100 אחוז אחריות

אתמול זה קרה. אחרי חמישה ימים רצופים של רוגע אמא-ילד הגיעה הג'ננה וסחפה אותי.
כמו כדור שלג? אבל עשוי אש. כל היום הוא ראה טלויזיה, צבע, הדביק, בקושי הוציא אנרגיה גופנית. מהכרותי עם הברנש – זה צורך שבסופו של דבר מבקש ביטוי. אחר הצהריים היה חוג דרור ובניתי על זה ששם זה יצא. אמא של ערן ואני חילקנו בינינו את משימות השיגור והתכנית כללה שעה וחצי של בדידות מזהרת, אותה תיכננתי להעביר במילוי הצמיגים באויר ובמסע קטן והכרחי לסופרפארם. שעה עד שהוא התארגן לצאת. שעה. וכל הזמן אני משננת לעצמי "תרגיעי" "תכילי" "תכבדי את הקצב שלו" ובעוד שכבה פנימית זועק לו קול "יאללה יאללה! שיזוז כבר!". בסופו של דבר הגענו. הוא הסתער על המקפצות ואני הברשתי את הנוצות ותיכננתי לעוף משם.

– קוקי אני הולכת, אמא של ערן תבוא לאסוף אתכם
– לא! אני בא איתך!
– מה?? אבל אתה אוהב חוג דרור!
– לא רוצה! אני רוצה לבוא איתך!

שום טריק לא עזר, הוא בא איתי. או יותר נכון עם דמות הצל שבתוכי, שהיתה מאוד כועסת וצודקת… וכל הדרך הקשיחה את הלב. אוף. מצד אחד ידעתי שזה בסדר, זכותו. מצד שני ביאס לי את הפנטזיה על שעה וחצי לבדי. הטרפת גאתה בי. ראיתי אותה, התבאסתי ממנה, ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

ניפחנו צמיגים, הגענו למרכז המושבה, וכל הזמן הילד קומוניקטיבי ומתוק. פותח את הדלת של הסופרפארם, ממליץ על מוצרים, מקבל באהבה את רטינות "אני לא קונה לך כלום" ונוכח בגמדות שובה לב ליד הדמות הנירגנת שאמא שלו הפכה להיות. באיזשהו שלב תפסתי את עצמי.
– בוא נשלים. אני מצטערת.
– "טוב!" הוא תופס את הכפפה מיד, שולף זרת, ואנחנו עושים טקס שולם קצר וממשיכים בדרך.

אבל באוטו שוב הכעס נשלף, כמו ציפורניים. ואז אני נזכרת שכבר השלמנו – אז מה הכעס הזה תקוע לי פה ג'יזס, ומבקשת מהילד סליחה, שאפילו שהשלמנו אז אני עדיין כועסת, והוא סולח, וככה עוד כמה גלים, עד שהגענו הביתה ואבא היה בבית וקיבל לזרועותיו האוהבות את הילד ועזר לשנינו להתאזן. זחלתי למיטה ונירדמתי כמו אבן.

בלילה התעוררתי מחלום משמעותי וקמתי לגלוש קצת, והגעתי לדף הנפלא 100% אחריות בבאופן טבעי. דיון שתחילתו במכתב שנשלח במייל והמשכו – מפתיע, מרתק, בעל פוטנציאל לשנות חיים. או כמו שמישהו הגדירה: "הרעיון כל-כך מקסים, והצליח ברגע קצר כל-כך למחות את קורי העכביש, האבק והחלודה מההכרה הפנימית-רוחנית שלי". בדיוק מה שהייתי צריכה לקרוא אחרי יום כזה.

(אם הלינק איטי אז תנו לו להיפתח בקצב שלו 😉