.
בסניף הדואר / נועם לסטר
את ההליכה לדואר אני דוחה בכל פעם מחדש, עד שמגיעה שעת הסגירה של הסניף ואני נשבע שאלך מחר. למחרת אני מחליט להניח לשעה קלה את עיסוקי האחרים כדי להצטרף אל התור המשתרך ליד הסרטים האדומים והעמודים המוכספים. אבל אז אני חושב לעצמי שחם בחוץ (ובחורף קר), והעבודה דוחקת, וכך עובר הזמן עד שדקות ספורות לפני שעת הסגירה אני מתנער ורץ דרך הפרדס וגן הילדים ובית ראשונים ויד לבנים אל סניף הדואר.
בכניסה, ליד שולחן, יושבת הבודקת הביטחונית. ממרחק אני פותח את התיק ומגיש אותו קדימה, 'הנה, ראי'. אבל עוד לפני שאני מגיע אליה היא עושה תנועה קלה בראשה שפירושה 'עבור, זה בסדר'. בתנופה אני מגיע אל הדלת ודוחף אותה פנימה, אך היא אינה נפתחת. כבר סגרו? לא, הדלת נפתחת החוצה ולא פנימה. אני נכנס סוף סוף, מתנשף, ונעמד בתור.
אחרי שנשימתי חוזרת לקצב הרגיל אני מתבונן סביבי. התור לקבלת חבילות, שבו אני עומד, קצר, אבל כרגע עומדת ליד הדלפק נציגה של בית עסק כלשהו עם ערימה ענקית של מעטפות. יש לה עניינים לסדר עם הפקידה, וזו נעלמת בחדרו של המנהל וחוזרת רק כעבור דקות ארוכות. בתור שלידי מעבירים בעלות על רכב. הפקידה מנסה להסביר משהו, ואז מתייאשת ומפנה את השניים שמולה לחברתה הדוברת רוסית.
עכשיו כבר אינני ממהר. אני מתבונן באנשים הממתינים, מאזין בעל כורחי לשיחותיהם זה עם זה או בטלפונים הניידים ועוקב אחרי הפעילות בסניף. אני משתומם על שלוות הנפש של הפקידות, שאינה מופרעת גם כשהתור מתארך והעומדים בו נעשים עצבניים. אני מוציא את הטלפון ומצלם.
הסרטים האלה, כמו זירת פשע בסרט אמריקאי.