יומני הוידאו של תיאטרון החופש

אתמול צפיתי לראשונה בלונדון וקירשנבאום, והתארח שם תומר היימן. הוא סיפר על חלומות מפוקסלים – פרוייקט דוקומנטרי בעבודה משותפת שלו ושל ג'וליאנו מר ורן טל – מכתבי וידאו בין נוער מג'נין לנוער משדרות. בהתרגשות רהוטה הוא שיתף בדיאלוג המתמשך שהתקיים בינם ובין ג'וליאנו, שהם שאלו אותו איך יש לו אומץ להעביר חומרים כל כך נפיצים – נערות שמדברות על דיכוי, נערים שמדברים על מרטיריות. "גוליאנו צחק, הוא אמר שאין שום סכנה, הוא הזמין אותנו לבקר בג'נין. רן, שיש לו משפחה וילדים חשש לנסוע, גם בגלל האיומים שג'וליאנו קיבל. אבל ג'וליאנו אמר שבתיאטרון הוא בעל הבית, שאף אחד לא יפגע בו. אין סכנה" (ציטוט חופשי).

הבוקר בפייסבוק סירטון מתיאטרון החופש:

בתחילת הסירטון רואים את ארנה מר, אמא של ג'וליאנו, מול חדר גדוש אדם. היא קוראת: "האינתיפדה, בשבילנו ובשביל ילדינו, היא מאבק לחופש". וזה קשה לי לשמוע, באזניים של אמא יהודיה. אבל אחר כך יש תמונות שמראות ילדים משחקים בין עיי חורבות ואני חושבת, בעיניים של אמא גלובאלית, שאף ילד לא צריך לחיות ככה. לשחק ככה. בין הריסות. ולא רלוונטי מי התחיל..

הסרטון, שעלה ליוטיוב ביולי 2008 מסתיים בליצן מתמוטט על הבמה ומת. כמו נבואה.
הוא שואב אותי ליומני הוידאו של התיאטרון – סרטים מרתקים אחד אחד. נותנים הצצה לג'נין, לתוך סחרחרה של מציאות מבעבעת שהתיאטרון מצליח לנתב לעשיה יצירתית עם משמעות. שעשויה רהוט וטוב. למשל הסירטון הזה, שגרם לי להחסיר פעימה מרוב בהלה. זה בערבית בלי תירגום אבל אפשר להבין מה קורה שם. אני לא רוצה לעשות ספוילר, תראו בעצמכם.

וממנו לאליס אין וונדרלנד בסגנון קברט. הבחורה שמשחקת שם את אליס – לא ברור לי איך היא יוצאת מהדמות לתוך החיים של אישה בג'נין 2011. עם כל הקוד השמרני + הזעם הגברי המתעצם מול הכיבוש.

הרצח של ג'וליאנו מר כמו קוד מוצפן. 4/4/11 בשעה 4 אחה"צ. אני מקווה שאין כאן אפקט פרפר שקשור באופן עלום לזה.