסדר את הכל.

שבת שלום

שפע, בריאות ואושר.

אילת.

הראה עוד

16 thoughts on “פרשת ראה. הברכה שבקלילות.”

  1. טובה קבלי את התנצלותי העמוקה על כך שאני מלאה את כלל הציבור בזוטות ודברים חסרי משמעות ומונע ממנו נחת ושלווה.

    כפיצוי אצרף את הלינק הבא כדי שיוכיח את התנצלותי הכנה על המטרד הסביבתי

    תודה ושוב סליחה

    http://www.orot.ac.il/publications/amadot/amadotpdf/4-3.pdf

  2. מתגרשת יקרה.
    הפתעת אותי, לגמרי. הייתי בטוח שאת הגעת למסקנה שגם עובדת שעל הגבר אי אפשר לסמוך מבחינת אחריות ולפיכך שלפחות יהיה אחראי ע"י חיובו בחוק לשאת בהוצאות של הילדים ותמיכה בהוצאות שלך. מה שקוראים לו מזונות.
    את אומרת שהמציאות בפועל שאת חווה היא גבר שלא לוקח אחריות כספית ולא אחריות הורית ראויה.
    הפתעת אותי כי כ"כ ברורה לך צדקת דרכך המבטלת את חשיבות הגבר לעומת המציאות הבריאה והמאפשרת חיים תקינים לאורך זמן שהוצגה בפוסט ושכן מצליחה להתקיים במציאות הורים גרושים.
    אז מה יצא מכל הסיפור? מה הבנו? שעדיף לדרוש מהגבר מזונות שגם אם הוא לא שלם איתם אפשר יהיה לחייב אותו ע"י החוק בעזרת עורך דין ( שהוא היחיד שמקבל כסף בסיפור הזה) ובתוך כך לראות איפה האבא לא בסדר כי הרי נכנסים איתו למאבק..
    או לחילופין לקבל (אולי בצער) את ההבנה שילד הוא לא נכס מניב לאמא ועם כל הכאב הכרוך בגירושין העבודה האמיתית היא לבנות מחדש חיים על בסיס יסודות בריאים שטובים לכלל האנשים במשפחה. גם אם היא נחצתה.

    מה שלא מפתיע אותי זו האמירה שלך שזה מה שהעו"ד שלך אמר. מתגרשת יקרה העו"ד הזה והקולגות שלו. אנשי הרווחה וכל שאר הבוחשים מביאים את פרנסתם לביתם שלהם ולילדיהם שלהם בדיוק בזכות הסכסוכים המיותרים האלו.. כשהצעתי לך לבדוק מדוע המלצות הוועדות השונות עדיין לא מאושרות בחקיקה שתשים סוף לבזיון הנוכחי התכוונתי לכך. מי באמת מונע בחקיקה מציאות שתפחית חיכוחים בין ההורים הגרושים? במי זה באמת תומך?

    כגרוש ותיק, המלצתי היחידה לך היא שתבררי טוב טוב ממי את מקבלת את ההמלצות שאת בוחרת לקבל.

  3. אני לא יודעת על מה אתה בונה את המגדל שלך. אני לא מקבלת גרוש, הגרוש שלי לעומת זאת בקושי רואה את הילדים. למה? הוא טוען שבגללי. תשאל אותו.
    האמת היא שהוא מסרב לקחת אותם באופן קבוע ותמיד איכשהו יש ביטולים ועיכובים.

    לגבי מה שאמרתי על המשמורת המשותפת – זה נאמר לי ע"י עו"ד.

  4. בדרך אני אני רק קורא פה ולא מגיב אבל הפעם מרגיש חייב אחרי אוסף השטויות פה שנאמרות ע"י מתגרשת.

    בתור גרוש מנוסה, ותיק, אב לילדים ועם גרושה בצד השני שמתנהגת באותו האופן שאת מציגה. דואגת בעיקר לעצמה כי היא מרגישה חלשה ומקופחת, כי התנאים מאפשרים לה להיות שקועה ברצונותייה שלה. כי היא האם שיודעת מה טוב לילדייה ואין בלתה. מין קורבן מקרבן שכזה.
    אני מתקומם כאן כי את קצת מגרה לי את הדמיון בין מה שפגשתי לבין האמריות שלך.
    אם את כל כך מעורה ובעלת דיעות כ"כ נחרצות וברורות בנושא, שמן הסתם (רק ביננו, עוזרות לך להוריד נטל כלכלי מעצמך, ע"י השלכתו על האחר) וכל זה רק במחיר של איזו דמוניזציה קטנטונת שלו ושל דומיו הגרושים.. ההם..

    צאי ובדקי..

    1. כמה אבות אשר היו הורים מעולים במהלך חיי הנישואים, נאלצים להתרחק באופן כזה או אחר, אם מבחירה שלהם או מהחלטה שנכפתה עליהם ע"י מערכת שאינה מצליחה להתאים את עצמה לעידן שבו אנחנו חיים ולהורים בדורינו..

    2. כמה תיקי מזונות ישנם פתוחים בהוצאה לפועל ומהם הסכומים האדירים של חובות אשר מתגלגלים שם? איך ייתכן שהגענו לכזו כמות של אבות "שמתנערת מאחריות כלכלית?"

    3. מדוע המלצות 2 ועדות שתומכות באיזון בין שני המינים במקרי גירושים. איזון כלכלי ואיזון בטיפול בילדים ואחריות הורית וכיוצ'. מדוע המלצות אלו שהוגשו לממשלה מתעכבות ואינן עוברות חקיקה? מי מעקב את אישור ההמלצות האלו? האם אלו הגברים שלא רוצים לראות את ילדיהם או גופים אחרים?

    4. כתבת שמשמורת משותפת פשטה את הרגל… את כותבת מהרהורייך ותובנותייך הגאוניות בשעת לילה מאוחרת. את יודעת מהם באחוזים הזוגות או רחמנא לצלן האבות אשר מבקשים משמורת משותפת וגם מקבלים אותם. משהו מהנתונים האלו את יודעת.
    אני מניח שלא, לכי לבדוק. אומר לך על קצה המזלג שכיום זה בערך 15% זה עולה בערך באחוז בשנה. חרפה למדינה ולתושבייה שכך הם פני הדברים בהקשר הזה.
    האם מסביבך מאותם הגרושים שאת פוגשת ולא מאמינה להם, האם רק 15% מהם נראים כך כדואגים קשובים ואחראיים לילדיהם כדי להיות יחידי סגולה שמקבלים את התואר הנכסף שמכיר בהם כהוריים שוויוניים? האם כ85% מהאבות הגרושים בישראל אינם ראויים להקרא משמורנים? לפני שתקפצי בעוד התגוננות מטופשת, אשאל אותך איך הם היו אותם ה85% לפני שהתגרשו. כיצד אישרו להם להיות אחריים לילדיהם אז? ומיהן אותן 85% נשים (שאמורות להיות ממש דביליות אם התחתנו עם אנשים כ"כ לא ראויים)

    5. עוד קצת בדיקות אם הגעת עד כאן.. מתוך אותם זוגות מתגרשים. כמה מהם נעשו ביוזמת הגבר, כמה ביוזמת האישה? בדקי נא.. תהרהרי נא..

    תשמעי, גירושין זה סיפור שלרוב הוא לא נעים. אילת הציגה כאן גישה, דרך, פתח לאפשרויות, להתבוננות אחרת על הניתוק הכ"כ כואב זה לכל המעורבים בדבר. אילת דיברה בפוסט שלה על אפשרויות הבחירה שאנחנו יכולים לעשות בתוך המציאות הזו הכ"כ לא פשוטה.

    המערכת כיום בישראל, מנוונת, ארכאית, לא תואמת את העולם שאנו חיים בו. (ישראל הוכרזה כמדינה אשר מקיימת חוקים גזעניים כלפי מגדר אחד – גברים וזאת ע"H האיחוד האירופי. מי שיזם את הפנייה אליהם היו גברים, אותם גברים גרושים לא אמינים כדברייך.)
    יקח לה זמן להשתנות אך האמיני לי היא תשתנה.

    אולי לך היום שנה אחרי הגירושין, ישנו עדיין פחד, חשש, חוסר בטחון לעתיד לבוא וליומיום השוחק לעיתים. אני לגמרי יכול להבין אותך, הייתי שם וזה לא נעים בכלל.
    תרשי לי אחרי כל הדברים כאן לנסות לעודד ולומר שזה עובר עם השנים והבטחון חוזר והמציאות מתייצבת וחוויית הקבלה של המציאות כמו שהיא וההשלמה עם הגירושין כל אלו ועוד מגיעים לרגיעה כל אחד בדרכו שלו.

    החוויות שנשארות אצלנו, אצל ילדינו, נשארות וזה חבל אבל זה כך..
    הילדים שהוריהם התרחקו מהם וההשלכות של זה עליהם בעתיד הרחוק, חוסר האמון בין המינים שחווים פגיעות ושריטות בעקבות מאבקים מיותרים בין המינים. אבות ואמהות מתוסכלים.. משהו פה דפוק וזה לא צד אחד בסיפור.. זה אף פעם לא צד אחד..

    דרך צלחה שתהיה

  5. פתאום שמה לב לסיפא שלך. מצטטת:
    לא מתייפייפת פה מאחרי מילים. יש כאן דיכוי וחייבים לצעוק אותו. (דיכוי של מי? הרי מי שמדוכא במדינה הזאת הן הנשים. גם לפי החוק. נשים שמרויחות פחות, מקבלות פחות הזדמנויות, נמצאות יותר עם הילדים ואפילו הצהרון לא נחשב להן בתחשיב המזונות כי הן אמורות להיות בבית, ואם את חושבת על משמורת משותפת אז רק תדעי שגם החוק כבר התייאש מהדבר הזה כי בהמון המון מקרים זה מתחיל משותף ונגמר אצל האשה).

    חייבים לשאוף לשיוויון בנטל האחריות ההורית והכלכלית בהתאם ליכולות של הצדדים. (היכולות של שני הצדדים? את מתכוונת היכולת שלי אחרי שתרמתי את גופי לתעשיה והיכולת שלו אחרי שהפסיק לעבוד כדי להוכיח לבית המשפט שאין לו כסף? תעשי לי טובה, הסיפור הזה כל כך חוזר על עצמו. גם האקס שלי הציע שנתרום לאחריות הכלכלית כל אחד לפי יכולתו, ואז הלך והוריד מיכולתו כדי שרק אני אשלם, קודם כל מדובר באחריות ורק אחר כך כל השאר. העובדה היא שמרבית הגברים פשוט מסירים אחריות אחרי -או לפני- הגירושין).

    פחות מזה זו הזמנה לניצול הכוח העודף של שני הצדדים (כוח עודף? של שני הצדדים? היתי נורא רוצה לחיות בסרט שלך, באיזה קולנוע הוא משחק?)

    הכוח להתנער מאחריות או הכוח לסחוט כלכלית (לסחוט כלכלית? אז מה את אומרת, שהגבר אחראי כלכלית רק על החינוך של הילדים? אין לו שום ענין כלכלי בביגוד? שכ"ד? אוכל? או שהוא לשיטתך משלם גם לסופר כצד שלישי? או שאת מתייחסת רק לאנשים במשמורת משותפת? כי כמו שכתבתי למעלה, המשמורת המשותפת הולכת ופושטת רגל, כי אותה אחריות שאת מדברת עליה – פשוט לא קיימת אצל חלק גדול מהגברים)

    אנשים חכמים ובעלי סמכות ממני כבר אמרו את זה לפני. (זה לא משנה)

  6. איילת, לפני שהתחלתי את התהליך היתי חותמת על כל מילה שאמרת. היום אני מאוד חושדת באמירות האלו. מורחקים מילדיהם? למה? מה הצד השני של הסיפור? גם אבי ילדי טוען שהוא מורחק מילדיו. זאת האמת שלו. מהי האמת לפי דעתי? אחרת לגמרי.
    כל סיפור כזה הרבה יותר מורכב ממה שנראה על פני השטח, והשטח הרבה פעמים הוא האמירות האלו שאת מתארת.
    אם היית לוקחת ממנו יותר ממה שיש לו לתת? את מתארת אדם בתפקיד ניהולי שיכול בהחלט לשלם מזונות. מה הבעיה כאן? של מי הבעיה כאן? האמת? זה לא מענין. אתם פתרתם את זה בצורה שטובה לשניכם (אני מקוה) וזה העיקר.

    אני תוהה אם נשים שבוחרות בפתרון שלך לא מוותרות על חיים טובים רק כדי שלגרוש שלהן יהיו חיים טובים. לי אין פריבלגיה כזאת, אצלנו זה לא חיים טובים מול חיים לא טובים, אלא מסע הישרדות.
    כשהוא אומר שאני מונעת ממנו את הילדים משום שאני רודפת אחרי הכסף שלו, זאת האמת שלו. בפועל הוא לא משלם גרוש (גם לא לצד ג') ויכול לקחת את הילדים הרבה יותר ממה שהוא לוקח. הפסקתי להאמין במלים. בעיקר של גברים גרושים.

  7. חייבת להיכנס לרגע ורק להזכיר שבתוך הדיון האם לנשים יש או אין צורך באפליה מתקנת, וכמה חזקות או חלשות והאם גמישות היא פריבילגיה של נשים שהתחתנו/התגרשו מהגבר הנכון.
    יש כמות אדירה של גברים שבחסות החוק מורחקים מילדיהם, מאולצים לשלם סכומים שהם לא יכולים לעמוד בהם, נכנסים לכלא, נתונים לחסדי האימהות שברצותן עוברות דירה ומאלצות אותם לחיות על הקו ולשלם גם את הדלק.
    יש פה גברים כבושים, והם לא מעבר לגדר, הם בני הזוג שלנו, הם האבות של הילדים שלנו, הם הבנים שלנו. הם בפירוש לא החלאות המתנערים מאחריות, אלו דווקא הגברים החדשים האחראים והרגישים שרוצים לקחת חלק פעיל בעיצוב הילדים שלהם, והם נתונים לחסדיהן של נשים ששיכרון הכוח העביר אותן על דעתן.
    מהיכרותי האישית עם אבי ילדיי, אם הייתי לוקחת ממנו יותר ממה שיש לו לתת, כל מערכת היחסים היתה ניראית אחרת, הוא היה הופך לשונא הכי גדול שלי.
    ותרשו לי להוסיף, שבצדק.

    לא מתייפייפת פה מאחרי מילים. יש כאן דיכוי וחייבים לצעוק אותו.

    חייבים לשאוף לשיוויון בנטל האחריות ההורית והכלכלית בהתאם ליכולות של הצדדים.

    פחות מזה זו הזמנה לניצול הכוח העודף של שני הצדדים
    הכוח להתנער מאחריות או הכוח לסחוט כלכלית

    אנשים חכמים ובעלי סמכות ממני כבר אמרו את זה לפני.

  8. תודה אילן 🙂
    היתי צריכה המון המון חשיבה ובדיקה וזיכרון וכו' כדי להישאר בעמדה שלי מול הקסם בעמדה של איילת. אבל זאת המציאות שלי ואני שמחה שלאיילת יש מציאות אחרת. כנראה היא בחרה טוב יותר ממי להתגרש…
    ובקשר לקללה-קלילות, ברכה-רכות, זה לא השפה שלי… בכל אופן מאמינה שבעומק הדברים עובר אותו החוט, יש לנו הרבה מה ללמוד ואפשר לעשות את זה גם דרך אתגרים ומשברים וגם ברכות. עשייה תוך אי עשייה, כששני חלקי המשוואה חשובים באותה המידה.
    שבת שלום 🙂

  9. כרגיל פוסט יפהפה. ואני בוחן את המילים- מקללה לקלילות, מברכה לרכות.
    גם אני עדיין נשארתי להרהר בטור של השבוע שעבר (מפרשת עקב, לפרשת נעלי עקב?). נדמה לי שהדברים הובאו היטב על ידי גברת "מתגרשת". לצערי אני מסכים איתה. אנחנו עדיין בדור בו צריך להגן על נשים.

    ולענייני השבוע- בעיני הסיפור הענק שמסתתר בה הוא הסיפור של היהדות האנושית, בניגוד ליהדות המאובנת. זה נורא נחמד שכל שבע שנים כל חובותנו נמחקים אבל כבר בפרשה עצמה ברור לכותב שבגלל זה לא יתנו הלוואות. לא רק הדנקנרים לוקחים הלוואות. גם אנחנו פשוטי העם ובעצם התורה פסקה כלל מדהים בכמה שהוא יפה אבל אם יתקיים הוא יגרום לכאוס כלכלי מתמיד. ואז בא הלל הזקן ופשוט שינה את זה. מבחינתו זה שמשה כתב את הדברים בשמו של אלוהים לא אומר שהוא לא יכול להמשיך ולשנות את הכללים. התקנה הזו מיסדה נוהג שכנראה כבר היה קיים אבל מבחינתי היא מסמלת עד היום מהי מנהיגות רוחנית אמיצה. יכולת לעמוד מול אלוהים ובעד האדם, גם אם הוא הבנקאי שמולו את באה בנעלי עקב.
    שבת שלום

כתיבת תגובה

Close