טורים אישייםכללינשים

פרשת amour

[מאת: אילת מלמד]

פרשת אמור…

אינסוף כתבים ערומים לי במגירות ההארד דיסק ובכל זאת נמנעת מלפרסם, עוד מעכלת את ההחלטה להוציא בכל שבוע משהו מתוך כל זה החוצה. מנסה להרגיע את עצמי במחשבה שגם התנ"ך חילק את עצמו איפשהו בימי הביניים לאחת לשבוע, אז אני מחזיקה לו בעקב חזק חזק במטרה לצאת לאור.

פרשת השבוע היא "עניין" מבחינתי, אני קוראת אותה כמו הורוסקופ, איכשהו היא תמיד מתיישבת לי היטב על מה שמעסיק אותי בנקודת הזמן המסויימת, מרגשת או מעצבנת אותי עד דמעות. הנוכחות החזקה של מטאפוריקה בטקסט מעירה אותי בכל פעם. ובין אינסוף הפרטים הטכניים ההלכתיים קטנוניים צורחת החוצה מהות הדברים.

"בין קודש לחול"

קדושה היא נושא שמעסיק אותי הרבה, בתור דתל"שית שלא מסוגלת להגדיר את עצמה ככזו כי לדת יש נוכחות גדולה בחיי, בתור אמא לארבעה ילדים דתיים, בתור מי שהקימה קהילה דתית חיה ונושמת ומתרחבת ביקנעם כמעט בשתי ידיים, בתור אשה שחיה בחטא, רחמנא לצלן (ציטוט של אחותי הגדולה), החטא הכי טהור ומקודש לי בחיי, הרבה הנגדתי את הקדושה מול החול.

קדוש בהגדרתו הוא משהו מעל לטבע, מעל לשימוש הארצי. ולחלל משהו, כמו לחלל כרם, זה ברמה הפשוטה, "להשמיש אותו". בשבת לא משתמשים, היא קדושה. בגוף האשה לא משתמשים. אחרי גירושיי יצאתי למעין מסע צלב פרטי משלי לחלל את הגוף שלי, לחשוף אותו, להקשיב לו, לרקוד אותו, להוציא אותו מהכוח אל הפועל.

פרשת "אמור" – על טומאה וקודש

בפרשת השבוע הקרובה מנגידים דווקא קדושה לטומאה. הפרשה נפתחת הכי טכני, כל הטמאים למיניהם, שזה אומר הבלתי מושלמים, רצף כמעט קומי של דמויות "חנוך לוין" כאלה מרוחות אשך, עם תבלול בעין, גיבן, דק, גרב או ילפת. ממש ללקלק את האצבעות. כל האיכסים האלה לא ניגשים לקודש ולא מקריבים לחם כי במקדש שלנו אנחנו רוצים אסתטיקה ושלמות.

משם במעבר כמעט לא מורגש מדברים על הכוהן הגדול ועל הלחם שלו, אשתו, ועל הזונות והחללות הגרושות והאלמנות שאסור לו לקחת. "אשה בבתוליה יקח"! בגדול, הוא לא יוצא מהמקדש, כדי לא להיטמא. לא משנה אם אבא או אמא שלו או שניהם יחד ימותו, הוא לא יתקרב ולא יטמא ולא יוציא עצמו מו הקודש אל החול דרך שערי הטומאה. כי ככה, כי הוא מוקדש לאל.

עד כאן הג'ננה. זה תמיד השלב הראשון. קודם אני מתעצבנת. אחר כך נרגעת. אחר כך בוכה. אשה.

לחם שאפה האהוב
ואז אני חושבת על האיש היפה שלי ואיך הוא ניגש לאפות את הלחם שלו, באיזו קדושה הוא מתקין את השיש ומודד את הקמח על המשקל הרגיש שלו, מושך בשמן, חורץ בלהב אלכסונים בכיכר, מתיז מים למידה של פריכות ונח. מדמיינת את שתים עשרה החלות, משקל שני עשרונים החלה, מסודרות בשתיים מערכות, שש המערכת, על השולחן הטהור, מרוחות לבונה זכה, לפני השם. ערב שבת בבית המקדש.

שולחן ערוך מפה לבנה חולצות מכופתרות, גם הפרועים שבאחים שלי שותקים, כשאבא בקול ענק, שתמיד נשמע ראוי להיכל, נדחק בקושי לפינת האוכל העמוסה, שר את הקידוש. אני לילדיי עושה קידוש קומי, חצי מזרחי, חצי מייבב, חצי גוער. החלות מגיעות רק אחרי נטילת הידיים, כדי להימנע מהניג'וז שבכיסוי וגילוי וליכלוך של עוד חתיכת בד. גם בנוכחות המלאכים, אנחנו נינוחים יותר. אמא וארבעה ילדים סביב מפה צבעונית והרבה ירקות.

המעברים האלה, בין קודש לחול, בין רוח לחומר, קשים במיוחד. רגעים בהם אני מוקפת ילדים וידיי עמוק בעשייה ואז פתאום התודעה שלי עפה מעצמה אל מרחבי התטה הקסומים, או שהלב נקרע פתאום מבית החזה בדרכו אל הרי ירושלים. גם לילדים סף הדלת בבוקר הוא יציאה מחירות משחק וקסמים אל מוסדות ומלחמות קיום, צניחה להגדרות מופרעות קשב בטעם מר של ריטאלין, המעברים האלה הם ההתמודדות הגדולה שלנו, סף הדלת הוא המקום בו כל חוסר ההרמוניות הפנימיות שלנו צורמות חזק באוזן.

המומים המפורטים בפרשת השבוע, אני חושבת, הם שמות שאנחנו קוראים לחוסר ההרמוניה שלנו עם עצמינו. רשימת בעלי המומים, היא רשימה של אנשים המוגדרים לפי המום שלהם. אבל לא זו ההגדרה הנכונה, לפחות לא היחידה. אנחנו קודם כל אנשים, מלאכים בגוף שמהלכים, אוכלים את הלחם, מתחברים דרכו אל האדמה ומגישים ממנו אל אלוהינו. דווקא את הלחם, דווקא את פירורי הלחם שלנו מפזרים אל הרוח, שולחים על פני המים. במקום בו חומר ורוח נפגשים, בבועות האוויר שמפיחות קסם בבצק. מי שמגדיל ומגדיר את המום לכדי מהות ירחק, מי שטהור במומיו ופגמיו הקטנים, ייגש אל הקודש באהבה ובשמחה גדולה.

בברכת שבת קודש

שבת פרשת amour תשע"ג

אהבת אמת

אילת

הראה עוד

4 thoughts on “פרשת amour”

  1. יקרה,
    ברוכה הבאה והמביאה דברי חכמה, הגות, וקורטוב בריא של רוח שטות…
    ושקראתי את דברייך בפתיח, אמרתי לעצמי, כמה מתאים להתחיל לומר בדיוק בפרשת אמור, וכשהגעתי לamour – ממש אהבתי.

    עלי הצליחי והחכימי אותנו.

כתיבת תגובה

Close