ניו יורק

[רונה רענן שפריר]

סיפור לקראת פתיחת קורס התמקדות ויצירת שינוי בכרכור.

בחודש שעבר היינו בניו – יורק. אני והוא והילדים. מזג האוויר היה דווקא נפלא, והמלון היה בסדר ולא נורא יקר, הילדים עברו את הטיסה היטב, ואפילו הג'ט-לג לא היה נורא.
אבל אני, כל כולי חוסר שקט. שום דבר לא מתאים לי, וכל הזמן מחפשת פיתרון.
אולי נרד ל"דאון טאון"? אבל הילדים לא יאהבו את זה. אז נעלה לאמפייר סטייט. אלא שאני מתעבת מלכודות תיירים. שנעצור רגע בקפה? (המים התפלים שהאמריקאים, באופן לא סביר, קוראים להם "קפה"), או נכנס ל"גאפ", או סתם נעבור את השדרה החמישית עד לפארק?

"אני מרגישה כמו הומלסית", אני בוכה לו אחרי יומיים של שיגעון ועצבנות גוברת, "גדולה עלי המנהטן הזו". כיוון שהוא מכיר אותי איזה יום יומיים, הוא מציע שאבלה את הבוקר לבד. הוא כבר ייקח את הילדים. ברגע הראשון גם זה מעצבן אותי. "זהו נמאסתי עליכם", אני משחררת פרץ של פאסיב אגרסיב, "אתם לא רוצים להיות איתי". אבל הוא מתעקש, ובעדינות אומר "אולי תתמקדי?"

הם הלכו (למוזיאון הטבע, מזל גדול שלא לקחו אותי). ואני נשארתי בסטארבקס, עם לאטה ועוגת גזר ועם מילה אחת שהצלחתי לומר לעצמי: "שימי לב להצפה. יש שם משהו בפנים שמוצף לגמרי".
לקחתי עט וכתבתי במחברת שהיתה איתי: "יש בתוכי משהו שמוצף לגמרי ומרגיש לגמרי אבוד. אני ממש יכולה לשים לב לכך".
שתיתי את הלאטה. והייתי עם ה"משהו המוצף". הוא הרגיש איום ונורא. אבל עכשיו… אני לא הייתי "הוא". ה"משהו המוצף" היה דבר בתוכי, דבר שאפשר להיות איתו בקשר.
היה אותי והיה חלק בתוכי שחש מוצף.
בעולם ההתמקדות אנחנו קוראים לזה לחזור לנוכחות. להיות בנוכחות עם כל החלקים הפגיעים, הרוצים והמוצפים שבנו. מתוך מקום של נוכחות – שינוי מתאפשר. הנוכחות היא למעשה המרווח שביני לבין כל התנסות שלי – גדולה ומציפה ככל שתהיה.

סיימתי את הקפה והלכתי לפארק. חצי שעה ארוכה התמקדתי. מה זה אומר ש"התמקדתי"? זה אומר שאני (הנוכחת) הקשבתי לאותו משהו בי שמרגיש אבוד. הפניתי מודעות ותשומת לב עדינה אבל ממוקדת לתחושה העמוקה של "להיות אבוד".
כשהיייתי איתה, יכולתי לחוש את ה"להיות אבוד" גם בגוף שלי: כמו דקירות שנעו ממקום למקום בלי שליטה, ועלו בי גם דימוי של מישהו שמנסה להתחמק מהדקירות וכל הזמן מסתבך במבוך וזיכרונות שקשורים לחיי האישיים.
ככל שהעמקתי להתמקד, כך הרגשתי שהעניין מתפענח לי. שאני מבינה למה ה"אבודה" הופיעה עכשיו, למה זה קשור בחיי. במקביל – חלה תפנית עמוקה בתחושה הגופנית שלי. הנשימה חזרה, הגוף נרגע.

נפגשנו אחר כך במלון.
הוא ראה מייד, חייך, ולמזלו – לא אמר שום דבר…

אני פוגשת המון אנשים אבודים. זה בערך המקצוע שלי. בחלק גדול ממנו אני עוסקת בתהליכים יצירתים – כלומר בצורך של אנשים למצוא שביל פנימה למקורות היצירה שלהם, ל"משהו" בהם שיודע את הכיוון הנכון עבורם בחיים. כתבתי על כך אפילו ספר… אני מרבה לעבוד עם יוצרים ואמנים, וחוקרת את הנושא בדרכים רבות.
התמונה לא כל כך רחוקה ממצבי בניו יורק:
אדם רוצה משהו… ואז לא כל כך רוצה … או רוצה המון דברים בבת אחת… כך או כך הוא מתקשה למצוא את הדרך שלו, את הנתיב האישי. וכשהוא כבר מוצא – כמה קשה לצעוד שם… כמה אתגרים מופיעים.

לכן אני מלמדת התמקדות.
בחיי שלי מצאתי שהיכולת שלי להתמקד מעניקה לי ביטחון ושקט. אני תמיד יודעת שמשהו בפנים יספר לי את הסיפור שלו, אם רק אקשיב. ואחר- כך – תקרה תנועה, יקרה שינוי. החיים יעשו ברורים ופשוטים יותר.

בקורס 'התמקדות ויצירת שינוי' -שיפתח ב-14 באוקטובר במרכז דיאן בכרכור, אותו אעביר יחד עם קטי קמחי ואורנה בן אור המופלאות- אנחנו מלמדות איך אפשר להיות מורי הדרך של עצמכם, לא משנה מה אתם עושים, ואם זה בניו יורק או בפרדס חנה. זה קורס מושקע וארוך וכיפי. ונשמח אם תבואו לשמוע מה שיש לנו לספר.

שתהיה שנה טובה וממוקדת,

רונה.

www.focusingflow.co.il

.