1 # הסיפור הקוסמי: גבולות

הלב שלי דופק כמו משוגע, זיעה קלה בכפות הידיים. המחשב נתקע כמה פעמים עד שהבנתי פתאום: הגיע הזמן להעלות לאתר את הסיפור הקוסמי.
ס.מ.ס התייעצות לגלו, אחותי המכשפה.
היא מייד עונה: נועי נועי אחות! אני מאחורייך עם הדגל!

אז הנה, ע-כ-ש-י-ו
והסיבות ללמה עכשיו הן רבות, אבל את הקריאה הברורה קיבלתי מהטור הזה של דניאל.
דניאל תודה, קבל פרק ראשון מסיפור קוסמי שקרה לי כשהייתי בגילך, לפני עשור. (המשך יבוא, המשך כבר כאן):

גבולות

הייתי צריכה לפתוח כבר בשבע. עכשיו שבע ורבע ואני נחפזת במעלה הרחוב.
זה בוקר אביבי, אמצע מאי. המשמרת שלי נגמרת ב- 12 ובשתיים קבעתי עם רותי. אנחנו חברות טובות, שתינו עזבנו את הבית ספר לקולנוע ועכשיו אנחנו מתרגלות סרטים בחיים האמיתיים. קפיקו, כך נדמה, הוא המקום המושלם בשביל זה. בית קפה שהוא בעצם פרוזדור ארוך, חצוי לאורכו בדלפק עץ, צד אחד מקום לברמן צד שני שבעה כיסאות. רותי ואני עושות שם חגיגה אנרגטית, כל אחת בתורה. "תכף כל הבחורים בעיר יתחילו לקפוץ מרוב קפאין" היא אומרת ומחייכת את החיוך הצחור היפהפה שלה.

אני מגיעה, מסירה את המנעול הכבד, מפעילה את המכונת קפה שתתחמם, מעבירה סמרטוט על הדלפק, מחדשת את מלאי העוגיות בצנצנת, מכינה לי הפוך. נותנת ליום להגיע.
מתחת לדלפק מונח הספר הצהוב. זו בעצם מחברת בכריכה קשה שקניתי אצל צמרת הנודניק. זו תקופה שהתודעה שלי חשופה, כאילו מישהו בא עם פותחן גדול וקילף לי את קצה הקודקוד. כותבת בספר הצהוב אבחנות על אנשים שבאים לקפה, דיאלוגים טובים, הבלחות אינטואיציה, לפעמים באנגלית, מילים זרות, כתב היד משתנה לפעמים. הרבה מחשבות על טקסט.

קורים לי שם דברים ממש מוזרים. למשל, האישה הזו שמתמהמהת ליד הויטרינה, מהססת אם להיכנס, נלכדת בתדר הסקרני שאני שולחת אליה ובסוף נכנסת בסערה, יושבת מולי ושואלת: כן, מה את רוצה לדעת? אני לוקחת נשימה ואומרת: all about santa fe. היא מחייכת. "בדיוק חזרתי משם, אחרי הרבה שנים. במקרה אני בתל אביב, גרה עכשיו בפרדס חנה, באתי לבדוק איזה חשבון בנק ישן".
יש לה שני שמות – ג'ינה ואורה. אני רואה בזה רמז לדואליות שבנפשו של אדם. כותבת את הטלפון שלה במחברת הצהובה והיום ממשיך. בעצלתיים. ואז מגיע 12 ואני מדלגת את שינקין למטה, כאילו לא עברו כמה שעות.

בבית אני מגלגלת לי ג'ויינט, מעשנת רבע וצוללת למחרוזת של זיכרונות ילדות עד שאני מרגישה כמו בתוך טראנס. מי זו היד הכותבת? העיניים שלי סוקרות אותה כאילו היא גוף זר בתוך גופי שלי. זה קצת מבהיל ואני מחליטה לקום ולצאת לכיוון רותי. היא גרה בפלורנטין, אני בלב.
יוצאת מהבית ומתחילה ללכת. כמו אליסה בארץ הפלאות. לכל דבר יש משמעות. לשם של הכלב שעובר, לקטעי שיחות שחולפים לי ליד האוזן. אפילו האוויר מלא בזיכרונות של אנשים, בתרשימים שקופים של כל המחשבות, הגעגועים, ההתרחשויות שהיו פה פעם.
ליד בי"ס בלפור פורצת אלי לשידור מחשבה דחופה. אני הודפת בגבות זעופות חבורת ילדות דתיות שבדיוק עכשיו רוצות לדעת מה השעה, וכותבת:
צריך לעוף עוד קצת לחלוקה השיפוטית במהותה לטוב ורע, על מנת שיהיה אפשר להבין טוב יותר את העולם הגולמי של היעדר השיפוט הזה. שזה לבל אחד יותר גבוה מהשלב הנפלא שבו מזהים את העולם האנרגטי ומשחקים משחקים מסוכנים כי קולטים שהטיסה התחילה ומפתחים קומפלקס אלוהים.
הטקסט הזה מביא לי הגנה.

ברור לי שבדרך לרותי אני אעבור באיזשהו מקום. שהמקום יקרא לי אליו, שזה יהיה ברור. מלצ'ט דרומה, ימינה בבלפור, והלאה, דרומה. כמו כלבת גישוש. אני כבר לא שמה לב לשמות של הרחובות. מרכז תל אביב מיטשטש. נהיה נוף פנימי. מגיעה ל- נווה צדק? אולי. יש שם אישה זקנה שמאכילה תרנגולות, או תולה כביסה, עם מטפחת ראש, מזכירה לי את סבתא. היא קולטת אותי ומברכת. גם אני מברכת אותה. ממשיכה. הנה בניין שעומד די לבד. אולי זה כאן? העיניים שלי סוקרות את השמות שעל תיבות הדואר. על אחת מהן כתוב שמעון שמעוני. אני מתחילה לטפס במדרגות בתחושת ספק קלה. מודעת למוזרותי. מגיעה לקומה העליונה. לדירה האחרונה. שומעת שם נשים שמדברות באהבה אל תינוק קטן. זה מוכר לי, הנימה של קולן. כמו הנשים במשפחה שלי. אני עומדת מחוץ לדלת ומאזינה. פתאום הילד מתחיל לבכות. אני נמלאת אשמה, נמלטת משם. ממשיכה.

עוברת מגרש חניה גדול. פתאום על הקיר גרפיטי מסובך, עיגול עם חיצים, איש חמש ועוד משהו, וחץ ימינה לתוך חצר פנימית של בניין. הנה זה! את זה חיפשתי! זה כאן! אני פונה ונכנסת לרחבת הבניין. מולי דלת לבנה עם שלט ירוק, לא גדול, שכתוב עליו המרכז לטכנולוגיה מתקדמת. אין ספק, זה כאן. אני מתקרבת. הדלת מברזל, עתיקה, צבועה לבן, יש עליה תבליט של חמסה עם עין בפנים וגם של נשר.
אני מקשיבה.
צליל של מים זורמים, מישהו שם בפנים מתקלח.
אני דופקת בדלת.
קול נשי שואל: מי זה?
התלבטות קצרה ואז – רונית.
היא אומרת: כנסי
– איך?
– תורידי את השלט.

הופ אני בפנים.

—

הבית מוזר. אפלולי. מואר בנרות. פתחים מקושתים. מוזיקה מסתורית שאני מכירה ממזמן.
אני מתרגשת. קצת נבוכה.
היא אומרת מהמקלחת: חכי רגע אני תכף יוצאת.
אני מחכה בהול.
היא יוצאת.
לבושה במין גלבייה חלוקית, על ראשה טורבן מגבת. עיניה ירוקות. חתוליות. יש לה נמשים. היא מסתכלת עלי במבט מקולח, סקרני. אני מרגישה מין צורך להתנצל – אֶ.. תשמעי, אני לא על איזה טריפ או משהו, פשוט הלכתי והגעתי לפה ו..
היא מחייכת ואומרת: זה בסדר, אני באה מראש פינה, זה קורה שם לאנשים כל הזמן.. אני רומי. את צריכה משהו? כן, מים. היא מאווששת בגלביה שלה אל המטבח, אני אחריה, ומוזגת לי כוס מים קרים בכוס רטרו שקופה עם עיגולים. היא אומרת שאני יכולה להרגיש חופשי להסתובב בבית כאוות נפשי, חוזרת למקלחת להסתרק ומשאירה אותי לבד.
זה בית מוזר. חדר יוצא מתוך חדר ואין דלתות.
אני פוסעת כמה צעדים פנימה לתוך החדר של רומי. על הקיר תמונה של רבין מוארת בנרות, לידה פטיפון שמנגן תקליט של דיס מורטל קויל. ליד קיר אחר יש שולחן כתיבה קטן, לידו מנורת לילה יוצרת עיגול אור על מחברת יפה, קטנה, מנייר פרחים. המחברת פתוחה. אני ניגשת להציץ ורואה שכתוב שם תקציר של כל התגליות החשובות בעולם, מסודרות לפי מאות מהמאה ה-11.

רומי חוזרת עם שיער ארוך מתולתל ומסורק. מסה ג'ינג'ית. היא שמה הרבה מידי קרם ידיים ומציעה לי להשתתף איתה. הידיים שלנו נפגשות לרגע. אנחנו מחייכות. היא אומרת שאני יכולה להסתובב בבית חופשי. גם לחדר הזה? אני לוטשת עיניים אל החדר שיוצא מתוך החדר שלה. כן, זה של השותפה שלי, היא אומרת, מתמסרת לסיטואציה המוזרה, מקבלת על עצמה את תפקיד המארחת בוונדרלנד.

הדבר הראשון שאני רואה בחדר של מיכל זה המון עיניים שמסתכלות אלי מתוך לוח שעם ארוך וצר.
קולאז' קלוזאפים של עיניים שנגזרו ממגזינים, כולן חיות ומתבוננות בי בסקרנות תלת מימדית.
על הקירות תולות מסגרות ריקות של תמונות. על שולחן זכוכית מעטפה עם תמונות שחזרו מפיתוח. טלפון אדום מונח על שולחן כתיבה מסודר. אני נזכרת שקבעתי עם רותי, ניגשת אליו ומתקשרת, אבל היא לא בבית. אז אני משאירה הודעה שיצאתי למסע קטן ושאני קצת מתעכבת.

המעטפה עם התמונות בולטת בנוכחותה על שולחן הזכוכית הנקי והריק. אני מתלבטת אבל מחליטה שזה הזמן והמקום להציץ כאוות נפשי. פותחת את המעטפה ומגלה שם תמונות שחור לבן של בעלת החדר, בערום מבוים, פלסטי, קר, כמעט כמו גופה. או קיי, זה לא קשור אלי. אני מחזירה אותן למעטפה.
כל אותו זמן רומי יושבת על כורסה בחדר שלה, ליד רבין המהבהב.
פתאום הטלפון מצלצל והיא אומרת: "זה בשבילך".
זאת רותי. עשתה כוכבית 42. הקול שלה מוזר, היא שואלת איפה אני. אני לא יודעת להגיד לה כי אין לי מושג. "את בסדר?" "כן, בסדר גמור". "טווווווב" היא עונה בנימה ספקנית, אנחנו קובעות שבקרוב, ומנתקות.
אני מנסה לחזור לאנרגיה הקסומה אבל משהו בחדר הצטלל באופן בלתי הפיך. אחרי כמה דקות הטלפון מצלצל וזו שוב רותי. קולה נשמע דחוף. היא אומרת: "קוקי אני לא יודעת איפה את אבל משהו רע קורה היום. משהו שמשבש את כל המערכות. קחי את עצמך וצאי משם".

טוינג! כאילו מישהו העיר אותי מהיפנוזה.
אני מודה לרומי, מתנצלת על החיפזון ויוצאת משם המומה, הלומה, מגלה שאני בלילינבלום, הולכת לכיוון פלורנטין. מבינה שמשהו גדול קרה לי, משהו ששינה את התפיסה שלי לבלי הכר.
תוך כדי המחשבה אני חוצה רחוב שכבר הלכתי בו עשרות פעמים ורק עכשיו רואה איך קוראים לו: גבולות.