השימושון

2 # דניאל יהל

זקנים
א.ר הוא אמן בעל שם עולמי (כך לפחות הוא אומר), תערוכות שלו כבר הוצגו בביאנלה בוונציה, בטורקיה, בסאו פאולו, וכן בגלריות בפריז, בניו יורק ובגרמניה. הוא אחראי על תוכניות התואר השני באוניברסיטה חשובה וגדולה בארצות הברית (200,000 דולר לשנה), ומנהל "a very big foundation for artisits" , בשבוע הבא נפתחת תערוכת יחיד שלו בסדנאות האמנים, אליפלט 18 ת"א.

בעבר, גם ניהל את המחלקה לאמנות בבצלאל, ועד שנת 1992, התגורר במדינה.

הסטודיו של א.ר נמצא בניו יורק והוא כולל שש קומות. בין היתר, קומה של ספריה ("שם יש לי גם מיטה, ומקלחת אם בא לי להניח את הראש…"), ועוד קומה שלמה של חלל ריק בשביל לבדוק קומפוזיציות של עבודות במרחב. א.ר. מחזיק גם צוות מיומן של שישה אסיסטנטים קבועים, כולם בוגרים של תוכנית המאסטר שלו באוניברסיטה, וביחד הם שומעים מוזיקה, אוכלים ומדברים על אמנות.

הוא מבסוט מהחיים, ואומר שהיה לו הרבה מזל להגיע לאן שהגיע (מבלי לחסוך בטפיחות קלילות על השכם של עצמו). הוא מדבר הרבה על העבר. "איך פעם היינו דופקים בלי לעשות חשבון… איך פעם היינו שמים זין על כולם… ואיך הצבא פעם היה משהו משהו, אפילו שהיו מלחמות…", הוא שואל אותי אם עדיין אומרים "להזדנגף".

סיפרתי לו שאני גר בכרכור, והוא אמר שדווקא עשה טירונות במחנה שמונים, משם ברח יום אחד, לרקוד עם בחורות ולהשתכר. כדי להיות נחמד הוא גם שאל כמה עולה לקנות מחסן באזור, "…אולי אני אקנה שם איזה מחסן, זה זול נורא, לא?…", הוא אומר שכדאי ללכת ללמוד תואר שני רק אם רוצים ללמד, ושאם הולכים ללמד כדאי בג'ורג'יה ארה"ב (70.000 דולרס לשנה). חוץ מזה הוא חזר ואמר שהוא ממש לא אוהב את האנשים בארץ, ושהם חסרי נימוס. בזמן שהייתי עסוק בלהקים לו את התערוכה (בסוג של עבודת פרך), הוא עשה טלפונים לכל האנשים החשובים בארץ, להזמין אותם לפתיחה שלו.

צעירים
ר.ת היא אמנית צעירה, שעוד לא סיימה את לימודי התואר הראשון באמנות. היא חזרה עכשיו מתוכנית חילופי סטודנטים, שבמסגרתה שהתה כחצי שנה בסן פרנסיסקו קליפורניה.

הייתה לה חצי שנה מדהימה. היא פגשה אנשים מדהימים ומורים מדהימים. חוויה מאוד שונה מהלימודים המאוד רציניים בארץ.

"אנשים שם הרבה פחות כבדים מהאנשים פה, האמנים הצעירים לוקחים הרבה יותר סיכונים, לא עושים חשבון את מי הם מכירים, מה יגידו על האמנות שלהם ואיך יוכלו לטפס בעולם האמנות".

באחד מהשיעורים, המרצה ביקש למלא שאלון שמתייחס לאיזה וויתורים הם מוכנים לעשות בחיים שלהם בשביל להיות אמנים. לא כולם מוכנים לגור בסירה או לחיות חיים דלים ולהקריב נוחות למען אידיאלים.
כולם, לעומת זאת, בטוחים שהם ישנו את העולם. ויש להם על מה לבנות.

אמנים צעירים בקליפורניה לא דופקים חשבון לאף אחד. הם מוכנים להציג בכל חור, ועם כל אחד.
הם עושים הרבה רעש, הרבה מסיבות, ומייצרים הרבה יותר תוכן, גם אם הוא לא ממש ברמה אחידה וגבוהה. ("…יש שם הרבה חארטה מבחינה אומנותית, והרבה דברים ממש גרועים, אבל אף אחד ממש לא שם על זה זין…") אם אף אחד לא מתייחס אליהם, אז הם ייפתחו מקום משלהם ויעשו שם את מה שבא להם, בלי שאף אחד יגיד להם מה לעשות.

עכשיו ר.ת חזרה לגור עם החבר שלה בשכונת פלורנטין בתל אביב. נכון לשבוע שעבר, היא גם מצאה איזה סטודיו נחמד וזול ברחוב שוקן, ואולי בעתיד הרחוק גם חושבת לפתוח מקום משלה.
אם הייתה גרה בכרכור, אין לה ספק שהייתה שמחה להציג בכל אירוע, קטן כגדול, העיקר לעשות, ולפגוש אנשים.

דניאל בהופעה

(תמונה מתוך הופעה שנקראת "PURPLE RAIN" שהצגתי לפני שנה)

אמנות צעירה

http://www.barbur.org/

http://www.improveverywhere.com/home.php

http://www.ok-centrum.at/english/ausstellungen/open_house/ligna.html

http://www.miklataklitim.com

< < לטור הקודם של דניאל
לטור הבא >>

הראה עוד

16 thoughts on “2 # דניאל יהל”

  1. כל כך נוגע ללב להיות מאושר רק שש וחצי, כל כך אנושי ומפוכח ואמיץ וגם מלא תקווה שאפשר, תיאורטית, יותר. אני אתך. גם בזכות השניצלים בקפה.

  2. עינת,
    את לא באמת חושבת שהתכוונתי אליך?
    או אולי את צינית בעצמך?

    התכוונתי אליך דניאל, חלילה לא בביטול, אם כי כן בציניות, שאולי האקליפטוסים יגרמו לך לבחון מחדש את השעשוע המודרניסטי למיין אנשים ל- "טובים" (צעירים, צנועים, גרים בפלורנטין) ול- "רעים" (מבוגרים, עשירים, יומרניים, גרים בני-יורק).
    בכרכור אתה עשוי לפגוש רעיונות זקנים ועתיקים, (להבדיל מ-עכשוויים), כגון "הכל אחד", "הכל לטובה", ואפילו את "אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו".

  3. אהלן תושביי פרדס-חנה כרכור, זאת ר.ת,
    לצערי או לשמחתי פגשתי את א.ר: עינת אן שום סיכוי שארצה להיות כמוהו

  4. הלו חברים! נסעתי ליממה לתל אביב וכבר ככה? גם טור ביקורת זה טוב. פגשתי אדם שעושה אמנות ביולוגית. *זה* אמנות עכשוית. בקרוב הפוסט.

  5. חן חן לענת על נימת הביטול. טוב לדעת שזה מה שהאקליפטוסים יכולים להעניק לי. טוב להרגיש ברוכה בבואי.

  6. בעצם לא תיארת תהליכי יצירה, לא דיברת על ארס-פואטיקה, על "אני מאמין" רציני, מופשט, "פילוסופי", ובעיקר לא על תוכן. תפסתי את הטור הפעם יותר כביקורת תרבות וחברה, ועל הבסיס הזה גם הזדהיתי אתו [מודה באשמה]. ה"קול הדובר" שלך [סליחה – אני מתחום הספרות], כפי שהוא נשמע לי מבין השורות, ציני להחריד. האין זאת?

  7. לא בנתי אותך עינת
    א. לא יודע אם ר.ת רוצה להיות א.ר (הימור שלי שלא)
    ב.מתבר ממה?
    ג.i think youve got me wrong this time

  8. א. אבל הכי הכי, ר.ת. הייתה רוצה להיות א.ר….
    ב. בדידות היא לא אופציה, מסתבר (גם לא תנאי ליצירה)
    ג. ביטלת את הרעיון שלהם, הגחכת לגמרי, כדי להניב רעיון משלך; מה אם כן מעמדו של הרעיון הזה? טוב משלהם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Close