השימושון

31 # תמונות מהטלפון

.

לוגו

פילהרמונית

הפילהרמונית ומאזור מנגנים ברוקנר / נועם לסטר

עד לפני כשנתיים הייתי מאזין בקביעות לקונצרטים של הפילהרמונית. לטוב ולרע זו היתה התזמורת שעליה גדלתי, והיכל התרבות הוא עד היום אחד המקומות התל אביביים שבהם אני מרגיש בבית (אגב, אינני מבין את המהומה סביב שימור הבניין. את הארכיטקטורה החיצונית שלו אף פעם לא אהבתי, והאקוסטיקה של האולם אינה כזו שיש להגן עליה מפני שינויים). היום קצת נמאס לי מהפילהרמונית וגם נדמה לי שהיא התעייפה והתאבנה – עם המנהל המוסיקלי הנצחי שלה, עם הרפרטואר השמרני ועם הקהל המזדקן. הדרך שלה, כבר שנים, להגיע אל קהל צעיר יותר היא מעוררת רחמים – בירה ומצב רוח ומוסיקה קלה, במקום תוכניות נועזות, עכשוויות, מסקרנות וערניות. ועם זה, את המוסיקה של המאה התשע עשרה היא מנגנת היטב – כאשר עומד מולה מנצח גדול שיודע להלהיב אותה.
בפברואר האחרון היתה הפילהרמונית בניו יורק וניגנה בקרנגי הול. מבקר הניו יורק טיימס, ברנרד הולנד, קלע-למטרה כאשר התפעל מהצליל המיוחד, העשיר והיפה של כלי המיתרים – במיוחד הכינורות – ועם זה ציין כמאפיין בולט של התזמורת את חוסר האחידות בנגינה, שלדבריו הוא עניין של בחירה (!) בתזמורת זו, שבה כל כנר רואה את עצמו כסולן.
חשבתי על דבריו של הולנד כאשר ישבתי השבוע בשורה עשרים בהיכל התרבות והאזנתי לסימפוניה הרביעית ("הרומנטית") של ברוקנר. אפילו ויזואלית ניכרת האינדיבידואליות (ואולי סתם חוסר הדגש על אחידות) של כנרי הפילהרמונית. המוסיקה של ברוקנר מלאה בטרמולי ומלמולים, שאותם מנגן בפילהרמונית איש איש לעצמו. אחד עם הרבה קשת ואחד עם מעט, אחד באמצע הקשת ואחד בקצה, שלא לדבר על כך שתנועות הידיים של הכנרים אינן אחידות כלל, קשתות עולות ויורדות בקבוצת הכינורות ללא כל סדר.
ובכל זאת התוצאה, באורח פלא, יפה למדי. בעיקר כשהצליל מתגבר בקרשצ'נדו הברוקנרי, שם המיתרים זוהרים והצליל מלא.
קורט מאזור בן השמונים מתאים באופיו לפילהרמונית. רציני, נושא על כתפיו את המסורת האירופית ונציגה של הפרשנות הרומנטית המאוחרת של אמצע המאה העשרים. ניצוחו היה מאופק מאוד אבל סמכותי ובטוח. התזמורת נענתה ברצון למנצח בר הכבוד שלה, והסימפוניה של ברוקנר התנגנה בצליל יפה ועמוק, שליווה אותי עוד זמן רב אחרי סיום הקונצרט.

< < לטור הקודם: חד גדיא

הראה עוד

כתיבת תגובה

Close