השימושון

אימון ביוגרפי: גיל 9-12, פרק ראשון

מאת: יעל זלאיט

אימון ביוגראפי – תזכורת:
התמונות הביוגרפיות הן עצומות ורחבות, עם שלל היבטים ורבדים בהיבט הפיזי הנפשי והרוחי.
הן מושפעות מהעידן שבו אנו חיים ומהנסיבות הפרטיות של כל אדם. אני לא מתימרת להציג "את הכל" אלא את הזוית המתאפשרת בזמן נתון ובפורמט הזה.
כל אדם העובד עם הידע הזה, מעוניין להגיע להבנות כאלה או אחרות. כל סיפור מזמין את המטען הרלוונטי. האימון מבחינתי הוא להתבונן ושוב להתבונן, לנקות את הפרשנות, להניח את העובדות זו ליד זו לראות מה עולה אצלי, ואז להמתין שזה יחלוף, לתת למה שעולה אצל האדם שמולי להתגלות, ועם זה לעבוד ביחד ולמצוא את האופן שבו התובנות יכולות לפעול בהווה.
זו ההתאמנות שלי ועם מי שמולי, בשפה של תמונות, שעוזרת להתחקות אחרי עקבות הרצון הנסתר. אבל על זה פעם אחרת.

התבוננות על גיל 9- 12 בכמה פרקים.
פרק ראשון – הקדמה כללית וקצת על 9

אתמול היאם, בן 5, נתן לי מדבקה של פרח ושמתי על החולצה.
כשיצאתי עם עלמא (11+) לקנות נעלים הבנתי שהמציאות השתנתה לתמיד.
קודם כל עלמא הורידה לי את המדבקה מהחולצה, כלומר צעד ראשון ב "אמא עושה פדיחות" כן – אמא נהיתה עניין מביך ושנית – היא אמרה: "אמא יוצאים לשופינג???"
נכנסנו לסובארו החבוט- פאדיחה בפני עצמה לילדי המתבגרים (וגם למי שמחפש בית ולרגע קטן של חוסר תשומת לב שקל את יובלים כאופציה..) צריך לחיות עם זה שהחניה חשופה לרחוב והסובארו ממוטטת את הפאסון. הסיפור של – "אנחנו מעדיפים לקנות גיטרה חשמלית טובה לילד" החמיץ כמו הפרצוף של מי שקיבל אותה .. אבל זה לא הנושא, יצאנו לשופינג… משהו מהקסם של פעם חזר כשהיא לא שמה לב והלכנו קצת יד ביד.
כשהם היו, כל אחד בתורו, בגיל 9 היא (וגם הוא האח הגדול) חשבו עדיין שאני נפלאה. גם היום לפעמים, אבל במינונים אחרים ואצלו זה ממש חבוי. עד לרגע זה היה נדמה לנו שצלחנו את הילדות הצעירה ומשברי כיתה א', הבאנו את הילדים למסלול מתון והצלחנו לגדל אותם יציבים עצמאיים בעלי מיומנוית כאלה ואחרות עוזרים בבית מנומסים ומתקלחים. לאט לאט הבחנו שמשהו חודר לגן העדן, צל בעולם האור הזוהר ובהדרגה הצללים מתארכים.

הולדת התודעה
עלמא. צילום: אמנון זלאיט

כמה שיכול היה להיות קשה, נהיתה איזו יציבות לפחות מאחרי החגים…ופתאום שוב, פחדים בלילה, ואחר כך בהדרגה הבנות והבנים נפרדים לחבורות, שאלות על מוות ומה אם יקרה לאבא/ סבא /סבתא משהו ..הם סוגרים את הדלת וכותבים יומן ואסור להציץ ואחר כך הם בני 12….
יש לכך הרבה וריאציות אבל בגדול התמונה מוכרת.
כשזה ממש 12 מסתיימת כמעט המטמורפוזה אצל הבנות – בגיל 11 הן בדרך כלל עדיין שטוחות ותמימות, לא עובר רגע והן הופכות להיות נשים שמנמנות מחוצ'קנות עם תחבושות ופדים חזיה ועצבים גבוהים על אמא ואבא ומה הם מבינים. אצל הבנים זה טיפה מתעכב- הספרניות קוראות לגיל הזה הגיל המכוער – ג'ינס הכי מגעיל שיש או בגדי ספורט שמהם משתלשלות רגליים לא ברורות, נסיונות בחימצון הראש עם חשד גלישה למוח (זה לא דומה לאבא ובטח לא לאמא), משיכה למשחקי מחשב לוחמניים או הצצה לאתרי פורנו – יש כאלה שמתחילים בגיל 9 לידיעת ההורים, או במהדורה אחרת – מבוכים ודרקונים – משחקי ילדים מנוכרים שהם עדיין לא נפרדים מהם ותחושה שהילד הזה כבר לא ילד אז שיתבגר כבר, מן תקופת מעבר משונה אבל עדין הם מוכנים לעשות עבודת שורשים ולעזור במטבח/ בגינה. צריך להוסיף מלחמות כריות והתגוששויות עם החברים עד שכל הבית מריח מחבורת בנים מזיעה ולא מקולחת.
זו תמונה לא קיצונית ולא רחוקה מהמציאות – תארתי רגע אחרי ה-12 אבל ה-12 של הבנים מהיר יותר והרבה יותר בודד. האמת שהעניין יותר מסובך ופחות מצחיק (אם מישהו חייך לרגע).

מה קורה להם? בעומק, חוץ מהכינוי הכולל והאימתני – ניצני "גיל ההתבגרות" – מה המשמעות של זה בעבודה הביוגרפית?? מה נולד שם? מה השתנה? למה זה קורה להם בגיל הזה בכלל ולמה נהיה הגיל הזה- מה, הוא כל כך נחמד שאי אפשר לדלג עליו???? מה קורה להם אבל בעיקר איך זה קורה אצל כל אחד באופן האישי. הכותרת הכוללת – גיל ההתבגרות – חוסמת את המבט הפרטי האינדבידואלי על האופן הפרטי שבו אותה ישות מתבגרת מתפתחת. יש המון ידע פסיכולוגי פיזי חברתי על הגיל הזה.
אני חייבת להוסיף שלחוות את השלב הזה כהורים, עוד הרבה יותר קשה לאוכלוסיה המקומית מהזן שצמוד לתחת של הילדים, ישן איתם בלילה, אופה להם לחם בבוקר ומבקש להיות "מעורב בכל מה שקורה להם" כולל הכל. זה הרגע שהם היו מעדיפים שנשקול שינוי – מה שיתאים להם זה שנצא לעבודה רחוק ככל האפשר – ארוך ככל האפשר – ואז גם אפשר לרכוש בית ביובלים ואוטו כי מה נעשה בכל הכסף הזה שלא התכוונו להרוויח. זה רק נדמה כך – הם בעצם צריכים שנהיה שם ממש כאילו חזרו לגיל 3. הם זקוקים לחיכוך, לבדיקות, להשואות עם הדבר הבלוי הזה שקוראים לו אבא או אמא ומאידך מי שנערץ וחשוב ואהוב כל כך עד שבא להרוג אותו.
אני מתכוונת לבחון את ההתחלה של השלב הזה מזוית המתבוננת באירועים קריטיים ומעצבים אלו ומנסה להבין משהו עם האדם שמולי על חייו, על האופן הפרטי והמיוחד שבו הוא עבר את השער הזה, עם הפרספקטיבה של הזמן ובראיה התפתחותית.

שנים אלו (9-12) מורכבות, האירועים והזכרונות מהגיל הזה משמעותיים וקריטיים להבנת כל הביוגרפיה. מדובר על תהליך שמתחיל במעמקים בגיל 7 כשמימד הזמן הופך נוזלי יותר ויותר ורצוי להקפיד על ריתמוסים ולשים "מעקה בזמן" (ביטוי מקסים של מיכל צור, המורה שלי לביוגרפיה) – כלומר, בשפה פשוטה: ההורים/ המבוגרים אחראיים על הלו"ז.
הניצנים הזעירים מופיעים בגיל 9 כשחווית העולם כשלמות, מתחילה להתפצל. בגיל 9 הילד מתחיל להפרד מהשלם, כמו שבתי אמרה אז, קצת לפני 9, שמוזר לה שלה יש את המחשבות שלה ובאותו זמן יש לאחיה בדיוק עכשיו, מחשבות אחרות – זה היה רגע שהבנתי שהיא מתחילה ל"להפרד". כשעלמא מגלה שמחשבותיה מופרדות מהמחשבות של אחיה – מה זה אומר על מה שקדם לכך – גם אני מרגישה לעיתים קרובות שכשהם קטנים המשבות שלהם כוללות אותי – הם מצויים בהויה שמחשבותינו זהות – זה לא מעסיק אותה הם הווים את זה.

הרגש הראשון שנולד הוא הבושה. הילדים מסתירים את עצמם, מתחילים לכתוב יומן "סודי" אולי עם מנעול, המושג סוד תופס עוצמה ומהלך קסם ואימה על היחסים המתחילים להתרקם בין הבנים לחוד מהבנות והמפגשים ביניהם. יש ניצני הבנה עמוקה שהמין השני באופן משמעותי שונה. ניתן לעמוד מול המין השני כי אנחנו מופרדים אט אט.
כמובן שזהו החוק ויש מי שמקדים, אך ארכיטיפית זו התמונה.
אנחנו חווים את הילדים עם מצבי רוח משתנים ותנודות אלינו ומאיתנו, ישנם פחדי מוות, הבנה שיש משהו סופי בחיים האלה.. קשיים בהרדמות, רצון עז לעצמאות ופער גדול בתפיסת היכולת העצמית לבין מה שבפועל ניתן לבצע. יש תחושות של אובדן ופערים בתגובות הרגשיות בין תגובות מאוד ילדותיות ותלותיות לבין תגובות בוגרות. בהיבט ההורי אנחנו צריכים לעטוף היטב את הילד, לא לדרוש את ההיבט הבוגר ולא להמעיט מערכו של ההיבט הילדותי, שהילדים נפרדים ממנו. לתמוך בתהליכי ההרדמות ממש כמו שהיו קטנים.
מה שתומך בילדים זהו ריתמוס ורצף – זה ממלא את החללים ההולכים ונפערים המולידים תחושת שעמום וריק ואת ניצני "האומללות" של הנעורים.

גיל 9 זהו רגע לידת התודעה. מצוי בתקופה זו אירוע או תמונה, מעין קפסולה של "סיפור חיינו". התמונה הזו עוזרת לנו להבין מהלך חיים שלם – ציר ראשי. 9 הוא מספר המשמש גם להתבוננות בריתמוס של ה-9 (כמו שיש משמעות ל 9 ירחי לידה). לדוגמא: מארוע מסוים ניתן לראות מה נולד אחרי 9 שנים…
אז זאת ההקדמה, קצת חופש קריאיטיבי. אני מזמינה את הקוראים והקוראות לצאת לחפש קפסולות, ולהביא סיפורים / זכרונות / תמונה משמעותיים מסביבות גיל 9. אני כאן כדי להגיב.
(ותודה לך נועה, על הרעיון).

הראה עוד

31 thoughts on “אימון ביוגרפי: גיל 9-12, פרק ראשון”

  1. ותודה לשתיכם יעלה ורותות, וגם אייל ועינת ואליאל ונעמה וכל מי שהמשיך לפטפט כאן השבוע גם בהיעדרי היחסי. החזקתם את הקו יפה. מעניין הדיון על כן / לא חשיפת יתר. אני מכירה את זה טוב.. אכן גבול דק. מצד שני טחנתם פה את לאה קראוס והיא מבוגרת, לאה, אנחנו לא מכירות, אבל את מוזמנת להצטרף לדיון אם את כאן.

    שבת שלום ומבורכת, וסחה על הריצפה הנקיה!

  2. קלטת יעלה? האמת שניקיתי את הבית עד מאוחר (ולא סיימתי, ככה זה כשמנקים פעם בחודשיים)
    אז העפתי מבט לפני השינה לראות מה אוכל לתרום לסייברספייס של פרדסחנהכרכור וזה מה יצא לי. אם את שואלת את עצמך, אז סיימתי לנקות ומה-זה-נקי, כמו שהדודות המצריות אומרות, אפשר לאכול מהרצפה. אז ננסה את זה הערב. שבת שלום

  3. נעמה, אינני בטוחה שצריך "לבדוק את המטען שמאחורי התגובה", כדברייך. ייתכן שיש לי רגישות יתר בענייני חשיפה ופרטיות, ואני משתדלת להבחין בין שיחה פרטית של אמא לבת המתייעצת עם חברתה באופן פרטי ואינטימי, לבין התייעצות באינטרנט, החושפת את הבת לעיני אנשים רבים מדי, לטעמי. לי החשיפה הזו צרמה מאוד. אם לך או למישהו אחר היא אינה צורמת – אז אחלה. נראה לי שאפשר לסכם זאת בביטוי "דעותינו חלוקות" ולסגור את הדיון.

  4. דווקא אהבתי את מה שנכתב ע"י ההורים וההורות כי להבנתי החשיפה היא בעיקר של ההורות כלפי עצמן והזכרונות שלהן מתחילת גיל ההתבגרות. הילדות היו רק שיקוף לזכרונות ולהרגשתי לא הייתה כאן חשיפה מגונה. מקווה שזה מניח את דעתו של מישהו

  5. אני מתרגשת זאת האמת, תודה על הפרגון זה מאוד תומך במשימה שיש לי בנוגע לידע שהופקד אצלי והקהילה פה שאני מאוד אוהבת
    נעמה- הלוואי והתשובות היו פשוטות – כן זאת בעיה – ואני טרודה עם עצמי ועם המלאכיות ששלי בדיונים לגבי גבולות וחשיפה , גם מתוך הנחה שהמידע באינטרנט חשוף שם לנצח והבנות יכולות לשנות את דעתן עלינו באופן קיצוני בעוד כמה שנים …כשהמידע יקבל משמעויות שונות עבורן בעתיד
    אני אכתוב את המסקנותי בפתח הטור מס 3 בקרוב
    אפשר להסוות את שמות המגיבות ושמות הילדים ולשלוח לי במייל פרטים נוספים- אם רוצים כדי שהתגובה תהיה אישית אך לא חושפת

  6. מלאכת "הגנתי" כבר נעשתה בידי אחרים- ותודה. ולאליאל אומר- אכן הגבת בארסיות ויש לבדוק את המטען שמאחורי התגובה לא-פחות מאשר את החושפנות שלי. התלבטתי רבות אם לשתף- אך כשחזרתי וקראתי את הטקסטים המקסימים של יעלה התחזקתי בדעתי. התוכן כאן הוא חשוף והוא כתוב מנקודת מבטם של ההורים. הרגשתי בטוחה לחשוף תחושות אינטימיות בפורום הזה. ואם זה מביך אותך או מקומם- את בהחלט לא חייבת לקחת בזה חלק. ואני מפנה את השאלה הלאה ליעל: האם, כשאת חולקת איתנו את רגשותייך סביב נושא הילדים, את חוששת לפעמים שאת חושפת אותם באופן שהיה מביך אותם לו קראו את החומר? האם הם יודעים שאת כותבת עליהם? מעניין לדון בסוגיית הפרטיות. בני הבכור, בגיל אחת-עשרה, לא הרשה לי בכלל לפנות אליו בפומבי ואם חלילה הייתי אומרת עליו פרט כלשהו- אפילו את גילו- הוא היה רותח על הפגיעה בפרטיותו. הוא השביע אותי שלא אדבר עליו עם חברותי ולא אדון בו בשום צורה כשהוא אינו בסביבה לפקח עלי… אבל כשהוא היה בסביבה הוא, כידוע, לא הרשה לי לפתוח את הפה. כיום, כשהוא כמעט בן 15, הוא שמח ללכת איתי לצפות בהצגות בת"א כבילוי משותף שלנו אבל בפרדס-חנה? אני צריכה ללכת שלושה מטרים אחריו כדי שלא ידעו שאנחנו ביחד. כאילו, פדיחה… ובקשר לבת שלי: אני נשמרת מאז היותה קטנטנה מלהגיד דבר כלשהו על השמנה אלא אם היא יוזמת את הדיבור. כשהיא פנתה אלי בבקשה להכין לה תפריט דיאטה עשיתי כבקשתה- אולם מעולם לא העליתי את הנושא ביוזמתי.

  7. המשך -אני מציעה שנבחן בתגובתינו עד כמה אנחנו עושים את ההשלכה- אם הילדה מתבוננת במראה בכאב- זו עובדה- מה כואב- יש לברר כדי להמנע מלהשליך את הדימוי הרצוי לנו עליה כלומר – יופי שאת כמו שאת אבל אם את כואבת זה בטח בגלל שאת שמנה… אולי היא כואבת כי בגד הים לא יפה מספיק??? לעומת זה שהיא ראתה אצל חברה?? יש מצב??
    בכל מקרה אל לנו להקדים אותם ביציקת תוכן שגוי למעדשים הפעולות ובעיקר הרגשות שלהם

    וכו

  8. אליאל , זו בהחלט דילמה מה לחשוף ועד כמה ואניגם עסוקה בה ויש צדק בענין – אבל מכיוון שאנו עוסקות בנפשות עדינות אנא נשאיר את הסכינים לביקורת חברתית נוקבת…בבקשה
    אולי אם נדבר על "הבת "או "הבן" ללא שם יהיה קל יותר
    אך לגופו (או לגופה) של עניין למיטב הבנתי נעמה חשפה את מצוקותיה ועשתה הפרדה בינה לבין אלה של הבת , אך לא לגמרי , הנקודה היא שאין כמעט בנמצא ילדה בגיל הזה שמרוצה לחלוטין ממבנה גפה, ואולי נרחיב את המבט ונזהה שהן בוחנות את גופן במבט מדוקדק וביקורתי, במיוחד כשהוא בכל רגע משתנה, הבנות עומדות לעיתים שעות ובוחנות את עצמן – אגב גם הבנים , יש שם כאב ויש התפעמות ויש בעיקר פערים הקשורים לשינויים ולאי שביעות רצון כללית
    אותה בת -שאני מכירה- מהממת יפה מוכשרת בין אם רזה ובין אם שמנה נמוכה בלונדינית חלקה או מקורזלת בוחנת את "ההעדר" בכאב – אני בטוחה שהיא גם רואה את היופי, היא גם רואה כיצד אמא מתמודדת עם הגוף – אותה אמא שעומדת על הבמה כמו שהרבה קוסיות אופנתיות מושלמות לא מעיזות – גם אותה ילדה מסתובבת בעולם – לפחות מה שאני רואה, עם נוכחות מקסימה ומזמינה תשומת לב טובה אהבה והתחכמויות (בעקר עם האבא של ביתי)

  9. אליאל יקירתי, שגיאת ההקלדה שלך מעניינת כהוא זה, לכולם זה קורה ולא הגבתי אליה. גם לגיטימי שתחשבי בצורה מסוימת ובניגוד אליי, כאם לילדה, שהתרגשתי מאוד ממה שהיה לנעמה לומר, על בתה, ועל דימוי גוף, ועל בכלל, אותך זה לא ריגש אלא חשבת על השלכות והשפעות אחרות של מה שהיא כתבה, ויפה, זה גם מעיד על רגישות. אני התקוממתי על כך שזה יצא ממך בארסיות מה. לא מעצבן אותי מה שאת חושבת, אלא איך, בעיקר כשיושבת מולך מישהי בצד השני של המחשב, שהחליטה, ולא משנה למה, לחשוף מקום כואב ורגיש שלה. זה הכל. אני לעומת זאת לא חשבתי על כך שיכולות להיות לחשיפה הזאת השלכות כאלה וזו בהחלט נקודה לחשוב עליה בעידן ההתערטלות התקשורתית שאנו חיים בו.לחיים

  10. נעמה, כל הכבוד לך שאת מכבדת את הגוף הלא אופנתי של בתך. בדיוק קראתי השבוע בבלוג (של נער בן 18) את הפוסט הזה, שריגש והעציב אותי. מדהימים אותי הורים שמגיל צעיר מתחילים לשגע את הבנות שלהם בקשר להשמנה. במוזיאון ראלי בקיסריה יש פסלי ברונזה בגודל יותר מטבעי של נשים מפרו: בטן, ציצות, תחת, פולקעס, צריך לקחת לשם את כל הבנות הדקיקות מתוך משטר פנימי ולהראות להן איך אישה נראית באמת.

  11. נהניתי מאד לקרוא, יעל. ולי יש את אלולה, חברה של עלמא, ויש לנו הומור מטורף ביחד. פעמים רבות אני מרגישה שאני מפעילה את ההומור הזה (של נונסנס ופרצופים וקולות- כל המאפיינים שלי שאני סוחבת בשימחה מגיל 9 ולפני…) כשאני מרגישה שאנחנו על סף תהום. תהום קטנה, אמנם, אבל עדיין. כשאני חוששת שהנה, היא עומדת לפטר אותי מתפקיד האמא האהובה שלה בגלל כשל בהבנת הנקרא… לי זכורה אותה פעם, כשהייתי בת אחת-עשרה ועליתי עם אבא היקר והאהוב שלי לאוטובוס ובעודנו ישובים יחד על הספסל, אבא אמר לי בבדיחות: "תראי, הירכיים שלך כמעט עבות כמו שלי". זה היה יכול להיות מצחיק אם לא הייתי הילדה עם הירכיים השמנות. באותו רגע, ההשפלה שחשתי לא היתה ביני לבינו אלא ביני לבין שאר העולם שרואה אותי ויודע שאני שמנה. אלולה היא ילדה שמנמונת. והיא תיקון, תיקון, תיקון לכל מה שאי-פעם כאב לי. היא קומפרס לנשמתי, תפילת הלילה-טוב שלי, ואני רוחשת לה כבוד גדול. לפני שבוע הלכנו לקנות בגד-ים. כמה קשה להיפגש עם התסביכים שלך דרך הקושי של ילדיך. שתקתי כשהיא עמדה מול המראה וכאבה את גופה הלא-אופנתי. שתקתי כשהיא דחתה בשאט נפש בגדי ים של ילדים. שתקתי כשהיא בחרה בגד-ים סקסי ושתקתי אפילו כשנדרשתי לשלם 300 שקלים שממש ממש אין לי. ולבסוף, חיבקתי אותה ואמרתי לה שהיא יפה להפליא. והיא אכן כזו.

  12. מדהים, עשיתי חשבון מהיר, ואני בגיל 9 עברתי מעיר ילדותי שהיה לי בה טוב,נקודה . למקום שהיה בעיני קבר מהיום הראשון עד שעזבתי אותו לעולמים בלי שום זיכרון חוץ מאהבה ראשונה ממומשת שצמחה משם וים מדהים-אבל הוא מדהים בכל מקום, רע מתמשך, תחושת פספוס והרבה כאב ובדידות וחוסר מימוש, ומאז, לעולם, אין לי מקום ואני מסתדרת בכל מקום עם הסטאטוס המיוחד הזה, כמו עכשיו למשל שאני חיה במרכז אבל בקשר עם העיתון שלכם שהוא מקומי בעבר, לא חשבתי על ה- 9 , כנקודת אל-חזור כזאת ובדיוק בזמן האחרון אני מבררת את הרישומים והאמונות שאני נושאת בתוכי וכל הזמן מגיעה אחורה בלי שיש לי כבר חשבון או רגש מעבר לקבלה של זמן עבר. תודה

  13. אני מזמינה מממך סיפור עליה שמאפין מבחינתך את הפיצול – אגב יש עניין שלם סביב העובדה שהם /הן עושים/ ות לנו את זה בשנות כשאנחנו בשנות הארבעים שלנו – וכוחות החיים שלנו נשאבים בקש מהוריד – בדיוק כשאנחנו צריכים לשים גז בעולם החיצון ומבפנים מתבקשת אתנחתא וממול האשה והילדים – אגב לאשה זה אותו דבר בריבוע אתה יכול גם למייל

  14. יעלה !
    גם לי יש ילדה בת 11 ואני קורא את דברייך ואת מדברת עליה, וזה מאוד יפה ומחמם את הלב להבחין שישנם עוד ילדים שחווים את אותם דברים ויש עוד הורים שחינם סר מעט בשלב זה של חיי הילדים שהם עצמם הביאו לעולם, ומצד שני זה גם מעודד לדעת שבשלב כלשהוא זה נהיה הרבה יותר גרוע, אז כמו תמיד צריך לדעת ליהנות מהיש ולהקטין את החסר…..
    בכל אופן מאמרים מרתקים. תודה.

  15. התשובה המלאה ,אהובה , נבלעה בחלק הבא של 9-12
    כך שכל החלק מוקדש לאיזור הדימדומים – שבין השיכון החדש לפחון
    שדה חרציות , ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה וקטפה לה וברגע אחד מה שהיה כנראה עד אותו רגע עולם רציף של יופי וטוב – בו חרצית היתה חרצית ואוז היה אוז- הפכו האוזים לכלבים מבהילים מה שנראה כגן עדן השתבש, את נפרדת (במהירות ) מהתמונה וכמו אדם וחוה שגילו מיומנויות חדשות – ("ויתפרו " עלה תאנה לחגורת)כך גם את – גילית מיומנות חדשה- מיומנות הספרינט.

  16. הנה:

    אם כבר אווזים, אז יש לי טראומה מאווזים מגיל 9:
    זה היה באביב, באתי עם ההורים שלי לראות איך מתקדם השלד של הבית ברחוב הארז בפרדסיה. מהשכונות שטאנץ הראשונות, הדו משפחתיות, בתחילת שנות השמונים.
    מאחורי הבית החדש היה שדה חרציות גדול, ובו שכן השריד האחרון מהמעברה. משפחה אחת עקשנית שסרבה להתפנות והמשיכה להתגורר בפחון מאולתר. היו להם המון ילדים. האבא היה אלכוהוליסט. האמא היתה עוזרת בית. הבנים הקימו מוסך בחצר. היתה שם פשטות אבל גם אלימות וגם חשדנות והרבה התבצרות וכו' וכו' וגם הרבה חיות.

    אז הלכתי לקטוף חרציות.

    באחת הפינות הידסו שני אווזים.
    לא ידעתי שאווזים זה סוג של כלבים.
    פתאום הם קפצו עלי בשיקשוק כנפיים זועם וגיגעגו לי על האמ-אמא ואני ברחתי משם בריצה מבועתת ועד היום אני לא מתעסקת עם אווזים.

    (בערך באותו זמן התפתח אצלי כישרון לריצות קצרות. ראשונה בשישים מטר, רביעית במירוץ שליחים, ככה. אני תוהה אם זה קשור)

כתיבת תגובה

Close