יום הזיכרון 2012

בלילה חלמתי שאני צריכה להתגייס לצבא ולא מוצאת את המזוודה. ולא רק אני, גם ינאי צריך להתגייס לצבא, בנפרד ממני, ואיפה המזוודה הקטנה שלו? תחושת הדחיפות סוגרת עלי בשנתי. כמו דהרה אבודה לקראת דדליין, כמו פחד לאחר למטוס. הגיוס לצבא מתערבב בחלומי עם דימוי של פליטוּת, של בריחה בהולה. אני מתעוררת בהקלה.

—
אתמול –

ערב יום הזיכרון והרחוב הולך ומתעטף בשתיקה.
חוץ מהכלבים שנובחים בחוץ, קורעים את הערב.

מה יש לומר ועוד לא נאמר.

השבוע ינאי ואני היינו באזכרה של אדם מיוחד במינו, שמעולם לא פגשנו. את הוריו, היקרים והאהובים, פגשנו עשרה חודשים אחרי לכתו. בן עשרים ושלושה חודשים.

אחרי טיול יפה בעמק יזרעאל הגענו לבין העלמין.
על יד הקבר נאספו זכרונות. האבא סיפר שיחה עם בנו בעולמות הפנימיים, הוקראו דברים שהוא אמר, סיפורים קטנים שמספרים אותו. שירים וקטעי מחשבה.

שלוש שנים. נשימה אחרי נשימה.

ממש בסוף וכמו מתוך דחף פנימי, פתאום האמא פנתה אליו בגוף ראשון, כמו היה נוכח. היא אמרה, מבטה נעוץ באיזה אופק: כשהיית קטן, כשרציתי לחבק ולנשק אותך הייתי מתכופפת אליך, ואז גדלת ונהיית גבוה ממני.. וכשרציתי לחבק ולנשק אותך הייתי צריכה לעמוד על קצות האצבעות.. היום.. כשאני רוצה לחבק ולנשק אותך אני צריכה… לעמוד על קצות האצבעות של הדמיון והתודעה שלי"
היא אמרה, והושיטה ידיים למעלה לחיבוק. יפה ואיתנה בשבירותה.
ואני התערפלתי בבכי.

ניגשתי אליה בסוף לחבק,
והיא אמרה, בצלילות נוקבת,
שיש הרבה צער בעולם ושאנחנו מתחברים אליו בכלמיני צורות,
והרגשתי איך דרך הכאב העצום שלה היא מבקשת ממני למיין, להפריד את צערי מצערה, את צער העולם מצערה. הפרטי, הנוכח יומיום, ביום הולדת שלו, בין שינה לערות, בחדרי הלב, בין קירות הבית. גם כשהיא לפעמים צוחקת את הצחוק המתגלגל שלה, גם כשהיא רואה פתאום איזה יופי.

—

ברדיו שמעתי שיחה עם דורון אלמוג, אלוף במיל' אני מגלה בדיעבד באינטרנט. הוא בן 61, איבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, בה לחם בעצמו. הוא סיפר את סיפור המשפחה שלו – כולם פייטרים בני פייטרים. רצה הגורל, והוא עצמו התפתח להיות מפקד בצבא. מתן וילנאי נשלח לבקש את רשותם של הוריו השכולים לשירות צבאי מסוכן. הם לא היססו. "אני מאמינה בגורל. אם הוא צריך למות הוא יכול גם להחליק על קליפת בננה", הוא ציטט את אמו.

שתי דמויות שינו את חייו של דורון אלמוג: ערן אחיו וערן בנו. בהקשר זה אמר אלמוג בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי "לשניהם יש מן המשותף, האחד דימם למוות במשך שבוע. הוא היה מפקד טנקים בגזרת הגולן במלחמת יום כיפור. הטנק שלו חטף פגיעה ישירה מ-100 מטר. חלק מהחיילים ברחו. ערן נפצע קשה, נשאר מאחור שבוע ודימם לאיטו למוות במשך ימים, עד שנמצא על ידי צוות בראשות שר האוצר לשעבר יעקב נאמן. לעומתו, בני, ערן אלמוג, הקרוי על שמו, נולד עשר שנים אחר כך, עם אוטיזם ופיגור שכלי קשה. גם הוא מדמם לאיטו, וגם כאן בורחים כולם מאחריות ומשאירים אותו מאחור".
בנו של אלמוג נפטר בגיל 23.

הקשבתי לדורון אלמוג מדבר בפשטות על ההיגיון המשפחתי: כשצריך להילחם אז נלחמים. כל הילדים במשפחה מאז וגם מקודם הולכים לקרבי, משלמים מחיר ולא מתלוננים. ככה זה השבט המשפחתי. אין לנו ארץ אחרת וזה הכל.

וחשבתי שזה סוגים שונים של בני אדם. יש לוחמים ויש מורים, יש מרפאים ויש אסטרטגים. לא בטוח בגלל שהמלחמות הבאות יצריכו שימוש בכלי נשק כמו שאנחנו מכירים אותם: טנקים, תותחים. אולי העידן הזה מגיע אל סופו. המדינה הזו צריכה יותר לוחמים של יומיום, מטפלים בקשישים, מתגברים את הכיתות ועוזרים למורים העמוסים, מסייעים בבתי חולים ונפש.
המלחמה שלנו כחברה היא להצית את האנושיות. לעורר את האחריות ואת הערבות ההדדית. הצבא כצבא לא מתאים לכל אחד.
ההלם, להפוך ביום אחד מנער דעתן לרכוש צהל לא מתאים לכל אחד.
אם יש אנשים שיש להם איכויות בולטות אחרות אותן הם יכולים לנתב למען החברה – לו יהי.

—

עם המחשבות האלה הלכנו לערב יום הזיכרון השבור.
החדר בויצ"ו כרכור היה גדוש אנשים, חלקם התגודדו לפני הדלת וצפו במתרחש דרך החלונות. עד כדי כך היה צפוף. טלי גילן הקריאה טקסט נוקב, שאני רוצה להביא כאן:

אפריל 2012, ניסן תשע"ב

לקראת ערב יום הזיכרון- טלי גילן

ערב הזיכרון השבור. זיכרון נשבר, יום נשבר, זגוגית נשברת, מתפזרת
לרסיסים על הרצפה בקול נפץ גדול, שממשיך להדהד בחלל האוזן, בחלל
הבית, בחדרי הלב.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וְהִגַּדְת לְבִתֵךְ. מה יש כבר להגיד? מחפשת מילים לרקום בהן רסיסי
זיכרון, רסיסי כאב, רסיסי תקווה. צפירה נוקבת של דממה עולה בתוכי, משביתה את

המילים, מסרבת להיכתב, מסרבת לעמוד בדום במסדר, מסרבת להיות בסדר.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וְהִגַּדְת לְבִתֵךְ. מה להגיד לה? מה להגיד לעצמךְ?

"כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה".
אני רוצה להגיד, שכל עוד בלב שלי פנימה, כל עוד נשמה בקרבי- לנפש
אין דת ואין לאום ואין מין ואין צבע ואין גבול ואין חומה. כל עוד
בלבב פנימה, הנפש שלי הוֹמִיָּה, שהכאב לא חייב להיות רק דבק האֵבֶל
המחבר ומהדק את אבני החומה זו לזו. כל עוד בלבב פנימה, הכאב
יכול להיות גם מורה דרך אמיץ אל מעבר לגבול הזיכרון המבודֵד, אל מחוץ
לחומות הפחד והשנאה. אני רוצה להגיד שאני מעדיפה את החתכים
המדממים שחורצים בי רסיסי הזיכרון השבור, על פני העיוורון והאטימות של

הסיפורים שלימדו אותי בבית הספר.
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ. וְהִגַּדְת לְבִתֵךְ. אני רוצה להגיד לה ולנו, שכל עוד הלב פתוח והנפש
הוֹמִיָּה והעין צופיה והאוזן קשובה- באמת יש תקווה. יש תקווה שדרך הכאב שלנו נצליח
לראות ולכבד גם את הכאב של האחר. שדרך הזיכרון והסיפורים שלנו נצליח לפגוש גם את
הסיפורים של שכנינו, החיים רק כמה ק"מ מפה, בפאתי מזרח קדימה. יש תקווה לחופש
אמיתי בארצנו. יש תקווה לשלום.

אני רוצה לסיים במילותיה של זלדה-

כל שושנה-

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתו"ּ

וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָה,ּ
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי-
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵש.ׁ

פנאי, שירים, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז – 1967 שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד 1985