.
סוף הקיץ / נועם לסטר
זמן רב טיילתי באזורים ההרריים, והנה אני שוב על אופני בין הפרדסים והשדות שליד ביתי. השמש נמוכה, עוד מעט תיפול אל הים. שדות הבור החומים עוד מלאים בקוצים יבשים, אך השדות כבר הוכנו לזריעה חדשה. התלמים רעננים והקרקע הכהה מעוצבת כטבלת שוקולד ענקית. ממטרות מיטיבות את האדמה, ורק הדרכים הרחבות הן עדיין ארגז חול ענקי, וכך יישארו עד הגשם הראשון. החום כבד והלחות מעיקה. אני מדווש ומתבונן, ולפתע – ליד הדרך – שדה שלם של חצבים! אני עוצר כמוכה ברק: תם הקיץ – החצבים פורחים.
אני נזכר בתחושת הזמן הילדותית, או נכון יותר בתחושת העדר הזמן, שבה נדמה היה כאילו הקיץ משתרע על פני זמן אינסופי כמעט. לאחור הוא נמשך עד הזמן הרחוק שלפני תחילת החופש הגדול, וקדימה – נדמה שהוא עתיד להימשך לעד. אני חש בתוכי גם היום את הסירוב להאמין שההווה האינסופי – של ים ובריכה ואבטיח – עשוי להסתיים. אמנם הלוח אומר שכבר ספטמבר ועוד מעט החגים, אבל אלה הבלים. הלוח הוא דפי נייר – והשמש היא שמש. לכן כשאני נתקל לפתע בתמרור הלבן, בחצב המזדקר לצד הדרך, אני נרעש כולי. כי החצב הוא ממשות. תזכורת שאין דרך לבטלה: הקיץ תם.
כשחם ואני במכנסיים קצרים וגופייה איני יכול לדמיין את החורף הקר, ובחורף איני יכול לדמיין את החום. אני יודע שתקופות השנה הן מעגל חוזר, אבל בתוכי אני מסרב להאמין שמציאות אחרת מזו הנוכחת בכל רגע היא אפשרית. כיצד מתחולל השינוי? כיצד עובר חץ הזמן מנקודה לנקודה? אני מבטל את האפשרות הזו – ואז מתייצב מולי החצב ואומר: הנה, זה כבר קרה. הקיץ תם.
מצוין. תודה. ושנה טובה.
מגן האירועים 'אגדת דשא' שבמשמרות נמשכת דרך עפר (לכיוון צפון), ממשיכים בה עד בית הקברות של משמרות (אפשר להגיד שלום למאיר אריאל), ועוד איזה מאתיים שלוש מאות מטרים, והשדה מצד שמאל.
נועם, אפשר לקבל רמזים – היכן נמצא שדה החצבים הזה? (בכוונה שואלת כאן ולא ב"רשימות", שלא יבואו מכל הארץ 🙂