אינטרנטטורים אישייםשיטוטים

אז מה הסיפור עם כל הפייסבוק הזה?


יש רגעים בחיים שפתאום את מוצאת את עצמך עמוק עמוק בתוך העדר, ממש בלי שהתכוונת.
הרי שנים את מטפחת את התדמית היוניקית הזאת של עצמך, עם כל הניואנסים הקטנים שיש עליהם את החותמת שלך ואיתם את מסתובב בעולם. יש לך אישיות. את לא נכנעת לטרנדים בקלות. יודעת להגיד לא למותגים המוניים.

ואז יום אחד מגיע 'הדבר הזה' שמפיל אותך בפח, סוחף ובלי לשים לב את דוהרת חזק עם העדר. ככה זה עם ה'פייסבוק' בחודשים האחרונים, נדמה שזה בכל מקום. זה מתחיל להדהד סביבך בכל מקום, פוגש אותך בעבודה, עם חברים, אפילו הבן הקטן שלך מושך לך בחולצה ושואל מלמטה אמא מה נסגר? איפה את בתוך הסיפור הזה? אז בשביל הילד, רק בשבילו, רק כדי לראות מה הוא עושה שם, את מחליטה לבדוק במה העניין, ובאותה נשימה מזכירה לעצמך שזה טוב לשמור על ראש פתוח.

את קוראת לעזרתו של הדרדק הקטן שיעזור לך עם 'הדבר הזה' והנה, יש לך יוזר, גם אותך אפשר למצוא בפייסבוק. ציון דרך קטנטן מבחינתך. שום דבר מרגש ברגע הראשון.

אבל רק ברגע הראשון, כי יש סיכוי טוב שגם את תחווי את שלושת הצעדים הקלאסיים, עד לשקיעה בביצה :
ההכרות – אני פה בגלל אישי: בהתחלה את מסרבת לאבד את האישיות המופלאה שטיפחת, נשענת בנחת על העקרונות ומפטירה תוך כדי גלגול עוד סיגרית טבק קטנה 'אה, אני פה בגלל אישי/ הבן שלי / החברים מהעבודה' זה לא באמת מעניין אותי.

חיזור – 1000 חברים לא יצליחו לעצור אותי: את מתחילה לקבל הצעות חברות מדוד מהמכלת, מהגננת של הקטנה ומשושי מהעבודה שיושבת שולחן לידך. בשבוע צברת 68 חברים, המומה מההצלחה, את מתהלכת עם אגו של יחצן מסיבות ומרגישה מחוזרת כפי שלא היית שנים, אם בכלל.

כשאת רואה שגם ההוא מכיתה ד' ששנים התביישת להודות בקול שאת אוהבת אותו ומתה להיות חברה שלו, שולח לך 'הי' קטן עם בקשת חברות, את מרגישה שכל הפייסבוק הזה, בכלל קוסמי וסגירת המעגל המתבקשת בינך לבין ההוא, חיונית להתפתחות התקינה שלך, כי הרי מי אם לא הוא, דפק לך את הביטחון העצמי כבר בגיל צעיר. הנה עוד צלקת מהעבר התאחתה, ללא הילינג, ללא עזרתו של באך, רק ככה מהפייסבוק.

הכחשה – הגם אתה ברוטוס?: את דוהרת במרץ במשעולי קהילות, קבוצות, בודקת ומחפשת, מאשרת חברות לכל דיכפין, גם אם הם אוהדי הפועל באר שבע, וזונחת את הסנוביזם שתקף אותך בהתחלה, וככה חוצה את רף ה – 350 חברים, מבררת על פיצ'רים לאיסוף חברים באופן אוטומטי, מתחברת לאפליקציה של מי ראה אותי בפייסבוק, את כלי כלי, שולטת היטב בענייניים.

אחרי שבועיים את משחררת הצהרות מדאיגות כמו 'נראה לך שאני מכורה? מה קרה לך אני יכולה לצאת מפה מתי שאני רוצה, רק תזוזו לי רגע מהמסך'.. מתעלמת לרגעים מהתינוקת המתוקה שכבר שבוע רואה לאמא שלה בעיקר את הגב, ובמקום בייבי מוצארט שומעת תקתוקי מקלדת מהירים, ופתאום נדמה שצריך שפכטל כדי להוציא אותך מהמסך הזה. וכך הנה, הלו, את בעדר! ביג טיים.

השאלות
אז בעצם מה קרה לך בדרך? לאישיות שלך? האם משהו בך לא בסדר? לא. כמו שאמרה לי חברה טובה 'זה יכול לקרות לכולם', וחוץ מזה מי אמר שעדר זה לא טוב?

ואני אומרת אם כבר זה קורה, אז בוא נבדוק רגע מה אפשר לעשות עם הפייסבוק הזה בשבילנו, בביזנס, ברמה האישית. יש פה הזדמנות להביע בקול רם את מה שרק תרצו. לזרוק את האבן למים ולייצר עוד מעגלים. צריך לעשות את זה נכון. לייצר קבוצות הקשבה. לדעת מה רוצים להגיד ואז אפשר לדהור על הסוס. תכל'ס יש דברים טובים מאד בניו מדיה הזאת, שעושה מטרמופוזה לצורת התקשורת בינינו, ופייסבוק הוא הסטאר הנוכחי שלה.

3 קטנות
1. לא חייבים ללכת עם העדר, אבל אם כבר הולכים וכבר נכנסתם לפייסבוק, שבו רגע על הגדר, קחו אוויר, תקשיבו.
2. אמנם לא תשמעו ציוץ ציפורים כמו שאתם רגילים במושבה שלנו, אבל תתחילו להבין איך העסק הזה מתנהל. מה אומרים, מה לא אומרים, ובעיקר מה אומרים ולא צריך לומר.
3. החלטתם לדבר? אחלה. בפעם הראשונה גם אתם תכתבו ותמחקו 7 פעמים, תחפשו בהיסוס את כפתור ההפעלה ואז ברגע שתיקחו נשימה עמוקה אתם כבר תלחצו על 'שתף' וזה יהיה באוויר. בפעם החמישית, זה כבר יותר קל.

***

מה עוד בהמשך? מיקס של הרהורים תודעתיים בתוך העולם הדיגיטלי הזה, לפעמים יותר פרקטיקה של מה לעשות.

[ציור: ענת מגל]

תגיות
הראה עוד

10 thoughts on “אז מה הסיפור עם כל הפייסבוק הזה?”

  1. ענת , תענוג לקרוא אותך , גרמת לי לחשוב שנית על הצטרפות אקטיבית לפייסבוק , חברה פתחה לי כרטיס בעבר ומאז כל פעם שמגיעה הצעת חברות אני נלחצת ולא מבינה מה רוצים ממני ולמה העבר "רודף" אחרי ,כל מיני אנשים שמזמן הכנסתי לבויידם … את יודעת יש אנשים שנתקת איתם קשר מרצון והיכולת של כולם למצוא אותך אה פס לא תמיד חיובית . אבל. יש משהו שאכן קסום בחיבור קצוות חברות שהותרו מעצם האינטנסביות של החיים , בחיבורים עיסקיים,ובקבוצות אנשים היכולים להפרות זה את זה בתחומי עיניין משותפים ,
    בכל זאת חברה שלי חזרה עכשו מסוף שבוע ברומא מחברה שהיא מצאה בפייסבוק(חברה מכתה ו' שהיא הכירה בשליחות)….נגמרו התירוצים ,הצטרפתי למערך הקידמה !!!

  2. הי ענת,
    את כותבת נפלא ומאוד נהניתי לקרוא..גם אני בפיסבוק וזו דרך נהדרת בשבילי
    לשלוח תמונות מעודכנות לאחותי שמתגוררת בחו"ל..(וזה בעיקר..)
    מה שכן אני לומדת קבלה כבר חצי שנה ומעניין מאוד לדעת שאכן לפי הקבלה האדם הוא יצור חברתי ואין
    מנוס מזה. והתיקון שלנו מתחיל באהבת הזולת שדרכה מגיעים לאהבת הבורא.
    פיסבוק בעיני הוא עדות לכך שהיום אנחנו נמצאים בתקופה שבה לאט לאט מתחיל התהליך
    של חזרה למצב של איחוד (אחרי המפץ הגדול שבו "נפרדנו" לרסיסים נפרדים).
    כמובן שזה רק באופן תודעתי פנימי כי הפירוד הוא רק "לכאורה", כולנו עדיין מחוברים וחלק מאותו שלם..
    אז..נתראה בפיסבוק?..אשלח לך הצעת חברות..(-:

  3. כן , בהחלט אפשר לשים על כף אחת (של מאזניים מימי מתושלח, כמובן) את כל הסיבות למה להיות בפייסבוק ועל הכף השנייה את כל הסיבות למה לא להיות דווקא שם= לשון מאזניים מאוזנת.
    רשת חברתית היא מקום בו קבוצה חולקת , משתפת , מברברת ויוצרת שקיפות שמעולם לא חווינו עד כה ( לפחות בשביל "מתושלחית" כמוני שאנטרופולוגיה בשבילי היא תחביב) איך הייתי יודעת בלחיצה על כפתור מה X עושה ועם מי Y מבלה ואיך Z נפרדה מ.. והכריזה בסטטוס???
    אז באמת, אם אפשר היה למנוע מצעירים לעשות שטויות בפייסבוק ולשוחח איתם על מידת הפרטיות הרצויה להם ( או תהיה רצויה להם לכשיתבגרו קצת) אז הרשת החברתית היא באמת חגיגה של קשרים, מידע , שיווק ואינטראקציות .

  4. מבחירה. לא רוצה שידעו עליי יותר מדיי, בשבילי המידע שיש עליי באתר 'באופן טבעי' ממש מספיק לי. וגם פוחדת להיאב פנימה.
    הבעיה היא שיש כבר כל מיני הזמנות לאירועים ולקבוצות שאני שייכת אלייהן בעולם האמיתי שמופיעות רק בפייסבוק.
    בתור סרבנית פייבוק אני מפספסת אירועים ומפגשים שבטח היו מעניינים אותי.

  5. פייסבוק זה נהדר. פעם בשבוע מוחקת את כל הבקשות ואת כל ההצעות והקבוצות והזבלולים. מסרבת נמרצות לכל התערוכות ומסיבות וארועים החשובים יותר ופחות. מסתירה [HIDE] את כל מי שמופיע יותר מפעם ביום …ולא משחקת בחווה וירטואלית!!.

  6. הוצאת לי את המחשבות מהראש ישר למקלדת.

    גם אני שואל את עצמי, פעם בכמה זמן מה הסיפור של הפייסבוק הזה אבל לאור הבאזז שמהדהד מכל פינה אפשרית, נדמה שאין לאן לברוח.

    הדבר שהכי מטריד אותי זה שברגע שנכנסת למים אז באמת אין לאן לברוח.

    הפרצוף שלך שם, והדיעות שלך שם. ומי שנמצא בתוך המתח המתמיד של חשיפה/העדר רצון לחשיפה כנראה שלעולם יחיה בהתלבטות.

כתיבת תגובה

Close