פיניש פִּיפּוֹל

[מאת: גלו שביב]

(נחתתי ישר ליום עבודה. ככה במהירות. בלי זמן להתאושש).

אי אפשר, אומרת במבט אטום הנערה עם התלבושת של קפה עלית. תחנת הרכבת של האוניברסיטה רחבה וממוחשבת. מרגיש ממש חוצלארץ.
מאיזו סיבה? אני מסובבת את בקבוק חלב העזים שלי, ככה שהחותמת של בד"ץ מגיחה לפרונט.
ככה, כי יש לנו את החלב שלנו ולא מכניסים דברים מבחוץ, היא סותמת במבט עגל.
כשרות? אני מצביעה על החותמת שעל הבקבוק. יש בד"ץ.
כן, היא אומרת. כשרות. חכי אני אתקשר לשאול.
עזבי, אני מסתובבת, ביאסתם.

כולה מה רציתי, אני מעבירה את הכרטיס באוטומט, one more cup of coffee for the road, אבל על עזים. אני יושבת בלי קפה על הספסל, מחכה לרכבת, חושבת על העם הפיני, שקוראים לעצמם סוואמי בשפתם הבלתי נגישה, או פיניש פיפול.

אין מצב שזה היה קורה בפינלנד. קודם כל, אף פיני לא יעמיד בקבוק של חלב עזים בבית קפה ויבקש שיעשו לו קומבינה של אספרסו. גם כי בכל "קהווילה" יש חלב דל לקטוז, אבל בעיקר כי הם לא מתחכמים. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. בשיא הרצינות, באדיבות, בנחישות.
חוצמזה, הקשר שלהם עם היקום הוא מלמטה, מהצד של האדמה. הם מקיימים איתה יחסים קרים ועניינים, כמו עם אמא אכזרית וקפריזית. ואת אלוהים של הכנסייה הם מערבים כמה שפחות בענייניהם, כך שלקפה שלהם אין מצב שהוא נכנס, עם או בלי בד"ץ.

קצת יותר מעשרה ימים התערבבתי, אם זה בכלל אפשרי, עם הפיניש פיפול. שני ימי קליניקה אינטנסיביים, סדנה בת שלושה ימים, ארבעה ימי טיול בארץ עשרים-ושישה-אלף-האגמים בפיאסטה חדשה ומפת דרכים.
את אייס-ברייקר, צוחק עלי רוני שותפי למסע בכל פעם שאני ניגשת בשיא הרצינות לזר ברחוב, ושואלת אם אפשר טו אסק יו א סטריינג' קווסצ'ן. לא קיבלתי סירוב. הם עונים בהרחבה, עם רצון אמיתי לעזור, בנימוס לא מזויף. מופתעים מגילוי לב. או לב גלוי.

הרבה מפגשים, חלקם עמוקים מאד חלקם על הדרך, ואני חושבת לעצמי מה יותר רחוק מהישראלים מאחינו הפיניש פיפול. אז מה אם הדגל שלהם בדיוק כמו שלנו, רק שבמקום פסים ומגן דוד יש שם צלב שוכב בכחול לבן. אצלנו דוד המלך. אצלם כחול של אגמים על לבן של שלג.
אחרי עשרים שנה על המזרון-שיאצו אני יכולה לעשות מעט מאד הכללות. אחת מהן היא, שאם תקלף ישראלי-יהודי מכל הסימפטומים שלו, כמו שמקלפים בצל, מתחת תמיד ישנם מתח ופחד. אלפיים שנות.

אני מקלפת לאט את הפיניש, אחד אחד, על הדרך או במרפאה או בכיתת הלימוד – ומתחת מוצאת בדידות. מדבר לבן וקפוא של בדידות עמוקה. גם בעלי משפחות, גם אנשים מאד עסוקים.
ככה זה כשאמא מקפיאה אותך עד מינוס 30 מעלות ומכסה את האדמה במטר וחצי שלג, לא נותנת לקרניים של השמש להיכנס לעור כמעט חצי שנה. ובחצי השנה האחרת האור בוהק שעות ארוכות, מונע התכנסות חמימה פנימה של לפנות ערב עם קרניים אחרונות, מוריד תריסים ווילונות שחורים. בגלל זה הם פיתחו לעצמם Sissu. הרוח הפינית שפועמת בכל אחד, שהיא שילוב של אומץ ונחישות ולבדיות וסירוב עיקש לוותר.

האסתטיקה של הפינים בדיוק לטעמי. נקי. עץ. הרבה צמחייה. פונקציונלית. נטולת בומבסטיות. המון חלונות שקופים כדי שהאור ייכנס כשאין. הם חושבים על הכל, שיהיה נוח. ככה זה כשבחורף השלג מכסה ומכנס וצריך להתקמצן על התנועות, שלא לאבד חום.

חמישה דברים שאין בפינלנד:

1. פקקי תנועה. עומסי תנועה. דיווחי תנועה. בהלסינקי הבירה, המקום הכי צפוף במדינה, מערכת כבישים משוכללת, הייווי בתוך היער – ולא כביש עם פיתוח נוף בצידי הדרך.
נסענו שם בשמונה בבוקר, בחמש אחרי הצהריים, בלילה של החג הכי פרוע של הפינים, ה-1 במאי המכונה "vapoo" – וכלום. הכביש פתוח ויש אוויר של עצים רק חבל שאפשר לפתוח את החלון רק קצת כי אחושילינג קרררר.

2. אבן בקומקום. מי ברז מרגישים כמו מי מעין מועשרים בחיים צוננים. אוח אוח איזה מים. איזה כיף למלא מהברז באמצע הדרך ולא לטעום כלור וחול.

3. ברז של קרים-חמים. רוב הברזים החדשים, בגלל מערכות החימום המרכזיות, מחולקים לברז של עוצמת הזרם ולברז של הטמפרטורה. קו האמצע זה 38 מעלות. איך שפותחים את הברז זה שם! אין את הקטע של לעמוד ולחכות ואז לעשות באלאנס בין הכחול לאדום. ישר זרם חזק וחם ששולק את הגוף כמו שאני אוהבת.

4. שחיתות. או כמו שהם אוהבים להגיד בעוקצנות על שכניהם השוודים שיש להם חשבון לא סגור איתם: when Swedish people say yes it means no. Finnish say yes and mean yes.
אפשר בכלל לדמיין כזה דבר בלבנט? למותר לציין, שמתרגלים לישירות ולניקיון האלו לזה מהר מאד. מזל שעצירת הביניים בדרך חזרה היתה דרך ורשה. שנתרגל בחזרה 🙂

5. יתושים. מים בכל מקום, ואין יתושים. אמנם היה עדיין קריר, אבל אני זוכרת בפירוש עקיצות מטרידות בינואר בחצר שלי בפרדס.

בבוקר של 1 במאי עמדנו וחיכינו לאוטובוס, מעבירים את העיניים על הפינים והפיניות שיוצאים קצת מהאפור-חום -שחור הרגילים. אחרי הכל, יום חג. הסטודנטים לבושים בסרבלים בכל מיני צבעים, עם המון טלאים עגולים, כל אחד מסמל מסע שתייה מאורגן בפאבים.
(ואת זה אני יודעת כי אתמול בלילה הסתובבנו ולא יכולתי להתאפק וניגשתי לאחד מהם, שעמד בתור ארוך מאד בשעריו של אחד הפאבים, ארוך כמו מאה איש אני מתכוונת, ושאלתי אותו בעדינות הידועה שלי מה זה הסרבלים המוזרים האלה ולמה הם עומדים בתור כשיש כל כך הרבה פאבים מסביב).

אני מפנה את העיניים לאשה שנראית לי די רגילה. בת שישים בערך. פנים עגולים ורחבים. גרביונים וסנדלים בגרביים.
הנה דוסית, אני צוחקת לרוני עוזרי הנאמן וממשיכה לסקור את הגיברת מעבר לעמודי התחנה.
איך הגעת לזה, אומר רוני, פליט מקצועי שהאף שלו גרר אותו אחריו להרבה מקומות בעולם. אין כזה דבר כאן.
אני מתעכבת על העגילים של הגיברת. תכשיט כסף אליפטי, רקוע, עם ספירלה מקושטת במרכז, נטפי כסף משתלשלים ממנו. כל כך מוכר.
לוקח לי שנייה לקלוט שזה בדיוק אותו תכשיט שאבא שלי שהיה נווט על אונייה קנה לאמא בתקופת החיזורים, לפני חמישים שנה, בהלסינקי.
רק הבוקר דיברתי עם אבא בטלפון. שאל אם אני זוכרת את התכשיט. כל הילדות פתחתי וסגרתי את המגירות עם הדברים היפים של אמא. וזה היה בתוך קופסה תכולה רקומה, שהייתי פותחת בחרדת קודש ומסתכלת על התכשיט עם הצורה המוזרה, לא מכאן בכלל.
אמר שהוא חיפש משו בשבילה וראה בחנות ומצא חן בעיניו. אמר בגאווה. שנזכור לו את זה. אחרי הכל, זה התכשיט היחידי שהוא אי פעם קנה לה.

מה זה אם לא אור ירוק מהיקום? אני ניגשת. אומרת באנגלית יפה שלום ומבקשת סליחה, ואם אפשר טו אסק יו א סטריינג' קווסצ'ן.
שור שור, היא מאירה עיניים ואני אומרת לה על העגילים. אבא ואמא והלסינקי וחמישים שנה.
היא מתפלאת ומתרגשת וממששת את העגילים בידיים לבנות ואומרת בענייניות פינית מחויכת שזה סמל פיני עתיק, נפוץ מאד, שאפשר למצוא בכל מקום.
ואז היא שואלת אותי באנגלית מאיפה אני.
ואז היא אומרת לי בעברית והעיניים שלה כבר מאד נוצצות: שלום. אני יהודייה.
מה את עושה כאן? היא שואלת ומנענעת את הידיים שלי בתוך שלה.
ואז מתברר שהמורה הפינית מבית הספר לאקופונקטורה שבו אנו מתארחים, זו שאמרה את משפט הקסם שהתחיל את המסע שלנו כאן – חברה שלה.
ואז האוטובוס הגיע והיא מיהרה לעלות עליו וללוות אותנו בדמעות ובחיוך ובנפנופים.
תראי את הפנים היהודיות האלה, ממש מחמם את הלב, אומר לי רוני.
אמרתי לך דוסית.
רוני, פליט מקצועי, נושף עלי. טובה את. טובה.

ביום הזיכרון היה לי יום חופש. לקחנו אוטובוס העירה והסתובבנו כל היום, אוכלים מרק סלמון בדוכן של האשה מלפלנד, טועמים שוקולד עם צ'ילי בשוקולטרייה משובחת, נחטפים לראיון הזוי כולל צילומים לעתון המקומי על שבוע העיצוב הפיני שבדיוק מתקיים והאם שמענו משו, שותים קאווה ורדרדה בבר מקסיקני וטוב לבנו.
זכרתי בבוקר שהיום יום הזיכרון. היזכרות ויזואלית, רגשנית. מחשבות על איך עושים את הטקס השנה בבצפר, והשירים שברדיו ומחשבות על איפה הבנות עכשיו ואבא ואמא מול המסך והמשואות ואמא עם דמעות כרגיל. אבל אחרי הצהריים ממש שכחתי.

קצת לפני השקיעה אנחנו בקרן רחוב ומישו עם פרצוף מפוקפק ניגש אלינו בלי היסוס, מאד נדיר כאן אם בכלל, ואומר לנו בעברית במבטא ארגנטיני כבד, שאם אנחנו רוצים טקס יום העצמאות הנה כאן בבית השלישי יש בית כנסת.
מופתעים ומסוקרנים אנחנו ניגשים. איש אבטחה ישראלי, הראשון והאחרון שנפגוש, שואל שאלות חשדניות ומחטט בתיקים ושואל מה יש בעטיפות. אחי, אני אומרת לו. אם זה כבד עליך אז שחרר. מה אתה לא קולט אותנו? אם לא מתאים אז נמשיך.
הוא מכניס אותנו לרחבה גדולה עם ילדים משחקים. אני אומרת בקול "שלום" והם מסתכלים עלי מופתעים והולכים אחרינו ואז עונים בצחקוק: שלום!
ליד המדרגות נערות מפטפטות. חולצות של מדריך של בני עקיבא. דו יו ספיק אינגליש? אני פונה לאחת מהן, יפה לאללה. אין הרבה בחורות יפות כאן.
עברית, אנגלית, פינית, שוודית – מש'תרוצה! היא קורנת חום שלא שייך לכאן.

אנחנו מוצאים את עצמנו באולם קדורני עשוי עץ. Very Finnish. קהל יושב מסודר בטורים. דממה באולם. על הבמה הנערה הזו שפגשנו עם כמה חברות, שרות מחרוזת שירים באנגלית שכולה הלל וגעגועים לארץ ישראל ולמסורת העתיקה.
אחר כך עולה מקהלת מבוגרים עם פסנתרנית שיושבת עם הגב לקהל. הכתפיים שלה משדרות מחויבות. הם שרים מחרוזת ביידיש ואת על הדבש ועל העוקץ. שרים בפאתוס ובמלוא גרון. אחד מהם, רזה ונמוך, מגזים לגמרי עם התנועות-ידיים ופה פתוח לרווחה.
וכל אותה העת מנורה גדולה עם שבעה קנים דולקת במרכז. אני יכולה לזהות בקהל אנשי עסקים ישראלים עם האשה והילדים ומשפחות שהן חצי חצי. הקהל מוחא כפיים בנימוס והפסנתרנית קמה וקדה לקהל.
אל נא תעקור נטוע, אני ממלמלת ומסתכלת על הפליט, שמעביר משקל מרגל לרגל.
אנחנו נשענים על עמוד רחב מעץ, בידיים השקיות עם המתנות לילדים. את שנינו זה מציף יחד: הכובד. המאמץ. הלאומיות הרומנטית המזויפת.
לא נוח לי, אומר לי הפליט.
בקלילות מרהיבה, עם השקיות של המתנות, אנחנו משיבים את עצמנו אל הארץ הטובה.
תודה אחינו, חג שמח! אנחנו מדלגים מעל המאבטח.
בחוץ אוויר של ערב, קריר וצלול מאד ונטול משקעים, מקדם את פנינו.