השימושון

קרואסון לשבת

גלו שביב 15 במאי 2009
18 2,518 פחות מדקה

מאת: גלית שביב

בשבילי המטרו, בצרפת ובאנגליה במיוחד, זה מקום מדכא. בעיקר בערב, כשעייפים אחרי יום שלם של מגע עם החוץ, של עבודה. כשקר וטחוב מתחת לאדמה. כשכל מה שאדם רוצה זה להגיע כבר אל חמימות ביתו, אל כוס התה שלו, אל אהוביו. יושבים אנשים בקרון המיטלטל, העיניים מושפלות. כל ראש פונה לכיוון אחר. הקרון נעצר בחריקה בעוד תחנה. ועוד תחנה. אני רוצה שהנסיעה בחושך תיגמר כבר. נדמה לי שכולם מרגישים כמוני.
בזמן הנסיעה בקרון בלילה מתגלים הקמטים על פניהם של האנשים. כולם דמומים, המסכה במנוחה. אז מופיעים העייפות, הדאגה, המתח, השקט, חוסר השקט. הדיבור האינטימי של סוף היום של אדם עם עצמו. כמו עננים מרחפים על הפרצופים מסביבי, שקופים וברורים. אני מדמיינת איך אני נראית מבעד לשרעפים של עצמי. אני מציצה בהם למרות שזה לא מנומס.
בודהיסטווה הוא אדם מואר, על פי ההגדרה, שבוחר להישאר בסביבת אנשים "רגילים" על מנת לסייע להם במסעם. המינוח לאדם כזה מופיע כמעט בכל שפות המזרח. סינית, יפנית, סנסקריט, טיבטית, נפאלית ועוד. ובכל התרבויות האלה יש מקום בפסיפס האנושי לאדם שתודעתו נקייה משיפוט ומהיאחזות, שאינו שוקע בנירוונה המזהרת שהשיג, ובוחר לנוע בקרב האנשים ולהפיץ את אהבתו הבלתי תלויה.
סרט נהדר. שבת שלום.

(בימוי: כריסטין ראבט/ בלגיה 2003/ הסרט זכה בפרס בפסטיבל בורדו הבינלאומי לסרטי נשים)

הראה עוד

18 thoughts on “קרואסון לשבת”

  1. פינגבאק: שישים ושבע דקות

  2. מותק, התימוני זה לא בעלי, התימוני זה ה-תימוני, יניב התימני. ומרוקאי הוא לא. תימני טהור גזע ח' ו-ע'. וד"א, הוא זה שהדביק אותי במחלת ה"עמיר בניונת". ואת הצד הפולני שלי מותק, אי אפשר לטשטש, הוא שם והוא קיים והוא מרים את ראשו כל הזמן.
    יאללה מכות בארגז בוץ עם בגדי ים שקופים

  3. ככה אמרת? יצא ממנו המרוקאי או שהוא נשאר רגוע כתמיד? ואיזה התקף אשכנזיות איזה? את מהעדה שלי, לא יעזור לך. ובקשר לעמיר בניון, המשך בעל-פה.
    ויאללה בואי נעבור לשלב הבא בריב שלנו: תחרות גליצ'ות בארגזים של אורגניגן.
    מי שמגיעה אחרונה – ז—ה.

  4. מצטערת קוקי, לא מסכימה איתך בשיט. מכירה את כל הגרסאות והשירים של עמיר בניון ולא מתלהבת מזו עם פוליקר, חוצ מהסבבה ביניהם כמובן.
    אבל "מה אברך", שהוא אגב שיר שתמיד ריגש אותי מאוד, מאוד לא מרגש בביצוע להקת חיל הים. מאוד לא אישי, מאוד "ממלכתי" ו"צבאי" למרות הקול של רבקה זוהר ולמרות התום של שנת תרפפ"ו שלא ממש עושה לי את זה.
    אבל עמיר, אין על עמיר. לא רואה שום שירה מתוחכמת בלבוש מזרחי, אלא רק את הדרך שלו לשיר, שהיא מדהימה, שלא לדבר על כך שהוא לוקח כל שיר, ובעיקר את זה, לכיוונים שהשיר לא חשב בכלל שיגיע אליהם. והקול החם שלו..
    סורי דול, עדיין חושבת שזה הביצוע ה-הורס לשיר הזה ואחת מגרסאות הכיסוי הכי טובות ששמעתי (ולא כמו שאר גרסאות הכיסוי המזרחיות לשירים אשכנזיים למהדרין, שכמו שאמרתי לתימוני בהתקף אשכנזיות, "תשאירו לנו את השירים שלנו קצת". את זה אני נותנת בשמחה, אבל רק לעמיר בניון..)

  5. ההבדל בין הגירסאות הוא כמו ההבדל בין שנות השבעים לשנות האלפיים ועשר.
    חצאית מיני לבנה על ראש גבעה, פנים חשופים, קול צלול וברור, זעקה תמימה, בלורית מתנפנפת.
    לעומת וירטואוזיות, שירה מתוחכמת יתר על המידה בצעיף מזרחי, ועם קלידים מטופשים בהחלט מאחורנית.
    זה עדיין שיר מצוין ומצמרר.
    ריספקט לעמיר בניון, מחבבת אותו אין מה להגיד. אבל בחייאת רותה אחותי.
    🙂

    ואם כבר עמיר בניון, עדיף ככה. תראו את פוליקר איזה מבסוט.

  10. פתחתי היום את המחשב ישר לזה, מין הצטלבות מצמררת עם מחשבותיו של כגן.

    הבנות מציצות בי בחקרנות. אשכרה נהייתי כמו אמא שלי, ישר הצפה בצינורות.
    ולמיכל אני אומרת, שאם ניתן לילד שבפנים להמשיך ולחיות, אז גם הילדים שלנו ימשיכו לחייך.

כתיבת תגובה

Close