אל שדי

[מאת: גלו שביב]

לא שיש לי משו נגד החנויות החביבות האלה עם המוכרות הצעירות הדקיקות עם המסקרה העבה. נו, אלו עם הכתפיות ניילון השקופות והחזה המזדקר על רקע צלעות רזות והבליינד חוטיני. הן מתוקות בעיני, באמת.
אבל מה, מעולם הן לא פקפקו במבט קלוש כשאמרתי סי 90. מעולם. רק שלפו דגם אחר דגם, תחבו יד מהירה אל בין הווילון וחזרו להתעסק אצל הדלפק בשוברי הנחה, כרטיסי מועדון ובסידור הגוזיות מהזן החדש הספורטיבי, זה שגם לא נראה כאילו אבל גם מחזיק כמו.

כשהייתי ילדה היינו עולות, אמא ואני, על קו 312 ויורדות במרכזית הישנה. משם לוקחות קו ארבע, לפעמים הולכות ברגל אם היינו עליזות ולא היה חם מדי, עד לחנות של גיברת אחת בולגרייה זקנה, על רחוב הרצל בואכה הבניין המתנשא היחידי דאז בעיר שעוד היה לה ריח של ים.
אמא והפרופסיונל של החזיות היו מפטפטות בלדינו, אני הייתי יושבת בשקט על שרפרף עץ נמוך וגומעת את הרחוב בעיניים פרובינציאליות, אמא היתה מודדת והגיברת הפרופסיונל היתה שולפת באצבעות ארוכות עם לק כסוף מתקלף סיכות מאצל שפתיה, מסמנת לאמא שתוריד בלי להידקר חס ושלום אדיו סנטו. אחר כך היתה יושבת על הזינגר ועושה תפרים לפי הפיגורה היפה של אמא, שהיתה בינתיים מתכופפת אלי ומבטיחה לי גלידה אמריקאית מהחנות ממול.
פעם בשנה, אולי שנתיים, היינו מבקרות שם אצל מדאם רוזה ואחר כך מסתובבות בכרמל ואוכלות בורק אמיתי מסמי הזקן עם העגלה, שהיה עושה בצק על שמן שגרם לאמא לדמוע כי היתה נזכרת בדודה שלה קדינה זכרה לברכה שהיתה מומחית.

אני מעריכה מומחיות. אם אני מוצאת מומחה, אני נדבקת. מישו כזה שלמד מלהסתכל, מלטאטא את הרצפה שנים אצל המאסטר, שקיבל בלב רוטט את היותו תלמיד מן המורה רק לאחר שנים של נאמנות ומסירות. ככה זה בטאו (סייקי) שיאצו שאני מתרגלת. נהיים מומחים ומשלמים בעיקר בזיעה, בשבירת האגו, בהארכת הסבלנות.
אבל למה אני סוטה מן הנושא.

ולמה השיר הזה דווקא? בגלל החירפון. שם מהירח, כאן מהחום-לחות, וכרמלה הזאת ששרה נהדרת

חודש לפני היום אני פותחת בחיוך את דלת המרפאה למטופלת ותיקה, צעירה וחדה. תוך דקות ותוך כדי אני מעירה על הגודל של הציצי שלה, שבעצם עם קאפ בי לא צריכה להיות שום בעיה בככה וככה.
קאפ בי? היא מזדקפת בעלבון. אני די!
איזה די, אני נקרעת עליה. אני סי ואת בי. זה ברור. בכל זאת עברתי את הארבעים ומשו, כך אני בטוחה, אני יודעת על הגודל שלי.
ק' מתיישבת ותוקעת בי מבט חודר, כמו שאומר השכן ז"ל. מותק, היא קובעת בשחצנות ידענית, את בטעות כל החיים שלך הולכת עם סי 90, כשבעצם המידה שלך היא אי 75.
אי? אני קאפ אי? אני מתחלחלת.
תירגעי, היא חותכת אותי. כרגע הורדתי לך המון מההיקף. לא עדיף? לכי לחנות כך וכך, חפשי את הפירמה זאתי וזאת, מידה כמו שאמרתי, ובעיני, היא משלימה מהלך מבריק ולא-נטול ראווה, את צריכה את דגם אנדורה. אה, ותכיני את עצמך. זה 600 שקל החתיכה ואני ממליצה לך לקחת מינימום אחד שחור אחד לבן ואחר מעניין.
טוב 'סתֵמי, אני משכיבה אותה חזרה וממשיכה בעניין שלשמו באה.

חמישי שעבר אחד החמים. אני קופצת עם הבנבנאת לקניון חדרה להחליף איזו תלבושת בתלבושת אחרת. קרירות הקניון מערימה על הדחיסות ועל אווירת מבצעי סוף הקיץ בריח מקדונלדס, והבנות עולות יורדות במדרגות הנעות עם גביעי גלידה נוטפים כאילו בפעם הראשונה. אני הולכת זחוחת חום ולרגע נחות עיני על אותה פירמה צרפתית אקסלוסיבית שק' ציוותה עליה. אני ניגשת מהופנטת לדלפק ומבקשת לראות דגמים. המוכרת לא נראית לי מההן. היא משו אחר. צעירה, שמנה, עיניים חכמות ושאפתניות.
היא סוקרת אותי לשבריר שנייה במקצועיות מעודנת ואומרת, אני ממליצה לך על דגם אנדורה (יש עשרים דגמים לפחות). מידה?
אמממ…. אני נבוכה קצת, חשבתי ש…
את סי 90 אבל בעצם מה שאת צריכה זה אי 75, היא פוסקת ומסתובבת לארון הקופסאות הגדול.
על הפרינציפ, וגם בגלל המזגן המאד חזק ובגלל שהבנות עדיין עלו ירדו עם הגלידה, מדדתי עוד שישה דגמים ושלוש מידות. צדקו אלו. האנדורה אי 75 נולדנו זו לזו. ואני חייתי בקונספציה שגויה רוב ימי.
עם ההנחה של הכרטיס מועדון החדש שלי, עדיין נשאר בחנות סכום עם שלושה אפסים. אני מקווה מאד, כך אני מחייכת וחותמת על השובר, לא לראות את הפרצופים שלכן בשלוש השנים הבאות. נהניתי מאד, אני אומרת למדונה של החזיות, את מביאה כבוד למקצוע. וכשירדתי במדרגות הנעות עם הקופסאות מקפצות בין ידי יכולתי לשמוע לרגע, בין אנקות המזגן המרכזי והמיית המבצעים, את הבולגרייה הזקנה מרחוב הרצל נאנחת אדיו סנטו, פסנסיה. סבלנות.

—

מתעוררת – הבלוג של גלו >>