השימושון

3 # חנה פרדס: הבלתי מקולקלות

מאת: גלית שביב

יום אחד, כשהייתי בהריון עם הגדולה, מצאתי את עצמי מתבעסת עלי בטירוף. היו ימים מתוחים בבית, אנרגיה כזו שאפשר לחתוך עם סכין, ואני נכנסתי לגל של אשמה מול העוברית הקטנה והרגישה שלי. ברפואה הסינית אומרים, שאצל עוּבּר המרידיאנים (הערוצים בהם זורמת אנרגיית החיים) פתוחים לגמרי וקולטים הכל. למה היא צריכה לספוג את כל הקושי הזה, הצלפתי בעצמי, איך אני מקלקלת לה עוד לפני שנולדה. חרא של אמא עוד לפני שנהייתי אמא.
ככה ישבתי מקופלת כמה דקות, עד שהגיע המסר, ברור וחד. היא בחרה אותי ואת האבא שלה, ואת הקרקע שאליה היא נולדת. כל מה שקורה נועד מבראשית להתפתחותה, ללמידת השיעור שלה.
הידיעה הזו, שאותה הכיר היטב השכל שלי, עברה עכשיו כמו נחשול אור בהיר והציפה את גופי ואת לבי המכווץ. מיד נרגעתי. הבנתי פתאום בכל חושיי שאני לא לוקחת עליה אחריות רגשית, לא באמת מגוננת עליה מפני חייה שלה – אלא רק מנסה למזער את הנזק, כמו שאומרים. והבנתי שאני סומכת עליה לגמרי. סומכת עליה לפני שנולדה, כנוכחות חיה ומתפתחת ורגישה עוד בתוכי.
וככה עם שתיהן, בכל המעברים והשינויים והטלטלות, ביומיום ובלילה. סומכת עליהן ומקשיבה למה שיש להן להגיד. סומכת על היציבות שלהן, על החוכמה הטבעית, על ההנחיה. אז בא לי השבוע לשתף בשלושה סיפורים קטנים. וגם מזמינה שתשתפו בשלכם. עם הילדים שלכם, עם ילדים שאתם באים איתם במגע, עם הילד שגר בתוככם ואתם זוכרים רגע מחייו בו היתה בהירות שכזאת.

תמונה אמיתית

גן עדן בחמאה
ארוחת בוקר בקפה של השוקולדים, רק היא ואני. היא רוצה טוסט עם חמאה ואנחנו מזמינות מנת לחם מהתפריט. לשולחן מגיעה ארוחת בוקר צבעונית בשבילי וג'בטה חמה מן התנור עם חמאה ושני סוגי ריבה בשבילה. היא לוגמת מהמים, מזיזה את הריבות הצידה, נוגעת בלחם בערגה ובסיפוק. אני מורחת לה פרוסה חמימה בשכבה רצינית של חמאה. היא נועצת שיניים ושפתיים.
מימי, היא אומרת לי בפה מלא, אני מאושרת כמו בגן-עדן.

טקס
לפני שסבא וסבתא הגיעו היא ישבה וציירה פרח מנדלה גדול ועמלה קשה על צביעתו, ירוק-אדום-לבן. צורה שמשאירה את העין להתבונן עוד רגע ועוד, ורק הכיתוב הילדותי ליד הפרח הגדול מסגיר את שש שנותיו של הצייר.
אמא שלי זרקה מבט חטוף בציור, אמרה איזה יופי ואחר כך שכחה אותו בבהילות היציאה, מונח על שולחן העץ שבמטבח.
עברו שבועיים ואני רציתי לעצמי את הציור, לתלות בקליניקה, ליד מנדלה שציירה לי לפני שנתיים, של פרחים ולבבות ופרפרים צבעוניים שהופכים האחד לשני.
– אולי תיתני לי את הציור?
– זה של סבתא.
– אבל סבתא שכחה ואני מתה עליו. רוצה לתלות בקליניקה.
קליניקה מלת קסמים.
– טוב, אבל אני אוציא ממנו את האהבה ששמתי לסבתא ואשים במקומה אהבה בשבילך מימא.
ניגשה, הניחה לחי משי על הציור. התרוממה, התרחקה קצת, הושיטה כפות ידיים לעומתו. אחר כך התקרבה שוב, הניחה את הלחי השנייה ומלמלה מלמולים מתוקים.
– זהו, עכשיו זה בשבילך מימי, אמרה והגישה לי בעיניים ירקרקות מאירות.

תזרמי
כבר כמעט שעה שהן מול המסך של המחשב, גולשות באיזה אתר חביב וקולני. אני ניגשת ומבקשת לסגור זמן מסך. עוד לפני שאני גומרת את המשפט מתרככת ואומרת, שעכשיו ישימו להן את שני הקטעים הקצרים שהן הכי אוהבות ויאללה, לעולם האמיתי.
ממהרת להוציא ארוחת צהריים בשבילי ובשביל רוניתי מהתנור. מתיישבת ופתאום נזכרת שאוזני העדינות צלחו כבר יותר משני קטעים ברמקולים המצווחים של המחשב, מוסיקה קלאסית מלווה באנימציה ממוחשבת מתוקה לגמרי.
אני באה לשים גבולות, ככה עושות אימהות, לא? ונעמדת (כמעט עם ידיים על המותניים) ליד השולחן.
– לא אמרתי שני קטעים ודי?
– בחייך אמא, אני רוצה לשמוע הכל. חוצמזה, גם את אוהבת.
– ואם אני אוהבת? אמרתי די וזהו.
– אז תני לגל לקחת אותך. תני למוסיקה לסחוף אותך אל תוכה. אל תהיי כזאת.

הראה עוד

11 thoughts on “3 # חנה פרדס: הבלתי מקולקלות”

  1. היי גלו גלו
    עוד לא נרגעתי מהאיטם הקודם שלך…
    ומהפגישה איתך בצ'כונה
    יש לך פנים טובות וחיוך יפה
    וזה מסביר הכל
    את ורונית כמו שתי נשמות אחיות
    ואם לשתף … הבן שלי גדל מאהבה
    ורק א ה ב ה…
    תבואי לבקר השבוע – דרך האמן …

  2. לשלי ובכלל
    השאלה אם גם אנחנו/אני הייתי כזאת לפעמים עולה גם אצלי – ואני זוכרת מהילדות את סוג המחשבות המאד פתוח ,משוחרר ומדוייק הזה לגבי דברים. כל מיני תובנות או שאלות כאלה נקיות ותמימות ששואלות על אמת….מה שאני עוד זוכרת זה גם שלא שיתפתי בהן את אמאשלי – פיה בפני עצמה אבל דברנית חפשית היא לא…אז אולי ההבדל (בשבילי לפחות) הוא מי שם בשביל לשמוע/לקלוט/לאפשר לתודעה הזו להיות מדובבת למילים …נראה לי שאנחנו בתור הורים קצת יותר פתוחים ורוצים להיות חלק מהרכיבה – חוויתית קוסמונאטית שיטוטית בין מרחבי אפשרות זמן הוויה ידע לב רגש צליל ערות שינה חלום מציאות דמיון נפש מרחב טבע זמן תהיה בהיה שהיה ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד ולאהוב …כן …גם לאהוב

    שאו ברכה

    ואת יא גלו – גם רציתי להגיד לך שנקרעתי(לטובה לטובה) מהקטע שכתבת על אהוד

  3. קראתי את החוויות המקסימות האלה על הבוקר ונו יאללה לסידורים משלנו….יצאנו, חנינו,קנינו,חם ויבש ובדרך חזרה הביתה האוטו נתקע…איך אני מוצאת למען השם בתוך הסיטואציה את הכיף של הרגע – מגיעים שני סינים טובים מהמשתלה לעזור לדחוף את האוטו הצידה שירגע עד שיבואו לטפל בו…יש עגלה באוטו – יש , יש איפה לשים את המצרכים – יש ….יחסית אנחנו קרובות הביתה – יחסית ,אז יאללה טיול רגלי – מחוץ לאוטו לא כל כך חם אפילו יש רוח וקצת עננים שמצלים ומצילים…בלי פלאפון עלי , עם קטנטונת שעוד לא מדברת הכל רק מילים לבחירתה אבל מזמזמת שיר לכת בעגלה הנוסעת ומעבירה לי את המווד מתקוע לתנוע, לא כל כך נורא…שיהיה לנו החופש בהקשבה לאפשרויות שהקטנטנים האלה יודעים לפתוח כל כך בקלילות הא? אמן

  4. יזה מדהים המשפטים האמיתיים האלה שיוצאים מהם, בפשטות, באמת , כזאת בלתי מתפשרת. לשמוע ילדה בת 3 אומרת לאבא שלה שכעס לרגע על ילדה אחרת :" אבא, אל תוותר עליה"- זה מפעים. גם אנחנו היינו כאלה או שלא?

כתיבת תגובה

Close