אילת מלמד
-
הורים וילדים – משחקי מראות
[אילת מלמד]
ביום בו הייתי אמורה ללמוד ולהטמיע "אהבה עצמית" ב"מרחב מודעות" בו למדתי, כל ארבעת הילדים שלי לא שחררו אותי מהבית. שניים היו צריכים שאקח אותם למיון (אחד עם חשש והשני עם שבר), השלישי העלה חום, והבכורה, אני כבר לא ממש זוכרת מה, אבל היתה צריכה אותי ממש ממש. בשיעור שלפניו, כשפריידי, המורה שלי, אמרה, שמי שלא תגיע לשיעור, כנראה, שיש לה התנגדות ל"אהבה עצמית", חייכתי לעצמי, אגו מניאקית כמוני בטוח תגיע.
"זה לא אני, אלה הילדים", התעקשתי בשיעור אחר כך והיא חייכה וענתה: "אלה לא הילדים, זו התפישה שלך, שההתפתחות והאהבה העצמית שלך באה על חשבון הילדים". צליל האסימון הנופל הדהד בחדר כמו גונג (או שזה רק הרגיש ככה בתוך הראש שלי). באמת הייתי אכולת אשמה שכל ההתפתחות הזו שלי פרקה לילדיי את ביתם, את האם שהיתה מוכרת להם, ואת החיים הטובים שחיו. "מה שאת לא מבינה, זה שהשינוי הזה הוא בשבילם" פריידי התעקשה ואני נזכרתי איך התבוננתי על אורי שלי כשהיה קטן ולא הבנתי איך ילד קסום כזה הצליח לפרק לי את הגוף והנפש כמו שאף אחד משלושת אחיו הגדולים לא עשה. פתאום הבנתי איך דווקא הוא, ילד הקשת המופלא הזה, היה השליח שהגיע לחבר אותי לעצמי. כזה הוא אורי שלי, אנחנו מודטים ביחד ,מגדלים ומרפאים אחד את השני, כבר כשהיה בן חצי שנה וסבלתי ממיגרנות הוא היה זוחל ונשכב לי על הראש, ההילר הקטן. בזכותו העזתי להתחיל לאמן תודעתית גם את שלושת אחיו, ואפילו אבא שלו משמיע לו מוסיקת מדיטציה לפני בית הספר ועושה לו מסאג' כדי שיצליח להתרכז בבית הספר. (למרות שאורי התעקש שאבא לא יכול לעשות לו אם הוא לא מאמין בזה.. אבל עם הצלחות אי אפשר להתווכח).
הכל התחיל לפני מבחן חשוב בבית הספר. הגעתי לבית הספר ונסגרתי עם אורי לחצי שעה בחדר של אב הבית, הפעלתי את כל התותחים התודעתיים שהיו בתיק ה"מרי פופינס" שלי, ואחר כך המורה לא זיהתה אותו. "אני לא יודעת מה עשית לו", היא אמרה בהשתאות, " אבל אם תעשי לו את זה כל יום הוא יוכל להיות תלמיד". משם התחלנו. עשר דקות בכל בוקר של מסאז' מקרקע ומדיטציה פשוטה והילד התחזק, התרכז, התמקד, והבין שהוא מסוגל לעמוד בקצב ובדרישות המערכת, וחשוב מזה, שיש לו את הכוח לשלוט בחייו.
הילדים שלנו מעמתים אותנו עם כל השדים שלנו. הם יודעים לרגש ולערער אותנו כמו שאף אחד אחר לא יכול. הערבוב של אהבה ואשמה, של דמיון מטורף ובמקביל רצון בלתי מתפשר להיות עצמאי וייחודי, כל זה מהלך עלינו קסם ובלבול. לראות את המקומות הקשים לנו בעצמינו קורמים עור וגידים והופכים לייצורים קטנים שאומרים לנו את כל האמת בפרצוף זה, להבנתי, שיא ההתמודדות ההורית.
צדקה מורתי שתחיה, הההתפתחות האישית שלי הטיסה למעלה וקדימה את כל ארבעת הילדים שלי. להתפרקות ההיא היה תפקיד עצום, היא חייבה אותי להפוך ולהיות האמא שמגיעה לילדים שלי. כי אמא שלמה ומודעת יותר, יכולה להיות פנויה לראות את ילדיה ואת צרכיהם בלי להתערבב איתם. וזה הפך להיות הדגל שלי, להכניס את הילדים לתהליך המודעות שלי, אבל באופן הנכון לכל אחד מהם(לא שלא עשיתי שטויות בדרך), לנקות אשמה, ולתת להם מה שמתאים לגילם מארגז הכלים המופלא הזה.
התפיסה שלי היא שכולנו מרפאים, כולנו המרפאים של כולנו, וראשונים הילדים שלנו, שמרפאים אותנו ואנחנו אותם. זה הריפוי הכי מיידי ופשוט כי הוא בא מאהבה. הילדים הם שיקופים שלנו, וגם אנחנו שיקופים שלהם ולכל אחד יש את השביל שלו וכולנו סטטיסטים של כולנו בדרך אל חיים טובים ומחוברים יותר. כמה מדיטציות ריפוי אנחנו כמבוגרים עושים, שכל מהותן היא לחזור לילד ההוא שהיינו, להכיל אותו ולומר לו שהוא שמור מוגן ואהוב. איזו זכות זו לחיות חיים מודעים וכמה זה פשוט לגשת אל הילד שלנו ולעשות לו את זה און ליין, פשוט לחבק אותו, לאהוב, ולומר את המילים הפשוטות שהעדרן השפיע על חיינו באופן כל כך קריטי.
עכשיו אני פותחת קורס קיץ להורים וילדים. מאמינה בכל ליבי שמהלך משפחתי חגיגי ומגוייס יכול לעשות עבודה מדהימה ולהביא שינוי מיידי ומבורך. מטרת הקורס היא ללמד את הילדים איך לטפל בעצמם קודם כל. ולא לצעוד לבד בנתיב הזה, אלא, יד ביד עם ההורה. העבודה העצמית שלנו כבוגרים,היא עוצמתית ותהליכית. לילדים יש עבודה משל עצמם. אני מציעה לתת להם למצוא את הדרך שלהם, לקבל כלים לחיות טוב. זה כל כך יותר פשוט אצל ילדים, כי הם רכים וטריים וכל הדפוסים עדיין לא קיבלו הטבעה עמוקה, אפשר לנער אותם כמו שיירי פירורים ממפת שולחן.
ילד שלומד למדוט, לזמן מציאות, למגנט שפע, להחליף ערוצים במוח, להרגיע את עצמו בזמן אמת ולראות ראייה גבוהה, מקבל כלים שמשנים חיים!
לא תמיד נהיה שם להגן עליו או למנוע ממנו לטעות, אבל את היכולת לתפוס מושכות בחיים, יש לנו את הזכות להעניק. גם אם אנחנו לא הגענו למנוחה ולשלמות הפנימית, אנחנו בדרך, ואנחנו עושים מודלינג לילדים שלנו, מהי דרך של אמת, דרך שיש בה אחדות, מהות ותשוקה.אני פותחת קורס צפוני, ביקנעם המושבה, בביתי. אם תהיה הרשמה באיזור פרדס חנה אשמח להדרים מעט לכיוונכם.
טוב לחזור ל"מושבה חופשית"
אהבת אמת
אילת.
להגיב -
מתוך הכמעט מוות בחרתי לי חיים
[אילת מלמד]
שיחה מפתיעה מהפרקליטות תפסה אותי ברחוב צדדי בירושלים. פרקליטה, שנשמעה רצינית שאלה אם יש לי זמן, הקדימה ואמרה שזה נוגע לפיגוע, שנשלחו מכתבים לכל הנפגעים אבל אלינו היא הקפידה לצלצל כדי להכין אותנו למכתב. מסתבר, שנסגרה עסקת טיעון עם המחבל שהניח את המטען עליו התיישב איתן שלי לפני כשנה. "זה לא מענייני", קטעתי אותה, "הנער האומלל הזה שניראה לי אספרגר עם בעיות קשות של אטימות רגשית, שגויס כנגד המדינה, ובמקרה, מטען תועה שהניח, פגע בילד שלי, זה לא אישי נגדי ולכן לא באמת מעניין אותי" היא מבקשת לעניין אותי בכל זאת ומזמינה אותי לספר מה מצבו של איתן, אני עונה בנימה השמורה לעניינים ענייניים במיוחד, ומפרטת את הכאבים של הילד שלי. מהצד אני נשמעת לעצמי כמו מ"כית טירונים והתיאורים של הלפ טופ המרוסק שמדמה את מה שאמור היה להתרחש באבריו הפנימיים של בני, אינם מזיזים את הקול שלי מהיציבות שלו. מתבוננת עלי מזווית העין שלי, ועל הצורך ההולך וגובר לשתף את האשה הזרה ובעלת האינטרסים בפרטי הפרטים של הסבל שעבר. איך כאב, איך נגמל ממורפיום, איך היו הניסים עלינו כמו מפל של זוהר בתוך סיטואציה שניראה היה, שיהיה בה לפחות הרוג אחד והוא יהיה בני. הגוף שלי רועד והשיניים נוקשות, תוהה בקול אם זה הקור הירושלמי למרות שתי השכבות והצעיף והעובדה שלא קר בכלל. "אם תרצי שנעיד, נגיע" אני חותמת "אני שחקנית ואני עוברת מסך, מה שיהיה נכון לך אני מוכנה לעשות מלבד למסכן את הילד שלי, הוא רק נבנה מהפיגוע הזה. הוא ילד חזק".
נזכרת איך כתבתי את הסילבוס לקורס במכללה למורים, כשהגיע הטלפון ההוא, איך לא ידעתי עדיין שהיה פיגוע כשאמרו לי שהבן שלי נפצע ברגל וצעקתי "איזה בן? יש לי שלושה.." ושמעתי אותם שואלים אותו ועונים לי "איתן", איך דמיינתי תאונה קלה מחוסר שימת לב ועליתי על הרכב נעולה מגפיים שיהרגו לי את הרגליים עד שאחי יגיע ויקנה לי בקניון של איכילוב קרוקס עם סיכה של סופרמן. מצויידת רק בלפ טופ שלי כדי שאם של איתן הלך בתאונה יהיה לו על מה לראות סרטים עד שנשתחרר מבית החולים ואקפיץ אותו לבית הספר. איך קיבלתי טלפון מדבורה, מתל אביב, שנייה אחרי שהנעתי, שהודיעה בנימה מצוחקת שהיא בסדר, שהכל בסדר, לא לדאוג. וצעקתי "מה קרה?" ובאותה שנייה הבנתי שהילד שלי היה מעורב בפיגוע.
מהדרך עוד הספקתי לבטל דיקור ואת השיעורים במכללה ולסדר מי ייקח את הילדים ולתאם עם המורה של נעם שתצלצל אלי כשיהיה לידה מי שיחבק אותה בסוף הסמינר שואה של בית הספר, מדמיינת רגל מלאה ברסיסים, מתנחמת בהבנה שהוא חי. נחרדת ממראות שחלילה ראה, לא מעזה לדמיין שהוא המראות הקשים.באותו הבוקר זרקתי אותו כמעט פיסית מהבית, כאב לו הגרון והוא רצה עוד יום חופש, רבנו והבאתי לו בקבוק קטן הומיאופטי, עטפתי בגרביים שלא יתנפץ בנסיעה. הוא כעס על זה שהוא נוסע ושיש לו בקבוקון של עשר טיפות בכוס מים פעמיים ביום, הודיע שהוא לא יודע איך לעשות את זה, ושבטח לא יזכור לקחת. היום הוא עם גרב מיוחדת, מתקלח אחת ליום, גם בדירת הפנימיה, משמן את אזור ההשתלה, מכבס את הגרב ביד, מייבש, מחכה שעה וגורב. אז, כשגמרתי לצעוק על כמה הוא חסר אחריות ונרגעתי, הסברתי לו שהבריאות והחיים שלו זו האחריות שלו ושאני לא אוכל תמיד להיות לידו ולהציל אותו כי במירוץ השליחים הזה חייבים כבר לעשות החלפה ואני לא אעזוב עד שהוא לא יחזיק והוא לא יחזיק עד שאני לא אעזוב אז שנחליט כבר על "שלוש ארבע ו…" כי אין זמן אחר, כי כרגע זה צריך לקרות, אני עוזבת והוא מחזיק את ההגה של החיים שלו, עכשיו, כרגע. והלכתי וקניתי לו ארנק שסופסוף יסדר את כל השטויות שהולכות לו לאיבוד בתוכו, וחיבקתי אותו עד שזה היה קצת מוזר חיבוק ארוך כזה ליד חנות של ארנקים בקניון. הוא שתק. וכך הוא הלך, אוהב וכועס. הארנק שרד איכשהו, גם בקבוקון הזכוכית העטוף גרב צבאית כפולה שרד בנס. גם הוא שרד, עטוף באהבה שלי ובאחריות שהוא לקח על עצמו.
מדמיינת אותו בשנייה שאחרי הפיגוע, מתיישב על רצפת האוטובוס, מתבונן על הרגל שלו, על הג'ינס והעור הקרועים, על השרירים החשופים, עצם, גיד תלוי כמו מיתר בודד, והוא מבין שהוא חי. סופר שתי רגליים, שתי ידיים ומחליט שכדאי לצאת מהאוטובוס, תוהה על המוזרות הזו, שכל הרגל שלו פתוחה ובכל זאת לא כואב לו. מיד יכאב, הוא עדיין לא משער עד כמה. חודש של כאבי עצבים חשופים, חודש מהדריכה הזו העצמאית האחרונה באוטובוס המעושן, ברגע של לקיחת אחריות על חייו, חודש אחר כך יישכב במיטה עד שיצעד שוב לראשונה על הרגל בעזרת פיזיותרפיסטית והליכון.
אני נזכרת ברגע בו אני נכנסת למיון והאחות אומרת עוד לפני שאני מספיקה להגיד משהו: "את האמא של הילד מהפיגוע. בואי אתי. אתם כל כך דומים" והריצה אל חדרי הניתוח והרגע הזה, בהילוך איטי, כמו סרט מבויים בנאלי, מסתובבת הצידה ורואה אותו שוכב, "הנה אמא באה, והיא צעירה ויפה" המילים עושות לי לחייך לעצמי על המחמאה המוזרה המפתיעה בתוך היום נס-גיהנום-מפחיד-קסום הזה. מכינה את עצמי שיאמר לי "תראי מה עשית לי, אמרתי לך לא לשלוח אותי לבית ספר כשאני חולה", אני רצה אליו ומלטפת את הפנים היפות שלו שזרועות נקודות שחורות וממלמלת "היחיד שיש לי בלי נמשים, סידרו שיהיו גם לך" והוא אומר "אמא, סליחה שצעקתי עליך בבוקר". במעלית למחלקה אני אומרת לסניטר "שלחתי אותו בכוח לבית ספר ותיראה מה קרה" והוא צוחק "אז את אשמה". איתן מתעורר לרגע ומרים את הראש, לוחש: "אמא, את לא אשמה" ונירדם.
בלילה הפרטים מתחילים לעלות, התעוררויות קצרות חושפות עוד תמונה, עוד ריח, עוד תחושה, אבל רק כשהוא מספר על איך הפרמדיק קרא לו "ילדה" והוא מלמל "אני ילד, אני לא ילדה" הוא בוכה. "בטח בכיתי כמו ילדה", הוא מסכם, "אז הוא חשב שאני ילדה". "למה קראת לילד שלי ילדה?" אני מטיחה בפרמדיק שצלצל לשאול לשלומו, המום מהאמא הזו המוזרה והתקיפות הלוחמנית מול האיש שהניח את הראש של בנה על תיק באמצע תופת ודאג לו כאילו היה בנו, "זה חשוב לי להבין כי אני צריכה להסביר לו שהוא לא התנהג כמו בחורה". "מה פתאום", הוא מצטדק, "הוא לא בכה בכלל, הוא רק התחנן למשככי כאבים ולא ראיתי אותו אם הוא בן או בת מתחת לכל הדם האפר והעפר. "אני אמסור לו" אני עונה "ואם הוא לא ישתכנע תצטרך לבוא ולהסביר לו בעצמך כי אני לא מוכנה שהוא יחשוב שהוא בכיין כשהוא היה כזה גיבור"
תחנת המשטרה. אני ניגשת להוציא את החפצים ששרדו, חותמת וממלאה טפסים, יום קודם בדרך לבית החולים דיברתי עם חברה מתקשרת שלי והיא לא הצליחה לייצב את עצמה כשהבטיחה שהוא בסדר אבל ניצל בנס, ואני אומרת לה שזו רק הרגל שנפגעה. הוא כמעט מת, היא מתעקשת. אני מאמינה לה. בתחנת המשטרה אני רועדת כשהמחשב הנייד של איתן יוצא מהשקית השחורה. בתוך תיק מפולח אבחת חרב חדה ומדוייקת אלכסון, המחשב מעוקם ומרוסק. כך אמורה היתה להיראות הבטן של הילד שלי. שבועיים קודם החלפנו בינינו תיקים, עשינו קצת סדר שיהיה יותר קל בנסיעות לתל אביב, קיבלתי אני את התיק הקטן שלו וויתרתי בצער על התיק הנוח שלי עם הרצועה הארוכה. מאותו רגע הוא נשא אותו קבוע ב"הצלב", קרוב אל הלב. מתנה גדולה קיבלתי, אני מברכת על הנס טרום חנוכה הזה, על הרגע הזה שהכל התארגן בדיוק מופתי כדי שארבע מאות ברגים מתפוצצים ממרחק אפס יוציאו אותו בריא ושלם.
היום שיחה מפתיעה מהפרקליטות, לפני שבועיים חיסול של מתכנן הפיגוע, לא שמחה על החיסול ולא עצובה על עסקת הטיעון, זה לא שלי, אני מתעקשת לחמול ולמחול. זה לא שלי. גם הילד שלי הוא לא שלי, הוא גבר עצמאי שמתכנן את חייו חמש שנים קדימה, שלומד באדיקות, שמבין שהחיים האלה מתרחשים עכשיו, ואין לדעת מה יקרה מחר ובכל זאת לומד, ובכל זאת מתכנן, ושמח בחיים האלה שניתנו לו מחדש. כמה קשוחה הייתי אז לפני שנה עם עמוד שדרה מטיטניום ורשת ביטחון של אלף מכשפות טובות, הסתובבתי כמו רכב משוריין בין הרופאים והמבקרים. בסוף החודש ההוא העורף שלי היה קשה מנשוא. אינסוף כתפיים הגיעו אז לבית החולים ולא הנחתי ראש על אף אחת מהן.
לילה אחד, בבית החולים, אחרי שבועיים שדבר לא היה חשוב מלבד הרגל של איתן שלי, פתאום הבנתי שהכל חשוב, הכל, הפרטים הקטנים והזניחים של החיים חשובים ממש והכי חשובה היא האהבה. כי ככה, משוריינת כמה שאהיה, בתוכי רכה רכה ועייפה ומחפשת להניח ראש על איש יפה שתאהב נפשי. עכשיו פה, לצידו, ההוא שעלה אל מול עיני כשהפיגוע ניפץ את המסך שהפריע לי לראות אותו. כותבת ובוכה. הוא ליידי, יושב ומעצב. כהרגלנו, אני על המחשב שלי, הוא על שלו. מידי פעם מניח יד רכה או מנשק קטנה על המצח כשאני מרטיבה את המקלדת. מתכנסת למיטה כשהוא פורש לישון ומתעטפת בו סופג את הדמעות שלא בכיתי לפני שנה, מניחה על שקע הכתף שלו המדוייק לי, את הראש שלי הרך, כמו ילדה על אמא, כמו אמא על אהוב, מותר לי כבר, אפשר, מרגיש שהכרחי.
שנה אחרי, מתוך הכמעט מוות בחרתי לי חיים, גם הילד-גבר המופלא המעצבן המרגש שלי המתבגר, כבר גבוה ממני כמה אצבעות, חי. בוחר בכל בוקר לקום ולהיות הכי טוב שהוא יכול. חצות וחצי, עיני רכות, טלפון מפתיע מהמדריך של איתן, הוא לא מפסיק לצחוק ומפריע לכולם לישון, הפעם זה טלפון, בפעם הבאה הוא יעיף אותו על טיל. אמצע הלילה, אחרי שעות של כתיבה ובכי משחרר,
אני שוכבת במיטה ופשוט לא מצליחה להפסיק לצחוק.יום לפני הפיגוע כתבתי "אמא, הגנות מאניות עוזרות במקרה של פגיעה ישירה?"
היום אני כותבת שההגנה הטובה ביותר היא אהבה.
אהבת אמתאילת.
בסרטון: 22/11 יום אחרי פיגוע, מחכים לסוף השיר ולרדת לבדיקת עיניים, איתן לא מפסיק לפמפם מורפיום רק בשביל לא לשמוע…
להגיב -
ראש השנה – סוף דברים, תחילת שנה
[אילת מלמד]
ימים נוראים, ככה קוראים להם, בשבילי הם ימים מוארים, של הרמוניה פנימית ושקט. בית הכנסת הוא בית בשבילי, והניגונים של הימים האלה הם המגע הכי עמוק של היהדות בנפש שלי. משפחתי היא משפחת חזנים, שליחי ציבור, עוברים לפני התיבה, עד שזקנתם מכניעה אותם, לרוב בלייב, על התיבה. אני זוכרת את סבא מתמוטט על הדוכן ועוזרים לו לצאת החוצה להמתין לאמבולנס, ואת אבא קופץ ממקומו ומחליף אותו מהפיוט בו הפסיק. החיים יכולים להיגמר, אמרה המחווה הזו, אבל הניגון לא.
כילדה הייתי עומדת מאחרי אבא בגב עזרת הנשים, בקו אווירי ישר מאחריו, עומדת ושרה איתו את כל הקטעים השמורים לחזן בלבד. היתה בי אמונה שכל עוד אני עומדת ושרה, לאבא שלי קל יותר לעמוד ולשיר, תמיד דומעת כשהוא פותח במילים:
"הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ
נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל
בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ
עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְדַאי וְהָגוּן לְכַךְ
לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב
ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
שַׁדַּי אָיֹם וְנוֹרָא
הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי
אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְעוֹמֵד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלַי וְעַל שׁוֹלְחַי…"
נוראות הימים האלה, היא בעוצמתם וגדולתם, כימים בהם אנחנו עוצרים את חיינו ונכנסים אל תוך הנפש במעמד הקהל, מכים על חטאים קולטיביים, ובודקים עשר פעמים במהלך יום הכיפורים, איפה זה נוגע בנו. אנחנו מוחלים ונמחלים, מוחקים ונמחקים, מקלפים עצמינו מאינסוף שכבות חולין, שיגרה, סיאובים ושיכחות ומגיעים אל היהלום שיושב בבסיסנו, אותה נשמה זכה שהתלבשה בגוף כשקיבלנו במתנה חיים.
לפני שנתיים, לראשונה מזה 14 שנה, בלי ילדים בראש השנה, חגגתי את ראש השנה בכפר האקולוגי, ורטיגו, בנתיב הל"ה. על ריצפת העץ שאני כל כך אוהבת יכולתי לראשונה לרקוד את התפילה, לנוע את המילים ולעוף על גבי ניגונים אל עצמי בנחת רוח שאין בה ילדים וצרכיהם, אורחים ומעמסם, בישולים וטינופם. הגעתי לשם, לבדי, אל הלא נודע. מבקשת לעצמי שתי בקשות, האחת, לחזור ולהאמין בטוב, והשניה, למצוא חמלה כלפי אלה שפגעו בי.
שנה רעה היתה השנה שהסתיימה באותו ראש השנה, התגרשתי בכאב, אבי ילדיי היה אז קשה אלי ומנוכר, ילדיי תועים, אז למדתי מהם כאביי נפש, עם כל קשיי הזוגיות, המעבר מביחד ללבד היה יותר מהכל מכאיב. הנפש כאבה עד שהגוף כמעט ולא יכול היה לשאת אותה עוד, חוויית אבל והבל וריק. החלל זעק מכאב, ואני שחייבת לייצר דרמות הצלחתי להביא עלי, שלא במודע, דרמות משנה שאיימו עלי ועל ילדיי והביאו פירוק חיצוני שהלם את הפירוק הפנימי אותו חוויתי. אם לבד, אז שיא הלבד, אם כאב אז שיא הכאב, אם אובדן אז שיא האובדן. אם פחדתי שכשאתן דרור לרצונותיי האותנטיים וליצירה המבערת בתוכי כאש תמיד, העולם כולו יישרף, אזי, העולם כולו נשרף. או לפחות כך זה הרגיש.
באותו ראש השנה בורטיגו, ביקשתי מחילה לעצמי קודם כל, על האש והאשמה, על חורבן הבית הקולוסאלי שייצרתי באותה השנה, ומתוך המחילה ביקשתי מחילה פנימית וחמלה עמוקה לקמים עלי לרעה, למוציאים שם רע, לממציאים, למנסים להעלים את מהותי וגירושיי.
בבוקר ההוא, לצלילי תפילת שחרית איטית ומנוגנת נעים ורחוק, ישבתי למדיטציית בוקר, מרגישה בגופי את אותה חמלה מיוחלת, וכשסיימתי את המדיטציה בערו לי הידיים באנרגיית ריפוי מפתיעה ומרגשת. משהו נפתח שם, משהו ששינה את חוויית החיים ואת החיים בכלל. מסע חדש נפתח. האש שהפכה ללהבה מצאה את דרכה והפכה לאנרגיית ריפוי. דרך חדשה של גילוי ולמידה החלה. מהידיים החדשות שלי בקע ניגון תפילת מוסף של אבא, "הנני העני ממעש, נרעש ונפחד", מצאתי את עצמי מבינה, שהפכתי להיות, בדרכי שלי, שליחת ציבור. במקום אחר באותו הזמן, אבא, אחרי ארבעים שנות חזנות, איבד את הקול על הדוכן. שתק. עשרה ימים אחר כך, ביום הכיפורים, בביתו, עוד אניח ידיים חמות על חזהו ומיתרי קולו, עוד ארגיע את מצחו ואתן לו שנת בוקר טובה שאחריה יעבור לפני התיבה בניגון עוצמתי בכנותו. אחר כך יכריז על פרישה. אני וילדיי, שזכינו לשמוע את אותה תפילה אחרונה, בוכים ומתפעמים מהאיש הזה בן השמונים וכוחו, יצאנו בשקט מבית הכנסת, אני רק לחשתי לילדיי: "תזכרו את התפילה הזו היטב, כי לא תשמעו יפה ממנה".
"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי.
וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרשת וילך)
ספר דברים, הוא ספר שהולך ותופס תאוצה חרדתית, החששות והמצוות הולכות בהדרגה והופכות להפחדות שהופכות לאיומים ובשיאן הן קללות מצמיתות. כמה עוד עונשים אפשר להמציא כדי ליישר את העם הזה? הרי אין כבר לאן להסלים. ואז אלוהים קורא למשה ואומר לו: העם יחטא, זה לא יעזור לך, זה חזק ממנו, העם יחטא וילך אחרי אלוהים אחרים ויישכח את כל הטוב, ואני אסתיר את פניי ממנו, ויהיה רע מאוד. לפני שתיפרד מהם תן להם שירה, שירת האזינו, שירה שמזמינה הקשבה למה שמעבר למילים ולמציאות, תתן להם ניגון. וכשהם ימצאו את עצמם באפילה, בתקופות בהם אין אלוהים בין בני האדם, כשאחיהם ואהוביהם יפנו להם עורף ואויבים חזקים מהם יישרפו את ביתם ואת בית מקדשם ויגלו אותם מעל אדמתם, בתקופה איומה של הסתר פנים, מכל חמשת החומשים תישאר להם השירה. בתוך הניגון הזה, תמיד יהיה להם אבא, כשיאמרו את המילים, לעולם לא יהיו לבד. כל עוד הניגון מלחלח את שפתיהם כמו מים זכים לצמא במדבר, הם ידעו שאחרי הכל ומאחרי הכל יש אלוהים, והוא מלווה אותם במבט מרחוק, רואה את כאבם ושומע את צעקתם, מחכה שיגלו מחדש את האלוהים שבקרבם ואז יוכל סופסוף לגלות פניו ולשוב.
הימים האלה, נוראים ומלאי יראה ואהבה. הבית הישן כבר נחרב ואחר הולך ונבנה תחתיו. בדרכי החופשית, לעתים אני מרגישה בגלות, רחוקה מבית ילדותי ההוא. רק לשירה הזו יש כוח שמחבר אותי נקי ופשוט, בית הכנסת הוא בית לנצח, וכשמתנגן בי הניגון ההוא, בקול הבריטון המערסל של אבא, מלווה בקול הבס העמוק של סבא, תמיד יש בי אלוהים.
שנה של מחילה וחמלה בתוכנו ובעולם הסובב אותנו
אהבת אמת ושנה טובה ומבורכת
חג שמח ושבת שלום
אילת.
—
לכבוד יום הולדת 80 של אבא לקחנו אותו לאולפן הקלטות. לאחת ההקלטות הגענו גם אנחנו, הילדים, להקליט את קולות הרקע. אבא הקליט הכל בטייק אחד, להפתעת הטכנאי שרגיל לעבוד עם זמרים מקצועיים. אחרי הכל, בבית הכנסת אין עריכה ואפקטים, הכל ב"לייב":
להגיב -
פרשת כי תבוא- הפחדות על הגבול
[אילת מלמד]
משהו באמונה הבסיסית שלי יושב על טוב ליבו של האדם, ויצר לב האדם שרע מנעוריו, הוא אמירה שקשה לי לקבל אותה. אנחנו בני אדם, ויש בנו מהאדמה ומהרוח, "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", בכל אחד מאיתנו יש יסודות גופניים בהמיים לגמרי אבל שאֵר רוחנו מהמלאכים. מכאן הקונפליקטים, מכאן הנפילות, מכאן השאיפה המתמדת לגעת בשמים. צלם האלוהים הוא בתוכנו ומוקרן החוצה ולכן בבסיסינו אנחנו טועים, קרועים ומתמודדים עם קטבים שחיים בתוכנו, אבל משהו בנו תמיד מבקש טוב. משהו בתוכנו מבקש לברך ולהתברך, גם אם הוא מקלל על הדרך.
וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם.
אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְהוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.
אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.מדמיינת את כל העם עומד על הר עיבל ומקריאים לו רשימת ארורים וכולם עונים "אמן". ארור המקלה אביו ואימו, זאת אומרת שאנחנו מקללים את המקלל. זה נשמע הגיוני כמו להפליק לילד כדי להסביר לו עד כמה לא יפה להרביץ. רשימה שלמה של איומים וקללות מתארגנת פה בפרשה ככוח שיחייב אותנו להתנהג כמו בני אדם. אני לא אוהבת שמקללים אותי ולא כשמאיימים עלי, אני אוהבת שמסבירים לי. נוהגת להסביר לילדיי מה כדאי או מה אסור, אני יודעת שכשמתחילים להסביר זה לא פשוט, יותר קל להגיד "כי ככה אמרתי!".
עודד שלי (בן עשר) לא מסוגל לעשות דברים "כי ככה", הוא כועס כשהוא לא מבין ואוטומטית מתנגד. אני, ברגעים מסוימים מעדיפה שיבצע מה שביקשתי בלי לשאול שאלות, האנרגיה שנצרכת ממני כדי להסביר לא תמיד מתיישבת עם הכוחות שיש לי באותו הרגע ואני מוצאת את עצמי מתעצבנת. הוא, נעמד על שתי רגליים אחוריות, עם דמעות בעיניים ומבט נעלב הוא מכריח אותי להתנצל אחרי שאני משסה בו את ה"אתה ווכחן" הלא חינוכי שלי בעליל. הוא מסביר לי פעם אחר פעם שכשהוא שואל הוא רוצה תשובה, וזה שאני מפרשת את הקושיות שלו כמשהו שבא לערער את הסמכות ההורית שלי, זו פרשנות שלי וזו אינה הכוונה שלו.
פעם החיים היו יותר פשוטים, אני הייתי דתייה, והגבולות שורטטו בבירור. זוכרת את איתן שלי כשהיה בן שלוש מבקש באמצע האוכל שוקולד, ואני מסבירה לו שבארוחות אוכלים אוכל בריא שבונה את השרירים והעצמות ושוקולד אינו בריא. והוא בשלו: "שוקולד". אני ממשיכה ומדברת על ליבו והוא מתעקש, אז אני זורקת לו בחוסר סבלנות "אנחנו אוכלים בשרי ושוקולד הוא חלבי" והוא שותק. פשוט שותק. ילד בן שלוש. את זה הוא הבין, כשזה מגיע לכשרות אין וויכוחים.
כשנעם שלי היתה פיצית לקחתי אותה לחנות לקנות לה בובה, העמדתי אותה והתעקשתי שתבחר לבדה את הבובה. אחותי אז ראתה את זה ואמרה לי "תיזהרי, את מתחילה בקטן לשאול אותה מה היא רוצה, כשהיא תגדל יהיו לה דעות והיא תעשה לך את המוות". אני מצדי, שמחתי בזה שיהיו לילדים שלי דיעות והמשכתי להתייעץ איתם. היום אני עומדת מול ארבע חומות ואוי לי אם אני מפקששת, ישר אני חוטפת לפנים את כל האמת.
בגיל 37 משהו זז אצלי, היהדות הקסומה והמבורכת והאלוהים הטוב שגדלתי על ברכיו המשיכו לפעם בליבי כמקודם, אך כל תפיסת ה"מותר-אסור" ההלכתית פשוט הפסיקה לדבר אלי, כמו פקיעת מיתר. היה ונגמר. לא הצלחתי לעשות דברים כי צריך, לא הצלחתי לפחד מעונש או להרגיש רגשות אשמה כשאני זזה מהדבר ימין ושמאל, פשוט נגמר לי מהדבר הזה. בתוך זה המשכתי לגדל ארבעה ילדים דתיים. חתומה על חוזה בו אני מתחייבת לשמור שבת וכשרות כשהם אצלי, המשכתי לכבד אותם, את אביהם, ואת האופן בו גדלו כמשפחה עד כה. אבל משהו במהות זז, יש דברים שאי אפשר לחנך אליהם כשזה לא בא מבפנים. השבתות שלנו יחד הפכו אווריריות יותר, רגועות ובועתיות.עברתי תהליך ארוך וזהיר עם השבת, (דתלס"ית זה מושג שתבעה בת דודה שלי- דתיה לסירוגין, עם הילדים כן, בלעדיהם לא) בשבתות שהייתי לבדי בדקתי את גבולות השבת, כמה אפשר למתוח את החבל מבלי לאבד את המהות השבתית. שאלתי את נפשי מה זה לשבת באמת, לשבות, לנוח מנוחה טובה ומחדשת רגועה ונקייה ממושגי זמן חול. בתוכי הרגשתי בערה וחוסר שקט בשבתות, כלואה בתוך מושגים לא רלוונטיים לי כבר, ומטפסת על הקירות. יין, חלה, אוכל טוב. פרחים, הכל כרגיל, אבל בפנים אש. מאוד בזהירות פרמתי את השבת הישנה ונולדה מתוכי שבת חדשה. ברגעים של כנות זכרתי שגם כילדה חיכיתי תמיד שהשבת תצא כבר.
כשהייתי ילדה היו לי שכנים חילוניים, יום אחד הם באו ואמרו לי שהם גם רוצים להיות דתיים, אז ישבתי והסברתי להם מה זה אומר, לקחתי דף ועט ורשמתי רשימה ארוכה של דברים שאסור לעשות. הם ראו את הרשימה, עלו על האופניים שלהם ונמלטו על נפשם. אני נשארתי עם רשימה. אמא הציצה ושאלה, "האם רק זו המשמעות של להיות דתי, אין דברים שהם לא רק איסורים?" כאמא ניסיתי להדגיש בחיי ילדיי את מצוות ה"עשה" ולא את מצוות ה"לא תעשה", ובכל זאת אני זוכרת את איתן שלי שואל כשהיה בגן, "אמא, יש יהודים שמכבדים את השבת אבל כן רואים טלויזיה בשבת?" ועניתי "כן, מסורתיים". "אז בואי נהיה מסורתיים" הוא הציע בשמחה. לספרדים מותר להיות מסורתיים, חשבתי לעצמי, אנחנו אשכנזים, אנחנו הולכים עד הסוף, אם כבר יש לנו איזה רצון לקבל את הסבבי בבי של היהדות מבלי למות על קידושה, אנחנו נמציא תנועה רפורמית שלימה עם אידיאולוגיות וזה. אני רוצה להיות מסורתית, אני רוצה כמו הנשים המרוקאיות לשבת על הטריבונה וליהנות מהמוסיקה של בית הכנסת בלי לעקוב בסידור, לא רוצה לקום ולשבת לפי פתיחת וסגירת ארון הקודש, לעמוד בדום מתוח ב"קדושה" ושנשים זרות יתחבו לי אצבעות מורות לתוך הסידור כשאני לא בעמוד הנכון. אני רוצה למחוק את כל הידע ההלכתי שלי ולהרגיש את אלוהים יושב לי על העורף המתוח שלי ועושה לי מסג' מפנק, לא רוצה לסבול, רוצה לחיות על קידוש השם. ולמען השם, מוותרת על רגשות האשמה.
בטור הזה, שמבחינתי הוא אבן דרך התפתחותית בקשר הסבוך והמופלא שלי עם היהדות אני מרגישה במקום מאוד הרמוני. ואז, פתאום, באה הפרשה הזו עם כל הארורים שלה, האיומים וההפחדות:
"בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ…
יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא.
יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב."
אפילו טחורים, למען השם, טחורים. עד כאן. ואני לא יודעת מה משה רוצה עם כל ההפחדות האלה כי אותי לימדו שהרתעה לא באמת עובדת ושהמקום בו היו הכי הרבה מקרי כייסות במאה ה- 16 באנגליה, היה במעמד תליית הכייסים. אז אני כבר לא יודעת, לא מוכנה שיקללו אותי ושיעשו לי הפחדות, מבינה את המצוקה של משה מפני איבוד השליטה לקראת הכניסה לארץ, מבינה איך זה הוציא ממנו את כל הפולניות החרדתית הזו, בכלל, גם לפי כל הנבואות, אני משערת, שהוא ראה הרבה שחור בעיניים בעתיד של העם הצעיר שחילץ ממצרים. ובכל זאת, ועם כל הקושי להסביר את עצמך בפני הילדים ולהחזיק מעמד כהורה חזק אך מנומק, זאת פשוט נראית לי דרך יותר בריאה לעזור להם לצמח הבנה פנימית ואידיאולוגיה רכה שלא מבטלת דעות אחרות אך ממשיכה להיות נאמנה לעצמה.
אהבת אמת ושבת שלום
אילת.
להגיב -
פרשת כי תצא- מטריד…
[אילת מלמד]
ההטרדה המינית הראשונה שלי היתה בגיל שתים עשרה, מיד אחרי בת המצווה. בתור בת קטנה עם שלוש אחיות גדולות החלטתי שעכשיו כשמלאו לי 12 אביבים אני כבר אישה ומעכשיו אני הולכת לחוף הנפרד עם אחיותיי, ולא עוד ל"חוף השקט" המעורב, רחמנא לצלן, עם אבא ואמא. אבא אמר לי "יופי יופי, אבל את באה איתנו לסחנה!". "הסחנה מעורב" הזדעקתי "ואני כבר אישה". "את לא אישה, את ילדה, אף אחד לא רואה בך אישה, תפסיקי להקשיב לאחיות הגדולות והפנאטיות שלך ותבואי לסחנה!" אחרי מו"מ קצר התפשרנו על זה שאלך עם בגד ים ומעליו חולצה. תקענו כף ויצאנו לדרך. בסחנה היו מגלשות מים, שהיו אז עניין חדש ומרגש לחלוטין, שם קפץ אחריי גבר אל המגלשה, נצמד אלי מאחור ותפס לי בציצים שעוד לא גדלו לי. למזלי, המגלשה היתה קצרה גם אם הרגישה, באותן שניות, ארוכה כמו נצח. יצאתי בזעם ותפסתי את אבא שלי לשיחת נזיפה: סיפרתי לו את השתלשלות העניינים וסיכמתי את האירוע במילים: "אתה רואה שאני אשה?" אני לא קורבן, ולא נותנת לעובדות לבלבל אותי, ההטרדה המינית הראשונה שלי היתה חוויה מעצימה. ניצחתי את אבא!
קוראת את הפרשה ומבינה שאיש לא מדבר אלי שם. ישנו גבר בכתובים, ואליו מדברים, בו נוזפים, אותו מכוונים, אני, אני שם כאובייקט נאנס/ מואשם/ ניצל/ נסקל, כאובייקט שיש לשמח, לאהוב, שמותר לשנוא. בוחנת אותנו היום. את החווייה הגברית שעומדת מול נשים אקטיביות. את האקטיביזם הנשי שלא מבקש רשות לנשום, לרשום. ילדה מול כל זה, קטנה ולא מבינה, שואלת "למה?"
"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה…"
"כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה…"
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִיא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הנער [הַנַּעֲרָה] וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה."
"כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ…"
"כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ…"
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ…"
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח…"
"כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ…"
אני רואה בתוך החוקים הרחוקים ובחלקם איומים האלו, ניסיון עתיק להגן על האשה, לדאוג לה, אבל לעולם לא להקשיב לה. זוהי הצצה אל העבר שלנו. אל המקום בו היינו חפץ דומם, אל המקום בו השיחה על מהלך חיינו נעשתה בין גברים, אי שם מעל לראשינו, בין הבעל לבין אבא, בין האנס לבין האבא. כמה עצוב היה להיות אשה אז.
לפעמים מרגישה שאלפי שנות דיכוי יושבות חזק בדי אנ איי, במהות שלנו הנשית. צרובות עמוק ומדכאות את היכולת שלנו להעז ולהיות עצמאיות. בתוכי יושבת אישה קטנה ומרצה, היא לא נשמעת, היא מדוכאת על ידי, כמו שדוכאה על ידי דורות של גברים לפניי. יפה קטנה וטיפשה. אין לי כוחות לשאת את הכאב הבלתי נסבל הנחדר של אותה הנערה מאורשה או אנוסה או זו שבתוליה יוצאים אל הרחוב אבל היא חלק מההווייה שלי. אני יודעת. אני מרגישה אותה רוחשת.
אני מרגישה אותה ברגעים האיומים הקטנים מול פולשנות גברית, במקום בו המיניות שלי נפרצת. זוכרת את עצמי בטרמפ עם נהג טרנזיט בדרך לצומת מחניים לפגוש את החבר החייל שלי, זוכרת את הרגע בו אני מבינה שאני בסכנה, זוכרת איך אני קופאת. איך כל הלוחמנות שלי והביטחון העצמי נעלמים ורק אותה נערה שותקת קדמונית עומדת מדממת עירומה פסוקת רגליים ואין בה כוח אפילו להגיד "לא". לא קרה דבר באותה נסיעה מפחידה, אבל אני פגשתי לראשונה את הקופאת שבתוכי ולמדתי להיות זהירה יותר כדי לא להיות נתונה לחסדיה ברגעי אמת.
בזוגיות היפה הזו שהתרגשה עלי, נשבענו להכניע את מאבק המינים, מפרגנים אחד לשני להיות המין היפה והחזק, החלש והמכוער גם יחד. כאלה אנחנו, אלפי שנים של הפרדה מגדרית לא יוכלו עלינו. בכל פעם שהרימה ראש האשה הקטנה והמרצה שבי הורדתי לה אותו בנבוט שירשתי מאבותיי הקדמונים, היא שתקה לרגע אבל לא הצליחה להתאפק ולפרקים היתה משמחת, מבשלת ומנקה ואף נסחפת ודוחקת הצידה את רצונותיה שלה לטובת רצונותיו. אשה טיפשה. בסוף לא היתה לי ברירה, ועם כל הצער שבדבר זימנתי אותה לשיחה. שיסיתי בה דברים חריפים ביותר, הסברתי לה דבר או שניים על המאה ה21 ועל מעמד האישה בעידן הפוסט מודרני, מזדעמת על ההתנהגות האנכרוניסטית שלה.היא התכווצה, כי זה מה שהיא יודעת לעשות, והבטיחה לא לעצבן אותי יותר כדי שאני לא אכעס עליה וישר הלכה לנקות את הארונות במטבח. בן זוגי נאלץ להתערב (קודם הוא נתן לה להציל את הארונות, כי באמת המצב היה קטסטרופאלי) ליטף אותה בחיבה והכריח אותי להסתכל לה לעיניים, לראות כמה היא יפה ועדינה. הוא התוודה באוזניי, שהוא דווקא שמח שבתוך כל "כוח המחץ" שאני, עוד יש את המתוקה הזו, והבטיח ,שאני יכולה להירגע, כי באמת שאין לי שום סיכוי להיות אישה קטנה וכנועה גם אם אני ממש אתאמץ, ושאם אלמד ממנה עדינות רוך והישענות, זה יוריד לי מתח מחגורת הכתפיים וירכך לי את הפנים. לרגע עוד ישבנו במטבח, מלטפים אותה ביחד בשקט, כשהוא מלמל "אבל כוסית אני לא מרשה לך להיות!". "בסדר" ענינו שתינו פה אחד והחיים חזרו למסלולם.
שבת שלום, באהבת אמת
אילת.
להגיב -
פרשת שופטים – אבא
[אילת מלמד]כשהפלתי על ההורים שלי כרעם בחיים בהירים את החלטתנו להתגרש, התגובה המיידית של אבא שלי, היתה זו: "תגידי ליאיר שאנחנו אוהבים אותו ושתמיד הוא יהיה האבא של הנכדים שלנו ותני לי חצי יום לארגן לך עורך דין ממש טוב". ככה. זה אבא שלי. וזה לא רק טקטיקה, כי הם באמת אוהבים את יאיר ומתנהגים אליו כמו לבן, עד היום. והלב שלהם נקרע כשבחרנו להתגרש. למה אני מציינת את השיח הזה? כי בתוך כל הכאוס של הגירושין אבא שלי היה באמת היחיד שהחזיק ראש מעל למים וראה הכל מלמעלה, גם כשזה כאב לו מעבר למה שהמילים שלי יכולות לתאר כאן.
אני כותבת את זה כי ראיתי היכן נגמרת הקשבה ומתחיל מאבק, ואיך כל אחד רואה לנגד עיניו את סיפורו הכואב הפרטי וחובט באנשים זרים אחרי שהדביק עליהם את קלסתר פניו של אויבו. אני כותבת את זה כי זה אבא שלי, ואולי זה מסביר למה אני אוהבת ומאמינה לגברים באופן כללי, ולמה אני מזמנת לחיי גברים שאפשר לסמוך עליהם, יפים וגבוהים וטובים (חוץ מפאזה איומה של ג'י דייט שלא ניכנס אליה עכשיו). אני כותבת את זה כי במקביל לעצות מה"חברות", שחיזקו את הצד החרדתי והפגוע שלי וכמעט הצליחו לגרור אותי לשטויות בהפחדות שלהן, אבא שלי היה הקול שבזכותו התגרשתי מהר וקל. אני כותבת את זה כי התעוררתי באמצע הלילה וקראתי מאמר שהניח אחד המגיבים בטור של השבוע שעבר, שמנסח באופן מקיף את המשמעות האדירה שיש לאבא על חיי ילדיו. קראתי ופשוט התמלאתי אהבה לאבא שלי והייתי חייבת להתיישב ולכתוב אותה.זה לא כל כך הוגן, כי אבא שלי, שהיום הוא כבר יותר מעשור בפנסיה היה ארבעים שנה שופט, וזו העבודה שלו, לראות דברים ממעוף הציפור. זה גם האופי שלו, שבגללו הוא נהיה שופט מלכתחילה. אתמול מצאתי את עצמי צועקת על אמא שלי בטלפון, סביב איזה סיפור גירושין מזעזע בשכונה שלהם שאבא שלי מנסה לסייע בו. ואני צועקת על אמא שלי: שאבא ירד מכס המשפט וילך לדבר עם האמא, הוא כבר עשר שנים לא שופט! ואמא שלי עונה לי בשקט: אבא שלך תמיד יהיה שופט! מה אני אגיד, צודקת! מבינה שנולד לי טור אבהי לפרשת שופטים.
בפרשת שופטים, מופיעה פרשייה שתמיד מרגשת אותי ועושה לי נחת רוח של גאווה ביהדות היפה והחכמה שלי הזו, פרשיית עגלה ערופה.
א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.
אם מוצאים מישהו מת, רצוח, ולא יודעים מי רצח אותו, אפילו לא יודעים מי הוא, מישהו חייב לקחת על הרצח הזה אחריות. ואם לא מוצאים את הרוצח, אז המישהו הזה אלו חשובי העיר. ואם הוא נמצא בין שתי ערים מודדים איזוהי העיר הקרובה יותר למקום הימצאו וזקניה מבצעים את הטקס המוזר והלא סטרילי הזה. הם יורדים מרום מושבם ויוצאים החוצה, עורפים עגלה צעירה שעוד לא הספיקה כלום בחיים, אפילו לא לטעות, והם עורפים את ראשה בתוך מים של נחל איתן דווקא וטובלים בו את ידיהם, בערבוב הזה של הדם והמים, הם מודים שיש להם דם על הידיים ומבקשים לנקות אותו. הם אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", הם מבקשים מחילה על העיוורון שלהם, על זה שמציאות כזו יכולה להתרחש במרחב שלהם, והם לא מנעו אותה. כל מקרה פרטי הוא מיוחד ומורכב וטראגי, אבל הוא יושב על מצע חברתי, ועל זה הם לוקחים אחריות. על המציאות הכוללת שהניחה את הקרקע למקרה כזה. על החינוך, על הלך הרוח, על חוסר צדק ומשפט, על כל מה שיכול להוביל לחלל שמדמם על האדמה.
כשרואים דברים מגבוה, יוצאים מהמצב ההישרדותי הקטן ויכולים לראות את טובת כולם, הילדים וגם אנחנו. עוד יותר מגבוה אפשר לראות שהטוב של האחד לא בא על חשבון הטוב של האחר, כי השפע הוא אינסופי וכשחיים בשמחה ובחוויית שפע יש יותר ממספיק לכולם. מעוד יותר גבוה אפשר לראות את כל החיים נפרשים, את הרגעים היפים שבדרך, את החתונות של הילדים שלנו, את הנכדים, את הרגעים הקשים שבדרך, את העזרה שנצטרך ואת כל התמיכה שנקבל..
במתח הזה שבין ראיית העל לבין רחיצת הידיים בדם ומלמול של "לא ראינו", אנחנו חיים. איך רואים מלמעלה וגם מבפנים? איך נכנסים לפרטים המטרחנים של חוזה שכל מילה בו משנת חיים, ובמקביל מתחייבים ליצור מציאות שנוכל בה לא לפתוח את החוזה לעולם? איך צוללים לקוצו של יוד וממשיכים לזכור את המהות והדרך? איך מתמודדים עם כל העלבון והכישלון והכעס ומתמירים אותו לאהבה, אהבה גבוהה, שיותר משיש לה פנים, יש לה תדר? אנחנו הכי קטנים והכי גדולים, פתאום תוך כתיבה אני חושבת לעצמי, אנחנו גם נשים וגם גברים. הרי יש בתוכי מובלעת אמא שחיה את הפרטים הקטנים ורואה הכל גם כשהיא עוצמת עיניים, שמנגבת מזווית הפה ליכלוכים מקרוסקופיים שרק היא רואה. ויש בי אבא, אבא שצריך להגיע מהר ללב העניין איתו כי הוא מאבד קשב בפרטים הקטנים, אבל אם יבין מה הבעיה, משפט אחד שלו יסדר לי את הראש.
המהות הגברית והנשית יחד היא המהות האנושית, העולם הזה מורכב כולו מזכר ונקבה, משלימים. אלוהי הפרטים הקטנים ומלך מלכי המלכים, מנהלים את העולם הזה שמתקיים לנו בתוך הראש. ותודה להוריי שהביאוני.
אהבת אמת
ושבת שלום
אילת.
להגיב -
פרשת שופטים – אבא
[אילת מלמד]
כשהפלתי על ההורים שלי כרעם בחיים בהירים את החלטתנו להתגרש, התגובה המיידית של אבא שלי, היתה זו: "תגידי ליאיר שאנחנו אוהבים אותו ושתמיד הוא יהיה האבא של הנכדים שלנו ותני לי חצי יום לארגן לך עורך דין ממש טוב". ככה. זה אבא שלי. וזה לא רק טקטיקה, כי הם באמת אוהבים את יאיר ומתנהגים אליו כמו לבן, עד היום. והלב שלהם נקרע כשבחרנו להתגרש. למה אני מציינת את השיח הזה? כי בתוך כל הכאוס של הגירושין אבא שלי היה באמת היחיד שהחזיק ראש מעל למים וראה הכל מלמעלה, גם כשזה כאב לו מעבר למה שהמילים שלי יכולות לתאר כאן.
אני כותבת את זה כי ראיתי היכן נגמרת הקשבה ומתחיל מאבק, ואיך כל אחד רואה לנגד עיניו את סיפורו הכואב הפרטי וחובט באנשים זרים אחרי שהדביק עליהם את קלסתר פניו של אויבו. אני כותבת את זה כי זה אבא שלי, ואולי זה מסביר למה אני אוהבת ומאמינה לגברים באופן כללי, ולמה אני מזמנת לחיי גברים שאפשר לסמוך עליהם, יפים וגבוהים וטובים (חוץ מפאזה איומה של ג'י דייט שלא ניכנס אליה עכשיו). אני כותבת את זה כי במקביל לעצות מה"חברות", שחיזקו את הצד החרדתי והפגוע שלי וכמעט הצליחו לגרור אותי לשטויות בהפחדות שלהן, אבא שלי היה הקול שבזכותו התגרשתי מהר וקל. אני כותבת את זה כי התעוררתי באמצע הלילה וקראתי מאמר שהניח אחד המגיבים בטור של השבוע שעבר, שמנסח באופן מקיף את המשמעות האדירה שיש לאבא על חיי ילדיו. קראתי ופשוט התמלאתי אהבה לאבא שלי והייתי חייבת להתיישב ולכתוב אותה.זה לא כל כך הוגן, כי אבא שלי, שהיום הוא כבר יותר מעשור בפנסיה היה ארבעים שנה שופט, וזו העבודה שלו, לראות דברים ממעוף הציפור. זה גם האופי שלו, שבגללו הוא נהיה שופט מלכתחילה. אתמול מצאתי את עצמי צועקת על אמא שלי בטלפון, סביב איזה סיפור גירושין מזעזע בשכונה שלהם שאבא שלי מנסה לסייע בו. ואני צועקת על אמא שלי: שאבא ירד מכס המשפט וילך לדבר עם האמא, הוא כבר עשר שנים לא שופט! ואמא שלי עונה לי בשקט: אבא שלך תמיד יהיה שופט! מה אני אגיד, צודקת! מבינה שנולד לי טור אבהי לפרשת שופטים.
בפרשת שופטים, מופיעה פרשייה שתמיד מרגשת אותי ועושה לי נחת רוח של גאווה ביהדות היפה והחכמה שלי הזו, פרשיית עגלה ערופה.
א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה.
אם מוצאים מישהו מת, רצוח, ולא יודעים מי רצח אותו, אפילו לא יודעים מי הוא, מישהו חייב לקחת על הרצח הזה אחריות. ואם לא מוצאים את הרוצח, אז המישהו הזה אלו חשובי העיר. ואם הוא נמצא בין שתי ערים מודדים איזוהי העיר הקרובה יותר למקום הימצאו וזקניה מבצעים את הטקס המוזר והלא סטרילי הזה. הם יורדים מרום מושבם ויוצאים החוצה, עורפים עגלה צעירה שעוד לא הספיקה כלום בחיים, אפילו לא לטעות, והם עורפים את ראשה בתוך מים של נחל איתן דווקא וטובלים בו את ידיהם, בערבוב הזה של הדם והמים, הם מודים שיש להם דם על הידיים ומבקשים לנקות אותו. הם אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", הם מבקשים מחילה על העיוורון שלהם, על זה שמציאות כזו יכולה להתרחש במרחב שלהם, והם לא מנעו אותה. כל מקרה פרטי הוא מיוחד ומורכב וטראגי, אבל הוא יושב על מצע חברתי, ועל זה הם לוקחים אחריות. על המציאות הכוללת שהניחה את הקרקע למקרה כזה. על החינוך, על הלך הרוח, על חוסר צדק ומשפט, על כל מה שיכול להוביל לחלל שמדמם על האדמה.
כשרואים דברים מגבוה, יוצאים מהמצב ההישרדותי הקטן ויכולים לראות את טובת כולם, הילדים וגם אנחנו. עוד יותר מגבוה אפשר לראות שהטוב של האחד לא בא על חשבון הטוב של האחר, כי השפע הוא אינסופי וכשחיים בשמחה ובחוויית שפע יש יותר ממספיק לכולם. מעוד יותר גבוה אפשר לראות את כל החיים נפרשים, את הרגעים היפים שבדרך, את החתונות של הילדים שלנו, את הנכדים, את הרגעים הקשים שבדרך, את העזרה שנצטרך ואת כל התמיכה שנקבל..
במתח הזה שבין ראיית העל לבין רחיצת הידיים בדם ומלמול של "לא ראינו", אנחנו חיים. איך רואים מלמעלה וגם מבפנים? איך נכנסים לפרטים המטרחנים של חוזה שכל מילה בו משנת חיים, ובמקביל מתחייבים ליצור מציאות שנוכל בה לא לפתוח את החוזה לעולם? איך צוללים לקוצו של יוד וממשיכים לזכור את המהות והדרך? איך מתמודדים עם כל העלבון והכישלון והכעס ומתמירים אותו לאהבה, אהבה גבוהה, שיותר משיש לה פנים, יש לה תדר? אנחנו הכי קטנים והכי גדולים, פתאום תוך כתיבה אני חושבת לעצמי, אנחנו גם נשים וגם גברים. הרי יש בתוכי מובלעת אמא שחיה את הפרטים הקטנים ורואה הכל גם כשהיא עוצמת עיניים, שמנגבת מזווית הפה ליכלוכים מקרוסקופיים שרק היא רואה. ויש בי אבא, אבא שצריך להגיע מהר ללב העניין איתו כי הוא מאבד קשב בפרטים הקטנים, אבל אם יבין מה הבעיה, משפט אחד שלו יסדר לי את הראש.
המהות הגברית והנשית יחד היא המהות האנושית, העולם הזה מורכב כולו מזכר ונקבה, משלימים. אלוהי הפרטים הקטנים ומלך מלכי המלכים, מנהלים את העולם הזה שמתקיים לנו בתוך הראש. ותודה להוריי שהביאוני.
אהבת אמת
ושבת שלום
אילת.
להגיב -
פרשת ראה. הברכה שבקלילות.
[אילת מלמד]
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל…וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח…וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם
אחרי טור מעורר הדים, חלקם לא קלים, מתיישבת שוב לכתוב. הרבה כאב התנקז לאזניי בשבוע הזה, גברי ונשי כאחד. ישבתי ושאלתי את עצמי האם יש משהו שנעלם מעיני. ניגשתי לאורים ותומים שלי לקבל תשובות, להורוסקופ שלי, לפרשת השבוע. שוב קיבלתי תשובה מדויקת. הפרשה היא פרשת "ראה", והיא נפתחת בקללות וברכות.
כשעם ישראל יכנס לארץ, הדבר הראשון שהוא יעשה, זה לעמוד בין שני הרים, הר הקללה והר הברכה. כמה קרובים שני ההרים המנוגדים האלה, כמה קל להתבלבל ולבחור בהר הקללה, סטייה קטנה בדרך ואתה שם. ובכל זאת תמיד יש בחירה. אנחנו הבוראים והמעצבים של דרכינו, אם נבחר בדרך הברכה, נצא כולנו מבורכים.
המילה שעלתה בי מקריאת הכתובים היא "התמסרות". אנחנו נאחזים בציפורניים בחפצים ואנשים, אנחנו מפחדים לאבד, ליפול, להישבר. איש לא מבטיח לנו חיי ברכה, אז אנחנו נאחזים במה שאפשר כדי לספר לעצמינו שאנחנו מוגנים. אין הגנה אמיתית בקיום הזה. הבריאות שלנו, הכוח שלנו, העתיד שלנו לא ברור. ממקום של חוסר ביטחון וחוויית חיים של שרידות אנחנו נאחזים חזק יותר. ממקום של אמונה חזקה ביקום ודרכיו המוזרות, ממקום שמבין שהכל זמני, אנחנו יכולים באמת להתמסר. לשחרר. לשמוט.
נושא שמיטת הכספים העולה בפרשה, מרתק. כל שש שנים עושים ריסטארט כלכלי. אם מישהו חייב לך כסף, בשנת השמיטה חובותיו מתבטלים. אחיך, לוחשת באזנך הפרשה. אחיך הוא. מזכירים לנו לא להיות נוגשים של רעינו ואחינו. כן, הוא חייב לך כסף אבל הוא רעך ואחיך, ויש אלוהים בחיי שניכם ואלוהים, כמו אבא של שניכם, מזכיר לך לדעת מתי להניח לדברים. הישמר לך, מזהירה התורה, שלא תימנע מלתת הלוואה לפני שנת השמיטה שמא לא יחזירו לך והחוב יתבטל בשמיטה. אלוהים מבטיח לך שיברך אותך ויפצה אותך אם תנהג כבנאדם ולא תתנהל ממקום של צרות עין וחרדה כלכלית.
די, אני מתנערת עכשיו מול המחשב. קצת קלילות, אני גוערת בעצמי, היה לך פעם חוש הומור. מאבקים הם קקה, מי בכלל רוצה להיות צודק כל הזמן, למדת לשמוט חרדות וכספים, ולהרוויח אותם חזרה (גם את החרדות וגם את הכספים), תתמסרי, תניחי, שחררי. מאבקים עושים קמטים בפנים ודאגה מקמטת את המצח. תתנו לי להיות טיפשה קצת. תמימה ואוהבת. שני דברים, אני יודעת מובילים את חיי ומצילים אותי ברגעים קשים, אמונה והומור.
אני באה מבית שאסור לדבר בו על כסף, כסף היא מילה גסה. כשבעלי לשעבר היה מדבר אתי על כסף הייתי מקבלת צמרמורות רעות וכיווץ בבטן ומיד הייתי שונאת אותו. ככה, תגובה קלינית. הוא סידר את החיים בטבלאות אקסל ואני בלגנתי אותם. חלוקת תפקידים שכזו. שנתיים אחרי הגירושין, שלחתי לו מייל בזנב מקופל. אני ,שהצעתי לו להתגרש ממני ולהתחתן עם האקסל, ביקשתי בנימוס, את הטבלה לניהול שוטף של הכנסות והוצאות כדי שאצליח להתארגן על עצמי. באותו המייל השבעתי אותו שאם אי פעם יזכיר את זה או אפילו יחייך כשהוא קורא את המייל, חיוך קטן לעצמו, אני אדע את זה ואעשה לו הפחדות בחלומות.
מרגיש לי נכון, לצרף את הניסיון הראשון שלי בכתיבת בלוג, שכתבתי פעם פעם, לפני שנה. שנייה אחרי שהתפוצץ עלי המנוע של הרכב ופתח רצף של שואות כלכליות מצטברות. הבן זוג שהיה לי אז הבין שקשה לי, ונעלם. בקיצור, היה ממש כייף. ממש. כאבי גדילה (בציצי כבר לא יהיו לי, אז לפחות בחשבון הבנק). מאז קניתי אקו מיקרה רעשנית וחסכונית בורדו עם מחמם תחת לחורף שמתאימה לי למשקפי השמש ולהנד-בג האופנתי. אוטואית ידנית, כי אני כוסית עם פוזה של ערס (וכי ככה יכולתי לקנות חדשה מהשכרה עם הלוואת בלון). זהו, משחררת את הטקסט הראשון שכתבתי בכאב מחויך כשפנטזתי על בלוג שיכריח אותי לכתוב על בסיס שבועי.
לפניכם:
נכתב באוקטובר 2012
סוף מאי 2010, אני יושבת על המרפסת הקסומה הצופה לעמק ולאגם הדייג הפסטוראלי, ואומרת לעצמי, את נמצאת לפני השנה הכלכלית הכי מפחידה בחייך, גירושין, ארבעה ילדים עלייך חצי שבוע, על כל הצרכים שלהם, ואת לא מפחדת. הכישרון הנרכש, להתגרש, פתח בפניי את האפשרות להתגרש מאינסוף דברים- מהפחד שלי מג'וקים ועכברים (כי למה מי יבוא אם אני אצעק?), מאימת הבנקים (אני שמה עקבים וליפסטיק לפני שאני הולכת לבנק), מהפחד לישון לבד, מרעמים וברקים, מחו"ל, מריק, מעומס…
על הבלקון, שוטפת את העיניים בשדות, את האוזניים בציפורים, ואת חיי בדבש, הזדכיתי על החרדה הכלכלית!
אתמול בערב, אחרי שנתיים וקצת, מצאתי את עצמי מתפרקת בבכי ומשוועת לגבר גדול וחכם שיאסוף אותי בידיים חזקות ויבטיח לי שהכל יהיה בסדר.
הכל התחיל כשסעיף תמוה בפירוט כרטיס האשראי שלי עיקצץ לי בעין סימן שאלה, איזו עסקה עשיתי בכלל ב12000 שקל, שאלתי את עצמי. ומה זה למען השם, פרעון תשלום עדיף, ומאיפה צצו כל ההלוואות גישור האלה… אחרי התעקשות והרבה דקות המתנה, הגעתי לפקיד מאנפף, שאם הייתי פוגשת בכל סיטואציה אחרת, נגיד ב"בליינד דייט" הייתי מאפסת במבט, פה היתה ידו על העליונה והוא הסביר לי שזכיתי להיות חלק מתכנית בה הכסף המזומן שאני מושכת בכרטיס במקום לרדת מהחשבון נצבר לי, בכל חודש באופן קבוע. הם גובים רק 750 שקלים, והשאר ממשיך וצובר ריביות והלוואות גישור.
"מה???" צרחתי בטלפון, "מי לעזאזל ביקש את התכנית הזו ואיך אני מוצאת את עצמי אחרי שנתיים שהכרטיס ברשותי (הכרטיס הראשון מהחשבון שפתחתי לבדי לבדי בעצמי בעצמי מיד אחרי הגירושין) חייבת לכם 12000 שקל ומה ההיגיון בתכנית ההזויה הזו שאתם מחליטים "להלוות" לי כסף בלי שביקשתי וגובים עליו ריביות מנופחות לפי ראות עיניכם?"
הוא, באדישות, הציע שכשיהיה לי הכסף פשוט אסגור את החוב ושבעצם אני אמורה להודות להם על זה שהם הלוו לי כסף כל החודשים האלה… היטלטלתי בין צורך חייתי להשמיד את האידיוט לבין תיעוב עצמי וייאוש על זה שמפלצת כזו תפחה לי בדפי פירוט האשראי בלי ששמתי לב כי אני אמנית ומתעסקת ברוח ובאנשים ובטוב. כי בלה לה לנד, שם אני מבקרת על בסיס יומי, אתה מאמין שאם סך הכל החשבון מאוזן אז הכל בסדר ושאם עושים מה שאוהבים אז הכל בא על מקומו מעצמו ושאם אני מתייקת את ערימות המסמכים בקלסר מרשים שכתוב עליו 2012 בטוש אדום עם חוצצים וניילונים והכל, זה הרבה מעל ומעבר למה שאני הייתי מסוגלת פעם ושזו התקדמות אדירה, והקטע של לקרוא לעומק את הטקסטים המתויקים עם המספרים והמילים הפחות מובנות זה מותרות השייכות לגברים חרדתיים.
אז לרגע אתמול, באמת רק לכמה דקות, התיישבתי על הרצפה במטבח, והתגעגעתי לגבר חרדתי עם רגליים יציבות על קרקע העולם, שיחבק אותי ויגיד לי שאני לא צריכה להעסיק את הראש הקטן והיפה שלי בשטויות האלה ושהוא פשוט יסדר את הכל.
שבת שלום
שפע, בריאות ואושר.
אילת.
להגיב -
פרשת עקב – ואתנפל.
[מאת אילת מלמד]
בחודשים האחרונים מוצאת את עצמי בתוך מאבק. מאבק שלא יזמתי ולא ביקשתי על עצמי, מאבק משמורת של האיש האהוב שלי על ילדיו. אני, שהתגרשתי מאהבה, שישבתי על הסכם עם אבי ילדיי מתוך אהבה וכבוד לאיש שגידל אתי את ילדיי. מתוך האהבה המשותפת לילדינו, ישבנו וניסחנו את מה שניסחנו. כלכלית נדרשתי לעמוד על רגליי כדי שאבי ילדיי יוכל לעמוד על רגליו מול המציאות החדשה שהיו בה קשיים רגשיים ועול כלכלי כבד. ההבנה שטובת האחד היא טובת כולם ואין שני צדדים למתרס כי אם צד אחד שמבקש טוב, אפשרו לנו להתחיל בחיים חדשים. ילדינו, חוו חוויית פירוק אך לא ריסוק. אהבה מצדנו הובילה לאהבה וקבלה גם מצדם. כרגע, מול הכאב הבלתי נסבל והמציאות הכלכלית הבלתי אפשרית של האדם, שהוא המתנה המופלאה לה זכיתי בשנה האחרונה, אני מוצאת את עצמי נאבקת בעיקר בכעס עצום כלפי האשה ההיא, אם ילדיו המתוקים, ההולכים ומתחבבים עלי ועל ילדיי ככל שההיכרות איתם הולכת ומעמיקה.
שבת קסומה בה התרוצצו ארבעה בנים, שניים שלי ושניים שלו כשחיוך קבוע מרוח על פניהם, נגמרה בתסקיר בעייתי ולא מנומק של עובדת סוציאלית שנדרשה למלאכה האיומה של משפט שלמה בין שני הורים שאוחזים חזק ובאהבה בילדיהם, אבל בכעס שלהם באותה המידה. לא מתיימרת להיות אובייקטיבית, אך מתבוננת מהצד בהתנהלות הרסנית ומבקשת לעלות ולשבור את הלוחות עליהם חרוט ההסכם המקומם שנחתם תחת לחץ ומתוך רצון טוב. הסכם, שהוביל לכעס המכלה והרע הזה שמנהל כרגע את חיי שניהם.
כועסת על המשפט העברי שנותן לאמא עליונות על האב בנושא המשמורת ומתייחס לאב כמפרנס בלבד. כועסת עוד יותר על הרבנים כי יודעת כמה פשוט להגמיש את ההלכה המקוממת הזו בהתאם לשינויי הנסיבות בעולם בו אנחנו חיים היום. התורה היא תורת חיים, ככה למדתי כבר בילדותי, וחוקיה נועדו להשתנות ולהתאים עצמם למציאות החיים ולא להכתיב אותה. בעידן בו נשים מרוויחות יפה ואבות קמים בלילה לתינוקות בוכים, אין שום הצדקה לאחוז בהלכות מפלות השייכות לזמנים אחרים. כמה קל לשנות את זה, כמה מקומם שזה לא קורה. כועסת על נשים שמנצלות את האפליה בחוק ולא מבינות שסחיטה כלכלית של אבי ילדיהם, גם אם היא בחסות החוק, היא לנסר בגסות את הענף עליו ילדיהם יושבים.
בתור גרושה יצא לי לפגוש לא מעט גברים גרושים, לשמוע סיפורים קשים ולראות את היצורים האלה הרגישים והמבולבלים, מאבדים את עצמם בתוך המציאות שהתרגשה עליהם ברצונם או שלא ברצונם. המין החזק מקבל את כוחו מאיתנו, וכשאנחנו בוחרות למוטט אותם הם נדרשים לכוחות עצומים כדי להיבנות מחדש. לא חסרים סיפורים על גברים שהרוויחו היטב בעמדות ניהוליות וקרסו כלכלית בתוך מציאות של מאבק, בתוך מציאות של הורות מלאה מחצית מהזמן ועול מזונות לא סביר ולעתים בלתי אפשרי. חוויית חיים הביאה רבים מהם להתרסקות כלכלית ולעתים מתוך רצון שלא להיסחט הביאו עצמם באופן תת מודע למצב של חוסר כל כדי שלא יהיה ממה לקחת.
כשעמדתי עם אבי ילדיי מול השופט הצעיר עם ההסכם החתום, הוא התעכב על הסעיף בו אני לא מקבלת כסף מהאב אלא האב משלם את הוצאות הילדים ישירות למוסדות החינוך ולקופת החולים. זה היה לו כל כך חדש, עד שהיינו צריכים להסביר לו את הסעיף כמה פעמים עד שקלט מה כתוב שם ומלמל "זה מאוד יוצא דופן…". אנחנו הסתכלנו בחיוך אחד על השני, תמהים. היום אני מבינה כמה כוח יש להליך הזה, וכמה בריאה היא ההווייה בה האב משלם את הוצאות ילדיו ולא חי בחוויית משכנתא לאמא. לסכום נקבע רף עליון, מעבר לו אנחנו מתחלקים חצי חצי. שנינו הבאנו ילדים לעולם, שנינו מחוייבים לפרנסם, שנינו מחוייבים לחנך לקבל ולאהוב אותם, לראות אותם ואת הצרכים שלהם (צורך בסיס שלהם הוא שיהיו להם שני הורים יציבים ומאושרים). שנינו עושים כמיטב יכולתנו.
אנשים ששמעו על ההסכם הרימו גבה, התגובה הנפוצה היתה "אבל יכולת להוציא ממנו לפחות פי שניים". טרמינולוגיה מקוממת, חקיקה מקוממת. מודה, שהרגשתי לפרק זמן מסוים פילנטרופית, נדיבה ואצילה על שלא עשקתי את בעלי לשעבר. היום אני מתביישת בתחושה. מתבוננת על התהליך שקרה בפחות משלוש שנים בו שנינו בשלים לזוגיות חדשה, משתפים פעולה, דעות ושאריות אוכל משבת, ומסייעים אחד לשני באופן ששום סכום לא מפצה על היעדרו, וזו המתנה שקיבלנו שנינו על היכולת לראות את השני ולא רק את עצמינו בתוך הפירוק. על זה שבחרנו להתחלק כפי שמנחה ההיגיון הבריא ולא לפי החוק.
בשיאו של מאבק שאיני חלק ממנו גם אם הוא חלק ממני, פותחת את פרשת השבוע ומחפשת תשובות. פרשה שכולה עידוד לעם ישראל שיוכל לנצח ענקים ועמים עצומים כל עוד אלוהים נמצא איתו, וכמו שהיה עם אבותיו במצרים כך הוא יהיה איתו במלחמותיו. העם נדרש בתוך כל זה לשמור על אלוהיו כדי שאלוהים ישמור עליו. בקריאה שלי את הטקסט, לשמור על אלוהים זה לשמור על צלם אלוהים, להיות רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת. כשאנחנו זונחים את האלוהים שבתוכנו, הבורא והרואה והמבקש צדק, אנחנו משחררים את האלוהים מלעמוד לצידנו במאבק.
המילה שריתקה אותי בפרשה זה "ואתנפל", מילה יחידנית שמשה ממציא במאבק בו הוא יוצא בשם אלוהיו כנגד אלוהיו. כשאלוהים מאיים למחוק את עם ישראל אחרי חטא העגל, משה שרק ירד מארבעים יום וארבעים לילה כדי לקבל את דבר השם, מעלה את אלוהים לעוד ארבעים יום ולילה כדי להשמיע הפעם את דברו שלו. "ואתנפל", משה אומר, פועל שיש בו תפילה, נפילת אפיים, התנפלות, מפלה, אפליה, ונפילים. משה מתעצם ונופל, דורש ומתפלל, ארבעים יום וארבעים לילה מתעקש מול אלוהים על ההר בלי אוכל ושתייה, ובלי לקבל לא כתשובה.
וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי. טז וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי, וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. יח וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי יְהוָה, כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי, עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ.
אלוהים בכעסו מוכן לשרוף הכל, העם שיחת ובמהירות גדולה כל כך. הלוחות רק נכתבו, ההסכם רק ניתן, וכבר הם מפרים אותו. משה מנפץ את ההסכם, מפורר לאלף רסיסים את הלוחות הישנים, לא ההסכם הוא החשוב, הקשר הוא הדבר. אין בחירה, משה צועק לאל אשר בחר בנו מכל העמים. זהו, בחרת. ידעת במי אתה בוחר, הם קשי עורף מהרגע הראשון, הם בלתי נסבלים אבל הם שלך. הם הנחלה שלך בעולם הזה, הם החזות שלך מול שאר העמים. בחרת בהם ואין דרך חזרה. ילד לא מכניסים חזרה לרחם ועם סורר לא מכלים, עם סורר אוהבים ומחנכים. הוא מזכיר את האבות וזכותם, כל התמצית של העם התקיימה כבר בהם, אנשים גדולים כנים מאמינים ולא מושלמים. הכל בסדר, שום דבר לא השתנה. הלוחות לא מכתיבים את המציאות, הסכמים נחתמים ומופרים, ההסכם האמיתי הוא ההוצאה ממצרים וההליכה במדבר. אם אין חוק אין מה להפר ועל מה להיענש. הלוחות לא יכולים להיכתב חד צדדית ולחייב את שני הצדדים. את ההסכם החדש, משה מעצב ואלוהים צורב בו את המילים, ההסכם החדש לא מוצנח בקולות והר עשן, הוא נוצר מתוך הקשר, שני הצדדים לוקחים בו חלק ושניהם מחויבים באותה המידה. אלוהים יכעס יעניש אבל לעולם לא יכלה את עמו והעם יחטא, ישוב, יטעה ויתקן אבל יישא את אלוהים בקרבו, את הערכים ואת זכר אבותיו לנצח.
משה מלמד אותנו נחישות והקרבה, ארבעים יום וארבעים לילה של צום תפילה דיונים ותחנונים. אלוהים שיגן עלינו מפני האויבים קודם כל צריך להגן עלינו מפני עצמו ציפיותיו וכעסו. אבא זה אבא, משה אומר לו. אנחנו הלוחות, אנחנו ההסכם עליו שימך חרוט, תכלה אותנו ולא יהיה לך תוקף בעולם. "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".
מאמינה בשינוי, מאמינה בבחירה מחודשת גם במצבים שלכאורה כבר אין בהם בחירה. מזמינה את החוק העברי ואת האישה ההיא אל ההר ארבעים יום וארבעים לילה, צועקת על ההר, גם אם ההר שלי הוא טור אישי קטן. ואני מתנפלת כמו שנפילה שכמותי יכולה ליפול. די לכעס, די לעיוורון, די לגרור ילדים לתוך סכסוך אישי, די למהלכים חד צדדים, די לקורבנות. די לראייה כלכלית ואנושית צרה. די לכאב כדרך חיים, די למירמור. כל כך הרבה טוב יכול לבוא מתוך שיח בריא. בלי אוכל ושתיה, בלי גשמיות. רק רוח ברוח, אהבה באהבה, רצון טוב ברצון טוב. רק טוב יתרגש על כולם ואף שופט לא באמת יעזור פה. כל ההר עשן ורק העובדת הסוציאלית צועקת בתסקיר שוב ושוב "הסכמה", והמילים נופלות ריקות על הדף. כאילו אין מאחוריהן בני אדם.
עוד מילה: יודעת היטב שרבות הנשים, חלקן קרובות לליבי, שסובלות באותה המידה. זה צד אחר של אותו המטבע. יודעת שכל מקרה הוא מורכב וטעון, מאמינה שגם בתוך הסבך, יושבת פשטות שטובה לכולם. מאמינה בכל ליבי בשינוי. גם ברגעים אלה אחרי שנכתב מה שנכתב ואחרי הגהות הפינצטה שלי, מרגישה הצפה של אהבה. אהבה לילדים הקסומים האלה שמשתוללים עכשיו בבריכה, לאבא שלהם שגאה בהם על כמה הם שוחים יפה, ובאופן מפתיע גם לאמא שלהם. מאחלת לכולכם רק טוב.
אהבת אמת
אילת.
להגיב -
ואתחנן…. פרשה
[אילת מלמד]
תשעה באב. צמה. שוכבת מפורקת במיטה עם מיגרנה ושואלת את עצמי למה באמת אני עושה את זה לעצמי. תחושה פנימית מובילה אותי לצום. אחר כך יושבת עם רן בשיפודיה ממוזגת. הוא אוכל סביח ושותה קולה. צהריי יום צום שרבי ואין בי פיתוי, אפילו מיצי העיכול לא רוחשים, הפה לא מתלחלח. הכל בשליטה.
"גדלת עם אלוהים טוב", אמרה לי חברה כשפגשה את המשפחה עצומת המימדים שלי בשבת הבר מצווה של איתן. קרוב למאה איש, אחיי וצאצאיהם. כולם גבוהים, יפים, לבושים היטב, עצמאיים וצייתנים. חבורת תיכוניסטים מגניבים שלבקשת אבא יתקתקו תפילה באהבה ובחיבור. ככה, המשפחה שלי. כוח עצום של אהבה וביחד. דת יפה ומחוברת. חבורות חבורות של שיח וצחוק. כל מפגש משפחתי הוא ספק שנטיפי ספק שבת עיון. יצורים גבוהים ממני בחצי ראש (174 ס"מ אני, כן?) שמחבקים בהפתעה ומחייכים "היי דודה". אבא עם מוטת כנפי נחת אינסופית. אי אפשר למרוד באבא כזה, הסברתי לעצמי 40 שנות מדבר אישי בתוך דיאלוג דתי הלכתי שלא התאים לי. אם הוא היה קצת יותר כפייתי הייתי בועטת בגיל 17. משטר דיכוי זה קל. ברור מי הרעים, מי הטובים, ואילו הם הקורבנות. אבל כשהדיכוי הוא מבפנים, נובע מצורך כל כך בסיסי להתקבל, המרידות הן פצעים בנשמה. קו מרדני נמתח בכל צעד. תמיד מחשבה עצמאית רדיקלית רוחשת בתוך הכנעה של הגוף אל דרישות העולם החיצוני. הפער הזה בין ההבנה לבין המציאות הממשית, היא הסתרה מתמדת וחיים בתוך לוקר.
ואתחנן, מספר משה, וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.
אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן.
וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.שתי אימהות היו למשה. שתיים. אחת מצרייה ואחת עברייה, שתיהן אהבו אותו. משני עברי היאור לא שיחררו אחיזה בילד הזה. הזהות החצויה, היאור שעיבר אותו מחדש והחלב העברי שינק, הכל התערבב לעיסה אחת של זהות לא ברורה. כשיצא מהארמון וראה איש מצרי מכה איש עברי הוא היכה את המכה, גם כשהיה המכה איש עברי הוא היכה את המכה. לא לאומנות הובילה את משה אלא אנושיות. את אשתו הוא פגש במדבר, את ילדיו הוא הוליד במדבר. לבכורו הוא קרא גרשום, כי גר הייתי בארץ נוכריה, הוא מנסח את הגדרת קיומו. גר. במדבר הוא פגש את אלוהים, במדבר הוא עיבר עם. האישה הכושית אשר לקח, הביאה לו ילדים שלא המשיכו את שושלת ההנהגה. אולי כושית כי היתה זרה אולי כושית כי היתה יפה, אולי היא שיקפה את החור השחור בזהות של משה.
רק התחלתי, משה מתחנן, לראות. הטוב נמצא מעבר להר הזה, מעבר לנהר. לעבור, להתעבר, ולהיוולד שייך. אי שם בהמשך הדרך קיימת אפשרות לבית, שלנצח תישאר לא ממומשת. לא עיבורו מעניין את אלוהים אלא עיבור העם, אז אלוהים לא מעביר אותו כדי לעבר אותם. "ראה כי לא תעבור את הירדן הזה", משה נדחק חזרה אל המדבר, שוב משה, שוב מים, שוב זהות.
כי גר הייתי בארץ נכריה. מנהיג שכזה, משה. גשר עליו מתעצבת דמותו של עם כדי להותיר אותו במדבר. עצמות יוסף עולות לארץ. יוסף, שהיה משנה למלך פרעה, תמיד יהיה שייך לארץ הבחירה. משם יצא, יתום מאם אבל מחובר לאמא אדמה. משה לא. משה הוא הגרות, האונייה המוטבעת מול חופי הארץ כדי לכונן דיוק היסטורי כללי.
המון כוח יש בחוויית הגרות, אני חושבת. מתבוננת בבחירותיי הישנות. הובלתי אחרים במקומות בהם החור השחור של העדר זהות ניהל אותי. לימדתי באולפנות לשם הבאתי את האם המצרייה שלי, העברתי קהילה לומדת דתיים חילוניים כדתייה שחושבת חול, קהילה שלמה שהתהוותה ב"מניין צעירים" ביקנעם, רב עדתית ודתית גילאית וסוציו-אקונומית. הייתי שם המישהו שמבין את כל הקצוות כי אינו שייך למי מהם באמת, הגשר.
לא משה ולא קרובה להיות. אבל מבינה קשיי זהות. מבינה חור שחור. מבינה גרות. גרות דווקא בתוך ים של אהבה. בחוסר ההתאמה והדיוק. רואה איך בחרתי להפסיק לחיות את חיי והתחלתי לחיות את חיי הכלל. לפתוח את הבית, להביא את הבית אתי לכל מקום בו אני עובדת, תלמידים כמשפחה מורחבת, בית ששייך תמיד לאורחים ומאומצים. המון רעש כדי להרגיע איזה חוסר שקט פנימי. הרבה עשייה והרים לטפס, כי מלמעלה, רואים את התמונה כולה, מבינים הבנה גבוהה מבלי להתלכלך בפרטים, מבלי להידרש להתבונן פנימה.
בט' באב, מול רן, אהבתי. כמו בסטיאן מול הקיסרית ב"סיפור שאינו נגמר", בתוך החור השחור שיצר ה"כלום" או ה"יותר מידי", עם גרגר חול זוהר אחד בכף היד. לא יודעת דבר מלבד אותו השקט. לא מכירה אותי עוד. היכרות חדשה עם זו שמביטה מהעיניים הרואות אותי באהבה כפי שאני. אפס עשייה. אין עולם. הכל מת. הלוחות שבורים כבר. הבית נחרב. סיפור חדש מתחיל, אני מרגישה. אין לו גיאוגרפיה, אין בו עלילה או רצונות, שריון הלוחמת ומטה המושיעה נשמטו. אחרי צום ארוך מול בבואה אוכלת. שנה עד ט באב הבא, הוא מרגיע, את לא צריכה להחליט עכשיו. בינתיים מבטיחה לעצמי לחיות רק את חיי שלי.
חורבן כאבן פינה
שבת שלום
אהבת אמת
אילת.
—
הארה קטנה: ויתעבר במשמעותו בקריאת פשט היא "עברה וזעם". אלא שאנחנו כאן פושטים את הפשט ודורשים דרש. כשהתרחשו הדברים, חוויתי אלוהים כועס. לאחר זמן, כשמשה מספר את תחנוניו מרחוק והברזל כבר קר, לא זיהיתי כעס והעברה עוברה לקריאה חדשה.
להגיב -
פרשת דברים מפוזרים במדבר
[אילת מלמד]
"אילת שלי", אמא שלי אמרה לי בדרכה המעודנת, "לכל גוף יש תחת, אבל למה, ילדה שלי, למה תמיד את צריכה להיות התחת?", אני משערת שזה נאמר אחרי שהוזמנה שוב לבית הספר כדי לכבות עוד שריפה ממאבק שהובלתי כנגד איזשהו אי צדק או משהו כזה. עברו מאז כמעט שלושה עשורים שהפכו אותי לאמא שהמוטו שלה הוא "ברור את קרבותיך בקפידה". פוסט אחרי שבוע קונפליקטואלי.
לפעמים לוקח לעבור דרך של אחד עשר יום בארבעים שנה, תשאלו את עם ישראל. משה עומד לפני הכניסה לארץ במקום שמצוין במרחק הליכה של אחד עשר יום מחורב- הר סיני להלן. בחודש האחרון של השנה הארבעים למסע "במדבר הגדול והנורא הזה". משה מספר סיפור, סיפור שהעם מכיר ברגליו בפחדיו בקברות קרוביו בקרביו ובקורבנותיו. אבל הוא לא שמע את זה עדיין מסופר. הצוואה של משה מתחילה כאן. בסיפור –
א אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר, בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף, בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת, וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. ג וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ אֲלֵהֶם. ד אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן, וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי. ה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר:
"מול סוף בין פארן ובין תופל, ולבן וחצרות ודי זהב" , מול הסוף של משה, או הסוף של הים של משה, ששמר עליו אז באותה התיבה, מספר פארו של העם ואת כל התיפלות, מלבין מה שניתן להלבין ומזהיב מה שצריך למרקר. חצרות וחורב, הכל פה, מתארגן מחדש לסיפור שיהפוך את כל השבטים האלה לעם עם היסטוריה אחת. הנאראטיב היהודי, שלוש ארבע ו…
משה, שהתחיל את חייו הבוגרים בלהכות איש מצרי שמכה איש עברי, עומד כאן אחרי שהיכה עם שלם שמכה עם עברי. הוא, שעמד איתן מול שליט המעצמה הגדולה מכולן ופורר אותה, נאבק בהתפוררות שלו על בסיס יומי מול אינסוף ריבים שאירגן לו עם ישראל. הוא פותח את דבריו לפני הכניסה לארץ כשהוא מזכיר לעם "את טרחכם את משאכם ואת ריבכם". איך היו על סיפה של כניסה לארץ וחטאו במרגלים ואיךנאלץ יחד איתם להסתובב ארבעים שנה במדבר כדי למות בו.
אם הייתי בדור המדבר בטח הייתי נשרפת מזמן. אני חושבת על הפה הגדול שלי. בטוח לא הייתי שותקת למשה על ההנהגה המגומגמת. בדמות המתבגרת שלי, הבת של מנחת "אדלר" שלי, הילדה שכבר ביסודי העירה למורים כשנתנו עונשים לא חינוכיים, אני כזו. בלתי נסבלת. "אני לא מקנא במורים שלך" תקע בי אז את המילים איזה בימאי מפורסם לטקס לזיכרו של לא זוכרת מי, שהובא במיוחד לכל אולפנות בני עקיבא או משהו ואז נתן לי את הטקסט הכי קצר וטפשי כי באתי לו לא טוב.
שכחתי אותה כבר, את זו. אני חמאה הפכתי להיות עם הזמן, ונמנעת מקונפליקטים כמה שניתן, רצף של חוויות מוזרות בהן אני התלמידה האהובה על המורה היכו אותי בתדהמה בהתבגרותי, איזו נעימות שקשה לי לתאר אותה להיות בידיים טובות. לסמוך. לנוח מכל האנרגיות המכלות האלה של תלונות ומריבות ובכיות שכולן באות להגן על עצמי במקומות לא בטוחים.
השבוע פתאום הייתי ככה שוב, כועסת ופגועה. בלימודים שבחרתי לי לשנת שבתון למרות שלא השתלמו תגמולית ומצאתי את עצמי אחרי שנה עמוסת תקיעויות והתנגדויות, ב"אינטנסיב" מפרך, מרגישה מוחמצת וכואבת. ילדה ענקית כזו שהפכתי להיות, או שהייתי תמיד, מרגישה ילדה קטנה ואבודה. שוב מקומות בהם אני נפלשת ומוצאת ממצרים, נזרקת למדבר ולא יודעת אם אגיע לארץ הבחירה. בתוך זה, שקופה שכמותי, ממגנטת אלי את הקבוצה ומכנסת "חצרות" מבלי להתכוון וודאי בלי להתאמץ. "תפסיקי להרוס לכולם", אני סופגת האשמות, מתכווצת נזופה לגודל אפון וממלמלת: "צודקת".מתוך הארכיון יצאה המתבגרת שלי במלוא הדרה, המילים "או שתתיישרי או שתלכי הביתה" היו מוכרות לאוזניי כמו שיר ילדים טורדני.
בתיכון, באיזשהו שלב, לא משנה כמה התעייפתי מכל זה וביקשתי לנוח, כל מרידה נשאה את שמי וגם אם ישבתי בצד בשקט נקראתי למנהלת האולפנא לשיחת נזיפה. היו לה עיני תכלת נוקבות ויכולת לפרק אותך לשלולית דמעות במבט אחד. אני פיתחתי טכניקות מול ה"מדוזה" הזו ולעולם לא הסתכלתי לה לעיניים, מתחת לשולחן הייתי מצליפה קצובות עם יד ימין באצבעות יד שמאל מהזרת עד האגודל וחוזר חלילה. עד שנגמר. ממלמלת לעצמי בראש "רק לא לבכות" בלופ, ולא מרימה מבט גם כשנשאלתי באירוניה מופגנת "האם ההורים שלך גאים בך?"
חושבת על הפוסט המבולבל הזה ועל העם המבולבל ההוא, שכל תלונה שלו יכלה להיגמר במגיפה של 24000 קורבנות אדם, ועל הדרך המעגלית הארוכה שעשה. על כל ההתנגדויות שלו והפחדים שהביאו אותו לעשות דרך של אחד עשר ימים במשך ארבעים שנה מפרכות. מתנחמת במחשבה על קפיצות גדילה שמתרחשות במקביל לכל זה, כי בחיי למדתי, שלעתים, דרך של ארבעים שנה אפשר לעשות באחד עשר יום.
וכמה טוב שיש עוד ספר שלם לעבד את ארבעים השנים לפני שנכנסים לארץ, ולתת למשה לספר לנו סיפור, לסדר את כל החוויות במבנה שיש לו התחלה וסוף והתפתחות. את קשי העורף האלה הוא מלמד קודם כל שהם לא לבד, ושגם אם היו ספקנים, אלוהים יילחם להם כמו שנילחם במצרים. ואז מפרט במי להילחם ובמי לא. באחיכם, בני עשיו, אל תתגרו. במואב אל תגעו, בני לוט, משפחה. עוד תראו שעשיו יטפל בו בשבילנו. עמון, ענקים, אורקים כאלה, ארץ רפאים תחשב. לא להתעסק. את סיחון היה נכון למחוק. גם את עוג מלך הבשן. עד שיגיעו הביתה מחכות עוד הרבה מלחמות. משה מסדר להם את הראש, קרבות אבודים להניח בצד, עם אחים לצאת בסדר, לתת לאחרים להילחם בשבילך כשהקרב אבוד או כשזה עניינם יותר מעניינך… מעניין, אני חושבת. הסיפורים נשמעים אחרת פתאום. מה שנתפס אז על ידי העם כתבוסתנות מול מואב ועיקוף מיותר, פתאום מובן. סבלנות ואורך רוח במסע…
אחרי שבוע קונפליקטואלי, מחכה למבוגר אחראי שיעזור לי לבנות מכל זה סיפור. מיד אחזור, אני לוחשת לעצמי, ונבין את עצמי יחד.
שבת של מנוחה
אהבת אמת
אילת
להגיב -
פרשת מסעי, בגילגול הזה.
[אילת מלמד]
פרשת מסעי היא אחת הפרשות המשעממות. זו היתה פרשת השבוע של הבן שלי, איתן. רצף של 42 התחנות של בני ישראל במדבר. ויסעו ויחנו ויסעו ויחנו וכו וכו… אני נוסעת בזיכרוני אל בר המצווה שלו, שנה אחרי הגירושין בדיוק. שבת שלימה, משפחה דתית עניפה, אגף שלם שלא מדבר אתי כי התגרשתי מהבן שלהם (יקים, הם יהודים קתולים, אמר לי אז חבר טוב), הפצעים עוד היו טריים, העצבים חשופים, עשינו הכל כדי לתת לו חוויה הכי טובה שאפשר. קמתי אז בשש בבוקר וקצצתי שני ארגזים של ירקות דק דק לארוחת הבוקר שחיכתה לכולם אחרי הקריאה בתורה. קידוש של סבתות זממתי בהבנה שיש משהו באוכל של סבתות שאי אפשר לעמוד בפניו, שיש בו משהו שממיס רגשית ועושה משפחה גם אם הכל נפיץ. הארוחה היתה על טהרת הקיגל והקובנה. סבתות מבינות עניין בקומבינציה של קמח ושמן. אוכל הכי מנחם שיש. סלט ענק קצוץ דק דק, טחינה ושמנת. אה..וחמוצים כיאה לקיגל כי בלי זה זה פשוט לא אותו הדבר.
בשבת האחרונה בפיילוט המרגש בראשוניותו עשינו קריאה מונחית בתורה, stora-telling, שעתיים מרוכזות של דברי עומק וחום משפחתי נוגע, שהשאירו את כל הנוכחים בתוך האולם. כולם לקחו חלק, מי בדיבור, מי בנגינה, בשירה, בתשורה, מי בקריאה בתורה ובברכותיה. זו לא היתה המשפחה שלי, אבל היה לי הכבוד להיות בשעתיים האלה חלק ממנה. וכשקראנו על מניין בני ישראל כמשפחות משפחות ולא כיחידים לקראת הכניסה לארץ, הזמנתי את כל הסבים והסבתות, חלקם גרושים ונשואים כבר שנים ארוכות מחדש לעלות לתורה. כשהם עמדו מאחוריי כולם ושרו יחד את ברכות התורה, הרגשתי גוש דמעות בגרון שכמעט ולא איפשר לי לברך אותם.
אז, בבר מצווה של איתן, הכנו שיעור חווייתי, אבא שלו ואני יחד. התורה מלמדת אותנו שיש פשט ודרש. פשט הוא, בעיני, הכוונה המקורית פרקטית של הכתובים, והדרש…אוי הדרש הוא אינסופי, בחירת המילים מצלולית ורבת משמעות ופנים, נוגעת בנימים אחרים בכל פעם שקוראים אותה. הפשט שלנו אז היה, כעס כבוש, שתיקות, הפרדה ורצון טוב. הדרש, לעומתו, כך אני מרגישה, קיפל בתוכו את כל ההמשך, גם את יום ההולדת 15 שחגגנו לאיתן השבוע, במסעדה הבאמת טעימה וחביבה עלינו ובסרט, והיה כייף, פשוט, נעים, מצחיק, וקל. רק שנתיים עברו מאז. אולי גם מקפל בתוכו את ברי המצווה של הנכדים שלנו בהם נעמוד יחד כגב משפחתי אחד אנחנו ובני זוגנו הוותיקים כבר, אמן.
אז בשיעור הבאנו את הפירוש המופלא החסידי והמרגש לפרשה המשמימה, לכאורה, שנפלה בחלקנו:
"אכן מבואר בספרים הקדושים פרשה זו של מ' מסעי בני ישראל היא מהפרשיות הגדולות בתורה, שטמונים בה עניינים נשגבים השייכים לאותו הדור ולדורות הבאים, וכמאן דאמר בספר הקדוש דגל מחנה אפרים בשם הבעש"ט, כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה וכו'. ומסיים שוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע"
כי הפרשה היא רשימה של מקומות, אמנם, אבל השמות עצמם וההדהוד המטאפורי שלהם הפעיל את כל היושבים. הכנו גזירים של כל שמות המקומות וכל אחד בחר שלושה, אחד שמסמל מקום שהיה בו בעבר, אחד שמסמל את מקומו הנוכחי ואחד שהוא רוצה להגיע אליו. אין לי הרבה מה להוסיף מלבד ההמלצה לעשות את זה עם חברים או עם המשפחה, זה מוציא דיאלוג רב דורי מרגש, ושיח פנימי שפוגש שיח פנימי של אחרים וזה קסם בפני עצמו. רק אסיים ברשימה חלקית של שמות התחנות במסע החיים הזה, כל מילה היא סיפור, קיראו ותנו להן להדהד…
סֻּכֹּת
פִּי הַחִירֹת
מָרָה
אֵילִמָה
דָּפְקָה
קִּבְרֹת הַתַּאֲוָה
רִתְמָה
לִּבְנָה
חֲרָדָה
מַקְהֵלֹת
תָחַת.
מִתְקָה
מֹסֵרוֹת
חֹר הַגִּדְגָּד
הֹר הָהָר
עִיֵּי הָעֲבָרִים
שבת שלום ואהבת אמת
אילת.
—
בתמונה: נעם הבכורה שלי ואיתן בבר המצווה על רקע "בגלגול הזה" ששרנו לו.
להגיב -
פרשת "פנחס" – על קווים, פרשות ומים
[אילת מלמד]
לאחרונה יצא לי לשוחח עם המורה שלי לתושב"ע מהאולפנה. בווידוי מרגש סיפרתי לו שהחומר היחיד שאני זוכרת מהתיכון (מלבד תהליכי היווצרותם של מכתשים) זה החומר שלמדתי אצלו. הוא מאוד התרגש. כמובן שלא התאפקתי והסברתי, שהשקעתי בהפנמת ההלכות והכרתן לעומק, כדי שאדע איפה אפשר לעגל פינות. הוא, איש חרדי, שנייה לפני פנסיה, ענה: "נו טוב, משלא לשמה יבוא לשמה".
חוויית החיים בין שני עולמות היא חוויה קיומית שבתוכה אני מתנהלת מאז שעמדתי על דעתי. אל תוך בתי הספר הדתיים בהם לימדתי הבאתי את התיאטרון, ולתוך התיאטרון הבאתי את הטקסטים האהובים עלי ואת מי שאני. כדתיה הייתי מעין גשר בין החיים ההלכתיים לבין החילונים איתם באתי במגע, וגם היום אחרי שנפרדתי מההלכה עד כמה שאפשרי לי כי עדיין היא הלך מחשבה שיושב בבסיס המוח שלי, אני נתפסת כחברה של אלוהים, ועדיין מוצאת את עצמי עונה על שאלות הלכתיות ומופתעת בכל פעם מחדש עד כמה המידע עוד יושב נהיר ושליף אצלי בזיכרון.
בשבת הקרובה, פרשת "פנחס", אני וידיד עסקי מפתיע, שהחיים זימנו לי, מריצים פיילוט לשבת "בר מצווה" ברוח היהדות והאקולוגיה. במתחם יפהפה בקיבוץ דליה, בכוונה לשלב את ה"כל טוב" התרבותי יהודי בחיים החילוניים הערכיים, עם המשפחה, המבקשת לחגוג בדרך אותנטית ונכונה להם את התבגרות בנה הבכור וכניסתו למצוות. למרות שיש מאחרי הרבה שעות במה והפעלת קהל, ולמרות שארגנתי אינספור אירועים משפחתיים רבי משתתפים (כ-100 איש במשפחה המצומצמת. עד 120..) אני נרגשת כמו ילדה לקראת ההזדמנות להיפגש, חילוניות ישראלית מודרנית, עם מה שנהוג לקרוא "ארון הספרים היהודי". מפגש שיתחיל בסעודת ליל שבת מתובלת בטיש חסידי-רוחני-קומי-אינטראקטיבי. בבוקר נתכנס לקריאה רעננה בתורה, בהשראת ה"s-tora telling" המשלבת קהל ותכנים עכשוויים רלוונטיים. בתוכה גם בר המצווה, ילד דק וארוך, ציני חקרן ומעמיק, יישא דרשה.
תהליך כתיבת הדרשה היה מרתק. אחרי שפירקנו יחד את הפרשה וניתחנו אותה עד שנותרה מפורקת לגורמים במחברת שלי, איחינו אותה לכדי דרשה. בעיצומן של ההכנות לשבת לקחתי פסק זמן כדי לגזור למענכם רסיסים מהדרשה:
אלוהי הרוחות לכל בשר- מודל להנהגה
כשמשה יורד מהר העברים, הר נבו, הוא קורא לאלוהים "אלוהי הרוחות לכל בשר".
במסעותיו, משה מטפס על הרבה הרים. על הר סיני הוא בילה ארבעים יום בלי אוכל ובלי שתייה. עכשיו, לפני מותו, הוא עולה על הר שממנו רואים את שני צידי המטבע, את התמונה הכוללת, את המדבר ואת ארץ ישראל, את אלוהים ואת בני האדם, את הרוחות ואת הבשר.
אלוהים בכבודו עובר תהליך, כשהוא הופך מ"אלוהי הרוחות" ל"אלוהי כל בשר". זאת אומרת שאלוהים יכול היה לשלוט על ההתרחשות (אלוהי כל הרוחות) ובמקום זאת, הוא בחר להיות משפיע על בני האדם (אלוהי כל בשר). הוא מבין שהאידאות שלו, צריכות להתקיים בתוך המציאות.
בפרשה רואים שאלוהים מקשיב לשטח ופתוח לשינוי תכניות. כשבנות צלופחד דורשות נחלה הוא משנה את חוקי היסוד כדי שיתאימו למצב המיוחד שלהן. גם מהבקשה של משה למנות לו יורש, אפשר להבין שאלוהים לא חשב לשים מנהיג אנושי לכניסה לארץ, אלא תכנן שייכנסו תחת הנהגה אלוהית. משה מסביר לו שבני אדם צריכים רועה. מישהו שיהיו לו פנים וקול. מישהו שאפשר יהיה להזדהות איתו וגם לכעוס עליו. אלוהים מקשיב, משקלל נתונים ולבסוף מסכים. ניראה לי שאלוהים בעצמו חשב שהעסק יתקדם הרבה יותר מהר, וארבעים שנה של שוטטות במדבר לא היו בתכניות המקוריות שלו. יכול להיות שהוא הבין שהתקדמות כוללת לפעמים, גם צעידה במקום.
בתוך התהליך שעברתי, ההורים נהגו בדומה לביטוי שאלוהים משתמש כשהוא נותן למשה את יהושוע, ואמרו לי: "קח לך"-לבקשתך, לרצונך, לאחריותך.
מטפסת עם משה על הר העברים, ורואה את הארץ שלי, חלקת האלוהים התחומה, ואת כל מה שמחוץ לה. יד ביד עם משה ברגע הזה, בו אני מצליחה לראות את שני הצדדים, את התמונה המורכבת. להרגיש את הרוח המפעמת ולחיות בבשר. מהר העברים היהדות ההלכתית יושבת היטב עם הרוח וגם עם הגוף. כאן, על קו פרשת המים (פרשות ומים), מלבד המאמץ הלא פשוט לשמור על שיווי משקל פנימי בנקודה הקסומה והמורכבת הזו, אני לרגע מרפה ומתרגשת מכל שפע המים הזה הנשטף דרכי ומצדדי, משלל 70 הפנים לתורה ולחיים ולקשרים בין אנשים לטבע לתרבות ולעצמם.
את הטיש אפתח במילים:
טיש- שולחן ביידיש
לא "שולחן ערוך" של הלכות ופלפולים. שולחן ערוך של סיפורי מעשיות.
באירופה, במקומות הכי אפלים עניים ורדופים, עטויי שחורים, כמעט בלתי ניראים, צמח זוהר מסוג חדש…מילים זוהרות באלף ניצנוצי אור, ניצוצות של שמים זרועי כוכבים בתוך בתי מדרש קטנים. אנשים חיפשו חוכמה.
לא את חכמת הראש, אלא את חכמת הלב הכל-כך חמקמקה: חכמת השמחה!חכמת הנפש המיוסרת בתוך גוף, המבקשת להתעלות אל השמים ולבקש את האלוהים.
הדרך לרקיע- סיפורים!
מובן שתמיד יהיה מי שיאמר כי סיפור זה או אחר אינו יכול להתקיים במציאות, לא ייתכן שיהיה אמיתי מבחינה אובייקטיבית, אין לכך חשיבות, חסיד אובייקטיבי אינו חסיד.
אנחנו נספר לכם הערב סיפורי ניסים…
רק נזכיר לפני כן שניסים הם יצורים מוזרים, מי שמאמין בהם, הוא אידיוט ומי שאינו מאמין, הוא כופר. מי שאינו מאמין….אין לו באמת סיבה לחיות!
מאחלת לעצמי שתעבור השבת בטוב, בפשטות ובשמחה.
שזו תהיה רק התחלה, שיעשה לי חשק לעוד, שיבואו עוד…מאחלת לכולנו שבת שלום
אהבת אמת
אילת
להגיב -
פרשת השבוע: בלק. מילים.
[אילת מלמד]
שבוע הספר העברי. געגועים לסבא. נזכרת בירידי הענק של הילדות, כשאני סוקרת באכזבה את הדוכן המוזל של סטימצקי. אולי זה הזמן היחיד שאני רק מתגעגעת. בימים אחרים, הגעגוע מתערבב לי בפחד וכיווץ וכמובן באהבה והערצה כי סבא שלי היה איש ענק עם קול נמוך ורותח, ידען ומרתק דורש כועס ומתעקש. אבל בשבוע הספר, בין הדוכנים, הוא היה רק מרגש. האיש שחדר העבודה שלו רחש ספרים, מצופה ומלא אותם, באמצעו עמד שולחן עבודה מעץ כבד שכמעט ולא ניראה תחת כל המילים, העטים הנובעים והדפים המשורבטים מילים ודמויות. מהספרים הערומים עומדים ושכובים על המדפים הציצו פתקאות ודפים מקופלים בגוונים שונים של היסטוריה- מחשבות, סיכומי שיעורים ודברי תורה. האוויר רחש מילים ואבק במרפסת הסגורה של הבית ברחוב חניתה בחיפה. למרות המעבר לחיפה, חדר העבודה לנצח נשאר ירושלמי. ביריד הספרים הגדול ברוממה הוא היה מדלג כמו ילד ומעלעל ספרים דוכנים ונכדים. כל אחד מאתנו קיבל שני ספרים, האחד אותו בחרנו לבד, והשני בו בחר סבא בשבילנו.
סבא היה מורה מנהל ומפקח. כשהכרתי אותו, הוא היה פנסיונר והרצה בשלוש מכללות חיפאיות, אבא תמיד התגאה בכך, שהאחת חילונית השניה סרוגה והשלישית חרדית. שם לימד מתודיקה של מתימטיקה והוראת תנ"ך. כשהיה מנהל צעיר בירושלים, בכל יום שישי, היה נכנס לכיתה ובלי מילים משרבט ציורים צפופים זה על גבי זה בגירים צבעוניים, מאייר רגעים מפרשת השבוע על גבי הלוח הירוק. הילדים היו עוקבים בדממה, הוא תמיד אהב לצייר מול קהל (גם כשהיה מאייר לי איזה ציור לפעילות בבני עקיבא היה דורש שאעמוד לצידו ואתבונן, כי הרי "הוא לא עושה את זה למען עצמו…") רק אחרי שהלוח היה מלא, היה משוחח עם התלמידים על הפרשה.בבית הספר שלי החיפאי הלוחות היו מכוסים בטבלאות ושאלות צפופות לעבודת בית, העלילות התנ"כיות היו טקסטים מרווחים חללים מדוייקים להשלמה עצמית, "מי אמר למי" ו"על מי נאמר". בתור מופרעת קשב מלאת אנרגיה תזזיתית, השיעורים בבית הספר, היו מלווים בעונשים ועלבונות, ובאמירה הקבועה של המורה לכיתה, כששוב לא הכנתי שיעורי בית בתורה, ש"אם הייתם יודעים כמה ספרים יש לה בבית, כל המפרשים הכי נדירים, הלוואי שבספריה היו כל כך הרבה ספרים". הייתי מסומנת שוב ביומן ונשלחת לכיתה א' לעמוד בפינה.
לפני המבחנים הייתי הולכת לסבא, שם המקרא היה מקבל נפח של סרט הרפתקאות, עם דמויות עצומות וזעם אלוהי אוהב, נביאים היו זועקים בכאב, מלכים היו מתגרים בגורלם וקוראים תיגר על סדרי העולם, ממלכות היו מתרחבות ומתכווצות לפי רצון האל ומעשי מנהיגיהם, וכשסבא צעק בשם הנביא "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" על העם הזה שמקריב קורבנות לאלוהים וליתר ביטחון גם לבעל, אני ישבתי מול שולחן האוכל ורק התאמצתי לעצור את הדמעות, לא מסוגלת להכניס לפה את עוגיות החמאה המתפוררות של סבתא. וסבא גער בי: "אם את לא מקשיבה, אני לא אדבר" והייתי כל כל כך פגועה על ההתנהגות של העם ועל זעם הנביא ועל זה של סבא ששתקתי. אבל במבחן זכרתי הכל. עד היום זוכרת.
פרשת "בלק" היא פרשה שבוחנת את כוחן של מילים, היא נפתחת בהבנה הפשוטה של בלק מלך מואב, שאת עם ישראל אפשר לנצח רק בעזרת מילים. אחרי שישראל מחץ את סיחון, ברור שיש כאן אלוהים שנוכח בסיפור ובלי לקלל את ישראל מקדושתו לא ניתן יהיה לחדור את השיריון האלוהי. בלק שולח את בלעם, נביא הגויים, המנסה לקלל כמה פעמים ולא מצליח, מנסה לשחרר מילים מחלישות, והן לא יוצאות מפיו, אנחנו פוגשים אתון מדברת דברי חכמה וגוערת באדוניה, המילים נמצאות בחלל האוויר, האמיתות עומדות כמציאות איתנה בסופו של מסע ארוך, מעל לחולות הנודדים והרוח המדברית, מקיפות את אוהלי ישראל הטובים, כפי שמכנה אותם בלעם. מילות אמת אלוהיות מגינות כמו קירות על העם ועל המשכן השוכן בתוכו ועל כליו העטופים יריעות עור. וגם אם רק אתון תהיה קשובה להן הן ייאמרו דרכה. המילים הן אותן המילים.
בספר שבתוכו אני גרה כרגע, במילים של אלי ויזל על "הנשמה החסידית" אני קוראת סיכום למהותם של סיפורי רבי נחמן:
עולם קסום ומכושף, הנשלט ומועצם על ידי המילה. "המילים מסוגלות להשתיק רובים", אומר רבי נחמן. "אפשר להעניק חיים למילים באמצעות מילים". המילים מסוגלות להרוס את החומה המוצקה ביותר. המלה היא המרגשת שבכל התגליות, ואף המפחידה שבהן.
בלעם התבקש לקלל את ישראל ולא הצליח, במקום לקלל הוא בירך. העם ישב זחוח אחרי כיבוש סיחון והברכה "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" מפיו של נביא הגויים, התיישבה על היוהרה הזו כמו אבן ראשה רקובה על קיר הבית, אבן שדרדרה ברגע את כל מילות ההגנה והשאירה את ישראל חשופים וטפשים, יהירים וטועים. מיד אחרי הברכה, קרעו במעשיהם את יריעות האוהלים הטובים והלכו אחרי אלוהים אחרים זונים בהמוניהם ובמנהיגיהם אחר נשות מואב עמו של בלק. הוא ביקש לקלל ויצא מברך, יצא מברך ובעצם קילל. מילים והפכפכותן, מילים וכוחן המרעיל המגדיל היוצר מציאויות ומפורר אותן, כפשוטן, או בהפוך על הפוך.
שבוע הספר תשע"ג, מילים יקרות נמכרות בזול, נביאים ונבואותיהם, עומדים בכיכר השוק ומשוועים לקהל, ואני בין המילים, ילדה קטנה, יד זעירה בתוך האצבעות העצומות של הסבא הגדול שלי, מבקשת דרך בין המילים, מילה אחת אני בוחרת, ומילה אחת סבא בוחר בשבילי, מבקשת לבנות מהן טור שהוא אישי נבואי קוסמי עליז, מבקשת להשתקף דרכן אני, בוררת אותן בקפידה כדי לבנות בהן אוהל טוב שיהיה לי בית.
להגיב -
פרשת חקת: מילד למתבגר
[אילת מלמד]
כמעט שלושה חומשים אני מסתובבת עם בני ישראל במדבר במעגלים, מהרמקולים של ענני הכבוד אנחנו שומעים את דיגדיגדוג בלופ, רק כדי לא לשמוע שוב את השאלה "עוד כמה זמן מגיעים?" מתמודדת עם ה"איכס על אוכל" שלהם, עם געגועיהם הלא רציונליים לסיר הבשר למרות שמה שהם ערבבו במצרים היה בעיקר טיט, ולאורך כל הדרך, הם לא מפסיקים לבכות ולהתלונן. ובעיקר, ארבעים שנה במדבר, אלף מגיפות, איומים ועונשים ונראה שהם לא הפנימו כלום.
כל הרוטינה הזו הבלתי נסבלת אליה התרגלנו, העם מתלונן, משה מתפלל, אלוהים מתעצבן, משה מרגיע, אלוהים מעניש, משה מפסיק את העונש, העם מקבל מה שרצה מוכה ורגוע עד הפעם הבאה. משה השוטר הטוב, אלוהים הרע, קוברים את המתים, והחיים חוזרים למסלולם.
יש שלב בהורות, שאתה מרגיש שאתה צריך בכל יום לחנך את הילד מחדש, זה מרגיש כאילו אין זיכרון, למידה והתפתחות כלל. ואם אנחנו כהורים מחזיקים איזו מטאפורה פוליטיקלי קורקטית למקל, הרי למשה היה וואחאד מקל, מטה קסמים, המטה שהפך לנחש, שהפך מים לדם, שהביא מכות איומות על מצרים והפסיק אותן באחת, פתח את הים ותמיד התנופף שם ברקע מלווה את משה, הרועה הנצחי, המקל שהוא גזר. כשמשה אומר יבוא שוטר בא באמת שוטר, כשהוא אומר חכה חכה שאבא יבוא הביתה, מדובר באל הנקמות בכבודו ובעצמו.
ואז מגיעה פרשת חקת, הפרשה שמה שנזכור ממנה זה בעיקר את זה שמשה ואהרון נענשו כי היכו הסלע במקום לדבר אליו. זו פרשה בה אנחנו נפרדים בעצב ממרים ומאהרון. ובשמחה גדולה מכמה דפוסים ילדותיים.
בפרשה הזו שוב העם צמא למים, אבל הפעם, הם לא בוכים ולא מתלוננים, הם מתווכחים, "וירב העם עם משה ויאמר לו". העם הופך מילד למתבגר ומשה ואהרון בורחים "מפני הקהל אל פתח אוהל מועד". גם אלוהים משנה התנהלות. אלוהים בסיפור הזה שולח את משה לבצע אקט מטאפורי של דיבור אל סלע "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העם ואת בעירם" משה נשלח לשפוך מים על הגרונות הצמאים אבל גם להרגיע את הבעירה, את הכעס. כעס שנשמע מוצדק, הרי אין מים. משה לא קולט את השיפט העלילתי, ומעמיד את העם מול סלע, זועם ונואם ומכה והשאר היסטוריה. אבל העם, הוא כבר במקום אחר.
שני סיפורים דומים בפרשה, בשניהם מבקשים לעבור דרך עם אחר (אדום וסיחון), בשניהם נתקלים בסירוב. בראשון משה מנהל את המו"מ, הוא פונה לאדום כאח ומתחנן לקצר דרך ארצו, אדום מסרב, משה מבטיח לא לגעת בכלום רק לעבור. אדום מאיים, משה מתקפל, העם שהתבגר בינתיים, עושה סיבוב אחד יותר מידי, תופס את ההורה שלו כתבוסתן ומתעצבן על המחיר. העם נהיה ביקורתי.
אלוהים שולח עליו נחשים. ואז, לראשונה, העם מבקר את עצמו ומודה בטעות, שלב נוסף במודעות עצמית והתבגרות. משם לחווייה ראשונית נוספת, העם מגלה באר בלי לעשות סצנות כדי לקבל אותה, הגילוי המפתיע מוביל למחווה מפתיעה של שירה ספונטנית לכבוד הגילוי ולכינוי חדש. לא עוד "בני ישראל" או "העם", בבגרותו הוא נקרא "ישראל"!
הדור הקורבני היה צרוב התעללויות ולכן מצא מתעללים על כל צעד, הרי יש אלף דרכים למות במדבר. אבל הדור הזה, שמסוגל בתוך מתקפת נחשים לראות איך הביא את זה על עצמו והיכן החטיא ולכן חטא, יכול גם לראות את אלף הדרכים לחיות במדבר. הוא שר עוד לפני שהוא ניגש לשתות. האקט של הודיה לפני השתיה זה ההיפך ממצב שרידותי, זה מצב תודעתי של ביטחון ושפע. מאוחדים ובוטחים הם מגיעים לסיחון, "ישראל" לא פונים למשה ומנהלים את המו"מ בעצמם ממקום בטוח ולא מתמסכן. ישראל מודיע: נעבור דרכך ולא נשתה מהבארות שלך. וכשסיחון יוצא למלחמה הוא נוחל תבוסה מוחצת.
הילדות הזו וההתמודדויות שלה, שוב ושוב אותם ויכוחים, שוב אותן התמודדויות, בכיות ותלונות. ואז פתאום אתה מגלה שהעיניים של הילד שלך כבר בגובה של העיניים שלך, אחרי ההלם הראשוני והאימה מההבנה שהילד שלך הולך ונהיה חד וחכם ממך. אחרי המרידה והכעס, אחרי החיפוש באה המציאה. פתאום כל החינוך המצטבר שניראה שנספג בבאר ריקה עולה על גדותיו של הילד הגדול הזה שלך, פתאום אתה פחות רלוונטי, אתה מבין שמה שלא נתת עד כה, כבר לא תצליח לדחוף. אתה רואה כמה המון נתת! מול העצמאות והכוחות, התבונה והבקרה, העמידה על שתי רגליים יציבות, אתה יכול בשקט להיאסף אל חייך שלך, למות כמו משה, או פשוט להתחיל לחיות.
להגיב -
פרשת השבוע: קורח. מי משווה?
[אילת מלמד]
הבוקר איתן שלי ציטט את הנתון המזעזע ש60% מהזוגות הנישאים מתגרשים בסוף ואמר "יופי, אמא, ואתם תרמתם לסטטיסטיקה הזו". אבל המחשבה שהכתה בי היא שהאחוז הגבוה הזה מפקיע את הבאסה של הגירושין, אם זה נורמטיבי זו כבר לא טרגדיה. כי לאן שלא מסתכלים זו המציאות.
פרשת השבוע היא פרשה בה לראשונה קוראים תיגר על משה ואהרון. קורח ועדתו, משתמשים בביטוי "רב לכם" כשהם מסתכלים על קרובי המשפחה שלהם ועל מעמדם ותוהים למה להם יש יותר. פשוטי העם שלא קיבלו כלום לא מעלים בדעתם לקעקע את מעמדם של משה ואהרון, אבל אלה שקיבלו ככה סתם, בלי לעשות בשביל זה כלום, פשוט כי נולדו למשפחה הנכונה, את עבודת הלוויים, תוהים למה לא יכלו לקבל גם כהונה. מול ה"רב לכם" משה עונה "המעט מכם?", האם זה שאתם לוויים זה מעט מידי? הוא בכלל לא נכנס איתם לדיון האם הוא ואהרון מנהיגים ראויים, הוא פונה ללב הסיפור שלהם ושואל, אתם שקיבלתם הכי הרבה, למה אתם מרגישים מקופחים? למה דווקא אלו שקיבלו רוצים עוד? ייתכן שזה גם עניין של גיאוגרפיה.
את תחילת חיי המשפחה שלנו עברנו בירוחם, שם כולם היו עניים סך הכל, כולם חיו בשוויוניות קסומה ובעוני מחפיר ונעים. חברה שלי שניהלה אז את הרווחה עשתה מחקר מרתק בו בחנה את חוויית הקיפוח של אותה עלייה ששוכנה בדרומן של ערים דשנות לזו ששוכנה בבדידות מזהרת במדבריות צפון הנגב, בירוחם. הסתבר שגם אם ידעו הירוחמים על ההון שילטון המקפח לא היו לו פנים ביומיום ולכן בחווייה האישית הפנימית הם גדלו בתחושת מסוגלות ואפילו עליונות מסויימת, מה שקידם אותם לכיוון תארים אקדמאיים ומקצועות מתגמלים. לעומתם, אלו שחיו בדרום תל אביב וראו את ילדי ההון קרובים כל כך, במרחק שולחן פורמייקה בית ספרי, אבל המרחק התהומי שהיה פעור באופציות ובתפישה העצמית לא ניתן היה לגישור והביא למקומות קשים של פשיעה או סתם תת הישגיות.
העם המסתובב במדבר דואג לבטן שלו, לילדים שלו, להווה שלו, מסביבו כולם מלקטים את אותו המן כל בוקר, שותים מאותה הבאר, רחוקים באותה מידה מאלוהים וממשכנו. הלוויים קרובים לצלחת ולכן יודעים בדיוק מה יש בה, כשהם עסוקים בלקפל, לסחוב ולפרוק את המשכן. הכוהנים נכנסים לעבוד בו בבגדיהם המוזהבים. קורח שואל במרירות "מדוע תתנשאו על קהל ה'?" כשהוא מאשים את משה ואהרון בפעולה אקטיבית של התנשאות, הוא חושף בעצם את פעולת ההתקטנות שלו. את צרות העין הנובעת קודם כל מכיווץ פנימי.
אותו האיתן אמר לי פעם שהוא גאה בנו על זה שבכל תהליך הגירושין לא ריחמנו עליהם ולא עשינו להם הנחות בגלל שהם מסכנים וילדי גרושים וזה… לי ברור שהיכולת ההדדית לעמוד מלוא גובהנו מול הילדים ולא להתכווץ היתה כי היינו מודעים לכוחנו וכי איש מאתנו לא התנשא על השני ולא "חיפש אותו" על מנת להיבנות על גבי חולשתו. אני זוכרת שיחה בה צלצלתי מפורקת ליאיר על הקושי שלי עם איתן, על העלבונות והחוצפה, שאלתי אם גם אצלו איתן מתנהג ככה, למרות שבתוכי ידעתי שלא. יאיר אישר את תחושותיי, ומייד הוסיף שיומיים קודם, הם ישבו אל שולחן השבת ודיברו על געגועים. איתן אמר שכשהוא בתל אביב במהלך השבוע, הוא לא מתגעגע לאף אחד. היקשו עליו האחים ושאלו: "לאף אחד?!" והוא ענה "טוב, נו…אולי לאמא". אולי הוא יותר קשה איתך, יאיר סיכם, אבל הוא גם יותר קרוב אליך. סגרתי את הטלפון ומלמלתי "וואו!" שמחה באבא שבחרתי לילדיי. מבינה היטב שבאותה שיחה הוא לא רק חיזק אותי ואת הקשר שלי עם איתן, אלא ביסס גם את הנוכחות ההורית שלו מול הילד.
אני נזכרת בחיוך בשלב בו רצינו לרצוח אחד את השני, אכולי חרדות ומשקעים. המגשר שלנו, איש מצוין וחכם, אמר לנו משפט, שלקחתי איתי ואני מרגישה שהיה בו לעצב את שיתוף הפעולה והעין הטובה שפתוחה ביני לבין אבי ילדיי עד היום. הוא אמר, מהרגע שאתם מתגרשים אתם מניחים אחד לשני, לא מסתכלים כמה השני מרוויח ואיך הוא חי, כל אדם לדרכו. כל אחד נותן לילדים מה שהוא יכול, ולעצמו כמה שהוא צריך ורוצה, ואף אחד לא סופר לשני בילויים, חו"ל, עבודות נוספות, או זוגיות. את החרדה הכלכלית הגברית מהפירוק, הרגעתי בהבטחה שהמוטיבציה שלי היא שאבי ילדיי יחיה ברווחה, וכמה שאוכל להקל עליו, אני אקל. אמירה שגם קיבלה ממש במהלך השנים שחלפו באופן דו כיווני, והובילה לתמיכה שבאה מתוך התגייסות הדדית לבסס את עצמינו למען ילדינו המשותפים וגם סתם כי אכפת לנו אחד מהשני. העניין הוא שהיכולת לראות אחד את השני, יכלה לבוא רק אחרי שבחרנו שלא להציץ אחד על השני.
כמה קשה לא להסתכל לצדדים, אלא רק להתבונן לתוך עצמנו ולתוך ביתנו ולשאול "רב לי?" האם יש לי די? ויותר מזה, האם יש בי די, האם אני מספיק, מספיק טוב לעצמי ולילדיי. לפני שאנחנו יוצאים למאבקים באלה ש"רב להם", מוטב שנבדוק למה "מעט לנו", והאם הקינאה מנהלת אותנו, קינאה היא רגש שנתפס ילדותי ולכן אנחנו מתביישים בו וממהרים להפוך אותו לכעס או תלונה. בחיי למדתי שקינאה מיתמרת בקלות להשראה, והשראה היא היכולת להכניס לעולם שלי מושגים שאני לא מכיר, קנה מידה שאני לא חי לפיו ומודלים שלא פגשתי עד כה וזו מתנה ברוכה. הרחבת האופציות היא הרחבת הכלי, וכשאני מתבונן פנימה ומוצא עצמי ראוי להרבה, הרבה טוב מוזמן לבוא לתוך חיי.
אל תתכווצו מול אף אדם, אני מוצאת את עצמי מקלידה, ואל תתנשאו כי זה גם סוג של כיווץ.
במקום בו טוב לאחד טוב לכולם והשפע האינסופי לא באמת בא זה על חשבונו של זה.
רק טוב
באהבת אמת
אילת.
להגיב -
שלח לך – מי המרגל האמיתי בפרשה?
[אילת מלמד]
בשבת האחרונה בילינו יחד שני מבוגרים וששה ילדים, חמישה מתוכם בנים, ארבעה בני ענק אירופאיים שנולדו ארבע קילו ליחידה, ומאז לא הפסיקו לאכול ולגדול, לצד שני המתולתלים הדקים דוגמי המזון של בן זוגי. ברגעי החסד של השקט שבין שש וחצי בבוקר לשבע, התחלנו לעבד את חוויית ערב השבת שרשמיה עוד המשיכו לצלצל באוזנינו דקות ארוכות אחרי שהלוחמים הצעירים קרסו אל מיטותיהם. אני, אקטיביסטית במהותי, מיד רקחתי במוחי טקטיקות שיהפכו את השבת למושלמת, האיש, שמכיר אותי, הזמין אותי לא לעשות דבר, רק לראות מה יש. בשליטה עצמית נדירה, נעניתי לאתגר והנחתי לדברים להיות.
משה שולח את המרגלים לראות אם העם היושב בארץ חזק אם רפה, אם הארץ טובה, אם רעה, אם רזה אם שמנה, יש פה בקשה לעין נקייה שתראה ותעביר מידע. כשהמרגלים חוזרים הם מתחילים לתת דיווח, לכאורה יבש, "עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאוד…עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני יושב בים על הירדן" כלב בן יפונה, שחזר עם המשלחת, שומע את הדיווח, מתפרץ ואומר "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", הוא לא מתווכח עם העובדות אלא עם נקודת המבט ובכך מכריח אותם לעבור לשיח אמת ולענות "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". אז יוצאים כל השדים הנפילים ובני הענק והארץ שאוכלת את יושביה. אז משפריצה התודעה שיושבת מאחורי העיניים.
פרשת השבוע מלמדת שאין דבר כזה לראות נקי, לא באמת. זו דרישה לא אנושית. לפי הפיזיקה הקוואנטית עצם זה שאתה רואה את המציאות משנה אותה גם אם היא גלי אור נטולי מערך פסיכולוגי. אנחנו, רסיסי מציאות אנושיים שכמונו, מסתובבים בעולם ואוגרים מידע אל תוך המבנים האישיותיים שלנו. כשאנחנו בהריון אנחנו רואים רק נשים בהריון מסביב, כשאנחנו מתגרשים כל העולם מתגרש וכשאנחנו רוכשים אקו מיקרה חדשה, כל הכבישים מוצפים באותו הדגם (באמת הכבישים מלאים במכונית הגמדית החסכונית והרעשנית הזו…באמת). ככה זה. אנחנו מסננים מידע לא רלוונטי, אנחנו רואים מה שאנחנו בוחרים לראות וזוכרים עוד פחות. אופטימיים קולטים יותר מידע כי המוח שלהם מחפש כל הזמן דרכים לפתור בעיות, קורבניים יקלטו את כל מה שצריך כדי לחזק את הדימוי הקורבני, גבוהים יראו את העולם מגבוה. ככה זה, פיסיולוגיה גנטיקה אישיות…וראייה.
מה שמחזיר אותי לשבת החולפת. במקום בו ריגלנו זה על ילדיה של זו ועל עצמינו בתוכם בניסיון לראות טוב יותר מה באמת יש, מצאתי את עצמי, (אמא עם 17 שנה של ניסיון מוכח, המלצות, כולל פירוק הובלה והרכבה) ברגעים מסוימים, בתחושה שכל מה שהצלחתי לייצר ביקום הזה, זה עדר רפטורים קולניים במיוחד. עם כל הביטחון העצמי שלי, הגובה וראיית העל, בדיוק שם, מול אהובי העדין והשקט הרגשתי ענקית חגבית כזו, אמא פילה עם ארבע רגלי ילדים עצומות במרכזה של חנות חרסינה.
"ושם ראינו את הנפילים בני הענק, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". לא ניראה לי שמישהו מהמרגלים תפס שיחה רצינית עם בני הענק בנוגע לדימוי של היהודי הגלותי השב לארצו בעיניו של הנפיל, הם גם לא קראו את העי"ג ולא ידעו שיש גם ענקים ידידותיים גדולים, הם הרגישו קטנים ולכן הם ראו את העולם מנופח מידות והגדילו לעשות כשפירשו את האופן שבו העולם רואה אותם כמקטין אפילו יותר. בתור עם של עבדים, האופציה הממשית לכבוש לא היתה מוטמעת במערכת, 400 שנה של השפלת מבט נצרבו בDNA. משה מבקש לצרוב מציאות חדשה ולגדל עם שיראה את הארץ בעיניים של איך נכבוש אותה ולא האם זה בכלל אפשרי.
ואני שואלת, האם אלוהים הוא הוא המרגל האמיתי בפרשה? אולי הוא בעצם ריגל אחרינו לראות אם אנחנו טובים אם רעים, אם חזקים או רפים, הוא רצה לראות מה יש לו בידיים. ואז, כשראה את הרפיון והחרדה הוא כעס לא על מה שאמרו, כי הם אמרו מה שראו, הוא כעס על העיניים, על מה בחרו לראות, ועל האופן שבו פירשו את מה שבחרו לראות. הרי לכאורה החיים שלהם דבש ומן על ענן (הכבוד), אלוהים בעצמו נותן להם יד, לכאורה חזקים ומלאי ביטחון אחרי שראו את ממלכת מצרים קורסת כנגדם וטובעת בים, חוו את מתן תורה, ראו אותות ומופתים. ובכל זאת, עם עבדים עדיין, קטן ומבוהל. אכול חרדת נטישה מהאבא הזה שלהם (וזה שהוא משלח בהם מגיפות ומאיים להשמיד אותם כל יומיים, לא ממש תורם להיקשרות הבטוחה שלהם, אבל טוב, הוא אבא מתחיל במושגים של נצח, וטוב שיש את משה שיזכיר לו שילדים לא בוחרים). ילדים כמו ילדים (כמו בני אדם, בעצם), כשמפסיקים לאיים ולהזדעזע מהם ומצליחים להתעלות מעל לחרדות ההוריות והתסביכים האישיים ובאמת לראות אותם כפי שהם מבלי לדרוש מהם להוכיח את עצמם כל הזמן, הרי בשניות הם חוזרים להיות הקסם שהם, להיטיב אחד עם השני ואיתנו, לסדר את כל הבלאגן בצעצועים שלהם ובראש שלנו ולשמוח.
משה עומד מול עם ישראל שלא רוצה בארץ ישראל ומול אלוהי ישראל שלא רוצה בעמו. בסבלנות הוא מסביר לאלוהים שבעצם, אחרי כל מה שעברנו, אין באמת אופציה להיפטר מכל העם הזה, וצריכה לבוא חשיבה יצירתית על איך הופכים את העם לכזה שיכול לכבוש ולכונן מדינה עצמאית ולא לשאול אם באמת מגיע לו. כך נדרש העם לדרוך את עפר המדבר ארבעים שנה ולהוליד צאצאים שלא עוצבו תחת מגלבי הנוגשים של פרעה, דור חדש, דור ביניים שיקום כמו עוף החול מן המדבר ויראה ענקים בגודל האמיתי שלהם, ישר בלבן של העיניים.
להגיב -
פרשת בהעלותך – אם לא תאכל יבוא שוטר
[אילת מלמד]
בבית הגדול בו גרנו כמשפחה היה לי אי, אי מטבחי מכוסה שיש, שם התנהלו חיי, עליו נשפכה אהבתי ובדידותי, חדוות היצירה והאירוח. המעבר לבית הקטן החד הורי עם המטבחון והארונות הגמדיים, הכניס אותי לבית בובות שלא השאיר מקום לעוד אנשים מלבדנו. הארונות הקטנים הכילו מספר צלחות כמספר בני הבית, השולחנצ'יק הנפתח הכיל מלוא גדלו אותנו ואולי אורח אחד רזה במיוחד. בתוך 50 המטרים של הבית כולו על שני חדרי השינה והגלריה הנמוכה שלו, לראשונה, אחרי 15 שנות נישואין לא אירחתי איש. לא בישלתי מעבר להכרחי, לא קניתי כלום כי לא היה מקום לכלום.
מהר מאוד טיגון ביצה הפך למאמץ עצום והמרקים יצאו דלוחים מיום ליום. איכשהו רק להחמיץ מלפפונים הצלחתי בתוך המציאות החדשה. עייפה מעשור וחצי של פריסות מזון מפוארות, קיצוץ וערבוב, הרכבה הגשה ציפוי ומילוי, הקצפה וייבוש. נותרה לי לנחמה רק ההחמצה.
מהעבר השני של חיי ילדיי שמעתי על שולחנות עמוסים כל טוב. אבי ילדי, שלראשונה נחלץ ממלתעות האשה המסרסת הזריזה והיודעת יותר טוב מכולם מה עושים במטבח, פתח לעצמו ממלכה בה החליף האינטרנט את האמא, ופתח מרחב התנסות וטעות לו ולילדים. אלי הם הגיעו אחרי שכבר לימדו את עצמם אצל אבא לחתוך סלט, לאפות עוגה או להקפיץ פטריות. בליבי שמחתי על הפיצוי ההולם על חוסר היכולת הזמני שלי להעניק, סמכתי על אבא שלהם שישלים את החסר ומצאתי את עצמי קונה קמח מלא, שמרים, ירקות לסלט וטובורג רד.
פרשת השבוע עוסקת באוכל. אוכל מהונדס שנידמה שפותח על ידי נאס"א- לחם המדבר- המן. לכאורה, האוכל האידיאלי, ללא מגע יד אדם, פאסט פוד טעים, משביע, מזין ואפילו לא שולח אותך לשירותים. עם שלם חי על משלוחים עד פתח האוהל. הכל טוב ויפה עד שמשה מוצא את עצמו מול תלונות של העם וגעגועיו לשומים לקישואים ולאבטיחים. אני מבקשת להתמקד, דווקא, במאמר מוסגר של הכתוב שלוחש לנו באוזן, לפני שחלילה נזדהה עם המתלוננים, שהמן היה הדבר הכי טוב שאפשר להעלות על הדעת: וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. באגביות, ניתן להבין, שהעם עשה המון נסיונות עם הטייק אווי האלוהי, טחנו מעכו לשו ובישלו, טיגנו ואפו והכל כדי להפוך את המזון הסינטטי למשהו שממלא את הנשמה. ההגיון האלוהי לא מבין כניראה את ההנאה האנושית מהעיסוק באוכל, מהריח של השום על האצבעות, מהשפריץ של העגבניה והעפיצות הדוחה הזו של הקישוא. הרי הכל בטעם "לשד השמן", מה אתם מתלוננים.
[צ'רלטון הסטון מתוך "עשרת הדברות". מי בא לאבא?]
מה שמעניין באמת זו התגובה של משה, הוא שהוציא אותנו ממצרים, שסבל איתנו מלחמות, חטאים, מרידות ועמלקים, ההוא שאחרי חטאים גדולים עמד מול אלוהים ואמר "מחני נא מספרך" רק כדי להגן עלינו, דווקא כאן, מול התלונות הקטנוניות, לכאורה, של עם העבדים הרעב שלו, משה נשבר. משה פוצח במונולוג בכייני, הכי מתלונן שיצא לו בתולדות התנ"ך, מ "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" דרך "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", עובר לפסים פרקטיים כשהוא שואל "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה" ובסוף פורץ במחווה מלודרמטית מוגזמת "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג"!
משה, המנהיג הגדול, האיש שלא יכל להיות בעל לציפורה אישתו מרוב שהוא היה איש ציבור, האיש שכששאל אותו חותנו מה שלומו, הוא סיפר לו מה שלום העם, עומד כאן במשבר הגירושין הראשון שלו. בתור אב חד הורי הוא יכול לשאת את הכל, אבל כשזה מגיע לפינוקים באוכל הוא פונה כה וכה ומחפש את האמא. האמא שתפריד לעם את הבצל מהאורז, תוציא לו את הירוקים מהמרק, תחתוך לו את הקשה של הלחם ותסנן לו את האיכסים של המיץ תפוזים.
או אז מגיע הקטע הקומי האמיתי, באין אשה בשטח, משה רץ לאלוהים, שבניגוד למה שהיינו רוצות להאמין, במקרה זה, הוא לגמרי לא אישה. הבורא מצווה על משה לאסוף עוד 70 איש (גברים, כמובן), זקנים ושוטרים (הנה מצאנו את המקור ל"אם לא תאכל יבוא שוטר"), שיעמדו על העם וילמדו אותו מה זה להגיד איכס על אוכל. כאן אני חייבת לצרף את הטקסט המדויק כי אחרת לא תאמינו לי ש"עד שיצא לכם מהאף" זה ביטוי שאלוהים המציא.
"וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. יט לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. כ עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם"!
אפשר לשמוע את הנימה הגברית, לא יום, לא יומיים, לא חמישה ולא עשרה… לכי תתני לגברים לנהל משק בית… חשוב לציין שבעודי מתאמצת לכתוב את השורות האלה מתרוצץ סביבי הגב-גבר שלי, ההוא שיכול לג'נגל כיכרות לחם בלי למצמץ, אבל מול הכיריים והניסיון (המוצלח, אני מקווה) להכין את העוף שלי לילדים שלו, הוא מאבד את הידיים והרגליים, שואל שאלות מטופשות ולא מפסיק לפרפר ולהפריע וכל זאת רק כדי שהילדים יגידו שהעוף "עסיסי" ולא שוב "איכסה". כשהסיר מתייצב אחר כבוד על האש המוקטנת והחיים חוזרים למסלולם הוא ממלמל, "ליתר ביטחון אני אכין גם פסטה".
להגיב -
פרשת השבוע: משא – מחשבות על הורות
[אילת מלמד]
זיכרון ילדות: אני בסלון יושבת מכווצת אחרי שבילגנתי או חירפנתי או החרבתי, ואמא במטבח אגב קיצוץ בצל או שטיפת סיר או דפיקת שניצלים ממלמלת בקול את כל הכעסים שלה, כאילו לעצמה, אבל בקול. שאני אשמע היטב, עד כמה היא כמעט מתמוטטת, עד כמה היא לא יכולה יותר לשאת את כל זה.
גם אני כמוה, מוצאת את עצמי ברגעים כאלה, בידיעה שלא הם, הילדים החמודים והבלתי נסבלים, הכתובת לכל התלונות, ובכל זאת, אז יוצאים המונולוגים המקטרים אש עשן ותמרות זעם דרך הכירה אל היקום ואלוהיו ודרך אוזניי הילדים אכולי האשמה.
פרשת נשא, מתחילה בעבודתם ומשאם של בני לוי, כל משפחה ומשאה. מי בעגלות ומי על גבו, נושאים את ה"משכן איקאה" המדברי הזה, ממקום למקום על קרשיו, בדיו וכליו. הכתוב לא מפסיק להבדיל בין עבודת הלוויים והמשא שהם סוחבים. עבודה היא רשימת המטלות, מה שצריך להספיק לבצע, המשא, בקריאה שלי, הוא העול. הדרך. החיים האלה על כל אי הוודאויות שמביא איתו המדבר בו אנו חיים והאחריות הכבדה.
ההורות מזמנת אינסוף פעולות סיזיפיות עם מינימום שעות שינה ופינוי הצרכים האישיים, לטובת אלה של הילדים, אבל המקום בו אנחנו צועקים לשמים "די" או לילדים "בחייאת, למשך שעה, אני לא רוצה לשמוע את צמד המילים- אני צריך", או "אתם עוד תהרגו את אמא שלכם" ועוד שלל ירושות מהורינו שעולות בנו כשאנחנו לא בפוקוס ומצמיתות אותנו תוך כדי שהן נאמרות, מילים שתלויות באוויר כמו שוט בזווית מדויקת להלקאה עצמית, זה לא העבודה, זה המשא. אנחנו מבינים שכרגע אנחנו דופקים אותם היטב, אותם ואת ילדי ילדיהם, כי חוויית העול הזו ממשיכה את חייה העצמאיים בתודעות ילדינו וילדי ילדינו עד עולם.
בסוף הפרשה אנחנו מתגלגלים להטייה אחרת של השורש נ.ש.א. בפרשיית מתנות הנשיאים, המנהיגים, ראשי השבטים. לקראת חנוכת המזבח כל אחד מביא את מתנות שבטו וקורבנותיו, נשיא אחד בכל יום. למרות שכולם מביאים, איך לאמר, די בדיוק אותו דבר, הכתוב מפרט כל נשיא ומתנותיו לפי הסדר של הימים שלהם. התנ"ך החסכן במילים, מאריך פה באופן לא אופייני ולא כותב כנ"ל, או מסכם את כולם בפיסקה אחת. העול של המשא על הלחץ שלו וההספקים, מקבלים פה מתיחת זמן, השהייה…. הרחבה שנותנת מרחב לכל שבט ולכל נשיא.
אני אוהבת לצטט איזו אמא שפעם אמרה ש"היא לא מרגישה שיש לה הרבה ילדים עד שהיא מנסה להכניס את כולם למכונית", ישר עולות תמונות של ילדים נקשרים, ריבים על מקומות ישיבה, בקבוקי מים שנשכחים בבית, דלתות שנסגרות על אצבעות ונביחות ה"יאללה" של ההורים בתוך הצורך לשנע את המשפחה ומהר. הזירוז הזה הוא הגורם המלחיץ, שם סכנת הנפשות של הכביש והנפיצות של השלווה שלנו והמקומות הלא בטוחים והמפגש עם החוץ מתחככים, מציתים ונוסעים.
המשכן המדברי הוא תמיד בדרך. עוצרים מתפרקים ואז שוב מקפלים וזזים הלאה. חוויית המדבר היא זיקוק של החוויה האנושית, של אי הוודאות מה יוליד יום. עמוד הענן יורד- חונים. עולה- יוצאים לדרך. מעמיסים וזזים. לא יודעים מראש לכמה ימים, שבועות או חודשים.
בעיצומה של ההתנהלות המדברית נחנך שם בית נייד, ולכבודו 12 ימים ידועים מראש, כל יום אותו טקס, בכל יום נשיא אחר, החיים מתארגנים פתאום לאיזושהי חוויה ברורה ומתמשכת של שהות במקום אחד. לכן גם התיאור, כך אני מרגישה, נמתח כמעט על חצי פרשה. חושבת על ההנאה שיש לילדים משמיעה של אותו סיפור שוב ושוב. על השקט התודעתי שאנחנו מקבלים מטקסים קבועים שמסדרים לנו את הכאוס הקיומי בתבניות צפויות מראש.
אני קוראת את הפרשה ושואלת, איך אנחנו יכולים להפוך ממנשאים אנושיים לילדינו לנשיאים שלהם?
איך לצאת ממדיניות של ריצויים ופיצויים ולהיכנס למציאות של שהייה במקום ברור של נוכחות הורית בלתי מתנצלת. לא בתוך מרוץ, לא מתוך הכרח, אשמה, הספק או טלטלה במעלה ההר. להשאיר את הסלע בידיים של סיזיפוס, ולהתרווח.
מנסה ללמוד מאלוהים סמכות הורית.
בברכת הכוהנים, שמוזכרת בפרשה, שוב מופיע השורש נ.ש.א:
יְבָרֶכְךָ יהוה וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא יהוה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
לברך ולשמור, להאיר פנים ולמצוא חן בפני ילדינו, לשאת את פנינו מהדרך ומשאה ולכוון אותם אל ילדינו, ובנחת, מבלי להאיץ או להתאמץ, להעניק להם ולעצמינו את המתנה הגדולה מכולן- שלום.
שבת שלום
פרשת "נשא" תשע"ג
אהבת אמת
אילת.
להגיב -
פרשת השבוע: אש זרה
[אילת מלמד]
אני זוכרת את היום בו הרגשתי שהורידו עלי את השאלטר. השמים נכבו והצבע שלהם חזר להיות כחול חלק, בלי נצוצות. תחושה איומה של גירוש מגן עדן. ספקות. אובדן דרך. הנסיקה למעלה בכל הכוח, המדיטציות, החזיונות, תחושה של אחיזה בחוטי המארג של היקום, שליטה עצומה, קירבה מרגשת אל הכוח הבורא שבי ואל אלוהי הרוחות. נטולת גוף ואדמה הוטחתי אל הארץ בעלבון וכאב.
ביום השלושים למות שני בני אהרון. בהקריבם אש זרה לפני השם, בעיצומן של חגיגות חנוכת המשכן, לעיני העם, האחים והאב, הם נשרפו למוות. אז אהרון שתק. עכשיו אלוהים מדבר. מדבר על כל הדברים, האלה הקטנים, שעד עכשיו לא יצא לו.
הכוהנים הם בני לוי, לוי הזכור לרע מרצח אנשי שכם, רצח שעד היום מביא על כולנו קללה באדמה ההיא. שכם בן חמור אחרי שאונס את דינה מבקש להתחתן איתה, גם שם האבא, יעקב, שותק. הבנים לוקחים את החוק לידיים, שמעון ולוי מבקשים מאותו חמור שיתגיירו וימולו את עצמם כדי להיות ראויים לדינה, כל גברי שכם מלים את עצמם, וביום השלישי למילה, כשהם חלשים וכואבים. נכנסים שמעון ולוי וטובחים את גברי שכם כולם.
בתוך הכעס והביקורת אלוהים מזהה את האש של לוי, את פוטנציאל הקודש שלו, את הכוח האומנותי, המתעלה, הנאמן לערכיו, המתלהב הבוער בעצמותיו של לוי. שמעון מילא שם את תפקיד הערס, כך זה ניראה. (הוא עוד יעבור בכלא המצרי חינוך מחדש). אבל לוי, שבט לוי, מקבל את הכהונה, את ההנהגה הרוחנית של העם, ממנו יצאו משה אהרון ובניו.הלוויים הם האומנים, נגני בית המקדש, נושאי הקודש, שומרי המשכן, הבית הפנימי, הלב של העם. ניתנת להם משמורת הלב, האש שלהם מותמרת אל הרוח, אבל בה בעת נלקחת מהם האדמה. הם השבט היחיד שאין לו נחלה משלו.
אני יכולה לדמיין אותם, חובבי שיאים כאלה, מתעלים אל הקודש בימי המילואים, מתקדשים, ובהתלהבות מתכוננים ליום הגדול. רואה בעיני רוחי את נדב ואביהו, שני בני אהרון, מלאים אהבת אלוהים, חיבור רגשי והתעלות, תחושת קירבה משכרת אל הבורא, מול הקהל הנירגש, מרחפים עפים מתקרבים אל הקודש ומאלתרים בתוך החווייה. וברגע השיא, יוצאת אש ושורפת אותם.
כמוהם, גם אני, בדרכו של איקרוס התקרבתי אל השמש מהר מידי חזק מידי, מוטיבציה ותחושת שליחות התחלפו בתיעוב עצמי ופירוק. מסביבי ראיתי אחרים, באותו המקום, כל אחד בזמנו, חטף את הכווייה באופן הייחודי לו. בדרכי אל הרוח עזבתי את הגוף. זה היה כל כך סימבולי שלימודי הרוח והמודעות נפלו בדיוק על היום והשעה של לימודי האקרובאלאנס. הרוח הלכה והתחזקה והגוף הלך והתרכך. הרגליים לא רצו לרוץ יותר בשבילי השדות. אבדה לי האדמה.
שואלת את עצמי על מציאות הקיום של הלויים, מראש נלקחת מהם האדמה, אין נחלה, אין עבודת אדמה, הם חיים על מעשרות, קורבנות ותרומות שמגיעים לבית המקדש. דווקא הלויים, בעלי האש הפנימית החזקה שמכוחה הם מתחברים אל הקודש בקלות של חזרה לרחם. דווקא הם נמצאים בקו הראשון, אין גדרות והגנות, הכל חשוף. כל תנועה מיותרת, כל תזוזה מהדיוק המופתי של עבודת הקודש עלולה לעלות להם בחייהם.
ספר במדבר נפתח באזהרות ללוויים הדורשות דיוק. הם, שראו את בני אהרון נשרפים. ראו את עצמם במקום ההוא. את פנס האזהרה המהבהב. המון מוות מאוים בפרשה, בקשות מפורשות למנוע אותו, כהסבר רמוז על איך זה קרה, שהקרובים ביותר הוקרבו. הרבה הנחיות טכניות על העיסוק באש ועל הדרך להפוך אותה לאש תמיד. מגודרת מוזנת ומהודקת היטב. לא מכוח הקרקע, אלא מכוח הכיסוי והדיוק.
אז מהי האש הזרה, אותם מניעים זרים שנכנסים בעבודת הרוח ומסכנים אותה?
איך אפשר לדרוש יציבות מבלי לספק קרקע יציבה לנושאי הרוח וכלי הקודש?
אני מתקוממת על המציאות הכמעט בלתי אפשרית הנכפית על הלוויים.
בעיצומו של תהליך רוחני הבנתי שהרוח והתדרים הגבוהים חייבים לבוא בגוף העומד איתן סביב המרכז שלו. כמה הפכפכה היא הרוח, כמה קשה לאחוז בה ובעצמינו בעודה מפעמת, לכמה ניקיון ואמון בעצמינו ובכוחנו אנו נדרשים, אמון שאסור לו שיהפוך לאגו או יוהרה, כמה יציבות צריך כדי לשאת את משא המשכן על גבינו.
בקריאה הזו, לראשונה, נתתי לבי לאלמנט ה"קהל" בסיפור מותם של בני אהרון, שחקנית שאני ואגו מניאקית לא קטנה. אמנם לפני הצגות נהגתי לעשות חימום קולי במנגינת הקדיש המתעלה בנוסח הימים הנוראים, של אבא, כדי להזכיר לעצמי שהכל לכבודם של שמים. ובכל זאת, אש זרה… תמיד רובצת על הפתח.
שבת פרשת במדבר, תשע"ג.
אהבת אמת
אילת
להגיב
