רונית בר אילן

רונית בר אילן הקימה את מושבה חופשית (בחורף 2006), ניהלה וערכה את האתר עד אפריל 2015. לוחמת ירחית צהובה לפי המאיה, טריפיונרית קוסמית לפי השכנה, אמא, כותבת, לומדת, אוהבת.
  • תיאטרון הידית – משחק

     

    הימים ימי קורונה ואי-ודאות בכול. תקנות חדשות לבקרים הופכות ומערבלות את החיים ואת הסדרים. כללי המשחק משתנים ומזמינים להסתגל במהירות, אולי בכלל למשחק אחר, עדיין לא ברור. המציאות נדמית כמו תרגיל בשיעור של הבמאית והיוצרת שירי ג'ורנו: להיות משהו אחד והופ להתחלף בן רגע, כתחבולה תיאטרלית ויותר מזה, כפרקטיקת חיים, חיים באי ודאות; אחד הנושאים שתיאטרון הידית עוסק בהם שוב ושוב ושוב.

    (למי שלא מכיר, תיאטרון הידית החל לפעול בשנת 2002, באזור בנימינה ובהמשך התבסס בפרדס חנה. תיאטרון הידית מציע עשייה אמנותית חוקרת, עכשווית ושואלת שאלות .
    מנהלת אמנותית ומייסדת: שירי ג'ורנו. מעצב חזותי ומייסד: הנס פלדה.
    פעילות התיאטרון כוללת אנסמבל שחקנים יוצרים, בית ספר לשחקן היוצר, בית מארח להצגות ומופעים, ופעילות משחקית במרחב הציבורי.)

    רגע לפני שהקורונה מתגלגלת לכדי סגר בבתים, שירי ואני נפגשות לדבר על מה בדיוק הם עושים. צוללת לרגע לשאלה מה זה משחק, גרסת הידית.

    שירי: "באנגלית יש to act ו-to play, ובעברית מילה אחת שמשותפת לשתי הפעולות: משחק. אני מוצאת שהעברית לגמרי מדויקת במקרה שלנו. כי מה זה בעצם אומר לשחק? זה אומר שאני פתוח, פתוחה, מלאה באמון, סקרנית, לא פוחדת להתנסות. המשחק מאפשר את המצב של הוויה שיכולה להיות כל דבר. הדבר הזה שילדים עושים והוא גם חלק מתיאוריה של משחק. שאני עכשיו מדמיינת ש… ואני נהיית הדמיון הזה. מה שאני מדמיינת, מה שאני מרגישה, מה שאני חווה, הוא קורה; הוא לא מנותק. העובדה שזה מוגדר כ'מה שהוא לא המציאות' מגנה עלי בתוך ההתנסות. כל הדבר הזה יש בו עונג גדול, שובבות, חיבור לתשוקה פנימית, כל הדברים האלה שיש בהם הרבה מאוד חיים ואפשרות".

    "חיים" ו"אפשרות" בימי קורונה נראים כמו משהו חדש לגמרי. בזמן שהכתבה הזו נערכת הצגות בוטלו. קבוצת הווצאפ "כל חברי הידית" מתחילה לרחוש רעיונות לרגל המצב. החברים חדורי שליחות. ירון סנצ'ו גושן מעלה מחשבה "לקיים בתיאטרון לוח פעילות אמנותית אלטרנטיבית מרפאת לימים האלו" . אחר כך יוצאת התקנה עם המרחק 2 מטר והרעיון נגנז. במקומו מתגבשת פעולת רחוב מהירה. תוך יממה וחצי יש עגלת משחק מאובזרת, הנס פלדה תיקתק תלבושות מהחומר שהוא מתעסק בו בחודשים האחרונים (יריעת בידוד כסופה), סנצ'ו לבש בגדי ליצן חגיגיים, גבי ריינבואו הביא כף יד גדולה, שירי ג'ורנו מנווטת את הסיטואציה עם משוט כסוף, חברים נוספים התלבשו התאפרו והתכוונו והם נוסעים בעגלה ברחובות פרדס חנה הריקים. מפזרים שעשוע על העוברים ושבים ומשתהים רגע ארוך יפהפה מול ביתם של השוהים בבידוד. מכניסים הומור וקרבה לתוך הסיטואציה. עושים בה שיפט.

    שירי: "כשאני מלמדת אני עובדת כל הזמן על שיפטים. בצד אחד אני נגיד, מבטאת רצון למשוך אלי משהו, ואז שיפט ואני עובדת עם הרצון להדוף, לדחוף. מה שמעניין זה לאו דווקא להגיע למקום שאני "מגלמת טוב" איזשהו תפקיד. הרעיון זה לא להגיע אלא ללמוד ולהתאמן על מיומנות התנועה שבין לבין – בין חלקים שונים בתוך עצמי, ביני ובין דמות, בין מצבים פיזיים. זה יכול להיות שינוי ברגע אחד ויכול להיות שינוי שקורה לאט לאט, כמו פיסול. וגם – תהיי משהו עד הסוף, ועכשיו תהיי נייטרלית בקשר לזה ועכשיו תהיי בלי כלום. לאמץ אינפורמציה – להיות אותה – לזוז לאינפורמציה אחרת – לשמוט את האינפורמציה כך שהמערכת יכולה להגיב, להיות זמינה. זה התירגול. האיכות הזאתי, אחרי שאני מתרגלת אותה, הספקטרום הזה עומד לרשותי בתוך המציאות באופן יומיומי. התיאטרון ממש מלמד את האפשרות לשחק את האיכויות ואת הטעמים האלו, לקחת את הלמידה הפנימית הזו למרחבים של המציאות. ולבחור.

    צילום: עוזי פורת

    וזה "חופש" היכולת להשתנות היא איכות שהתיאטרון מטפח במעגלים רחבים. כבר שנים, כמו צופים מראש התורן הם חשים מה מתקרב, מפשילים שרוולים ועובדים עם רוח התקופה. חוקרים נושאים ומושגים, מעבדים למהלך בימתי ומגישים אותו במגוון דרכים – מופעי אנסמבל, מופעים של קבוצת היוצרים, גיחות למרחב הציבורי, פרוייקטים מיוחדים ("טקסי השתנות") ושיתופי פעולה עם אירועי תרבות דוגמת הפסטיבלים "מתחת לפנס", "שייח' אבריק" ו"דרך הנדיב". האימון הזה, דרך החיים הזו, יוצרת איכות של עמידות. כמו מערכת חיסון זזה ולומדת. כאשר אי-ודאות מתפרצת לחיים – והיא תמיד מגיעה – יש יותר כלים להתמודד איתה. יש יכולת לנוע בגמישות, לצחוק, לעורר את הלב, לעודד, לחיות. אולי זו הסיבה שילדים לא נפגעים מקורונה?

    שירי: "ילדים בטבע שלהם אוהבים לשחק. זה מצב נעים, אמצעי חיבור אורגני עם העולם. כי אתה בעצם כל הזמן משתנה. זה מצב שאין בו קיבעון. יש פתיחות תמידית לשינוי, לזרימה של אינפורמציה. אז בעצם המצב של משחק זה להיות מחובר לשינוי והשתנות, טרנספורמציה. זה ממש התימה שרוב ההצגות עוסקות בה".

    הדר דגן, רקדנית ומורה למחול מזרחי, משחקת בקבוצת היוצרים של תיאטרון הידית כעשור:

    " לשחק בתיאטרון הידית זה כמו להיכנס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, לשלוף משם רעיון או פוטנציאל ולהפיח בו חיים ונוכחות על הבמה. אחד הדברים היפים ביותר בתיאטרון הזה הוא הדגש על הנוכחות. קודם כל השחקן נוכח בגוף שלו, במצב הרגשי והמנטאלי שלו ומשם החומר הבימתי מתחיל לעלות. קודם כל תהיה ורק אחר כך תשחק. והמשחק הוא אכן משחק. חקירה ושעשוע של מצב.

    אתה לא עושה כאילו, "משחק כאילו. אתה נוכח בדבר ופתאום הדבר הזה מקבל חיים משלו.

    זה פחות משחק ויותר אותנטיות מסוגננת שמקבלת נוכחות על במה".

    עדן אוליאל, מחזאית, שחקנית ויזמית תיאטרון חברתי. חברת אסמבל הידית משנת 2019 ומשתתפת ב"על שפת ים כינרת": להיות שחקנית בידית זה להיות כדור פורח. כזה שהיה מחובר לקרקע ופתאום קיבל חופש לעוף מעלה מעלה בלי מעצורים, בלי חוקים בלי פחד או איתו. התחושה שלי היתה בעיקר שאני לא צריכה להוכיח כלום. לא לתת תוצאות לא ״להביא אותה״ לא להשיג, לא להיות שחקנית הכי טובה, הכי מקצועית, הכי הכי.

    התבקשתי פשוט להיות. וזה היה מוזר בהתחלה הבקשה הזו , שיש בה מן ההבנה שאני זה פשוט מצויין. לא קל להיות מחובר לעצמך, לאהוב את ה״אני״ הזה להביא אותו לכדי ביטוי עמוק ומלא. הידית לא מוותרת לך מתעקשת להתאמן על נוכחות מלאה על מציאת קול אישי, ייחודי שמגיע מהלב פנימה ומהגוף. להיות שחקנית בידית זה להזיע. פיזית. לרוץ להתרוצץ להשתולל להשתמש בגוף הפיזי כמו פלסטלינה להעז איתו לאתגר אותו לפרוץ גבולות.

    הגעתי לידית אחרי לידת בני הראשון עם ראש מלא במחשבות מנותק מכל חלק הגוף התחתון. שירי ביקשה שאתחבר ואני התפללתי. ואחרי אימונים מפרכים של כמעט שנה סוף סוף התחתנתי עם הגוף שלי ועל הדרך השלתי 15 קילו. להיות שחקנית בידית זה להיות יוצרת יש מאין ולגלות כמה יש יש באין . לעבוד נקי בלי טקסט בלי תפאורה בלי שום תבנית הכל פתוח ובתוך הריק הזה מתאפשרים ניסים . וכשהנס מגיע כמו מלאך ומלביש על הכל כסות אהבה זה מרגיש כאילו מישהו פיזר עלייך נצנצים ואת יכולה פשוט לזרוח. להיות שחקנית בידית זה להתחבר לילדה שאני להשתעשע להשתטות לעבור מבכי לצחוק מצחוק לבכי 20 פעם וחוזר חלילה. לשחק כמו פעם כשהיינו עושות בית ברביות . אין נכון ולא נכון יש הלצה וצחוק ופשטות ויש את הרגע הזה שאת כל כך מטומטמת שאת כל כך מבריקה. להיות שחקנית בידית זה אקולוגיה וקבלת האחר, זה אהבת חינם ונדיבות, זה משפחתיות וחום אנושי, זה בית אמיתי וקהילה יפיפיה ותומכת . להיות שחקנית בידית זו מתנה שקיבלתי מבורא עולם . תודה .

    ב- 18 השנים האחרונות התיאטרון מכשיר הרבה מאוד אנשים לחיות בתדר טרנספורמטיבי. כשהדבר הזה מתקיים בתוך קהילה ולאורך זמן, זה משפר את החוסן של הגוף המשותף. במקרה הזה פרדס חנה כרכור והסביבה. הגמישות התודעתית והתיפעולית מתפשטת מהתיאטרון אל הקהילה. השפה המשחקית גולשת למרחבים הציבוריים דרך אנשים שעברו בתיאטרון תהליך. עמדות קפוצות משתחררות לאפשרויות נוספות, ומתחת לפני השטח מבעבעת תנועה שובבה רבת פנים. אפשר לשחק עם הכל!

    קיקה כהנא, שעבדה במשך שנים עם ילדים ונוער במסגרות שונות: "הלימודים בידית לשו לי את הנשמה. הפכו לי את הלב ונתנו לי לגלות עוד צדדים בתוכי שלא ידעתי עליהם. זה דרש ממני להתמסר, לקפוץ למיים ולהעיז…היתה שם את שירי שתלווה, תשמור ותאתגר אותי וככה מפה לשם למדתי בידית חמש שנים בקבוצות השונות.. יש מצב שהייתי ממשיכה אם לא העסק החדש דרש את כל כולי להרמתו. הלימודים שינו משהו ביכולת שלי להיות אני, יותר אני ממה שהייתי קודם". במהלך הלימודים קיקה עזבה את גן הילדים בו היתה שותפה, והקימה עסק טיולים פרועים בשם "ויהי מה".

    שירי: "אז יש את האפשרות להביא משחק לחיים ויש גם את התנועה הכאילו הפוכה, שהיא התנועה המשלימה, איך לוקחים חומר מהחיים ושמים אותו בתוך המעבדה של המשחק. נגיד עבודה על המציאות הישראלית הצפופה ("שפת ים כינרת", 2019) או על קירות ("טקטוניה" 2011/2016), טקטוניה היתה בקו תפר כשהתחילו לדבר על ההיררכיות שמתפרקות. או על מיניות ("שלוש אצבעות מתחת לטבור", 2014) או על יתמות והיעדר ("יתומים" 2015) או על ליצנות רפואית ("החיים עפים", 2017). בעצם מה שאנחנו עובדים עליו הוא להביא את האיכות של המשחק לתוך המציאות ולהביא חלקים מהמציאות לתוך מעבדת המשחק".

    השפה המאפיינת את היצירות של תיאטרון הידית היא פיוטית, פיזית וחזותית. מחוות ודימויים מזוקקים ונדחסים למעין קפסולות – יחידות תמציתיות של משמעות בימתית – שהלך הרוח שלהן נע בין המצחיק למכאיב. ביצירות של הידית מתפקד החלל כשחקן נוסף בהצגה והוא כולל מרכיבים דינאמיים שזזים, משתנים ופועלים על ועם השחקנים והקהל. הקהל מוזמן למרחב יצירתי וחוויתי המעורר חשיבה, דיון ועשייה משותפת ומפר את היחסים המסורתיים בין השחקנים לצופים.

    מעבדת המשחק של הידית מאפשרת מנעד רחב וגמיש. החל בתהליכי חקר שלא מתחייבים לתוצר, דרך התארגנויות אד הוק במרחב הציבורי, הצגות אנסמבל שזוכות בהכרה ובפרסים "טקטוניה – לעבור דרך קירות" זכתה בקיפוד זהב על שפת במה, "החיים עפים" זיכתה את ירון סנצ'ו גושן הנפלא בפרס למבצע יחיד (ההצגה אקטואלית מתמיד, רוצו כשמתאפשר!). וכמובן, בית הספר למשחק, שהוא המעבדה הרוחשת והמתחדשת, שבה נלמדת שפת הידית וממנה יוצאים התלמידים להתנסויות עם קהל. הסטודנטים לומדים לפתח ולגבש זהות אמנותית אישית, לפעול מתוך חיבור למתרחש בחברה ובשדה התרבות, ליזום וליצור באופן עצמאי בחללים אלטרנטיביים, במרחב הציבורי או על במה.

    בית הספר לשחקן היוצר של הידית פתוח לכל הגילאים ולכל מי שהיומיום שלו כרוך במפגש עם קהל – מנחים, מטפלים, אנשי ציבור, מורים ולמעשה לכל מי שמבקש לשחרר ולשכלל את היכולת… לשחק!

     

    רני אמיר, או בשמו הצרפתי "שףבאלשוק", עורך סיורי אוכל בואדי ניסנס, התחיל את דרכו בידית: "הגעתי לתיאטרון הידית לפני 10 שנים כדי לראות הצגה שחברה השתתפה בה. לא היה לי שום קשר לבמה / משחק תאטרון. ההצגה הייתה כל כך מפתיעה ומטלטלת שהחלטתי להצטרף ללימודים. שנה של לימודי משחק עם שירי בידית הפכה את חיי הלכה למעשה תרתי משמע. התחלתי בגיל 46, היום, 10 שנים אחרי, כל מה שאני עוסק בו קשור למשחק או נובע ממנו. אני שחקן, מרצה, מנחה הכל סביב משחק ותאטרון והכל התחיל שם, עם שירי. מצאתי את הנתיב של חיי בו אני מביא את עצמי לידי ביטוי יוצר ומשפיע. בידית ועם שירי קבלתי את המתנה של החיים שלי".

    יונתן קונדה, משורר ומוסיקאי. חבר מייסד בלהקת הראפ היפואית הרב-לשונית “סיסטם עאלי": "התחלתי לעבוד בידית לפני כשנה. זה קרה במקביל להולדת בני. כך נוצר עבורי תהליך אישי נפלא – שנה בה גיליתי מחדש את המושג "משחק": גם בבית, כל יום מחדש עם בני – ובמקביל "ידית" – בחדר החזרות ועל הבמה עם "הידית". משהו בעבודה היצירתית והאנושית בידית החזיר אותי לשורש הקדמוני של ה"משחק". גם מבחינת החופש העצום, העמוק והבלתי מתפשר המתקיים בתהליכי היצירה ב"ידית" – חופש לדמיין, לחלום, להתפרע, לפחד, לכאוב, לצחוק – אבל גם, ואולי לפני הכל – ההכרה כי כללי ה"משחק" מתחילים ונגמרים במפגש אנושי אמיתי, פתוח, רגשי, כנה ובלתי-מתפשר, מאחורי כמו לפני הקלעים… אני חושב שזה קשור מאד לאופן בו היצירה בידית מתייחסת מלכתחילה לבמה כמקום ראשוני, קדמוני ועתיק מאד – למובן המקורי בעברית של במה בתור "מזבח": מקום של פולחן, של טקס – וככזה תהליך היצירה בידית מצליח להוציא מאתנו משהו קדמוני בנפש, קדום מאד וראשוני המותח ומרחיב ומאתגר את הגבולות של המושג "משחק".

    שירי: "בעצם מה שאנחנו מלמדים זה את אמנות ההשתנות. את המיומנות הזו. בעולם של היום צריך לדעת איך להיות גמיש, כדי להכיל גם את ההשתנות של העולם. אני נזכרת, שכשהייתי בכיתה ה' נסענו לטיול שנתי, אולי בירושלים, וקרתה לי שם חוויה מכוננת מבחינה נפשית. היה לי בטיול הזה מצב רוח רע, ונסענו בדרך חזרה ואני זוכרת את הילדים שרים, שמחים, ואני יושבת מצוברחת. ואני זוכרת רגע חד בתוכי, קול פנימי שאומר לי: תזנקי החוצה. שפתאום הרגשתי את האפשרות לתנועה של השתנות, כיכולת פנימית מהפכנית. ואמרתי לעצמי 1, 2, 3 ויצאתי משם! והייתי שמחה. זה היה רגע משמעותי, לחוות כמה זה קל".

    היכולת לבחור תגובה יצירתית למציאות היא משהו חזק ב DNA של הידית, ממש מראשיתו. בשנת 2002, לאחר שסיימה פרק כיוצרת במרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי בהנחיית דוד מעיין, הגיעה שירי ג'ורנו לפרדס חנה ופתחה קבוצת משחק קטנה בשם "האני היוצר". שירי: " הכנתי בבית פלאיירים A4 לתלות על עצים ועל לוחות מודעות. הסתובבתי עם זה כמה ימים והרבה אנשים שפגשתי אמרו "יש את הנס, תלכי להנס, הנס, הנס, לא ידעתי מי זה".

    הנס פלדה, מעצב מוצר ("פלסטיק פלוס"), מעצב סביבה, בונה במיחזור, צלם, מוזיקאי ובעיקראדם משחק במהותו, Homo Ludens. "הומו-לודנס" ("האדם המשחק" בלטינית) הוא ספר שנכתב ב 1938- ע"י חוקר התרבות פרופ' יוהאן הויזינגה ועוסק בחקר תופעת המשחק בחברה האנושית. המשחק הוא אלמנט חשוב ומכונן בכל תרבות אנושית והוא קיים בפני עצמו כתופעה בלתי תכליתית. הוא חלק מהחיים וניתן לראות את החיים וסיטואציות בהם כמשחק. על ידי הצבת מקטעי-חיים יומיומיים בהקשר משחקי והצבת משחקים בהקשר מציאותי, עולה שאלת מקום המשחק בשגרת חיינו והקווים בין הגדרתו להגדרת המציאות מטשטשים.

    הנס פלדה חי ככה הלכה למעשה. כל מפגש איתו, גם אקראי ברחוב, יוצר סיחרור עדין שהוא מחוץ להרגע וחובק את הרגע, ביחד.

    שירי: "אז אחרי שכיוונו אותי להנס הגעתי לפלסטיק פלוס והוא לא היה. יצאתי החוצה ועמדתי עם הסטיפה של הפלאיירים ואז פתאום באה רוח חזקה והכל התפזר ברחוב והתחלתי לרוץ לאסוף ובאיזשהו רגע ראיתי שמישהו אוסף יחד איתי. הרמתי את המבט וראיתי את המבט הכחול של הנס וצחקנו ואספנו וכשכל הערמה נאספה הוא קרא את הפלאייר והגיע בערב לפגישה שהיתה במתנ"ס בבנימינה" . מאז, כבר 18 שנים, השניים הם הלב הפועם של התיאטרון. השטותניקים הכי רציניים ומחוייבים לדרך הסיזיפית של תיאטרון פרינג' בארץ. כל אחד בתחומו ושניהם ביחד יוצרים את התחביר המיוחד של שפת הידית, דרמטורגית ועיצובית. והם לא לבד.

    לאורך השנים התגבש סביב הלב הפועם הזה מרכז חזק של שותפים לדרך. בידית כמו בידית תמיד ימצא מי שירים או יזרוק כפפה יצירתית – מורים ותלמידים בבית הספר לדורותיו, חברים באנסמבל, יוצרים-שותפים, וגם קהל אוהד שהולך עם התיאטרון עוד מימי הבמה הפתוחה המיתולוגית. אירוע קאלט שהתקיים בידית במשך תשע שנים, בהובלתם הפרועה של הנס פלדה, דיצה משולם ופביאן פיטוסי. הבמה הפתוחה היתה מסגרת חופשית, שטיפחה והצמיחה כשרונות מקומיים ויותר מזה – היתה נקודת ממשק חזקה בין התיאטרון והקהילה. מרחב שאפשר לאוורר בו נושאים שעל סדר היום הציבורי באופן משחקי, יצירתי, כזה שעוקף את מסגרת הדיון המקובלת. כל מי שרצה לעלות להופיע – מקצוענים וגם כאלה שלא עשו זאת מימיהם, נרשם וקיבל 5:55 דקות בדיוק לפרפורמנס מול קהל צמא ודלוק. הקטעים היו מושקעים והאוירה מחשמלת. הרבה כשרונות מקומים פרצו לראשונה בבמה הפתוחה של הידית. עבור חלקם זו היתה התחלה של מקום חדש בחיים. מספרת מיכל ליבדינסקי: "בתאטרון הידית עליתי פעם ראשונה על במה מול קהל עם קטע שכתבתי במסגרת ׳במה פתוחה׳. זה היה מאוד מפחיד ומאתגר אבל הלכתי על זה, התחלתי לעלות בבמה פתוחה כל חודש, וגם ללמוד שם תאטרון. ככה בעצם פתחתי דלת חדשה בחיי, ובהמשך התחלנו (מיכל ליבדינסקי ובן זוגה שי אביבי – רב"א) להופיע עם ׳באושר ועושר׳, המופע איתו אנחנו רצים עד עצם היום הזה".

    דיצה משולם, פסיכולוגית חינוכית, עוסקת בפסיכולוגיה בשילוב אמנויות ועבודה בטבע וחברת אנסמבל תיאטרון הידית: "הגעתי לתאטרון לפני 14 שנים, אחרי שראיתי מופע שהתקיים בבית של התאטרון, בחצר ובין המכונות בנגריית הידית, נגריה מאובקת וקסומה שפעלה במלוא תפארתה בשנות ה-60 בפרדס חנה. כל כולי נמשכתי לשם. תאטרון הידית הוא בשבילי המקום שבו אפשר לחקור בדרך הכי מלאת חדווה ויצירתיות את מי שאני כאינדיבידואל וכחלק מחברה. יש לשירי דרך לתת אמון מלא במעיין היצירה של האדם, ברוח, בתהליכים שנובעים ממקומות לא מודעים של היחיד והקבוצה. שירי יוצרת יצירות שמשקפות כל אחד מאיתנו בעיניים צוחקות, נבונות וחומלות, יצירות שמאפשרות צמיחה וכן, אפילו שזו שאיפה גדולה, מאפשרות ריפוי ואיחוי של קרעים. בכל המופעים של התאטרון אתה תמיד מרגיש שאתה חלק חי ממה שקורה, בין אם אתה על הבמה או שבאת כצופה. זה לא סיפור שמספרים לך, הצגה שמציגים לפניך, אלא חיים, יצירה, אהבה, כאב ושמחה, שאתה חלק מהם".

    הבמה הפתוחה הפסיקה לפעול בשנת 2017 אך רוחה ממשיכה להתקיים בקבוצת הווצטסאפ של חברי הידית. באין התכנסות, נובטים סרטונים לרגל המצב. טיפות דבש עסיסיות של כישרון מתפרץ באביב הנטוש של 2020.

    יכולת ההשתנות של התיאטרון עוברת דרך תהליכים אישיים ולא פוסחת גם על מהלכים מאז'וריים בתיאטרון. בשנת 2017, לאחר 13 שנים של פעילות במתחם נגריית הידית בפרדס חנה, קיבל התיאטרון צו פינוי עקב אילוצי נדל"ן. יכולת השתנות והמשחקיות עזרו לצלוח גם את המשבר הזהבצורה יצירתית. הם חוקרים את התחושה, מזמנים את הקהילה לסיעור מוחות, מחברים את הסיפור לנושא הפליטים בעולם ויוצאים בשיירה אופטימית אל הלא ידוע, דרך פרפורמנס מחאה ברחבת המועצה המקומית. באיזשהו בשלב הם מוזמנים על ידי יזם נדל"ן מקומי להתמקם במבנה שהיה קופת חולים שעמד ריק לפני הריסה. במבנה הזה הם יוצרים את "טקסי השתנות" ערב טרנספורמטיבי מסחרר, שפותח את הדלת לעיסוק בתיאטרון טקסי. אחרי שנה היזם מפנה אותם והם ממשיכים להחזיק את המנגנון של התיאטרון תוך כדי תנועה. שנת הלימודים נפתחת כמתוכנן ובית הספר התפרס על פני חללים זמניים בקהילה. התיאטרון נדד עד שנוחת בחדר-האוכל היפהפה של קיבוץ כפר גליקסון הסמוך. במקביל, פותחו פורמטים של תיאטרון טקסי והתרבו שיתופי פעולה תלויי-מקום בחוץ. גמישות. זה שם המשחק. בימים טרופים אלה במיוחד.

    שירי: "העולם היום יותר ויותר ויותר מצריך את הגמישות הזו. כדי לחיות כאן אתה אמור לדעת לזוז, לא להתקבע בעמדות פנימיות. לבחור. להתייחס לקיום הפיזי ואל המרחב הציבורי כאל אורגניזם בהשתנות. ההזמנה היא להיכנס למנגנון הזה שיצרנו, לשחק בו לרגע. למשל במיצג"ברושיגור", הקהל הוזמן לשגר משאלות. רצינו לבדוק אם אדם באמת יכול לשגר בקשה, בלי אירוניה. כל המכונה הזו נבנתה כדי שבאמת ברגע מסויים באמת ברגע האמת, אפשר יהיה לשגר בקשה ליקום/למרחב ולהאמין, שמשהו יכול להשתנות".

    אירוע תאטרוני חדש של אנסמבל תיאטרון הידית.
    שמונה שחקנים ומוזיקאית נפגשים ערב יום העצמאות, על שפת ים כנרת…
    מופע המשלב מסיבה פרועה, חשבון-נפש מדוקדק וקריאה לקהל להצטרף אלינו ו"לפרק את המקום" – כדי לבחון מקרוב, ברגישות ובאור חדש את פרטי הפרטים המרכיבים את הסיפור והזהות שלנו כאן.

    הכנרת

    באמצעות שפה בימתית ייחודית נוצרת חווית תיאטרון סוחפת המשלבת תיאטרון פיזי, ספוקן-וורד, ומוזיקה חיה, הנעה בין האבסורדי לקומי, ומציבה מראה נוקבת לחברה הישראלית על סדקיה ופצעיה הפתוחים. הקהל מוזמן לשבת מסביב לבמה המדמה את הכנרת, לקחת חלק במערבולת הזכרונות, ההשתקפויות והדילמות הצפות ועולות מתוך המציאות הישראלית, ובחלק מהסצנות – אף להפוך לחלק מההתרחשות.

    הזהויות השונות, המאבק על מקום ועל ביטוי, השאלה כיצד ניתן לתת מענה ומקום לזהות היחודית מבלי לותר על החיבור והמכנה המשותף, הקירבה הצפיפות והחום, טיקסי האוכל והרחצה, והזיהוי שכולנו בבסיסנו דומים, ובעיקר השאלה כיצד על אף חוסר ההסכמה ניתן להתחבר ולחלוק מרחב משותף – כל אלו ועוד תופסים מקום באירוע האמנותי.

    השחקנים עוטים מגוון זהויות ארצישראליות, וצוללים יחד עם הקהל לסצנות שהן תמצית ההווי המקומי: סימון הטריטוריה, פולחן האוכל , מסיבות הטבע, כרישי הנדל"ן ובעיקר – המפגשים האנושיים. הצלילים נעים בין חאפלה תימנית לניגונים של חב"ד ועד היפ-הופ ישראלי, והטקסטים עוברים רצוא ושוב בין משלבי העברית השונים – משיר השירים ועד סלנג רחוב… זהו ספורה של החברה הישראלית על רבדיה השונים – פאזל של זהויות המתפרק ונבנה מחדש דרך הומור וכאב.

    הכנרת עבורנו היא מקום מוחשי מאד, וגם סמל: היא קושרת בין דתות, אדם ואדמה, עבר והווה, בין חלום למציאות לגעגוע למה שהיה פעם. ימה נדיבה שמקבלת את כולם ושפתה היא נקודת מפגש בין שלל השפות החיות פה. דרך הכנרת – המופע מבקש לגעת בסיפורה המורכב של החברה הישראלית ומנסה לשאול – מה בכל זאת, ולמרות הכל – מחבר אותנו ומחזיק אותנו כאן, יחד?

    אתר הידית: https://hayadit-theater.co.il/

    (פורסם לראשונה בנושא "משחק" במגזין 'חיים אחרים'  בעריכת חוה רימון, אפריל 2020). 


    להגיב
  • שלום, אני עוזבת!

     [בכותרת: עבודה של עמליה זנד, מתוך הסדרה המלווה את הסיפור הנפלא "אסתר", שפורסם פה פעם, בין יתר הפנינים] 

    ***

    שעון קיץ.
    הגינה מכוסחת עד דק. כמו דף חלק.
    שקט חמסיני נחמד
    שמתחלף בקרירות,
    שמתחלף בטיפטוף,
    שנהיה ברד בגודל של גולות,
    שחוזר להיות חמים מהוסס,

    אביב!

    וכל זה בעצם הקדמה להצהרה החגיגית: אפריל 2015. אני נפרדת ממושבה חופשית.
    נפרדת כפעולה (separating) ונפרדת כהכרה (I am separated from).  תכל'ס כבר הרבה זמן.

    תשע שנים אני כאן. לפעמים יותר ולפעמים פחות. מעגלי החיים שלי במהלך התשע שנים האלה נפתחו ונסגרו ונפתחו. עכשיו יותר מעניין אותי לכתוב לעצמי בשקט. במחברת! בלי תגובות ולייקים. סיפורי התמקדות, התכתבויות ספציפיות בווצאפ ובמייל.  לא בא לי להיות דעתנית בפייסבוק ולא מַלְאה בפוסטים. הפייסבוק מעמיס כל כך על התודעה, זה כמו  להסתכל על רולטה. אני רוצה שקט. שקט כמוס. שקט להתבונן. ובשאר הזמן משפחה ובית ועבודה ולימודים וזמן לבהות. כאן בכרכור. וגם לקפוץ מהצוק אל הבלתי נודע!
    "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" כתוב בעשרת הדיברות. וגיליתי, שאין בי רצון להחזיק בתמונה של מושבה חופשית כ"העסק שלי" שצריך לשמר. המים החיים, המעיין שממנו נבעה מושבה חופשית ממשיך לזרום בתוכי. לכל מיני כיוונים.
    ועכשיו אני נותנת את מושבה חופשית במתנה לרואי. לא מוכרת, מוסרת. כמו בגד שאני כבר לא לובשת. גם אם זה בגד שנתפר ביד. זה חלק מרוח האתר.

    בהצהרת הכוונות הראשונית של מושבה חופשית כתבתי ב 2006 ש"יש כאן הרבה אנשים שקמים בבוקר ולא משלבים לאוטומט. שמחפשים את הייעוד, המשמעות, את עבודת החיים שלהם". תשע שנים אחרי, אני מגלה שלפעמים צריך לדעת לעזוב גם עסק שנולד מתוך חלום. בכנס השימשוב הראשון שהתקיים כאן בפרדס חנה, ביוזמת לילי בוטמן, היה קטע שאני זוכרת וחוזרת אליו עכשיו. טום צזאקי נתן הרצאה מאלפת על העסק שלו, טרהסייקל. השיחה התגלגלה קצת לזה שלכל מוצר יש בסופו של דבר סוף, כמה אפשר לשמשב. “ואז מה יהיה עם העסק?” שאל מישהו מהקהל. i’m a reaction to the problem  הוא אמר בפשטות והוסיף: “אם הבעיה נעלמת אני נעלם. מקסימום אני אעלם. אעשה משהו אחר. נו פרובלם”.
    ידעתי שיום אחד אני אשתמש בציטוט הזה..
    כשפתחתי את מושבה חופשית  היה פה צורך ממשי באתר קהילתי. סללתי דרכים בין הפיזי לוירטואלי, אני מעיזה לומר כוננתי שפה, נתתי בית, אתר בית, לשפע האיכותי שמתקיים כאן. בהתחלה לבד ואחר כך עם רואי ובעצם אף פעם לא ממש לבד. הקהילה הזאתי מזמזמת דבש. מבחינת החזון הרחב – בשבילי המשימה הושלמה.

     אני עוזבת אבל מושבה חופשית ממשיכה

    מושבה חופשית היא ישות חיה, מגיבה. היא כמו עץ עם שורשים עמוקים. ישות צמחית, חייתית דיגיטלית, משקים אותה באהבה והיא פתאום פורחת. וגם כשלא משקים אותה היא נמצאת. נטועה בגוגל. נותנת צל בשמש, מזמינה  לשבת בצל הלוחות, למצוא דברים ולהתחבר. למרות שלאורך השנים היו פה הרבה ניסיונות לאתרים מקומיים, מבחינת התדר, מושבה חופשית מתקיימת על רצף שושלתי. כלומר: בהתחלה היו החבר'ה של השיקשוק ועיתון "המושבה", העיתון הראשון של זיו הדס ז"ל (שאותו לא זכיתי להכיר), אחר כך היה צרצר הכפר של אילנה פלדה, והיה גם את הדיבור המקומי באתר "באופן טבעי" האהוב, ואחר כך מושבה חופשית. נדבך על נדבך, מיצוי של מיצוי. חשוב לזכור את כל זה כשממהרים לתת לצוקרברג את הקרדיט על הרוח הקהילתית המקומית.  כן, הוא בהחלט בנה דבר נהדר, שעליו כיף לגלוש. אבל הדבר החמקמק והמקסים שמאפיין את הקהילה המקומית ומתבטא בפייסבוק על שפע קבוצותיו המקומיות, היה כאן כבר קודם. וחשוב לזכור, מאין באת ולאן אתה הולך.

    ודווקא בגלל הפייסבוק והריבוי המסחרר שבו, יש מקום למושבה חופשית להמשיך ולהתקיים. כמו קפה מקומי קטן ומעודכן, שמכיל את הריבוי . כמו שמורת טבע, מקום שבו אפשר להשתהות ולראות את היער. אני סומכת על רואי שישכיל לאסוף את השפע ולערוך אותו כך שימשיך לשרת את הקהילה ולהיות נגיש גם מחוץ לבועה. אולי אני אמשיך לכתוב פה מידי פעם… בגלל החופש האדיטוריאלי..

    כעורכת, אני רוצה להודות לכל מי שעזר ותמך לאורך השנים:  ליודה וליעל, לגיא לב ושני שרף , אשר על התיכנות והעיצוב. לוורדפרס אהובתי, על הגמישות ועל ההתפתחות, לכל מי שפירסם באתר לאורך השנים ובזאת תמך בקיומו, לכל מי שסיפר סיפור, שהשתמש בלוחות, שעבר כאן גם במקרה. לכותבים המופלאים, קבועים ומזדמנים, כל אחד בתחומו, כל אחד ומקטע המרתון שהוא רץ איתי כאן, שותף מלא לחוויה המרוממת של יצירת תוכן –  גלו שביב, אייל כגן, אילנה פלדה, יעלה זלאיט, עמליה זנד, לילי בוטמן, ענת מגל, אביב מלכא, איילת מלמד, עופרה שחר (במבי), ורד לב, שלי מרכוס, גלי ליבנה, נועם לסטר, אייל עמית, לירון קסטר, סיון יניררוני איז'אק, דניאל יהל, לאלונה להב ואילן שריף על תמונות הרקע בתבנית הנוכחית. ולטליה טוקר, שאת תחזית המאיה שלה פרסמתי במושבה חופשית במשך שנים ועד היום עוד לא פגשתי פנים אל פנים.. אבל מה – באותו היום שבו גמלה בלבי סופית ההחלטה לעזוב היא שלחה לי מסרון על הבוקר ובו ברכה אותי לרגל יום הולדתי הגלקטי ש(מסתבר!) חל באותו יום.

    וגם לאילן לוי מהוצאת פראג שתמיד היה לי אוזן קשבת, ולכל מי שתמך ושמח, ייעץ וקיצץ, ואם שכחתי מישהו אז סליחה סליחה!
    וגם חשוב לציין שזכויות היוצרים על הכתיבה הפרטית / הצילומים של כל אחד מהיוצרים נשארות שייכות ליוצרים עצמם.

    ותודה גדולה לרואי. איש יקר שהרים את הכפפה ובא להשתתף במלאכת העשייה של מושבה חופשית בנובמבר 2011. כמעט ארבע שנים של שותפות עם דחף משותף, למרות המזגים שונים. חלקנו רגעים קשים ורגעים עמוקים וטובים, הסכמנו, והסכמנו גם לא להסכים. יש בי סקרנות והתרגשות לראות לאן תיקח את זה רואי. איתך לברלין. ניסיון מעניין, לקיים קהילה מקומית מתוך הכפר הגלובלי.  מאחלת לך שתמצא דרך לתפור בחוטים זהובים את הקשר בין כאן לשם..

    ועכשיו קריאה להשתעשע ביחד!

    עם כל החשק להתרחק מאוטוסטרדת המידע, אני שמה לב שיש לי עכשיו גם חשק למסיבת פרידה וירטואלית…
    אז אם זכור לכם פוסט אהוב במיוחד, סיפור שהופעתם בו, טקסט שהזיז אתכם, משהו מהעבר שלכם,  או סתם סיפור שקרה לכם וקשור למושבה חופשית, אתם מוזמנים להעלות אותו לפייסבוק ולהוסיף איפה אתם היום 🙂
    חיפוש דרך גוגל ימצא את הפוסטים בקלות. אתם כאן.

    ואני…………….
    מתרגשת לקראת הדבר הבא. שאין לי מושג ברור מה הוא אבל אני חשה אותו נוקש בדלתי.. עם נוצה.


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: פוסט פרידה, של אורי ניר

    חברי פייסבוק יקרים שלי:
    זהו פוסט פרידה.
    בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יותר ויותר מול המסך הכחול לבן, נתון למתקפה בלתי פוסקת של אינפורמציה שהשד יודע עד כמה היא תורמת לבריאותי. אני חייב להשקיט את המיינד שלי שטס במהירות עצומה על איזה היי – ויי לשום מקום.
    רוב חברי הפייסבוק שלי חולקים איתי דעות פוליטיות ונטיות אנושיות. זה גרם לי להיחשף לעוולות מקוממות בכל פעם שנכנסתי. הייתי מעורה בשנה האחרונה בכל רעה חולה שהמציאות בישראל ובעולם יכלה לתת. במקום לגדל עור שיגן עלי בפני הטלטלות האלו, אני הולך ומאבד את ההגנות שלי, שממילא רעועות לפעמים.
    הבחירות ההולכות וקרבות מוציאות אותי משלוותי ולוקחות זמן יקר ממשפחתי ומתחביביי האחרים. וזה חוץ מעבודתי שגם היא תובעת את זמנה.
    אני יודע. קשה לשבור הרגלים. הייתי כבר בסרט הזה של התמכרויות שונות ומשונות בעבר. הפסקתי סגריות. הפסקתי סמים קלים (וואו, זה היה קשה). חתכתי קשרים רעים שבעצמם היוו סוג של התמכרות. הפסקתי קפה (וחזרתי), אולי פעם אצליח לאכול פחות ולעשות יותר ספורט. בפייסבוק עצמו כבר הייתי פעמיים בעבר, אבל אף פעם לא באינטנסיביות כזאת.
    יש לי גם מלים טובות להגיד: קודם כל, האפשרות לבטא את עצמך ולקבל חשיפה, שהייתה כמעט בלתי אפשרית פעם, מחוץ לעולם העיתונות. וגם קשרים וירטואליים שנוצרו עם אנשים שמעניין אותך מה הם חושבים או מה הם עושים… אבל קשה לי עם הדואליות הזאת, חיי המציאות וחיי הפייס…
    אני אמשיך לכתוב, פשוט כי הדחף לכתוב חזק ממני. יכול להיות שבהעדר הצורך המובנה בחיזוק בצורת לייקים אכתוב אחרת. אני מקווה. אני מרגיש שהכתיבה שלי השתנתה בעקבות הפייסבוק, לאו דווקא בכיוון שרציתי.
    מי שירצה להכיר ואולי לעקוב אחרי כתיבתי יכול להיכנס לבלוג שלי, בלינק שאצרף בהמשך. אני תמיד שמח שקוראים ואני אוהב שמעירים לי הערות, במיוחד כאלו שמחמיאות לי. סך הכל בן אדם.
    לפוסט הזה אין צורך להגיב משום שממילא לא אראה אותו. פייסבוק מוחקת את החשבון שבועיים מיום הבקשה וזאת בתנאי שלא נכנסת לחשבון.
    תודה. נעמתם לי מאוד.
    ori1968.wordpress.com

    לבלוג (הנהדר) של אורי ניר >
    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: על פירגונים, לייקים ועוד

    אזהרת משתמש. זהו פוסט ארוך ומורכב.זוהי נקודת יציאה :
    מילים ומחשבות . על פרגונים ולייקים ושיתופים וכאלו.
    והנה אני שוב יוצאת מהארון כ"נעלבת " גדולה.
    אני נעלבת כשלא עושים לי לייקים.אני נעלבת כשלא אומרים לי את המילים הנכונות. אני נעלבת כשלא מחייכים אליי.אני נעלבת כשמילה פשוטה ואלמנטרית עבורי "תודה" , לא נאמרת.
    אני מחזיקה מעצמי אחת שמפרגנת.או לפחות פעם הייתי כזו.וכששיתפתי מהחוויות שלי זה היה נעים.יש בי את התכונה הזו שאם אני נחשפת למשהו טוב בא לי לפרגן זאת לכולם.
    ותוהה איך הגענו/הגעתי למצב שבו אי אפשר לחרבן ( כן לחרבן), במסעדה גלילית ממוצעת בלי להמליץ על איכות נייר הטואלט שלה.
    וחמור מזה עבורי, איך הפכנו/הפכתי לאנשים שמעריכים את עצמם דרך ההשתקפויות שכאן בקירות. כשהבשילה בי ההבנה שגם אני מודדת את עצמי על פי כמות הלייקים והתגובות.או שאני מודדת מערכות יחסים על פי המעורבות שלהן בפרסומים שלי…כל האורות האדומים שבתוכי הבהבו עד שנשרפו.
    אני אדם עם קצב חיים מאוד אינטנסיבי , ופתאום אני מגלה שלפרגן ולהמליץ ולשתף הפך למשרה מלאה , עם יחסי עובד ומעביד. ובלי הרבה זכויות.
    כן כן. גם אני בקלחת הזו. גם אני מתפרנסת מיחסי ציבור אותנטיים .ואין כמוני להבין את הצורך שבזה.
    ובכל זאת , מתחת לדנה של הפייסלנד.מתחת לדנה של הצהרון.מתחת לדנה של המשפחה .יש את דנה שמבקשת ולו לרגעים בודדים שקט.שקט.נטול ציפיות ואכזבות .
    תחילת חודש .תחילת שבוע. תחילת עידן חדש עבורי שבו אני משחררת את עצמי ואתכם ממחול השדים הזה. אני עדין אהיה כאן. כי באמת שיש לי המון דברים חכמים או מעניינים לספר ולהראות.
    אבל אהיה נוכחת עם ההכרה הכי גדולה שרכשתי לאחרונה : אני שווה.אני מעניינת.אני חכמה.אני מוצלחת. ואני יודעת זאת לראשונה על עצמי.לא בזכות ולא בחסד.בעבודה קשה יומיומית כבר שנים.
    מפרגנת לחברות היקרות שלי. משחררת אתכן מההיעלבויות שלי. אוהבת את הנוכחות שלכן בחיי. אוהבת את מגוון היחסים שלי איתכן.יודעת שאני נחשבת ואהובה. משחררת אתכן מחובת ההוכחה. (תוכלו להמשיך לצחוק עלי.אצטרף גם כן :))וכן אתן יודעות מי אתן ♡
    משפחה אהובה שלי. נטע ניצן ומיכל. בלעדיכן אני חצי בן אדם. אתן שסופגות את המסירות שלי לכל החלקים והמרכיבים בחיי. תודה תודה.
    מפרגנת לצוות המופלא שלי שסובל וסופג את כל העשייה המטורפת שלי.ומלווה אותי יום יום אם בחזית ואם מאחורי הקלעים בעשייה הרבה שלי.
    ופרגון אחרון לעמליה זנד שפרגנה לי את הבובה הקסומה הזו בשישי האחרון. מרוגשת ומאוהבת בה. מוקירה ומעריכה אותך מאוד. אוהבת את הצמתים שבהם אנחנו נפגשות. שיהיה שבוע נפלא.
    [דנה גת, בדף הפייסבוק שלה]

    ***

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • מועדון גיל הזהב המחודש והמפתיע

    *

    כבר זמן מה אני שמה לב לתנועה ערה סביב מרכז פייס לקשיש ברחוב אחוזה. כלומר מרכז פייס לגיל הזהב. קשיש זו מילה קשישה. יש בה משהו קלוש ושביר כמעט, אולי אפילו מעליב בימנו, בהם גיל הפנסיה תופס תבנאדם חי וחיוני. לעתים פנוי ולרוב סקרן, ומגלה שאחרי שמיומנויות החיים נלמדו – איך להתבגר,  ללמוד, לשרת, איך להיות נשוי איך לגדל ילדים איך לג'נגל עם העבודה איך לשחרר את הילדים איך לצאת לפנסיה – פתאום יש משהו חדש ללמוד: איך להזדקן.
    כמו קלנועית אני מאיטה יום אחד להתבונן בשיפוצים שנעשו לא מזמן ומחליטה להיכנס לראות מה שם הולך. קובעת פגישה עם ענת פרסמן, שאחראית מטעם המועצה על תחום הגמלאים ומנהלת המדור לגמלאים בקהילה, ועם בָּת עובדיה, רכזת החוגים, שגם מתקתקת בנמרצות את ענייני הדיגיטל של המקום, כולל משלוח אימייל שבועי ידידותי להפליא.

    לפני שאנחנו מתיישבות לפגישה אני יוצאת לסיבוב בבניין החדש ומחדר לחדר התדהמה גוברת – באנה! זה חתיכת מועדון מה שבנו שם! עם אולם הרצאות וסרטים מושקע (סאונד מעולה), חדר אמנות מרווח, חדר התעמלות מתוקתק, מבואה מפנקת עם שולחנות ופינה לקפה ועוגה, מרפסת גדולה בקומה העליונה, ובקומה התחתונה יציאה הישר אל גינה ציבורית יפהפה ונחבאת. אתם חייבים לראות את זה!

    מרכז פייס קולאז

    השיחה בחדר שוצפת רעיונות וגילויים על תחום הגמלאים השוקק. מסתבר שבפרדס חנה כרכור חיים נכון לעכשיו כ 4500 גמלאים, שזה אומר אנשים בשלהי שנות השישים ומעלה. חלקם הורים וילדים שמזדקנים ביחד. בשנת 2025 צפויים להיות כאן כ-10,000 גמלאים. המכנה המשותף לכולם הוא הגיל, אבל חוץ מהעניין הזה מדובר במגוון אדיר של אנשים ושל גישות לחיים, מצבים כלכליים, תחומי עניין, תרבויות. ענת, שכבר בגיל חמש נמשכה לסיפורי סבַתהּ, מדברת בעיניים נוצצות על הרעיונות שרצים לה בראש. יש בה פתיחות גדולה לשיתופי פעולה ורצון להנגיש את המקום לכלל הקהילה, לטובת טיפוח האוכלוסיה הבוגרת. זה אומר גם להשכיר את המקום מחוץ לשעות הפעילות, בתשלום למרכז או תמורת הקצאת חוגים / פעילויות תרבות. גם נושא ההתנדבות קרוב לליבה ויש לה תוכניות איך לפתח אותו עוד.
    כשיצאתי משם ראיתי בעיני רוחי את האולמות מתמלאים בכל הכישרון והיוזמה שיש כאן, וגשרים נבנים בין צעיר למזהיב. והנה זה קורה! ב 17/2 הוצאת פראג מקרינה כאן את הסרט "חלומות על דמנהור", ואחריו הרצאה עם נציגים מהקהילה בדמנהור. פרטים כאן >

     

     

    הנה חוברת הפעילות לשנת 2014-2015 של מרכז פייס לגיל הזהב.
    חוברת שנת תשע"ה 
    הנה הפייסבוק, והנה המייל, דרכו אפשר להירשם ולקבל מייל שבועי עם תזכורת לפעילויות השונות והמשתנות.

    השבוע למשל, ביום שלישי אחה"צ, יש הרצאה בנושא סודות רצפת האגן. "תבואי, זה עניין חשוב" ענת מזמינה אותי. "גם בגיל שלנו!".
    ובת גם שלחה רשימה ארוכה ומעודכנת של דברים שקורים במרכז בכרכור ובמרכזים הנוספים ביישוב. קבלו:

     מרכזים קהילתיים לגמלאים:

    1. מרכז פיס לגיל הזהב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב.
    מטרתו להעמיד לרשות התושבים הותיקים מרכז שירותים הכולל סל פעילויות רחב המנסה לתת מענה לצרכים המגוונים של אוכלוסיה עצמאית זו.

    הפעילות במרכז כוללת:
    * מרכז חוגים וקורסים בתחומים שונים (אומנות, ידע, פעילות גופנית) – 43 חוגים
    * טיולים, נופשונים, נופש חו"ל.
    * פרויקטים התנדבותיים (פרוט בהמשך)
    * ימי עיון.

    סך הנהנים משרות זה: 600 גמלאים באופן שבועי בחוגים, כמו כן כ- 500 גמלאים נהנים משרותיו לא על בסיס קבוע.
    פועל 5 ימים בשבוע בשעות הבוקר, אחה"צ והערב.
    סה"כ נהנים משרות זה כ- 970 גמלאים.

    2. מרכז קהילתי אור
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים העצמאית ביישוב, ממוצע גילאים 75 ומעלה.
    המרכז מציע מגוון חוגי התעמלות, חוג ציור, חוג יצירה, חוג ריקודי עם, הרצאות בתחומים שונים, מסיבות, טיולים ועוד.
    מספק הסעות לבאי המקום + ארוחת בוקר.
    פועל 3 פעמים בשבוע בשעות הבוקר.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 150 גמלאים.

    3. מועדון למרחב
    משרת את אוכלוסיית הגמלאים המתגוררים במערב המושבה. מתקיימים בו מספר פרויקטים לגמלאים:
    א. מועדון חברתי בשעות הבוקר לאוכלוסיית הגמלאים המתגוררת במערב המושבה.
    פועל פעמיים בשבוע במתכונת דומה למרכז קהילתי אור.
    מספק הסעה + ארוחת בוקר + חוגים ופעילות מותאמת לקהל.

    ב. מועדון חברתי לחברי קהילה תומכת – נפגשים פעם בשבוע אחה"צ.

    ג. מועדון לניצולי שואה – מהווה מקום מפגש אהוד במיוחד לניצולי שואה פועל פעמיים בשבוע

    יום שני בבוקר- לדוברי השפה העברית. מספק הסעים, הרצאות, טיולים מסיבות ועוד.
    יום ראשון אחר הצהרים – לדברי השפה הרוסית. מספק התעמלות, שיעורים בידיעת הארץ בשפה הרוסית.

    ד. פעמיים בשבוע בשעות הבוקר משמש כמועדון לאוכלוסיית הוטרנים ביישוב.
    סך הנהנים משרות זה: כ- 250 אנשים.

    4. מועדון חברתי לבני העדה האתיופית
    מועדון הפועל בשיתוף פעולה עם סניף ויצ"ו כרכור.
    משרת כ- 30 גמלאים בני העדה האתיופית, פועל פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, מספק הסעה + ארוחת בוקר.
    הפעילות כוללת: אולפן ללימוד עברית, שיעורי התעמלות, שיעורי העשרה, מלאכת יד ועוד.

    פרויקטים קהילתיים והתנדבותיים בשיתוף העמותה למען הקשיש:

    1.קהילה תומכת
    פרויקט שמטרתו להבטיח את שלומה ובטחונה של האוכלוסיה המבוגרת ביישוב, לספק תחזוקה שוטפת , להעניק עזרה יום יומית, ולשמור על קשר ותמיכה מוראלית.חלק מהגמלאים מסובסדים כגון: ניצולי שואה דרך הקרן לרווחת ניצולי שואה.במסגרת הפרויקט זכאים החברים למגוון שירותים:

    * לחצן מצוקה
    * שרותי רפואת חרום
    * שיחת יעוץ רפואי
    * סיור בטחון
    * אם קהילה תומכת המסייעת בפתרון בעיות שונות.
    * אב קהילה המסייע בנושאים טכניים.
    * פעילות חברתית מתקיימת פעם בשבועיים במועדון למרחב.
    כיום נהנים משירות זה כ- 180 בתי אב.

    2. קו קשר לקשיש
    פרויקט קהילתי בו מתנדבות שומרות על קשר טלפוני עם גמלאים בודדים, מקשיבות להם, משוחחות עימם בטלפון ומסייעות להם בנושאים שונים.
    המתנדבות מקבלות ייעוץ מקצועי קבוע על ידי עובדת סוציאלית.
    הפעילות מתקיימת 5 ימים בשבוע בבוקר ואחה"צ.
    המטרה העיקרית היא שבירת מעגל הבדידות, וכמו כן מאפשר מעקב שבועי נוסף אחר הגמלאים .

    2. פרויקט תיעוד סיפורי חיים
    הכשרת קבוצת מתנדבים לתיעוד סיפורי חיים של גמלאים במושבה.
    פרויקט זה מחבר בין שתי קבוצות האחת קבוצת גמלאים המספרת את סיפור חייהם למתנדבים שמתעדים את הסיפורים ויוצרים תוצר מוגמר של חוברת סיפור חיים לכל אחד מהגמלאים.

    3. פרייקט חייל – קידום בריאות בקהילה.
    הקמת תחנות מידע בנושא הגיל השלישי בקופות החולים באמצעות מתנדבים שהוכשרו לתפקיד.

    4. ביקור המלאך
    פרויקט בו מכשירים מתנדבים לקיים ביקורי בית ידידותיים ליצירת קשר אישי, חברתי ותומך, כאשר המטרה העיקרית היא להוציא את הגמלאי מביתו ולשבת באחד מבתי הקפה באזור. למתנדבים ניתנים מפגשי הדרכה קבועים על ידי עובדת סוציאלית.

    5. גימלאון
    עיתון לגמלאים שיוצא אחת לרבעון, בעיתון ישנן כתבות בענייני גמלאים , הסטוריית היישוב ועוד. עיתון זה מופק כולו בהתנדבות (כולל עריכה).

    6. תאטרון קהילתי לגמלאים – "תיאטרון המטבח".
    תיאטרון זה שם דגש על שלושה מעגלים חברתיים: התקשורת הבין אישית, הדיאלוג הקבוצתי והקשרים הקהילתיים.

    7. חבורת הזמר "הקול הזהב" – מוכנים להופיע בהתנדבות בקהילה.

    8. גינון קהילתי
    פרויקט זה מיועד לגמלאים בני העדה האתיופית כאשר יש שיתופי פעולה עם בתי ספר.
    הגמלאים נפגשים מידי יום א' בבוקר בגינה, לאחר מכן יש טקס "בונה" (קפה) מביאים ומשפחות הגמלאים כיבוד ואוכלים ארוחה משותפת.
    נהנים משירות זה 25 גמלאים.

    10. בתים חמים
    מיועד לאוכלוסייה הרוסית מחבר העמים. ביישוב קיימים 3 בתים חמים בכל בית 15 אנשים הנפגשים פעמיים בשבוע .

    9. קבוצת תמיכה
    קבוצת תמיכה לבני משפחה המטפלים באנשים דמנטיים.
    קבוצה זו פועלת כבר 3 שנים המפגשים הם אחת לחודש.

    10. פטאנק
    בפרדס חנה כרכור 7 מגרשים. לוקחים חלק כ-60 גמלאים . הקבוצה מתחרה במשחקי ליגה ארציים.

    11. חונכות לניצולי שואה
    33 תלמידים מביה"ס שחונכים כ- 17 ניצולי שואה . הפגישות מתקיימות בבתי הניצולים אחת לשבוע. הפרויקט מלווה ע"י איש מקצוע מטעם הרווחה.

    12. זה"ב בגן
    גמלאים מתנדבים בגני ילדים ברחבי המועצה, בשיתוף מחלקת גנים במועצה המקומית.

    13. פרויקט "פוש" להצלחה
    פוש היא עמותה ארצית התנדבותית, המעניקה שיעורי עזר ללא תשלום לתלמידים מרקע סוציו- אקונומי מוחלש, הזקוקים לעזרה בלימודים ופועלת לקידום ושיפור סיכוייהם לסיים את בית הספר. דרושים מתנדבים שיעזרו לתלמידים בבית ספר, מיסודי ועד תיכון, בהכנת שיעורי בית וצמצום פערים בהבנת חומר הלימוד. התנדבות קבועה של אחת לשבוע למשך כשעה וחצי. אין צורך בידע קודם בהוראה.

    14. סיירת תיקונים 
    האגף לשירותי רווחה וקהילה מפעיל מתנדבים לביצוע תיקונים קלים בבתים של פונים ונזקקים ברחבי המושבה. דרושים לנו בעלי ידיים טובות ובעלי מקצוע לסיוע בעבודות של תחזוקה ואחזקה למי שאינו יכול לדאוג לכך בעצמו.

    15. חנויות יד 2 ביגוד/ לבית ולטף
    – חנויות המנוהלות ע"י העמותה למען הקשיש ואגף לשירותי רווחה וקהילה. מתנדבים בחנות דואגים למיון וסידור התרומות, מכירה או מסירה לנזקקים. רווחי החנויות מופנים חזרה לנזקקים בקהילה, דרך פרויקטים קהילתיים כגון "קמחא דפסחא" ושיווק החנויות בקרב הקהילה.החנויות פתוחות בימים ב' וד' בין השעות 9:00-12:00.

    16. משק לשעת חירום (מל"ח) 
    אנו קוראים לכם, נשים וגברים כאחד, הרואים עצמם מתאימים, לקחת חלק במערך ולהתנדב למען הצלת חיים בשעת חירום.

     

     


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: רוגל אלפר, משבר עם המדינה

    ואז פגשתי איש עסקים, מצליח מאוד, שחזר ארצה עם משפחתו לפני כמה שנים, למגינת לבה של אשתו המתגעגעת לחיים באמריקה, שאמר לי שמה ש־80 אחוז מהציבור רוצים זה שקט. 80 אחוז רק רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. לא מעניין אותם הר הבית וגם לא יהודה ושומרון ולא חוק הלאום, הם רק רוצים שקט. הוויכוח הוא על איך להשיג את השקט הזה. בדרך של בנט או בדרך של דב חנין. זה ויכוח על שקט. סכסוך על שקט, לא על רעש. כל הקרע הזה בעם, ההפגנה ההיא בכיכר ציון, ההתנקשות ברבין, הבריונות בכיכר הבימה ב‘צוק איתן‘, רק בגלל ויכוח על שקט. איך משיגים שקט. זה ויכוח טכני, הוא אמר. אין חילוקי דעות על המהות. כולם רוצים שקט.
    [רוגל אלפר במאמר "שנת המשבר שלי עם המדינה", למאמר המלא, ב"ליברל".]


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: עד כמה נכון לי להגיד

    הפייסבוק מעלה בי לאחרונה את השאלה מה מכל מה שאני חושב רואה ומרגיש נכון לשתף ומה לא. עד כמה נכון לי להיות אותנטי ולהגיד את אשר עם ליבי גם אם זה קשה לעיכול למישהו או שנוי במחלוקת, ועד כמה נכון לפעמים לשתוק משהו, לשמור את הדעה שלי לעמי, לא לפגוע ברגשות של מישהו או להכנס לאיזה דין ודברים ארוך נוקב ומתיש שישאיר אותי חלוק ועייף ומרגיש בודד. אני נוטה פעם לפה ופעם לשם. פעם .  , שותק ואחר כך מצטער שלא אמרתי, פעם כותב ומצטער שלא שתקתי. [ערן רייס, כאן].

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • נפלאות הקולה – המחירון

    עוד על נפלאות הקולה ניתן לקרוא כאן >

     


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: עומייר חק. משעמם לי.

    ככל שאנחנו עושים יותר, כך אנחנו נעשים פסיביים יותר. צייתנים. נכונים לרצות. כאילו משחקים תפקיד. למה? הפכנו למעין רוחות רפאים המחליפות דמויות רבות בתוך הרעש; ה"אתה" שאתה בפייסבוק, טוויטר, טמבלר, טינדר… איפה שלא יהיה… בעבודה, בתחביב, עם בן הזוג, עם היזיז, במגוון הפעילויות המדהים שלך. אבל הפרגמנטציה המוגזמת הזאת של העצמי מייצרת סוג של סכיזופרניה; עימותים, דיסוציאציות, מתחים, התנתקויות, חרדות, פראנויות, אשליות. הרחם החברתי שלנו לא מוליד עצמי אמיתי המתפקע מרוב יכולת, אפשרות, השתאות.
    קליק, קליק, קליק. ובכל זאת. אנחנו בקושי שם. בתוך החיים שלנו. בתוך רגעים שיום אחד נבחן ונשאל את עצמנו… מה חשבנו לעצמנו כשבזבזנו את החיים על דברים כל כך לא חשובים? [עומייר חק, מתוך אלכסון]


    להגיב
  • קולנוע אוריון, הצגה אחרונה

    הרבה טרקטורים צהובים עוברים ברחובות המושבה. יותר ויותר. כבר הפסקתי לשים לב לקולותיהם המקרקשים.
    ביום ראשון בבוקר היה צליל שכּן תפס את האוזן. קצת מרחוק אבל חזק במיוחד. נגיחות ברזל וכפות מתכת נגררות.
    בפייסבוק ראיתי תמונות: הורסים את קולנוע אוריון.
    בבוקר הראשון של אחרי החגים.
    כמה נגיחות, הופ ושלום.
    כמו לא היה פה אף פעם.
    עוד לא הלכתי להסתכל.
    היום הלכתי. עיי חורבות, עם גדר

    לפחות ניתנה לו שירת הברבור בח"י באהבה האחרון. עם מיקי מאוס בשחור לבן וקלינט איסטווד, הממצמץ דרך שכבות האבק שעל חזית הבניין.

    כגן כתב על "לוויתן בחוף אוריון״, המיצג של עתר גבע ושחר דור שהוצג בח"י באהבה, באוגוסט האחרון:

    לפני 12 שנה כשהגענו לכרכור, היה לי חלום (הוא עדיין לא התנפץ אל קרקע המציאות) להחזיר את העטרה של הקולנוע המיתולוגי הזה לחיים. בח״י באהבה 5, נגענו בשולי החלום. עתר ושחר התגייסו כדי להעמיד שם את היצירה שלהם, ולהקרין על הקולנוע סרטי דיסני ישנים ואת היצירה המופתית ״ הטוב הרע והמכוער״. הומאז׳ לילדות, הומאז׳ לנעורים, והומאז׳ לז׳אנרים הכי עממיים שיש, סרטים מצוירים ומערבונים.

    עתר גבע הוא נכדו של קובה גבר האיש שתכנן ועמד בראש קבוצת הבניה של עין שמר, שבנתה את הקולנוע בין השנים 32-40 במאה הקודמת.כך שגם פה נסגר מעגל. אופנהנדין הבעלים, שילם עבור הבנייה בכיכרות לחם. לחם תמורת שעשועים. חולם ואופה. את הנכדה שלו טלי, ואת הנין שלו פגשתי יום לפני ח״י באהבה ב״ פלאפל דבורה״ ( עוד מוסד מקומי ומיתולוגי) והיא נתנה את הסכמתה למיצג עם אור בעיניים.

    לעבור על טוסטוס בלילה הלבן בינות לאלפי האנשים ולראות את קלינט איסטווד בענק על הקיר, מדבר עם אלי וואלאך, היה לגעת בחלום, מבלי שהיה צריך להתעורר. זו מתנה שאני מאחל לכולם לכל החיים.

    קולנוע אוריון הטוב הרע

    בקיצור, הלך.
    לא יודעת מה יבנו שם.
    בסיבוב עם העגלה ראיתי שגם הורידו ביס גדול מהמטע ההפוך, ועכשיו בונים גם שם.
    נקווה שאת העצים המתפצלים לא העבירו למפחמות.

    והנה סרטון של אלכס היילברון (פוסט מ 2006!). מבט על הבניין, מבפנים ומבחוץ:

    והנה מבט מעמיק פנימה, בפוסט של אילנה פלדה מ"מקום שמור".


    להגיב
  • זיהום האויר בפרדס חנה: למען פיתרון מעשי

    יש ימים, שבהם יש שעות, שפשוט קשה לנשום כאן.
    במיוחד בלילות עד לפנות בוקר. אני שמה לב, שהאינסטינקט לקום בבוקר המוקדם לפתוח חלונות ולנשום את היום החדש, הפך לתנועה זהירה. צריך להישאר בבית ולתת לזה להתפוגג תחת השמש. כמו כתם עקשן באיכות האויר שאנחנו נושמים.
    נזק עקבי ומצטבר.
    חלקיקים חלקיקים.
    משאירים שכבה אפרפרה על החפצים שבגינה, על הפרגולה, וגם בתוך הגוף.

    בעצומה שרצה עכשיו כתוב:
    תעשיית המפחמות ניזונה מגזעי עצים (פסולת חקלאית) שמקורם בחקלאי ישראל. הגזעים משונעים במשאיות משטחי ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית ושם הופכים ל – 95 אחוזים מחומר הגלם אשר משמש לתעשיית המפחמות.

    מהי תעשיית המפחמות? מה מייצרים שם – פחמים לגריל? אנרגיה?
    האם זה סוג של טרור אקולוגי? לא נראה לי. טרור אקולוגי זה בכלל משהו אחר.
    אם כבר, זה טרור-אוטו-אימוני. סיבה ותוצאה. פסולת בניין של מפעל יישוב הארץ.
    כי מה מקור הפסולת החקלאית? האם הבניה המואצת? אולי זה יער חריש בתצורה חדשה?
    פרדסים שהופכים לשכונות?
    ומי האחראי להעביר את כל הגזם לשם? האם יש גוף מסודר או סוחרים קטנים ופרטיים?
    האם כל זה הוא תוצר לוואי של תרבות המנגל? כמו שכותב אביב לביא.
    כבר שנים הוא כותב על זה.
    ואם כן, האם זו כזאת תעשייה ענקית?
    ואולי הפיתרון זה להפסיק עם המנגל של יום העצמאות..

    עצומותהפגנות, דפי פייסבוק, קיטורים בפייסבוק, עוד דפי פייסבוק, חלונות מוגפים, מחשבות על הגירה, ואז באה הנשימה הבאה ומשכיחה. עד הענן הבא.
    שגבולותיו רחבים ובאמצע אנחנו, ישוב כפרי שליו ושקט, שלא יושב על אדמת כיבוש ולא בשטח עימות, שאין בו אזעקות צבע אדום, ואין בו דרמה ישראלית גדולה, בעיקר בועה, מוקפת ענן צהבהב.
    (ומה עם הארובות בחדרה?)

    בעוד העצומה קוראת למיגור עשן המפחמות באמצעות חקיקה ואכיפה, רון לירם מציע פיתרון אפקטיבי לבעיית המפחמות

    שלום חברים,
    היום אני רוצה להציע פתרון ישים לבעיה החמורה של המפחמות – כזה שניתן לכנות WIN-WIN-WIN-WIN-WIN SITUATION !
    מזה כמה שנים אני לומד את נושא זיהום האוויר בפרדס חנה כרכור וסביבתה על מנת למצוא פתרונות מעשיים.
    ובמפתיע, מצאתי פתרון פשוט וישים בטווח קצר, והיזם – ישראלי. כדי להבין תצטרכו להמשיך לקרוא…
    כחלק ממחקרי, למדתי על מקורות הזיהום, סוגי החומרים הנפלטים ומידת רעילותם, השפעת הזיהום באופן ישיר (נשימה, מגע עור וכד') ובאופן משני (זיהום גידולים וקרקע, זיהום מקורות מים וכד') כמו גם הצעות לפתרון.
    קראתי מאמרים וחוות דעת בנושא מכל רחבי העולם.
    נושא המפחמות הנו נושא בעייתי במיוחד מאחר והמפחמות ממוקמות באזורים שאין לגופי האכיפה סמכות – מעבר לקו הירוק.
    לכן הפתרון הטוב ביותר הוא למנוע הגעתם של חומרי הגלם לאותן מפחמות. קרי, להביא לכך שהחקלאים לא יעבירו את העצים של מטעים שנכרתו לאותם גורמים העוסקים בהעברתם למפעילי המפחמות.
    הסיבה לכך שעד היום לא היה פתרון ישים: אינטרסים כלכליים. בפשטות ניתן לאמר כי מחד, לחקלאים אין כסף ומאידך, גם למשרדי הממשלה אין כסף.
    לכן, הפתרונות שהוצעו עד כה אינם ישימים – בשל עלותם!
    כיום, חקלאי שצריך לחדש מטע, קורא לגורם העוסק בכך אשר מספק לו שירותי עקירה ופינוי וגם עשוי לשלם לו עבור החומר כמה אלפי שקלים.
    מנגד, אם יאלצו חקלאי לעקור ולפנות על חשבונו למקום מוסדר – החקלאות תפסק באותו רגע מחוסר כדאיות כלכלית. זו גם הסיבה שמשרד החקלאות לא ישתף פעולה עם כזו אכיפה.
    אם כך מה הפתרון? להפוך את הפסולת האורגנית (חקלאית ויישובית כאחד) בכל כמות – לחשמל!
    התשובה לשאלה שמיד עולה בראשכם – כן, באופן שאינו מזהם את הסביבה!
    מצורפת מצגת בנושא.

    הרווח מהמיזם הוא לכולם!
    לנו כתושבים – בריאותנו – אין לה מחיר ! כמו כן, במקומות עבודה,
    למועצה – הכנסות של מליונים מארנונה במקום הוצאות של מליונים על פינוי פסולת אורגנית יישובית,
    לחקלאים – אשר יקבלו שירותי פינוי מהיזם,
    למשרד החקלאות – הנמצא בבעיית אינטרסים בין האחריות לרווחת החקלאים והאחריות לבריאות הציבור,
    למשרד לאיכות הסביבה – אשר יחסוך מליונים בעלויות אכיפה ופיקוח (שאין לו) וימנע זיהום כתוצאה מהעברת פסולת לאתרי הטמנה (מאחר ולאתרי הפסולת האורגנית אין היום את הקיבולת הנדרשת להתמודדות עם כמות הגזם והפסולת),
    למשרד האנרגיה והתשתיות שמרוויח חשמל ממקור נקי וחדשני – מזבל,
    לבעל הקרקע (אין צורך להרחיב בנושא),
    וכמובן ליזם – אשר ניתן לדרוש ממנו לסבסד את עלות הפינוי מהחקלאים…

    אז יזם כבר יש! ישראלי, בעל מפעל כזה – בחו"ל. לבקשתי, הוא מוכן להיכנס לפרוצדורה המורכבת ולשאת בעלויות הקרקע וההקמה, אולם הדבר דורש שיתוף פעולה מצד המועצה.
    בכוונתי להפגיש בינו לבין ראש המועצה, ובתנאי שהאחרון יאות לכך. אשמח לעדכן על כך בקרוב.
    כמובן שבינתיים, יש להמשיך עם ההד הציבורי, עד יישום בפועל של פתרון אפקטיבי. כי על הבריאות שלנו, אסור לנו להתפשר!

    מעניין לראות איך זה יתפתח.


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: כשהדברים מתפרקים

    הלימוד, איך להיות נדיבים כלפי כצמנו, איך לכבד את עצמנו, הוא חשוב. וזאת מפני שבאופן יסודי, כשמתבוננים אל תוך הלב ומתחילים לגלות מה מבולבל ומה מבריק, מה מר ומה מתוק, לא רק את עצמנו אנחנו מגלים. אנחנו מגלים את היקום. כשאנחנו מגלים את הבודהה שבנו, אנחנו קולטים, שהכל וכולם הם בודהה. אנחנו מגלים, שהכל ער, וכולם ערים. הכול במידה שווה יקר ושלם וטוב, וכולם במידה שווה יקרים ושלמים וטובים. כשמתייחסים למחשבות ולרגשות בהומור ובפתיחות, כך אנחנו תופסים את העולם. לא מדובר כאן רק על השחרור הפרטי שלנו, אלא איך לעזור לקהילה, שאנו חיים בה, איך לעזור למשפחות שלנו, למדינה ולכל היבשת, שלא לדבר על העולם ועל הגלקסיה ועד כמה רחוק שנרצה ללכת.
    [פמה צ'ודרון מתוך הספר "כשהדברים מתפרקים". הוצאת פראג (שיושבת בסמטת הדורות בכרכור. הידעתם?)]

    לעוד דברים בשם אומרם >

     


    להגיב
  • יום רביעי בגינה הקהילתית

    **

    כולם נשאה הרוח. מי לירושלים ומי לתל אביב.
    נשארנו אני והתינוק. מה תינוק, פעוט. בהליכה מתנדנדת וסקרנות עילאית.

    הדיפולט היה ללכת להורים שלי. לשם המחשבות שלי הולכות בכל שעה פנויה וגם עסוקה האמת.
    אבל פתאום השתלט עלי מרווח. ונזכרתי שעמליה כתבה שבימי רביעי בגינה הקהילתית מתכנסים עם הילדים,
    והתחשק לי ללכת לשם.

    כבולה
    בהתאמצה למעלה מכוחותיה, היא
    מתנתקת מהקשרים שלה. בהיותה עסוקה
    מדי, לא נותר לה זמן. כאשר היא טורחת
    למען הזולת, היא מזניחה את עצמה.
    בהגדירה עצמה רק באמצעות אחרים,
    היא מאבדת את זהותה האישית.
    האישה החכמה משקה קודם כל את
    גינתה שלה.
    (מתוך הטאו של הנשים*)

    לפני שהלכנו השקנו ביחד את ערוגות התבלין בבית.
    פעוט במשפך אדום קטן ובגדים מתבצבצים.
    זה לבוש הולם לגינה.
    וגם התירסים בינתיים גמרו להתבשל ולהתקרר.
    ונגיע לא בעגלה, באוטו.
    ובאמת, בחוץ הרבה מכוניות ונראה ששמח.
    אני אוהבת את הכניסה לגינה. ג'יפה בלדי בלי שום ציבוע או ייפיוף. ורק כשעושים צעד פנימה הריח מתחיל לדגדג את האף. והשפע, העושר, צמחים ותיקים, מסתלסלים יפים ביד אמן וכל כך כל כך עמליה.

    ואנחנו פוסעים בשבילון ועוד לא רואים את האנשים. רק שומעים, והם נשמעים כמו פיטפוט ציפורים.

    דלעת גדולה על השביל.

    אני שואפת עמוק את הבּוּקה הזה הפרוע, הגינה. יש בה אויר ירוק ורענן. איכות אחרת של אויר. קריר ומבושם. לבנדר ומרווה, לואיזה ובזיליקום ולימונית. והנה גם האקליפטוסים הכחולים עם הפרחים הנחמדולים האלה.
    אוח עמליה עמליה, מה-שאת-עשית.
    יצירת אמנות בוטנית לתפארת עם טאץ' עמלמולי.

    האנשים, בעיקר אמהות וילדים קטנים, יושבים בפינת הספסל החדשה שנוצרה בקבוצה עם הנס:

    ספסל גינה קהילתית

    חלק מהפרצופים מוכרים, אבל רובם הגדול חדשים לי לגמרי.
    אין ספק. עברו 11 שנה מאז שהסתובבתי עם בן שנה וחצי והנוף האנושי השתנה.
    הם מארחים אותי יפה.
    מגד התביית על הארגז חול והוא נכנס לרחבת הספסל לעתים. מתכבד בפסטה.

    בשש מתחילים להתקפל,
    אחרי שנאוה חילקה בינינו דלעת גדולה ויפה, לימונים, עגבניות.
    מגד אוחז עגבניית שרי אדומה אדומה,
    כמו דובדבן בראש המגלשה, רוצה להישאר.

    אני חושבת על אנשים שיוצאים לטייל בעולם או להגר. זה לא איזו תופעה בעיתון, זה פה קרוב.
    רואי וגיל, משפחת לב, ועוד חברים טובים וקרובים, ועוד, ועוד ועוד בלוגים של משפחות נודדות.
    אפשר להבין את זה. במיוחד כרגע, שתיים ורבע לפנות בוקר, בלילה שבין רביעי וחמישי, כשתנועת הליקופטרים חגה מעל בטירטור מטריד.

    ואני –
    לא יכולה לחשוב כרגע על מסעות מחוץ לישראל.
    אין בי כרגע תשוקה למסע.
    בתוך האדמה הזאת בתוך המשפחה הזו עלי עכשיו להתמודד.

    הכי רחוק, היום, זה הגינה הקהילתית.

    * ביום שלישי הקרוב 16/9/14 מ- 16:00 עבודות בגינה.
    * בימי רביעי בין 16:00-18:00 הגינה פתוחה לבילוי אחה"צ משפחתי וארוחת ערב. כל אחד מביא משהו. נאוה ליכטנר מתפעלת את המשבצת הזו בהכנסת אורחים נעימה.
    * בקשר לאיכות האויר – אסיפת תושבים לדיון בנזקי עשן המפחמות תתכנס ביום שלישי 16/9 בקיבוץ משמרות, לקראת ה פ ג נ ה – ביום שישי, 19/9, בשעה 10:00 בצומת כרכור. כל הפרטים באיוונט.

    …ותודה לטלי גילן, שציטטה את ורד שמור רבינוביץ' והביאה את הבית מהטאו של הנשים, שהתיישב לי טוב בפאזל המתמשך שבו הפוסט הזה נכתב, על פני כמה ימים…


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: בית ספר, דיכאון

    מדברים על כל כך הרבה סוגים של דכוי, אבל לא מדברים בכלל או מספיק, על דכוי ילדים במערכת חינוך מדכאת בה את רוב יומם יעברו בישיבה, ללא תנועה ויאולצו להתרכז בתכנים שלא באמת מעניינים אותם וכשישובו הביתה, ישבו עוד להכין שעורים וללמוד למבחנים וישנאו את הבוקר ואת היקיצה המבשרת על עוד יום בו יתרחקו ממהותם ומילדותם.
    בית הספר במתכונתו הרווחת הינו מערכת דכאנית כופה שאבד עליה הכלח.
    איינשטיין אמר שדמיון חשוב יותר מידע.
    רוב בתי הספר בימינו ובמערכת החינוך המקוללת שלנו משביתים את הדמיון ומשניאים את הלימוד והידע.
    ועוד לא אמרנו דבר על תחרותיות והשגיות.
    בית הספר הוא מקום שמטפח אלימות ואחר כך תוהה איפה טעינו.
    בית הספר הוא אלימות ממוסדת בהסכמת ובשיתוף פעולה שלנו, ההורים.
    ויש עוד מה להרחיב בעניין.
    [אלברט סופר. כאן]

    לעוד דברים בשם אומרם >


    להגיב
  • דברים בשם אומרם: אין שום טעם להילחם

    אין שום טעם להילחם, אין שום טעם להילחם בנלחמים למען דעה זו או אחרת, אין שום טעם להילחם בשמאלנים, בימנים, בערבים, בדתיים, בקיצוניים ובאמצעיים, במתלהמים ובפשיסטים. פשוט אין שום טעם להילחם. בואו ננסה רק לרגע להיות בכל רגש, מקום, תדר או מצב שהוא חיובי, למרות המצב ועם המצב. רק ככה משהו יתחיל לנוע לכיוון חיובי. כרגע אנחנו כמו חבורת שיכורים על ספינה טובעת שעסוקים בלהטיח כוסיות ויסקי זה בזה. בואו נפתח מפרש לרוח אחרת שתיקח אותנו לשקט בלב הסערה. ותשקוט הסערה. אמן
    [הגר שיר, כאן]

    לעוד דברים בשם אומרם >

     


    להגיב
  • חדרה. קפיצה קטנה לחול.

    סוף אוגוסט וכל יום שעובר כבר שייך לזמן הנמתח.

    אני רואה בפייסבוק תמונות נופש: נחלים בצפון, קנטות בים, נהרות רחבים באירופה, רגעים משפחתיים בעולם. ואנחנו בבית בבית בבית.
    לא ברור למה. אולי מתוך חוסר חשק לתכנן ולהפיק ואולי בגלל שאין לנו אוהל בשלוף. אנחנו מהמשפחות האלה שעוד לא התארגנו על ציוד קמפינג ראוי.
    והימים עוברים בכמו מין הזיה.
    גן שעשועים, ארוחת צהריים שנ"צ, כלים, טיול עם הפעוט ברחוב – עם יד בלי יד, קילומטרים. גני השעשועים בפרדס חנה כרכור 2014 הרבה יותר מפותחים מאלו של 2004.
    כבר עשינו את זה ואת זה ואת זה,
    ולא עשינו את זה ואת זה ואת זה.
    ועכשיו אפילו גיחה לאורטודנט בחדרה הופכת להיות בילוי. ואפילו הזדמנות להמשיך מרופא השיניים לשילב, לממש את הזיכוי שקיבלנו שם פעם, כשהוא נולד.
    איפה זה רחוב הרצל?

    גרפיטי מי שמביט בי מאחור

    שעת צהריים חמה בעיר חדרה.
    מעט אנשים ברחובות. ערבים ויהודים.
    עליות וירידות תלולות.
    בתים קטנים וישנים נחבאים בין בנינים חדשים.
    חנויות קטנות ומשונות, מעוררות מחשבה על הטבע האנושי הסוחר, זה שלפני הגלובליזציה.
    חנות לכותנות לילה וינטאג' יד ראשונה, חנות זעירה ומאובקת למכשירי כתיבה שהחלון שלה עמוס ותמים, חנויות נעליים זולות מדיפות פלסטיק חריף בניחוח קרוקס, המון פלאפליות, שווארמיות, וחנות אחת שמוכרת כיסונים ממולאים שמדליקים את ינאי ואנחנו מסמנים אותה לדרך חזור.

    העיר הזאת זרה לי ומוכרת בוזמנית.
    כמו חו"ל אבל בעברית.
    בפיאצה אני מספרת לינאי על ספרד, ועל הערים שבהן מכרתי תמונות לפני 20 שנה. ועל איך זה היה. לרגע אחד מציפה אותי התחושה הכואבת מאז – עבודה קשה ואפורה לצד הקונספט של חו"ל. התפכחות.
    לא מוצאים את שילב. אולי אין רחוב הרצל בחדרה? אולי בכלל הרצל זה המצאה? ציונית. שואלים אנשים, שואלים אישה אחת שאומרת שזה מצלצל לה בעיניים אבל היא לא זוכרת. משוררת! שואלים אדם מבוגר שמציע לנו לקנות ממנו לול ומיטה יד שניה במצב טוב.
    ינאי קצת נירגן. אני מציעה לו להתחיל לראות את מה שכן יש כאן. נגיד היית עכשיו בעיר זרה בחו"ל, בסופו של דבר היית מתחיל להסתכל על הרחובות שלה בעיניים. הנה סתכל, אפילו יש יונים בפיאצה.
    וסתכל איזה גראפיטי מצויין.

    גרפיטי אין לי כח

    בדרך חזור אנחנו עוצרים בדוכן הפירוז'קי הנקי.
    קונים כיסונים טריים עם תפוחי אדמה, כרוב (5 ש"ח) בשר (8 ש"ח) וטורפים אותם בדרך למטה לאוטו.
    זהו, מעכשיו כל מתיחה של הגשר נחגוג אצל הכיסונים.
    ואולי אפילו נעשה יום אחד פיקניק במוזיאון החאן.
    ואולי יום אחד אני אגשים את הרעיון לכתוב בבוקר בערים שונות.
    נתניה כבר מזמן על הכוונת.
    אוי לא, לא להגיד על עיר שהיא "על הכוונת".
    לא בקייץ 2014.

    פירושקי


    להגיב
  • וכל המרבה באהבת חינם הרי זה משובח

    ביום שני הקרוב, 28/7/14 מתחילים 9 ימים של אהבת חינם בואדי.

    יוזמה שנתית של מיכל ליבידנסקי, כבר השנה השניה? השלישית?  היא לא כותבת,  אולי כי  בכל שנה יש בין המיצרים,  אז עכשיו גם עשייה עקבית להגדיל את האור שליד הצל. לתת לו לזרום ברכות מבין העצים בואדי, באחרי הצהריים הארוכים של יולי. והשנה במיוחד. הנה ההזמנה של מיכל:

    אהבת חינם

    התקופה הלא פשוטה הזאת, תקופת בין המיצרים, מסתימת אנרגטית בט' באב, תאריך המסמל את חורבן בית המקדש פעמיים בשל שנאת חינם. כולנו יכולים לחוש היטב את השנאה מבעבעת בתוכנו ומחוצה לנו. את היאוש, את הפחד, את הכעס, את חוסר האונים, איך כל החומרים האלה מתערבבים בקלחת הרותחת של חום יולי אוגוסט. הרעיון של 9 ימים של אהבת חינם, הוא להביא אנרגיה של אחדות, אנרגיה של אהבה, מ- א' באב ועד – ט' באב, ואולי לאט לאט להתחיל להפוך את הימים המאתגרים האלה, לקצת יותר רכים.

    אז מה קורה? נפגשים כל יום אחר הצהרים בואדי פרדס חנה, בין 17:30 – 20:00 , גדולים וגדולות קטנים וקטנות, מביאים מחצלות, וכל מיני כיבודים, קופסאות אוכל ואת כולם מכבדים. בכל יום יש מפגשים – חלקם הפעלות לילדים וילדות, חלקם הפעלות למבוגרים ומבוגרות, וככה, נפגשים, נושמים, מחייכים, הילדים משחקים עם הילדים, וההורים מפטפטים עם הורים.

    מה בתכנית? בימים אלו רוקמת את התכנית המלאה לכל יום. בינתיים, יכולה לגלות שכבר מגויסים: אייל עמית, רותי בר שליו, שי אביבי, ארנינה קשתן, שלמה דהרמה, לילה חפר, ורד שדה, וחברים מהעדה האתיופית שמתכננים לנו מפגש התקרבות סביב קפה…

    מתי? מתחילים ביום שני 28/7
    איפה? ואדי פרדס חנה, רחוב האורנים
    באיזו שעה? 17:30 – 20:00
    לאיוונט >

    בהמשך אפרסם כאן את התכנית המלאה, בינתיים שימרו את התאריך, הזמינו חברים וחברות, תתחילו להרפות, תחייכו כמה שאפשר, אל תשכחו לנשום, ואל תשכחו לאהוב – זה בחינם!

    (הנה מה שהיה בשנה שעברה)

    —–

    ובמקביל, מערבה מהואדי, בשכונת רמז, יתקיים  בימים רביעי וחמישי 30-31/7,  היריד האנושי הנודד
    יוזמה של נועם והדס ילינק ממרכז קשת – מרכז קיימות מקומי פרדס חנה – כרכור.

    היריד האנושי הנודד

    היריד האנושי הנודד הוא מיזם חברתי-חינוכי-אנושי, הבא להפגיש בין בני-אדם במרחב שמאפשר לכל אחד להיות הן המורה והן התלמיד, מרחב של חופש יצירה ולמידה, דרך התנסות וחוויה.
    אנו קבוצה נודדת של חברים אשר מגיעים למקומות שונים בארץ, ויוצרים יחד עם תושבי המקום אירוע שבו נפגשים יחדיו עולמות שונים ויוצרים מציאות של הכרת וקבלת השונה, קירוב לבבות ויצירתיות.
    אנו עושים זאת באמצעות סדנאות קרקס, מרחבי יצירה, שימוש בחומרים ממוחזרים, שיחה, מוזיקה ועוד.

    אחת השאלות המרכזיות שאנו שואלים את כל מי שמגיע ליריד – מה היית רוצה ללמד?
    אנו מאמינים שלכל אחד יש מיומנות או יכולת שהוא יכול לשתף עם מישהו אחר, גם אם בעיניי עצמנו אנחנו עדיין "לא מספיק טובים". אז מה את/ה היית רוצה ללמד?

    הפעם נגיע ליומיים לשכונת רמז בפרדס-חנה – מרכז קשת – מרכז קיימות מקומי פרדס חנה – כרכור.
    https://www.facebook.com/kayemut.pardes.hanna
    ויחד עם המשפחות של הקהילה ניצור את המרחב.

    לבקשת הקהילה נקיים יחדיו פרויקט של בניית ספסל בגינה מצמיגים וחומרים ממוחזרים, וכן נקיים דיון לגבי המשמעות החברתית של שנת שמיטה. וכאמור יהיו עוד מגוון פעילויות בהתאם למה שאתן תביאו.
    מוזמנים לבוא ולתרום ידע, מיומנויות, נגינה, אוכל, שתייה, חיוך, או כל דבר שמתחשק לכם.
    לגבי לינה והגעה מוזמנים לדבר איתנו.

    אפשר ליצור קשר גם בטלפון 052-8385304

    לאיוונט >


    להגיב
  • אירועים קרובים, ביחד

    (התמונה מתוך "קולנוע משנה תודעה", סרטים על קיר האסם בסטודיו שיהר)
    ***

    לא הייתי בהפגנה בביג. יש לי תינוק קטן על הסיסטם ואני לא יכולה לחשוף אותו לטירוף הזה. גם אם זו פיסה אמיתית מהמציאות.
    אין לי משיכה לעמוד מול אספסוף מתלהם, שמנגנון ההזנה שלו מורכב משדים (בין היתר).
    והסיפורים מצמררים. שמעתי על ילד שמפחד לנסוע לבד באופניים במושבה, פן יקרא בדרכו ההוא שאיים עליו שהוא יהרוג אותו "בשביל שהאמא השרמוטה שלו תבין איך זה שרוצחים לה את הילדים".
    וקראתי על אישה שוחרת שלום שפגשה את השכנים שלה בצד השני של ההפגנה בביג. עד המפגש הזה יו יחסי שכנות בסדר, ופתאום עכשיו הם יושבים לה מחוץ לשער הבית ונוהמים.
    קובי קובי כותב בפייסבוק שלו משהו שאני מתחברת אליו. להלן ציטוט חלקי (שמשאיר את הדברים בהקשרם):

    "בכל עם ובכל מדינה יש רוב שוחר שלום. גרמניה של לפני מלחמת העולם, הכילה רוב שוחר שלום. רוב הגרמנים רצו לחיות בשקט ולהנות מהחיים. מיעוט נאציונל סוציאליסטי השתלט, והוביל את גרמניה לתקופה האפלה של האנושות. הרוב שוחר השלום לא היה רלוונטי. מתוך מיליארד ושלוש מאות מליון מוסלמים בעולם, רובם שוחרי שלום. 15 אחוז מהם קיצוניים. 19 מוסלמים קיצוניים השתלטו ב 9/11 על מטוסים והרסו את מגדלי התאומים תוך הרג של מעל ל 3000 אמריקאים והורידו את ארה"ב לרצפה. מאות מיליוני מוסלמים שהם הרוב שוחרי השלום לא היה רלונטי. יפן של לפני מלחמת העולם, כמעט כולה שוחרת שלום ושלווה. קומץ קיצוני החליט לפתוח במסע הרג , שלח להפציץ ספינות אמריקאיות, שיגר את יפן למלחמה וגרם להרס ומות מיליונים משתי פצצות אטום. הרוב שוחר השלום לא היה רלוונטי. סין, רובה אין מחלוקת שוחר שלום שאך צרוב לעומק בתרבותה. קומץ החליט אחרת ושלח את סין למלחמה עקובה מדם והרג מסות של אדם במחוזות טיבט ומקומות אחרים. הרוב שוחר השלום לא היה רלוונטי.

    גם רוב הפלסטינים שוחרי שלום. קומץ קיצוניים (חמאס והגיהד האיסלמי בעיקר) גורר אותם פעם אחר פעם למסעות שתוצאתם הרג והרס. הרוב שוחר השלום לא רלוונטי. מכאן, רוצה לומר, שהפתרון צריך להיות חיסול (לא הרג) טןטאלי של המיעוט הקיצוני בכל צד אם הממשלה שלנו הייתה מגיבה מיד, ועוצרת ומכניסה לכלא ל3 שנים לפחות את כל החלאות שחפשו ערבים בחנויות וצעקו מוות לערבים, בגין הסתה חמורה לרצח, היינו פותרים חצי בעיה. לא רוצה לייעץ איך למגר את המיעוט הקיצוני שנמצא בצד הפלסטיני, אבל אני מניח שממשלת עבאס הייתה עושה זאת בהצלחה רבה אם מישראל הייתה משכילה לתת בתמורה את חצי תאוותם. לכן, הרוב החביב ושוחר השלום שרוצה ליזום שרשראות ידיים בכפרים ערבים לשם ההזדהות, ורץ להפגין בעד השלום מול כל מוקד צואתי של ברברים – אנחנו יודעים שאתם הרוב, ואנחנו יודעים שאתם שוחרי שלום. אבל אתם לא רלוונטיים".

    ובכל זאת, יש חלק בתוכי שרוצה "לקום ולעשות". אז מה?
    קבלו לקט מהפיד השוצף שלי, שבאופן מפתיע אין בו ביטויי גזענות ישירים, אלא בעיקר דיונים ועדויות. והרבה הצעות מעניינות.

    תמיכה בהתמודדות עם פחדים וחרדות למבוגרים ולהורי ילדים: מפגש פתוח ללא תשלום
    לאור המצב והתחושות הנלוות אליו נערוך מפגש תמיכה בהתמודדות מבוגרים והורים לילדים עם פחדים וחרדות. במפגש נערוך בעזרת פסיכולוגים קליניים שיח משותף על הנושאים שמטרידים אותנו בימים אלה ונקבל כלים להרגעה ולניהול נכון של מצבי לחץ בתוך עצמנו ובתוך המשפחה.

    המפגש ייערך ביום חמישי 10/7 במעגל – בית למשפחה, מרכז טיפולי מקצועית ברחוב דרך הבנים 96 , פרדס חנה-כרכור
    בשעה 20:00- 21:30מנחי המפגש:
    אסי שורק – פסיכולוג קליני ומנהל מרכז 'טבע ומהות'
    הגר מדר צנטנר – פסיכולוגית קלינית

    לפרטים נוספים: 0525739201
    ההשתתפות פתוחה לכולם והינה ללא תשלום. אנא הגיעו כמה דקות לפני הזמן. לאיוונט >

    חמישי 10/7
    המסיבה של טלי עמנואל – רוקדים למרות הכל!
    לתושבי הדרום כניסה חינם בהצגת תעודת זהות וחיוך.

    ואם כבר מדברים על חינם ועם חיוך, אז
    קפה כרכור מחזק ומחבק את תושבי הדרום ומזמין אותם היום ומחר ליהנות מארוחה טובה אצלנו ללא תשלום.
    ——–

    שישי הזה, 11/7 בשעה 09:30-11:00
    נפגשים בחממה יחד, יהודים וערבים למפגש ולשיח,
    בואו לתמוך, לשמוע ולהשמיע!

    צומחים יחד

    שכנים של שלום
    יום שישי 11/7 אחה"צ 17:00-18:15
    צומת כפר קרע

    יהודים וערבים, תושבי ואדי ערה והאזור, נותנים ידיים למען שכנות טובה.
    קוראים יחד להפסקת ההסתה והאלימות, נושאים קול של שפיות ושל אמונה בחיים משותפים.
    ללא נאומים וסיסמאות, נעמוד יחד בבגדים לבנים, ניתן ידיים וניצור שרשרת ארוכה של תקווה.
    בואו איתנו לא בפחד- אלא יחד

    كونوا معنا وشاركونا, بلا خوف – انما سوية
    לאיוונט >

    יום ראשון 13/7: איך לדבר על מציאות שקשה לתאר במילים
    ביום א' הקרוב בשעה 20:00 בערב יתקיים ב"מקום בזמן" מפגש שיח ייחודי של הורים ומתבגרים לדבר על מה שקורה סביבנו.
    איך אפשר לדבר על מציאות שקשה לתאר במילים. מה אומרים על אלימות כזו? על גזענות? על שנאה? למה חשוף הנוער ומה הדילמות שלנו המבוגרים אל מול החשיפה הזו?
    הזמנה לשיחה אינטימית בהנחיית לילך ינאי ורותי שמרון.
    לאיוונט >
    —-

    (חמישי 17/7: ההופעה של ניל יאנג)

    יום רביעי 16/7 – מעגלי שיח בין תושבים ברחבת תיאטרון הידית
    20:30.
    לאיוונט > 

     

    חמישי 24/7 קולנוע משנה תודעה: ג'ין ומג'נון
    אחרי הפעם הקודמת המוצלחת ביותר, שבה דפני ליף הגיעה והקרינה לכ- 150 משתתפים את "הדיקטטור הגדול", הסרט הבא שיוקרן על האסם אצל שירה הוא "ג'ין ומג'נון" של ממדוח אפדיליה. זה סרט אדיר. אני מצטטת פה מתוך הבלוג של איה מינסטר:  "אפדיליה חוקר את פשר האמונה שבה מחזיקים אביו ואימו בשדים; ומתוקף כך עולה עניין מקומם של השדים בתרבות בחברה הערבית. עניין זה עולה באופן עדין, לא כאיזה נושא כבד ומעיק, ובכל זאת בלי טשטוש ובבהירות. הדרך שבה האמונה בשדים מתבררת, הקלילות ועם זאת הרצינות, נובעים מכך שממדוח אפדילה מציג את סרטו כמו במשחק יצירתי שהוא משחק עם עצמו, עם אחיו, עם אביו ומשפחתו, ואיתנו, עם הצופים. זהו כישרון מיוחד ויש בו את היכולת להכיל סתירות פנימיות בדרך של אמפטיה אינטליגנטית".

    עוד מתארת איה, חוויה כמעט זהה למה שאני עברתי עם הסרט הזה: "בסוף הצפייה בסרט נזכרתי, איך בשנה א' סמסטר א' בחוג לקולנוע באוניברסיטה, ג'אד נאמן אמר לנו באחד השיעורים, שהדרך הטובה ביותר לדעתו לגלות עד כמה סרט הוא טוב, היא לצפות בו כשעייפים מאוד. ובכן. זה מה שקרה לי עם סרטו של אפדילה, בלי שהתכוונתי. בסרטו שד ושיגעון נתקלתי כשאני עייפה. הצצתי בטלוויזיה לראות מה הולך בה, רק לרגע, כדי לכבות אותה וללכת לישון, ונתקלתי בשד ושיגעון והתמגנתטי אליו לחלוטין. לא יכולתי לפרוש. התעוררתי לגמרי וראיתי את הסרט עד הסוף. הסרט עשוי ביד חזקה ועם זאת קלה, יד אמן. מלא קסם, הומור ווירטואוזיות. הסרט מורכב אך עשוי כמו בקלילות, ביד בוטחת המעבירה אותו בתוך המבוך שבו הוא מתנהל, בין כל הסימטאות והפניות שבהם הוא נוסע, לעיתים כמו ברכבת הרים, והמעברים חלקים וזורמים".

    אם אתם יודעים על עוד מפגשים מעניינים ורלוונטיים ל"מצב" אתם מוזמנים להוסיף.


    להגיב
  • גזענות בפרדס חנה, יש מה לעשות

    גם אותי לפת אתמול התיאור של אורית אור, שקפצה עם בנותיה למתחם ביג ונקלעה לעין סערה גזענית ואלימה:
    "פרדס חנה 2014. מתחם ביג. כ-50 גברים, ערמות של טוסטרון, חולצות של כהנא חי, צועקים בקולי קולות תוך שהם מנופפים את הידיים השריריות מכון כושר שלהם "מוות לערבים" "זועבי זונה" "זועבי מוצצת לכל השכונה" "עם ישראל חי" ושרים את התקווה בצעקות. פחד מוות. פחד מוות. עוצרים בפתח המקדונלד, "קוהול עוד בלבב פהניאימה" שואגים. עובדים ערבים מבועתים. אבא אחד בגלידה נעמד ומוחה כפיים. כל הילדים שלו נעמדים ומוחאים כפיים יחד איתו. הילדות שלי מפוחדות. אחת בוכה. אחת מתחת לשולחן. אוירת אלימות שלא פגשו מעולם. בחור ובחורה (היא עם רעלה) מפחדים לצאת מהמתחם. עומדים ליד האוטו שלהם ויודעים שאם יעברו באיזור שהמתלהמים חוסמים (היציאה) זה לא יגמר בטוב. עובד אחר מהמסעדה של הסושי רץ אליהם ואומר בערבית – אל תצאו. חכו. בואו שבו כאן. אם רק היתה מורידה את הרעלה היו יכולים לצאת משם. ככה אני חושבת ומתביישת ונזכרת בקולות של אם רק היה מוריד את הזקן והכיפה…
    עוד כמה שעות ביתי הבכורה טסה לברלין. לפני 80 שנה בערך איש אחד עם שפם נתן לגיטימציה לנערים גרמנים נלהבים לצעוק ברחובות "מוות ליהודים". אחרי כמה שנים קרה מה שקרה. איש אחר בלי שפם שגר בקיסריה וגם בירושלים נותן לגיטימציה לצעירים יהודים נלהבים להגיד מה שבא להם על ערבים. אולי בגלל זה גם הגיעו למקום מלא ניידות משטרה ואף אחד לא עצר את ההפגנה הזאת.
    פרדס חנה 2014. פחד מוות. עובדים בחנויות מסתתרים. ילדים בוכים. תשמור השם".

    היום בשעה 18:30 במתחם ביג פרדס חנה, הפגנת תמיכה ביחסים שפויים בין יהודים וערבים. תושבי פרדס חנה מקיימים כבר שנים רבות יחסי שכנות טובה עם כל היישובים הערביים שמסביב, ותושביהם רצויים כאן לא יותר ולא פחות מכל אחד אחר. כולנו אזרחים, כולנו בני אדם, רקמה אנושית אחת. לא ניתן יד לגילויי גזענות ולציד ערבים.
    לאיוונט >

    ———-

    בימים אלה חל חודש הרמדאן.
    וכמדי שנה, עמותת מרבד ירוק ואדי ערה מקיימת טיולי לילות רמדאן בסביבה. זה קורה ממש בימים אלה. הצטרפות אליהם יכולה להיות אקט שפוי של דו קיום והיכרות. בנוסף לטיולים בואדי ערה מתקיימים גם סיורים במשולש הדרומי ובהרי נצרת. כל הפרטים, תאריכים ומסלולים כאן >

    גם עמותת יד ביד גשר על הואדי נאספת השנה לכינוס הארצי הראשון של קהילות יד ביד המשותפות לערבים ויהודים (ירושלים-יפו-ואדי עארה-גליל-חיפה).
    שעה לפני שבירת צום הרמדאן, מתכנסים בואדי עארה לפעילות קהילתית במתכונת משפחתית. שמרו את התאריך: יום ה' 18 ביולי 2013 . הפרטים המלאים כאן >


    להגיב
  • פרפורמנס קרימינלי במצלמות אבטחה

    לפני כמה שנים פנתה אלי חברה שמתקינה מצלמות בבתים, הם רצו לפרסם במושבה חופשית. כל מה שציינו כיתרון החריד אותי: להסתכל על הורים הקשישים בביתם, על הילדים מחממים ארוחת צהריים, כאלה מין דברים. דחיתי אותם בטיעון שזה לעשות אאוטסורסינג לחוויה האנושית. אוחח התמימות. האידיאליזם.
    כמה שנים אחרי ואי אפשר לברוח:
    דברים שעולים ברשת – ואני לא אפתח סוגריים על כל אחד מהדברים האלה –
    סרטון מתעד לכידה של סוטה ברכבת בניו יורק,
    הקלטה של רצח הנערים,
    סרטון של איש מבוגר נוגע בילד בן 9 בחדר צדדי.
    סרטון ממצלמת אבטחה של החשוד בשליפת הילדה ממיטתה באמצע הלילה בפרדס חנה.
    מצלמות אבטחה כנקודות שביניהן עובר נראטיב אפל.

    חוץ מהדוגמה האחרונה – בכל אלה לא צפיתי. לא האזנתי. לא רוצה. מספיק לי הכותרת ועצם הידיעה. לא רוצה להתפלש בריאליטי הכפוי הזה.
    וקשה להתעלם כי המצלמות בכל מקום. בסמרטפונים, מצלמות אבטחה, אשליית הפרטיות מתנפצת מול המציאות המתפקסלת. האח הגדול הוא כל אחד מאיתנו.
    (פייסבוק מגדילה לעשות ומקליטה את רחשי הרקע בצ'טים המוקלטים, כדי לסגמנט מה אתם שומעים ולתפור לכם הצעות מפתות. הידעתם?).

    היום תפס את תשומת לבי הסרטון מהפרשייה ההזויה אודות "הקלפטומנית", ככה היא נקראת בתיעוד המרתק שצולם במצלמת האבטחה של בית בכרכור, ופורסם בקבוצה אנחנו אוהבים לגור.
    בסרטון נצפית אישה בשמלה בהירה קצרה, קעקוע גדול על כתף שמאל, מדדה על עקבים מוגזמים, והיא סוחבת אדניות של צמחי תבלין. היא חזקה, וקצת מקריחה. אולי זה בכלל גבר בתחפושת, קרוס-דרסר, מישהו הציע בתגובות לדיון. נראה הגיוני.
    בעלי הבית ערכו את הקטעים עם מוזיקה קצבית מתבקשת, והעלו לרשת.

    חוכמת ההמונים שיגרה קצה חוט באחת התגובות: לינק לתיעוד ממצלמת האבטחה של תושבת כרכור אחרת, בו רואים את אותה ישות, שהפעם נקראת ""גנבת!" מרחרחת בחצר.

    אני צופה בקטעים האלה כמה פעמים היום וזה נראה לי כמו סוג של פרפורמנס.
    מחשבה מהילדות: אם זה עבר לי בראש אז בטוח יש איזה מישהו על הכדור שעושה את זה באופן מקצועי, ולא בהכרח קרימינלי.
    יוצר רצף של נוכחות פרפורמרית במצלמות אבטחה שונות, חומק דרך הריבוי והביזור, וכך באופן פרדוקסלי שומר על אנונימיות.


    להגיב
Close