מאת: גלית שביב
כבר כמה שנים שיש לי מזל גדול. אני מאומצת לחג. בכל חג אני מוזמנת אל שולחנה של חברתי האהובה. שולחן גדול ומורחב, סבא וסבתא וארבעה בנים עם נשים וילדים. אלון, עליז ורציני, עורך את החג כהלכתו. בין תפילה לטקס נפצחים בעוז שירי עונה מהחדר אוכל של הקיבוץ, "עורו הוי עורו שורו בני הרים!", כאלה שגורמים לי להצטרף בשמחה ובשעשוע, נזכרת בכל המלים. הבנות מקבלות מתנות לחג, לפעמים מתערבבות עם הילדים ולפעמים שוקעות במשחקי ספה רק שתיהן.
ואני, לפעמים עם הבנות ולפעמים לא, מתמקמת בנוחיות גדולה בין גיסה א' לגיסה ב', מעמיסה צלחות, מורידה מהשולחן, שותה יין, אוכלת. ומולי מחייכת אלי חברתי האהובה, בעיניה הזמנה אינסופית ומסר ברור: אַת המשפחה שלי מזה עידן ועידנים, גלגולי גלגולים. ואת מוזמנת תמיד.
אני לא נוסעת למשפחה שלי לפסח וגם לא לראש השנה. אלו שני ערבים חשובים מאד בעיני, שתי הזדמנויות גדולות לכיוונון, לראייה קדימה, להשלה מאחור. ובבית אצלנו, אצל אמא ואבא, אין זכר לאנרגיה של הזמן, של החג. שניהם באו מבתים מסורתיים פחות או יותר. שניהם חוו צביעות ומוסר כפול שזרמו יחד עם כללי המסורת. ושניהם עשו החלטה בצעירותם לנתק וללכת בדרך שאין לה דבר עם הרוחניות היהודית. אז בחגים יש אוכל משובח ושופע – אמא שלי תורכייה – שופע מדי, רב מדי, כאילו בשפע של החומר ובאיכותו יש ניסיון עדין לחפות על העדר הרוח. אבל אני הייתי יוצאת משם תמיד עם בטן מלאה מאד ורעש בראש, ואי-שקט בלב.
לפני כמה שנים החלטתי לא ללכת לשם עוד בחגים החשובים לי. זה לא היה קל להסביר את עצמי בבית שעל דגלו חרוטים רציונליות, אתאיזם, ישראליות של מבט לחדשות ועיתוני סוף שבוע, עבודה קבועה במקום אחד כל החיים עם פנסיה ופיצויים, וקופת חולים כללית. אני התעקשתי ולאט דעכו התגובות נוסח "שטויות!" ו"אנחנו לבד בחג" ונוצרה שתיקה של הסכמה, ללא ברירה. אם תעשו סדר, אני באה, אני אומרת לאמא כל שנה. "אין סדר", אמא מצטטת את אבא ובזה תם העניין.
וכמו כל שנה אני מכינה כמה תבשילים ואורזת את עצמי ואת הבנות ונוסעת כמה רחובות מכאן, לכרכור. לפעמים עם הבנות ולפעמים בלעדיהן, כשהן איתי אני מחבקת אותן אלי לקירבה פיזית גדולה מול המשפחה הזאת שאנחנו יושבים בתוכה, כשהן לא איתי מנסה לסלק את הגוש שבלב עם עשייה מטבחית, הולכת חוזרת.
והשנה, פעם ראשונה, חמיצות בלב. אני מאד מאד אוהבת את פסח. הניקיון והסדר, הבחירה לשחרר חלקים מעכבים, האביב המתפרץ בחוץ ודוחף אותי קדימה להחלטות ולפעולות חדשות, היופי המקיף והתקווה של הזרע המשחרר קליפתו ומפלס דרכו אל האור, דרך האדמה הצפופה והסלעים. אוהבת את ההתכנסות בבית, את החופש מהשיגרה. אז למה חמוץ לי, אני שואלת את עצמי ומתוכי עולה תשובה זמנית ומתחכמת: חמוץ הוא הטעם הקשור בתדר שלו לאנרגיית האביב, של העץ והכבד, לפי הרפואה הסינית.
ובפעם הראשונה אני מרגישה שאני רוצה לעשות את זה עם המשפחה שלי. שלי. גדולה ומורחבת ומקיפה את כולם. לשבת ולספר ביציאת מצרים. להרחיב את הטקסט המשונה, הלא-ברור, שאני לא מצליחה, למרות חיבתי הגדולה לטקסטים ולמלים, להתחבר אליו. להרחיב אותו ולספר לילדים על מסעה של נשמה, מסע מחזורי ובלתי נגמר לעולם, מהעבדות של המחשבה, של הדיבור, של המעשה – לחירות של מחשבה, מלים ומעשים. להסביר מקרוב דרך הפעולה ההיסטורית את פעולתנו המתגלגלת בעולם בין מקום צר למקום מואר, ובחזרה לצר, ובחזרה למואר. התנועה הלא פוסקת, המשתנה, הטבעית.
ופתאום לא נוח לי עם הגיסות שהן לא שלי, ובבית שהוא לא שלי. ואני תקועה במצב שמכל כיוון לא מספק אותי. הסדר כהלכתו ובעליזותו עם משפחה לא שלי – או ארוחה מענגת של אמא עם ערוץ 2 ברקע ומתח ישראלי רגיל שעובר לאוכל, בלי טיפת קדושה, בלי סיפור בהמשכים, בלי כבוד ושקט.
אני מתבוננת במשפחה המצומצמת, הקטנה שלי, שעברה טלטלה גדולה לפני שנתיים. עוד לא הגיע זמן האיחוד, בו אנחנו יושבים כולנו, הוא עם משפחתו החדשה ואני עם שלי, והבנות כמובן, וההורים ואולי אח או אחות. ובפנטזיה שלי זה עוד יקרה, אבל המציאות עדיין רחוקה מזה. המסע רק החל.
ובדמיוני אני מכנסת סביבי את אהוביי ואת משפחתי אל המטבח שלי המתוק והמואר, נרות דולקים ושמחה בלב, וריח טוב של אוכל. אני מפזרת זרעים אל האופק ולרגע ארוך הקרע מתאחה, השברים מתאחדים והלב שמח.
בשנה הבאה במטבח היפה שלי, אמן. ומי שרוצה מוזמן.
והגיס שלי לשעבר, למרות שתמיד אהיה גיסתו הנאמנה, היה קורא לחוה אלברשטיין "חוה ארבע שתיים"…
ואם כך,אז נחמדת שאלה אותי פעם "אמא ,מה זה שמנון"? ולקח לי הרבה זמן להבין שזה הדבר הזה של הכד הקטן…שמנון נתן…..חה חה
חייבת לעשות אאוטינג לענת ברשצון שסיפרה לי איך כשהייתה קטנה חשבה שהשיר "אוניה" הולך ככה: "אוניה, אוניה,
עם כנפקה של יונה.."
והיא לא הבינה בתור ילדה מה זה כנפקה. מתה על הסיפור הזה, אחד הטובים
גלו המתוקה
אני אוהבת אותך בכל גלגולייך ובגלגול הכתיבה יותר מכל. שלך דורית זילברמן
היה אבשלום קור על זה. נדמה לי שהוא אמר "מעולף".
(ואתן שתיכן כאלה אחיות, יא אללה…)
אמן
קפקא אומר שמבחינתו זה לגמרי בסדר, ומוסר בהזדמנות הזאת לכולם חג חירות שמח!
אני חושבת שאאמץ את שתי הגרסאות כי זה לא ממש משנה ,שתיהן עובדות יפה.וחני עם קפקא אז אני עם שלונסקי [עדיפות לתרגום המדהים של טיל אוילנשפיגל].טשרניחובסקי?? אפשר לנסות…נשלח ס.מ.ס לאילאיל ונראה..
אם חני בקשר עם קפקא אז גם טשרנחובסקי יכול.
אני חושבת שזה מהעילפון של החמסין. אבל אפשר לשאול ישירות את טשרניחובסקי, או מי שזה לא יהיה. את בקשר איתו?!
תגידי לי -"עולפה" זה בא מהמילה "מעולף או מהמילים עול -פה ,צעיר?? באמת שואלת. התלבטתי עם זה שנים ועדיין לא בטוחה. כי שה וגדי כבר מגדיר את הצעירות של העדר ומעולף מגדיר את התשישות החמסינית של העונה. אבל גדיים ושיות הם יצורים די קופצניים כך שזה סותר… מה אומרת??
וחוצמזה זה אחד מהשירים האלה שאני תמיד אוהבת את המילים שלהם..
עמליה, אני רוצה להיות שם, ראשי על בטנך שהיא עצמה הוי ארצי מולדתי אחושילינג, ולשיר את המשך הבית: עדר עולפה שה וגדי… כן, גם ל דעתי במקום להשתפד צריך לשים ראש על פיסה, אדמה או גוף אשה, ולהתחבר למולדת האמיתית…
תודה רוניתה. הכיף שבלחגוג איתך היה כולו שלנו.ד"ש ליוסי מלר 🙂
בשבילי הפסח הזה היה יום עצמאות. חגגתי אצל משפחת כגן המסועפת, ואפילו שיחררתי את עצמי מלהגיע בזמן (ותודה למארחים הסובלניים!) פשוט התחשק לי להעביר מטאטא לפני שאני יוצאת וככה עשיתי. בלי להילחץ לפני, בלי להיקפץ תוך כדי, פשוט בסבבה עם פול אוכל וים עוגות ומשפחות פרק ב' שמחות, בדיוק כמו שגלו כתבה על החג כמאחה לרגע את כל הנסיבות וכולם יושבים ביחד בסבבה. אני שמחה מאוד שיש לי כאלה חברים, שאפשר להגיד להם בצהריים שאני באה בערב והם מסכימים בשמחה !
ואם כבר עוסקים פה בחגים וריטואלים,מה,מה ,מה עושים עם היום העצמאות הזה??? לא חג,לא ריטואל,לא שמחה אמיתית,ולא כלום…ה"חג" הזה עושה לי כזה אנטי שבאמת באמת כל מה שבא לי זה להתחבא בבית עד שהשיפוד האחרון מהמנגל האחרון נעלם במעמקי הכרס הישראלית ועד שהדיו האחרונים של המזמור הנוסטלגי האחרון נמוגים בערפילי עשן הזיקוקין ואפשר שוב לנשום לעומק…וללחוש ממש בשקט ,הוי ארצי מולדתי הר טרשים קרח…
גלו מותק
מלותייך גרמו לי לפירפורים בלב ובבטן…..איו מה להוסיף יותר מכך
אני מאחלת לך המשך חג שמח וחופשי באמת
נשיקות
פראסה, עלי גפן עם יוגורט, ובראששנה טישפישטתי. תבואי כפרה. וכן, זה מה שמאד מעניין בריטואלים היהודיים. זה תמיד עובד, הקונפליקט הגדול מתגלם בפרטים הקטנים…
יקרה,
התגובה שלי נחתכה ונשאר רק הסיום (שזה החלק החביב של התגובה …).
כתבתי לך על זה שיש משהו בחגים הגדולים האלו, של ראש השנה ויציאת מצריים שגורם לאנשים לרצות ולא לרצות בו זמנית את קרבת המשפחה שלהם וזה בדיוק הקונפליקט של החופש המוחלט מול הצורך בגבולות ברורים. אנחנו כל הזמן מערבבים את ה"עם וה"בלי" וגונבים גבולות ורוצים גם וגם. מורכב.
בכל מקרה, אם תכיני "קפטס פראסה" אני אגיע למטבח שלך…
נשיקות
דקולטה
אמן! ונבוא!
עמליה מותק, תודה לך. עכשיו אני יכולה ללכת לישון… שמחה שמישהו ראה משהו מבעד לרומנטיקה העצבובית שלי… כן כן, העתיד שלנו כנראה מלא באפשרויות מגוונות ובקומבינות שלא ראו אותן מההתחלה.
גלו גלולו
לא אכביר מילים על הסימבוליקה של החג על סיפור המנהיגות של משה הנסיך המיצרי שהפך רועה בשבט נידח …וכל כיוצא בזה ואיך שגם את רוצה פתאם להנהיג את השבט שלך ולצרוף אותו לעם,מה שמעניין אותי במה שכתבת הוא השינוי שחל בהגדרת המשפחה.כשהמשפחה שלנו לא מתפקדת יותר כ"משפחה" ואנחנו יוצאים לחפש לנו משפחה אחרת.מה קורה? מה קורה כשאת אניאנחנו בוחרים לנו משפחה לחג .לכל חג משפחה אחרת?? משפחת חג פסח ,משפחת שבועות ,משפחת פורים …מה קורה לנו כשאנחנו מזמינים אלנו את נבחרינו ויוצרים את הטקסים שלנו לחג. האם זה "עובד".האם אנחנו מסוגלים ליצור את החגיגיות ,המשמעות,היחדויות שיעברו הלאה ,לילדים שלנו,כחויה אמיתית שיסופר בה בגעגוע.אין סיבה שלא. אני מאמינה שאפשר להכין ולתכנן מראש ,בתשומת לב וקפידה את החג "שלנו".בקיבוצים עשו ועדיין עושים את זה-חג יחודי שמשלב את הערכים של האידאולוגיה הקיבוצית עם תכנים מסורתיים.אז למה לא בחצר האישית שלנו במטבח הגלואי או באוהל הכגנאי או בכל אשר נבחר…קומו תועי מדבר,צאו מתוך השממה,עוד הדרך רב, עוד רבה המלחמה…
נשיקות
מתגעגעת אליך
גלו, גלו. מדוייקת שכמותך.
22 בלילה. אני מוצאת את עצמי (שוב) בולעת צפרדעים. נמצאת במקום שבו איני רוצה להיות, שלא נעים לי, רק בשביל לרצות. לא לאכזב. זו המשפחה שלי, הרי.
22 בלילה , בקריות, מחליטה לחתוך. לסוע למקום שבו נמצא אהובי. אייך לא באתי איתו מראש?
יוצאת לכיוון י-ם. מגיעה לשם בסביבות 1:00, אחרי עצירה קצרה בפ"ח, ונסיעה בכביש 6. מתקבלת בזרועות פתוחות. סוג אחר של משפחה. משפחתיות אמיתית. כזו שלא מכירה אצלי.
השמחה שלי מעורבבת. נהנית,מתמלאת וגם שומרת שלא להרגיש "יותר מידי בבית". זה עוד לא לגמרי מקומי.אבל זה כבר סיפור אחר.
אוי אלוהים! אמן ואמן! לשנה הבאה במטבח המתוק שלך… כל מילה שלך, פשוט מדויקת להפליא, משחררת אלפי אנחות הסכמה ומועקה שהערב הזה תמיד משאיר על הנשמה…
גם אני רציתי השנה, סופסוף, להזמין אליי, לסלון המשופץ (…) את שני הצדדים מהדרום ומהצפון שכמעט ולא נפגשים, לחבר את ההגדה הקיבוצית עם המסורתית, את הגפילטע פיש עם הפול והמרק הסורי… ואז דודתי הזמינה את כולנו, אז אמרתי- בסדר, יותר קל… והיה בסדר, אבל קולני ומהיר ולחוץ ולא מדויק, פשוט לא מדויק… וכמה חזק הרגשתי את הכמיהה לעשות את החג הזה בדרך שלי, שלנו, בקצב שלנו… ולהתחבר סופסוף, להתחבר למשהו שם במילים העלומות האלה…להרגיש משהו זז בנימי הנפש…
גלו יקרה,
כמה יפה כתבת, וכמה אני מבינה אותך. השנה, בפעם הראשונה, עשיתי סדר בבית שלי בזכרון. מאז שעברנו לכאן לפני תשע שנים כל הזמן הייתי מוזמנת – אמנם למשפחה- אבל בכל זאת אין כמו לעשות את הסדר בבית שלך ובדרכך , ואני אכן, מאחלת לך שבשנה הבאה תחגגי בביתך ובדרכך.
וגם כתבתי על זה שיר. הנה, כאן:
http://www.notes.co.il/hanis/43126.asp
ושיהייה לך המשך חג שמח, חני
גלו יקרה
משמח ומרגש לקרוא את האמת שלך. ולקרוא את רצןנך הפשוט נאמר בקול ברור וצלול.
את אישה מיוחדת ומקסימה ואשרינו שאנו מסתובבים במעגלים נפגשים – מקבילים – נפגשים.
מי יתן שתזכי במהרה לשולחן סדר מלא וגדוש אהבה, שמחה, משפחה גדולה ומבורכת, ורוח שכינה קדושה שתשרה עליך ועל ביתך ועל כל אהובייך.
חג שמח ומועדים לשמחה
ויציאה זריזה ממצרים לפתיחות ללא מייצרים.
קרן
כבר נכנסת!
יש חג שני.
ולא חשבתי שאצל אלון ונאוה יש צביעות, התכוונתי במובן הכללי. את יודעת מה הנה פוסט שלי שנקרא "מחוץ לסדר".
http://eyalkagan.blogli.co.il/archives/16
זה יבהיר את עמדתי.
יאללה אחות תני את הגירסה שלך. רק שנה אחרי… רוצה קפה?
למיטב ידיעתי האוהל עדיין עומד בחצר של אייל והילה 🙂
ואני השנה עשיתי את המעשה ובאתי להתארח בו! ועל זאת עוד יסופר ביציאת מצריים.
שלא תבין אותי לא נכון, אצל נאוה ואלון אין טיפת צביעות, ויש חום ואמת ופשטות. רק שבאמת, הגעתי לגיל, שכמו שמתחילים בו לאהוב יהלומים, אני רוצה את זה משלי… ובקשר לאוהל שלכם, נראה לי שאולי אני אגיע לפני הסדר הבא. אין איזה חג בפתח? ותודה.
מאוד מרגש. את חשופה ולא מפחדת מזה. השחרור האמיתי הוא בהבנה שאתה רוצה להיות בחג או בכל מועד אחר במקום שהכי נוח לך, שבו אתה יכול להיות הכי אתה, בלי כל הצביעות שמסביב גם היא עטופה באורות של חג.
הגעת פשוט ברגע אחד לתובנה שהיא הכי נכונה מבחינתך: את רוצה את זה אצלך, בדרכך שלך, במקום שלך. בפרק ב' מוצלח. ואת צודקת. וזה יקרה. ובכל מקרה, אם לא בשנה הבאה אז בזו שלאחריה, את מוזמנת לאוהל שלנו, לחגוג סדר קצת אחר. משוחרר, אמיתי, נטול מעצורים ועם המון קירבה.
חג חירות שמח.
ערוץ 2 ברקע – כל כך נכון שזה מצחיק בהתחלה ועצוב אח"כ..
תודה וגם לך הרבה שמחה, גם בחג וגם בכלל.
כשהצטרפתי למשפחתו של אישי אל ליל הסדר בפעם הראשונה נגלה בפני צד שמח ופשוט של החג הזה, גם הם משלבים בין המסורת הקיבוצית להגדה ה"תיקנית"…עדיין יש הפקה רצינית של ארגון ובישולים ובסופו של דבר תמיד הרבה יותר מדי אוכל … אבל משהו מהכובד המוכר (לי) נשאר מאחור…היום אני אמא – דודה- בת ומחותנת ומרגישה שהמשימה שלי לקראת התקופה האינטנסיבית בדרכה הזו של פסח, היא איכשהו להשאיר מאחור את מה שלא שייך לי, לבחור להיות איפה שאני, להנות, וכל אחד בדרכו הוא יבחר איך לחצות את הערב ים סוף שלו – גם כל אחד מהורי הפרודים 🙂 – השנה חוויתי הצלחה יחסית בחופש הזה בקלילות של המפגש ..
רציתי לשתף
ולאחל שהצמיחה תוביל אל המטבח המתוק שלך אהבה שפע ואור בפסח הבא וגם לפניו
תודה
וחג שמח