מאת: אייל עמית
אני לא יודע אם אני מאוכזב יותר או המום יותר. אני גם לא יודע אם אני מופתע יותר או כועס יותר.
באמת שקשה לי לשים את האצבע על התחושה המדוייקת. מה שבטוח, שלשום בשעות אחה"צ חוויתי את כל התחושות האלה בו זמנית. כאפה לתוך האונה השמאלית של המוח. מכת חשמל בתוך האמיגדלה. פשוט נעמדתי במקום, שפשפתי את העיניים ולא האמנתי למראה עיני.
כמו כל גבר טיפוסי, מצוייד ברשימת קניות ומטלות, עשיתי את דרכי למרכז המושבה. ימינה בצפירה, שמאלה בדקלים, עובר את הכיכר והופ, שדרה מהממת של עצי דקל תמירים ודקיקים נפרשת מולי. איך אני אוהב ללכת שם. אני תמיד מרים את הראש לשמים ומביט אל הצמרות. מהזווית הזו, הדקלים נראים ממש כמו עצי קוקוס. איך אני אוהב עצי קוקוס. קוקוס זה חופש. קוקוס זה ים, קוקוס זה חופים לבנים, ערסלים, קאבינת עץ, קומזיץ על החוף, מוסיקה טובה, שמיים מלאים בכוכבים. אני צועד שם בשדרה ובאוזניי שומע את הגלים של קולומביה, בנחירי את הלחות של קוסטה ריקה ועל לשוני את טעם תבליניה האקזוטיים של זנזיבאר. איך אני אוהב את השדרה הזו. שדרה שתמיד מזכירה לי מדוע עזבנו את המרכז ומדוע בחרנו לגור כאן בפרדס חנה – במקום בו חיפורים מצרבנות בשקט, במקום בו יש יותר בורות בכביש מאשר כביש, במקום בו סלילת מדרכה או כיכר תנועה, הם אירועים שמדברים עליהם בעיתונות המקומית כמעט שבועיים.
שדרת הדקלים מתחילה יפה, באמת יפה, עם "עצי קוקוס" שנוגעים בשמיים, ומסתיימת כמו תמיד עם מישהו שחונה בדאבל-פארקינג ליד מאפיית הגורן או הסופר-פארם וחוסם את התנועה. שניים צופרים לו מאחור, אחד צופר מלפנים, מישהו מקלל, אחד מנסה להרגיע. בסוף מישהו רץ מאחת החנויות עם פרצוף של "אוי, באמת לא שמתי לב", עליכ. הוא מזיז את האוטו שלו והפקק משתחרר, לשלושים שניות בדיוק, עד הדאבל פארקינג הבא. לא מחזה יוצא דופן. במרכז המושבה זה מחזה די שגרתי.
אני קונה פה, קונה שם, מוחק עוד שורה ברשימת המטלות וצועד בסבבה אל עבר המטלה האחרונה והמבאסת ביותר שלי לאותו היום – דואר ישראל! עם סניף הדואר עצמו, אין לי בעיה. באמת. כמו כולם אני לוקח פיתקית וממתין בסבלנות בתור. גם אם זה יקח שעה, אני תמיד מוצא מה לעשות. אין לי בעיה עם התור. יש לי בעיה עם הדוארמט – ההמצאה הכי גדולה, הכי מבריקה והכי מתוכחמת מאז הקמתו של דואר ישראל. פלא טכנולוגי שמטרתו לקצר את התורים ולייעל את השירות. ביד אני אוחז את הפתקית של הדוארמט וזיעה קרה נאספת לי על המצח. אני כבר יודע מה מחכה לי. בראש אני רואה את עצמי עומד מול המכונה, לוחץ על המסך, מאזין לקולה המונוטוני והקר של הקריינית, מצמיד את הברקוד של הפתקית לחלונית, בדיוק כמו שמצוייר בסרטון, בדיוק כפי שנתבקשתי, בלי התחכמויות, בלי קונצים, אחד לאחד על פי ההוראות שנמסרו, אבל המכונה לא זזה. אני מנסה שוב. לא עובד. אני צופה שוב בסרטון, אולי לא הבנתי משהו. אני מצמיד את הברקוד לחלון. כלום. מאחורי כבר שניים נעמדים. אחד צעיר ואחד זקן. גם להם פתקית של דוארמט ביד. אני מחייך אליהם במבוכה ומנסה שוב. הם מסמנים לי שזה בסדר. כולם כבר מכירים את המכונה הזו. אני מנסה שוב. לא עובד. מנסה שוב. לא עובד. כבר ממש לא נעים לי. הצעיר מנסה לעזור. לא עובד. גם הזקן מנסה. לא עובד. בינתיים עוד שניים נעמדים בתור. מכונת דוארמט מזורגגת אחת וחצי פרדס-חנה ממתינים מולה בתור. אתם מבינים, לחלל כבר הגענו, את האטום ביקענו ואת הגנום האנושי פיצחנו, אבל לקרוא ברקוד אומלל מפתקית זה כבר יותר מדי.
בסופו של דבר המכונה נכנעת. אחרי שלושים נסיונות היא משמיעה כמה קולות ופותחת חלונית קטנה. בפנים ממתינה החבילה. אני תמיד חושש להכניס את היד. מכונה כזאת פרימיטיבית. ברקוד אומלל לא מסוגלת לקרוא. מי יכול להבטיח שהחלון לא יסגר לי על היד?
[תמשיכו לקרוא, יש בסוף הפוסט וידאו אורגינל מהמושבה]
סופר-פארם, תינוקט, ריינבו ג'יפסי, חתוכה, כל צעד מקרב אותי יותר ויותר לדוארמט. אני כבר על הסיבוב, בא לפנות ימינה לכיון הדואר ופתאום, בזווית של האישון של העין שמאלית, אני קולט משהו מוכר. משהו מהעבר הלא רחוק שלי. משהו שביקשתי לברוח ממנו. משהו מנצנץ כזה, בוהק. משהו שקורא לי לסובב אליו את הראש ולהסתכל. אני מנסה להתנגד. בכל הכוח. בתת מודע אני כבר יודע במה מדובר, אך בלבי עדיין מסרב להאמין. כוח הנצנוץ חזק, חזק הרבה יותר ממני. אני נעצר. לוקח נשימה ארוכה ובמבט חרד מסובב אליו את הראש.
לפתע הרחוב נעלם. אין מכוניות, אין רעש, אין כיכר עם עזים, אין דקלים, אין קוקוסים ואין נעליים. באחת הכל נמחק. מול העיניים שלי, בתוך הפרצוף, בתוך הרישתית, באים-אמא של הקרנית, בגודל מלא, בכל הצבעים, מתנוסס לו מסך לדים ענקי שמקרין פרסומות וידאו בתחלופה מטורפת!!!!!! פרסומת אחר פרסומת, בקצב הזוי, בלי הפסקה, בלי מנוחה, על מניקור מדהים לציפורניים, על סלון מהמם לכלות, על הסרת משקפיים בליזר, על קוסמטיקאית רפואית מוסמכת, על מוסך אמין לרכב ועל השיערות שעל הביצה השמאלית שלי…
אני עומד שם פחות מדקה ובמוח שלי נדחסת טונה של אינפורמציה שאני לא צריך, לא רוצה ולא מעוניין. אינפורמציה שתופסת לי מקום בזכרון, שסותמת לי תאים במוח, שמזהמת לי את התודעה, שעושה אותי עצבני, שמביאה לי את החשק לארוז שוב מזוודות ולהתחפף מהמקום הזה.
מסך לדים!!!!!!!! כאן?????? בפרדס חנה!?!?!?!?! בלב המושבה?!?!?!?!?!?!?!
בא לי לקלל, בא לי לצרוח, בא לי לשאוג!!!!!!!!!!!!!! אני המום, אני כועס, אני מאוכזב כל כך!!!!!!
על הראש שלנו, על הכיכר של העזים הלבנים והמתוקים, בפינה מול דידו, מעל הפיצה, מסך ברזל, שחור, מפלצתי, גדול ומכוער. מסך מגושם, מסך מטריד, מסך מציק, מסך שאונס לך את העיניים, מסך שאונס לך את המוח ואת התודעה. גם אם תנסה, אתה לא יכול להתחמק ממנו. אי אפשר שלא להסתכל. וגם אם אתה לא מסתכל ואשכרה מפנה את המבט, אתה הרי יודע שזה שם, מחליף צבעים, מרצד, זז כל הזמן, מכניס אותך לאטרף, מכניס אותך לקצב שלא מתאים לך, לקצב שלא מתאים לרוח של המקום הזה.
בתל אביב יש מסכים כאלה בכל צומת. אפילו בחדרה כבר קלטתי כמה. לא ששם זה בסדר, אבל פה?!?!?!?!? בלב מושבה ירוקה ויפה, עם חיפורים מצרבנות, עם עצי אלון עתיקים, עם מרבדי תורמוסים לבנים וסגולים, עם מודעות אקולוגית, עם אג'נדה פוליטית ברורה שמתימרת לשמור על הסביבה עליכ???????? שמישהו יסביר לי בבקשה איך זה מסתדר עם מסך הברזל הזה? איך?????
מר געש היקר, ראש מועצתי הנכבד, אני אגיד את זה קצר ואני אגיד את זה הכי ברור שאפשר. אנא אנא אנא, בבקשה בבקשה בבקשה, אני מתחנן בפניך, שחרר אותנו המסך הזה!!!!!!!!!!! בלי 'אולי' ובלי 'מחר', פשוט שחרר אותנו מהחרא הזה!!!! איך בכלל נתת לזה לקרות???? איך נתת לדבר הנוראי הזה לחדור לגבולות מושבה????? אני נשבע לך, אם יש כאן מישהו אחד (למעט הבעלים של הפיצה) שמעוניין להשאיר את השלט הזה במקומו, אני חותך את ה…
…פיתקית של הדוארמט!
מסך הברזל / אהוד בנאי
מחזיקים אותך קצר שומרים על המתח
נכנסים בכל דלת עוברים בכל פתח
רוצים אותך עכשיו שלא תפסיק להסתכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.
עם שיניים של כריש תראו איך היא טורפת
בשידור חי את הראש עורפת
אין לה שום בושה יש לה אחוזי צפייה
בשבילם היא תעשה הכל אפילו תראיין גוויה.
יש לנו הערב אולפן קרב וירטואלי נביא לכם את כל השטח הביתה לסלון,
עם מיטב העידכונים הדיווחים הפרשנים התרחישים לא ניתן לכם לישון.
ומיד אחר כך, בזמן אמת, בגדול טבעי, בצבעים מרהיבים,
נעביר פיצוץ גאלאקטי בליווי רביעיית כלי מיתרים!
ובין אסון לאסון יש קצת בידור
ואתה מהופנט כמו אל אש
אתה כבר מכור עד סוף הסיפור,
הם שומרים על המתח שלא תפסיק להתסכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.
הישארו עמנו…
המסכים האלה מכוערים בכל אזור. אפילו אזורים עירוניים וצמתים מרכזיות בארץ.
מעבר לעובדה זו הם גם עסק מאד לא בטיחותי. תשובת הלב של הנהגים ושל העוברים והשבים ניתנת למסך ולא למסלול/כביש בו הם נעים.
קישור לטור (19): דקה לזכר הנופלים – מהעצים!
https://local-blog.co.il/home/?p=4038
תגובתה של נורית בנוגע לאנפיות: (פורסם אמש בטור 14):
https://local-blog.co.il/home/?p=3245
"כבר כמה ימים אני רוצה להגיב בעניין האנפיות, ובכל פעם משהו אחר קורה..
אז קצת באיחור כמה מילים. התופעה של קינון האנפיות מעוררת לא מעט מחאה גם של סוחרים, גם של קונים וגם של דיירי הרחוב והרחובות הסמוכים.
לאור התלונות שמלוות גם בטיעונים בריאותיים לא פשוטים המועצה עד היום, הניחה שהפתרונות הם בתחום סילוק המטרד, קרי : להיפטר מקינון הציפורים.
מתוך הגישה הזו עשו המון נסיונות: החל בהעמדת דחלילים על ראש העצים, דרך סילוני מים, ועד ההטרדה בירי כדי להבריח את הציפורים- זה הדבר היחיד שבאמת עזר. לכן פעלו לפתרון זה גם הפעם.
לעניות דעתי, צריך לנסות גישה אחרת שתראה בקינון יתרון ולא חסרון, אבל 'אנחנו לא שם', קרי: מרבית הקולות צועקים חמס ולא רוצים לא ציפורים ולא לשלשת.
אני לא אוהבת את הגישה והפתרון שהוצע על פיה, אבל לא היו לי הצעות אמת טובות יותר.
רק להנות מהיופי של הציפורים זה לא פתרון עבור אנשים פרקטי , ולכן אני לא יכולה להציע אותו למרות שמאד הייתי רוצה..
לכן לדעתי העניין הוא לא בפתרון כזה או אחר, יותר הומני או פחות הומני אלא בגישה להתיחסות לסוגייה.
ולעניין אחר, טענות על כסף שהמועצה קיבלה בעניין שביל אופניים לרכבת ולא ביצעה. שוב- אני בעד שביל, אני מנסה לעורר מחדש את הדיון בקרב אנשי ההנדסה של המועצה, שנתקע משום שיש בעייה אמיתית של תכנון תוואי לשביל.
אבל— הכסף הוא "אישור חשבי" שהבטיח שאם המועצה תבצע היא תקבל את הכסף ממשרד התחבורה. "