אינטרנטילדיםכתיבה פרטיתמוזיקה

זה לא באג, זה פיצ'ר

(*) הקרדיט על הביטוי שייך ליודה יודה.

אני נכנסת לבדוק מייל הטלפון מצלצל. עונה ומתמסרת לשיחה. הטלפון הקווי מצלצל. בזמן שהשיחה מתקיימת העיניים משוטטות על החלונות הפתוחים במחשב –  יש שם לפחות חמישה מאמרים שאני רוצה להתייחס אליהם בפוסט הזה. עונה והיד שלי נשלחת אוטומטית לפריסל. הרגל מגונה שאני משתדלת להפסיק, למרות שפיתחתי קשב מקביל גם לשיחה שמתקיימת וגם למסך. לא תמיד, אבל הטייה מודעת של תשומת לב יכולה לאפשר את זה. השיחה מסתיימת. מה היה מה היה מה היה לעשות עכשיו –  אה. האימייל ההוא. מתחילה לענות. נכנסת לזה. מגיע SMS. אם לא עונה לו עכשיו אז יש מצב שזה ישכח ממני. חוזרת למייל קופץ חלון צ'ט בג'ימייל (דונג) והודעה כתומה בסקייפ (ביבופ) אבל.. לא עכשיו. נכנסת למייל שוב. בינתיים התקבלו כמה הודעות מפייסבוק. ללכת להציץ עכשיו? לא עכשיו. טיוטה של האימייל, טלפון והלאה, התקדמות בצורת ספירלה.

והרשת המהממת מנחמיאס.

היום קמתי בשש בבוקר והכנתי רשימה ממוקדת. תמיד יש התלבטות אם על דף או במחברת מסודרת. המחברות שלי הן אוסף תכנים משורבט – רעיונות, חלומות, טלפונים, מחשבות..

החלון שבפינת העבודה הוא סוג של ענן תגיות.

יצאתי לפגישה,

חזרתי,

שוב הטלפון מצלצל. שיחה מעניינת מאוד, שאספר עליה בהמשך. כי עכשיו – עכשיו אני רוצה לכתוב על הפרעות קשב וריכוז. אצל מבוגרים.

***

יום שישי בצהריים אצל שלמה – המוכרת מצליחה לעטוף מתנה, לכתוב קבלה, לגהץ כרטיס, לשדר רוגע לבבי לאמא אחת עייפה, והכל בוזמנית. "סחתיין עלייך" אני מחמיאה לה. שלמה צוחק: "זה הריטלין זה הריטלין". היא מחייכת בביישנות. אני לא הולכת לפתוח פה סוגריים על ריטלין. הדעה המוצקה שהיתה לי על טיפול תרופתי מתחילה להתפורר. עדיף בלי, ברור שעדיף בלי, בטח כשמדובר בילדים. אבל לפעמים – כמו שאמר לי איש יקר מאוד – קודם צריך לטפל בכאב ואחר כך לבנות יכולות חדשות.
מזל שבחינוך הדמוקרטי מאפשרים לילדים מרחב נשימה. מקבלים אותם בהבנה. אולי זה יעזור להם להתפתח בנחת. גם ככה לא פשוט לגדול.
"הפרעות קשב וריכוז זה לא באג, זה פיצ'ר" אני זורקת את הרעיון אל התור. "תכף יגלו שמה שנחשב היום להפרעות קשב וריכוז זה בעצם כישור חיים חדש, חיוני לעידן האינטרנט".
"אני מסכימה" מתעוררת האמא העייפה.
"ההפרעה היא של המסגרת, לא של הילדים" אומרת אמא אחרת.
קונצנזוס בקופה של ממלכת הילדים.

אם יש סיבה שאני אוהבת לגור בפרדס חנה זה שיש פה הרבה אנשים שחולקים את אותה תופעה, ואצל כל אחד היא מותאמת אישית. אצל אחד זה קומבינציה של ריחוף + דיסלקציה + רגישות יתר + כשל בניהול העצמי + קושי לסיים משימות. אצל אחרת זה אימפולסיביות + איחורים כרוניים + תחושת בדידות מצטברת + מאניה +  שכחנות. אצל שלישי זה איי.קיו גבוה + קשיי למידה + תפיסת זמן ייחודית + היפר פוקוס + חוסר טאקט חינני. שישה תסמינים מתוך רשימה ארוכה הם נקודת פתיחה טובה לאיבחון.  אולי זה סוד המשיכה של המקום, מה שקוסם כל כך למי שרוצים לרדת מהפסים של ההייטק. לכן תמיד מפתיע אותי שאחוז ה- ADD בכלל האוכלוסיה הוא נמוך (3-5%). בפרדס חנה, כך שמעתי, יש את אחוז המבוגרים הגבוה ביותר בארץ עם  ADD או ADHD, וכנראה שדומה מושך דומה, ובדומה ירפא.

***

…ואיכשהו עם כל הפיזור דברים מתחברים נכון. כי הנה, בדיוק אילנקה מתקשרת. אני מספרת לה על מה הפוסט והיא צוחקת: "חבל שלא באת לאודישנים של הפסטיחנה. היתה שם להקה מהממת של חבר'ה  בני 13, ווי ווי ווי איך הם שרים, מדהים. קראו להם 'להקת הבר מיצוות' כי הם הופיעו אחד אצל השני בבר מיצוות", אילנה ממשיכה לספר "אבל אחת האמהות הציעה שבגלל שהם כולם ADD אז כדאי להם להחליף את השם של הלהקה ל- ADD וככה הם הופיעו, עם השם הזה. והתקבלו לפסטיחנה" היא מסכמת, ותכף גם תיקפוץ לקפה.

אנחנו עוד נמשיך לדבר על הנושא הזה.
זו רק ההתחלה.

תגיות
הראה עוד

42 thoughts on “זה לא באג, זה פיצ'ר”

  1. I just happen to be the father of the bass player Liyam Fox. I too was diagnosed with ADD long before the term became popular. We were just called hyper, which meant not displaying sufficient patience and attention in class when we should have been outside playing. It was my wife who came up with the name, and a wonderful name it is.
    There is absoutely no reason for any kid to be ashamed by his/her ADD. It is up to grown ups such as some on this forum to inform them of their need to be embarrassed. They are obviously fine with the fact and the name. But one thing that is omnipresent in the human animal is the need to stir the mud for no other reason than to throw some shit around.
    Please remember that we are talking about a Rock and Roll band, not a church choir, Rock and Roll is meant to be in your face, that is how they play, and that is what their name represents. Be well y'all.

  2. הורי הדור החדש אכן מיצרים חלופות לממסד , אבל לרוב לא בוחרים להיות חלק פעיל במערכת החינוך , יש יהלומים נוצצרים בכל מערכת חינוך אך הם לא רבים
    שינוי משמעותי יקרה אם יהיו מאסטרים במערכת כאלה שרואים בחינוך יעוד ומוכנים להתמסר ללא גבול ,גם מתוך למידה ופתיחות גדולה…

  3. אני לא מבינה גדולה בנושא, אבל כבר הרבה שנים שאני רואה את העניין במין דימוי כזה: לילדים של הדור החדש יש כל מיני "שפיצים", המערכת החינוכית הממסדית במרובעת מנסה קשות "לשייף" את השפיצים האלו כדי שימשיכו הזאטוטים להתאים למערכת הארכאית. מן הסתם זה לא הולך. אם בגלל שזה לא אמור ללכת והמערכת צריכה להיות אמורפית ולהתאים את עצמה לדור החדש ואם בגלל שהורי הדור החדש הם גם קצת שונים, ולא ממש רוצים להתאים את הצאצאים למערכת שהם איבדו בה אמון אולי עוד בילדותם שלהם. בכל מקרה טוב מאוד שקמו מסגרות חלופיות. זה היה מתבקש והאמנתי שכך יהיה, וטוב שאנו חיים במקום שיש בו קהילה שמודעת,ומוכנה להיות פתוחה, ומנסה למצוא את התשובה גם אם היא אינדבדואלית לילד אחד בלבד, וטוב שאנחנו גם לא כל כך נורמלים, אם יש דבר כזה בכלל בימינו.
    לשמחתי הזאטוטיות שלי עדיין לא בגיל בי"ס, ותקוותי שעד אז ישתנו הרבה דברים, אם להיות כנה אני מקווה שהן יהיו "נורמליות" או לפחות בלי קשיים גדולים להסתגל. אבל אם לא, אני מקווה שיהיה לי האומץ להתאים את המסגרת אליהן ולא להיפך.

  4. כן רוני חשבתי גם על השיחה שלנו …אפרופו גאגלינג- כמה המשחקיות המשועשעת הזו טובה לגוף לנפש וגם ללוקויות…ככה מתחבר לו המוח עם הגוף והצחוק וההמצאה והשעשוע חיבור טוב אין מה לאמר…
    אני לא בקיאה בפרטים אבל יש מישהי שיחד עם הילד שלה גילו שהגלישה שיש בה הרבה שמיניות רפאה לו דיסלקציה רצינית והם פיתח מזה שיטת טיפול..
    בסוף כל הלקויים רוכבים על סוסים עושים גאגלינג וגולשים , ועד כל מני כיפים שכאלה – רווח נקי – אולי…
    סיווון – תוצאות בחינוך והתפתחות זה ענייו מורכב לתצפית לפענוח וגם כרוכות בשיפורי תפקוד ושביעות רצון עצמית , יכולת לבטא, לעשות ליצור קשר להיות אחד מ.. שבגילאים הצעירים במיוחד זה מאוד חשוב לידיעת כל האינדבידואלים שאנחנו .. ואילו תוצאות דינמיות ..אבל אל לנו גם לשכוח שיש הבדל מהותי בין ילדים למבוגרים – וגם יש הבדל בין "לעשות" לבין "לצרוך" .
    עשיה במובן של יש מאין – מקל, חיפושית אבן חול מים צבע חמר – חומרים פשוטים , עשיה מתוך דמיון ולא מתוך קיט מוכן (למרות שזה נחמד לפעמים..) לחתוך לרדד לערבב , לשייף לצבוע לבנות לפרק… – ללכת ברגל, לקרוא או להמציא סיפור, לנגן לסרוג לרקום להדביק…
    וגם לבהות , להריח פרח , להקשיב לציפורים וקולות אחרים , לצאת החוצה להרטב בגשם להביט למעלה על צורות העננים , הירח , להקת ציפורים , לשיר לקפוץ לרקוד.. המון עשיה
    בלי כרטיסי אשראי ואפילו כסף קטן…
    לגבי הפרעות מנטליות אצל מבוגרים -נו זה עניין אחר
    עם קשר ובלי…

  5. לדעתי הבעיה היא פחות התוצאה שאנחנו רואים לעין…
    אלא יותר השורש שלה – הסיבות לאותם עניינים המנטליים…
    יש המון המון אינפורמציה, המון גירויים , המון אפשרויות…
    ואז הדברים נעשים פחות ממקום חינני ובונה וטיפה יותר ממקום שאין לו ברירה אלא להסחף…
    לא תמיד להיות אנחנו

    משהו שאימצתי בשנים האחרונות –
    לבטל כמה שניתן. אם אתה לא חייב לעשות משהו – פשוט אל תעשה. תנוח.
    לא מתוך עצלנות. אלא כניגוד לחברה שכאילו התפתחה סביבנו, של שפע מוגזם, עודף…
    אנחנו כאילו מכירים כל כך הרבה אנשים, בכל רחבי העולם.. וזה יכול להתיש, ולגרום להכל להיות הרבה אבל שטחי, במקום מעט אבל עם שאר רוח…
    אז אולי לברור מתוך זה.. לעשות פחות, להרגיש יותר.
    ואז בעיות, גם מנטליות, נראה לי שישככו מעט
    ותהיה אפשרות להרגע

    לא תמיד אפשר במאה אחוז ליישם, אבל תמיד יש משהו מיותר שאשפר להוריד
    (מעט פחות טלויזיה, אינטרנט, נסיעות ותיזוזים ואולי אפילו מחשבות, או עשייה מוגזמת…)

    🙂
    נראה לי

  6. יעלה- הדיון הזה עושה לי קצת דה ז'ה ןן לשיחה שהיתה לנו בפסטיבל ג'אגלינג..
    אני רוצה להמליץ לכולם (כל מי שמגדל ילדים או בעצמו מעוניין לחקור ולדעת עוד על התופעה המדוברת, לקרוא את הספר הנפלא של ד"ר קרלה הנפורד "חכמה בתנועה" של הוצאת נורד.
    קרלה היא נוירופיסיולוגית (חוקרת מוח) ואשת חינוך מדהימה, היא בעצמה לקוית למידה קשה . היא כתבה ספר שממש מסביר בצורה מפורטת את התופעה.. יש שם תיאורים ושירטוטים מעולם המדע ,ממצאים מחקריים ,סיפורי מקרה ותרגילים לשיפור התיפקוד..
    מומלץ ביותר! קצת קשה להשיג,אני מזמינה כמות פעם בשנה עבור תלמידות ההדרכה שלי אז מי שמעוניין יכול להצטרף להזמנה..

  7. תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים – שיטות הלימוד חשפו את הלקויות או שייצרו אותם או הכל נכון…ידוע שתנועתיות בגיל הצעיר היא קריטית לפיתוח החשיבה ויש גם שיטות טיפול שכאלה, מספיק להסתכל על הילדים – אמנון קם בשבת בוקר ונשפך על הספה , היאם קם והולך לטרמפולינה…. אנחנו בעוונותינו מושבים את הילדים הרבה שעות מול המורה,,מול מסכים ומשחקי חשיבה מגיל צעיר, מגישים להם את העולם עד הגרון ולא מעודדים אותם לתנועתיות , לצאת אל העולם לפעול בו בצורה אקטיבית מהגוף…לחוויה של עולם תלת מימדי- גם זה יוצר קצרים…
    ועוד נקודה…בהרצאה שהייתי בנושא הציג המרצה תאור מקסים על הילדים שמגיעם עם גלימה מחוררת , לכל סוג חור יש אותיות אחרות…הילדים האלה מאתגרים אותנו לחשוב ולפעול באופן יצירתי מולם וזה משפיע גם על ההתפתחות שלנו כהורים / בני אדם בגרים.
    האתגר הזה הוא מדהים וכדאי להתבונן מה כל ילד מביא לנו כהוריו כאתגר התפתחותי זה חלק מתפקידם…
    אי אפשר לשים את ה"בעיה" רק על שיטות הלימוד- מי שניתקל בילדים כאלה עם אבחון מובהק יודע שחייהם אינם פשוטים – לא משנה באיזה מערכת חינוך הם לומדים
    יש מערוכת חינוך שלא מאתרים כי הילדים לא מתמודדים עם משימות שחושפות את הלקויות או את היחודיות האינדבידואלית של הילד – יש ילדים כפי שכבר כתבתי שמאובחנים ומטופלים יתר על המידה עם ההשלכות של זה ויש שיטות שמתבוננות בילד , עוטפות אותו בגישה הוליסטית – כוללת מהסיפורים שמספרים, תזונה, צורת לימוד ואופני טיפול אמנותיים הפועלים על הילד באופו עקיף ולא תקיף ומאפשרים לנבט הפנימי להתעורר מוגן, וונותנים לו כלים שמתאימם לו באופן אישי – גישה חלקית לא תניב את התוצאת המלאה הכוללת של התפתחות הילד- אם נטפל בו בצורה מעודנת ואחר כך ישב שעות מול המחשב עם ערמות של אוכל תעשיתי מלא חומרים שעובדים על המוח ,,למשל…אי אפשר לזלזל בצורך לתמוך בילדים האלה על מנת שלא יאבדו את הבטחון בעצמם וביכולותיהם – אכן פעמים רבות אותם ילדים הם טיפוסים יצירתיים מאוד וזה בא לידי ביטוי בחייהם הבוגרים -אבל ללא אמונה בכוחותיהם תמיכה והקניית כלים יהיה להם מאוד קשה לממש ….יש התבוננות על המוח כמראה – כמה שמשקף הן את הכוחות האישיים- כוחות הרצון שלא מצויים במוח ומשקף כנראה גם את שדה ההכרה והתודעה האוניברסלי
    פניה ישירה ומתישה אל המוח ולא אל הגפיים ומחזור הדם – נו ..שכל אחד ידמיין מה זה יוצר- כמו לנסות לאפר את המראה , לכסות פגמים במראה , המקדמים יכסו פגמים בנשף והמתקדמים מאוד- א – לא יעמדו כל כך הרבה זמן מול המראה וויטפחו כוחות אחרים שישפיעו על הזוהר בעינים ועל מצב העור…..

  8. רגע יש כאן סרטון עם הפרעת קצב הוא לא סיים את דבריו האיש ..
    ואם כבר בועידה האנשים יוצאי הדופן גם אצלי בספריה יש סרטון של אחד כזה מועידה כזו

    http://www.youtube.com/watch?v=IoRjz8iTVoo

    ואם כבר שלחתי את הלינק הזה ,אין לי ADD (לא ידוע לי )יש לי MMB
    (mamy's milk braim

  9. כל מי שלא – "האותיות האלה" יש לו מן הסתם.."אותיות אחרות" או שעדיין לא גילו איזה אותיות יש לו
    התמונה מורכבת , מצד אחד ממהרים לאבחן לתקן ולפרמט מצד שני יש מי שמקבל מכיל ובעד המניפה היצירתית הזו של המין האנושי ובשם הכותרת האקזוטית נמצא לא בכוונה מזניח….
    אז הכרתי ילדים כיוןם ולשעברים..כאלה וכאלה.. מי שננטש לדרכו מוצא עצמו לעיתים נאבק קשות בבגרותו ללמוד דברים בסיסיים , מי שתוקן יתר על המידה ונהיה קצת קהוי רצון ובין זה לזה המגוון הוא אין סופי
    – נכון להתפעם מהמגוון ומד שני להיות מאוווד ערניים לתמיכות שהילדים שלנו זקוקים להם – מהם , מתי ואיך – זה חידון פלאי רב מימדי שמשתנה כל הזמן..
    גם אני גיליתי שיש לי הפרעת קשב מסוימת , שיש לי צורת חשיבה עם "קרעים" – נכון מצד אחד פתחתי כשרונות מסוימים ויחודיים סביב זה , מצד שני ,אני לא יכולה לסבול שום רחש סביבי כשאני רואה סרט, או שומעת הרצאה …במיוחד סוכריות מנטה כאלה , מוציאות אותי לגרי מה"פריים"….אני ממש מקרה מאוד קליל..
    ה"לקות" כמו שעמלמול כותבת אבל בהפוכה דורשת מאמץ מיוחד, לייצר "מעקפים, אסטרטגיות חלופיות , ואכן זה מפתח רב גוניות ויצירתיות של המחשבה והפעולה כאדם בעולם – המאמץ, כל זמן שמקדם שמביא "תוצאות" גם אם בקצב אחר מהייספיד – הוא הכרחי וראוי , אין תרוצים לעצלנות…
    מצד שני אם אין התפתחות ותנועה למרות המאמץ כדאי מאוד להגיש עזרה , ללמד אסטרטגיות , למצוא בכלים מקצועיים כאלה ואחרים את הנתיב לעולמו המיוחד של אותו יצור אנושי ולחץ אותו מתסכולו , לעזור לו לבטא את הייחודי שבו..
    .

  10. והנה קם לו עלה תאנה חדש לדחוף מתחתיו את כל העצלנות, עייפות וחוסר ריכוז .[סתם, כי לפעמים אנחנו לא מרוכזים או סתם לא מבינים או לא בא לנו להתאמץ ללמוד משהו שמורכב משתי פעולות וחצי בסינכרוניזציה.] לא כככככככככככלללללללללל דבר שייך לתופעה הזאת. נראה לי שכל מי שלא נוח לו להודות שלא ב"עיין" שלו ללמוד דברים או להודות שמתקשה ,מיד שולף את תסמונת קשב וריכוז ומכסה בה על ערוות עצלנותו. אז לפני שמנפנפים בתסמונת באמת יש לבדוק אם אכן היא הדבר האמיתי. זה כנראה לא תענוג גדול להסתובב עם התיסכולים וברור שחברתינו ,נאורה ככל שתהיה, עדיין לא מוכנה להתאים את עצמה גם לבעלי התסמונת ,ועדיין,זאת לא מדלייה. זה לא "מגניב" . זה יותר כמו להיות ג'ינג'י אמיתי- מגביל במידה אך גם נסבל.

  11. מכאן יש להבין כי גם קסם הוא עניין של הקשר 🙂

    אני מסכימה עם רוני על העובדה שבעולמנו נתקלים בעיקר בקושי ובתסכול. מאידך, אצלי לא נוצר רושם קסום עם הקריאה: אולי יותר מקום לקבל את העובדה שיותר ויותר אנשים הם add, ומכאן, מהמקום שאנחנו חיים בו, אפשר להתחיל שינוי רחב בתפישה.
    (אני, דרך אגב, גמכן.)

  12. ואם לקחת רגע צעד אחורה (אחד לפני התגובה האחרונה שלי) אז אומר ככה:
    לפי דעתי, ואני add מובהק, להציג את התופעה באופן קסום ,מפתה וקורץ שכזה ,זה קצת עוול!! גם בזמן הנוכחי, יחד עם המודעות וההתחשבות בתופעה ,אנשים גדלים מתוסכלים מאד ולפעמים אף בוחרים לוותר על חייהם בגלל תחושות של חוסר התאמה ואי הצלחה..
    אל תשכחו שאנו חיים בחברה תחרותית יותר מאי פעם ,והציפיות מהילדים גבוהות מאד. אני בהחלט דוגלת בלאהוב את מה שיש וכמה שפחות להלחם במציאות הקיימת ,והתופעות הללו הן בהחלט מציאות קיימת .יחד עם זה , לא נראה לי נכון להלל את התופעה ולחשוב שהיא זאת שתייצר אנשים מאושרים ומסופקים..
    ואם תהיתם על מה מבוססת דעתי זו – ניסיוני הקליני עם הילדים חסרי הביטחון אשר מגיעים אליי לטיפולים בשיטת ורדי(אלבאום), מוכיח לי שוב ושוב שאין שום דבר קסום בתופעה זו..

  13. וואו רוניתי פתחת פה main&major issue , ומי שרוצה להעמיק בתחום ולהתחיל להבין מאיפה כל זה מתחיל ,כדאי לו שיחזור לספר הזה מלפני 20 שנה שקוראים לו הצעקה הראשונית החדשה שנכתב ע"י ד"ר ג"אנוב ..
    השורה התחתונה שם היא: שימו לב לילדיכם אהבו ,היו עמם וקבלו אותם כפי שהם…!!

  14. ילדי הADDוה ADHD הם ילדי העתיד. שיוכלו להיות במולטיטאסקינג מול 6 מחשבים שונים בו זמנית ולא להתבלבל. זה רק אנחנו ["הדור הישן"] שמעדיף משימות מסודרות ועדיפות לרצף ליניארי. הם אלה שיקפצו וידלגו ויספיקו המון. מנושא לנושא ומעיסוק לעיסוק. ויביטו עלינו , המסכנים, המשתרכים לנו בכבדות מרוכזים נורא נורא בעניין האחד שלנו.. בריכוז האינסופי שלנו בהשגת המטרה שלנו..בחמלה!

  15. זה בדיוק העניין אייל. אין כאן שום בושה. הילדים, בהתייעצות עם הוריהם, שינו את שם הלהקה ל- ADD והופיעו איתו בגאון על במה ציבורית. והנה עוד כמה אנשים שלא מתביישים בתופעה המאוד נורמלית הזו ובעוד כמה, שגם עליהן יש סטיגמות מפה עד הודעה חדשה:

כתיבת תגובה

Close