טורים אישייםכתיבה פרטיתנשים

10 # בן אדם למקום: פסיגים. איזון בין שרב למבול

[מאת: עופרה (במבי) שחר]

התפילה אל הגשם פעלה ונשטף השרב המעיק, היובש שאי- אפשר לנשום אותו, החום היוקד.
הגשם הטוב ניקה את החלונות, שטף לי את האוטו והבריק את העלים לירוק נוצץ.
והוא בא עם ריח קריר של גשם טרי.
אחרי כל המדבר הזה- הגיע השיטפון וסחף אותי איתו: מים ומים ומים ועוד.
עם שני קטנים מהגן על הידיים שהתעוררו בבהלה מהמבול בבכי מתפרץ.
אז מה עושים? קודם כל מחבקים. אם אפשר אז על הידיים, אפילו בישיבה. לעטוף.
מה אסור? להגיד שזה שום דבר ולא קרה כלום. לבטל או לזלזל ברגשות שאנחנו לא מבינים ושמביכים אותנו. אסור לעצור את השטף. שאם יסתם אחד מהם לא יכולנו לעמוד מול כסא כבודך. לא לסתום את הפה בשאלות על מה קרה, לא להציע טישו ומים, לא להסיח את הדעת בנידנודים וניענועים והצחקות מלאכותיות והתעלמות. זה מביא לניכור בין אדם לרגשות שלו. זה מאד לא בריא ובמשך שנים יכול גם לגרום נזק בלתי הפיך! לא לתקוע אוכל, מוצץ או בקבוק, לא לעשן, לא להשתכר, לא למחוק את זה- פשוט לתת לדמעות. לא להסחף לדרמה, ללוות את האדם ולתת לו להרגיש לגמרי בנוח עם הבכי עד שירגע מעצמו.
בטח ובטח ובטח ובטח לא להטיף, לחנך ולהוכיח. לא עכשיו.

בדיוק כשנראה שלא יגמר לעולם- פתאום בבת אחת יש איזה מן שקט בלב.
אצל ילדים זה הכי מדהים- אחרי בכי טוב הם פשוט מדלגים למשחק הבא.
אני נשארת עם המועקה והמיכל שלי כבר מלא מכל החודש והברז, הוסת נפתח ואני חושבת בקנאה: איזה פינוק זה בשבילם לשים ראש על מישהו גדול שאוהב אותם ולהתרפק בבכי.
איפה אמא שלי שתבוא לחבק אותי?

אחרי שהילדים וההורים הולכים ואני מתפנה לעכל את הפרידה מילד שהיה בגן אני מתישבת מותשת מהיום הזה על הרצפה במטבח, משעינה את הראש על הברכיים והדמעות בוכות מעצמן על הקשיים ועל התבוסות ועל הבדידות ועל תחושת הואקום בלב והכל מתערבב לגל עצום של דמעות מלוחות עם נזלת ורחמים עצמיים וכל הכיעור עולה ומציף אותי ואני הולכת להטביע את עצמי במיטה כי למזלי כבר הורדתי את הפוך ונעים לבכות לתוכה- רכה, שמנה וסופגת הכל.
אני נרדמת מרוקנת, מתעוררת בבקר בשש קלילה ויפה. אני רוצה לכתוב ברכה לבכי. את הבכי תן רק בעיתו ובאביב פזר לנו פרחים.

יוצאת החוצה ולא מאמינה שמאדמת המדבר שמאחורי ביתי מפלסים דרכם בעדינות ועקשנות פסיגים קטנים ירוקים, עלים ראשונים בזוגות זוגות, באומץ שמפתיע אותי כל שנה מחדש: איזה קסם. פלא פלאים. הנה מתחילים התורמוסים והפרגים, החמצוצים והסביונים והחרציות וכל הבקיות והחוטמיות הזיפניות והפרפרים וטיפות נוצצות על זיפי עלעל רכים, כמו יהלומים מזהירים ביופיים ובה משתקפים כל הצבעים
עננה קטנה, סערה של גשם ובסוף היום שוב תהיה לך קשת.
ותשקוט הארץ עד הוסת הבאה עלי לטובה ברגשות ויצירה.

ברוך שעשני אשה.

תגיות
הראה עוד

4 thoughts on “10 # בן אדם למקום: פסיגים. איזון בין שרב למבול”

כתיבת תגובה

Close