השימושון

(1) הטור של אייל עמית: כושי בלאנטיס

נחמד איך שהדברים מתגלגלים, איך נוצרים חיבורים.
בטור של ניב דור כהן (שפרק נוסף ממנו יתפרסם בקרוב) הגיב אחד, אייל עמית. לחצתי על הקישור הכחול והגעתי להוצאת ספרים קטנה בשם 'מוזה', שמוציאה ספרים חופשיסטים.
מי זה אייל עמית? מאיפה הוא הגיע? מה הסרט שלו? תהיתי תוך כדי שיטוט באתר ולהפתעתי גיליתי שהבנאדם מתגורר בקצה הרחוב שלי. אז ישבנו לקפה בשמש חורפית והחלטנו ככה: לאייל עמית יש מסר חשוב להעביר לעולם, עכשיו יותר מתמיד. קבלו:

******

מאת: אייל עמית

היינו בסרט הזה כבר לפני תשע שנים. מספיק רק להגיד את המילה "בועה" כדי להבין על איזה סרט מדובר. בועת ההייטק שהתפוצצה לכולנו בפרצוף. בורסות מתרסקות בכל רחבי העולם, מליונים של מפוטרים נשלחים בבעיטה הביתה – חלקם ברגל, חלקם במונית והיו גם כמה שפוטרו בסטייל עם לימוזינה עד הבית.
אני זוכר את אותם ימים – אופוריה של ממש. מהנדס צעיר שרק סיים לימודים היה נחטף לשוק העבודה. משכורת התחלתית של 20-25 אלף ש"ח, אוטו, פלאפון, אופציות בחברה, הכל!!! רק שנבוא, רק שנישאר, רק שלא נעזוב אף פעם, גם לא בעשר בלילה, גם לא בחצות. "תשאר עוד, תקבל 200% תוספת, 300%, רק תשאר, תעבוד בשבת, כסף זו לא בעיה, נפנק אותך כמו שצריך, אנחנו צריכים אותך". ואתה נשאר!!!! מנהל הבנק שלך מבסוט מאוד. יועץ המשכנתאות מבסוט עוד יותר. אז מה אם אשתך לא רואה אותך? אז מה אם הילדים גדלים עם מטפלות? מבחינתך, הכל זמני! אתה תוך חמש שנים סוגר משכנתא, תוך עשר שנים מביא את אקזיט של חמישים מיליון דולר ובגיל 37 פורש לפנסיה, לוקח איתך את כל המשפחה, קונה אי בקריבים ומתנדנד על ערסל עד קץ הימים. כן, זו באמת הייתה אחלה תוכנית, אבל מה לעשות שבמציאות רבים מצאו עצמם כמעט שנתיים מסתובבים סהרורים בבית עם פיג'מה מטפסים על הקירות, מדי פעם קופצים לראיון עבודה, מתחננים למנהל הבנק שירחם עליהם עם ההחזרים של המשכנתא.
מאז עברו כמה שנים טובות. כלכלות העולם מספיקות להתאושש, הבורסות עפות לשמיים, מצב ההיטק פי 3 יותר טוב ממה שהיה בשיא של הבועה, אותם מהנדסים מובטלים עם פיג'מה הפכו כבר למנהלי פיתוח גדולים. איש לא זוכר ולא רוצה לזכור את אותן שנים חשוכות.
בום!!!!
מבלי ששמנו לב, בועה אחרת מתפוצצת לנו עכשיו בפנים. שוב הבורסות מתרסקות, שוב חברות קורסות, שוב גלי פיטורים, שוב פיג'מות, שוב שואלים שאלות, שוב מחפשים תשובות.

שמי אייל עמית, בן 34, נשוי לענת ירוקת העיניים, אבא של אביב (ו"בוטן" שבדרך), מהנדס אלקטרוניקה לשעבר. את תקופת הפיג'מה שלי אני זוכר היטב – מאז הספקתי לעזוב את עולם ההיטק, לכתוב שני ספרים, לעבוד שנתיים בנגריה, להקים הוצאת ספרים, לצאת עם מופע מוסיקלי לילדים, להעביר חוגי בית למבוגרים, לשמש כמנהל שיווק בחברת תאורה, לשחרר את המרכז ולעבור לגור עם משפחתי בפרדס חנה.
שלא תבינו לא נכון, ההחלטה לעשות שינוי בחיים – לעזוב את ההייטק ולצאת לדרך הלא נודע הייתה מאוד קשה ומפחידה עבורי. בספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הכל קורה כל כך מהר ובכזאת קלות הוליוודית. מבלי לחשוב יותר מדי, הוא פשוט קם, עוזב הכל, הולך לגור במנזר, חוזר מואר ואז מלמד אותנו איך להשיג את ההארה בעשרים שניות תוך שימוש באוסף קלישאות וציטוטים יפים. אותי, זה ממש הרגיז. אולי שארמה צודק ואולי כל מה שכתב שם באמת נכון, אבל על הדבר החשוב והקשה ביותר הוא שכח לספר לנו – מה עבר על אותו נזיר לפני להחליט לקום ולעזוב הכל. בספר הוא מקדיש לזה בקושי פיסקה. במציאות, שבעת מדורי גיהנום עברו עלי לפני השינוי, עוד לפני שקיבלתי החלטה, עוד בזמן שעבדתי, כשעדיין הייתי במשרד וידעתי שרע לי, שבא לי לעזוב הכל ופשוט לא הייתי מסוגל!
'כושי בלאנטיס' איננו מדריך להשגת הארה. זהו סיפור מסע פנטזיונרי, צבעוני ומעורר מחשבה הנותן את הכוח לקום ולהתחיל בכלל את השינוי.
אישית, את האור עדיין לא מצאתי, ונזיר לא ממש נהייתי. אני חיי את החיים וממשיך לשאול את עצמי שאלות כל יום. לאן אני הולך – אין לי מושג. לפחות היום מצליח להינות גם מהדרך.

המקום הנכון לקרוא בו
(באתר של הוצאת מוזה יש דף עם תמונות ששולחים קוראים מכל העולם. אחלה תמונות!)

מדי שבוע אפרסם כאן קטע קצר מהספר 'כושי בלאנטיס'. מקוה שתמצאו בו עניין.

באהבה אינסופית
אייל עמית

לקריאת הסיפור

כּוּשִׁי בּלָאנְטִיס

בוקר. שמש מציצה מבעד להרים, ריח הטל באוויר מכביד על העפעפיים מלהיפתח. 'קוּ-קוּ-רִי-קוּ' קורא תרנגול בקול ואתה נעמד על הרגליים. אשתך עוד בחלום השביעי. אתה מצחצח שיניים, שולח מבט אטום במראה. טִיזִים של משחת שיניים מתנפצים על הכיור. גם הוא בדיוק התעורר, באורווה של הסוסים. הוא מנקה מעליו את החציר ופולֵה את הקרציות, נועל מגפיים וחובש כובע קש. אתה אוכל ארוחת בוקר עם גבינות, עם שמנת, עם שבע עשרה סוגים של קורנפלקס – עם קינמון, עם פקאן, בלי נתרן, עם סידן, בלי שומן. והוא, הוא כבר חולב את הפרות, מפנטז על ארוחת הבוקר האחרונה שאכל לפני שנתיים. אתה נכנס למכונית חדשה נוצצת, לאנטיס עם מיזוג אויר. נעמד בפקקים שעה, לפעמים שעתיים. והוא, מצחצח את האוכף, כי בקרוב יגיע האדון, הג'נטלמן, המאסטר, הבעלים שלו ואסור שהוא יתעצבן. אסור שהוא יכעס, אחרת הוא ירביץ, אחרת הוא יעניש. ואתה, אתה חופשי. אתה מטייל בכבישים. לך יש לאנטיס, לך יש משכורת. לך יש הרבה משכורת. אתה איש היי-טק והוא סתם עבד אומלל, שמתייחסים אליו כמו אל בהמה. אתה יושב כל יום במסעדה אחרת בהרצליה פיתוח, דופק סטייקים באֶל-גאוצ'ו ומשלם עם התלושים. הרי החברה כבר דאגה לכל. אתה מלך. מלך העולם עם לאנטיס, עם משכורת, עם מניות בחברה. לא כמו איזה כלב, שאוכל שאריות אורז ודייסה מסריחה ויושב עם כל העבדים האחרים, עם אשתו והילדים, קובר את הראש באדמה, חובש את הפצעים הפתוחים, מזכרת מהמכות שקיבל בשבוע שעבר, עם אלכוהול, עם פלסטרים, עם תחבושות, עם העכבר, עם המקלדת, עם המסך המפואר שלך, עם מדפסת לייזר, מקליד נתונים, מדפיס תוצאות, משרטט גרפים, מגיש דו"חות, מסלק אבנים, חורש שדות, נחתך בידיים, פוצע את כפות הרגליים. בקרוב כבר ערב, בקרוב השקיעה, אך העבודה עוד רבה. המטלות אינסופיות. אתה חייב לעמוד בזמנים, אנשים סומכים עליך. בקרוב צריך להגיש את הפרוייקט. מכונות הייצור ביפן מחכות רק לך. עוד מסמך, עוד גרף, עוד כרטיס, עוד ניסוי, חייבים להספיק. עוד שורה בשדה, חייבים לחרוש לפחות עוד עשר, אחרת יבוא הגשם ולא נספיק לזרוע. העבד ממוטט, שוכב על הגב, מסתכל על השמיים שמזמן הפכו שחורים. הידיים שלו פצועות ומדממות. יבלות פתוחות וציפורניים שחורות מהאדמה. והנה המאסטר, הבוס הגדול, מתקרב בריצה ומצליף בו בשוט, בכל הכוח. "קום, תמשיך לעבוד! מה זה פה קייטנה? תמשיך לחרוש. תגיש לי דו"ח. סיימת כבר עם התוכנה? קדימה, מחכים לנו ביפן. ועכשיו, תעשה לי טובה, בפעם הבאה את הקפה עם שניים סוכר ולא עם אחד וחצי."
לילה!
אתם יודעים מה זה לילה?
לילה זה שמיים שחורים.
לילה זה תוכניות בטלוויזיה, שמשדרים רק בלילה. לילה זה קור. בדרך כלל גם יורד גשם. לילה זה שהילדים שלך מזמן שכבו לישון.
לילה! קיבינימט!
כולם כבר ישנים. ואתה מתמתח על הכסא המשרדי המשוכלל שלך, עם התמיכות לגב העליון והתחתון, עם זוויות, עם חימום לישבן, עם כריות אויר, עם ריפודים מיוחדים מסיליקון, שולחן מעץ מלא, מסך מחשב בגודל עשרים ושנים אינטש, מכונת קפה עם מיליון טעמים, מקרר מלא מתוקים ועוגות הבית של עלית. אַאַאחְ איזה תענוג, איזה פאר! זוהי הממלכה שלך. זהו ארמון התענוגות, קיוב אמריקני של שלושה מטרים רבועים, עשוי קירות גבס, מואר באור בוהק של פלורוסנטים, אך בשבילך זה בהחלט ארמון. ולא סתם ארמון – זהו ארמון הנשיאות, עם חנייה פרטית לרכב, מתחת לבניין, בקומה השלישית של החניון. לחיצה על השלט רחוק והלאנטיס המפוארת נפתחת. אַאַאחְ, איזו תחושה. להריח את הריפודים האלה, את הספריי סקאי על הדש-בורד, אתה מלך אתה. אז מה אם השעה כבר אחד עשרה בלילה? אתה קִינג אמיתי. לא מאותת בפניות, אפילו לא שם חגורה. אתה איש היי-טק. דלק חינם, פלאפון חינם. לך יש משכורת, לך יש מניות בחברה.

מתוך הספר "כושי בלאנטיס" – מוזה הוצאה לאור

הראה עוד

53 thoughts on “(1) הטור של אייל עמית: כושי בלאנטיס”

  1. הי דנה –
    כמובן שיש הבדל עצום (תהומי) בין איש הייטק לעבד כושי בשדות התירס של ארה"ב לפני מאתיים שנה. אני חושש שלא הבנת כ"כ את ההקבלה שניסיתי לעשות פה.
    בכל אופן, התמורה ההולמת עליה את מדברת היא כסף נכון? השאלה היא בעבור מה התמורה? התשובה היא בעבור הזמן שלו. או במילים אחרות, בעבור החיים שלו!!!
    כאן בעצם הדמיון וההקבלה בין העבדות המודרנית לעבדות העתיקה. שניהם שורפים את החיים שלהם. שניהם משלמים מחיר כבד על זה שהם לא בבית, לא עם המשפחה, לא עם הילדים שלהם. לא עם עצמם.
    באותה נשימה אומר ואוסיף כי מצב ההיטק היום טוב בהרבה מזה של שנות האלפיים. אז אנשים לא ראו בעיניים. עבדו 14-16 שעות כל יום. היום זה אחרת. היום כל המערכת התבגרה. אנשים שומרים על עצמם יותר.
    ועוד מילה לסיום, העבדות שאני מדבר עליה (כושי בלאנטיס) איננה שייכת רק לאנשי ההיטק. גם מוכר פלאפל יכול להיות כושי בלאנטיס. אני מזמין אותך לעלות למעלה ולקרוא את התגובות שלי ושל אחרים כאן. אני מזמין אותך גם לקרוא את הספר. הקטע שבחרתי לפרסם כאן הוא עמוד אחד מתוך 240… 🙂
    המון אהבה ותודה על תגובתך
    אייל

  2. הסיפור מקסים, כתוב בצורה יפה וזורמת, הבעיה היחידה בהשוואה שלך היא שאיש ההייטק בחר בעבודתו וקיבל תמורה הולמת עבורה, יש לו גם את האפשרות לעזוב!!! הכושי המסכן לא בחר בחייו האומללים. לו היית במקומו היית מוכן להיות איש הייטק! אבל אתה לא במקומו ולכן אתה יכול להרשות לעצמך להתלונן. אין שלמות ידידי, תמיד צריך להביט על עניין מזויות ראיה שונות!

  3. שלום אייל!
    להבדיל מעשרות החברים שלך, הדואגים להחמיא, לפרגן, לעודד ולשדר אהבה בשם ההכרות המוקדמת שלהם איתך, הרשה לי , שאינני מכירה אותך בכלל, ושנקלעתי לאתר באופן מקרי, לומר שהדברים שקראתי, וגם התגובות גרמו לי בעיקר לחשוב, האם אני במקום בו הייתי רוצה להיות? האם אני שלמה עם המקום הזה? – עוד אין לי תשובה ברורה.
    אני יכולה לומר שאני מעריכה מאד אנשים שיודעים לעצור את המרוץ הגדול של החיים, ולבדוק אם הוא מתאים להם.
    אני כותבת במקומון גפן המושבה, והייתי מאד שמחה לראיין אותך לטובת המקומון.
    התסכים?
    מכיון שגם רעות זרו ואבי שוהם נשמעו לי מעננינים במיוחד, ואני מבינה שהם נימנים על מכריך, האם תוכל לבקש מהם ליצור איתי קשר? (אפשר גם בטלפון, באמצעות ספר הטלפונים).
    תודה, ושתדע רק טוב.
    הניה

  4. ואוו איזה כיף לקרוא את כל התגובות, ולהיזכר בקטע מהספר. לולי אתה מוכשר אמיתי, איש נפלא, מעניין ומקסים, בטוחה שכולם יהנו לקרוא את הטור הזה, לקרוא את האמיתיות שאתה כותב בא, פשוט מרתק וכל כך נכון… תוסיף גם פרקים חדשים….
    שיהיה המון המון בהצלחה!!!!

  5. בוקר טוב ושבוע טוב.
    שוב, תודה לכל המגיבים! תודה על המחמאות והאיחולים ותודה גם למעבירי הביקורת החולקים עלי. כמו כן, תודה גם לכל הפונים אלי במייל בעקבות הטור. לכולכם יש כאן מקום.
    אני אישית, לקחתי ולמדתי הרבה מהתגובות שלכם.
    באהבה אינסופית
    אייל עמית
    🙂

  6. שלום ובוקר טוב לך ידידי היקר
    נחמד לפתוח את השבוע עם קטע משעשע מתוך ספרך הנהדר.
    אם בהיי-טק או לא, חשוב לצחצח מדי בוקר את האוכף עליו אנו יושבים, ובדהירה המהירה הזו של החיים, להחזיק חזק ולחרוש לחרוש.
    אתה איש מקסים.
    שבוע טוב.

  7. פעם פגשתי אדם שסיפר לי חלום באנגלית במפגש מקרי תוך כדי שינה.
    זה רק מראה כמה חשוב לחלום , לדבר וחשוב עוד יותר לשאול שאלות .
    המקריות היא הדבר האמיתי , בכל מפגש בכל התנסות ישנו שיעור ולקח לחיים.

    שמחה לעקוב אחריך ולראות אותך גדל מפעם לפעם. לא קופא על השמרים ותמיד בהתחדשות. אתה מעורר השראה והמון התפעלות.
    מחכה להתפתחות הבאה ,
    בקרוב יקרה משהו טוב!

    אין סוף אהבה ,

    רעות.

  8. איילי
    תענוג להיזכר בספר. בימים אלה שהבועות מתפוצצות אחת אחרי השנייה נחמד לראות מישהו שהחליט לעסוק בדברים שהוא באמת אוהב ולוותר על "הכבוד" של להיות בעל "לאנטיס". ובהחלט נראה לי שמצאתם את עצמכם במקום המתאים לכם – פרדס חנה כרכור.
    ד"ש ממממממממננננננייי

  9. אייל אייל
    כבר 8 שנים כמעט שאני מחובר אליך דרך מדיה שבימים בהם הדלקו את האש בחצר של מוקש ברישקש הקסומה לא ידעתי בכלל על קיומה
    מצחיק איך הגלגל ממשיך להסתובב ,פשוט כי הוא עגול
    הכיוון נבחר או שלא אבל לא מאט את הגילגול לרגע
    נשיקות לירוקת העיניים
    נשיקות עם דימעה בעין לאביב
    לא מאמין כמה קרוב אני מרגיש וכמה עוקב אחרי הגדילה וההתפתחות
    מחדר הלידה ועד היום אחרי פלא הטבע הזה ולא זכיתי לראות אותה עדיין
    שמח שיש עוד מקום לחלונות הנשמה שאתה יודע כל כך יפה לפתוח במילים
    מתגעגע
    בוםםם

  10. אייל אתה כותב ממש כמו שאתה מדבר. אני ממש כאילו שומע אותך
    איזה רצף נהדר…
    סיפרתי לך פעם – לדעתי דברים השתנו או שאולי אנחנו סתם מתבגרים. מתוך תעשיית ההייטק שמסביבי אני רואה בני 30-40 חוזרים למשפחתם אחרי 9-10 שעות ואוכלים במטבחון אוכל שבישלו בבית…
    הכי חשוב זה לאהוב ולהנות ממה שעושים ומהאנשים שהולכים איתנו בדרך… המשל שלך חשוב מאד.

  11. בוקר טוב
    התגובות מגיעות עם קצת השהייה של המערכת, אז תסלחו לי אם אני לא מגיב לכולם:

    נתי –
    תודה על המידע בנוגע לספרים בהודו. מאוד כיף לשמוע! אני שמח שהספר נתן לך קצת חומר למחשבה. תחילתה של כל פעולה מתחילה בזרע מחשבה קטנטן.

    גל ויניב קלדרון –
    בשבילי אתם דמות לחיקוי והערצה. גם הורים לתאומים, גם מנהלים עסק עצמאי (תאטרון התיבה), גם שחקנים בחסד, אבל לרגע לא שכחתם את עצמכם, את הזוגיות שלכם, את האהבה שלכם. מאוד כיף להגיע אליכם באמצע שבוע ולאכול תפוחי אדמה מהמדורה. מאוד כיף! וזו רק דוגמא קטנה. אתם השראה לכולנו!

    ניבניב –
    תודה על התגובה המאזנת. בהחלט יש לזה כאן מקום. הייתי אפילו אומר שבשביל זה הוקם הטור הזה. מתגובות כמו שלך אני לומד, אתה לומד, כולנו לומדים. זה לא משנה אם אתה צודק או לא. עצם הדיוןם הוא זה שמפרה את כולנו.
    בהחלט אתיחס למה שאמרת, אבל תרשה לי תחילה להעתיק פסקה מהתגובה שפרסמתי אמש ל-'ה'משה:
    " בנוגע לעליהום על שוק ההיטק שדיברת עליו – זו ממש לא מטרתי ולא כוונתי (צריך לקרוא את כושי בלאטיס כדי להבין). המושג ’כושי בלאנטיס‘ אינו מתיחס רק להייטק, אלא מתאר מצב נפשי של אדם המרגיש שמנצלים אותו, שכולאים אותו בתוך כלוב של זהב, שחייו עוברים לנגד עיניו מבלי שהוא חי אותם, שהוא יודע שרע לו ולא יכול לקום ולעשות שינוי. מצב זה מתאים לכ”כ הרבה ענפים בשוק. במקרה, זה הייתי אני ובמקרה עבדתי בהייטק. הייתי יכול לכתוב את אותו ספר גם אם הייתי עובד במספרה או במשתלה. אין קשר לענף או למקצוע. יש קשר למצב הנפשי בו האדם נמצא באותו רגע. בקיצור, שחרר את עניין העליהום. אף אחד לא עושה עליהום ואף אחד לא מנסה להשמיץ את ההיטק. מטרת הספר והמסר שאני מנסה להעביר רחוקה שנות אור מזה. לך עם הלב ועשה מה שטוב לך! אם טוב לך (במספרה/ במשתלה/ בהייטק), סבבה לגמרי, תעוף על החיים! אבל אם רע לך שם? מה אז? – זהו המסר!"
    בקיצור ניבניב, מטרתי איננה להתקיף את ההיטק, את המהנדסים שחיסלו פה את עידן ה"אסקימו לימון", או לגרום לאנשים לעזוב את מקום עבודתם. ממש לא. מטרתי היא לתת את הכוח לאותם אנשים שרע להם, שיודעים שזה לא מקומם, שמתים לעשות שינוי ואלף ואחת סיבות לא מסוגלים. החיים שלי הם ההוכחה לכך שאפשר. אפשר לעזוב את המקום הבטוח, המלא בכסף ולפתוח אינסוף דלתות אחרות, להגשים את עצמך בכל כך הרבה דרכים. למה להשאר במקום שרע לך? אם יש בעיה כלכלית, בריאותית, או סיבה טובה אחרת – אז אין לך ברירה. אבל אם הכל בסדר ויש לך אפשרות לקום לעשות שינוי, מה עוצר אותך מלבד הפחד?
    איך שאני קולט אותך –טוב לך במקום בו אתה נמצא. אני יכול רק להגיד לך דבר אחד – איזה כיף לך!!! אני מקנא בך!!!! הלואי עלי, הלוואי על כולנו!!!
    שלא תבין אותי לא נכון, כסף זה חשוב והייתי שמח (מאוד!) אם הייתה לי עכשיו משכורת היטק. אבל מה המחיר? אני לא יודע אם יש לך ילדים, אבל אם כן, האם אתה רואה אותם בכלל? אתה אומר שאתה עובד 12 שעות אבל באיזו שעה אתה חוזר הביתה? הם כבר ישנים כשאתה חוזר? האם אתה פנוי אליהם? האם אתה פנוי לבת זוג שלך?
    אולי דברים השתנו בהיטק מאז הפעם האחרונה שהייתי שם. בתקופתי, מנהלי פיתוח היו עובדים הרבה יותר מ-12 שעות, שלא לדבר על תקופות בהן צריך להגיש פרוייקט ואז גם לא רואים את הבית בכלל. מאוד יכול להיות שהיום הדברים נראים אחרת. אני שמח על כך מאוד.
    אם לא הסברתי את עצמי טוב, או אם לא עניתי על הכל, אתה מוזמן להגיב.

    אבי שוהם –
    האמת, לא ידעתי. איזה מדהים. אתה רוצה להגיד לי שיש לי חלק בסוויץ' שעשית בחיים?!
    אם רק אנשים פה היו יודעים איזה איש הייטק כבד היית פעם ומה אתה עושה היום. לא ייאמן!!!!
    למה שאני אספר? ספר לנו אתה. תאמין לי, רק על ההתקף לב בגיל 39 היית יכול לכתוב פה

  12. אייל יקירי, אין עליך ! תמיד מושחז ומדוייק – אולי לא אמרתי לך אבל החיים שלי השתנו כשקבלתי מצביקה את כתב היד של "כושי בלאנטיס" כששכבתי בטיפול נמרץ מחכה לצינטור לאחר שחטפתי את התקפת הלב שלי בגיל 39. וד"ש לענתי המצחיקה וירוקת העיניים.

  13. צחי –
    לצחוק זה חשוב, אבל גם לבכות. אני בוחר בשניהם. אנחנו לא דור מזו… ולא דור היטק. אנחנו דור מדהים עם יכולות חשיבה, מודעות והפנמה שלא נראו בעבר. הבעיה היא שבמקום לחשוב, לפקוח עיניים ולהפנים, אנחנו מעדיפים לצפות בעוד פרק של ה"אח הגדול"… איזה בעסה שרנין עפה, הא? 🙂

    רבי סער שקד –
    יא בן אדם, גם אני אוהב אותך חזק חזק. אבל נראה לי שקצת נסחפת עם הציטוט, לא?

    Rotem Nir – אל תגלי לאף אחד, אני עובד עכשיו על ספר חדש. ששש…

    רעות זרו –
    בהצלחה בדרכך החדשה. בחיינו יש אינספור צמתים והבחירה אינסופית. לפעמים זה קצת מבלבל ולכן דווקא בתקופות כאלה חשוב להקשיב ללב. נראה לי שאת יודעת לעשות את זה מצויין!

    אלעד-
    תודה שאתה לא מוותר לי. בסוף עוד אצליח לעשות סינגל ביערות של מענית בלי להתנשף כמו חיה פצועה.

    תמר –
    לקחתי לתשומת ליבי. אפרסם גם דברים שאת לא מכירה.

    'ה'משה –
    את התגובה שלך קראתי כמה פעמים! בהחלט יש הבדל בין הבועות. אם אז זו הייתה בועת ההייטק שהתפוצצה, הרי שעכשיו זו בועת הנדל"ן בארה"ב שטלטלה את כל השווקים (ההייטק נפגע כמו כל ענף אחר). שים לב למה שכתבתי בטור: " בום!!!! מבלי ששמנו לב, בועה אחרת מתפוצצת לנו עכשיו בפנים". כאשר הדגש הוא על "בועה אחרת". במילים אחרות, אני מסכים איתך לחלוטין. בנוגע לעליהום על שוק ההיטק שדיברת עליו – זו ממש לא מטרתי ולא כוונתי (צריך לקרוא את כושי בלאטיס כדי להבין). המושג 'כושי בלאנטיס' אינו מתיחס רק להייטק, אלא מתאר מצב נפשי של אדם המרגיש שמנצלים אותו, שכולאים אותו בתוך כלוב של זהב, שחייו עוברים לנגד עיניו מבלי שהוא חי אותם, שהוא יודע שרע לו ולא יכול לקום ולעשות שינוי. מצב זה מתאים לכ"כ הרבה ענפים בשוק. במקרה, זה הייתי אני ובמקרה עבדתי בהייטק. הייתי יכול לכתוב את אותו ספר גם אם הייתי עובד במספרה או במשתלה. אין קשר לענף או למקצוע. יש קשר למצב הנפשי בו האדם נמצא באותו רגע. בקיצור, שחרר את עניין העליהום. אף אחד לא עושה עליהום ואף אחד לא מנסה להשמיץ את ההיטק. מטרת הספר והמסר שאני מנסה להעביר רחוקה שנות אור מזה. לך עם הלב ועשה מה שטוב לך! אם טוב לך (במספרה/ במשתלה/ בהייטק), סבבה לגמרי, תעוף על החיים! אבל אם רע לך שם? מה אז? – זהו המסר!

    שלומי –
    לא יודע אם זו השעה המאוחרת, אבל לא הבנתי כ"כ את הנוסחה המורכבת. בכל מקרה, איך בא לי עכשיו סיני!!!!! הרגת אותי עכשיו.

    adi halperin –
    בוטן, צו'צו', פונפון, בייגלה – יש הרבה שמות לעובר בבטן. סבלנות מותק, עוד כמה חודשים נפרסם את שמו האמיתי.

    אום אלואה –
    תמסרי לבעלך האהוב והיקר, ניב דור כהן, שאני חולה לו על הצורה. מחכה בקוצר רוח לשיעור היוגה המופלא אתו. תענוג!

    זהו להיום.
    אשמח לקבל עוד תגובות
    שיהיה לילה טוב

    אהבה ותודה
    אייל עמית

  14. איל – אין ספק אתה כותב בצורה שממש גורמת לקורא להרגיש שיושב מולו חבר ומדבר כשבניכם מונחים שתי כוסות קפה. רוצה להגיד: אי אפשר להפסיק לקרא.

    אבל…. אני מרגיש חובה לאזן קצת את התמונה ולהוסיף זוית צלום נוספת לסרט הזה.
    אני אדם שחי אוכל ונושם את עולם ההי-טק במשך 12 השנים האחרונות , החל ממהנדס מהמנין (מאלה שעובדים 12 שעות ביום) שטיפס אט אט עד לתפקיד של מנהל קבוצת פיתוח (מאלה שעדין עובדים 12 שעות ביום).
    נכון עובדים הרבה שעות, אבל תנו לי לספר לכם משהו על ה"היי-טק" ועל מה הוא מעניק:
    12 השעות האלה מורכבות מהמון עבודת צוות, חברויות ביו אנשים, הגשמה עצמית, דחיפה מתמדת לשיפור עצמי כדי לעמוד בתחרות, התחושה העילאית ליצר במו ידיך משהוא שלא היה קים עד היום, ומיצוי אמיתי למשאב הכי חשוב שלנו – המוח.
    ו…. כמובן שכל זה מלווה ביכולת כלכלית שמשחררת אותך מהמחנק היום יומי (גם אם לא זכית בנתח מניות עסיסי).
    לראיתי, ההיטקיסטים הם החלוצים של שנות האלפיים. הם אלה שהוציאו את המדינה ממנטליות של "אסקימו לימון", ופתחה אותה אל העולם הגדול. מדינה שיודעת להגיד לא ל"סטייק דיקט" ולמנת פלפל שמטוגנת בשמן ממוחזר 1000 פעם – שעליהם גדלנו כילדים.
    כל דולר שהם מרוויחים הוא דולר שנכנס למדינה. מהנדס אחד מכניס למדינה כסף שמפרנס 4 בעלי משרות של נותני שרות למיניהם.
    נכון, היה עדיף אם אפשר היה להרגיע קצת ולעבוד מספר שעות יותר אנושי – אבל המציאןת שונה. פעם הינו אומרים לילד: "תסים את הארוחה – יש אנשים רעבים בהודו",
    והיום: "תסים את השיעורים – יש אנשים זולים בהודו שיקחו לך את העבודה"!

    הבעיה שממנה "סובלים" אלה שנדבקו בחידק ההשגיותהמצוינותוהתחרותיות היא שלעיתים הם שוכחים שאסור לסחוט את עצמם עד הסוף – כי אז מגיעים לנקודת שבירה – נקודה שאותה חצה הגיבור בסיפרך "כושי בלנטיס".
    ןלמי ששאל את עצמו מה סוד ההצלחה אתן טיפ קטן:
    רצן מרתון יודע שכדי לסים את המסלול צריך לרסן את עצמך בקילומטרים הראשונים.

    אוהב אותך מאוד…. ומאוד נהנה לקרא את כתבך
    ניבניב

  15. היי אחוני,00:00 בלילה רק עכשיו התפנתי בהתרגשות לקרוא את השורות שכתבת מ"כושי".
    איזה תענוג לראות את כל התגובות שנכתבו ויכתבו.איזה כיף שאתה פה, כותב יוצר ,משתף מעורר מחשבה.
    יאללה מתי הפרק הבא? אוהב אותך אח שלי .יחי היצירה החופשית!!!

    שמעתי שהעגבניות ירדו ב"זיל וזול"…

  16. אייל שלום,
    טוב, אז עבר עליך יום משהו משהו…. אה?!
    בכל אופן רציתי רק לספר לך שהספרים שלך להיט בהודו, עוברים מיד ליד וכיף לראות גם את הפעילות פה בארץ….
    בהחלט הרבה תגובות פה מעלות נקודות למחשבה, וללא ספק אנו נמצאים היום בעידן של קצב פסיכי ומעין מרדף בלתי מוסבר. אחרי מה? אני אמנם לא עובדת בהי-טק אך מסכימה לחלוטין עם העובדה שזה קיים בתוכנו וללא קשר למקצוע שבחרת. אלו פשוט מוסכמות חברתיות שקשה מאד לנפץ עם עצמך, קודם כל.
    סחתיין על האומץ, אני עדיין לא הגעתי לשם, ואולי אינני רוצה מספיק….. עוד סוגיה מעניינת בפני עצמה.

    בכל אופן – בהצלחה גדולה
    אולי עוד דרכנו ייפגשו
    נתי, פרדס חנה

  17. אייל!
    איזה כיף לאותם אנשים שרק עכשיו מתחילים להכיר את הכתיבה שלך, ודרכה- אותך.
    מצפה להם חוויה מיוחדת, מרתקת, מאתגרת!
    אין לי ספק שתצליח לגעת בכולם בדרך מדהימה, שהיא כל כך שלך.
    נשיקות!
    (גם לענת ואביב כמובן!)
    רינה! (הורן- אם היה ספק..)

  18. אני חושב שז'ורז' סאנד, הסופרת הצרפתייה מהמאה ה-19 ניסחה את זה הכי טוב:
    "יש רק אושר אחד לאדם – לאהוב ולהיות נאהב!"
    זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו. נשבע לכם, אם היו מחברים לי עכשיו אלקטרודות לאבי העורקים, הייתי יכול לספק חשמל לכל המזרח התיכון 🙂
    אני אשכרה בשוק. תודה ל-כ-ו-ל-כ-ם מעומק הלב.
    רונית בר אילן, מה עשית לי????
    🙂

    טוב, אני הולך עכשיו. קצת להירגע. עבר עלי יום שאתם לא מבינים! מספיק רק לומר שביקרתי היום בעיר שדרות…. ועכשיו, כל התגובות שלכם. איזה עולם מוזר יש לנו, יא אלוהים!

    מקלחת, קפה, ואני חוזר – להגיב על כל התגובות שלכם.

    באהבה אינסופית
    אייל עמית

  19. איזה מגניב לך ממי, תמיד כיף לקרוא דברים שלך, לראות שאתה ממשיך לחיות ולנשום את האמת שלך…
    אחלה מקום להפיץ את עצמך פה…. ומי שלא קרא מייד לרוץ לחנויות ולקנות את הספרים של איילי, כפרה עליו…. סופר דגול בחסד אלוהי.
    בהצלחה ממי, ואמשיך לעקוב אחריך גם פה
    נשיקות למהממת ולמהממת הקטנה… בוטן עוד ישמע ממני בקרוב…
    חיבוק ענק
    אני והבנות

  20. אייל מלך !
    לפעמים אני עבד. ולפעמים חופש מאושר. כושי בלאנטיס מחזק את ההבנה כמה חשובה גם הדרך. ואז העבדות מתרחקת והחירות מתהווה. ראה כושי בדרך לסיני (או לפחות בדרך לשיטים, כי את האווירה באילת אנחנו פחות אוהבים).

    אולי בגלל שאני לא בהייטק אני חושב שגם זו נוסחה לאמת אקסיומטית:
    אם X שווה כוכב חדש, הכי כוכב, הכי תותח, הכי מושך קולות שיכול להיות, אז,

    [X לליכוד ]

  21. יש הבדל גדול בין הבועה ההיא ומה שקורה עכשיו. שתי תקופות השפל הנ"ל שונות בהרבה אחת ממשנתה:
    בראשונה התפוצצה לה בועה פיקטיבית סביב שווקים מצומצמים אך מקורות הכסף לא נפגעו.
    כעת, בעיקר בגלל חוסר בגרות של מערכות שלטון ומימון, והשתוללות צרכנית חסרת שחר והסבר נפגעו מקורות הכסף ולכן הפגיעה כל כך קשה ואנו רק בראשיתה. הגל השני והשלישי ואולי אף הרביעי עוד יגיעו אלינו כששרשרת המזון תתקדם על בסיס הנזק שכבר קרה עכשיו.

    מה שיפה שמנקודת ההסתכלות של אייל שתי תקופות השפל נראות דומות (לפי הרבה אינדיקציות) ולמרות שבבדיקה מעמיקה הן לא דומות, ההסתכלות שמובאת כאן מלמדת את חלקנו דברים חשובים על החיים, על עיקר וטפל ועל מה חשוב באמת בלי קשר לסיבת המיתון הפיטורים או אבדן השגשוג.

    רק התייחסות קטנה לאלה שמחפשים עוד פעם לעשות עליהום על שוק ה"היי טק". אז זמנים השתנו ומנקודת ראותי שוק ההייטק אינו שונה כיום משווקים תובעניים לא פחות במקצועות החפשיים וישנם הרבה אנשי הייטק שיודעים לשלב את ההעבודה עם חיים מחוצה לה. המסר החשוב הוא שכולנו הפכנו חמריים מידי ורצים כל יום אחרי הדברים הלא נכונים, בלי קשר לתחום עיסוקנו.

    אייל, תמשיך לכתוב ולעורר דיונים אקטואליים ורוחניים כאחד.

  22. איילי,
    כיף לקרוא את מה שאתה כותב זה כאילו אתה יושב לידי ואנחנו שותים תה צמחים והבנות משחקות…
    מה עכשיו כל שבוע יהיה קטע של הספר?? ומה עם אלה שכבר קראו…. תזרוק לנו גם איזה עצם. וכל השאר שלא קראו לכו לחנויות הספרים ותקנו את הספר…

    נשיקותתתתתתתתתתתתתת
    תמר

  23. את אייל עמית הכרתי דרך הספר שלו "צבע בכחול וזרוק לים"… גם הספר הזה וגם "כושי בלאנטיס" מלווים אותי כבר שנים. בין עבודות, בתקופות מבולבלות וסתם כשבא לי לקרוא משהו טוב.
    אם יש אדם שאני מעריכה ומוקירה שיצא לי לפגוש במהלך חיי הקצרים הוא אייל עמית 🙂 במיוחד בימים אלו שהחלטתי להתפטר מהעבודה שלי ולצאת לדרך לא נודעת בלי תוכנית ועם פיג'מת מובטלים בהיכון. 🙂 ממליצה בחום למי שלא קרא את "כושי בלאנטיס", לקרוא…

  24. Eyal,
    this is not the first time (and hopefully not the last) that i am reading your beautiful thoughts on paper and like i have said before (and hopefully get to say more in the future) i just LOVE your way of writing and all i have to say is -stop asking yourself too many questions and just do what you obviously do best- KEEP ON WRITING!!!! i can not wait for your next NEW book

    Rotem

  25. תודה רבה לכל המגיבים. באמת כבוד גדול להיות כאן. תודה לכל המפרגנים ותודה גם למשה עם האייפון. אמנם עשית עלי reset, אבל בכל זאת טרחת לרשום תגובה. תודה לך!

    רות אום אמיל ואדם – לא יודע כ"כ איך לענות לך. המציאות היא כמובן לא שחור-לבן. בקשת יש הרבה צבעים. אם אכתוב על הצהוב ועל הוורוד – זה לא יעניין איש. כשכותבים על הקצוות, זה בד"כ מביא להתיחסות. שלילית, חיובית – זה לא ממש משנה. עצם ההתיחסות הוא זה שמביא לשינוי.
    הסיפור הקצר (כושי בלאנטיס) שהתפרסם כאן, הוא רק עמוד אחד מתוך 240. את בוודאי מבינה שיש עוד הרבה "צבעים" בספר. זה לא סוד וזו לא בושה להודות שהמטרה כאן היא לסקרן אותך. כן, אני אשמח מאוד אם תקראי את הספר. ועוד יותר אשמח לקבל ביקורות. מביקורת גדלים! גם היא קשה וגם אם היא לא נעימה.
    בנוגע למה שכתבת אודות הנזיר, הפרארי, הפוליטיקה של זהויות והמיתוג – אני כל כך מסכים איתך שאין לך מושג! כל מילה בסלע. אולי לא הסברתי את עצמי מספיק נכון. לקחתי לתשומת ליבי. תודה.

  26. אייל היקר והמוכשר,
    הסופר הטוב ביותר בקרב האלקטרונאים, והנגרים ואין לי ספק גם בקרב הפרדסאים שלא לדבר על הפרדסנים… איזה מזל לכרכור שהגיעה אליה משפחה מחוננת ומקסימה…
    קריאת הקצת תיאבנה אותי להרבה…
    ד"ש וחיבוק ליפות שבחייך ולאלה שבדרך…
    שלך ח.א. אבו נילי, אבו גידי, אבו פיצי, אבו אורי ואבו דני דער קיצער— אבו ג'ילדה

  27. אהלן אייל. קודם כל ברכות, כמובן!
    אולי אני צריכה לקרוא את כל הספר בטרם אגיב.
    אבל באופן עקרוני, חורה לי מעט ההקצנה. כל אימת שמנסים לחלק את המציאות לשני קטבים שעל מנת לחוות את האחד עליך לנטוש את השני, ובדרך כלל גם לבוז לו – אני מסתייגת. זה נראה לי חלק מ"קונספירציית" ה"פוליטיקה של זהויות". הפרד ומשול כזה, שיש, מן הסתם, גם מי שמרוויח ממנו.
    בסופו של דבר, קשה לי להמנע מההרגשה שהנזיר ממותג באותה מידה כמו הפרארי, למרות הקיטוב בין המיתוגים.

  28. איילוש…
    אתה כל כך צודק שבא לבכות..או לצחוק – לא יודע, אתה תבחר!
    בכל מקרה..לא נכנס לוויכוח על קידום תעשייות אחרות או חקלאות בקצה המדינה..
    המציאות היא שאנחנו דור מזו…. דור של היטק..עבדות מתקדמת.

    חכה לי…אני מגיע לכרכור.

    צחי

כתיבת תגובה

Close