טורים אישייםכתיבה פרטית

13 # בן אדם למקום: המטמון

[עופרה (במבי) שחר]

אני יורדת במדרגות בטון חשוף אפורות ותלולות, נזהרת שלא לפול, אין מעקה. למטה קר, חשוך, שקט,מפחיד גם. אני מחטטת בכל מקום בערימות של ג'יפה וגרוטאות עם ריח של עובש וכמעט מתיאשת, אבל בסוף מוצאת את התיבה הנכונה שבה נמצא המטמון. אני מבינה שמצאתי את מה שבשבילו ירדתי עד שם, מסתובבת ופונה לכוון המדרגות. הדרך למעלה כבר יותר קלה, כי האור מסמן לי לאן. אני למעלה, מתישבת על רצפת עץ, פותחת את התיבה ולהפתעתי אני מגלה שהיא מלאה במחברות ישנות עבות, בכריכה קשה. היומנים שלי.
אני מתעוררת המומה מהחלום וישר (אפילו לפני הקפה והצחצוח) כותבת אותו לפרטי- פרטים: איזה מן אור היה שם, תחושת הקור, ההקשר שמיד נוצר לי במח ל-משל המערה, מה הרגשתי כשהתעוררתי- הכל מתועד מיד, אחרת אני מפספסת פיסות מידע שחשובות לי מאד כדי לדעת מה שלומי מבפנים. לפעמים אני מקבלת מחמאה על חולצה או תסרוקת, אבל שלומי לא טוב ולפעמים דווקא שלומי מבפנים זוהר ונוצץ- אבל לא רואים את זה החוצה. החלומות הם האמצעי הכי טוב שלי לדעת באמת מה שלומי מבפנים. הם מסמנים לי כמו קטע מובלט על מפה: "את נמצאת כאן" ביחס לעולם, מראים לי דברים שלא הספקתי לשים אליהם לב במשך היום ושומרים עלי מלעבור את הגבולות שלי. יש בהם התיחסות למשפחה שלי, לחברים, לקבוצת השווים (הכתה, החבר'ה בגרעין, אנשים שלמדו איתי באוניברסיטה, חברים וחברות מהשכונה וכו…).

לטאה. בקלפי הטוטם מסמלת על חלימה

החלומות שלי הם עולם מדהים ועמוק, עשיר וסודי שאני חוקרת כבר הרבה שנים ולומדת ממנו. אני מקדישה לזה הרבה, כי זה מסקרן אותי: תמיד יש לי קנווס ריק לצייר עליו משהו מהאווירה שהיתה לי בחלום, מחברת עם דפים לבנים לתעד, לחקור, להשוות עם חלומות שיש בהם מוטיבים דומים משנים קודמות, אם יש מוסיקה או שיר עם מילים שמלווה את החלום אני ישר מוצאת אותה, מנסה לנחש למה דווקא השיר הזה בא כמו איור ששופך אור נוסף על משהו שקשה לנסח אותו במילים, לתת לו שם, בחלום. שרה אותו אחר כך בלי ממש להבין למה- כל היום.
עשיתי תהליך מהמם של פסיכואנליזה במשך חמש שנים, פעמיים בשבוע, בו למדתי על אלמנטים חוזרים בחלומות ועל פרוייד ויונג ועליי דברים מאד מעניינים. זה פינוק שאני מאחלת לכל אחד. עולה המון אבל שווה יותר מכל השקעה אחרת שאי-פעם השקעתי בעצמי (לימודים, חוגים, קניות).

המחברת הראשונה שלי היא מגיל 11. מרגיט הגננת שלי (שאני בקשר איתה עד היום) נתנה לי מחברת בכריכת בד יפה ליומולדת – ומאז אני רושמת. הכל. זאת אובססיה שאני לא שולטת בה בכלל. המחברות שלי מלאות בחוויות גם מהיומיום. אני מתעדת סידרתית. אני מציצה לעצמי על החיים. פותחת מחברת שמנה ומהוהה ובתוכה הפתעה: הנה אני בת 21, גורה שיוצאת לטיול לחוץ לארץ לבד אחרי הצבא, מסתובבת ברחובות קובלנץ בערב סתיו ומקנאה באנשים שיושבים בבתים שלהם עם המשפחות ואוכלים ארוחת ערב ביחד. אני רוצה שיאמצו אותי. במחברת אחרת שאני פותחת באקראי אני נופלת על תיאור של סקס עסיסי עם חבר שהיה לי ופתאום אני נזכרת בריח של השמיכה שלו ובגוף ובחיוך. זכרון חושים פועל מהמח הפרימיטיבי וזה חוזר אלי כמו ברק- מהר וחזק. אני לא רוצה לשכוח כלום, שלא יאבד לי. אני פותחת עוד מחברת וקוראת חלום רע ומבולבל על אח שלי הקטן, שקרה לו משהו ואני לא בדיוק מצליחה להבין מה, אני דואגת לו ומרגישה שמסתירים ממני משהו כדי שלא אפגע, או אגלה. החלום מלא מחיקות ותיקונים וגם כתוב בכתב לא ברור שכתבתי מתוך שינה.

כל פעם שאני עוברת בית אני אורזת את המחברות שלי ראשונות. מכל מה שיש לי הן הכי חשובות. כל מה שאני שמתי בתוכן ואני יכולה פשוט להבין את ההתפתחות שלי דרך השינויים באותם הדברים שכל פעם מופיעים בהן בצורה אחרת ומתווים את הדרך שלי. למשל- נסיעות בחלומות, היחס שלי לאמא שלי (שנפטרה) ועדיין משתנה בחלומות עם השנים, או לדוגמא- יש לי עניין עם שיניים שחוזר כל כמה זמן בחלומות, כל פעם בצורה אחרת.
השבוע באיזה בקר אני מעירה את פיצקה והיא אומרת לי: "רגע, אני צריכה לכתוב את החלום שלא יברח לי". והיא כולה בכתה ב'!
אני נותנת לה נישוק והולכת למטבח, שלא להפריע, וביני לבין עצמי מתפוצצת מגאוה. אין ספק- היא זאת שירשה את המטמון.
בקרוב אצלכם.

בתמונה: לטאה,  מייצגת (בין היתר) זמן חלום.  מתוך קלפי הטוטם של  ג'יימי סאמס ודיוויד קרסו ( בהוצאת ענבר

הראה עוד

2 thoughts on “13 # בן אדם למקום: המטמון”

כתיבת תגובה

Close