השימושון

על הכרים

מאת אייל כגן

זהו. יצאנו מהבית. סופ סופ יש לנו סלון (שיש בו ספה אחת , ספריה גדולה ומנורה). אחרי 4.5 שנים , לליפוף (הבייבי של הילה וגם שלי) הגיעה למשכנה החדש. מכירים את המשפט שאומר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע", זה בדיוק מה שקרה לנו עם המקום החדש שמצאנו לעסק המשפחתי שלנו. חודש יוני, רגע לפני החופש הגדול, החום עוד לא בשיאו אבל כבר מרגישים אותו, הרגשנו (הילה וגם אני), שאין לנו מקום יותר. כלומר, לנו, לארבעת הילדים וללליפוף שגרו עד אז באושר ובצפיפות מה תחת קורת גג אחת. הילדות התלוננו על זה שהפקענו מהן את הסלון, החצר הפכה באופן מבהיל ומהיר לג'אנק יארד, ותחושת הקלסטרופוביה עלתה וגאתה. סיור לוקיישנים, לא הניב את הפירות המיוחלים. האחד יקר מידי, השני רחוק מידי, לשלישי יש בעלת בית מכשפתית. הסצנריו הידוע.

לליפוף החדשה

ואז, שאול סגר את חנות הירקות שלו, והותיר סככה בגודל של 100 מ"ר ריקה ועם המון זבובים. עוד היינו צריכים לשכנע אותו להשכיר אותה. אסולין מהמכולת עשה את עבודת הריכוך, והדברים הסתדרו. 300 מטר מהבית. אפילו לא בקו אוירי. סתם ככה על הכביש. ובאנלוגיה למשפט שהזכרתי,"כשהשוכר מוכן המקום מגיע". הילדות קפצו משמחה, ממאנות להאמין, שהנס קורה . נו מור לקוחות שמגיעים ב-2 בצהריים ומריחים את המרק, נור מור נשים מהוגנות שדופקות על הדלת ב-9 בבוקר ורואות אותי פותח להן את הדלת בתחתונים. נו מור הילה שמורטת את שיער ראשה כשהיא רואה מישהו שמעז להיכנס לטריטוריה הקסומה שלה עם סנדביץ רחמנא ליצלן ומתיישב על הכרית האחרונה שהיא עיצבה.

אני לא יודע מתי לקחתם בפעם האחרונה סככה ריקה , עם רצפת בטון מתחת ואיסכורית מעל והפכתם אותה לסטודיו וחנות ומפעל. עד לפני שנים , על כביש החוף, קצת לפני צומת הרצליה, הייתה חברה שנקראה סאיטקס. ספינת הדגל הישראלית. זה היה הכינוי שלה במדורי שוק ההון והכלכלה לימים היא פוצלה ונמכרה, ולמעשה חלפה מן הנוף. אבל זיכרון אחד ממנה נשאר לי. על הקיר המזרחי שלה, בואכה כביש החוף, מעל החלונות שהיו מוארים באורות ניאון הייתה כתובה מנטרה באותיות אדומות : imagine- create- belive"". את הכלל הזה יישמנו, גם כאן. וככה יש מאין, או יש מיש אחר , יצרנו מקום שהוא למעשה אנחנו.

ועכשיו הגיע הזמן גם לפתיחה שהיא חגיגית ובאופן סימבולי מגיעה לקראת השנה החדשה. פתיחה שיש בה התחדשות בסימן רטרו ( יש לנו המון רהיטים ישנים שחלקם כבר עברו שיפוץ וחלקם עוד יעברו שיפוץ וגם ריפוד), פתיחה עם קולקציה חדשה של בדים מרהיבים שחלקם הפכו לכריות, חלקם הפכו לוילונות וכמובן גם למפות ( יש מישהו שזוכר את בית סבתא ללא מפות). חלק מהבדים עוד ממתינים ( "כשהבד מוכן הקונה מגיע") למי שיגאל אותם ויהפוך אותם לפינת ישיבה אצלו בסלון, או לפינת טלויזיה ואולי לכיסוי מיטה. המון קסמים אפשר לעשות עם בדים ולאורך השנים הילה משכילה ליצור ולשזור מהם שכיות חמדה בדיוק כמו שהיא עשתה פעם עם המילים.

סוכריות

אז ביום שלישי הקרוב (פעמיים כי טוב), ה-23.9.08, משעה 17.00 ואילך, אתן מוזמנות ואתם מוזמנים להשתתף איתנו בחנוכת המקום החדש של לליפוף.
אם עד עכשיו ישבנו בנעורים 1, ליד בריכת המים, אז עכשיו אנחנו בנעורים 35 (ליד המוסך של אדרי ורוני הפחח). השעות שבהן הסטודיו פתוח הן מ-8.30 עד 19.00 בימי השבוע עם הפסקות צהריים בדר"כ בין שתיים לארבע (תמיד אפשר להרים טלפון) ובימי שישי רצוף מ-8.30 עד 15.00. וביום שבת , מנוחה.

טלפונים: הילה- 050-7390983 , אייל : 052-2469793 וכמובן יש את האתר.

שנה טובה.

(צילומים: גלית פייגין)

הראה עוד

16 thoughts on “על הכרים”

  1. והילה היא משוררת של בדים. כמה נוסטלגיה וניואנסים יש בכל כרית – להתעלף. זה עובד כמעט כמו עם בגדים, ההתאמה האישית הזאת. הכרית שלי? הכתומה/חומחומה עם התחרה – ישר זרקה אותי לחדר בקיבוץ בשנות השבעים, עם צלחת פירות קיץ קרים ולימונדה. ומזגן חלון. לא יודעת אם אי פעם הייתי בכזה.. אבל התחושה.. מדוייקת.

כתיבת תגובה

Close