קמילה יובש והתחדשות

[מאת נאוה, גלו וידעאל]

הקיץ בשיאו, חם ולח, עייפות פיזית ורגשית, נדמה כי כל משא השנה שתיכף מסתיימת לה, מתנקז לו, מבקש שחרור. עולה רצון פשוט להיות. לנוח, להכנס לזמן של הוויה, להתקלף מהשכבות הישנות ולהתחדש.

מוכר?

שומעת זאת מכל עבר, רואה את סימני העייפות, את ההצפות הרגשיות בקליניקה, רואה זאת בטבע. אני אוהבת להתבונן במחזוריות בטבע ולהסתנכרן אליה משום שזה תמיד פוגש אותי באופן מדויק.

ומה קורה בטבע?

מהי החוויה של אמא אדמה? קמילה, יובש, סוג של סוף, רגע לפני ההתחדשות, הזריעה, העיבור להצמחה של זרעים חדשים.

בתוך הקמילה טמונים הזרעים להתחדשות, ללידה מחדש.
וכאן מתעורר הקונפליקט הפנימי הנצחי בין הצורך להיות ב-being לבין האחריות ל-doing, לעשיה האינסופית של משימות.

האם אני יכולה להרשות לעצמי באמת את המותרות של להיות ב-being בקצב חיים המטורף שלנו? איך לשלב את הצרכים?

הנה כמה פנינים מידעאל – תודעה תבונית שאני מתקשרת אותה בסוגיה זו, בלשונה של גלו.

להיות ולעשות – being ו-doing
תקשור עם ידעאל המלאך

השבוע נפגשנו, נאוה ואני, תשושות מחום ורדופות ילדים בחופש, על הספה במטבח.
גמרנו בדעתנו ליישב קונפליקט מוכר, אחד מאלה שאורבים לנו מסביב לפינה בכל עת, בין הרצון להיות ב-being לבין המציאות, התובעת הספקים ועשייה מרובה.

יישור הפינה הראשון שנעשה היה להוציא את המלה "סתלבט" מארון האשמה העצמית. אין למלה הזו קונוטציה חיובית בעולמנו: בתרבות שלנו סתלבט הוא ההיפך מיצרנות. את לא בסתלבט, מבהירה לי נאוה, את ב-being. וכן, זה כבר נשמע יותר טוב.

אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה, וכמו תמיד, נפתח מיד מרחב מלא באור, נעים, קסום.
נאוה רואה חלל ריק, עגול, כמו פוטנציאל. ועליו מצע של אהבה.
המצע הוא אהבה, ומכאן אפשר להתחיל את הדיון.

יש לזכור שכל קונפליקט, הלקאה עצמית, מאבק – כל אלה באים מהאגו.
להיות ב-being פירושו להיות באהבה. וזהו משפט מפתח.
להיות ב-being זה לא אומר אי-עשייה.

מה מבדיל ביניהם? אני שואלת.

תשובה: האהבה. להיות ב-being זה להיות מאוחד עם האהבה. ומתוך כך לאהוב, משמע: לעשות. ואז יש כוח אינסופי. והדברים כמו נעשים מעצמם.

ההפרדה המלאכותית הזו בין ה-being ל-doing יוצרת את התסכול. את העייפות. את האי-חשק. את כל הרגשות הנלווים לכך. והמשימה שלכן, אהובים ויקרים, היא למצוא את ה-being בתוך ה-doing. וכל אחד ניגש למשימה זו מנקודת מוצא שונה: יש המגיעים ממקום של being. ואחרים באים מן מה-doing. אך המשימה היא אותה משימה. והדרך לכך היא למצוא את החיבור בכל רגע ורגע לאהבה. לעצמי.

רגע זה זולג – ואז יש לחזור. ושוב זולג – ולחזור. כך אלפי פעמים ביום.

חשוב שתזכרו, וכמו תגייסו עצמכם בכל דרך אפשרית לשמור על החיבור, בכל רגע ורגע. או כפי שאתם אוהבים לומר בשפתכם: אין הנחות. אין יותר מצבי ביניים.
ואת צלילות הדעת שמבקשות אתן יכול להביא החיבור. גם אם התזונה לא מדויקת. גם אם לא התבצעה תנועה. גם אם המחשבות הופכות להיות כבדות ודחוסות, חסרות אמונה.

ברגע אפשר לבטל כל זאת על-ידי החיבור. וכמו יודעות אתן זאת, אך כמו מסתובבות במעגלים, כל אחת במקומות שלה. ולכל אחת יש דרכים שונות ליצור את החיבור, אך עליכן ליצור אותו ולשמור עליו לאורך כל היום.

(אנחנו פותחות סוגריים ומבקשות להיזכר בדרכים לחיבור: מדיטציה, הליכה, תנועה, לטפל, ללמד – להיות בנתינה, לבשל. ועוד).

ואז לא תהיה חוויה של מאמץ או געגוע ל-being. כי ה-being הזה יהיה נוכח.

שאלה: איך אפשר להיות ב-being כשהמציאות תובענית ודורשת עשייה מואצת?

כשאת ב-being זו התאוצה שלך. משום כשאת ב-being את יכולה לגרום לדברים לקרות הרבה יותר מהר. אבל מה שדרוש שם, כפי שאמרנו, זה לשמור על זה לאורך כל היום, יום יום. קו אחד ברור, צלילות של בדולח – לעומת פיזור אנרגיה. צלילות של בדולח.

אתן רוצות לשנות? קבלו את ההנחיה הזאת. והיו בעקביות בתוך ההנחיה הזו. אך בעקביות שלא משתמעת לשתי פנים, וראנה מה יקרה.

זהו דין שנאמר בחסד. שמתקבל בחסד. קבלו אותו באהבה, אך התייחסו אליו כאל חוק.
אלו חוקי היקום בפעולה. זוהי אהבה בפעולה, בעשייה.
(מה שמזכיר לנו את המשפט שהתקבל לפני כמה שנים: אהבה היא אלוהים בפעולה).

ומה שנותר עתה,זה לתרגל.
אנחנו לקחנו על עצמנו את המשימה. ואתם ?

בברכת ימים טובים ופוריים.

נאוה וגלו.

—
[נאוה הירשברג מטפלת רגשית ומנחת קבוצות נשים. לבלוג של נאוה. גלו שביב מלמדת ומטפלת  בטאו-שיאצו (בין היתר) לבלוג של גלו]