זוגיות ומשפחהטורים אישייםילדיםכללינשים

שלח לך – מי המרגל האמיתי בפרשה?

[אילת מלמד]

בשבת האחרונה בילינו יחד שני מבוגרים וששה ילדים, חמישה מתוכם בנים, ארבעה בני ענק אירופאיים שנולדו ארבע קילו ליחידה, ומאז לא הפסיקו לאכול ולגדול, לצד שני המתולתלים הדקים דוגמי המזון של בן זוגי. ברגעי החסד של השקט שבין שש וחצי בבוקר לשבע, התחלנו לעבד את חוויית ערב השבת שרשמיה עוד המשיכו לצלצל באוזנינו דקות ארוכות אחרי שהלוחמים הצעירים קרסו אל מיטותיהם. אני, אקטיביסטית במהותי, מיד רקחתי במוחי טקטיקות שיהפכו את השבת למושלמת, האיש, שמכיר אותי, הזמין אותי לא לעשות דבר, רק לראות מה יש. בשליטה עצמית נדירה, נעניתי לאתגר והנחתי לדברים להיות.

משה שולח את המרגלים לראות אם העם היושב בארץ חזק אם רפה, אם הארץ טובה, אם רעה, אם רזה אם שמנה, יש פה בקשה לעין נקייה שתראה ותעביר מידע. כשהמרגלים חוזרים הם מתחילים לתת דיווח, לכאורה יבש, "עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד…עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב בים על הירדן" כלב בן יפונה, שחזר עם המשלחת, שומע את הדיווח, מתפרץ ואומר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", הוא לא מתווכח עם העובדות אלא עם נקודת המבט ובכך מכריח אותם לעבור לשיח אמת ולענות "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". אז יוצאים כל השדים הנפילים ובני הענק והארץ שאוכלת את יושביה. אז משפריצה התודעה שיושבת מאחורי העיניים.

פרשת השבוע מלמדת שאין דבר כזה לראות נקי, לא באמת. זו דרישה לא אנושית. לפי הפיזיקה הקוואנטית עצם זה שאתה רואה את המציאות משנה אותה גם אם היא גלי אור נטולי מערך פסיכולוגי. אנחנו, רסיסי מציאות אנושיים שכמונו, מסתובבים בעולם ואוגרים מידע אל תוך המבנים האישיותיים שלנו. כשאנחנו בהריון אנחנו רואים רק נשים בהריון מסביב, כשאנחנו מתגרשים כל העולם מתגרש וכשאנחנו רוכשים אקו מיקרה חדשה, כל הכבישים מוצפים באותו הדגם (באמת הכבישים מלאים במכונית הגמדית החסכונית והרעשנית הזו…באמת). ככה זה. אנחנו מסננים מידע לא רלוונטי, אנחנו רואים מה שאנחנו בוחרים לראות וזוכרים עוד פחות. אופטימיים קולטים יותר מידע כי המוח שלהם מחפש כל הזמן דרכים לפתור בעיות, קורבניים יקלטו את כל מה שצריך כדי לחזק את הדימוי הקורבני, גבוהים יראו את העולם מגבוה. ככה זה, פיסיולוגיה גנטיקה אישיות…וראייה.

מה שמחזיר אותי לשבת החולפת. במקום בו ריגלנו זה על ילדיה של זו ועל עצמינו בתוכם בניסיון לראות טוב יותר מה באמת יש, מצאתי את עצמי, (אמא עם 17 שנה של ניסיון מוכח, המלצות, כולל פירוק הובלה והרכבה) ברגעים מסוימים, בתחושה שכל מה שהצלחתי לייצר ביקום הזה, זה עדר רפטורים קולניים במיוחד. עם כל הביטחון העצמי שלי, הגובה וראיית העל, בדיוק שם, מול אהובי העדין והשקט הרגשתי ענקית חגבית כזו, אמא פילה עם ארבע רגלי ילדים עצומות במרכזה של חנות חרסינה.

"ושם ראינו את הנפילים בני הענק, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". לא ניראה לי שמישהו מהמרגלים תפס שיחה רצינית עם בני הענק בנוגע לדימוי של היהודי הגלותי השב לארצו בעיניו של הנפיל, הם גם לא קראו את העי"ג ולא ידעו שיש גם ענקים ידידותיים גדולים, הם הרגישו קטנים ולכן הם ראו את העולם מנופח מידות והגדילו לעשות כשפירשו את האופן שבו העולם רואה אותם כמקטין אפילו יותר. בתור עם של עבדים, האופציה הממשית לכבוש לא היתה מוטמעת במערכת, 400 שנה של השפלת מבט נצרבו בDNA. משה מבקש לצרוב מציאות חדשה ולגדל עם שיראה את הארץ בעיניים של איך נכבוש אותה ולא האם זה בכלל אפשרי.

ואני שואלת, האם אלוהים הוא הוא המרגל האמיתי בפרשה? אולי הוא בעצם ריגל אחרינו לראות אם אנחנו טובים אם רעים, אם חזקים או רפים, הוא רצה לראות מה יש לו בידיים. ואז, כשראה את הרפיון והחרדה הוא כעס לא על מה שאמרו, כי הם אמרו מה שראו, הוא כעס על העיניים, על מה בחרו לראות, ועל האופן שבו פירשו את מה שבחרו לראות. הרי לכאורה החיים שלהם דבש ומן על ענן (הכבוד), אלוהים בעצמו נותן להם יד, לכאורה חזקים ומלאי ביטחון אחרי שראו את ממלכת מצרים קורסת כנגדם וטובעת בים, חוו את מתן תורה, ראו אותות ומופתים. ובכל זאת, עם עבדים עדיין, קטן ומבוהל. אכול חרדת נטישה מהאבא הזה שלהם (וזה שהוא משלח בהם מגיפות ומאיים להשמיד אותם כל יומיים, לא ממש תורם להיקשרות הבטוחה שלהם, אבל טוב, הוא אבא מתחיל במושגים של נצח, וטוב שיש את משה שיזכיר לו שילדים לא בוחרים). ילדים כמו ילדים (כמו בני אדם, בעצם), כשמפסיקים לאיים ולהזדעזע מהם ומצליחים להתעלות מעל לחרדות ההוריות והתסביכים האישיים ובאמת לראות אותם כפי שהם מבלי לדרוש מהם להוכיח את עצמם כל הזמן, הרי בשניות הם חוזרים להיות הקסם שהם, להיטיב אחד עם השני ואיתנו, לסדר את כל הבלאגן בצעצועים שלהם ובראש שלנו ולשמוח.

משה עומד מול עם ישראל שלא רוצה בארץ ישראל ומול אלוהי ישראל שלא רוצה בעמו. בסבלנות הוא מסביר לאלוהים שבעצם, אחרי כל מה שעברנו, אין באמת אופציה להיפטר מכל העם הזה, וצריכה לבוא חשיבה יצירתית על איך הופכים את העם לכזה שיכול לכבוש ולכונן מדינה עצמאית ולא לשאול אם באמת מגיע לו. כך נדרש העם לדרוך את עפר המדבר ארבעים שנה ולהוליד צאצאים שלא עוצבו תחת מגלבי הנוגשים של פרעה, דור חדש, דור ביניים שיקום כמו עוף החול מן המדבר ויראה ענקים בגודל האמיתי שלהם, ישר בלבן של העיניים.

הראה עוד

2 thoughts on “שלח לך – מי המרגל האמיתי בפרשה?”

  1. תודה אילן,
    זה נכון, יהושוע שולח מרגלים כדי ללכת ברגליים, בשקט. להרגיש ברגליים את יריחו לפני כיבושה. משה שולח עיניים, לתור, לראות. לכן העמקתי בנושא הראייה.
    זה לגמרי אופי אחר של ריגול. בפרשה שלנו זו הזמנה, אולי לא מודעת, לנקודות מבט.
    אילת

  2. מעניין וכתוב מצויין. תודה.
    דרך אגב, מעניינת העובדה שלמרות שכולנו קוראים את הפרשה פעם אחר פעם, אנחנו עדיין קוראים לה פרשת המרגלים ואילו משה לא שלח מרגלים. הוא לא בחר את החזקים ביותר, את בעלי כושר הניווט הטובים ביותר וכו'… הוא בחר נציג מכל שבט לטייל קצת בארץ וכנראה שהיו שם עניינים פוליטיים וצורך לאחד את העם. הוא לא שלח אותם לרגל כי אם לתור. "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן"
    אז מה הפלא שהם מביאים את הדיעות שלהם האישיות לשיח שהתפתח. הרי גם אנחנו שחוזרים מטיול נצמדים כל אחד לנרטיב שלו.

כתיבת תגובה

Close