כשמתחילים לדבר עלצריכה שיתופית הקול הראשון שמושמע הוא החשש שאנשים לא יהיו מוכנים להשאיל את החפצים שלהם, מה יקרה אם יקלקלו או יפגעו ב…מקדחה באיזה אופן, מי ירצה להתעסק בלמסור את ה…אופניים לקבל חזרה את האופניים, אנשים יעדיפו שהמקדחה/ האופניים/ הספר יישארו במחסן /על המדף. למרות ששם הם ימשיכו לתפוס מקום ולא להביא תועלת במשך 95% מחייהם, אבל זהו הסטטוס קוו ואת זה קשה לשנות. למזלנו שיתוף רכבים כבר תפס תאוצה ואם ברכבים נפלה שלהבת ברור שהיא יכולה להדליק גם את אזובי הקיר…
עבודה של Chris Jordan המתעד את סוף הדרך של חפצים בתרבות השפע
שימוש קצר מועד ברכב הגל השני
כפי שאמרנו בראשית הייתה zipcar, שהצליחה לנתק בין הצורך להשתמש ברכב, לבין ההכרח להיות הבעלים שלו כדי לממש את הצורך הזה, zipcar מספקת רכבים החונים ברחבי העיר אותם ניתן לקחת להשכרה קצרצרה: קפיצה לאיקאה, שופינג שבועי, הבאה של חבר משדה התעופה, או סיבוב לרופא. על-פי הסטטיסטיקות של zipcar כל רכב הזמין להשכרות קצרצרות מחליף 15 רכבים! המשתמשים בהשכרה קצרצרה נוהגים 80% פחות מהממוצע המקובל לרכב פרטי, אין ספק שזוהי מהפכה במונחי קיימות!
עבר עשור וירד לנו עוד אסימון, בעצם למה צריך צי רכבים, כיוון שממוצע השימוש ברכב הוא פחות משעה וחצי ביום – יש שפע מכוניות שפשוט עומדות ללא שימוש, במקום להחזיק צי רכבים, ניתן לבנות פלטפורמה לשיתוף, כך שמי שלא משתמש ברכב בשלוש השעות הקרובות יוכל להשכיר אותו לשכן ממול שבדיוק צריך, כך נולד רעיון הpeer-to-peer carsharing . כנראה שבאירופה המיזם הראשון היהwhipcar, הם סיפקו לא רק פלטפורמה אלא גם ביטוח למשתמשי השרות ואפילו בדיקה ראשונית של היסטוריית התאונות של המשתמשים, החברה הושקה ב2010, כעבור שנה המאגר הכיל אלפי רכבים ב400 ישובים ברחבי אנגליה.
הפריסה הגאוגרפית הרחבה היא אחת החוזקות של מודל ההשכרה השיתופית, ארגון בעל צי רכב אינו יכול להציע רכבים במקומות דלילי אוכלוסיה (פרדס חנה למשל?!) כדי לפגוש את עלויות התפעול הגבוהות הרכבים צריכים להיות מושכרים ב 40%-50% מהזמן, לכן עבור הפריפריה במיוחד זו שסובלת מתחבורה ציבורית קלוקלת אני מאמינה שהישועה תבוא ממיזם השכרה שיתופית.
זה לא יעבוד בחיים, נאמר כנראה מאות פעמים
"צריך לבדוק את הצד המשפטי, חבל שתשקיעי הרבה כסף ואז יסתבר שזה לא מחזיק מים" "הביטוח לא מכסה שימוש מסחרי ברכב, מה יקרה אם יתבעו אותך "
"לדפוק על דלת זרה, להעביר מפתחות, זה טרטור וזה גם מביך, לא נראה לי"
ורנדי פאוש ב"הרצאה האחרונה" הבלתי נשכחת, אומר שהמחסומים נמצאים שם לא כדי לעצור אותנו אלא כדי לחשוף את המסירות וההחלטיות שלנו ולעצור את מי שלא מתכוון לזה מספיק.
מסתבר שחוקים משתנים, 3 מדינות בארה"ב אורגון, קליפורניה וושינגטון הסדירו את נושא שיתוף הרכבים בחקיקה. דברים רעים קורים במיזמי שיתוף, אדם ששכר רכב מrelayrides עשה תאונה בה הוא נהרג ותביעת הפיצויים עשוייה לעבור את מיליון הדולר של פוליסת relayrides, בairbnb היו מקרים של גניבה וונדליזם מדירות, מדובר בפחות מפרומיל והחברות מטפלות ביוצאי הדופן הללו לשביעות רצון הלקוחות הן יודעות שאחרת זה סופן, התשובות על "מה יקרה אם…" מתקבלות תוך כדי ההליכה בדרך , כך זה קורה בכל מיזם מהפכני!
מה יקרה כשאנשים ידרשו להעביר מפתח? לפעמים יש לשאלה יותר מתשובה אחת נכונה
נקודת המפגש הזדמנות או מחסום
רוב החברות מנסות לעקוף את הרגע שבו השוכר בא לקחת את הרכב וצריך לדפוק בדלת ולבקש את המפתחות, הן מבצעות את המעקף ע"י חומרה שמותקנת ברכב ומאפשרת לפתוח אותו בלי מפתח או באמצעות טלפון חכם דרך חשבון Onstar פעיל.
לפי רובין צ'ייס, מייסדת zipcar שזורעת אבק פיות בממלכת הצריכה השיתופית משנת 2000 ובשנתיים האחרונות חתומה על buzzcar העברת המפתחות היא הזדמנות, למפגש אנושי מרגש הבונה את רשת השיתוף ויוצר חוויה בלתי נשכחת. רובין משווה בין הפן התפעולי של מיזם כמו zipcar שם האתגר היה לספק חווית משתמש חיובית ואחידה לבין הקמת רשת שיתופית שם בהגדרה חווית המשתמש תנוע בין ה "איכס" ל"וואו!" וזו האחרונה קשורה בהכרח במפגש בין אנשים. עוד על כך בשיחת הטד של רובין
האם המודל העסקי מצליח?
נראה שכן, בראש חברות ההשכרה השיתופית בארה"ב נמצאות relay rides הנתמכת ע"י משקיעים כמו גוגל וGM שממרץ 2012 הושקה ב46 ממדינות ארה"ב, וGetaround עם רשימת משקיעים מרשימה לא פחות הכוללת את zipcar. המודל העסקי מתפשט גם לנישות שיווקיות ב2012 הושקה wheelz בקולג'ים ונסגרה Hi –Gear שהתמחתה במכוניות יוקרה (לא מחוסר ביקוש אלא בגלל חוסר היכולת לסגור פירצות אבטחה שהובילו לגניבה מתוחכמת של רכבי היוקרה). גם במישור הבינלאומי ב2013 ממשיכות להיפתח חברות דומות בדנמרק, באוסטרליה ברור לי שבישראל ברגעים אלה יש מישהו שחולם או מקימה חברת השכרה שיתופית, בפרדס חנה מחזיקים אצבעות!
שנים אני מתעסקת בשימוש חוזר, איך ניתן להשתמש במה שאנחנו זורקים? הרי סגנון החיים שלנו מייצר כל כך הרבה פסולת – 1.7 ק"ג לאדם ביום, הנפח המשותף של הפסולת שלנו כל שלושה ימים שווה למגדל העגול של עזריאלי, 100 מגדלי זבל כל שנה (עיגלתי למטה קצת) בגובה 187מטר כל אחד הם כמות בלתי נתפסת מבחינתי! אם חושבים על כל חומרי הגלם שאין להם תחליף, תהליכי הייצור עתירי האנרגיה והמזהמים והמחירים האחרים ששולמו כדי לייצר את המוצרים שמגיעים כל כך מהר להררי הזבל, אי אפשר להתעלם מהמסקנה שאנחנו מנסרים את הענף עליו אנחנו יושבים!
"]Chris Jordan, טלפונים ניידים
המאמץ ההסברתי סביב מיחזור, דומה בעיני לציוד האוכלוסייה במצופים כהכנה לגל צונאמי, ברור שאין פרופורציה בין הבעיה לפתרון, על מהפכת המחיחזור שמתרחשת בעיקר ברמת הסיסמאות כבר נכתב כאן.
אני מרגישה שאין לאף אחד אומץ להסתכל לילד בעיניים ולומר לו/לנו: מה שנוח / מה שרגיל/ מה שמוכר לא יוכל להמשיך להתקיים אנחנו בסכנה וחוקי המשחק משתנים! במקום זה המסר שמעבירים לציבור "הכל בשליטה, רק תשים כמה בקבוקים במיחזורית ואת העיתונים בוועד למען החייל, זה הכול!" באמת???!!!
אני מאמינה בכל ליבי שכל אחד ואחת מאיתנו אחראי לעיצוב העולם, האחריות/ייעוד שלי מסתובבת סביב הררי הזבל, צללתי לחיפושים אחר כלכלה מעגלית, איך משכללים מיחזור שאלתי, התעסקתי באפשרות לעשות מוצרים ממוצרים אחרים בלי להפכם לחומרי גלם אנונימיים, כיוון שהוליד את כנס השימשוב הראשון בישראל, הייתי מאוהבת ברעיון לתכנן מוצרים כך שיוכלו בסוף חייהם להתפרק למרכיבים שישמשו לייצור אותם המוצרים מחדש בלי שיעברו פחיתה (Downcycling) רעיון המתואר בספר המכונן "מעריסה לעריסה". לצערי הבנתי שהרעיונות הכה נכונים הללו אינם ישימים בתווך הקצר והבינוני שכן הם מחייבים מסה קריטית ותיאום בין תעשיות שונות ואז נתקלתי ברעיון הצריכה השיתופית!
צריכה שיתופית היא שינוי פרדיגמה גאוני המרכז את האנרגיה במקום אותו אנחנו יכולים לשנות מיד! אופני השימוש והצריכה, עכשיו זה כבר לא תלוי ביצרנים, בממחזרים, בממשלה. זה לגמרי שלנו האנשים ויש לזה השלכות מרחיקות לכת!
ההגדרה הפורמלית של צריכה שיתופית היא- הגידול המטאורי של מיזמים המבוססים על שיתוף, החלפה, השאלה, השכרה, ונתינה המומצאים מחדש דרך טכנולוגיה רשתית בסדרי גודל ואופנים שהיו בלתי אפשריים בעבר.
בפועל מיזמים אלו נחלקים לשלושה עולמות תוכן:
"מערכות מוצר כשירות" Product service systems , המאפשרות ניתוק בין בעלות לזכות השימוש במוצר, לעיתים מדובר בחברה שבבעלותה יחידות מוצר רבות המציעה לצרכן את זכות השימוש במוצרים אלה בכפוף לתנאי התקשרות מסוג השכרה או סוגים אחרים, ואילו במקרים אחרים מדובר באנשים פרטיים המאפשרים את השימוש בנכסיהם לאנשים אחרים בהתקשרות המבוססת על השכרה או שיתוף מסוג אחר. דוגמאות לכך- zipcar, או car2go הישראלית, תל אופן ואלקטרוליס.
"שווקי הפצה מחודשת" Redistribution markets, מנגנונים המאפשרים לחפצים שהפכו למיותרים לבעליהם למצוא בעלים חדשים או תכלית חדשה. החפצים יכולים להינתן חינם, תמורת שווה ערך לכסף, תמורת חפצים אחרים או תמורת כסף, לא חשוב מה טיב העסקה מנגנונים אלה מגדילים את השימוש המצטבר בחפצים ומקטינים את הררי הפסולת. דוגמאות – אגורה, יד2, ובחו"ל אתרים מתמחים כמוThredUp.
"סגנון חיים שיתופי" collaborative lifestyles, מיזמים העוסקים בשיתוף והחלפה של כל מה שאינו חפץ פיזי, דברים כמו זמן, חלל, מיומנויות, וכסף. דוגמאות – Airbnb, Kickstarter,Couchsurfing, Fiverr.
לא חשוב מהו טיבו המדויק של המיזם, המגע האנושי המקרב אותנו זה לזה והופך אותנו מפזורה של אנשים בודדים ומדוכדכים, לשבט העוסק במרץ בבניית רשת של קשרים הדדיים משותף לכולם, רחלי אומרת שהוכח מדעית שלהחליף התמכרות (לצריכה) בהתמכרות אחרת הרבה יותר קל מלהיגמל, מטבענו זה אלפי שנים אנו נמשכים לשבט, השתתפות בפעילות שיתוף אחת גורמת לנו לחשוב מייד על מה עוד אנחנו יכולים לשתף וכך למרות שהתחלנו כי זה חסכוני וירוק אנו נשאבים פנימה לא יכולים לעמוד בפני הקסם המרכזי של הצריכה השיתופית – הקהילה שנוצרת.
זהו העקרון, עוד על מיזמים בתחום הצריכה השיתופית מהארץ ומהעולם בדף הפייסבוק של השיתופיה. ולמי שמוכן להקדיש 23 דקות, להקשיב לRachel Botsman שפורשת את כל התורה כולה על רגל אחת בדרכה הכובשת זהו הוידאו:
במהלך שנת הלימודים הקודמת קיימתי ניסוי, בשיתוף חפצים, ניסוי צנוע, קהילתי, "ספריית הפאזלים". פעם בחודש נפגשנו, הרכבנו ביחד פאזלים, הילדים השתכרו מההיצע והאנרגיה הפעלתנית, המבוגרים גילו מחדש את חדוות הפאזלים או פשוט נהנו מזה שהילד עסוק. חובבי הפאזלים שעשו מנוי השאילו פאזל הביתה וכעבור חודש החליפוהו בחדש. כך זה נראה דרך עיניה של אסנת עופר (אמא טבע).
זה התחיל משילוב של הצורך להשביע את התיאבון לפאזלים חדשים של אביב בני אז בן ה-5, ומהשאיפה ליצור צרכנות אחרת, צרכנות שמשתמשת יותר אך קונה ומייצרת פחות קיוויתי שפאזלים מעוררים פחות רגש מספרים, הם פחות אישיים מבגדים בקיצור הרגשתי שהם חומר מצוין לניסוי קהילתי בשיתוף. המודל העסקי, אם אפשר לקרוא לו כך של הספרייה היה שזכות שימוש שנתית עולה 60 ₪ אבל תרומת פאזלים יד שנייה מורידה את העלות כך שספריית הפאזלים טפחה והלכה ובסוף האתגר המרכזי היה איך משנעים את כל הפאזלים בשתי נגלות מקסימום.
אז מה בעצם השאלות שאיתן יצאתי לדרך ולאן היא הובילה אותי:
השאלה הראשונה התייחסה לשמירה על רכוש משותף, בכל מערכת של שיתוף חפצים יש מרכיב של שימוש אינטנסיבי בחומר כשמדובר בפאזלים הסוגיה המרכזית היא אבדן חלקים, נבואות הזעם התחלקו לשתיים האחת אי רצון להשתמש בפאזל שחסרים בו חלקים והשנייה פחיתה מהירה של מספרם. במציאות הסתבר שכשכתוב על אריזת הפאזל כמה חלקים בדיוק חסרים ולעיתים אפילו מסומן איפה, נוצרת תרבות של שמירה וטיפוח הרכוש המשותף ,כמו כן מנוטרל אלמנט אי הודאות בהרכבת הפאזל. אנשים תרמו אקטיבית, הדביקו אריזות שהחלו להתפרק ובמקרה המפתיע ביותר קיבלתי דיווח כי בפאזל 2000 החלקים שהושאל היו חסרים רק 3 חלקים (בניגוד ל20 שהערכתי ורשמתי על האריזה) ושאחד מהם כבר לא חסר כי המרכיב אלתר לנו חתיכת שמיים. נכון היו גם מקרים אחרים, אבל הרוב הוקיר את המיזם ושאף לתרום לו בדרכו.
השאלה השנייה עסקה בביקוש למיזם מסוג זה, כולנו עסוקים במרוץ החיים, בהסעות לחוגים, בסידורי המשמורת ובניסיון להספיק עוד מייל אחד (ועוד אחד) תוך כדי אחה"צ, תמיד פשוט יותר לקנות! האם נקדיש את הזמן הנדרש להיות חלק מקהילה משתפת? הבנתי כי מילת המפתח היא קהילה, יצא לי לפתוח מפגש של ספריית הפאזלים באותו שבוע בת"א ובפרדס חנה. בת"א זכיתי לתת לילדי דוגמא להתמודדות עם כשלון, אף אחד לא בא! אפילו מי שהשאיל פאזל במפגש הקודם לא הופיע זה היה מסר חד משמעי וכואב מהיקום, בפרדס חנה היה מפוצץ אי אפשר היה למצוא חתיכת רצפה פנויה שלא לדבר על שולחן והאגו שלי גירד את עצמו מהרצפה. בעיני המפתח להבדל הוא קהילה – בתל אביב לא השכלתי להתחבר לקהילה קיימת, בית ספר, גן, שכונה, מועדון גיל הזהב, כשנוצר "ביחד" נעים אנשים יבואו להיות חלק ממנו ובפרדס חנה זה פשוט קיים, היו אנשים שעשו להם מנהג להשאיל כל חודש פאזל גדול, באופן שאינו תלוי ברשת החברתית , אבל בשביל רובנו ההשתלבות חסרת המאמץ בקבוצת אנשים כלבבנו היא האטרקציה.
השאלה האחרונה עסקה בקיימות כלכלית, ספריית פאזלים דורשת השקעת זמן, בשיווק המפגש לפני (למרות שכיום יש גם רשימת דיוור מכובדת) בארגון ותפעול המפגש ואחרון חביב בבדיקת הפאזלים, הערכת מצב הפאזלים שנתרמו, סידור הפאזלים שעבדו במפגש ושליית חלקי הדלמטי מפאזל פו הדוב. בין 10 ל-20 שעות בחודש, אין דרך שבה ההכנסה מהספרייה עצמה תכסה את השקעת הזמן הזו גם לפי שכר מינימום, אם זאת אני רואה עתיד בקיום הספרייה (או כל צורה של מפגשי שיתוף חפצים) ע"י עסק שעבורו יש סינרגיה בין פעילותו והשרות הניתן לקהילה, מסעדה המקיימת מפגש ספרייה חודשי , תיחשף לקהל חדש, בצורה דומה זה יהווה שיווק אורגני עבור חנויות תחביב, יד שנייה, בגדי וצעצועי ילדים. במונחי עלות תועלת זה זול ואפקטיבי הרבה יותר מפרסום. מפגש פאזלים גם יכול לתרום ואף להוות אטרקציה מרכזית במפגש קהילה שממילא מתקיים, בית אבות יכול להציע את זה כערב סבים ונכדים, מתנ"ס כחלק מספרייה פעילה וכ"ו.
לאן פנינו – אני אישית שקועה עד מעל האוזניים בהקמת ReuseMe פלטפורמה אינטרנטית לצריכה שיתופית, הספרייה לא מתקיימת כרגע ואני עדיין מקבלת מיילים השואלים מתי יתקיימו המפגשים. צרו קשר,
כבר שנתיים ו-69 פוסטים עברו עלי תחת עץ הפקאן, כולם עסקו בסביבתי. בחברתי, לא העזתי לגעת. אני אדם שבוכה כשיש סוף עצוב בספרי ילדים, על סרטים אין מה לדבר, פשוט שמרתי על עצמי ידעתי שיש דברים איתם אני לא מסוגלת להתמודד!
ואז פגשתי את אבי מנהל המקלט לפליטות: רובן מאריתריאה, רובן נאנסות על-ידי המבריחים בסיני, רובן מגיעות בהריון, כשאין אפשרות לעשות הפלה הן יולדות את ילדיהן ומגדלות אותן.
פגשתי אותו בגלל מעורבותו באדם לאדם ושיתוף הפעולה שרציתי לרקום עם ספריית הפאזלים, במיומנות של פילנטרופ ותיק הוא התחיל לספר לי על המקלט, הנשים, הילדים ובעיקר על מצוקת המזון, הוא התחיל את המשפט ב"את שואלת במה את יכולה לעזור?" ודיבר על החורף והצורך באוכל, על זה שהוא מחטט לחברים שלו בארונות ולוקח להם מוצרי מזון למקלט, מאז הצורך שלהן באוכל הולך איתי אפילו שמראש לא שאלתי…התחלתי לעסוק בפליטים.
איפה זה לעזאזל אריתריאה?
לראשונה בחיי גיליתי אותה, מדינה קטנה מתחת לסודן, גודל פי 5 ביחס לישראל, תושבים 6 מיליון, קיבלה עצמאות מאתיופיה ב1993 במישור הדמוקרטי:
דמיינו מדינה שכמעט ואין בה אינטרנט. השלטון מפעיל שני אתרים בלבד, אחד מטעם "המשרד לענייני אינפורמציה" והשני מטעם המפלגה השלטת. דמיינו מדינה בה כל מוסדות העיתונות הכתובה העצמאית נסגרו כבר לפני למעלה מתשע שנים. במדד חופש העיתונות העולמי, דירג ארגון "עיתונאים ללא גבולות" את המדינה הזו במקום ה-175 והאחרון.
דמיינו מדינה בה חל איסור גורף להתאגדות פוליטית שלא מטעם המפלגה השלטת. אופוזיציה איננה חוקית ומאסר ללא משפט הוא הדין לגבי כל אדם המותח ביקורת פומבית על המשטר. כבת של אסיר ציון לשעבר ובעלת שיח פנימי מתמשך עם מושג החופש, משהו בי מצטמרר, גם אני הייתי שואפת לברוח!
סיני שלי היא וחופש, שלהן עינויים לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2010 הוברחו לישראל דרך הגבול עם מצרים 11,763 בני אדם. רבים מהם נפלו קורבן למבריחים, אשר דרשו דמי כופר גבוהים כדי לשחררם. עד שהכסף שולם, הם הוחזקו כבני ערובה, בתנאים תת אנושיים, ועונו. העינויים שימשו אמצעי לחץ על קרובי משפחתם לשלוח מהר ככל האפשר את כספי הכופר. כמה מהעדויות מלמדות כי חלק מהקורבנות נרצחו בידי המבריחים או הורעבו למוות. על פי העדויות שנאספו, רוב הנשים שהוחזקו בידי המבריחים במדבר במהלך שנת 2010 נאנסו, רבות מהן לעתים תכופות "מתי מדבר" היא הכותרת של דו"ח העדויות שגבו אנשי מוקד הסיוע לעובדים זרים ותת הכותרת "מוקדש לאלו שנרצחו, ולאלו שעודם מוחזקים בידי סוחרי אדם תאבי בצע" ומה עם מי שעברה את התופת ונותרה בחיים, איך אפשר לחיות עם טראומה שכזו?
בארץ המובטחת
פליט זה סטטוס שיש עמו זכויות, או לפחות מחייב את המדינה המארחת להתייחס אליך כאדם, מסתבר שבישראל לא ממהרים להעניק את המעמד הזה. וכך כותב רן כהן מ"רופאים לזכויות האדם" למעלה מ-9,000 מבקשי מקלט אריתראים נמצאים היום בישראל. אף לא אחד מהם הוכר כפליט, למרות שבמדינות העולם 96% מיוצאי המדינה הזו מוכרים ככאלה.
לאריתראים בישראל אין נגישות לזכויות חברתיות בסיסיות – לרובם אין אשרות עבודה, לכולם אין נגישות לשירותי בריאות או רווחה… ברחובות הם בלתי נראים, שדופים, עלובים, עניים, שותקים. חוץ מכמה אוהבי פליטים יפי נפש, מי משתין לכיוון שלהם בכלל?
מה כבר אפשר לעשות?
אוכל ביקש אבי, במקלט משוועים למזון.
"אנו מחלקים כ- 100 קג של ירקות ופרות טריים בשבוע ועוד כ-100קג של מזון יבש, שמן, פסטה, אורז, שמן, קטניות, קמח וכד'. הצרכים הם אדירים". בית החינוך הדמוקרטי "שבילים" ויגאל העומד בראשו התגייסו, ובשבוע הקרוב נעמיד עגלה ונאסוף אוכל למקלט. אם כל משפחה תביא קילו אוכל יבש ו-10 ₪ לפירות וירקות טריים נבטיח אספקת מזון לכל דרות המקלט למשך שבוע. כמה חבל שכמו שאמרה חגית זה מרגיש כמו פלסטר על שבר פתוח.
הגיעה 2012 ואיתה נכנסת לתוקף התקנה האוסרת על מכירת נורות להט בהספק גבוה מ60 וואט או בלשון נקייה יותר תקנות מקורות אנרגיה, יעילות אנרגטית מזערית לנורה חשמלית לתאורת פנים במבנים.
לכאורה, זהו צעד חסר "מחיר", קיימת טכנולוגיה חדשה! שמשמרת את משאבי הטבע ומאפשרת חסכון באנרגיה, בלי שאף אחד יצטרך להתאמץ ולשנות את מנהגיו, היא אף יותר זולה לצרכן בחישוב רב שנתי, כל מה שצריך זה להכריח אותנו לאמץ את הטכנולוגיה וכולם ירוויחו, הסביבה באשר היא, משק האנרגיה הלאומי והכיס הפרטי!
למסתייגים מהאצבע הקלה בשימוש בחקיקה כדי לגרום למעבר אותו ניתן היה להשיג מרצון באמצעות מיסוי כבד של נורות הלהט או הסברה מביאים אסמכתאות של חקיקה דומה באיחוד האירופי, באוסטרליה והחל מ2012 גם בארה"ב ובקנדה – כנראה שנדחה.
אלא שהמצב יותר מורכב. מצטברות עדויות כי לנורות החסכוניות יש סיכונים בריאותיים, בגלל מאפיינים כמו הקרינה האולטרה סגולה (UV) לגביה הוציא משרד הבריאות אזהרה, השדה האלקטרומגנטי, הספקטרום שלהן והשפעת האור הכחול על הגוף האנושי, הריצוד ואדי הכספית כאשר הנורה נשברת.
גם אם לא הוכחה באופן חד משמעי השפעה מזיקה על כלל האוכלוסייה (כיוון שמדובר בשילוב של טכנולוגיה חדשה ובתעשייה שמגלגלת סכומים עצומים, הוכחה שכזו עשויה להמשך עשרות שנים ) יש תימוכין כי קרינת UV ואור כחול עשויים להיות גורמי סיכון להחמרת מצבים בריאותיים שונים הרגישים לאור כגון זאבת (Lupus), solar urticaria, chronic actinic dermatitis ועוד. זאת על פי דו"ח הועדה המדעית שעוסקת בסיכונים בריאותיים חדשים של האיחוד האירופי SCENIHR .
בגלל מורכבות זו, כל אחד מצעדי החקיקה המקבילים בעולם כלל לפחות שני רכיבים הכרחיים:
א. יידוע הציבור באמצעות אתר אינטרנט עתיר ידע וסימולי חובה על האריזה כמו גם השקעת משאבים במסע פרסום והסברה.
ב. בדיקה , הערכה ומחקר כתנאי להמשך התהליך.
לא כך אצלנו, בתקנות עצמן לא הגודר כל מרכיב של יידוע הציבור או הערכת ביניים, גם כשרות לציבור מתוך פילוסופיה של שקיפות לא הוקם אתר המספק מידע נדרש, לא הוגדרה חובת סימול או אזהרה על האריזה מעבר לתקינה הסטנדרטית ואין כל התייחסות לכוונות ולו מעורפלות להערכה מחקרית של צעד כה משמעותי לבריאות הציבור.
על פי סקר גאוקרטוגרפיה מסוף 2010 כ-80% מהציבור לא מודע להימצאות כספית נוזלית בנורות חסכוניות, מסתבר שזה לא מטריד את המחוקק.
זה הרגע לדלג לעצומה הקוראת לסימול ויידוע הציבור ולחתום.
אין ספק שהמאבק להגנת הסביבה ושימוש מושכל במשאבים הוא המאבק של כולנו. עם זאת חשוב לציין, כי יש דרכים רבות להגיע ליעד המיוחל, כמו במקרים אחרים חלקן עוברות דרך הטכנולוגיה ואחרות דרך שינוי הרגלים ואופן התנהלות. כשאנו פונים לטכנולוגיה אנו משתחררים בין השאר מאחריות אישית, "איך צורך לצמצם צריכה הרי אנחנו ממילא ממחזרים", "אין צורך לכבות את האור או לדלל את מספר הנורות הרי שמנו נורות חסכוניות" במקרים רבים הטכנולוגיה לא מספקת תועלת סביבתית משמעותית מספיק ושכרה יוצא בהפסדה הבריאותי במקרה זה.
זה מאכזב שהמחוקק הישראלי לא מתייחס אל הציבור כגורם בוגר ואחראי אלא מסתפק בפתרונות טכנולוגיים שבעצם לא ממש פותרים, מאכזב עוד יותר שהצעדים שננקטים לא מבוצעים בשקיפות ואחריות הראויה.
אף פעם לא התמסרתי לפאזלים, זה נראה לי מזוכיזם טהור להרכיב מאות חתיכות של שמיים הכל נראה לי כחול וזהה…ואז ההתמכרות לפאזלים ביצעה איגוף מרשים וקפצה עלי מאחור.
קשה לשים את האצבע איך זה התחיל, אולי מהשתכללות פתאומית של יכולת הרכבת הפאזלים של אביב בן החמש פתאום ה24 חלקים נשארו הרחק מהאחור ואת ה49 הוא התחיל להרכיב בלי להתרגש ובלי למצמץ אנחנו בדרך ל100 חלקים. פתאום התמודדתי עם שתי בעיות מה עושים עם כל הפאזלים שתקועים בארון וגם איך משיגים פאזלים חדשים ברמת הקושי המתאימה!
לקנות זאת אפשרות, אבל אז גיליתי עוד חוק טבע , הרבה יותר כייף להרכיב פאזל שעוד לא הרכבת וכשחוצים גודל מסויים, אולי אי שם סביב ה500 אולי לפני, פאזלים נהיים חד פעמיים, אם קיים אי שם בן אדם שהרכיב פאזל של 3000 חלקים פירק אותו והרכיב אותו מחדש הוא כנראה צריך טיפול. כאשה שמאמינה בכל ליבה בקידום השימוש החוזר ואפילו הקימה עמותה לקידום הנושא, הבנתי שספריית פאזלים פשוט חייבת לקום!
הכי מבאס זה ספרייה בלי מבחר , או שוק קח תן שאין בו שום דבר מעניין או…נראה לי שהרעיון ברור, התחלתי לצבור פאזלים, ביקשתי באגורה, התחלתי לרוקן את בתי חברי, אפילו לקנות יד שנייה וגם להתעסק עם השאלות איך עושים שאנשים יחזירו את הפאזל על כל חלקיו? האם צריך לספור? איך עושים שלא יביאו פאזלים מבאסים במקום שווים? מצאתי אפילו ספריית פאזלים מתפקדת באנגליה כמובן.
צריך להרכיב כל פאזל שמגיע, או לפחות לספור את החלקים, הילדים נשאבים לזה, החברים של הילדים מתנפלים על ערמת הפאזלים שעומדת בסלון בשמחה, ואז זה קרה אני מוצאת את עצמי מתעטפת בשלווה הזו שנוחתת עלייך כשכל תשומת הלב מרוכזת בפאזל של 500 חלקים ושום דבר לא נמצא בתוך הבועה הזו חוץ מלמצוא את חלק החבית הירוק שעוד חסר ובהבזק אחר של המציאות שנוצרה כל המשפחה רכונה סביב הפאזל אפילו אביב בן ה-5 מצליח להתאים חלקים והתחושה שהתחכמנו להם למסכים 1:0 לנו, כמו בילדות הכל כך רחוקה שלי.
בקיצור דייג אוהב דגים? כנראה שכן, והמקים ספריית פאזלים בסופו של דבר מתאהב בפאזלים גם אם זה לא היה מתוכנן.
מתוכננים 8 מפגשים חודשיים נובמבר עד יוני 2012 בכל יום חמישי ראשון בחודש, המפגש הראשון יתקיים ב3 בנובמבר בקפה המקסים של גבריאלה ורות במרכז המושבה בין 17:00 ל19:00, אפשר לבוא עם פאזלים ישנים או בלי, אפשר סתם לשבת להרכיב קצת עם הילדים בילוי סתווי שכזה, אפשר גם להתפנק בקפה משובח, המשאילים ידרשו לתרום 60 ₪ שיאפשרו שימוש עד יוני 2012, ניתן להמיר חלק מהסכום בפאזלים מהבית , כרגע יש פאזלים מ16 ועד 3000 חלקים , אז סגרו את אחה"צ ביומן ובואו.
מודה, דשא סינטטי כואב לי בעיניים, הקלות הבלתי נסבלת שבה שמים משטח פלסטיק על האדמה וקוראים לזה דשא והנה זה מופיע על עוד ככר, אי תנועה, פולש לכל חלקת אדמה ציבורית- מושבה ירוקה עם עתיד ורוד מתכסה לה בשטיחי דשא סינטטי.
אז יש יתרונות מהם אני לא מתעלמת:
לא צריך להשקות – כבר חסכנו מים
לא צריך לכסח ולטפל – כבר חסכנו אנרגיה וכסף
זה נראה ירוק, אם כי בעיני יש ירוק ויש ירוק, גם הלינוליאום בילדותי היה ירוק זה לא גרם לי להרגיש קרובה לטבע.
אם משווים לדשא, הטענה שזה חוסך דשנים , חומרי הדברה שלל חומרים שלא מוסיפים בריאות לא לנו ולא לסביבה, אבל דווקא בפרדס חנה-כרכור המועצה היטיבה להשתמש בשלל צורות גינון חסכוניות במים, כך שאצלנו דשא מלאכותי מחליף גינון, לא דשא טבעי!
בשטחים ציבוריים בלתי מטופלים מצטברת פסולת, עשבים ואבק ואת כל זה מונע השטיח!
ובכל זאת:
שטיחי דשא מלאכותי, אינם בונים סביבה טבעית , בה יצורים מן החי מוצאים מקלט בסביבה העירונית, אפילו המיקרואורגניזמים שמהווים חלק מחיות האדמה מתים מתחתיו, ברור גם שה"דשא" לא תורם לספיגת הפחמן והפיכתו לחמצן , יותר מלאכותי משמעו פחות ריאה ירוקה עבור כולנו אבל גם אם נסלח למלאכותי מה שהוא לא , אינני מוכנה "להחליק" את הכן.
אין ויכוח שדשא מלאכותי, צובר ופולט חום, רוב המחקרים המדעיים שנעשו התייחסו למשטחי דשא ספורטיביים הנתון שמצאתי הוא הפרש של40%, לא יודעת מאיפה הם גוזרים את האחוזים שלהם, אבל גם אם מדובר רק בכמה מעלות זה מוסיף לתופעת אי החום העירוני המזגנים פולטים חום מלמעלה, הדשא מקרין חום מלמטה ואנחנו באמצע.
ומה עם מה שאנחנו נושמים? לפי עיריית ניו יורק רוב משטחי הדשא המלאכותי מבוססים על תשתית של צמיגים גרוסים, כשהם מתחממים משתחררות תרכובות אורגניות נדיפות (VOC) , שלא רק מזיקות לסביבה ומגבירות את אפקט החממה אלא גם כוללות חומרים מסרטנים. דרך אגב זה נכון גם למשטחי פתיתי הגומי במגרשי השעשועים, במיוחד כששורפים אותם, אז נניח שהשטיחים יתפתחו לידידותיים יותר הדבקים בהם ישתמשו יהיו ירוקים יותר עדיין כשהם נשחקים איזה שהוא סוג של פלסטיק הופך לחלקיקים מיקרוסקופיים מרחפים באוויר ומי שרוצה להוכיח שזה בריא לנשום כל סוג של פלסטיק שיקום!
נקודה אחרונה כמו כולנו גם הדשא הסינטטי יהפוך לפסולת בסוף חייו, בדשאים בהם השימוש אינטנסיבי מדובר ב8 עד 15 שנים, בדשאים עליהם לא דורכים מדברים על יותר, לכשיסיים את חייו הוא אינו ניתן למחזור, עוד 15 שנה לא תתאפשר הטמנה בישראל (0 הטמנה אחרי 2020) אז אולי זו נקודה שכדאי להביא לידיעת אגף שפ"ע איך תפטרו מהררי הפלסטיק המת הזה באופן חוקי בעוד 15 שנה וכמה זה יעלה לכולנו אז? האם לקחתם את זה בחשבון כשהתחלתם לפזר שטיחים ברחבי המושבה, כי עכשיו זה חוסך מים ועבודה?
לסיכום אין ברירה אלא לשנות פרספקטיבה , אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הירוק הצומח הזה שהתחיל בגינות פורמאליות באנגליה על גבול המדבר, יש לגנן עם בני שיח, צמחים חסכוניים במים, פקעות, לחפות בהרבה רסק גזם ולסגל לעצמנו אסטטיקה מעודכנת ומקיימת יותר.
מצד אחד, התנהגות אחראית היא לא להשקות את הגינה, כי אין מספיק מים בעולם, בארץ, עכשיו, בעתיד, בקיצור משבר המים הוא חלק מהמציאות בה נחייה את שארית חיינו.
מצד שני, לסגור את הברז זה לפגוע בעצים, בזוג הצופיות שמקנן פה, במקור המחיה של ירגזים, עורבני, נקר, עטלפי פירות, הקיפוד לו אני מייחלת וכנראה גם צפע. כארץ שחיה בשולי המדבר שמתקדם צפונה כל שנה אסור לנו לחדול מהשמירה על חיות העצים, האדמה, וכל החי שחוסה בצילם ועל כך עוד ניתן להוסיף את מאזן הCO2, אבל נוותר על זה.
כמחליטנית מלידה, נדירות הדילמות בהן אינני יכולה להכריע, אבל זוהי אחת מהן. בשתי האופציות יש מחיר בלתי אפשרי, מתוך הפרדוקס נוצרה המחויבות לסינתזה לשמר את הגינה, להבין וליישם את כל האופנים בהם ניתן לחסוך מים, להגיע לגינה שצורכת תוספת השקיה נמוכה מאוד כדוגמת הגן בניר עוז כי אין דרך אחרת חייבים גם וגם.
על פי משרד החקלאות, צריכת המים הממוצעת בגינה במרכז הארץ צריכה להיות כ-600 מ"ק לדונם לשנה, בנוסף למשקעים השנתיים. בפועל, צריכת המים בגינון הפרטי מגיעה לכ-900-1,100 מ"ק לדונם לשנה. הבזבוז נובע מהשקיה לא נכונה.
לדוגמא גינה בת 400 מטר בפרדס חנה, תקבל תוספת השקיה של 400 מ"ק, או 4,760 ₪ (לשם השוואה 175 מ"ק הם צריכה ביתית שנתית של משפחה בת 4 נפשות). המעבר לגינון חסכוני במים לא רק יחסוך למשק המים 240 מ"ק אלא יחסוך 2,800 ₪ בשנה לבעל הגינה. למען ההשוואה מערכת מים אפורים להדחת האסלות תחסוך רק 700 ₪ בשנה, אין ספק שהגינה היא תחום בעל פוטנציאל עצום לחסכון!
לפי ישראל גלון, את כל האמצעים להקמת גינה חסכנית במים ניתן לסווג ל- 6 קבוצות עיקריות. זהו הבסיס לסדרה בת ארבעה מפגשים שבנינו בשיתוף עם החממה האקולוגית בעין שמר:
1. תכנון הגינה העתידית או תכנון מחדש של גינה קיימת.
2. תכנון נכון של מערכת ההשקיה
3. הכנת לוח הפעלה להשקיה
4. שימוש בצמחים חסכניים במים.
5. מציאת פתרונות אגרוטכניים מתאימים
6. שימוש במים "אחרים", כמו קולחין, אפורים, מליחים, התפלה ועוד
מפגש ראשון, 5/5
יתחלק בין הקדמה קצרה שלי שתיגע במשבר המים, בצרכני המים בבית ובגינה ובמשמעות המיידית של אמצעים שונים לחסכון במים. לבין הרצאה של נורית שגב, מתכננת הגן החסכוני במים בשדרות ההשכלה בתל_אביב שתדבר על מרכיב התכנון בגינה חסכונית במים.
מפגש שני, 12/5
כל מה שרצינו לדעת על תכנון נכון של מערכת ההשקיה, כמו גם קביעת לוח ההפעלה, כך שפעם אחת ולתמיד נדע באיזה ציוד כדאי להשתמש ואיך קובעים כמויות השקיה מדויקות, המפגש יועבר ע"י דובי סגל – מנהל מוצרי השקיה – נטפים ישראל.
מפגש שלישי, 19/5
יעסוק בפתרונות אגרוטכניים, כלומר שימוש נכון בקומפוסט, חיפוי ותפיסת נגר עילי. כל אלה ביחד יכולים לתרום לחסכון של 10%- 30% בהשקיה. המפגש הופקד בידיו האוהבות של דור חבקין, מתכנן פרמקלצר המתמחה בשיקום נוף ומערכות מים.
מפגש רביעי , 2/6
יסקור צמחים חסכניים במים שאוקלמו בשנים האחרונות, לא מדובר בקקטוסים אלא בצמחים ירוקים ופורחים אותם נדרש להשקות רק פעם בחודש אם בכלל לאחר שנקלטו בגינה, ניתן לראות דגימה בצמחי הגן של סימה
אנחנו הולכים לשלם הרבה מאוד על מים הקיץ, מהוצאה זניחה פתאום זה הפך להוצאה של מאות שקלים, נכון משבר המים איתנו ולא הולך לשום מקום, והחורף מתמודד על תואר החורף הגרוע ב15 השנים האחרונות ולכן מובן שאין "הקצבת גינה" מה שאומר שהמים לגינה אצלנו בפרדס חנה מתייקרים ב40%, אני בהיסטריה וזה מייד מריץ אותי להבין כמה? למה ואיך ניתן לחסוך?
כמה מים אנחנו צורכים ליום? אז חם מן התנור של הלמ"ס יצא בתחילת החודש סיכום נתוני הרשויות המקומיות ל2009, לפיהם צריכת המים הממוצעת למגורים (לאחר הורדת כל השימוש במבנים וגנים ציבוריים) עומדת על 52.4 מ"ק לשנה. שזה 142.4 ליטר ליום. מאחורי הממוצע יש שונות גדולה החל ב-29.4 מ"ק לנפש (80 ליטר ליום) בחורה, דרך 80.4 מ"ק לנפש (220 ליטר ליום) בכוכב יאיר ועד 269 מ"ק לנפש בסביון (737 ליטר ליום), מה הם עושים שם בסביון כל היום גם אמבטיה גדולה מגיעה ל300 ליטר וכמה אמבטיות אפשר לעשות ביום? – לדעתי התשובה היא נחלות גדולות ומגוננות.
אז נעזוב את הממוצע שמושפע מאוד מערכים קיצוניים כך אמר המורה שלי לסטטיסטיקה והוא תמיד צדק. כמה מים אנחנו צורכים בלי הגינה בשלב זה. משפחה 4 נפשות, 2 בוגרים (כנראה) שעובדים מהבית ו2 ילדים (לפחות ברמה הרשמית), אז לפי החשבונות שלנו אין לדעת כל חשבון שונה מרעהו חוץ מהחשבון של דצמבר בו הגינה לא מושקית (בדרך כלל, אבל ב2010 הקיץ המשיך לתוך דצמבר) 27 עד 29 מ"ק לחודשיים שזה 112 – 120 ליטר לנפש ליום.
צילום: Bob Metcalf.
ההורים של ערן לעומת זאת הם אנשים עקביים, חיים בבית דירות ללא גינה וחשבון המים שלהם כמו פלס מראה 15 מ"ק לחודשיים לשני מבוגרים בפנסיה שמארחים לפעמים את הנכדים ולפעמים מתארחים אצל הילדים אז זה בטח מתקזז, כלומר 125 ליטר לנפש ליום.
אם נכנסים למשאל המרתק שיזמו אנשי "באופן טבעי", מגלים שרוב המשיבים נמצאים בטווח שבין 100 ל133 בחלק העליון של הסקלה נמצאים אלה המגדלים תינוקות עם חיתולים רב פעמיים שמגיעים גם ל150 ליטר לנפש ליום ובחלק התחתון של הסקלה נמצאות משפחות גדולות יותר שמקפידות מאוד על חסכון ויכולות להגיע גם ל60 ליטר לנפש ליום, שזה קרוב מאוד ל50 הליטר לנפש שהוגדרו כמינימום הנדרש לקיום הצרכים הבסיסיים: שתיה, בישול, סניטציה ורחצה. לפי אמיר יחיאלי שמתכנן מערכות לתפיסת מי גשם אדם צורך 100-110 ליטר ליום, נניח שהתשובה לגבינו היא 120 ליטר לנפש ליום.
צריכת מים שימושים ועלות המים הללו:
מה שברור לכל מי שבנה כבר מערכת (לבעלי המערכת מצ"ב הקליניקה למים אפורים), זה שהמקלחות והאסלות מתאזנות, אם ויתרת לילדים על מקלחת צפוי מחסור במים לאסלות ואם באים אורחים כדאי להאריך במקלחת. לפי ההערכה של אמיר אם כן שליש לרחצה , שליש לאסלות ושליש לכל השאר. המשמעות המיידית של זה היא שאם אנו חוסכים את כל הדחת האסלות 160 ליטר ליום לארבעתנו אנחנו מגיעים לחסכון של 58.5 קוב לשנה שמשמעותו לפי מחירי המים כרגע בפרדס חנה 700 ₪ בשנה מערכת מים אפורים שעלתה פחות מ2000 ₪ תחזיר את ההשקעה בשלוש שנים שזה כבר לא רע.
ועוד לא דיברנו על הגינה, הנתון שצף ועולה בכל רחבי הרשת הוא 5% לגינון למשל באתר הילדים של רשות המים, לפי הדוגמא שלנו 24 ליטר ליום להשקיה שזה מספיק בקושי לפקאן שלנו וגם זה אם מחשבים אותו כעץ נוי ולא כעץ פרי (שטח היטל שלו כ-25 מטר, ליטר וחצי ליום למטר). ומה עם שאר הגינה ומה עם ערוגות הירקות. בקיצור הנתון הזה שייך לנפלאות הסטטיסטיקה והוא איזה שהוא ממוצע בין אלה שיש להם גינות לאלה שאין להם גינות בין החורף בו משתדלים לא להשקות לקיץ, מהניסיון שלנו השקייה קמצנית בקיץ יכולה יותר מלהכפיל את תצרוכת המים בבית, אותו האדם שמשתמש ב12.5 מ"ק לחודש בחורף למשפחה של 8 נפשות (52 ליטר לנפש) מדווח על 90 מ"ק בקיץ כדי להשקות גינה גדולה. אם כך אין ספק שהפוטנציאל המשמעותי לחסכון במים נמצא בגינה ועל כך בהמשך.
לפעמים זה קצת מתיש לדאוג לכדור הארץ הזה, שלא יכול לדאוג לעצמו, להפחית צריכה – טוב זה קל, במיוחד למי שחייב לחסוך לא רק מתוך עקרונות ירוקים, לתקן, לשמשב, להעביר, לפרסם באגורה, להפריד נייר, פלסטיק, בקבוקים להחזרה, להעביר למחזור, לטעון בטריות, ללכת עם שקית רב פעמית לקניות, לנסוע באופניים (כמה שיותר) לחסוך במים (כן אחד החטאים שלי הוא- מקלחות ארוכות) לייבש את הגינה או לא בגלל השנה השחונה ותעריפי המים שעלו כל כך ועוד לא דיברנו על האוקינוס!
גליון אוקטובר 2010 של הנשיונל ג'אוגרפיק (בעברית) נפתח בתמונת השער והכיתוב "מרוקנים את האוקיינוס, לאן נעלמים כל הדגים?" על פי כתבת התחקיר המרתקת יש חכות רבות מדי בים, השילוב בין דייג בסירות תעשייתיות לכניסת ציי הדייג לאזורים לא מנוצלים, עלול לגרום לקריסת אוכלוסיית הדגים ברחבי העולם. הסתבר שיש "טביעת רגל ימית" שקילוגרם של טונה מייצג טביעת רגל גדולה פי מאה ממאה קילוגרם סרדינים, כיוון שהטונה הוא טורף על וכדי "לייצר" אותו נדרשו כ15,000 דגים קטנים בשנה.
למי שייך האוקיינוס? מעבר למים הטריטוריאליים של כל מדינה לאף אחד! זה אומר גם שאין שמורות טבע באוקיינוסים ושום דבר לא מונע לדוג את האוקינוס עד העצם. עוד פרטים על טביעת הרגל הימית של מדינות שונות ועל פרמידת המזון של האוקינוס באתר מיוחד שפיתחו בנשיונל ג'אוגרפיק שמסביר את פרמידת המזון של האוקינוס וכולל את משמעות הבחירה בדג מסוים במונחי קיימות, תכולת אומגה 3 והרעלים שנוטים להצטבר בו כמו גם מחולל שמאפשר לבחור את הדגים אותם נאכל על פי שכלול של הקריטריונים הללו ובהתאם את השפעתנו כצרכנים על האוקיינוס. התחלתי לאכול סרדינים (עשירים בברזל) הילדים לא מוכנים להיפרד מהטונה.
ואם זה לא מספיק האוקיינוס הולך ומחמיץ – כלומר רמת החומציות של המים עולה, הים סופג את דו תחמוצת הפחמן שאנו משחררים לאוויר ובכך מקטין את אפקט החממה, הCO2 מתמוסס במים ויוצר חומצה פחמתית, לעלייה בחומציות הים השלכות רבות בין השאר היא עלולה לגרום להמסת השלד של קונכיות סרטנים ואלמוגים בקצב גבוה מהבניה שלו, האם זה קשור להרס שונית האלמוגים הבלוג המנטר את החמצת האוקיינוס טוען שכן, אולי רק בעתיד.
ביום שלישי הקרוב 29/3/2011 בשעה 20:00, יוקרן במסגרת אקולנוע בפרדס חנה הסרט סוגרים את הים (A sea Change). המתחקה אחר התופעה. הנה הטריילר:
אני מאמינה שמחשבה בוראת מציאות, לכן אני משתדלת לחשוב הרבה על אספמיה, לפעמים אפילו כותבת כך זה עוד יותר קיים. באספמיה לחפצים יש כבוד וסיפור:
כשאצא לקנות תיק, אני אוכל לבחור בין תיק שנתפר משילוט חוצות בסיום הקמפיין – למשל תיק מחתיכת דודי בלסר שהיה תלוי על הקיר בהלכה ב2006, וינטאג' אמיתי, או תיק שנתפר מפנימיות של אופניים תלוי על חגורת בטיחות מטוטאל לוס, או תיק שנארג מאריזות הפוכות של חטיפים ע"י עובדים ששולם להם שכר הוגן וכן אפשר יהיה לבחור גם בתיק חסר יחוס עם הדפס של קיטי שיוצר כמובן בסין אבל מי ירצה בכלל תיק כזה?
בעולם הזה חפצים לא ימותו אלא יתגלגלו בחפצים אחרים, רעפים ישנים יהפכו בצרוף בוץ לרהיטי גן פיסוליים, אמבטיות משומשות למערכות מים אפורים, דלתות ישנות לשולחנות מעוצבים כצרכן נדע מה תכולת החומר הישן בפריט אותו אנו רוכשים, מי עשה אותו מה הסיפור שבא עם האובייקט הזה וכן כשקונים חפץ כל כך עמוס בתוכן קשה להיפטר ממנו, כי יש סוג של התקשרות לסיפור שבחרת מתוך סיפורים רבים, כל חפץ והסיפור שלו.
במציאות שימוש חוזר עדיין לא נכנס ללקסיקון, אנו מכנים מיחזור כל שימוש נוסף בחומר, גם כשמדובר בפיסול בגלילי הקרטון שבמרכז נייר הטואלט. זו סוג של טעות, מחזור בהגדרתו הפורמלית הוא תהליך שבו "מפרקים" פסולת למצב של חומר גלם על מנת לייצר מוצרים חדשים. כל שימוש נוסף בחומר או חפץ לתכליתו המקורית או לתכלית חדשה ללא תהליך טכנולוגי המחזיר אותו לחומר הגלם איננו מחזור הוא שימוש חוזר! או Reuse.
בחצי שנה האחרונה הולך ונרקם לו כנס השימוש החוזר הראשון בארץ, הכנס הראשון בעולם בנושא שימוש חוזר התקיים בארה"ב באוקטובר 2010. מה שהתחיל בשבילי כקפיצה מטורפת אל הבלתי נודע, מכרז על כנסים אקולוגיים שנשלח למועצה שהלכה על רעיון השימוש החוזר, דואר אלקטרוני לטום סזאקי יזם צעיר שבנה מודל שמקיף צרכנים, יצרנים, חברות המגזר השלישי ואת רשתות הענק של ארה"ב מודל המאפשר שימוש חוזר בקנה מידה תעשייתי. הפך לעבודה קדחתנית בעקבות הזכייה במכרז ובמקביל מסע אישי בו המוני חוטים ממקומות וזמנים שונים בחיים חוברים להם לאיזה שהוא אריג קסום.
עוד 13 ימים ו12 שעות כך אומר המונה באתר יתרחש הכנס, ננסה לשכנע ששימוש חוזר הוא הזדמנות עסקית מופלאה, במיוחד אל מול חוק האריזות שאושר בינואר 2011 ויכנס לתוקף בקיץ. טום שמגיע ארצה במיוחד לכנס יספר את הסיפור המרתק שלו, נילסן המכון הבין לאומי יציגו את קולו של הצרכן האתי ברחבי העולם, נגלה שבחברות כמו נייק וליוויס השימוש החוזר כבר נכנס לערכי הליבה, הם פשוט יוצאים מהנחה שבעתיד אף אחד לא יתן להם להשתמש בכל כך הרבה מים, אנרגיה וחומר בתולי ולהשאיר כל כך הרבה פסולת כמו היום והם בונים את התהליכים שלהם בהתאם.
הכנס יתן במה לקהילה המקומית שחיה Reuse או כפי שהציע מישהו "שימשוב" יום יום שנה שנה. ואני מקווה שצירופי המקרים הקוסמיים יתוו את מסלולם העקלקל מהכנס לחנות התיקים אותה אני חולמת, ולחברה שזו התרבות הצרכנית שלה.
לכנס הזה יש את המלאכים השומרים שלו, בכל מיני נקודות מפנה קשות פתאום יוצא מישהו מהערפל ובהנף כנף אלגנטי מאפשר את מה שנראה קודם כבלתי ניתן למעבר, כרגע ההתמודדות היא להביא את דבר הכנס לידיעת כל מי שיכול להיבנות ממנו, אנא הפיצו ברחבי הגלקסיה, ב3/3/2011 במרכז אומנויות הבמה בפרדס חנה, תיכתב פיסת היסטוריה שווה לקחת בה חלק. לאתר הכנס >>
את הדרך לאינטימיות עם האדמה התחלתי בזכות איילת, לאיילת יש צמה בלתי-נראית בתוך סבך התלתלים הג'ינג'ים שמחברים אותה היישר לאיווה (ועם מי שלא ראה את אווטר הסליחה), בכל מקום בו היא משתכנת הגן מתחיל לגדול כמעט מעצמו. ויש לה גם את התבונה לתת לאנשים טיפים בגודל שהם יכולים לבלוע, בהתחלה הטיפים שקיבלתי היו בגודל של ביס קטן מאוד ועם האוכל בא התיאבון.
1) זה הזמן לזרוע כובע נזיר, זה מצוין למילוי שטחים לא מטופלים בגינה, מתחרה עם העשבים ויוצר כתם צבע מקסים במקום עשבייה שמחייבת טיפול, טוב גם לשמש וגם לצל, אכיל, צמח מרפא, מושך פרפרים, לפי הגן הפורה של שלמה אילן יש לו השפעה חיובית על צמחים שכנים. בקיצור סופר צמח!
רצוי לזרוע בגומה של עץ , או אם העץ מושקה בטפטפות ליד הטפטפות, גם העץ יוצא נשכר וגם הכובע בכלל להתחיל גינות בגומות של עצים גרם לעצים אצלנו לקבל יותר מים ולהיות הרבה יותר שמחים, באזורים לא מושקים כדאי לטמון את הזרעים אחרי שנזכה לגשם רציני השנה.
2) זהו זמן הפקעות, הגאופיטים לפי שלמה אילן הם צמחי ההפתעה של הגן, הם קושרים אותנו לקצב הטבע והתמורות החלות בעונות השנה השונות. בשנה שעברה הגינה פונקה בפרזיות, איקסיות, ויקינטונים, שהגיעו מאילת וגם משופינג פרוע בנירוונה. כדאי לשתול בעציצים ואחרי שגמרו לפרוח וגם העלים התייבשו להזיז למקום שאינו מושקה עד גשמי הסתיו הבאים, פקעות רבות לא מגיבות טוב להשקיה. כל כמה שנים אוכלוסיות הפקעות בעציץ מתפוצצת ואז אפשר לרוקן לברור מהאדמה ולהעביר למקומות נוספים בגן או לפנק את השכנים.
3) ועוד לקראת הגשם, תורמוסים ואפונה ריחנית, תורמוסים מושכים דבורים לגן, משפיעים לטובה על השכנים, מומלץ לשים כמה זרעים בערוגה מוגבהת , שלושה זרעים ליד כל טפטפת כך שיצרו משולש שהטפטפת במרכזו. או בגומות המושקות ליד כובע נזיר.
4) זרעים מציון , הוא מקום אליו אני מנסה לא להתקרב, כי יותר מחנויות ספרים וחנויות לציוד טיולים משובח אין שום סיכוי שבעולם שאני אצליח לצאת משם בלי נזק כספי משמעותי, מוכרים שם זרעים ופקעות של פרחי בר וכן נובמבר עם הגשם הראשון הוא הזמן לסדר מרבד פורח פראי ושמח בגינה.
ועכשיו נשאר רק לשלוח תפילה לגשם שיבוא.
[צילום: י.ש. מקור כאן]
הסרט "האשה ששתלה עצים" אודות חייה של ואנגרי מאטאיי, ולא הצליח למצוא מקום, או יצא עם צוואר תפוס, או לא ראה את הכתוביות והיה צריך לנחש כשדיברו בקיקויו, או ראה בעמידה וגם למי שתכנן לבוא ולא הצליח וגם למי שלא. רציתי לשתף בכמה קטעים מהאוטוביוגרפיה של האשה המדהימה הזו, הקטעים לקוחים מספרה Unbowed שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית.
ואנגרי נולדה ב-1940, למשפחה משבט הקיקויו, אמה הייתה אשתו השנייה של אביה, אחת מארבע נשותיו, היא מתארת את המתחם המשפחתי: כמה בתי בוץ עגולים, בית לכל אשה בו ישנו ילדיה, גם הצאן, בושל האוכל על אש פתוחה באמצע הבקתה וסופרו הסיפורים, הטינג'ירה בקתתו של האב מקום של גברים, אורחים מבחוץ ובני המשפחה, כל אלה מוקפים בגדר ובה שער יחיד, במתחם לא היו מים או חשמל, בילדותה המוקדמת הופיעו בו בתי שימוש.
כילדה במשפחה פוליגמית היא לא הייתה מודעת לכך שיש אחים ואחים למחצה, היא קראה לאמהות האחרות אמא בתוספת התואר צעירה/מבוגרת (ביחס לאמא שלה) החוייה שלה כילדה הייתה שגם כשאמה הלכה לעבוד תמיד יש מבוגר שדואג, הסתבר שהיו ריבים בין הנשים ואביה הרביץ להן כדי ליישב את הריבים, אך כילדה היא לא הייתה מודעת לכך.
הוריה היו שייכים לדור "האנשים הקוראים" הם המירו את לבוש העורות בבגדי כותנה ואת האמונות המקומיות בנצרות, אביה היה בוגר בי"ס יסודי דיבר כמה שפות וידע קרוא וכתוב בקישואהילי, אמה מעולם לא למדה קרוא וכתוב ועסקה בחקלאות עד אמצע שנות ה-80 לחייה.
למרות שכבת ראשונה היה מקובל שתישאר בבית ותעזור לאמה לגדל את אחיה הקטנים, אמא החליטה לשלוח אותה לבית הספר. היא סיימה חטיבת ביניים ראשונה בכתתה, התקבלה לתיכון היחיד לבנות (שחורות) שהיה אז בקניה. ונבחרה להשתתף ברכבת האווירית אותה יזם קנדי, במסגרתה 300 בוגרי תיכון מצטיינים מקניה נשלחו ללמוד בארה"ב. היא למדה ביולוגיה תואר ראשון ואח"כ שני. מאוחר יותר היא תהיה האישה הראשונה באפריקה שתקבל דוקטורט, בהמשך היא לימדה במחלקה לאנטומיה וטרינרית באוניברסיטה שם הגיעה למעמד פרופסור חבר גם בכך הייתה האישה הראשונה באפריקה.
היא התחתנה עם מואנגי מאטאי, בן קיקויו שרכש השכלה גבוהה בארה"ב ופנה לעסקים ואח"כ לפוליטיקה. היא מספרת על הקרירה המשולשת שלה, מרצה באוניברסיטה, אמא לשלושה ילדים צעירים ואשתו של פוליטיקאי, שנמצאת באופן מתמיד תחת העין הציבורית הבוחנת האם היא "אפריקאית מספיק" או "אשה לבנה בעור שחור" כאשה אפריקאית היא שרתה את האורחים והגישה אוכל. היא גם השתתפה במסע הבחירות שלו והסתבר שהצורך המשמעותי ביותר של ציבור הבוחרים הוא עבודה, כך הנץ הרעיון שהוביל לתנועת "הרצועה הירוקה".
מואנגי לא עמד בלחץ החברתי שנוצר עקב חייו עם אשה משכילה ודעתנית, החברה בקניה כל הזמן בדקה "מי לובש את המכנסיים בבית" הוא עזב את הבית ושנתיים אח"כ הגיש תביעת גירושין. בקניה אז גירושין התקיימו רק על בסיס: בגידה, אכזריות, עינוי פסיכולוגי או אי שפיות מואנגי תבע על בסיס בגידה ואכזריות המשפט נדון בהרחבה בתקשורת של ניירובי לבסוף מואנגי זכה במשפט. בעקבות הגירושין התראיינה ואנגרי לאחד מכתבי העת והסבירה את דעתה על השופט, היא הואשמה בבזיון בית הדין ונשפטה לשישה חודשי מאסר, עקב פשרה היא שוחררה לאחר מספר ימי מאסר. המשפט והמאסר היו נקודת מפנה בחייה והתייחסותה לשלטון ולחוק.
בזכות נקודת מפנה זו, היא הובילה מאבקים בשלטון הדיקטטורי של קניה בשנות ה-90, בעיקר סביב תפיסת שטחים פתוחים והפנייתם לתועלת מקורבים והמפלגה השלטת, אך גם סביב חופש הביטוי והעצמת נשים. היא הקימה את תנועת "הרצועה הירוקה" האחראית עד היום לנטיעת מיליוני עצים בכל שנה וקיבלה את פרס נובל לשלום ב2004 על תרומתה לפיתוח בר-קיימא, דמוקרטיה, ושלום.
בעניין הסדרה (אקולנוע) יהודית אבני מנהלת הקתדרה במתנ"ס, עושה מאמץ כביר כדי שזה להעביר את הסדרה לעולם במרכז אומנויות הבמה, כנראה שזה יתאפשר סביב ינואר 2011, במקביל היא מחפשת פתרון הולם לשני הסרטים הבאים שיוקרנו כנראה במועדון אור, מסתבר שלכל התחלה יש את חבלי הלידה שלה, רציתי להגיד תודה לכם השותפים לחבלי הלידה, מי יתן ויהיו קצרים ככל האפשר.
לכאורה השיח האקולוגי כבר הפך לנדוש ומשעמם, ברור שלמחזר זה אזרחות טובה, שעצים זה טוב ליהודים ולעולם כולו, הכינרת היא חיית המחמד הלאומית, בגיל 4 אנחנו מתחילים לדאוג לה כאילו שהיא השרקן האהוב עלינו ושנים אחר כך אנו מתייאשים ומתרגלים לכך שירדנו מתחת לקו האדום לכל שארית חיינו.
אבל כשלוקחים את "הגלולה האדומה", (אותה הציע מורפיאוס לנאו במטריקס) ומתחילים לחקור את המציאות שבה אנו חיים, מגלים "עד כמה עמוקה מאורת הארנב" עד כמה מורכבת המציאות וכמה הרבה יש וניתן לעשות, מקום של שיח אקולוגי חדש ומרגש נפתח ומתוכו נבנית מציאות ירוקה יותר לה שותפים כולנו.
פעם בחודש ביום שלישי במתנ"ס פרדס חנה-כרכור במסגרת סדרת אקולונוע לה שותפים הועדה לאיכות הסביבה של המועצה והקתדרה , נפגש לראות סרט שיאיר ב"מורד מאורת הארנב" ולשמוע הרצאה שתשלים אותו. שלושת המפגשים הראשונים כבר מתוכננים והשאר יקבעו בעקבות הפסטיבל הבינלאומי השביעי לקולנוע סביבתי שיתקיים בסוף אוקטובר 2010.
מפגש ראשון ב26/10 בשעה20:00
יוקרן הסרט "האשה ששתלה עצים" המספר על חייה של ואנגרי מאטאיי, מייסדת תנועת הרצועה הירוקה וכלת פרס נובל לשלום. אשה שהחלה לשקם את המערכת האקולוגית של קניה עוד בשנות ה-70, כשמעטים בעולם הבינו שיש בעיה, אשה שהשמיעה את קולה כשאחרים פחדו אשה שהחלה בפעילות נשים כפריות, דרך מאבק נגד בנייה בפארק של ניירובי והמשך בפעילות סביבתית- פוליטית כלל ארצית. הסרט מציג את חייה ופועלה ויכול לשמש נקודת משען לכל מי שמאמין שאפשר לשנות את העולם…, סיפור של נחישות שהתגברה על מכשולים אדירים ואופטימיות לאין קץ בדבר טבע האדם ויכולתו לשנות. הסרט ילווה בהרצאה של ד"ר נורית השמשוני – יפה.
מפגש שני ב30/11 בשעה20:00
יוקרן הסרט "מכורים לפלסטיק" , שלוקח אותנו אל מקום קבורתו האחרון של כל הפלסטיק שנשטף לאוקינוס, ומזכיר לנו את הציפורים שאוכלות, את הדגים שבולעים את הפלסטיק, שמרכז בתוכו רעלנים במינונים הגדולים פי מיליון מהסביבה הימית הטבעית. הסרט עוקב אחר תהליכי הייצור והחומרים המשמשים בתעשיית הפלסטיק, כמו גם אחר יוזמות חדשות בתחום השימוש החוזר והמחזור של פלסטיק.
מפגש שלישי ב21/12 בשעה20:00
הסרט "הכל אודות מים", משקף חוויות מים מרחבי העולם, בבנגלדש המים מציפים את המישורים ושומטים באופן מאוד מוחשי את האדמה תחת רגליהם של האנשים. בערבות קזחסטן ימה נעלמה ונסוגה ועיר נמל נשארה חרבה ונטושה, ובקיברה שכונת העוני של ניירובי אנשים הולכים שעות כדי להשיג מי שתיה מסוחרי מים. מהו משבר המים העולמי והקשר בינו לבין המשבר המקומי שלנו על כך נדון לאחר הסרט.
מפגשים נוספים יערכו בתאריכים 11/1/11, 15/2/11, 29/3/11, 12/4/11, 24/5/11
תשלום עבור הסדרה(שמונה מפגשים או 4 מפגשים לזוג, 2 מפגשים לרביעייה וכך הלאה) 160 ₪, כניסה חד-פעמית 30 ₪. לסדרה יש להרשם מראש אצל יהודית אבני, רכזת הקתדרה בטלפונים 04-6378551, 04-6378707 , 050-6661177
ארז רוטה הוא חבר של חבר טוב, ולכן גם חבר (בקטנה) שלנו. הוא חי בחוות בודדים ליד רביבים ומטפח כרם אורגני ויקב בוטיק. הסתבר שענבי יין הכי טוב לבצור בין 1 בלילה ל 8 בבוקר כשהענב קר, שיקבי הבוטיק הקפדנים עושים את הבציר ביד ולא במכונה כי אז הענבים לא נפצעים ותהליך התסיסה אינו קורה בזמן ההובלה, הסתבר שעדיף לא לסנן, כן להשרות את הענב עם הקליפות …בקיצור הבציר אצל ארז מתרחש בלילות יום ה' במהלך אוגוסט, אז הפסקנו לפנטז כמה זה יכול להיות כייף ועם זאת להתעצל לזוז מהבית ונסענו לחוות רוטה.
יש אוהל אירוח גדול ומזרונים, מקרר ומנגל צמודים שמיד הובילו לארוחת ערב משולבת על האש, מדורה עם קומקום תה פעיל והעיקר יין מעולה שארז מכבד בו ברוחב לב. על התווית כתוב: "מומלץ לשתיה עם אנשים שאוהבים" אז הבאנו חברים, ברור!
מי שימציא מדבר בלי דברים שלא רק עוקצים אותך אלא ממש אוכלים אותך כאילו הרעיבו אותם שבוע יקבל את אות חסידי אומות העולם. אצל ארז העוקצים היו קיצוניים, התמרחנו והרבה, הקמנו אוהל כדי שהילדים יהיה באזור הנקי מאוכלי אדם ובכל זאת הילדה חזרה עם התפרצות של האוטופיק דרמטיטיס וחברה שלנו פתחה תגובה אלרגית שהצריכה רופא.
בנינו על זה שהילדים יתישו את עצמם לפני אחת בלילה וישאירו אותנו להתמסר לבציר, נחלנו 50 אחוזי הצלחה. אביב נרדם, נעם בת 8 פחות יומיים התייצבה לבציר מצויידת בסטנדרט =מזמרה ופנס ראש וגם בנחישות ורצינות שיש רק לנעם. היה קסום שמים מלאי כוכבים כמו שחשבתי שיש רק בהר הגבוה בסיני, מידי פעם כוכב נופל ולוקח איתו את המשאלה התורנית שלי. קרירות מבורכת שאכן הגיעה לקראת אחת. שורות שורות של מרלו עמוסות לעייפה ונעם מביאה ארגזים, בודקת שלא נשארו אשכולות בשורה כולה מגוייסת לבציר. בארבע לפנות בוקר בפינת הקפה סרוחה על הכסא כמו כולנו ואני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי איך הילדה שלי נראית כולה כמו הקוקו והסרפן עכשיו ב 2010.
נעם הלכה לישון ואנחנו חזרנו להריץ עוד שורה, העולם החל להתעורר אח"כ הייתה זריחה, אח"כ נכנסו לאוטו וחזרנו הביתה והמשכנו לישון בהפסקות קלות כל השישי.
יש בציר גם יום חמישי הבא, מי שרוצה לשגר את עצמו לייקום מקביל וגם לעשות מעשה מועיל, שיתאם (עם ארז 054-4968703) ויבוא, לא לבעלי עור רגיש.
בחיים הקודמים לפני שעברנו לפח"כ, גרנו בקרית אונו עוד פרבר שינה של המטרופולין התל-אביבי, רמה סוציואקונומית 9, ובאמת הייתה תחושה שכל מי שמסוגל לנהוג בא לעולם עם אוטו צמוד ובכל בית שני, יש אופר איטגרלית, לא הכרנו את השכנים שלנו חוץ מיובל השכן מעבר לגדר שהכיר את כולם.
עם המעבר לפרדס חנה-כרכור, השלנו הרבה קליפות של אגו, ביניהם את הפורד פוקוס שחזר לחברה ונשארנו משפחה של שני נהגים, שני ילדים המוסעים לבית הספר, לגן לחברים…התמונה ברורה.. ורכב אחד.
כשמשפחה חיה עם רכב אחד זה משפיע על סגנון חיים, כשהרבה משפחות כאלה חיות זו ליד זו, זה יוצר קהילה. כדי שאחד מאתנו יוכל לנסוע עם הרכב מחוץ לעיר, היינו צריכים עזרה, זה התחיל מסידור הסעות משותף עם משפחה מבית-הספר, שכנים, שהפכו לחברים, המחשבה הראשונה הייתה חשש ממחויבות היום זה נראה לי מטורף לא לקחת חלק ב קאר-פול כמשל.
החיים התגלגלו הלאה השאלנו רכב משכנים והם מאיתנו, במקום לקחת בייבי סיטר השכבנו את הילדים אצל השכנה והיא אצלנו, מצאנו את עצמנו בהתקשרות קאר-פול מול שלוש משפחות שונות אז כבר עשינו "סידור עבודה" שכונתי. החלפנו גם פנאי, בצהריים אחרי בית הספר וגם במסגרת קייטנת הורים שנה שעברה, השנה לא הייתה בכלל שאלה, הילדים הודיעו לנו שרק קייטנה כזו הם רוצים.
כך מצאנו את עצמנו חלק מקהילה עוזרים ונעזרים, מתפעמים במיוחד מהרגע הזה, שבו הבלתי צפוי קורה למישהו מתקלקל האוטו, או משהו יותר משמעותי ופתאום כמו החלקים הצבעוניים בקליידוסקופ תזוזה רגעית והכל מאורגן מחדש, מתפקד חי נושם חלק מהסדר הקוסמי.
במסגרת תהליך שיתוף הציבור בתוכנית המתאר החדשה, ניסו המתכננים להבין מהי, רוח המקום הכל כך מיוחדת, שכולם מתרפקים אליה וחרדים שתתקלקל. בהשקפתי היא קשורה קשר הדוק לרמת המינוע, היא נוכחת בציר הטרמפים על דרך הבנים שמתחיל בכיכר של כרכור ומסתיים בכיכר אגד, היא ברקע כשנפגשים ברכבת של שמונה ועשרים לתל-אביב או מאוחר בערב בדרך חזרה הביתה. כן, מובן היא גם הסכום האנרגטי של כולנו מעבר לצרכי התחבורה שלנו.
אז עם תחילת החופש והפרידה מהלוח הצבעוני של הקאר-פול לבית הספר, רציתי להגיד תודה לכל האנשים שתפסתי איתם טרמפ לכיוון הבית, לכל אלה שאספתי והסעתי ובכך תרמו חיובית לקרמה שלי, לשכנים המופלאים שלי ששאבו אותי לתוך הקהילה לראשונה בחיי, ולכל האנשים שקמים בבוקר ומשתפים בחייהם את האחרים עוזרים, נעזרים וחיים ביחד את הרגע הקסום הזה בעולם פה בפרדס חנה – כרכור.
עד הרגע האחרון התלבטתי האם ללכת וזה, יאמר מי שמכיר אותי, מאוד לא אופייני, מה זה אקטיביזם, הצליל חיבר אותי לאנרכיזם, שוביניזם, האמת גם לפמיניזם האם זה "…יזם" שמחייב קיצוניות, או "צדקניזם" שבטוח בזה שכולם רעים ורק אנחנו טובים. הצצתי בתוכנית מלא נושאים שמעניינים אותי, פינטזתי על יער האורנים של חרבת סעדים אבל מה לי ולאקטיביזם? אם היו מכנים את הפסטיבל אקואוטופיה הייתי מייד מתמסרת.
הלכנו לכיוון הפסטיבל ופתאום זה אפף אותי, ניחוח החופש האולטימטיבי שהעלה בי נשכחות, ליתר דיוק שיגר אותי היישר לSunday market של גואה בשנות השמונים כשהגעגוע לוודסטוק עוד עמד באוויר וכל אחד שיגר למרחב המשותף את הפרסונה הייחודית האקסצנטרית והשרוטה שלו והמרחב המשותף הכיל וחיבק, התמסרתי.
אז מה היה לנו בפסטיבל, מצד אחד בלגן חינני: אוהלים, דוכני הסברה, קבוצת מדוזות שמרחפת באוויר היער הירושלמי יפות ושקופות משתלשלות מקצה חכות מיצג בתנועה ללא כותרת, מרחבי סדנאות, אנשים שמנגנים רוקדים שרים חוצים את המרחב כמו החלילן מהמלין. מצד שני ארגון מדהים, סדנאות מעניינות, מוזיקה ששורה בכול והמון התנדבות שבזכותה יוצאת מהמטבח, ארוחת ערב ל2000 איש המצוידים בכלים רב פעמיים מהבית, יושבים ואוכלים ביחד, כובע הקסמים עושה סיבוב למימון הארוחה/הפסטיבל איש איש לפי יכולתו…כן, לא היו דמי כניסה לפסטיבל גם לא תשלום על הארוחות (הבירות המעולות היו בתשלום) בכניסה קידם אותך פלקט עם פרוט עלות הפסטיבל 250 אלף ₪, חץ שהתעדכן עם כמה גויס עד כה ותיבה לתרומות.
המון פיסות אינפורמציה גלשו למקומן בפאזל בסדנאות, חגי קוט דיבר על כלכלה במונחים אקולוגיים ועל אקולוגיה במונחים כלכליים ופתאום הבנתי איפה בדיוק זה לא מסתדר. יונית קריסטל דיברה על שימור מלאכות מסורתיות ולקחה אותי לעולם של נשים זקנות מאוד עם קסם בידיים. היה פאנל על שיא תפוקת הנפט ואת אנג'לה שגרמה לי להבין דרך הידיים שליצור רהיטים מקרטון זה קל ומהנה בטרוף. היה גם את המפגש שהונחה ע"י פורום המשפחות השכולות אליו לא מצאתי בי את הכוח להיכנס.
גלעד בבצו'ק שדיבר בהומור האופייני על האבסורדים במערכת החינוך השאיר אותי עם הרעיון ממנו אני מסרבת להיפרד – אם רוצים לפעול למען עולם טוב יותר חייבים ליצור מגע עם המנגנון/ המדינה / הממשלה, איים של אקטיביזם אליטיסטי השומר על מרחק בטוח מהעולם הטמא לא יובילו את השינוי. אז בעצם כל מי שקם בבוקר ומחפש את דרכו הייחודית להשפיע על העולם הוא אקטיביסט? כולנו אקטיביסטים?
נעם ראתה את הנחש ראשונה בעצם כיף כף החתולה הג'ינג'ית שלנו כבר הייתה לידו, הוא זקף את ראשו והתנדנד מולה שרוי בתווך בינינו לבין השכנים הראש כבר בצד השכנים והגוף עדיין אצלנו. צפע גדול מעויינים של שוקולד עשיר…אצלנו בחצר. אמרתי לילדים להכנס הביתה ולא לצאת נעלתי נעלי עבודה- את של ערן כי לא מצאתי את שלי חיפשתי את הטוריה. עד שמצאתי אותה כבר פגשתי את הגי'נג'ה משוטטת בחצר, לא ידעתי איפה הנחש רק אחר כך חשבתי שאם היא עזבה אותו כנראה שהוא במקום שלא נגיש לה. או אצל השכנים, או מתחת לאדמה. מה עושים, מה עושים טלפנתי ללוכד נחשים, הוא אמר שאין הרבה סיכוי שהוא יצליח למצוא את הנחש אם אין קשר עין איתו וויתרתי על העונג לשלם 250 ₪ רק בשביל התחושה שעשיתי משהו. עמדתי באמצע השטח המכוסה עשבים מתה מפחד עם הטוריה ביד. רק אחר כך הזכרתי לעצמי שנחשים לא מתנפלים על בני אדם, אלא מעדיפים לברוח מאתנו, אחר כך אמרתי לעצמי שהם חלק מהאיזון הביולוגי וצדים עכברים ואולי נחש אחד ביישן בחצר (עדיף לא צפע) הוא ברכה.
הנחש לא נמצא, נכנסתי פנימה, להאכיל, לקלח סיפור…התבדחתי עם הילדים שאגיש להם נחש צלוי לארוחת הערב, נחשי המשיך לככב כשאביב מצא שערה באוכל אמרתי לו שזו שערה של נחשי, באמבטיה שאלתי אותו אם הוא מזמין את נחשי מה לא עושים בשביל לאורר את הלחץ. רק אחר כך נכנסתי לרבי גוגל התודעה הקולקטיבית של כולנו שהזכיר לי שנחש היא חיה מוגנת שאסור להרוג אותה שצריך להזמין לוכד נחשים מוסמך וכ"ו.
ומה עכשיו, קצת מתביישת בעצמי על סצנת הטוריה, אין לי הרבה מה להגיד להגנתי חוץ מזה שנראה לי שגזע המוח שלי פעל לבד והקורטקס לקח חופש. בחרדה מסויימת מפני הטבע הנוכח כל כך בחצר שלנו והחלטות לגרד ולגרף עד העצם את השטח הצמוד לבית…לילה טוב נחשי ותעשה טובה אל תתקרב לבית תחייה בשקט בפינה של החצר ואל תבחן את העקרונות הירוקים שלי, הסתבר שברגעים מסוימים הם די שבריריים.
מה בסך הכל ביקשתי כאמא לילדה שהתחילה שנה שעברה את דרכה בכיתה א'.
ששנות בית הספר לא תהיינה טראומתיות? שתאהב ללכת לבית הספר? שיהיה נעים חברתית? שתרכוש כלים בסיסיים למשל לקרוא ולכתוב? שתהיה מוגנת? שתשמר סקרנות בריאה? האם ביקשתי מספיק…
לילה, חזרתי בהיי מטורף מכנס IDEC 2010 הכנס הבינלאומי ה-18 לחינוך דמוקרטי שלמזלי נערך פה בתל-אביב אחרי שנים בהן הסתובב ברחבי העולם (הכנס הראשון ב93 נערך בחדרה) עם תחושה שחינוך הוא תהליך שחייב לצקת משמעות בחיינו, לא רק להימנע מליצור נזקים וזכותי וחובתי לרצות עבור ילדי הרבה יותר!
הייתי במפגש בו סיפר קאגקי אסאקורה על אוניברסיטת SHURE בטוקיו, שנוסדה כמקום של לימוד שאינו מחלק תארים אקדמיים, בה הסטודנטים מחליטים על הקורסים שילמדו באוניברסיטה, על גובה שכר הלימוד, ומגייסים את היועצים החיצוניים שילוו את תהליך הלימוד. מטרת הלימוד באוניברסיטה היא לענות על שתי שאלות מי אני? ומה הערכים שלי? קורסים כמו תאטרון, קולנוע או סוציולוגיה הם רק כלי במסע המאוד אישי הזה. התלמיד מסיים את לימודיו באוניברסיטת SHURE כשהוא מרגיש שהוא הגיע לתשובה מספקת לשאלות הללו.
הייתי גם בפרזנטציה של טל בן שחר מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, שסיפר על שתי שאלות שעיצבו את דרכו האקדמית: למה אני לא מאושר? ואיך אוכל להפוך למאושר? לפי טל תפקיד החינוך ליצור אנשים מאושרים, האושר נוצר תוך חיזוק החוסן הנפשי והקניית ייעוד ומטרה. יצאתי מעולם 70 בסמינר הקיבוצים עם תחושת וואו!!! לא בעולם אוטופי, לא בחו"ל כאן ועכשיו קורה משהו נורא משמעותי וזה נקרא חינוך.
נכנסתי הביתה והסתערתי על המחשב. חיפשתי את ההרצאה של פטריק דיקסון שבזמנו נראתה לי כמו הארץ המובטחת – פסגת השאיפות אך מחוץ לתחום. הוא עסק בשאלה: האם החינוך מכין את ילדינו לחיים? האם אנו מציידים אותם ביכולת להצליח במערכות יחסים ארוכות? האם אנו מציידים אותם בסוד האושר הפנימי? וסיים בהשקפתו על תפקיד החינוך:
אנחנו מחנכים למען עולם טוב יותר, לאדם, למשפחתו לקהילה ובסופו של דבר לאנושות כולה. אנו מחנכים מתוך האמונה שהאנשים אותם אנו מחנכים יעשו היסטוריה, שהם יניחו את הבסיס והערכים שיקיימו את האנושות מאות שנים וההחלטות שהם יקבלו יהיו מקור השראה לדורות.
מהו הפיתוח המהפכני שמקיים את כל התכונות הבאות:
• מייצר חמצן
• קולט פחמן דו חמצני
• מקבע חנקן
• מסנן ומטהר מים
• מסנן ומטהר אויר
• מסתמך על אנרגיה סולרית
• יוצר מזון בדמות סוכרים מורכבים
• יוצר מיקרו אקלים
• משנה צבע עם עונות השנה
• משכפל את עצמו
• מייצב את הקרקע, גם ברעידות אדמה
• בעל יכולת ספיגה אקוסטית
• מעודד את הביוספירה
• גורם לנו להרגיש טוב
רגע, רגע, באמת עצרו וחישבו על כל הרשימה המדהימה הזו, אל תמשיכו לקרוא, לפני שהגעתם לתשובה או הקדשתם לזה 15 שניות לפחות. המשך לקרוא »
ואז פגשתי את אבי מנהל המקלט לפליטות: רובן מאריתריאה, רובן נאנסות על-ידי המבריחים בסיני, רובן מגיעות בהריון, כשאין אפשרות לעשות הפלה הן יולדות את ילדיהן ומגדלות אותן.
לכאורה, זהו צעד חסר "מחיר", קיימת טכנולוגיה חדשה! שמשמרת את משאבי הטבע ומאפשרת חסכון באנרגיה, בלי שאף אחד יצטרך להתאמץ ולשנות את מנהגיו, היא אף יותר זולה לצרכן בחישוב רב שנתי, כל מה שצריך זה להכריח אותנו לאמץ את הטכנולוגיה וכולם ירוויחו, הסביבה באשר היא, משק האנרגיה הלאומי והכיס הפרטי!
אז יש יתרונות מהם אני לא מתעלמת:
אין ויכוח שדשא מלאכותי, צובר ופולט חום, רוב המחקרים המדעיים שנעשו התייחסו למשטחי דשא ספורטיביים הנתון שמצאתי הוא הפרש של40%, לא יודעת מאיפה הם גוזרים את האחוזים שלהם, אבל גם אם מדובר רק בכמה מעלות זה מוסיף לתופעת אי החום העירוני המזגנים פולטים חום מלמעלה, הדשא מקרין חום מלמטה ואנחנו באמצע.
מצד שני, לסגור את הברז זה לפגוע בעצים, בזוג הצופיות שמקנן פה, במקור המחיה של ירגזים, עורבני, נקר, עטלפי פירות, הקיפוד לו אני מייחלת וכנראה גם צפע. כארץ שחיה בשולי המדבר שמתקדם צפונה כל שנה אסור לנו לחדול מהשמירה על חיות העצים, האדמה, וכל החי שחוסה בצילם ועל כך עוד ניתן להוסיף את מאזן הCO2, אבל נוותר על זה.
במציאות שימוש חוזר עדיין לא נכנס ללקסיקון, אנו מכנים מיחזור כל שימוש נוסף בחומר, גם כשמדובר בפיסול בגלילי הקרטון שבמרכז נייר הטואלט. זו סוג של טעות, מחזור בהגדרתו הפורמלית הוא תהליך שבו "מפרקים" פסולת למצב של חומר גלם על מנת לייצר מוצרים חדשים. כל שימוש נוסף בחומר או חפץ לתכליתו המקורית או לתכלית חדשה ללא תהליך טכנולוגי המחזיר אותו לחומר הגלם איננו מחזור הוא שימוש חוזר! או Reuse.
את הדרך לאינטימיות עם האדמה התחלתי בזכות איילת, לאיילת יש צמה בלתי-נראית בתוך סבך התלתלים הג'ינג'ים שמחברים אותה היישר לאיווה (ועם מי שלא ראה את אווטר הסליחה), בכל מקום בו היא משתכנת הגן מתחיל לגדול כמעט מעצמו. ויש לה גם את התבונה לתת לאנשים טיפים בגודל שהם יכולים לבלוע, בהתחלה הטיפים שקיבלתי היו בגודל של ביס קטן מאוד ועם האוכל בא התיאבון.
ואנגרי נולדה ב-1940, למשפחה משבט הקיקויו, אמה הייתה אשתו השנייה של אביה, אחת מארבע נשותיו, היא מתארת את המתחם המשפחתי: כמה בתי בוץ עגולים, בית לכל אשה בו ישנו ילדיה, גם הצאן, בושל האוכל על אש פתוחה באמצע הבקתה וסופרו הסיפורים, הטינג'ירה בקתתו של האב מקום של גברים, אורחים מבחוץ ובני המשפחה, כל אלה מוקפים בגדר ובה שער יחיד, במתחם לא היו מים או חשמל, בילדותה המוקדמת הופיעו בו בתי שימוש.
מפגש ראשון ב26/10 בשעה20:00
עד הרגע האחרון התלבטתי האם ללכת וזה, יאמר מי שמכיר אותי, מאוד לא אופייני, מה זה אקטיביזם, הצליל חיבר אותי לאנרכיזם, שוביניזם, האמת גם לפמיניזם האם זה "…יזם" שמחייב קיצוניות, או "צדקניזם" שבטוח בזה שכולם רעים ורק אנחנו טובים. הצצתי בתוכנית מלא נושאים שמעניינים אותי, פינטזתי על יער האורנים של חרבת סעדים אבל מה לי ולאקטיביזם? אם היו מכנים את הפסטיבל אקואוטופיה הייתי מייד מתמסרת.
אז מה היה לנו בפסטיבל, מצד אחד בלגן חינני: אוהלים, דוכני הסברה, קבוצת מדוזות שמרחפת באוויר היער הירושלמי יפות ושקופות משתלשלות מקצה חכות מיצג בתנועה ללא כותרת, מרחבי סדנאות, אנשים שמנגנים רוקדים שרים חוצים את המרחב כמו החלילן מהמלין. מצד שני ארגון מדהים, סדנאות מעניינות, מוזיקה ששורה בכול והמון התנדבות שבזכותה יוצאת מהמטבח, ארוחת ערב ל2000 איש המצוידים בכלים רב פעמיים מהבית, יושבים ואוכלים ביחד, כובע הקסמים עושה סיבוב למימון הארוחה/הפסטיבל איש איש לפי יכולתו…כן, לא היו דמי כניסה לפסטיבל גם לא תשלום על הארוחות (הבירות המעולות היו בתשלום) בכניסה קידם אותך פלקט עם פרוט עלות הפסטיבל 250 אלף ₪, חץ שהתעדכן עם כמה גויס עד כה ותיבה לתרומות.
