השימושון
(1) הטור של אייל עמית: כושי בלאנטיס
נחמד איך שהדברים מתגלגלים, איך נוצרים חיבורים.
בטור של ניב דור כהן (שפרק נוסף ממנו יתפרסם בקרוב) הגיב אחד, אייל עמית. לחצתי על הקישור הכחול והגעתי להוצאת ספרים קטנה בשם 'מוזה', שמוציאה ספרים חופשיסטים.
מי זה אייל עמית? מאיפה הוא הגיע? מה הסרט שלו? תהיתי תוך כדי שיטוט באתר ולהפתעתי גיליתי שהבנאדם מתגורר בקצה הרחוב שלי. אז ישבנו לקפה בשמש חורפית והחלטנו ככה: לאייל עמית יש מסר חשוב להעביר לעולם, עכשיו יותר מתמיד. קבלו:
******
מאת: אייל עמית
היינו בסרט הזה כבר לפני תשע שנים. מספיק רק להגיד את המילה "בועה" כדי להבין על איזה סרט מדובר. בועת ההייטק שהתפוצצה לכולנו בפרצוף. בורסות מתרסקות בכל רחבי העולם, מליונים של מפוטרים נשלחים בבעיטה הביתה – חלקם ברגל, חלקם במונית והיו גם כמה שפוטרו בסטייל עם לימוזינה עד הבית.
אני זוכר את אותם ימים – אופוריה של ממש. מהנדס צעיר שרק סיים לימודים היה נחטף לשוק העבודה. משכורת התחלתית של 20-25 אלף ש"ח, אוטו, פלאפון, אופציות בחברה, הכל!!! רק שנבוא, רק שנישאר, רק שלא נעזוב אף פעם, גם לא בעשר בלילה, גם לא בחצות. "תשאר עוד, תקבל 200% תוספת, 300%, רק תשאר, תעבוד בשבת, כסף זו לא בעיה, נפנק אותך כמו שצריך, אנחנו צריכים אותך". ואתה נשאר!!!! מנהל הבנק שלך מבסוט מאוד. יועץ המשכנתאות מבסוט עוד יותר. אז מה אם אשתך לא רואה אותך? אז מה אם הילדים גדלים עם מטפלות? מבחינתך, הכל זמני! אתה תוך חמש שנים סוגר משכנתא, תוך עשר שנים מביא את אקזיט של חמישים מיליון דולר ובגיל 37 פורש לפנסיה, לוקח איתך את כל המשפחה, קונה אי בקריבים ומתנדנד על ערסל עד קץ הימים. כן, זו באמת הייתה אחלה תוכנית, אבל מה לעשות שבמציאות רבים מצאו עצמם כמעט שנתיים מסתובבים סהרורים בבית עם פיג'מה מטפסים על הקירות, מדי פעם קופצים לראיון עבודה, מתחננים למנהל הבנק שירחם עליהם עם ההחזרים של המשכנתא.
מאז עברו כמה שנים טובות. כלכלות העולם מספיקות להתאושש, הבורסות עפות לשמיים, מצב ההיטק פי 3 יותר טוב ממה שהיה בשיא של הבועה, אותם מהנדסים מובטלים עם פיג'מה הפכו כבר למנהלי פיתוח גדולים. איש לא זוכר ולא רוצה לזכור את אותן שנים חשוכות.
בום!!!!
מבלי ששמנו לב, בועה אחרת מתפוצצת לנו עכשיו בפנים. שוב הבורסות מתרסקות, שוב חברות קורסות, שוב גלי פיטורים, שוב פיג'מות, שוב שואלים שאלות, שוב מחפשים תשובות.
שמי אייל עמית, בן 34, נשוי לענת ירוקת העיניים, אבא של אביב (ו"בוטן" שבדרך), מהנדס אלקטרוניקה לשעבר. את תקופת הפיג'מה שלי אני זוכר היטב – מאז הספקתי לעזוב את עולם ההיטק, לכתוב שני ספרים, לעבוד שנתיים בנגריה, להקים הוצאת ספרים, לצאת עם מופע מוסיקלי לילדים, להעביר חוגי בית למבוגרים, לשמש כמנהל שיווק בחברת תאורה, לשחרר את המרכז ולעבור לגור עם משפחתי בפרדס חנה.
שלא תבינו לא נכון, ההחלטה לעשות שינוי בחיים – לעזוב את ההייטק ולצאת לדרך הלא נודע הייתה מאוד קשה ומפחידה עבורי. בספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" הכל קורה כל כך מהר ובכזאת קלות הוליוודית. מבלי לחשוב יותר מדי, הוא פשוט קם, עוזב הכל, הולך לגור במנזר, חוזר מואר ואז מלמד אותנו איך להשיג את ההארה בעשרים שניות תוך שימוש באוסף קלישאות וציטוטים יפים. אותי, זה ממש הרגיז. אולי שארמה צודק ואולי כל מה שכתב שם באמת נכון, אבל על הדבר החשוב והקשה ביותר הוא שכח לספר לנו – מה עבר על אותו נזיר לפני להחליט לקום ולעזוב הכל. בספר הוא מקדיש לזה בקושי פיסקה. במציאות, שבעת מדורי גיהנום עברו עלי לפני השינוי, עוד לפני שקיבלתי החלטה, עוד בזמן שעבדתי, כשעדיין הייתי במשרד וידעתי שרע לי, שבא לי לעזוב הכל ופשוט לא הייתי מסוגל!
'כושי בלאנטיס' איננו מדריך להשגת הארה. זהו סיפור מסע פנטזיונרי, צבעוני ומעורר מחשבה הנותן את הכוח לקום ולהתחיל בכלל את השינוי.
אישית, את האור עדיין לא מצאתי, ונזיר לא ממש נהייתי. אני חיי את החיים וממשיך לשאול את עצמי שאלות כל יום. לאן אני הולך – אין לי מושג. לפחות היום מצליח להינות גם מהדרך.
(באתר של הוצאת מוזה יש דף עם תמונות ששולחים קוראים מכל העולם. אחלה תמונות!)
מדי שבוע אפרסם כאן קטע קצר מהספר 'כושי בלאנטיס'. מקוה שתמצאו בו עניין.
באהבה אינסופית
אייל עמית
לקריאת הסיפור
כּוּשִׁי בּלָאנְטִיס
בוקר. שמש מציצה מבעד להרים, ריח הטל באוויר מכביד על העפעפיים מלהיפתח. 'קוּ-קוּ-רִי-קוּ' קורא תרנגול בקול ואתה נעמד על הרגליים. אשתך עוד בחלום השביעי. אתה מצחצח שיניים, שולח מבט אטום במראה. טִיזִים של משחת שיניים מתנפצים על הכיור. גם הוא בדיוק התעורר, באורווה של הסוסים. הוא מנקה מעליו את החציר ופולֵה את הקרציות, נועל מגפיים וחובש כובע קש. אתה אוכל ארוחת בוקר עם גבינות, עם שמנת, עם שבע עשרה סוגים של קורנפלקס – עם קינמון, עם פקאן, בלי נתרן, עם סידן, בלי שומן. והוא, הוא כבר חולב את הפרות, מפנטז על ארוחת הבוקר האחרונה שאכל לפני שנתיים. אתה נכנס למכונית חדשה נוצצת, לאנטיס עם מיזוג אויר. נעמד בפקקים שעה, לפעמים שעתיים. והוא, מצחצח את האוכף, כי בקרוב יגיע האדון, הג'נטלמן, המאסטר, הבעלים שלו ואסור שהוא יתעצבן. אסור שהוא יכעס, אחרת הוא ירביץ, אחרת הוא יעניש. ואתה, אתה חופשי. אתה מטייל בכבישים. לך יש לאנטיס, לך יש משכורת. לך יש הרבה משכורת. אתה איש היי-טק והוא סתם עבד אומלל, שמתייחסים אליו כמו אל בהמה. אתה יושב כל יום במסעדה אחרת בהרצליה פיתוח, דופק סטייקים באֶל-גאוצ'ו ומשלם עם התלושים. הרי החברה כבר דאגה לכל. אתה מלך. מלך העולם עם לאנטיס, עם משכורת, עם מניות בחברה. לא כמו איזה כלב, שאוכל שאריות אורז ודייסה מסריחה ויושב עם כל העבדים האחרים, עם אשתו והילדים, קובר את הראש באדמה, חובש את הפצעים הפתוחים, מזכרת מהמכות שקיבל בשבוע שעבר, עם אלכוהול, עם פלסטרים, עם תחבושות, עם העכבר, עם המקלדת, עם המסך המפואר שלך, עם מדפסת לייזר, מקליד נתונים, מדפיס תוצאות, משרטט גרפים, מגיש דו"חות, מסלק אבנים, חורש שדות, נחתך בידיים, פוצע את כפות הרגליים. בקרוב כבר ערב, בקרוב השקיעה, אך העבודה עוד רבה. המטלות אינסופיות. אתה חייב לעמוד בזמנים, אנשים סומכים עליך. בקרוב צריך להגיש את הפרוייקט. מכונות הייצור ביפן מחכות רק לך. עוד מסמך, עוד גרף, עוד כרטיס, עוד ניסוי, חייבים להספיק. עוד שורה בשדה, חייבים לחרוש לפחות עוד עשר, אחרת יבוא הגשם ולא נספיק לזרוע. העבד ממוטט, שוכב על הגב, מסתכל על השמיים שמזמן הפכו שחורים. הידיים שלו פצועות ומדממות. יבלות פתוחות וציפורניים שחורות מהאדמה. והנה המאסטר, הבוס הגדול, מתקרב בריצה ומצליף בו בשוט, בכל הכוח. "קום, תמשיך לעבוד! מה זה פה קייטנה? תמשיך לחרוש. תגיש לי דו"ח. סיימת כבר עם התוכנה? קדימה, מחכים לנו ביפן. ועכשיו, תעשה לי טובה, בפעם הבאה את הקפה עם שניים סוכר ולא עם אחד וחצי."
לילה!
אתם יודעים מה זה לילה?
לילה זה שמיים שחורים.
לילה זה תוכניות בטלוויזיה, שמשדרים רק בלילה. לילה זה קור. בדרך כלל גם יורד גשם. לילה זה שהילדים שלך מזמן שכבו לישון.
לילה! קיבינימט!
כולם כבר ישנים. ואתה מתמתח על הכסא המשרדי המשוכלל שלך, עם התמיכות לגב העליון והתחתון, עם זוויות, עם חימום לישבן, עם כריות אויר, עם ריפודים מיוחדים מסיליקון, שולחן מעץ מלא, מסך מחשב בגודל עשרים ושנים אינטש, מכונת קפה עם מיליון טעמים, מקרר מלא מתוקים ועוגות הבית של עלית. אַאַאחְ איזה תענוג, איזה פאר! זוהי הממלכה שלך. זהו ארמון התענוגות, קיוב אמריקני של שלושה מטרים רבועים, עשוי קירות גבס, מואר באור בוהק של פלורוסנטים, אך בשבילך זה בהחלט ארמון. ולא סתם ארמון – זהו ארמון הנשיאות, עם חנייה פרטית לרכב, מתחת לבניין, בקומה השלישית של החניון. לחיצה על השלט רחוק והלאנטיס המפוארת נפתחת. אַאַאחְ, איזו תחושה. להריח את הריפודים האלה, את הספריי סקאי על הדש-בורד, אתה מלך אתה. אז מה אם השעה כבר אחד עשרה בלילה? אתה קִינג אמיתי. לא מאותת בפניות, אפילו לא שם חגורה. אתה איש היי-טק. דלק חינם, פלאפון חינם. לך יש משכורת, לך יש מניות בחברה.
מתוך הספר "כושי בלאנטיס" – מוזה הוצאה לאור
שלום רב אייל,
מצאתי את שמך ברשימת הטלפונים של מי שחיפשו אותי כשהייתי במסע הפנטסטי שלי.
אני מנסה להודיע לך שעכשיו אני כאן – עד להודעה אחרת.
אני רואה שמוזה חיה וקיימת וכל מיני הסתעפויות ופיתוחים ופרויקטים צומחים לידה ומתוכה.
מקווה שהמייל הזה יגיע לידיך.
ד"ש חם בבית
וכל טוב, נורית