אילת מלמד

מנחה ושחקנית "תיאטרון פלייבק" מזה 15 שנה, בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ותואר שני במסלול של כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון. מנחת קבוצות, בוגרת המדרשה ליהדות במכללת אורנים. מרצה במכללת גורדון בחיפה. עוסקת באבחון וריפוי אנרגטי. אמנית יוצרת, אמא לארבעה מפעלי חיים ואדם קשוב ואינטואיטיבי.
  • האומץ לשמוט

    [אילת מלמד]

    אז אחרי שאכלתי לעצמי את הראש וחסכונות ולפרקים גם את הלב, אני קוראת את הפרשה ומבינה שזה בדיוק מה שהייתי אמורה לעשות. לשבת על התשתית הבסיסית של הקיום שלי ולהיות מוזנת רק ממנה. אפילו אלוהים אמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה"

    "ובשנה השביעית שנת שבתון", ככה כתוב בפרשה. לי לקח 20 שנה להעז ולצאת לשבתון. האמת שיצאתי לשבתון במטרות יצרניות של הקמת עסק ובדיקה של האופציה להיות עצמאית ולא לקבל משכורת חודשית מעליבה ממשרד החינוך על אינסוף שעות עבודה וחזרות ליליות לקראת בגרויות קסומות ומתישות בתיאטרון.

    בסוף השנה הזו אני מבינה את כוחו של הריק. את השקט שמביאה היכולת להניח לשיגרה ולהתכנס פנימה. היקום, כמו היקום דאג למלא לי את החלל, פיגוע, שהכניס אותי לבית חולים להתמודדות עם ילד בן ארבע עשרה שצריך לשכב חודש בלי לזוז. ראיתי אותו בורח ללפ טופ וגם מתחבר לעצמו ולכוחות שלו. הצורך למלא את החיים בעשייה מאפשר להמעיט בעיבוד פנימי. לעומת זאת, התחושה ששום דבר לא קורה מבחוץ פותחת חיבורים ותנועה עצומה וסוערת של נפש בתוך גוף שנח.

    אחרי הגירושין, מצאתי את עצמי יושבת שבתות שלמות בסבל נוראי. פחדתי מהשבת השקטה בלי הילדים והאינסוף התעסקות ושמחה והתמודדות שהם מביאים, ובאמת שניסיתי לשבת. חיפשתי את השבת שלי. את השבת שאוכל בה להניח ראש באמת. בתוך דיאלוג נוקב עם הדת בדקתי עד כמה אפשר למתוח את גבולות השבת ועדיין לשמור על המהות שלה. כמו בת ערובה ישבתי בבית הקסום הפונה לאגם דייג ולעמק יזרעאל וחיכיתי שיבוא מישהו להציל אותי מעצמי.

    בפרשה הזו שנאמרת "בהר", מפרספקטיבה גבוהה, כתוב "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה", אז אחרי שאכלתי לעצמי את הראש וחסכונות ולפרקים גם את הלב, אני קוראת את הפרשה ומבינה שזה בדיוק מה שהייתי אמורה לעשות. לשבת על התשתית הבסיסית של הקיום שלי ולהיות מוזנת רק ממנה. להתחבר לבסיס, ולחזק אותו.

    שמיטה היא לא מנוחה, היא עבודה קשה, המאמץ הנדרש על מנת לא לעשות, לא להציל, לא לחשוב אפילו, הוא כמעט בלתי אפשרי, אבל זה המנוע לשש השנים הבאות. כל פתיחת זווית בתוך התודעה פותחת נתיב אחר לגמרי של התכוונות והתקדמות בחיים. אני קוראת כאן אמירה ברורה על חסכונות. כל הכסף הזה הוא לא שלכם. אתם עובדים כדי לעבוד ונחים כדי לחיות. כל שבע שנים או יובל שנים עבדים יוצאים לחופשי ונחלות חוזרות לבעליהם המקוריים, כל מה שהרווחת מתבטל. היציבות היא לא הכסף שחסכת (להבנתי, הצורך לחסוך משאיר אותנו בחסך מתמיד), היא לא הקרקעות שרכשת או אפילו הילדים שגידלת, היא הארץ, צ'אקרת הבסיס שלך. מי אתה בתוך כל המערכת האינסופית הזו של התבססות לכאורה.

    אתמול הסתכלתי על הגבר שלי ותהיתי באיזו יוהרה אני מספרת לעצמי שהוא שלי, הרי יש פה נפש עצומה ואינסופית, ולהגיד על משהו שהוא שלי זה להתיימר להצליח לתפוס אותו בשתי ידיים, ואני, את האיש, כמו גם את הילדים שלי, או את עצמי, לא יכולה לתפוס אפילו במבט.

    הכל זמני, גם אם קידשת אישה, היא לא באמת שלך, גם אם צברת נדל"ן האדמה לא מפסיקה לזוז תחתיך ואין חיסונים מפני איבוד נכסים או דאגות (ראבאק, אפילו אגרות החוב, שסיפרו לנו שהן "הנתיב הבטוח", מאיימות לאכול לנו חצי מהפנסיה), אין ביטחון חיצוני שירגיע את החרדה הקיומית הפנימית מפני אובדן. מה שיפה זה שההיפך מהישרדות זו התמסרות. מול תנועת האחיזה הקפוצה של ההישרדות, ישנה תנועה של שחרור. התמסרות חייבת לשבת על אמונה ועל עוצמה פנימית, של בסיס מוחזק, של הבנה שמה שלא ירגשו עלינו החיים האלה, נמצא את הכוחות לחיות ולשמוח, ושאין סיבה להיאחז כי אי אפשר לאחוז בשום דבר ממילא.

    הפסוק המקסים שהפתיע אותי לגלות בפרשת "בחוקותיי", מופיע בהקשר של איום היציאה לגלות, המקרא מתאר את אחת הסיבות לגלות והיא: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", לארץ יש רצון. היא רוצה שבת. ואם לא שמרתם על השבת של הארץ שלכם, החיים ירחיקו אתכם ממנה כדי שתוכל להחזיר את כל השבתות שנלקחו ממנה. צ'אקרת הבסיס שלנו זקוקה לחיזוק. החיזוק יבוא מתוך האכילה, לא מתוך העבודה. אתה מוזמן להתמסר לכל השיירים שהשאירו נטיעות השנים הקודמות וללקט ביחד עם העניים מכל השדות, לאו דווקא מזה שלך. כי אין באמת "שלך" או "שלי". כולנו שייכים לארץ. היא לא שייכת לנו.

    שבת פרשת "בהר-בחוקותיי" תשע"ג

    אהבת אמת

    אילת.


    להגיב
  • פרשת amour

    [מאת: אילת מלמד]

    פרשת אמור…

    אינסוף כתבים ערומים לי במגירות ההארד דיסק ובכל זאת נמנעת מלפרסם, עוד מעכלת את ההחלטה להוציא בכל שבוע משהו מתוך כל זה החוצה. מנסה להרגיע את עצמי במחשבה שגם התנ"ך חילק את עצמו איפשהו בימי הביניים לאחת לשבוע, אז אני מחזיקה לו בעקב חזק חזק במטרה לצאת לאור.

    פרשת השבוע היא "עניין" מבחינתי, אני קוראת אותה כמו הורוסקופ, איכשהו היא תמיד מתיישבת לי היטב על מה שמעסיק אותי בנקודת הזמן המסויימת, מרגשת או מעצבנת אותי עד דמעות. הנוכחות החזקה של מטאפוריקה בטקסט מעירה אותי בכל פעם. ובין אינסוף הפרטים הטכניים ההלכתיים קטנוניים צורחת החוצה מהות הדברים.

    "בין קודש לחול"

    קדושה היא נושא שמעסיק אותי הרבה, בתור דתל"שית שלא מסוגלת להגדיר את עצמה ככזו כי לדת יש נוכחות גדולה בחיי, בתור אמא לארבעה ילדים דתיים, בתור מי שהקימה קהילה דתית חיה ונושמת ומתרחבת ביקנעם כמעט בשתי ידיים, בתור אשה שחיה בחטא, רחמנא לצלן (ציטוט של אחותי הגדולה), החטא הכי טהור ומקודש לי בחיי, הרבה הנגדתי את הקדושה מול החול.

    קדוש בהגדרתו הוא משהו מעל לטבע, מעל לשימוש הארצי. ולחלל משהו, כמו לחלל כרם, זה ברמה הפשוטה, "להשמיש אותו". בשבת לא משתמשים, היא קדושה. בגוף האשה לא משתמשים. אחרי גירושיי יצאתי למעין מסע צלב פרטי משלי לחלל את הגוף שלי, לחשוף אותו, להקשיב לו, לרקוד אותו, להוציא אותו מהכוח אל הפועל.

    פרשת "אמור" – על טומאה וקודש

    בפרשת השבוע הקרובה מנגידים דווקא קדושה לטומאה. הפרשה נפתחת הכי טכני, כל הטמאים למיניהם, שזה אומר הבלתי מושלמים, רצף כמעט קומי של דמויות "חנוך לוין" כאלה מרוחות אשך, עם תבלול בעין, גיבן, דק, גרב או ילפת. ממש ללקלק את האצבעות. כל האיכסים האלה לא ניגשים לקודש ולא מקריבים לחם כי במקדש שלנו אנחנו רוצים אסתטיקה ושלמות.

    משם במעבר כמעט לא מורגש מדברים על הכוהן הגדול ועל הלחם שלו, אשתו, ועל הזונות והחללות הגרושות והאלמנות שאסור לו לקחת. "אשה בבתוליה יקח"! בגדול, הוא לא יוצא מהמקדש, כדי לא להיטמא. לא משנה אם אבא או אמא שלו או שניהם יחד ימותו, הוא לא יתקרב ולא יטמא ולא יוציא עצמו מו הקודש אל החול דרך שערי הטומאה. כי ככה, כי הוא מוקדש לאל.

    עד כאן הג'ננה. זה תמיד השלב הראשון. קודם אני מתעצבנת. אחר כך נרגעת. אחר כך בוכה. אשה.

    לחם שאפה האהוב
    ואז אני חושבת על האיש היפה שלי ואיך הוא ניגש לאפות את הלחם שלו, באיזו קדושה הוא מתקין את השיש ומודד את הקמח על המשקל הרגיש שלו, מושך בשמן, חורץ בלהב אלכסונים בכיכר, מתיז מים למידה של פריכות ונח. מדמיינת את שתים עשרה החלות, משקל שני עשרונים החלה, מסודרות בשתיים מערכות, שש המערכת, על השולחן הטהור, מרוחות לבונה זכה, לפני השם. ערב שבת בבית המקדש.

    שולחן ערוך מפה לבנה חולצות מכופתרות, גם הפרועים שבאחים שלי שותקים, כשאבא בקול ענק, שתמיד נשמע ראוי להיכל, נדחק בקושי לפינת האוכל העמוסה, שר את הקידוש. אני לילדיי עושה קידוש קומי, חצי מזרחי, חצי מייבב, חצי גוער. החלות מגיעות רק אחרי נטילת הידיים, כדי להימנע מהניג'וז שבכיסוי וגילוי וליכלוך של עוד חתיכת בד. גם בנוכחות המלאכים, אנחנו נינוחים יותר. אמא וארבעה ילדים סביב מפה צבעונית והרבה ירקות.

    המעברים האלה, בין קודש לחול, בין רוח לחומר, קשים במיוחד. רגעים בהם אני מוקפת ילדים וידיי עמוק בעשייה ואז פתאום התודעה שלי עפה מעצמה אל מרחבי התטה הקסומים, או שהלב נקרע פתאום מבית החזה בדרכו אל הרי ירושלים. גם לילדים סף הדלת בבוקר הוא יציאה מחירות משחק וקסמים אל מוסדות ומלחמות קיום, צניחה להגדרות מופרעות קשב בטעם מר של ריטאלין, המעברים האלה הם ההתמודדות הגדולה שלנו, סף הדלת הוא המקום בו כל חוסר ההרמוניות הפנימיות שלנו צורמות חזק באוזן.

    המומים המפורטים בפרשת השבוע, אני חושבת, הם שמות שאנחנו קוראים לחוסר ההרמוניה שלנו עם עצמינו. רשימת בעלי המומים, היא רשימה של אנשים המוגדרים לפי המום שלהם. אבל לא זו ההגדרה הנכונה, לפחות לא היחידה. אנחנו קודם כל אנשים, מלאכים בגוף שמהלכים, אוכלים את הלחם, מתחברים דרכו אל האדמה ומגישים ממנו אל אלוהינו. דווקא את הלחם, דווקא את פירורי הלחם שלנו מפזרים אל הרוח, שולחים על פני המים. במקום בו חומר ורוח נפגשים, בבועות האוויר שמפיחות קסם בבצק. מי שמגדיל ומגדיר את המום לכדי מהות ירחק, מי שטהור במומיו ופגמיו הקטנים, ייגש אל הקודש באהבה ובשמחה גדולה.

    בברכת שבת קודש

    שבת פרשת amour תשע"ג

    אהבת אמת

    אילת


    להגיב
Close