איתי אשכנזי

  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (12): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור האחד עשר: לא תבגוד]

     

    יש שבר בברית. לא בברית המילה. לא בברית הנישואין היהודית. יש שבר בברית בכל העולם כולו – איך מנהלים מערכות יחסים מחויבות?

    באופן קצת גס אפשר לומר שהברית של הדור הקודם הוגדרה בשאלה "מה צריך לעשות"? התחתנת? אתה צריך להביא פרנסה. אתה שכיר? צריך לוותר על העקרונות שלך. אתה קשור אל התורה? עליך להיאבק ברצון שלך לחופש, ולהתמסר לחובותיך הדתיים[1]. במובנים רבים המשמעות של הברית היתה "וויתור למען הקשר".

    אבל הברית שעבדה עד כה כבר לא יכולה לעבוד. העולם אינו מסכים להנחות היסוד הללו. הוא אינו מוכן לבחירה הכואבת שבין שמחה למחויבות, שבין קשר עמוק וארוך טווח לבין הלב.

    מצד שני, העולם גם אינו מעוניין לוותר לגמרי על הברית, הוא מבקש עדיין נתיב אל המחויבות והנאמנות. נוצר סכסוך פנימי שנראה בלתי פתיר.

    כדי לפתור את הקונפליקט הגיע הזמן לחדש את הברית ולהגדיר מחדש למה התחייבנו כשחתמנו על הברית, ומה היא הפרת ברית. זהו רגע עדין, משום שלפחות ברגע הראשון, החידוש הזה נראה כמו בגידה.

    מחויבות – למה בדיוק?

    למה אתה מחויב?

    המילה "מחוייבות" משולבת באופן שנראה בלתי ניתן להפרדה באובדן החופש. ה"גיבור" של הברית הוא זה אשר וויתר על החיות, על התענוג, על החופש ועל המרחבים למען הברית. הוא התייצב והתקבע, אבל הוא לא לגמרי פה. הוא עושה את "מה שצריך" אבל בפנים הוא וויתר. בחוויית הוויתור והאובדן הזו יש מימד של עבדות שמולידה כעס ותסכול.

    ומה אם הסתירה הזו לא הכרחית? מה אם יימצא עבורך מודל של ברית שמעצים את החירות, ומגדיל את המרחבים? היית רוצה דבר כזה? הוא יזמן עבורך מחויבות מסוג שונה.

    "האם אני מחויב לדבר הנכון?" שאל את עצמך אם כך.

    בשפה דתית, להיות מחויב פירושו להיות עבד. אך האם אתה עבד ה'? או עבד של משהו או מישהו אחר? אולי פרעה? אולי אליל? אולי אדם? אולי תפיסות חברתיות? אפשר שמידה נפלאה כמו מחויבות עברה עיוות שגרם לנו למסור את כוחות חיינו באופן לא מדוייק?

     

    נציע כאן מחויבות מסוג קצת שונה. מחויבות עמוקה למצוא חופש ולהיות בנוכחות. החופש העמוק שנוכל למצוא בתוך הברית מצריך עמל אבל הוא עשוי לפתור את הקונפליקט המדומה שבין מחויבות לחופש ותענוג. מעתה, "הגיבור" של הברית יהיה זה אשר התחייב למצוא את הדרך להגיע לעומק הקשר ולפתור את הסתירה שבין מחויבות לחופש. לפני הכל ראוי שנצייר את זה בתור אידיאל, ונתחיל להאמין שזו אפשרות קיימת. ולאחר מכן, ראוי שנגדיר זאת כבקשה סבירה ואפשרית לביצוע עבור כל אדם ולא עבור אליטה מורמת מעם. האם זו חומרה או קולה? ישפוט כל אדם לעצמו. כך או כך, העולם כבר שם. הוא אינו מחכה שנסכים.

    הייאוש שמתחזה לברית

    האם זה אפשרי בתוך הברית? מה אתה אומר?

    זו אחת השאלות שאדם צריך לעמוד מולן בכנות. ייתכן שכאשר תעשה זאת תמצא בקרבך ייאוש סמוי. חלק בתוכך שלא מאמין שזה אפשרי. אולי תגלה שהמצאת תיאוריה של "גבורה" על עמדה של לב שבור ומיואש. זו אחת הסיבות שעומק הברית נותר לא פעם בתור תיאוריה. "האם אוכל להצליח בזה? האם שווה לי לצאת לדרך? האם יש סיכוי?" אתה שואל את עצמך. ואולי הייאוש ענה מקרבך שאי אפשר. אתה לא לבד. אנשים רבים נוקטים בוויתור המיואש – "תתבגר, אתה לא בן שמונה עשרה, צריך להתפשר". לפעמים ההתבגרות המדומה הזו היא בסך הכל צורה מחוכמת של ייאוש. ייאוש במערכות היחסים שלנו עם החיים הוא סוג של כפירה, כפירה בטוב האפשרי כאן בעולם הזה,  כפירה באפשרות לקיים ברית חיה.

    המחויבות להתחדש

    אז התחייב.

    התחייב לא לבחור אף פעם בחירות ישנות.

    התחייבי לבחור כל פעם מחדש להיות פה.

    נכון, שטוף כלים, הנח תפילין, טיילי עם הכלב.

    אבל התחייבי לבחור בחייך מחדש.

    אם לא תעשה את זה, אתה מפר ברית.

    אתה כאן כי חתמת על החוזה לפני עשר שנים? אתה מפר ברית. בחוזה שחמת עליו היה כתוב שאתה מחויב להיות כאן כאדם חופשי[2]. נכון שאף אחד מאתנו לא מסוגל להיות בעמדה הזו בכל רגע נתון אבל בל נשכח לנוע לכיוון, ולשים לב כאשר איבדנו את הדרך. בל נהפוך את ההתיישנות לאידיאולוגיה ונצייר אותה כמעשה גבורה. "אייכה?"

    הנה, לפניך תוספת לנוסח הכתובה, כדי לוודא שאתה חותם על הדבר הנכון:

    הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב לפתוח את הלב, יותר ויותר כל יום. אני מתחייב להפתיע. להיות מופתע ממך. אני מתחייב שלא לדמיין שאני כבר מכיר אותך ויודע מי את. אני מתחייב לעזור לנו להשתגע. אני מתחייב לעמוד מול החסרונות שלי באומץ. אני מתחייב להאמין בך תמיד. מתחייב לעזור לך לגדול. לא לוותר לך. אני מתחייב שלא לפחד לריב. אני מתחייב לא להתחבא מאחורי הפרנסה. אני מתחייב לבוא הביתה כנותן ולא כמקבל. אני מתחייב אלינו. אני מתחייב לא לפחד ממך. אני מתחייב להפסיק לפחד מהרגשות שלך. אני מתחייב לשדר לך שבלי האור שלך הבית שלנו מת.

    הכי חשוב. אני מתחייב אף פעם אף פעם אף פעם לא לשדר לך שאני איתך כי אני "חייב".

    האם זה לא מעייף לחיות כך? ייתכן, אבל בדוק ותמצא שלחיות חיים ישנים הוא לא פחות מעייף. וחוץ מזה, התחייבת…

    זהו בתמצית סוג מערכת היחסים שמבוקשת בינינו לבין החיים, בינינו לבין ה'[3].

    יראה – האפשרות שהקשר יסתיים

    האפשרות שהקשר יגיע לסיומו מייצרת רגש בריא בתוך הקשר. הרגש הזה נקרא "יראה". כדי לעורר יראה בריאה חייבת לעלות מחדש אפשרות הבחירה ובאופן הדדי לשני הצדדים – האם אתה רוצה להיות כאן?

    חותמים מחדש על הברית. רגע. איך אפשר לבחור מחדש, והרי התחייבנו להיות פה לתמיד? שים לב. התחייבת להיות פה לתמיד כבוחר מחדש ולא רק להיות פה לתמיד בגופך. איך עושים את זה? זו באמת שאלה. זו עמדת נפש שמצריכה נשיאת הפכים. היא מצריכה מחויבות לתיקון ולתנועה.

    התחייבת להשתנות. להיות בתנועה. וגם בן הזוג שלך התחייב להשתנות ולהיות בתנועה. אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים בקשר, אז השאלה "האם אתה רוצה להיות כאן?" תניע אתכם לשנות משהו ולנוע קדימה, להעמיק את הברית. שים לב, שכאשר באמת מציבים לפניך את אפשרות הבחירה, מתחדש הרצון והחופש.

    והרי חופש זה מה שרצית, לא?

    ילדת ילדים. בהתחלה רצית בזה. חלמת על זה. אבל עם הזמן, מתחילה להזדנב בך החוויה שעכשיו אתה "צריך", ו"מוכרח". שעכשיו כבר עלית על רכבת ואין ממנה חזרה. נסה לחדש את הברית. נסה לבחור בילד הזה מחדש ברגע זה ממש ותראה שהשכינה חוזרת מייד להתגלות. האהבה חוזרת לתוך הקשר. היכולת של האור האלוהי להתגלות בחייך תלויה בבחירה הפנימית שלך עכשיו להיות פה. לפני שאתה יושב עם הילד שלך לארוחת הערב, בחר מחדש להוליד אותו, בחר להיות איתו. אל תהיה כאן כי אתה "צריך", וכי "זה מה שעושים פה". בכל רגע שתעשה זאת לגבי החיים, תקבל אור במקום. יותר מזה, לזה בדיוק התחייבת.

    המחויבות לנוע

    ברית היא תנועה. לא מצב סטטי. ממה אתה שואב הנאה? מההגעה או מהתנועה? מההעמקה או מהביטחון שביציבות המדומה?

    אתם רוצים לברוח. נמאס לכם מהשממון. נחליף מקצוע. נחליף אישה. ננסה דת אחרת. סלולרי חדש. ואולי ככה. ואולי ככה. מקננת בנו תשוקה עמוקה לתנועה. נפש שנחנקת מן השעמום. אבל אפשר. אפשר לטעום התחדשות אמיתית. יש מי שמחליף מקצוע פעם בכמה שנים. יש מי שמחליף את התפריט שלו. אין בכך פסול עקרוני. לפעמים אדם יודע שהגיע זמן לזוז ממציאות חיים מסויימת. אבל למעשה, ברוב המקרים הנפש לא תקבל את המזון שלה בצורה הזו. התנועה טמונה בפנימיות. החוויה החיצונית לא יכולה לספק את חוויית התנועה אלא תחליף עמום ומאד משעמם שלה.

    האדם עומד מול האוכל הקבוע, מול העבודה שלו, מול אשתו ומול פרשת השבוע שחוזרת על עצמה שוב ושוב – "אוי לא, שוב הסיפור הזה". זה נראה לך ישן ואתה צודק. אם לא תחדור מעבר למעטה החיצוני תמשיך להרגיש את הסטטיות, את החיים שלך חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. דף החיפוש של גוגל מחליף את התמונה מידי פעם בפעם כדי לייצר תחושת התחדשות מדומה אבל בתוכה יש טעם של מוות. הפנימיות נמצאת בתנועה כל הזמן, אינך צריך להחליף את התפאורה. אפשר לעבוד באותו מקצוע שאביך עבד ולחוות התחדשות. אלו לא סיסמאות. אם אתה זז, החיים זזים איתך. אם אתה משתנה מבפנים, הפרשה משתנה איתך. אינך צריך להחליף את המילים שלה כדי שהיא תתחדש. זה מצריך עמדה של תפילה מתמדת, בלי לנסות להחזיק ולהפוך את החיים לסטאטיים.

    מידת רוחק להתקרבות נכונה

    בברית של ה' עם האנושות יש מימד שמפריד ביניהם וקובע ביניהם גבול[4]. היא קובעת היכן מתחיל והיכן נגמר כל אחד מבני הזוג ועל שם העובדה שהיא מפרידה בין בני הזוג היא נקראת "כריתת" ברית[5].

    אחרי המבול, מתהווה שלב חשוב בברית הזו. הבורא מודיע שמכאן ואילך לא יפלוש למרחב של הבריאה באופן בלתי מוגבל. עד אותו הרגע, הבורא יכול היה לפרוץ את גבולות הבריאה ולשדד אותם[6]. מכאן ואילך מתקיימת מידת רוחק בריאה וגבולות מוגדרים. אין הכוונה לפירוד, אלא למידת רוחק להתקרבות נכונה[7]. זו המידה המאפשרת ייחוד ודבקות, והיא מצילה מן הערבוב המקולקל.

    ערבוב הוא סוג של פגם הברית. עיוות במערכת היחסים שבו אין מרחב שבן הזוג לא יכול להיכנס אליו. מצב שבו המרחב של הזולת פרוץ. היא יכולה לדבר עם חברות כרצונה והוא יכול להתלבש כרצונו גם אם יש לו טעם גרוע. ההפרדה הזו מאפשרת לשני הצדדים התפתחות נטולת פחד. אם נחזור לסוגיית המחויבות, בדרך כלל מבינים שכדי לשמור על הברית כל אחד מבני הזוג מחויב לצמצם את מידת ההתפתחות שלו ואת השינויים שהוא עובר בחיים. זו צורה נפולה של מחויבות. יש לנו צורך להחזיק בבן הזוג, להכיר אותו וכך לדעת למה לצפות ממנו. "אני כבר מכירה אותך". "ידעתי שתגידי את זה". וכך, ההצמדות של כל אחד לתפקיד המוגבל שלו מספק מחויבות מדומה עבור הזוגיות.

    במחויבות מעמיקה, אתה מקבל על עצמך לשחרר את האחיזה הזו, מקבל שלא להכיר את בן הזוג. את מזמינה אותו להפתיע אותך ולגלות לך עומקים חדשים. את שמחה כאשר הוא יוצא מהתפקידים שהוגדרו לו. כל אחד מבני הזוג מתחייב להתפתח תמיד ללא פחד. הוא מתחייב שלא להניח לפחדיו של הזולת לעכב אותו מ ההתפתחות. הוא מתחייב להתגבר על פחדיו שלו ולעודד את הזולת לגדול.

    לכל אחד מכם יש את המקום שלו. הוא אינו נבהל מן התזוזות של בת הזוג. בברית חתמתם שאף אחד לא ימעל בתפקיד שלשמו ירד לעולם. לעיתים התפקידים מתנגשים וזה בסדר, גם אם זה לא נעים.

    הברית הזו דורשת אומץ. היא דורשת אמונה. אמון שכאשר בן הזוג ישתנה, העולם יהיה טוב יותר[8], ובתקווה גם מערכת היחסים בינינו. הפסקת ההתפתחות, הפסקת הגדילה, הניסיון לצמצם את הזולת ולכווץ אותו, כל אלו הם מימדים של פגם הברית.

    האם תעלה על הדעת שכזו היא מערכת היחסים שלך עם ה'?

    ויהי מה

    מה שנאמר כעת, הוא לכאורה ההיפך מנקודת הבחירה והחופש שהדגשנו עד כה. הברית נתפסת לעיתים כמעין חוזה שיש בו מעין "אם – אז". אם תתנהג כך אעניש אותך. אם תתנהג כך, איטיב איתך. אך הברית איננה חוזה בחנות. ברית היא המוכנות להיות כאן בלי תנאים ולמעלה מכל הנסיבות – אני איתך ולא משנה כיצד תתנהג מחר או כיצד תראה. שני הצדדים חותמים על המחויבות הזו למעלה מן התנאים.

    למשל, אנחנו בוחרים בבן זוג. נדמה לנו שהוא יהיה אדם מסוים ולאחר זמן הציפיות שלנו לא מוכיחות את עצמן. אזי אנחנו מתאכזבים ומוותרים מבפנים. כביכול אנחנו מאמינים שבאמת טעינו. זהו פגם הברית מסוג אחר מזה שציינו עד כה ותיקונו, להאמין בבן הזוג שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי כאשר בחרתי אותו למרות מה שנראה לעיניי. אפשר בהחלט שמתוך האמונה הזו הוא אכן יהיה מה שביקשנו שהוא יהיה[9]

    להישאר ולעמוד מול החושך

    הברית מאפשרת לפגוש את האור שבתוך החלקים החשוכים. כלומר, המפגש עם בן זוג בנוי קודם כל מהמפגש עם חלקיו היפים, המוארים. אבל בבוא העת אנחנו נפגשים, לא לגמרי בבחירתנו, עם חלקים פחות יפים של מערכת היחסים.

    וכאן מצויה צומת. ללא הברית, הבחירה המתבקשת היא לקום וללכת. הברית משאירה אותנו כאן. אבל כשאני אומר "כאן" אני מתכוון שיש צורך בנוכחות ממשית והתמודדות עם הקושי שעולה. זאת כדי להבדיל מפגיעה סמויה בברית, שמתרחשת כאשר אדם בורח מבפנים. את גופו ומעשיו הוא אמנם לא הביא אל מחוץ למערכת היחסים אבל את הנוכחות ואת האישיות שלו כן.

    שמירת הברית מצריכה את האמונה העמוקה שעוד עומקים של טוב עתידים להתגלות אלינו דווקא מתוך הנקודה החשוכה במערכת היחסים. אם מתחיל הספק לכרסם, ועולה לו חוסר הוודאות – "אולי טעיתי בסחורה, אולי התבלבלתי" עלולה להיאבד היכולת לפרוץ אל המרחב.

    האם מדובר פה באובדן החופש? ממש לא.

    אדם שאינו חופשי יברח. הוא חופשי להיות רק במקום שנעים לו. במקום של האור הגלוי. אבל את האור הגנוז לא ימצא לעולם. כרגע הוא מחויב לברוח מנעימות לנעימות מבלי למצוא את החופש שבפריצת החסימה, החופש לגלות את האור העליון עוד יותר שמסתתר בתוך החושך הזה. לחופש הזה זוכים רק בעלי הברית. אלו שמוכנים להתחייב להיות כאן ויהי מה.

    לחלק הזה במערכת היחסים מתכוון ה' כשהוא אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי איתם"[10]. אני יודע שעתידים להיות הרבה שברים במערכת היחסים ובכל זאת איני מתכוון לעזוב. אני אהיה שם גם בתוך המשבר, כדי למצוא יחד את האור שגנוז בתוך הטעות ובתוך הפגיעה. הברית תאפשר להפוך זדונות לזכויות, להפוך את החלקים הפחות יפים של הקשר להיות החלקים העמוקים ביותר שלו.

    הברית מעניקה את הביטחון לצאת אל הלא נודע. הביטחון למצוא חופש. הביטחון לרקוד ביחד ולהשתנות. אני לא מתכוון לעזוב אתכם אף פעם.

    ואם כי יש בזה משהו הפוך מן המימד שהדגשנו למעלה, ההופכיות הזו הכרחית. שני חלקיה של מערכת היחסים מזינים זה את זה. כדי להתרחב ולפרוץ צריך צמצום. גבולות גזרה. היכולת לשבור קירות מצריכה עוצמה וזו מתאפשרת רק כשאין בריחות אנרגיה במערכת. יש רגע שבו החיכוך עולה, הקושי כמעט בלתי אפשרי, פריצת המחסום נראית רחוקה מתמיד. ואז, העיניים בורחות החוצה. הלב מבקש מפלט. הדמיון מספר על מקום אחר שבו זה אפשרי. האישה מתפצלת לשתיים. האחד איננו. כאשר אדם לא יודע היכן הוא, כל כוחות הרצון שלו מתפזרים ומאבדים מעוצמתם. הברית מונעת את הפיזור ומאפשרת את העוצמה.

    יש בנפש חלקים רבים. תיקון הברית פירושו להביא יותר ויותר חלקים מנפשנו לתוך מערכת היחסים. עמוק בתוכנו אנחנו מחפשים את החופש ואת המרחבים. הצורה המעוותת לחפש את החופש הזה היא לתת לנפש שלנו לשוטט בכל מקום ועם כל אחד. אבל כדי למצוא את החופש להביא את כל כולנו לתוך מערכת היחסים האחת, אנחנו צריכים מסירות נפש.

    הביאו את כל חלקי האישיות שלכם לתוך הקשר. אל תשאירו חלקים בחוץ. לא מדובר על חוסר האפשרות לצאת לבלות עם חברים. אבל לא להשאיר חלקים מעצמכם שאותם אסור להביא לידי ביטוי בתוך הקשר. שאין להם מקום אמיתי. אחרת, זהו המתכון לבריחה ולהפרת הברית. פיצלתם את עצמכם לשניים לפחות. היי פה כולך, במוח, בלב, בגוף.

    התפילה היא זמן שבו מתקנים את הברית שלנו עם הבורא. החלקים שלנו שנמצאים בחוץ, הם פגיעות בברית. בסבלנות, מתפילה לתפילה, אנחנו מביאים את נפשנו כולה לתוך המפגש[11]. בכל פעם תוכל לומר על עוד מקום בנפשך – אכן, יש ה' גם במקום הזה, ואנכי לא ידעתי.

    מובן שחלקים מתוכך שאינך יכול להביא לתוך הבית, אפשר שאינך יכול להביא גם בפני עצמך. קולות לא מדוברים בקרבך. רצונות שלא סיפרת לעצמך על קיומם. חלומות אסורים. תיקון הברית מבקש את האמונה שתוכל להביא את כל כוחות נפשך לכאן. זו המחויבות שלך. אל תתן לתפילה שלך לברוח החוצה.

    פירוד רשויות?

    הסתירה שבין העונג, החוויה והחופש לבין הברית הוא פירוד רשויות. כביכול יש שני אלוהים, שכל אחד מהם ברא סוג אחר של עולם – האחד ברא את המחויבות, המשפחה, התורה והיציבות. השני ברא את הפראות, ההפתעה, ההתחדשות, והתענוג. עד ששני החלקים הללו בעולמנו לא ימצאו דרך להתאחד, לא יהיה שלום בנפשנו. אנחנו פוגשים את המתח הזה בכל המרחבים של חיינו – בתורה, בפרנסה, בהורות. בכל מקום. ייתכן שהמקום השורשי לאחד את הפירוד הזה הוא הזוגיות.

    הרבה דברים בעולם שלנו צועקים לכאורה שיש שני אלוהים. זוג שמצליח לחיות מתוך מחויבות חופשית הוא זוג שמהווה עדות לכך שה' אחד. החיים שלו הם גילוי והוכחה לזה שיש ה' אחד. ילד שזכה לראות את אביו ואמו חיים איחוד למרות כל העליות והמורדות הוא ילד שזכה לאמונת האחדות.

    ולכן, המקום שבו בני זוג מתייחדים, רבים, נפגשים ומתרחקים היא פעילות רוחנית במלוא מובן המילה. העבודה לבניין הזוגיות היא סוגיה קשה, דווקא משום שמדובר במאמץ לייחד את הקב"ה והשכינה, את שני הפנים של האינסוף.

    חקוקה על ליבם

    זה נכון שבברית יש מימד של מאבק, לפחות בשלב מסוים. הדברים לא מתיישבים על הלב באופן טבעי. אבל המצב הזה אינו תמידי. יש מקום לצפות לברית נטולת מאבק או לכל הפחות לברית שהמאבק הוא לא המאפיין המרכזי שלה:

    הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא)

    מי שיעבוד יזכה לזה שהברית תקבל טעם של חופש. הסתירה בין הלב לבין הברית מתיישבת. נעשה שלום. תוך כדי תהליך, אין ספק שהמעבר לעומק הברית נושא פחד. אין הבטחות. כל אחד מבני הזוג מעניק לשני הבטחה אבל לא יכול לצפות שהיא תהיה הדדית. ברית נותנים ולא דורשים. אם כי אפשר להזכיר. הדרך לשם מצריכה עמל. לא סבל מהסוג שהתרגלנו לקבל בתוך הברית שלנו, אבל יש בה מאמץ לא פחות גדול. המחויבות שלכם היא להשקיע בזה. לדאוג להקדיש לזה זמן. להיות עסוק בזה. לחשוב על זה:

    "איך אני מעמיק את הקשר? איך אני מתפתח? איך אני משתחרר?"

    ואמנם, יש הרבה עונג במסע הזה. לאורך הדרך חלקים בתוך הברית הופכים להיות מעמל לשכר. החלק הזה ביניכם כבר אינו מצריך כל כך הרבה עבודה. לפעמים, כאשר היא משתנה אתה כבר לא צריך לנשום כל כך עמוק. לא בכל פעם שמשהו בקשר זז ממקומו הרגיל תצטרך לשחרר אלף פחדים. למשל, כשאתה יוצא ליום שלך, במקום להאבק ללא הרף בניסיון להפוך את היום שלך ליום שתכננת שיהיה תוכל לקבל את העובדה הזו במידה של הבנה. ההתחדשות עשויה להפוך להיות טבעית ואולי אפילו מענגת.

    אסור, אסור?

    להתענג, לעוף, להשתגע, להשתחרר.

    לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי!

    מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה.

    חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.

    תאוות זה לא חיים.

    תאוות זה כן חיים.

    אני מברך את עצמנו שייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה.

    ברית מגבירה חיים.

    ברית זה עוד יותר תענוג.

    ברית זה חופש.

    ברית בלי חופש זה פגם הברית.

    ברית בלי תענוג זה פגם הברית.

    ברית בלי שגעון זה פגם הברית.

    _____________________________________________________________________

    [1]טקסט של הרב קוק על החובה ולא החפץ. שמראה את הסתירה הזו לכאורה.[2] רבי נתן הלכות תפילין זקנה דקדושה.

    [3] ראה יהושע וחידוש הברית, פרק . יהושע אומר – עזבו זה תיק. אין לו סבלנות. יש דרישות אין סופיות. אין לו סבלנות לשטויות שלכם. אם אתם תבגדו בו תהיה לכם כליה. העם אומר, רוצים. עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו. מה פתאום הוא מאפשר להם לבחור מחדש הרי נחתמה ברית בסיני.

    [4] לימוד על הברית עם נוח.

    [5] מקור ממניטו על הבריאה כיציאה חוץ מן הבורא

    [6] הקבעון של הטבע ומידת הרוחק עלול להיות לשימוש. הבטחון שהגבול לא יכול להפרץ עלול להוביל גם אל הקלקול. וזהו מה שה' מערער עליו במכות מצרים.

    [7] להסביר את המושג של ימימה כאן. ואת מושג הערבוב.

    [8] הרב קרליבך על ההינומה.

    [9] דוגמאות – עם הילדים. בן זוג. עבודה. סיפורים. החופש שלא. החופש לעשות מה שבא לי. טל מקבוצת הימימה. סיפורים לפני השינה לילדים.

    [10] לימוד על המקור הזה

    [11] הרב אברהם יורוביץ.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (11): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור העשירי: הזמנה זוגית לארמונו של האינסוף – פוסט הכנה זוגית לחגים]

     

    אתה מתעורר יום אחד ומגלה שהחיים הפכו מטיול מרגש לאוסף מטלות.
    ואז אתה שואל את עצמך "איך הגעתי לכאן"?
    את שואלת את עצמך "איך זה קרה לי"?

    היו ימים שבהם הייתי עולה בבוקר על אופנוע ורוכב אל הלא נודע. בלי תכניות. הרגשתי שאני טועם את החיים בהצעת ההגשה של היצרן. למי לא הייתה תקופה כזו בחייו? באותם ימים חתמתי על חוזה לא כתוב ביני לבין עצמי – "לא תשכח" שכך אתה רוצה לחיות. "לא תבגוד" בברית שכרת עם עצמך.

    מפה לשם, אחרי עוד כמה הרפתקאות, התאהבתי במישהי.

    ביהדות.

    היא פגשה אותי באופן בלתי קרוא. לא הזמנתי אותה. מבטיח.
    אבל אי שם ביפן, בכפר קטן, היא פשוט עברה לה ברחוב,
    וברגע אחד זה נגמר.
    אהבה, כידוע, היא אחד הדברים הבודדים שיגרמו לאדם להניח את אופנוע הנדודים ולרצות להקים בית.

    שלב חדש החל.

    לתקופה, הייתי עסוק בבניין הבית. למדתי את הכללים החדשים. לחיות בזוג. להיות הורה. לחיות בתוך העולם במקום לרחף כמה סנטימטרים מעליו.
    זה קצת כמו לנחות לתקופה שאחרי החגים.

    בפוסטים הקודמים, נכנסנו לסיפור הרפתקאה, בראנו את העולם מחדש, גילינו אוצרות גנוזים, הצטרפנו למחתרת לוחמי החופש. ופתאום מגיע לו העולם על אפרוריותו.

    אחרי החגים – שם קוד: נגמרו החלומות. התעורר והרח את הקפה. אתה כבר לא בקנזס דורותי.

    אבל כאן נמדדת השבועה.

    הברית.

    דורי דורות במשפחה שלנו הפכו את החופש למשימת חיים וחתמו על החוזה, שנקרא בשושלת שלנו – "ברית".
    בחוזה כתוב "לא תשכח" את החופש שראית כשאלוהים התגלה אליך.
    בחוזה כתוב "לא תבגוד" בהחלטות שהחלטת שם על ההר.
    בחוזה כתוב "לא תמכור" את עצמך ואת כוחות חייך.

    בני הברית מסכימים לחיות בעולם הממשי ולהפוך אותו לסיפור מרגש עם סוף לא ידוע מראש.
    הם מתחייבים לכתוב את הסיפור תוך כדי תנועה.
    הסתכלו טוב מסביבכם ותזהו את בני הברית.
    הבגדים שלהם מדיפים ריח של חופש,
    בצרור המפתחות שלהם יש מפתח ישן שרק הם יודעים את מנעולו.
    פניהם חרוצות קמטים, מהימים שבהם העזו לעמוד מול הפחד. לנפץ אלילים.

    ובתוך כל זאת יש בהם שלווה.
    בגופם אין את הכיווץ העצבני
    הנסתר
    שיש לרבים מאיתנו,
    משום שהם לא מחפשים פתח מילוט.

    הם כאן
    בעולם.
    אחרי החגים.
    אחרי הטיול.
    אחרי הנישואין
    אחרי הלידה.

    הם כאן

    ואין להם כוונה לברוח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (9): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השמיני: הורות בטעם גן עדן]

     

    אלו ימים של געגוע לבתים ומשפחות שבהם שורה אלוהות – משכן, מקדש – ממש בבית שלנו.

    רוחות משונות מנשבות היום בעולם הזוגיות. רצון עמוק לאהבה עליונה לצד שבר עמוק ביכולת להתחייב ולהיות. ביכולת לעמוד יציב בגבולות הבית. אם תרצו, קראו לזה בתים חרבים. חורבן הבית. וכשהקירות של הבית שבורים, השכינה האלוהית נוטה להסתלק.

    לצאת לגלות.
    בזמנים כאלו נהגו החכמים לחשוף סודות, קסמים עתיקים, דווקא כי בחוץ משתולל השיגעון. אחד הסודות הוא מה שמתרחש בקודש הקודשים של הזוגיות.
    וכך מספרים זקני השבט – שבחדר הפנימי ביותר בבית, גנוזה נקודת פלא עטופה בקליפה של זלזול.

    שניים, זכר ונקבה, מבקשים להפגש. הם צועדים זה לקראת זה,
    אבל דבר מה לא מאפשר להם להתקרב עד הסוף.
    נקודה חסומה, לא מובנת. גשר שצריך לחצות.
    על פתח הגשר, משני צידיו, עומדים שומרים ולא מאשרים חצייה.

    אחד מהם הוא הזלזול. הקטן. הגדול. הסמוי. העדין. זלזולון קטן.
    במה שמיוחד אצל האחר. במה שבן הזוג זקוק לו.
    יהירות קטנה, שמסתירה חוסר הבנה עמוק,
    שמסתירה אוצר.

    למשל, מה העניין שלו עם כבוד? למשל, מה העניין שלה עם חום? אבל זה רק למשל.
    וצריך שכל אחד יבדוק לעצמו באיזו נקודה מסתתר בקרבו זלזול קטן בבן הזוג?
    ואז ישאל את עצמו עוד –
    אולי דווקא שם מחכה לי אוצר?

    את מה שלא נכון שהאחד ידרוש
    טוב יהיה שהשנייה תתן.
    את הדבר שלא בריא שהאחת תתעקש
    יהיה נפלא מאד אם האחד יעניק.

    וכמה שזה עמוק ודורש התמסרות לתת דווקא את הדבר
    שכל כך לא מתקבל על לבך ועל דעתך.

    "ולמה שבן אדם ירצה דבר כזה?" כן אבל דווקא היא רוצה.
    אז תן לה למעלה מן הדעת.

    ותראה שפתאום, כמים הפנים לפנים,
    מתרחשים כמה קסמים.
    למעלה מן הדעת, גם היא מעניקה לך את הדבר שביקשת.
    ממלאת את המשאלה העתיקה.
    אמנם לא מבינה אבל רוצה שתשמח
    ואחר כך,
    ממש ייתכן שתפתח דלת סודית בלבך,
    ומתוכה תפציע משאלה גנוזה שלא ידעת על קיומה.

    אתה מבין שבעומק הלב, גם אתה תמיד רצית את מה שהיא בקשה.
    האוצר שלך התגלה, כי נתת לה בלי להבין.
    ממש בבית שלנו, בחדר שאף אחד לא נכנס אליו,
    התגלה אור אלוהי גנוז.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (10): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור התשיעי: הקסם העתיק של הזוגיות]

     

    לבני זוג שמורה הזכות להתחדש, להתקרב ולהיפגש זה עם זה בכל שנה יותר בעומק.

    זהו התהליך העוצמתי שנקרא במסורת היהודית 'תשובה'.

    לצערי, עבור רבים החגים מציינים עדיין את רעיון תיקון ה'לא בסדר'. ה'חטאים'.
    אז קודם כל נתקן יחד את הכותרת המנטאלית שלנו עבור החגים ונכתוב שם – 'השנה, זה יהיה עוד יותר עמוק'.

    היום רצוני לדבר על האפשרות הגנוזה בחגים במיוחד עבור בני זוג. כי תשובה עושים בשניים. ולכן הכותרת תהיה – 'השנה הזוגיות שלנו תהיה אפילו יותר עמוקה'.
    מציע אני לפניכם מבנה קטן לעבודה. מבט זוגי. פשוט אבל עמוק. שיביא אתכם לקראת שנה חדשה בזוגיות.
    לקראת חגים בעומק המפגש פנים אל פנים.

    עצירה

    החגים מתחילים בעצירה. בהרמת בלם היד. ביצירה של מרווח קטן של נשימה בין יום ליום שבו אפשר לייצר תנועה. רק לעצור. זו כבר תחילתה של תשובה.
    להיות לרגע אחד בתוך השקט. להיות פנימה במקום החוצה.

    מה שלומנו?

    היכן אנחנו בעולם? מה שלומנו? אייכה? ואיה אשתך?
    בכל הריצה שהחיים כופים עלינו יש בתוכנו מישהו שרוצה שפשוט ישאלו אותו מה שלומו.
    אז שנינו עוצרים ושואלים כל אחד את בן זוגו. 'מה שלומך? אבל באמת. מה שלומך?'

    סוף שלפני התחלה

    לפני שנכנסת התחלה חדשה לתוך הזוגיות שלנו חייב להיות סוף. סוף לא סגור הוא ערובה לכך ששום דבר חדש ממש לא יתחיל. אז ביחד פותחים את היומן ומסתכלים – מה היה השנה? מה עשינו? מה קיוינו? מה רצינו? מה הצליח וגם מה לא? נקודות של לב קרוב ונקודות של שבר.
    אבל מה שלא היה, מסכימים לאסוף את כל הדבר הזה יחד ולקרוא לו שנה שהייתה.

    שמתם לב פעם להרגלים של אנשים בסופים? 'סופים הם לפעמים געגועים לנחל' אמר נתן יונתן. אבל סופים הם לפעמים נוכחות ישרה מול שהיה בקבלה עצמית וגם באבל. לפעמים הם בריחה. לפעמים הם הכחשה. לפעמים הם לשבור את הכל במעין הרגל לפרק את הבית לפני שהולכים. כל אחד וכל זוג והרגליו.

    אז עומדים ביחד בנוכחות מול סוף שנה.
    פנים בפנים.
    עין בעין.
    ורואים בתוך העיניים של בן הזוג את האור החדש של שנה הבאה מפציע בתוך האור של שנה שעברה נאסף אל עמיו.

    מה אתה רוצה?
    ——————
    בעוד פחות מחודש יזמינו אתכם אל ארמונו של האין סוף ושם ישאלו אתכם בפשטות מה אתם רוצים. זו תמצית ראש השנה. כל ההכנות שנכתבו פה מביאות את שניכם מוכנים לרגע הקסום הזה. הלב נקי. השנה שעברה נשארה שעברה.
    ואפשר פשוט לומר זה לזה –
    אני רוצה…

    ואפילו שיש אלף הוכחות שזה לא יקרה.
    ואפילו שכבר לא מעזים לרצות.
    אפילו שמרגישים כל כך ישנים לפעמים
    ושבורים
    אין ייאוש בעולם כלל.
    מעזים לרצות.

    אז מה אתם רוצים?

    ספרו לי מה זה עשה ביניכם.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (5): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

     

    עלילת דם עתיקה מספרת שיש דם בתוך המצות.
    למי שקצת מכיר איך מכינים מצות, ברור שדם הוא לא חלק מהמתכון.
    ובכל זאת, לפעמים אני תוהה למה באמת יש כל כך הרבה דם בליל הסדר?
    מכת דם.
    מכת בכורות.
    דם ואש ותמרות עשן.
    דם קורבן הפסח.
    דם מרוח על המשקוף.

    איזה מין ערב זה?
    למה יש כל כך הרבה דם בערב שנושא את שם החירות?

    הייתי רוצה להכניס אותנו לרגע לתוך הלילה הזה.
    ואולי למצוא שם שער לתשובה.

    אז בואו נהיה שם רגע. הנה, הלילה יורד. הגיע ליל הסדר. הדלתות נסגרות. המשפחות יושבות סביב השולחן.
    זהו לילה מאד חגיגי, אבל הוא נושא תחושה של מתח. ולא לחינם. בלילה הזה, מתרחש בירור עוצמתי מאד על הקשר בין הורים לילדיהם. בחוץ משתולל המשחית. ולעומת זאת, בתוך הבית מתרחשת ומבעבעת שיחה מרגשת וחזקה. שיחה שלא כולה מילים. למעשה, רובה מעבר למילים. היא עוברת מלב אל לב.

    זו שיחה על האהבה של הורים לילדיהם.

    בקולות שנשמעים מבחוץ, בכורות מצרים נהרגים. אבל זה לא משהו שאפשר לתייג אותו כמשהו שקורה ל"רעים", לאלה ש"מגיע להם" כי הם "הגזימו". להזכירנו, גם הבכור של אברהם עמד במצב מאד דומה, ולמרות שהוא לא נהרג, נראה שהוא היה מאד קרוב לזה…

    אז למה בעצם? למה מרחף האיום הזה על הבכורות מאז ימי קין, ועד למכת הבכורות במצרים? זו אחת השאלות שמונחות על שולחן הסדר.

    כדי להבין צריך לראות לנגד עינינו שתי אפשרויות קוטביות במערכת היחסים בין הורים וילדים.

    כשהמערכת הזו פורחת, הבכור גדל להיות אדם בפני עצמו, אדם חופשי. כלומר, אדם שיש לו קשר ישיר עם אלוהים ללא תיווך ההורים שלו. הוא אינו משרת את האב, אלא מקושר ישירות לשורש החיים, לה' יתברך. ומכיוון שכך, הוא נענה לצו המיוחד והאישי שהבורא הטביע בעולם עבורו.
    ומכיוון שכך, הוא מלא בשפע. הוא אהוב. ואוהב.

    את האהבה הזו, באופן טבעי, הוא רוצה למסור. הוא הופך להיות הבכור הכהן. זה שמוסר את השפע לשאר הנבראים, מלמד אותם בתורו ליצור קשר ישירות עם בוראם. וכאשר הם מתרחקים מעצמם, הוא עוזר להם לשוב.

    זו תנועה מאד משוחררת וחופשית. ההורה אינו משועבד לדאגה מה יהיה על הבן שלו. הוא משוחרר לתת לו את מה שהוא באמת צריך. גורלו של הבן אינו מלחיץ אותו, אינו מעיד שום דבר על האב, כי האב כאמור – חופשי. יודע את ערכו. אינו מאוים מהבן, מהצלחתו או מאי הצלחתו. האב אינו מרגיש שההסכמה של הבן להמשיך אותו, את דרכו או את כספו משפיעים על קיומו בעולם.

    האב שחרר את הבן. האב אוהב את הבן. האב חופשי לאהוב את הבן.

    מה עלול לקרות בקשר הזה, להבדיל?

    בדיוק ההיפך. האב מאוים. אינו משוחרר. מפוחד. זקוק לערך מבני האדם, מהחברה, או מהדימוי המעוות שיש לו על הבורא שממנו הוא מפחד. מדוע? משום שהוא מדמיין שגם הבורא אינו משוחרר. ואז…

    הוא מתחיל להיות משעבד. ללחוץ על הילד. לאיים עליו רגשית או פיזית. לייצר רגשות אשם. אפילו למכור לו מערכת "ערכית" מלאת פחד, שבה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

    הילד נאלץ לבחור במלחמה, או בשעבוד. בחירה שקורעת אותו. כך או כך, זה לא נגמר טוב עבורו.

    הקשר העליון שהוא השורש לכל זאת – הוא הקשר בין ה' לבכורותיו – אדם וחווה. שתי מערכות יחסים משתקפות ומהדהדות זו בזו – הקשר שבין הבורא לאדם, והקשר שבין הורים לילדיהם.

    האם ה' לחוץ? משועבד? האם הבורא מפעיל עלינו כוחנות כי מעמדו מאוים כאשר איננו עושים את רצונו? כך נדמה לנו פעמים רבות. גם אם איננו אומרים זאת בפירוש. האם ייתכן שה' הוא אב משוחרר? האם אפשר לדמיין שהוא אינו מאוים, ולכן הוא מעוניין לשחרר אותנו באמת? אפילו ממנו?

    נבראנו בצלמו כדמותו של הבורא. ופירושו של דבר – חופשיים. האדם שחי בנאמנות לצלם אלוהים הוא אדם משוחרר, חופשי ממוסכמות ומפחדים. זהו הצלם שמבקש ה' שתגלה בעולם מכיוון שהוא עצמו כזה – אלוהים חופשי, רוצה עבור בניו שיהיו חופשיים באופן טבעי.

    ומכיוון שכך, כאשר האדם שחי בצלם תופס עמדת הנהגה, בפרט כלפי ילדיו, הוא עושה זאת כאדם חופשי ואוהב.

    אבל….

    מה שעלול לקרות, הוא שהאדם, כמו פרעה כנראה, מגלם את תמונת הראי העגומה של הקשר בין אב לבן. הוא מאוים מהבורא. מאיים על אחרים. מאיים על בניו. לא אוהב, אלא משעבד. מלחיץ. גם אדם שמשעבד את בנו למטרות "טובות" ו"ערכיות", הוא משעבד.

    כל שנה פחות או יותר השאלה הזו עולה שוב על השולחן – מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?

    נדמה שזו בערך התשובה – יש אפשרות להיות הבן הכהן. להיות מלא אהבה ולהוריד אהבה לנבראים. ויש גם אפשרות להיות הבן המשעבד. הבן שמאוים מקיומו של אביו. שמאיים על קיומו של אביו ומנסה להחליף אותו. הבן שמאוים מקיומו של הנכד. כי זו החוויה הבסיסית שלו במציאות – מאבק קיומי, שליטה וכוח.

    לפני שזה לילה של חירות. זה לילה של הכרעה. של הכרעה חופשית שנובעת מן העובדה שאנחנו רואים טוב טוב את שתי האפשרויות – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים.

    בשלב ראשון של הערב, אולי אפילו לפניו, ההורים עושים תהליך של תשובה פנימית – איך בחרנו עד עכשיו? באיזה עומק של ליבנו בחרנו? הם מתעוררים להיות כהנים. לא משעבדים.

    ואז הם מספרים לבנים על הבחירה שהם בחרו.

    בסוף הם מזמינים את הבנים לבחור גם הם כך. לא באיום. בחופש.

    הם לא מטשטשים את העוצמה שבבחירה. את ההשלכות שלה. הם לא מטשטשים את העובדה שיש דם באוויר. כי ריח הדם נושא את בשורת הבחירה ההפוכה. חשוב שתדע שיש אנשים כאלה סביבך. אתה תפגוש אותם. אתה עלול להיות כזה. סליחה, אבל לא פעם ולא פעמיים אני הייתי כזה כלפיך.

    אם תרצה. אפשר לספר לך איך לבחור בחיים. איך לבחור בחופש. שלך. של אחרים. איך לבחור באהבה. בעצם, שנינו נספר זה לזה, אני אקשיב. אתה תקשיב. אני אדבר. אתה תדבר. משהו נפלא יקרה בינינו. משהו חופשי. חופשי לאהוב.

    בוא נשב. הלילה ארוך. יש לנו הרבה להספיק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226
    ואם אתם רוצים להתכונן איתי ועם אשתי היקרה מיכל לליל הסדר, בואו לסדנא ביום שישי 16.3, שכוללת הכנה רוחנית ומשפחתית ללילה המיוחד. קישור לאירוע בפייסבוק


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (4): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השלישי: אלוהים לא אוהב תענוג]

     

    כסף.
    הנפש שלך שווה הרבה מאד כסף.
    לא הבית, הרכב, ואפילו לא הזמן.
    הנפש.

    אני רוצה להזמין אותך למימוש הפוטנציאל הכלכלי הזה.
    זו לא עוד סדנא. לא עוד גימיק. לא עוד איזה פטנט אמריקאי להתעשרות.
    מדובר בעבודה פשוטה אבל יסודית.

    האמת היא שאנשים יודעים את הערך הכספי של נפשם. ולכן הם מוכרים אותה לכל מיני גורמים לא מאד ידידותיים.
    אני לא מדבר על למכור את נפשך.
    אמנם, זו אפשרות. אפשר לקחת את כוחות הנפש שלך ולמכור אותם תמורת כסף. לקחת את החיים שלך, את הזמן שלך, את היקר לך, ולמסור אותם תמורת כסף.
    אבל יש כסף שהוא שלך. מיועד לך. מבקש אותך.
    בשביל הכסף הזה אתה לא צריך להשתעבד. אתה יכול להישאר חופשי.
    למעשה, אתה חייב להיות חופשי מראש בשביל לזכות בו.
    חופשי מכל מה שמפעיל אותך. חופשי מפחדים. חופשי מאשליות.

    והנה, אתה מתהלך במרחב הכלכלי בגו זקוף, בלי פחד, ומחליט החלטות מהסיבות הנכונות. הכסף השייך לך מגיע אליך.
    מה שעומד בינך לבין המצב הזה, לבין החופש לכסף חופשי, הוא סבך הנפשי והרוחני. פסלים, אלילים, חסימות, קליפות ואשליות.

    אז מאין מתחיל הריפוי? מאין מתחיל השחרור?

    מיצירת קשר רציף עם נפשך ועם ליבך.
    לאט לאט יתגלה לך באיזה אופן הלב שלך משפיע על הכסף ועל הזמן שלך.

    אם אנשים היו יודעים את זה, הם היו רצים לעבודת נפש. לא רק "בגלל אשתי" הגעתי לטפל בנפשי. אלא בגלל שכאן טמון הפונציאל להשתחרר מהקללה העתיקה "בזעת אפיך תאכל לחם", "ארורה האדמה בעבורך", להשתחרר משעבוד מצרים שנבע מהצורך להביא כסף הביתה.

    במשך הזמן שאני מלמד את שיטת ימימה, גיליתי על עצמי ועל תלמידים ותלמידות, כמה מההחלטות המקצועיות שלנו נעשות מתוך הרגלים ישנים להזיק לעצמנו. אחרי שנים, פתאום אדם שם לב לתבנית שאופפת את דרכו המקצועית. אבל הוא לא בטוח שאפשר לשנות אותה. אז עוד דבר שגיליתי במשך הזמן הוא, שאפשר לשנות אותה.

    בוא נתחיל ממשהו קטן.
    קח מטבע. ערימת מטבעות אם יש לך.
    תריח אותו. תסתכל עליו.
    מה אתה אומר? מה אתה רואה? מה אתה מרגיש?
    עכשיו תסתכל עוד פעם. יותר עמוק. מה אתה רואה מנצנץ מבפנים?
    אור גנוז. גוונים מאירים.
    זו האלוהות הגנוזה בכסף.
    בין הריסות, בין שברי כלים, בין חלקי נפש אבודים יושבת לה נסיכה. בת מלך אבודה. קוראים לה בלשון הפנימית – השכינה. רבי נחמן מספר שלפני הרבה שנים הנסיכה חיה בארמון. אבל יום אחד, אביה המלך, פלט ברגע של כעס: "שהלא טוב ייקח אותך" והוא באמת לקח אותה (במו בסרט "המבוך" של דיוויד בואי, לזקנים שבינינו…).

    מכאן והלאה, ממתין לנו סיפור טוב של חיפוש אחר בת מלך אבודה.
    החכמה הכי גדולה שהלא טוב החביא אותה במקום שאף אחד לא חושב לחפש.
    בלא טוב. בלא טוב שנראה מאד טוב. אבל הוא לא נראה כמו מקום לחפש נסיכה.

    כמה אנשים חושבים לחפש את נשמתם האבודה דווקא בתוך הכסף?
    לא הרבה.

    כמה אנשים יודעים שאם יצרו קשר עם ליבם יזכו לשחרור כלכלי ומקצועי?
    בתוך המטבע הזה שאתה מחזיק. מסתתרת לה שכינה. בת מלך אבודה. חלקים אבודים מנפשך.
    זה אולי נשמע כמו מיסטיקה אבל זה ממש לא. זו עבודה פשוטה ויעילה.

    אבל, אבל, אבל, אבל…

    חכה רגע לפני שאתה מסתער במבצע חילוץ נועז. כך אמרה הנסיכה בסיפור לגיבור שבא לחפש אותה. המתן. המתן. תתבונן. כי בתוך הכסף נדחפו כל השברים בקשר שלנו לעצמנו, לזולת, ולאלוהים. לשברים הללו קוראים בשפה הפנימית – עבודות זרות.
    אז לפני שתצא לדרך תצטרך לעבור הכשרה של מחלצים. נלמד אותך דרכי הגנה ושמירה. נדריך אותך כיצד מוצאים נסיכות.

    הנה ההקדמה.

    דע, שבכל התרחשות בחייך יש מחיצוניות ופנימיות. החיצוניות מתחלפת, משתנה, הסיפורים שונים. ובכל זאת, בפנימיות הסיפור חוזר על עצמו במידה רבה של שעמום עד שתפרוץ אותו.
    כדי שאוכל למצוא את הנסיכה אני צריך להבין את החידה של חיי.
    אני צריך לדעת לראות מעבר לתפאורה של הסיפור.
    לדעת היכן הבורות שאני נופל בהם שוב ושוב.
    ואני צריך ללמוד לעקוף אותם ולמצוא את התשובות הפשוטות שיש בתוך הסבך של החיים. זה לא מאד מסובך, כשמפשיטים את התפאורה מעל הסיפור ומוצאים את התבנית שבתוכו. היא בדרך כלל די פשוטה.

    קשוב לליבו ימצא תשובה.

    יבוא יום שתסתכל על השנים שבילית במעגלים, במבוך ללא מוצא, ותנשום לרווחה. יצאתי מזה. במקום בזעת אפיך תאכל לחם, אתה אוכל מעץ החיים, אתה מרגיש שבמקום קוצים האדמה מצמיחה לך לחם מוכן. רק תקטוף.

    אז למה אתה מחכה?
    חגור את החרב שלך ובוא.
    תכנית ההכשרה מתחילה מחר.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (3): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השני: איך נהנים מאוכל עד הסוף]

     

    אלוהים לא אוהב תענוג.
    ככה זה נראה לפחות.
    אלוהים רוצה שתהיה "טוב", אבל לא ממש דחוף לו שיהיה לך טוב.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון בגן עדן לאכול מן העץ הכי מפתה, הכי טעים, והכי משחרר?

    אלוהים לא אוהב שמתחרים בו. הוא לא אוהב אותך גדול. כלומר, הוא רוצה שתגדל, אבל עד כאן. עד שתתחיל להתחרות בו.
    ככה זה נראה לפחות.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון לטעום מהמעדן שיעשה אותו כאלוהים?

    זהו "מיתוס הסירוס", או "מיתוס הקורבן" אם תרצו. משתמע ממנו שכדי לעבוד את אלוהים אתה צריך לוותר על משהו ממך, משהו טוב, משהו חשוב. עליך לחיות את החיים קצת פחות. לא להיות במלוא גדלותך. זה לא חייב להיות אלוהים דתי. זה יכול להיות גם אלוהי הזוגיות, אלוהי העבודה, אלוהי ה"להיות בסדר". שלל רעיונות, אמונות ומערכות שמפעילים את חיינו אבל דורשים מאיתנו לוותר. להיות קצת פחות. גם הילדים עלולים להיכנס למשבצת "אלה שבשבילם אני צריך להיות קצת פחות מעצמי, לא לשמוח עד הסוף, לא ליהנות עד הסוף. מה לעשות? אבא טוב צריך בכל זאת ללכת לגן שעשועים, לא?" זה מה שהופך אבות רבים למעט כפופים, ומכבה להם את הניצוץ בעיניים.

    עבורנו (מי זה ה"אנחנו" הזה? לא נורא, תלכו איתי רגע…), אנשים שמבקשים לחיות את החיים במלואם, לשחרר את הכוחות הפראיים והאציליים שבתוכנו, זה לא יכול לשמש בתור השראה. לא יודע איך לומר… זה פשוט לא נראה כיף.
    אז איזו השראה כן יכולה לתת לנו אופק של חיים מנצנצים? חיים תוססים וסוערים?

    סוד הכיסוי המקודש.

    אחד הסודות הכי שמורים של החכמה היהודית. הוא כל כך שמור שלא אכפת לחשוף אותו לעיני כל.

    אם אנחנו רוצים לטעום מהסוד, אנחנו צריכים לשמור אותו משוחרר. לא לאחוז בו. לא להתעקש. אם אנחנו רוצים לטעום מסוד הזוגיות אנחנו צריכים להסכים שמשהו מבן הזוג שלנו יישאר מכוסה, נסתר מאיתנו. אם אנחנו רוצים לטעום מהעונג של החיים, אנחנו צריכים להסכים לא לדעת כל כך הרבה.

    אז מה בין סוד הכיסוי המקודש לבין הסירוס, הויתור והקורבנות? כמעט כלום, ובכל זאת עולם מלא. לפעמים, במבט ראשון קשה להבדיל. במעשה, הם יכולים להיראות אותו דבר. למשל, כשאתה מוותר בשביל מישהו שאתה אוהב. למשל, כשאתה מכסה משהו ושומר אותו לעין של מי שאוהב אותך. למשל, שאתה בוחר להגביל את המרחב שלך וקצת לפנות מקום. למשל, כשאתה בוחר לא לומר את כל מה שאתה יודע ורואה לילד שלך למרות שאתה כל כך צודק. לכל המעשים האלו יש תמונת ראי עגומה. הסתרות, פחדים, כיווצים, קורבנות. אבל זה שיש להם תמונת ראי עגומה, זה לא הופך אותם לפחות נפלאים.

    זו הסיבה (טוב בסדר, חלק מהסיבה. אבל זה נשמע יותר מסעיר כשמדברים טוטאלי…), זו הסיבה שאלוהים ייעץ את העצה הקסומה שלו לאדם הראשון:
    אל תאכל. אל תיקח. אל תשתלט.
    אלא מה?
    קח נשימה לרגע. תשתוקק. תבקש. תעצום עיניים. תפתח את הפה.
    ברגע שהכי לא תצפה לו, הפרי של עץ הדעת ינשור היישר לתוך פיך. יהיה לו טעם של הפתעה. טעם שיש בו את כל הטעמים כולם.

    רוצה?
    אל תספר לאף אחד.
    זה סוד.

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    [לטור השלישי – אלוהים לא אוהב תענוג]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות: הטור של איתי אשכנזי

    שתי מהפכות התרחשו בחיי בכל מה שקשור לשורשים היהודיים שלי.

    הראשונה התרחשה בחדר המדיטציה של מנזר זן ביפן. שום התרחשות חיצונית נראית לעין לא גרמה לה.

    השנייה התרחשה בתוך קראוון בגודל 50 מ"ר בבקעת הירדן, קצת אחרי לידת ילדי הרביעי.

    כאשר נכנסתי בשעריו של המנזר לא ניחשתי מראש לאן הדברים עומדים להתגלגל. לא ניחשתי שהמנזר הזה יהיה כרטיס כיוון אחד (בינתיים…) לתוך עולם התורה, הקבלה, החסידות והתפילה. ידעתי שהיה לי סבא רב. אפילו רב גדול. אבל מה שידעתי על עולמו הפנימי היה דל מאד. יש איזה אלוהים שסבא שלי האמין בו, אלוהים שמצווה על כל מיני מעשים מוזרים. דבר אחד היה לי די ברור – סבא שלי לא היה רוחני. הוא היה דתי ודת זה לא רוחני. אבל שירים מליל הסדר זכרתי. שירים חמודים דווקא.

    לאב המנזר שפגשתי ביפן לא היו תורות ורעיונות מרובים. לפני שהוא הפך להיות נזיר זן הוא היה טייס קמיקזה, כלומר, טייס שתכנן לסיים את חייו בטיסת התאבדות על יעד אויב. אבל הוא לא הספיק. מכיוון שהוא היה טיפוס מתמסר, הוא מצא לעצמו כיוון אחר להתמסרות. מדיטציה בודהסטית.

    וגם שם הוא היה ממוקד למסר אחד – "all is one, heaven and earth the same root". אולי אני הוא ששמע רק את זה. אבל למיטב זכרוני הוא לא נהג לפטפט הרבה וגם בשבועות המדיטציה המעמיקים הוא לא בנה תיאוריות. המשפט הזה היה העיקר של מה שהוא לימד.

    יום אחד, פתאום, באחת המדיטציות, תפסתי את התרגום של מה שהוא אומר: "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ". רגע. המסטר היפני הזה בעצם שר לי שיר של ליל הסדר. אוי. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. גם היהדות רוחנית. גם היהדות מבינה משהו על אחדות. היום זה מצחיק אותי. אבל אז זה היה חידוש מרעיש עבורי.

    אחרי כמה חודשים ועוד כמה גלגולים בדרך, חזרתי הביתה. רציתי ללמוד. להבין. מישהו כמו נתן לי קצה חוט. מפתח. רמז לכתב חידה. כתב חידה שהיה מונח לי מתחת לאף הרבה שנים אבל נעלם מעיני. אולי בגלל שכתב החידה היה מוצלח מידי.

    חיפושיי הובילו אותי לתלמיד של סבי ז"ל, ששמר בביתו על אוצר של אלפיים קלטות משיעורים שהוקלטו לאורך השנים. התחלתי לשמוע אותם ועולמי נרעד. זה היה כמו לשמוע את עצמי מחפש אבל עם תשובות, עם תובנות, עם ניסיון. שוב הסוד הזה שהתחבא לי מתחת לאף. מסתבר שסבא היה נצר לשושלת של מקובלים מאלג'יר. מסתבר שהוא פגש ולמד ממורים רוחניים רבים, לימד את נשיא קמרון תורה, לימד בכנסים בין דתיים ברחבי העולם. בקיצור מסתבר שזה די דכאון שאני מגלה את זה אחרי שהוא נפטר…

    הנחתי את התיק. הגעתי הביתה. היהדות התגלתה לעיני במימד הרוחני הפנימי שלה. במוסר. באופק לתיקון העולם. זה היה המהפך הראשון. אני והיהדות התחלנו בהיכרות מעמיקה.

    המהפך השני קרה פחות או יותר שמונה שנים מאוחר יותר בתוך קרוואן קטן ומלא בעצבים של האבא שהפכתי להיות. בית קטן. ארבעה ילדים. אבא אחד עצבני. אבא אחד שיודע קצת תורה, אפילו מלמד, אבל זה לא עוזר לו להרגיש חופש מוחשי ואהבה ממשית ביום יום. וזה לא היה מצב שיכולתי לחיות איתו.

    הלימוד של שורשיי היהודיים הצליח למלא אותי בשמחה ומשמעות לתקופה נפלאה. אבל ברגע מסויים הופיעו שוב הכיווצים. המתח. אבד החופש. אולי אפשר לומר שנעשיתי "דתי" פחות או יותר, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. חיפשתי שחרור. חופש.

    אז ארזתי שוב את התיק, ויצאתי שוב לחפש. טוב, בלי תיק. אבל יצאתי. ומצאתי את הלימוד של ימימה אביטל. בקראוון בעין חרוד, קיבלתי מהלימוד של ימימה מפתח לאוצרות הגנוזים בתוכי. אפשר לקרוא לגלגול השני, למפגש המחודש שלי עם היהדות – סוד החופש והאהבה.

    היום, אני מלמד מסעות של לב ונפש על פי הדרך היהודית. בשבועות הקרובים, אנסה לנסח עבור עצמי ועבורכם משהו מכתב החידה שפתרתי. אלו בעיני אוצרות מתוקים. הם מספרים על אהבה, על חופש, על קרבה, על כסף, על זוגיות, על אמון. על החיים. והם מתחבאים במקומות מפתיעים כמו "אחד מי יודע"…

    [לטור השני: איך ליהנות מאוכל עד הסוף]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
Close