השימושון

25 # תמונות מהטלפון

.

לוגו

מחרשה

מחרשה ומרגמה / נועם לסטר
בדרכי אל מרכז המושבה, כשאני חוצה דרך הפרדס וצועד על אדמה לא סלולה בין ההדרים וליד הגויאבות, עוד לפני גן היונים שמול "יד לבנים" אני חולף ליד "בית הראשונים". לפניו הונחו לפני שנים מחרשה ומרגמה שסודרו זו ליד זו כמעין פסל. בשנים ההרואיות של המדינה הצעירה היה זה סמל ששוכפל בכל מקום. כמו בשיר על טרומפלדור, "כל היום במחרשתי ובלילה קנה רובי בידי אחזתי…" וכולי. אין כמעט יישוב שאין בו פסל כזה מהשנים ההן, פסל שמסמל את החלום הציוני של כיבוש האדמה על שני אופניו. היום נראים המונומנטים האלה תמימים וסרי טעם. ובמיוחד בולטת הסמליות הבוטה שלהם, שמייתרת כל אמירה אמנותית. אין לצדם כיתוב כלשהו, אמירתם היא עצם נוכחותם במרכזי היישובים ליד בנייני הציבור. המחרשה והמרגמה (או הרובה, או הטנק): העבודה החקלאית של עם שחזר לעבוד את אדמת מולדתו, וכלי המלחמה שמגן על קיומה של הישות העברית החדשה.
היום נמשכת העין אל החומר עצמו, אל הברזל שממנו חושלו הסמלים. אני מתקרב אל המחרשה עד שהיא מסתירה את כלי הנשק, ומתבונן בברזל החלוד. מה הוא מספר לי? מקרוב הוא דומה לשריד של ציוויליזציה קדומה, שאת סודה קשה לפענח. הברזל נאכל ומתפורר והוא יפה להפליא.
כדי לראות את כל יופיו היה עלי להתקרב עוד. אז היתה נעלמת גם המחרשה והיו נותרים רק גלגל הברזל המתפורר והמוט המגיע אל צירו.

< < לטור הקודם

< לבלוג של נועם באתר רשימות >

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close