.
פריחה וזריחה בט"ו בשבט / נועם לסטר
שנים תהיתי על מילות השיר 'השקדייה פורחת ושמש פז זורחת', ואמרתי לעצמי: איך אפשר בכלל לחשוב שבאמצע החורף תזרח השמש ותפרח השקדייה? בעניין השקדייה אמנם לא הייתי בטוח, תמיד היו ילדים שהתווכחו בלהט, והיו כאלה שנשבעו שראו שקדייה פורחת עוד לפני ט"ו בשבט. התקשיתי להאמין אך לא ייחסתי לזה חשיבות. אבל שמש פז זורחת? הרי כולם יודעים שבט"ו בשבט ובפורים תמיד יורד גשם. תמיד.
היום, בשעת בין הערביים, יצאתי לטיול אופניים בשדות. השמש כבר היתה נמוכה, קרובה לאופק. השמיים החלו להתכסות בעננים. אומרים שמחר ירד גשם, כמו תמיד בט"ו בשבט. אבל היום היה מקסים בשדות. האוויר היה קריר. שקט. רכבתי והרהרתי, ופעמיים עצרתי כדי לצלם את הנוף הנפלא. האדמה היתה יבשה והשבילים מלאים בחול. מחר ייהפך החול לבוץ טובעני ושלוליות גדולות יקוו. אבל היום עוד לא.
פתאום עצרתי נדהם. לידי היה מטע שכולו מכוסה בפריחה חדשה. לבושתי איני יודע מהם העצים במטע, מן הסתם אין אלה שקדיות. ואולם הפריחה העזה הזכירה לי את השיר, ואמרתי לעצמי: הנה אני חווה את השורה הזו כאילו צללתי אל תוך השיר ממש. כי גם השמים עדיין בהירים ושמש פז מונחת על האופק. חשבתי על הילד הספקן שהייתי, ואמרתי לו: אמת דיבר השיר, המטעים פורחים בט"ו בשבט.
וכשאמרתי את המילים האלה נזכרתי בחג הקיבוצי של פעם, ביציאה ההמונית אל השדות, הטקסים, הנטיעות, כל אחד עם מעדר ביד, עם שתיל קטן. נטענו ותלינו על השתיל פתק עם שמנו. זה היה העץ שלנו, היינו אמורים לטפל בו, לדאוג לו, להשקותו. כמובן ששכחנו ממנו אחרי כמה ימים, ורוב הנטיעות הטקסיות האלה לא עלו יפה.
אבל הזיכרון של היציאה המשותפת אל הנטיעות נותר מיוחד. ראיתי לפני שבוע את סרטו של רן טל 'ילדי השמש'. אחד הדברים שמצאו אצלי הד היה הדגש של הסרט על הקיבוץ כמשפחה גדולה. זה לא חדש כמובן, אבל בעבר התנגדתי לאמירה הזו, חשבתי שהקיבוץ מורכב מדי, בעייתי מדי, קשה מדי בשביל לכנותו משפחה. היום אני מוכן לקבל שהקיבוץ היה משפחה – עם כל האי-צדק, הכעסים, צרות העין והשנאות שיש במשפחה גדולה, וגם עם היחד הגדול והחגים היפים והמרגשים.
הביטו שוב בפריחה המקסימה הזו. האביב עוד לא הגיע אבל הפריחה כבר מבטיחה את בואו. העצים מתחילים את מחזור השנה שלהם: הפריחה תביא את האביב והפרי – את הקיץ. שנה טובה.
