השימושון

(18) הטור של אייל עמית: מסך הברזל

לטורים הקודמים >>

מאת: אייל עמית

אני לא יודע אם אני מאוכזב יותר או המום יותר. אני גם לא יודע אם אני מופתע יותר או כועס יותר.
באמת שקשה לי לשים את האצבע על התחושה המדוייקת. מה שבטוח, שלשום בשעות אחה"צ חוויתי את כל התחושות האלה בו זמנית. כאפה לתוך האונה השמאלית של המוח. מכת חשמל בתוך האמיגדלה. פשוט נעמדתי במקום, שפשפתי את העיניים ולא האמנתי למראה עיני.
כמו כל גבר טיפוסי, מצוייד ברשימת קניות ומטלות, עשיתי את דרכי למרכז המושבה. ימינה בצפירה, שמאלה בדקלים, עובר את הכיכר והופ, שדרה מהממת של עצי דקל תמירים ודקיקים נפרשת מולי. איך אני אוהב ללכת שם. אני תמיד מרים את הראש לשמים ומביט אל הצמרות. מהזווית הזו, הדקלים נראים ממש כמו עצי קוקוס. איך אני אוהב עצי קוקוס. קוקוס זה חופש. קוקוס זה ים, קוקוס זה חופים לבנים, ערסלים, קאבינת עץ, קומזיץ על החוף, מוסיקה טובה, שמיים מלאים בכוכבים. אני צועד שם בשדרה ובאוזניי שומע את הגלים של קולומביה, בנחירי את הלחות של קוסטה ריקה ועל לשוני את טעם תבליניה האקזוטיים של זנזיבאר. איך אני אוהב את השדרה הזו. שדרה שתמיד מזכירה לי מדוע עזבנו את המרכז ומדוע בחרנו לגור כאן בפרדס חנה – במקום בו חיפורים מצרבנות בשקט, במקום בו יש יותר בורות בכביש מאשר כביש, במקום בו סלילת מדרכה או כיכר תנועה, הם אירועים שמדברים עליהם בעיתונות המקומית כמעט שבועיים.

שדרת הדקלים מתחילה יפה, באמת יפה, עם "עצי קוקוס" שנוגעים בשמיים, ומסתיימת כמו תמיד עם מישהו שחונה בדאבל-פארקינג ליד מאפיית הגורן או הסופר-פארם וחוסם את התנועה. שניים צופרים לו מאחור, אחד צופר מלפנים, מישהו מקלל, אחד מנסה להרגיע. בסוף מישהו רץ מאחת החנויות עם פרצוף של "אוי, באמת לא שמתי לב", עליכ. הוא מזיז את האוטו שלו והפקק משתחרר, לשלושים שניות בדיוק, עד הדאבל פארקינג הבא. לא מחזה יוצא דופן. במרכז המושבה זה מחזה די שגרתי.
אני קונה פה, קונה שם, מוחק עוד שורה ברשימת המטלות וצועד בסבבה אל עבר המטלה האחרונה והמבאסת ביותר שלי לאותו היום – דואר ישראל! עם סניף הדואר עצמו, אין לי בעיה. באמת. כמו כולם אני לוקח פיתקית וממתין בסבלנות בתור. גם אם זה יקח שעה, אני תמיד מוצא מה לעשות. אין לי בעיה עם התור. יש לי בעיה עם הדוארמט – ההמצאה הכי גדולה, הכי מבריקה והכי מתוכחמת מאז הקמתו של דואר ישראל. פלא טכנולוגי שמטרתו לקצר את התורים ולייעל את השירות. ביד אני אוחז את הפתקית של הדוארמט וזיעה קרה נאספת לי על המצח. אני כבר יודע מה מחכה לי. בראש אני רואה את עצמי עומד מול המכונה, לוחץ על המסך, מאזין לקולה המונוטוני והקר של הקריינית, מצמיד את הברקוד של הפתקית לחלונית, בדיוק כמו שמצוייר בסרטון, בדיוק כפי שנתבקשתי, בלי התחכמויות, בלי קונצים, אחד לאחד על פי ההוראות שנמסרו, אבל המכונה לא זזה. אני מנסה שוב. לא עובד. אני צופה שוב בסרטון, אולי לא הבנתי משהו. אני מצמיד את הברקוד לחלון. כלום. מאחורי כבר שניים נעמדים. אחד צעיר ואחד זקן. גם להם פתקית של דוארמט ביד. אני מחייך אליהם במבוכה ומנסה שוב. הם מסמנים לי שזה בסדר. כולם כבר מכירים את המכונה הזו. אני מנסה שוב. לא עובד. מנסה שוב. לא עובד. כבר ממש לא נעים לי. הצעיר מנסה לעזור. לא עובד. גם הזקן מנסה. לא עובד. בינתיים עוד שניים נעמדים בתור. מכונת דוארמט מזורגגת אחת וחצי פרדס-חנה ממתינים מולה בתור. אתם מבינים, לחלל כבר הגענו, את האטום ביקענו ואת הגנום האנושי פיצחנו, אבל לקרוא ברקוד אומלל מפתקית זה כבר יותר מדי.
בסופו של דבר המכונה נכנעת. אחרי שלושים נסיונות היא משמיעה כמה קולות ופותחת חלונית קטנה. בפנים ממתינה החבילה. אני תמיד חושש להכניס את היד. מכונה כזאת פרימיטיבית. ברקוד אומלל לא מסוגלת לקרוא. מי יכול להבטיח שהחלון לא יסגר לי על היד?

[תמשיכו לקרוא, יש בסוף הפוסט וידאו אורגינל מהמושבה]

סופר-פארם, תינוקט, ריינבו ג'יפסי, חתוכה, כל צעד מקרב אותי יותר ויותר לדוארמט. אני כבר על הסיבוב, בא לפנות ימינה לכיון הדואר ופתאום, בזווית של האישון של העין שמאלית, אני קולט משהו מוכר. משהו מהעבר הלא רחוק שלי. משהו שביקשתי לברוח ממנו. משהו מנצנץ כזה, בוהק. משהו שקורא לי לסובב אליו את הראש ולהסתכל. אני מנסה להתנגד. בכל הכוח. בתת מודע אני כבר יודע במה מדובר, אך בלבי עדיין מסרב להאמין. כוח הנצנוץ חזק, חזק הרבה יותר ממני. אני נעצר. לוקח נשימה ארוכה ובמבט חרד מסובב אליו את הראש.
לפתע הרחוב נעלם. אין מכוניות, אין רעש, אין כיכר עם עזים, אין דקלים, אין קוקוסים ואין נעליים. באחת הכל נמחק. מול העיניים שלי, בתוך הפרצוף, בתוך הרישתית, באים-אמא של הקרנית, בגודל מלא, בכל הצבעים, מתנוסס לו מסך לדים ענקי שמקרין פרסומות וידאו בתחלופה מטורפת!!!!!! פרסומת אחר פרסומת, בקצב הזוי, בלי הפסקה, בלי מנוחה, על מניקור מדהים לציפורניים, על סלון מהמם לכלות, על הסרת משקפיים בליזר, על קוסמטיקאית רפואית מוסמכת, על מוסך אמין לרכב ועל השיערות שעל הביצה השמאלית שלי…
אני עומד שם פחות מדקה ובמוח שלי נדחסת טונה של אינפורמציה שאני לא צריך, לא רוצה ולא מעוניין. אינפורמציה שתופסת לי מקום בזכרון, שסותמת לי תאים במוח, שמזהמת לי את התודעה, שעושה אותי עצבני, שמביאה לי את החשק לארוז שוב מזוודות ולהתחפף מהמקום הזה.
מסך לדים!!!!!!!! כאן?????? בפרדס חנה!?!?!?!?! בלב המושבה?!?!?!?!?!?!?!
בא לי לקלל, בא לי לצרוח, בא לי לשאוג!!!!!!!!!!!!!! אני המום, אני כועס, אני מאוכזב כל כך!!!!!!
על הראש שלנו, על הכיכר של העזים הלבנים והמתוקים, בפינה מול דידו, מעל הפיצה, מסך ברזל, שחור, מפלצתי, גדול ומכוער. מסך מגושם, מסך מטריד, מסך מציק, מסך שאונס לך את העיניים, מסך שאונס לך את המוח ואת התודעה. גם אם תנסה, אתה לא יכול להתחמק ממנו. אי אפשר שלא להסתכל. וגם אם אתה לא מסתכל ואשכרה מפנה את המבט, אתה הרי יודע שזה שם, מחליף צבעים, מרצד, זז כל הזמן, מכניס אותך לאטרף, מכניס אותך לקצב שלא מתאים לך, לקצב שלא מתאים לרוח של המקום הזה.
בתל אביב יש מסכים כאלה בכל צומת. אפילו בחדרה כבר קלטתי כמה. לא ששם זה בסדר, אבל פה?!?!?!?!? בלב מושבה ירוקה ויפה, עם חיפורים מצרבנות, עם עצי אלון עתיקים, עם מרבדי תורמוסים לבנים וסגולים, עם מודעות אקולוגית, עם אג'נדה פוליטית ברורה שמתימרת לשמור על הסביבה עליכ???????? שמישהו יסביר לי בבקשה איך זה מסתדר עם מסך הברזל הזה? איך?????

מר געש היקר, ראש מועצתי הנכבד, אני אגיד את זה קצר ואני אגיד את זה הכי ברור שאפשר. אנא אנא אנא, בבקשה בבקשה בבקשה, אני מתחנן בפניך, שחרר אותנו המסך הזה!!!!!!!!!!! בלי 'אולי' ובלי 'מחר', פשוט שחרר אותנו מהחרא הזה!!!! איך בכלל נתת לזה לקרות???? איך נתת לדבר הנוראי הזה לחדור לגבולות מושבה????? אני נשבע לך, אם יש כאן מישהו אחד (למעט הבעלים של הפיצה) שמעוניין להשאיר את השלט הזה במקומו, אני חותך את ה…
…פיתקית של הדוארמט!

["מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל" (4:50 דקות)]

מסך הברזל / אהוד בנאי

מחזיקים אותך קצר שומרים על המתח
נכנסים בכל דלת עוברים בכל פתח
רוצים אותך עכשיו שלא תפסיק להסתכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.

עם שיניים של כריש תראו איך היא טורפת
בשידור חי את הראש עורפת
אין לה שום בושה יש לה אחוזי צפייה
בשבילם היא תעשה הכל אפילו תראיין גוויה.

יש לנו הערב אולפן קרב וירטואלי נביא לכם את כל השטח הביתה לסלון,
עם מיטב העידכונים הדיווחים הפרשנים התרחישים לא ניתן לכם לישון.
ומיד אחר כך, בזמן אמת, בגדול טבעי, בצבעים מרהיבים,
נעביר פיצוץ גאלאקטי בליווי רביעיית כלי מיתרים!

ובין אסון לאסון יש קצת בידור
ואתה מהופנט כמו אל אש
אתה כבר מכור עד סוף הסיפור,
הם שומרים על המתח שלא תפסיק להתסכל
מחזיקים אותך קצר מול מסך הברזל.

הישארו עמנו…

הראה עוד

53 thoughts on “(18) הטור של אייל עמית: מסך הברזל”

  1. אחרי הדיוקים שרצו פה.. מה שנותר לי לאמר הוא – יועברו האנפות לקנן על השלט והסרחון לפחות יהיה מרוכז במקום אחד..ואז אם יירו באנפות …."נוריד" שתי ציפורים במכה אחת ויר,רקטואלית
    איל .ע. ציין בחשאי ואולי זאת נקודה שיש להדגיש דווקא – שהפיצריה הפינתית הזו עוברת על החוק ועברה על החוק יש עימה בדרך כלל כיעור- הם גם השתלטו על הרווח בינם לבין בית האיכר ,יעני בניה בלתי חוקית… .. הרכבים הכהים שחונים שם על הכיכר גורמים לי לחשוב שאולי כדאי לי לשתוק..
    המילה שניתן להוסיף לדיון היא- ניכוס… ואין מה להכביר מילים על מי שמנכס כחוק או לא ,את המרחבים הציבוריים הוירטואלים ואחרים…
    והמילה ניכוס גם קרובה מאוד בהקשר זה לנאכס…
    חלקינו טרח והיה ממלכתי לרגע והלכנו להצביע לראש מועצה שבין היתר טורח על חוקי עזר שיתלשו את האמא של השלט הזה וביחד איתו עוד כמה כיעורים אחרים..יעני טיפול עומק בבעיה , שאיתה אכן נקבל מדרכות כחול לבן וקנסות..בתהליך הבורגניזציה-יותר מתאים לי… הכינוי הזה… יהיה מדרכות משולבות בשלטים מותרים כחוק..אזרחים מיומנים במכשירי דואר , בעלי נדלן ממושכן ורשת שיווק כזו או אחרת …חלקינו ימריא להתגורר עם האנפות ומלמעלה נעשה צחוקים ונחרבן על כווולם. חלקינו עושים את זה כבר…

  2. כל הכבוד, אייל! מכיוון שאני לא מחרדספנה ולא מכרכור, מותר לי לכתוב מה שאני רוצה, ולא לחטוף בחזרה.
    אתה מצליח להרגיז אנשים אחדים? יופי. יש לך כתיבה שנכנסת ללב וגם אלה שמתרגזים ומתחרפנים, צועקים מהלב וזה כבוד גדול לכותב.

  3. אייל – משל הצייר שלך לא קולע. הרי לא נכנסתי לסטודיו שלך. אתה נכנסת – ובמינון גבוה מאד – לתוך האתר הזה, שהפך בשנים האחרונות למרחב תרבותי קולקטיבי שרונית מנהלת בעדינות ובתבונה.
    עם הצלחה לא מתווכחים. אין חולק על כך שהכתיבה שלך מצליחה לרגש רבים. אבל ספרות היא לא דמוקרטיה ולא הרוב קובע. במקרה הזה אני כנראה נמנית על מיעוט מבוטל, שעל אף היותו מיעוט, שמורה לו זכות הביקורת. הרי מי שבוחר להיחשף לוקח מן הסתם בחשבון שיזכה גם לביקורת…
    ועוד בעניין זה: הגבתי רק לאחר כמה חודשים של הצפת "מעללי" אייל עמית: אייל כותב ומגיב, אייל מצלם ומתעד, נחשף ומופיע, מתרים ותורם, ועוד ועוד ועוד. ההתלהמות כנגד צעקנותו של השלט "שברה" אותי, כי התרשמתי שהיא כורתת את הענף שעליו אתה יושב חזק: האם אתה לא מודע להצפת המידע שאתה מייצר? לדרך שבה אתה מבקש להבהב כל הזמן בתודעה? למיקום המרכזי שאתה תופס ב"כיכר" הווירטואלית של המושבה? ההבדל הוא רק הבדל אסתטי. ואני לא בטוחה שהאסתטיקה של השלט כל כך זרה לרוחי. אהבתי מאד את מה שהילה כגן כתבה, ואני רוצה להוסיף ש"האסתטיקה של המכוער" תמיד הייתה בעיניי אנושית ומרתקת.
    לכן לא הייתה בדבריי רק ביקורת ספרותית אלא גם ביקורת על המינון. עניין של טעם אישי כנראה.

  4. אייל, הצד השני אליו התכוונתי הוא החופש של בעל עסק לפרסם את עצמו. למרות שבמקרה הספציפי הזה אני יותר נוטה לדעתך (עברתי שם בלילה וזה באמת נראה נורא), יש פה בכל זאת איזון בין שני שיקולים – הרצון שלנו למושבה אנושית שטוב לחיות בה והרצון לתת חופש.

  5. לכל מי שלא מכיר את אייל אישית,
    אז קודם כל – הפסיד/ה! ושנית –
    אם הייתם מכירים אותי באמת הייתם יודעים שהסיבה שהוא כותב עם כ"כ הרבה סימני קריאה
    ורגש , שאף אחד לא יכול לפספס וכולנו הבחנו בו, היא שהוא כזה.
    הוא פשוט בנאדם שאכפת לו. כזה שמשתמש בכלי הנפלא שאלוהים שלח אליו – הכתיבה,
    כדי להביע ולהשפיע. בטור הקודם הוא כתב על חוויה אישית שלו על חברה שנפטרה מסרטן
    ובזכות הלינק שהוסיף לגבי הילדה שזקוקה לתרומות רבים יצאו מהקונכיה ותרמו.
    כשאייל מדבר/כותב – אנשים מקשיבים.
    בהצלחה לכולנו – מול מסך הברזל!

  6. הילה
    "מספרה בסגנון נשמה כפרה" – אחלה יציאה. צרבתי 🙂
    בכל מקרה, כל מה שכתבת יפה נכון, אבל לא הבנתי איך זה מסתדר עם השורה האחרונה שלך? מה זאת אומרת "העם רוצה פלאזמה וכמה שיותר גדול הרי זה משובח"? מי זה בדיוק ה"עם" הזה? או שאולי בעל פיצריה שרוצה לעשות כמה ג'ובות (שעובר על החוק, אגב) נחשב היום ל"עם".
    אינני יודע/מבין מה מביא אותך לקבל בכזו השלמה וקלות את מסך הברזל הזה.
    ומדוע את מתבקשת לעצום עיניים כשהמוסכניק לידכם מזהם את האדמה? מתביישת/פוחדת ממנו? דווקא נראה לי שבן זוגך יכול להביא לו יופי של נשיכה ברגל 🙂
    עכשיו ברצינות, ניסיתם לדבר איתו, להסביר לו?

    אורי מוסינזון –
    ניסחת זאת יפה וחכם. תודה על התזכורת. אכן פנים רבות לאמת. מספיקה רק הצצה קטנה באתר "אמת אחרת" של ניב דור-כהן כדי להבין באיזה עולם "אמיתי" אנחנו חיים.
    אם אקדיש קצת זמן לאינטרנט, אוכל למצוא לך מאמרים רבים על הנזק שמסכים כאלה עושים לנו. אם אחפור עוד קצת, אני משוכנע שגם אצליח למצוא מאמרים המצודדים במסך ודווקא מצביעים כי הוא מפתח את החשיבה. מי חקר? מי קבע? מי מימן את המחקר? מי נכנס לקבוצת הביקורת? ומי לא נכנס?… במילים אחרות, אין לנו על מי לסמוך, רק על אבינו שבשמיים, על ההגיון, השכל הישר, המצפון והאהבה. השילוב של כל אלזה הוא המצפן האמיתי של האמת.
    במקרה הספציפי הזה – אין כאן עיניין דתי, אין כאן עניין פוליטי, אין כאן שום עניין טכנולוגי, אין פה כלום! יש פה רק רצון של בעל עסק לעשות כסף. אתה חושב שיש כאן אמת אחרת? יכול להיות. יש מצב שגם בערייה שמחים עכשיו לגבות מסים גבוהים יותר על שלט שכזה. לכן עצימת העין?

  7. מענין שהדיון חזר לשלט הצעקני ולא נשאר על האנפיות, שגורלן לטעמי הרבה יותר מענין וחשוב.
    בכל אופן, גיא כנראה צודק, והילה כגן גם, צודקת וצוחקקת, ממש מרכז ג'בליה, מכוער וחינני להחריד. גם אני קיבלתי שוק קטן כשעברתי במרכז המושבה לפני כמה ימים וראיתי את השלט, אבל אח"כ זה בעיקר הצחיק אותי, נראה לי מטופש כלכך ולא קשור לכלום. מקסימום כמו שלי, אזיז את המבט הצידה.
    ועינת, מדויקת כתמיד (מי לייק). הביקורת שלה קשה כמו הכתיבה שלך אייל, נו אופנס. גם לך יש דרך בוטה להגיד דברים, רק ששלה בוטה עם סטייל, עובדה שירדו לך כמה סימני קריאה בדרך.
    ומה עם האנפיות, לא בריא לי לעבור בואדי ולראות מישהו יורה בציפורים..

  8. האם אתם באמת חושבים שזו קידמה?!
    לטעמי זה יותר נסיגה לאחור…

    איילי היקר, אני אוהב אותך וגם את האנשים בפרדס-חנה, אבל המושבה נמצאת שנות אור הרחק
    מכל דבר שדומה ל: "לב מושבה ירוקה ויפה, עם חיפורים מצרבנות, עם עצי אלון עתיקים, עם מרבדי תורמוסים לבנים וסגולים, עם מודעות אקולוגית, עם אג'נדה פוליטית ברורה שמתימרת לשמור על הסביבה עליכ".

    אולי חלק מהאנשים מתאימים להגדרה הזו, אבל לא המושבה הזו, ההנהגה הזו, או צינורות הביוב הללו.

  9. קידמה בפרדס חנה…. כרישי נדל"ן… ותיקי המושבה… או היורשים שלהם בהחלט מבסוטים .
    הבית שאני גרה בו גורלו כהרבה בתים ישנים במושבה. בתים קטנים עם שטח גדול שיהפוך בקיץ להיות 4 בתים דויים….יעני 8 משפחות יגורו בשטח שהיום אני גרה. הגינת ירק שלנו, הארגז חול וגם עצי הפרי שבשטח פשוט יעלמו ויהפכו לערמת איטונג….
    והתוכניות לרחוב שלי…….. קניון ענק
    לצערי זה העתיד, כביש 6, רכבת ישראל…. לא משנה הסיבה זה בדרך לכאן

  10. אגב, המסלול המיועד למסה הקריטית באמת עובר מתחת למסך הברזל.

    מצד אחד זה משמח לראות את הוויכוח הזה. זה מראה שלאנשים החיים כאן ממש איכפת ממה שקורה כאן והם גם מאמינים ביכולת שלהם להשפיע. מצד שני תמיד עצוב לי לראות דיון הופך לוויכוח בעיקר אם מתגנבים לתוכו כעסי חינם. הרי שני הצדדים בדיון תופסים חלקים של האמת – הרצון לשמור על התודעה נקיה מול ההשלמה והזהירות מקיבעון והשלטת צורת חיים מסויימת.

  11. הי איל .
    רק לפני זמן לא רב נסגר בפרדס חנה העסק המשגשג ביותר, שהיה ושיהיה פה .
    קראו לו שוק רמלוד.אלפים נהרו אליו.
    יש משהו מצחיק בעיני בסוג כזה של מסך שתלוי במרכז המושבה ,שהרחוב הראשי שלה נראה כמו הרחוב הראשי בשכונת ג'בליה בעזה .
    צעצועים מסין, שאיך שהגעת לאוטו זה כבר שבור. הכל בדולר ,פרחים מפלאסטיק, ואופנה
    שניתן להשיג גם בשדרות ,נתיבות אופקים ואלנבי בתל אביב. סלוני כלות, מספרה בסגנון נשמה כפרה. מניקור פדיקור ובמקרה גם איזו חנות ספרי לימוד של פעם.
    הקניונים יפציעו ,לשמחת ההמונים מחירי הבתים יאמירו לשמחת המשקיעים, ושלט מנצנץ נוסח אולמי רסיטל שנות השבעים שנראה כמו אמא של הרטרו הופך להיות החידושה טכנולוגי שהגיע לעירה שיש בה -מה לעשות – פערים בלתי ניתנים לגישור, ואנחנו החדשים נראים לפעמים מפלנטה אחרת
    משלמים על חינוך אלטרנטיבי, רוצים מושבה ירוקה ומתבקשים לעצום עיניים כשהשכן המוסכניק מרעיל את האדמה עם שמן מכונות ישן.

    העם רוצה פלאזמה וכמה שיותר גדול הרי זה משובח.

  12. בעניין המסך, הויכוח על שלטי החוצות הגיע גם למסדרונות הכנסת ולבתי המשפט ומתנגדיו לא נחלו הצלחה גדולה. לעניות דעתי, לאופיו של המקום ולאופיה של פרדס חנה כרכור ראוי ששלט כזה יהיה זר. בבדיקה שעשיתי בחוק העזר שיצא ב 2006 לעניין שילוט ופרסום ברשות הרבים- עולה כי השלט לא עומד בתקנות חוק העזר. פניתי בבקשה לבדוק האם השלט/ מסך קיבל היתר כדין וכו', ומקווה שאפשר יהיה להורידו.

  13. גדול!
    אפשר גם להקרין על המסך סרטון של אנפיות מעופפות ואז הקאובוי מהוואדי כבר "יטפל" בהם…

    כגן-
    אכן תהליך ג'נטריפקציה ובו זמנית גם תהליך בליינדיזציה (=עיוור).
    לא ברחתי מהוד השרון. זו מילה קצת קשה. מעולם לא ברחתי מכלום. תמיד הסתכלתי למציאות בעיניים. קשה ככול שתהיה. אני מעדיף להגיד שפשוט בחרתי לגור במקום שפוי יותר, רגוע יותר, בריא יותר, מחובר יותר. אתה צודק, בקרוב גם פרדס חנה תהפך לעיר. לא יודע אם זה יקח 10 שנים או פחות, אבל ללא ספק זה יקרה מתישהו. אני רק מקווה שהמודעות לסביבה ירוקה לא תעלם גם היא ותוסתר ע"י מסכים ענקיים וקניונים.
    אני יודע מה התושבים הותיקים היו מעדיפים. הייתי בפגישה שלהם בגן ויל לפני הבחירות. הדעות חלוקות. בדיוק כמו התגובות בטור הזה. חלק רוצים פה קניון גדול. השאר היו שמחים לקלף את כל האספלט מהכבישים.
    לקידמה בהחלט יש מחיר, אבל ברוך השם יש גם הגיון ושיקול דעת שצריך מדי פעם להפעיל. גם אם יחליט כריש נדל"ן להקים גן אירועים רעשני במיוחד עם זיקוקי דינור בטכנולוגיה מטורפת מול הבית שלך, תסכים? תחיה עם זה?
    גרנו שנה וחצי בכרכור. פרדס חנה יותר מגניבה. תבוא אתה! 😎

    עינת-
    מקבל את הביקורת הספרותית שלך. קשה וצורמת ככול שתהיה.
    תגידי, כשאת נכנסת לסטודיו של צייר למשל, והציורים שלא ממש לא מוצאים חן בעינייך, גם אז את דואגת להגיד לו את זה לתוך הפנים, או שאת פשוט יוצאת מהסטודיו שלו וממשיכה הלאה? בסוף השבוע הזה יש הרבה בתים פתוחים במושבה… בדרכך, את מוזמנת גם לעצור בביתנו. דלתנו פתוחה ובאהבה רבה. גם לביקורת קשה.

  14. אייל
    בד"כ אני לא מגיבה, אבל הפעם אני חייבת להביע את ההסכמה שלי למה שאת מייצג וכותב. לי (ולרבים מחברי) אין טלויזיה בבית, מתוך בחירה שלא להיות חלק מתרבות מסויימת, ולהעמיד מסך כזה בגודל כזה, זו איזושהי כפייה, ונכון, כמו שאמרת, חדירה (גסה) לתודעה. כמי שמנסה מאוד לשמור על תודעה נקייה, זה אחד הדברים שהייתי מקווה להיות מסוגלת לשנות.

  15. בדיוק, אייל.

    ואני שמח שאנחנו מסכימים על הנקודה הזו. אתה/אני לא יכולים להעיף כל מה שלא נראה לנו רק בגלל שיש לך/לי אג'נדה מסויימת.

    עם כל ה"כבוד" לנו (והנה אני נוקט לשון רבים), אנחנו בסה"כ מיעוט. הזכות שלי לא גוברת על זכותה של הגברת עם המניקור להתפרנס, גם אם היא עושה את זה עם אורות ניאון.

    אננחו חלק מתהליך הג'נטריפקציה (=עיור) של המקום הזה, ומבחינת התושבים המקומיים יכול להיות שאנחנו בכלל קוץ בתחת.

    ברחת מהוד השרון רק כדי לגלות שבדיוק עוד 10 שנים המקום הזה יהיה כמו הוד השרון. מסריח מכסף (ואיזה כיף לאילו שקנו פה נדל"ן), עם גדרות, חומות וניכור ובלי האינטימיות שאתה כל כך מחפש ונהנה מהשוליים שלה.

    שאל את התושבים הוותיקים של נווה צדק, מה הם היו מעדיפים ? את השכונה העניה והאינטימית של פעם או את עליית ערך הנדל"ן והניכור שהם חשים בקרב השכונה שהייתה "שלהם".

    לקידמה יש מחיר, take it or leave it or just live with it.

    אתה תמיד מוזמן לבוא לכרכור (אורות הניאון עוד לא הגיעו לכאן).

  16. אייל
    זה לא בתוך הסלון שלי ולא בחדר ילדים, זה במרחק 4 ק"מ מהבית הפרטי שלי וזה העניין, חיה ותן לחיות. לצעוק שצריך להוריד שלט, מסך, שמשמש אנשים אחרים ולא אותך, זו הכפייה, לא לשים אותו. הצעקה האיומה שלך שצריך מהר לשחרר את השלט הזה, תכף ומייד, צורמת יותר מהמסך עצמו.

  17. אני מסכימה עקרונית עם ההתנגדות שלך כלפי המסך, אייל, אבל כרגיל (למרות שלא הגבתי לאף אחד מן הטורים הפופולריים שלך), נרתעת מן האופי של הכתיבה שלך. בדיוק כמו השלט הזה גם אתה עוסק בפרסום ובשיווק של הפרסונה שלך באינטנסיביות צעקנית למדי ובדרמטיות, תוך הפעלת כל המניפולציות האפשריות של כתיבה אפקטיבית "מרגשת" (עשרות סימני קריאה, סימני שאלה, חזרות רטוריות, רצפים ארוכים של שמות תואר, שאלות רטוריות ועוד כהנה תחבולות כתיבה).
    יש, יש על מה לחשוב.

  18. בוקר טוב!

    שלי (מקדימה)-
    לא יכולת לנסח את זה נכון ומדויק יותר! גם אני בעד הקידמה והטכנולוגיה (רבאכ, אני מהנדס אלקטרוניקה!), רק שצריך לעשות הפרדה ברורה בין הטכנולוגיה של המסך עצמו
    (הברזלים, הלדים, האלקטרוניקה בפנים) לבין הפרסומות המוצגות בו והאופן המטריד בו הם חודרות לנו לתודעה. מה שאנשים פה כנראה לא מבינים שאם יש לגיטיציה למסך אחד, מהר מאוד יצוצו פה עוד מסכים כמו פיטריות. העיניין הזה מזכיר לי את הישוב לה-פורטונה למרגלות הר הגעש ארנל בקוסטה ריקה. כשביקרתי שם לפני עשר שנים, היה שם רחוב אחד, עם בתים בצדדיו. בקושי תאורת רחוב. בערב אין כמעט נפש חיה ברחוב. לפני שנתיים ביקרתי שם שוב. מסכי לדים, מקדונלס, טקו בל, פיצה האט בכל חור, בכל פינה. הרגשתי שהגעתי ללאס וגאס.
    את יודעת, ליד הישוב קדימה, ישנה עיר שקוראים לה רעננה (הפנינה של השרון…) פעם זו הייתה מושבה (כמו פרדס חנה) והיום זו עיר סואנת. אבל (וזה האבל הגדול) למרות שזו עיר, לא תמצאי שם (עדיין) מסכי לדים כאלה. שאלת את עצמך מדוע?

    שלי (המקומית)-
    האם נסעת שם בשעות החשכה או באור יום? בכל מקרה, אשמח אם תלמדי אותי את הטכניקה שלך. גם אני הייתי רוצה לדעת איך אפשר להתעלם מדברים מציקים ומטרידים ושטותיים כאלה.
    בנוגע לקולות החשוכים… את צודקת. אין הבדל בין הכפייה הפרסומית הזו לכפייה הדתית. שניהם נכפים עלינו ובדיוק על כך כל ההתרעמות. לשניהם אני מתנגד בתוקף!!!! זו "מושבה חופשית" לא???? לא סתם שם של אתר באינטרנט. ובמסגרת החופש יש גם חופש לפרסם, אבל תלוי באיזה אופן ובאילו אמצעים. אם הייתי מקרין לך לתוך הסלון של הבית פרסומת באמצעות קרני ליזר, היית אומרת גם על זה שזה בסדר? ואם הייתי מקרין את זה ישר לתוך החדר של הילד שלך??? גם זה מקובל??? יש הבדל גדול בין בילבורד סטטי לבין מסך לדים דינאמי, צעקני ואלים.

    גיא-
    אני מאוד רוצה להגיד לך שאתה טועה ושכל מה שכתבת לא יקרה…

    כגן-
    בנוגע לאצבע המאוד מאשימה שלך. הרשה לי להזכיר לך שגם אתה "עולה חדש" בפרדס חנה. אמנם הגעת לפה כמה שנים טובות לפני, אבל גם "בגללך" המסך הזה שם. נכון ומדוייק יותר היה לרשום: "אנחנו הבאנו את השלט הזה. אנחנו גרמנו לו לעמוד שם." כגן, אנחנו גם יכולים לגרום לו לעוף משם. ביחד אנחנו גם יכולים לעצור את הכפיה הדתית ולאפשר לעסק שלך לעבוד גם בשבת. אני חושב שאפילו פרסמת על זה פוסט לא מזמן… ותחשוב על זה גם אתה.

    אורי מוסינזון-
    אולי תשנה קצת את המסלול של "המסה הקריטית". יהיה מאוד נחמד אם שיירת האופניים תעבור מתחת למסך ותהנה מיופיו ואורו המחמם. אולי גם נעצור ונאכל פיצה 🙂

  19. אהלן אייל, בוקר טוב…אני מצליחה לא להסתכל על המסך הזה אם לא בא לי, אבל הוא לא מפריע לי כל כך, זאת האמת. אני לא מתייחסת למה שכתבת בשאר הטורים שלך כשכתבתי שלא צריך לצרוח על כל שטות, אלא רק על השטות הזאת , כי אתה הופך את זה למשהו ענק, הרבה יותר ממה שזה.
    אז אתה דורש מגעש להוריד את המסך הזה מייד? תגיד לי, מה ההבדל בין לצעוק גוועלד על המסך הזה לבין כפייה דתית? אפשר לקרוא לזה כפייה רוחנית? כפייה טבעית? , כי לי זה מריח בדיוק אותו דבר והקול שעולה מהטור שלך נשמע בדיוק כמו קולות חשוכים שצועקים לא למכור חזיר בטיב טעם.

  20. ואללה…לקח לי 24 שעות להוריד את הטורים למקרא הרשימה הקצבית… ויש לי הארה/הערה ושאלה:
    1. צודק גיא. ואמנם מה מחפש אדם בכרך ההומה פרדס חנה הסמוך לכביש 6 ולבנימינה סנטרל סטיישען? הפתרון הוא צפת – שם הזמן עמד מלכת מימי רבי יוסף קארו… ויש בה שלווה, אויר פסגות ונוף עוצר נשימה. אפילו החיפורים אינן מצרבנות שם בשל יראת הוד המקום…. ואין פתקיות, אין מסכים ואפילו אין בה בית קולנוע…

    2.מי שומר על מעיין בזמן שיוצרו מטייל ברחובות חרדס פנה ומסתכל על מסכים…??? 🙂

    שלך א.נ.

  21. לא יעזור לכם כלום. תהיו מוכנים לצביעת מדרכות בכחול לבן ותווי חניה אזוריים, גם מדחנים בכל פינה. אחר כך יפתחו לכם קניון בכפר. יקראו לו קניון האנפה על-שם האנפות שפעם גרו הוואדי. ואז גם יצטרכו להרחיב את מגרש החניה שלו, אבל לא לדאוג יש שדות בשפע. יש לכפר שלכם נשמה והיא תימכר, ולא ביוקר.

    אז נתראה במקדונלד?
    ביי!

  22. חזרתי.
    כמו תמיד, השיעור היה מעולה. מההרפיה בסוף השיעור אשכרה לא רציתי להתעורר. טוב, ככה זה כשחסרים לך איזה שבועיים שעות שינה 🙂

    שלי-
    כמו שחשבתי, זה היה ממש קשה להתעלם מהמסך כפי שהצעת. האם יצא לך כבר לנסוע בכיכר בשעות החשכה? המסך מאיר את כל האזור כמו פרוז'קטור בחוף הים. מסנוור שחבל על הזמן.
    "לא צריך לצרוח על כל שטות, אייל". רוצה לספר לי על איזו שטות נוספת צרחתי בטורים הקודמים?

    רונית –
    איך הגעת למסקנה שנעלבתי? ממה בדיוק אני אמור להיעלב פה?
    "אמרתי שהוא קצת נוגע ללב" – אר יו סיריוס???? מכונת הפרסומות, מזהמת התודעה, ושלא לדבר על סכנה לנהגים והולכי הרגל – נוגעת לך קצת בלב??? את צוחקת עלי או מה?

    תושבת –
    תודה על המידע.

    תמר-
    לא הבנתי על אילו עיזים את מדברת? איפה יש עיזים? הדבר היחיד שראיתי בכיכר זה משולש פיצה ענק בשמיים וטלפון של צלם אירועים… 🙁

  23. בתור מושבניקית טרייה שעברה מהעיר למושב אמנם לא פסטורלי כמו פרדס חנה אבל בכל זאת אני מאוד מזדהה…לנו יש כיכר עם עיזים שחורות בכניסה למושב (אולי נשדך? אלו הלבנות שלכם תכף גם יהו שחורות מהשיזוף שחוטפות ממסך הברזל…) ואני שמחה שאין מסכים ופרסומות מטרידות. אגב, לדעתי כמו ששלטי החוצות הענקיים בכבישים המהירים הוצאו כי מפריעים לנהגים אני חושבת שם מסכים מרצדים מאוד מטרידים את הנוף ואת הנהג שעסוק בהתבוננות בהם , זה באמת בלי נשלט. ודבר אחרקון למגיבים הקושמים- כל מי שמתנגד למסך זה לא אומר שהוא לא אוהב קידמה, הוא פשוט לא אוהב לקבל את זה במנות גדושות במינון גבוה בדרך לבקר חברים טובים בצהריים.:-)

  24. גם אני הזדעזעתי מהמסך…מסנוור. כל פעם שהלכתי לטייל עם הילדודים הם היו מבסוטים מהעיזים היום הדבר המרצד והמסנוור הזה פשוט לוקח את כל תשומת הלב וכמו מכורים הקטנים לא מסוגלים להסיר מבט…
    קידמה… נכון זה דבר נחוץ אבל יש דברים בקידמה שלא חייבים אותם והם מיותרים ומכוערים!!!! מסך הברזל הזה גם מכוער ובטח גם מסוכן לנהגים שמתקשים להסיר מבט!!!

  25. בכל פעם שאני זוכה לבקר פרק זמן במקומות רחוקים ופחות ממוסחרים, כאלה שהטבע יותר קרוב אליהם גם כשהם בעיר, או סתם כך יותר מרוחק מהמרכז של גוש דן, אני נדהם, מאוכזב ומלא התנגדויות מחדש למראה פרסומות הענק והמסכים המעיקים.
    בהצלחה!

  26. בנוגע לאנפות – ביום ו' האחרון (20.3.09) הופיעה ב"כל הפרדס" כתבה בשם "הם יורים גם באנפות" של הכתבת ענת פרחי-פיטוסי. לצערי, לא מצאתי לינק לכתבה. לפי הכתבה נציגות "תנו לחיות לחיות" בישוב ניסו להתערב ולעצור את ההרג, אך התברר להן שמדובר בפעולה מתואמת של המועצה, המשטרה ורשות הטבע והגנים. בכתבה הובאה גם תגובתה של יו"ר ועדת איכות הסביבה במועצה, נורית השמשוני, שלהפתעתי ולאכזבתי לא הביעה התנגדות חד-משמעית להרג.

  27. אני מבין רונית, האנפיות יקרות לליבך והמסך ברזל… אפילו קצת נוגע ללב… קאם און.
    האמת אני קצת מופתע מהתגובות.
    אתייחס בהרחבה בהמשך. הולך עכשיו ליוגה אצל ניב המלך. בכל אופן, שלי, בדרך לסטודיוגה אשתדל מאוד להפנות את המבט ולא לראות את המסך (את באמת מאמינה שזה אפשרי?)

  28. מה שיותר נורא בעיני גם מהדוארמט וגם ממסך הפירסומת המכוער הוא הפיתרון שהמועצה מצאה לאנפות הבקר בוואדי. בסוף השבוע האחרון קראתי בעיתון מקומי שהמועצה שכרה את שירותיו של "קבלן" שפשוט יורה בציפורים והורג אותן. הנעברתי השבוע אחרי הצהרים בוואדי ואכן וראיתי מתחת לעצים איזה "קאובוי" עם רובה ארוך שכנראה מחכה לקרבנותיו. אם יש משהו שגורם לי לזעזוע, לאכזבה קשה ולרצון לברוח מהמקום הזה, אז זה ההרג האכזרי הזה של בעלי חיים חסרי ישע שגם להם מגיע לחיות במקום כלשהו.

  29. לא צריך להגזים. אולי כדאי יותר לקבל דברים שקורים במקום להתנגד כל כך. נבהלתי בתחילת הטור שלך, מה קרה, מה כבר גרם לך להרגיש כל כך הרבה תחושות מגוונות ביחד, מסך?
    אפשר לחשוב שאנחנו חיים במקום מבודד, נטול טכנולוגיה שמסך פרסומת מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם, די…לא צריך לצרוח על כל שטות, אייל. סע הלאה, אם זה מציק לך, תזיז את הראש לכיוון העיזות בכיכר ותמשיך .

  30. "you guys in Pardes Chana are killing me.
    When the technology is on your side you don't say a word but when its a little bit in your way you use it as an excuse for another battle.
    what happen?!?!?!!?!?? a TV screen in the square?
    if it was just a billboard you would not say a word. right?!?
    so what?! so you have a screen in Pardes Chana… oi vei…
    you dont say anything about the fact you have a train near by, everybody are using cars even though a 15 min bike ride will take you to the same place…. you all want internet, phones, mobile phones, big supermarket and more and more and more….
    so if you really feel that KIDMA is killing your CHakRa.. go live in the forest in some tent….

כתיבת תגובה

Close