.
ילדים צועדים בשלוליות / נועם לסטר
אחרי הגשם הגדול צועדים ילדים קטנים בשלוליות. לפני הכניסה אל השלולית הם מביטים אל המבוגרים שלידם בעין שובבה, ושואלים, אפשר? ומבקשים, תעשו לנו נו-נו-נו! הם יודעים שאסור כביכול לצעוד אל תוך השלולית, והם מבקשים אישור או תוכחה. בצאתם מהשלולית הם מביטים בהתרסה וקצת בחשש, אבל המבוגרים שלידם אומרים להם: 'זה בסדר גמור עם המגפיים. אחר כך נעשה אמבטיה חמה ונחליף בגדים'. הו, התמימות והריגוש של הצעידה הילדותית הזו אל השלולית.
אני נזכר בשלוליות של ילדותי, בישוב הקטן שבו לא היו כבישים ולא מדרכות, שבו הדרכים הראשיות היו של כורכר והדרכים הצדדיות היו דרכי עפר. בחורף היה הישוב מתמלא בשלוליות ענק, שאליהן צעדנו באומץ במגפיים, או הנחנו קרשי בניין על בלוקים וצעדנו ב'שווי משקל', עולצים ולעתים נופלים אל המים.
אני נזכר שאחרי הגשמים הגדולים היינו הולכים אל הוואדי ובונים רפסודות מחביות ריקות וענפים (סנאדות) קשורים סביבן, והיינו מפליגים עם מקלות ארוכים שבעזרתם דחפנו את הגדות ואת קרקעית הוואדי, וכך הפלגנו קילומטרים רבים אל עבר הים. וכשירדה החשיכה היינו חוזרים הביתה רטובים ומלאי בוץ, בעיניים בוערות מן ההרפתקה הגדולה.
בונה הרפסודות הראשי היה חברי שנפל במלחמת יום כיפור. כשגדלנו קצת הוא ניגן באקורדיון וסביבו רקדו במעגל, ואחר כך ניגן גם באורגן ובפסנתר, ובכלל הוא היה מן המוכשרים האלה שאתה תוהה לאן היו מגיעים אילולא נפלו כה צעירים.
אבל הנה הילדים של היום. העתיד שלהם עדיין ורוד ומלא הפתעות טובות. והמצלמה מגוננת עליהם ומשמרת את השמחה השובבה והתמימה של יום גשם ליד הבית החם.
לנועם יש בלוג חדש משלו, בשם "מבט אישי", באתר "רשימות". אתם מוזמנים!
בעין עירון, שנה שעברה. בתמונה (אגב, תמונה מהטלפון!) מופיע רק החימום.. השלב הבא היה רביצה בשלולית עד צוואר, לכל מצהלותיהן המסויגות (לכאורה,) של האמהות (:
יעלי – הכל מתקשר להכל…. איזה יופי.
רונית, איזו הרפתקה! היכן השלולית הזו?
יעל, תודה על האיחולים, ומשמח אותי שחשבת שזה מקסים.
זה כאילו נוסטאלגי כאילו מפעם אבל זה הכי הכי
מקסים בעולם – אפרופו ביוגרפיה – התפקיד של המבוגר ל"להבגיר" את הצעיר והתפקישד של הילד – להצעיר את הזקן – דרך הילדים האלה אנחנו שוב ובדיוק בריח הזה של ילד רטוב
אגב נעם – מזל טוב
אם יורשה לי להגיב בתמונה..