ניב דור-כהן

  • יוגה על רגל אחת # 12 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור האחד עשר – האני שבמראה]

     

    זה סיפור על קסמים, והגשמה של חלום וקארמה יוגה ואהבה וזהו גם הטור האחרון של "יוגה על רגל אחת".

    פרק א' – החיפוש

    זה השבוע האחרון של אוגוסט, חם, לח – מחזוריות העונות הנשכחת תמיד. אני וטלי הולכים ברחובות פרדס חנה באחד מהטיולים הארוכים שאנחנו כ"כ אוהבים. אני מביט באיזה מבנה מט ליפול עם גג הרוס ואומר לטלי: "איזה סטודיו ליוגה יפה אפשר לעשות ממנו, אה?" ואנחנו מפנטזים על מקום ליוגה שיהיה שלנו, שנכניס לתוכו את האהבה והכבוד שלנו לידע ולמורים. אנחנו ממשיכים עם הפנטזיות שכוללות הלוואות שערורייתיות ושימוש בדחפורים. ואנחנו שמחים. ובאמונה. חושבים לדבר עם מתווך, מרגישים שכנראה עוד לא הבשילו התנאים.

    שלושה שבועות, והרבה טיולים ופנטזיות אחרי. אנחנו נפגשים עם מתווך שהלקוח שלו מוכן לבנות לנו מקום, בית קטן, בבנייה קלה, ולמקם אותו בשטח שלו באיזור מבוקש בפרדס חנה. שכר הדירה סביר, אנחנו מחשבים הלוואות, לא מאמינים שככה שפר עלינו מזלנו, מתכננים לפרטי פרטים את "בית היוגה", כולל לוגו וצבעים מובילים בעיצוב. אנחנו מרגישים מבורכים. כמה ימים אחר כך נוסעים לשטח ומגלים שבדיוק ליד המקום המיועד יש כלביה פעילה, וזבל. ועדיין… אנחנו שוקלים את זה. עד כדי כך זה בוער בתוכנו. לבנות בית רוחני. מקום לקהילה. מקום ליוגה. אבל מבפנים משהו לא יושב. יש שם יותר מדי רעש. נקרעים מבפנים כמה ימים ואז בצער רב ובהקלה גדולה מוותרים, מתפללים שנמצא משהו אחר, פוחדים שפספסנו הצעה של פעם בחיים, מחזיקים אצבעות שמשהו טוב יותר מחכה לנו. לומדים שחשובה לנו מאד סביבה שקטה.
    מדייקים את הבקשה, ממשיכים הלאה.

    אוקטובר, אנחנו בסדנה בסיני, מקבלים הודעה מהמתווך "מצאנו לכם מקום מושלם", גם בית גם סטודיו, מקום – חלום. יותר מזה הם לא חושפים פרטים. מגיעים נרגשים אחרי כמה ימים למאורה רעועה שעולה הון תעופות. נו באמת. זה ממש לא מתאים. ממשיכים.

    מסתובבים ימים בכל פרדס חנה, מחפשים מקומות מתאימים, כותבים חזון, מניחים חלום במילים. מקבלים הצעה ממש במרכז המושבה, הגודל מתאים, המחיר נעים, שוב מתכננים לפרטי פרטים, עושים לוגו, משרטטים עיצוב פנים, נערכים לשיפוצים. וכל הזמן הזה אנטנה סלולרית קרובה מטרידה את שלוותנו, מעכירה את ההתלהבות. בסוף מזמינים מומחה קרינה. לא טעינו ואכן קרינה חזקה מאד. נזכרים בחזון שכתבנו, סעיף 1 "מקום תומך חיים". מבטלים את החתימה, למתווך נמאס מאיתנו. מפה אנחנו ממשיכים לבד.

    ראינו מבנים נטושים ויפים שדורשים שיפוצים נרחבים מכוחנו, תקציבנו ואורך רוחנו, כמעט קנינו יורט קסמים שנחבא באחת מחצרות הבתים. כמעט לקחנו מקום מסחרי ליד מוסכים (!), שקלנו חללים חסרי ייחוד במרכזים מסחריים, נוף לבית קברות, נוף לעמודי חשמל, נוף לבניינים.

    "אנחנו נדע כשזה יהיה המקום. פשוט נרגיש." אנחנו אומרים אחד לשניה, אבל מבפנים המתח והעייפות מתחילים לתת אותותיהם.

    וכל כמה שבועות טלפון לרוני ממתחם הידית, לראות אם התפנה המקום שרצינו מההתחלה, כבר לפני שנה, ליד עץ התות, בתוך הקסם. ולא ואין ולא פנוי. עד שיום אחד אמר "כן." והוסיף "אבל יש מישהו לפניכם, צריך להחזיר תשובה" ולא עזר שאמרנו שנשלם מיד ומראש ונאלצנו לחכות 3 ימים, מעזים-לא מעזים לחלום שאולי הפעם… ובתום סוף השבוע, ביום ראשון בשבע ורבע בבוקר התקשרנו והתבשרנו שהמקום שלנו. לא ידענו את נפשנו משמחה והתרגשות. זה היה באמצע דצמבר. שבוע אחר כך חתמנו חוזה ובראשון לינואר 2020 קיבלנו מפתח ל"יוגודה", שם שירד לי בתקשור, מקום, חלום, הגשמה.

    פרק ב – המקום ו… המשתנה

    בשבועיים שעברו בין היום שנאמר לנו שהמקום שלנו לבין יום קבלת המפתח תכננו את "יוגודה" לפרטי פרטים. תקציבים, תכנית עסקית, רשימות מלאי וציוד ראשוני, רכישות למכביר, עיצוב ומיתוג, ועוד ועוד. בגדול תכננו לבוא בראשון לחודש, לנקות, לטהר, לשים פרקט ולצאת לדרך.

    ואכן באנו בראשון לחודש וגילינו הפתעה… שהחדר הקטן שיועד להיות משרד / חנות הוא למעשה משתנה לשעבר, עם קרמיקה תואמת וכיעור שאין שני לו. היינו בהלם, בקושי יכולנו לבלוע את הרוק. המשכנו לחלל המרכזי שכעת היה ריק ועירום, חושף בפנינו את פגמיו הרבים שהשטיחים והרהיטים שהיו בו, וכעת אינם, כיסו והסתירו.

    כמה רגעים אחר כך כשנרגענו מההלם נפלה בנו ההכרה שהרבה לפני הפרקט והנקיון נדרש שיפוץ רציני… צבע, וחיפוי קירות, וחיפוי תקרה, ושקע כח, ומיזוג ו… ו… חלק ידענו שנצטרך לעשות, הרוב הגיע כהפתעה לא משמחת…
    אז חישבנו חישובים, קנינו חומרים, מצאנו אנשי מקצוע מעולים ומקצוענים, קיבלנו עזרה מדהימה מחברים, חלק עשיתי בעצמי, חלק עם עזרה של נשמות יקרות, והנה השיפוץ פחות או יותר הושלם, בין גשמים וקירות רטובים, נזילות ותקלות קרו לנו ניסים ונפלאות. ותיקנו ושיפצנו, וטאטאנו ושטפנו, וטיהרנו וניקינו וקידשנו ובירכנו, וקשה להאמין שעבר פחות מחודש…

    ולפני שבוע ה"יוגודה" נולד. והוא תינוק כ"כ יפה ומהמם, ובאמת חשבתי שאחרי 3 ילדים סיימתי, אבל הנה עוד אחד רצה לבוא דרכי 🙂
    ומלבד השיעורים השוטפים, אנחנו מתכננים קורסים סדנאות ומסעות רוחניים מרגשים, לאט לאט יגיעו פרטים…
    תודה שקראתם ולהתראות על המזרנים, בדממת התרגול והחזרה לעצמנו, שאין מופלא ממנה.
    ואני מצרף קצת תמונות של הילד, שתראו כמה הוא גדול כבר ויפה ומחכה לחיבוק שלכם.

    קישור לאתר יוגודה >
    קישור לדף הפייסבוק של יוגודה >

     

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 11 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור העשירי – מתחת למכסה המנוע – על שוחד, תודעה והדרך לשחרור]

     

    האם "האני" שאנו חושבים שהוא אנחנו באמת אנחנו?
    או שאולי קיים "אני" עמוק יותר, חכם יותר, מסופק יותר?

    לכאורה נדמה שהתשובה לשאלה "מי אני?" היא פשוטה.
    חלק מהאנשים ישיבו: "האני זה הגוף והמוח שלי. זו הזהות והאופי שלי. האני זה השם שלי."
    במישור מסוים תשובה כזו היא נכונה.
    במוח (ואולי בחלקים נוספים בגוף) שוכנת התודעה הפיזית שלנו. הפסיכה (psyque) שהיא אוסף הפעילויות המנטליות והרגשיות, והחיבור בינה לבין מה שקרוי "הנשמה" (או האני הנצחי, החלקיק האלוהי וכ"ו) השתרש מאד בהבנה המקובלת של מושג "האני".

    ניתן לראות את ההקבלה התרבותית הזו בהגדרה שנתן המילון המקוון "Urban dictionary" למילה Psyque:

    Psyque
    The psyique is used to refer as "the soul" or spirit of a person, in other words the mind.

    הפסיכה
    המילה "פסיכה" משמשת לתיאור הדבר הקרוי "נשמה" או רוחו של אדם, או במילים אחרות "התודעה".

    וגם ההגדרה הזו של המילון נכונה במישור מסוים.
    אבל, וזה אבל משמעותי, ההתייחסות המערבית המודרנית לנושא התודעה או הנשמה שונה בתכלית השינוי להתייחסות בתורות המזרח.

    ההתייחסות המזרחית למונח תודעה, או התשובה לשאלה "מי אני", כפי שהיא מוצגת במדע המזרחי, מניחה את קיומם של "שני" אניים "שונים".

    "האני" הראשון הוא הפסיכה. כל אותם תהליכי מחשבה, רצייה, תשוקה, היפגעות, שכלתנות והישרדות הפועלים בתוכנו כל העת, אפילו בזמן שבו אנו ישנים.
    זהו "האני" שהמדע והפסיכולוגיה מכירים בו.
    "האני" שמרבית האנשים מזהים בו את עצמם.

    המונח המשמש לתיאור "האני" הראשון הזה הוא: "Antahkarana".
    'הסיבה הפנימית' בסנסקריט או בלעז "המיינד".

    מיינד זה, לפי המדע המזרחי, מחולק לארבעה אספקטים (חלוקה שנוצרה לנוחות, רק לשם החקירה, הוא לא באמת מחולק פיזית לארבעה חלקים):

    1. מאנאס
    2. צ'יט
    3. אהנקרה
    4. בודהי

    Manas
    החלק הזה בתודעה שלנו הוא כלי איסוף האינפורמציה וקבלת הרשמים מהחושים. זה "השער" אם תרצו. התחנה הראשונה בדרך פנימה ל"מלך בארמון".

    Chitta
    הצ'יטה מאחסנת את הרשמים שהתקבלו ורושמת אותם. היא מקטלגת אותם לשלוש קטגוריות:

    1. רשמים "נעימים, רצויים, מגינים, מזינים וכ"ו
    2. רשמים "מסוכנים, אסורים, לא נעימים, דוחים וכ"ו
    3. רשמים נייטרלים, שלא ניתן לשייך אותם לאחת משתי הקטגוריות האחרות.

    הצ'יטה היא השומר בשער המוביל לחצר הפנימית של ארמון התודעה. היא האספקט ההישרדותי בתוכנו.

    Ahankara
    האגו. המקום שבו החוויות והרשמים "נצבעים" בצבעי השייכות. האזור שבו מה שמתקבל דרך החושים משוייך לעצמי. כאן המילה "לי" מתווספת לקופסאות הרשמים המאוחסנות במחסן: "נעים לי" או "לא נעים לי".
    זה המקום הכי מזוהה עם "העצמי", עם הפסיכה.
    זו החצר הפנימית של הארמון, ממש קרוב למגדל המלך עצמו.

    Buddhi
    זהו "המלך". זה האזור שבו מתבצע תהליך הבחירה, ההחלטה, השפיטה, הבחינה. זה המקום שבו מתבצעות החלטות טקטיות בהתאם למידע שהתקבל ממחלקות "המודיעין".
    כאן מוחלט האם "לברוח מהסכנה" או "להצטרף לחגיגה".

    אם כך, זהו התיאור הכולל של הפסיכולוגיה של האדם. כל אותן פונקציות ואספקטים המובילים לבניית האישיות.
    לאישיות זו יש שם, והוא ניתן לנו בלידתנו יחד עם אוסף שלם של הגדרות עצמיות: יהודי, מוסלמי, נוצרי, חכם, טיפש, עשיר, עני, מצליח, מצחיק, דכאוני וכ"ו.
    ההגדרות הללו התווספו אלינו בעזרתם של הורינו, החברה וחיזוק עצמי של ההגדרות על-ידינו, בהתאם לפעולת האנטאקראנה, או המיינד.

    אז האם זהו "האני"?

    "כן!" אומרת הפסיכולוגיה המערבית.

    "לא ולא!" אומר המדע המזרחי.
    מעבר לכל הטררם הזה, על צבעוניותו הרבה, קיים "אני" "אחר".
    והוא הנשמה האמיתית שאנחנו, הוא "העצמי".

    אטמה – הנשמה
    המונח ATMA במזרח מתאר את מושג הנשמה.
    בצורה מאד כללית, ישנן שתי נקודות מבט פילוסופיות-רוחניות במזרח:
    Advaita vedanta ו-Dvaita.

    האדואיטה וודאנטים אומרים שהנשמה היא אוניברסלית, כללית. כל מה שקיים – מגרגר החול הקטן ביותר ועד לכוכבים הרחוקים ביותר, כולל כל מיני בעלי החיים והצמחים כמובן, הוא אחד.
    לפי הסתכלות זו, אין הפרדה בין חומר לאנרגיה, נשמה פרטית או כללית, אדם ואלוהים.

    בין המורים הגדולים לאדוואיטה וודאנטה נמצאים ענקי רוח כמו:
    שרי רמאקרישנה פראמהמסה, רמאנה מהארישי, סוואמי ויווקננדה, ניסארגאדאטה מהאראג'.

    הדרך להגיע לחווית האחדות לפי הוודאנטים היא על דרך ההחסרה, בעזרת חשיפה, או ניקוי של ה"לכלוך" שמסתיר את בוהק הנשמה השלמה תמיד, מוארת תמיד ושמעולם לא "עזבה את הבית".

    הוואדאנטים אומרים שלא ניתן להתפתח למהות שלמה, כי מהותנו כבר עכשיו שלמה. מה שצריך זה להבחין במה שלא אמיתי בתוכנו, כל מה שיש לו קיום זמני כמו המחשבות, הרגשות וכ"ו ומה שישאר לבסוף תהיה חוויית השלמות והאחדות. מצב מיסטי שנקרא Yoga – אחדות.

    הדוואיטים מחלקים את הנשמה לשני חלקים: החלק הפרטי, האינדוודואלי שנקרא מJivatma והחלק האוניברסלי שנקרא Paramatman – אלוהים.
    הם אומרים שמטרתה האולטימטיבית של הנשמה, הסיבה שבגללה היא הגיעה לעולם, היא להתפתח לעבר שלמות וכך לבסוף להיטמע באחד.
    לפי הדוואיטים הנשמה הפרטית זקוקה ל"תיקון" ודרך גלגולים רבים מספור היא לבסוף, ולאחר עבודה קשה במיוחד, מתעלה ומגיעה לשלמות.

    למעשה ההבדל העיקרי בין השיטות מסתכם בזה: הפילוסופיה הוודאנטית אומרת שהנשמה כבר עכשיו שלמה ומוארת, במצב אחדותי עם האחד ולמעשה לא ניתן להפריד בין השניים, כי הכל היא מציאות אחת. אי-דואליות.
    הפילוסופיה הדוואיטית אומרת שישנה חלוקה בין הנשמה הפרטית לנשמה האוניברסלית, כלומר דואליות, ושמטרת הקיום עלי אדמות הוא להתפתח כלפי שלמות.

    אז מי אתה?
    ומי זו את?

    האם אנחנו זה הגוף, על שלל מערכותיו המורכבות?
    או אולי האספקט החושב שבנו הוא הוא "האני"?
    אולי הרגש הוא בכלל מושב "האני"?

    היוגה ככלי להכרת העצמי

    היוגה היא תהליך שבו חוויית "האני" הולכת ונהיית ברורה יותר ויותר. הטכניקות והתרגילים היוגים כולם מכוונים להשגת המטרה הזו: הכרת וחוויית "האני".

    בגישת התרגול האטה-יוגה, המתרגלת מתחילה מהגוף הפיזי: היא מותחת ודוחסת את הגוף, מחזקת ומאמנת אותו. אברי הגוף מתחילים לציית לתודעתו של האדם – ולהשתנות, להתרכך ולהתמסר.

    תנוחות היוגה

    לתנוחות היוגה, האסאנות, יש שני תפקידים עיקריים.
    האחד, לייעל את תפקודו של הגוף ולהביא אותו למצב של בריאות אופטימלית.
    התפקיד השני הוא לשמש כשער שדרכו המתרגל עובר בדרך להכרת מי שהוא באמת.

    הרפיה נכונה של הגוף בזמן עשיית האסאנות, מחדדת את התחושות הגופניות, כוח הריכוז, האיצ'ה-שאקטי, מתחיל להיות מופנה פנימה יותר ויותר. ההפרעות המנטליות מתחילות להתרחק זו מזו, קצב ההופעה שלהן מואט, והפער שביניהן מתחיל להיות ברור יותר ויותר.

    מרבית האנשים חושבים שהם זה הגוף. כלומר, שהיישות הזו שנקראת אדם היא למעשה אוסף של תפקודים מכאניים, שעליהם מפקד המוח.

    לתפיסתם, אם נכרות יד או רגל, נהיה פחות "אני". ואם יקצצו את שתי רגליה ושתי ידיה של חווה, תחושת האני שלה תהיה פחותה במחצית.

    זה כמובן לא המקרה.

    אנשים שאיבדו את שתי ידיהם ורגליהם אינם מרגישים נחותים או חסרים מאנשים "שלמים".
    תחושת האני שלהם לא הצטמצמה או פחתה בגלל אובדן איבריהם.

    ההבנה הזו היא תחילתו של השחרור מההזדהות עם הגוף כמי שנותן חיים וקיום לתחושת "האני". האדם מתחיל להבין ש"האני" שלו, מה שזה לא יהיה, הוא לא הגוף.

    פראניאמה – טכניקות הנשימה של היוגה

    אם האני זה לא הגוף, האם האני אלו הן המחשבות והרגשות?
    העולם הפסיכו-מנטלי-רגשי שסוער בתוכנו כל הזמן?

    כשהשאלה הזו עולה, והאדם מתחיל להפנות את תשומת הלב לתנועות המנטליות שבתודעתו, הוא עובר לשלב הבא באימון: האימון בריכוז בתנודות הפנימיות של ההכרה.

    כאן נכנסת לפעולה הפראניאמה, טכניקות הנשימה של היוגה, ככלי לעידון הריכוז והשקטה של תנודות ההכרה והדחפים העצביים.

    הריכוז בנשימה מלמד אותנו להתבונן בשינוי מבלי להיות מעורב בו. תנועת הנשימה, ההתמלאות וההתרוקנות, תחושת האוויר שנכנס ויוצא הם נקודות עוגן להעמקת הריכוז.

    התוצאה של תרגול טכניקות הנשימה, העמקת ההרפיה ועידון הריכוז יביאו את המתרגל אל המדיטציה.

    מדיטציה

    המדיטציה מתחילה במקום שבו המחשבות מסתיימות. והיא ממשיכה את דרכה של המחפשת הרוחנית לעבר הכרת העצמי.

    המתרגלת יושבת ללא ניע במשך זמן הולך ומתארך ופשוט מנסה להיות נוכחת להכל. לכל מחשבה שעולה, לכל תנועה של ההכרה.

    הפלא שמתרחש, הוא שההתבוננות במערך הפיזי והמנטלי שבתוכנו, יוצרת בעצמה השקטה של אותו מערך. הרעש הפנימי: המחשבות, הרגשות, הפחדים והתשוקות מתחילים קצת להאט ותחושת רווחה וצלילות מתחילה להיווצר.

    ברגע שנוצרת צלילות, ולו חלקית וזמנית, נוצרת האפשרות להפסקת ההזדהות עם המערך המנטאלי-פסיכו-רגשי.

    ההסבר וההגיון פשוטים וברורים: אם קיים רגע, ולו הקטן ביותר, שבו קיימת תחושת ה"אני" בלי שום מחשבה או רגש, אזי האני אינו יכול להיות המחשבות או הרגש. אם ישנה התבוננות על משהו, הוא בהכרח נפרד ממי שמתבונן עליו.

    כאשר חווית השקט מתבהרת, מתחילה להיווצר הפרדה בין האובייקט לסובייקט. האובייקט הוא כל דבר שנתפס בעזרת ההכרה, והסובייקט הוא ההכרה עצמה.

    להיפרד כדי להתחבר

    תהליך ההיפרדות מהמציאות הנתפסת הוא תהליך ההתחברות למציאות "פנימית", שהיא למעשה התשתית שבזכותה המציאות "החיצונית", הנתפסת, יכולה להתקיים.

    חווית המתרגל את עצמו כנפרד מהמחשבות, מהרגשות, או למעשה מכל דבר שעליו הוא מסתכל היא חווית השחרור וההארה שעליה התורות המזרחיות כולן מדברות.

    ההכרה שה"אני" הוא לא דבר שניתן לתפוס אותו או לראות אותו ושהדרך היחידה להבין מהו היא דרך הבנת מהו לא, היא שלב חשוב מאוד בדרך להכרת העצמי ולתשובה לשאלה "מי אני"?…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 10 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור התשיעי – סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר]

     

    "יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

    זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

    הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

    עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

    תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

    "חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
    "מה?" הבטתי בו מבולבל.
    "חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

    אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
    היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

    באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

    האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

    החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
    "חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

    מתחת למכסה המנוע

    המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

    אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

    וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

    הרגלים ודפוסי מחשבה

    המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
    למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

    המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
    הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
    אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

    המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

    והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
    כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

    יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

    חיים במצב של השרדות
    השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

    על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

    אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
    אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
    אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

    לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
    התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

    התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
    מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

    ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

    זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

    מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

    אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!
    אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
    גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
    הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

    אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
    אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

    היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

    החדשות הטובות הן שזה פשוט.
    והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
    בכל גיל ובכל מצב גופני.

    מה עושים
    כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
    אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

    כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

    הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

    זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

    ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
    נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

    אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
    והמרחב הזה הוא אנחנו.
    או אז נצא לחופשי.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 7 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השישי: המחסום, החישוק וההזדמנות שפוספסה]

     

    כמורה ליוגה ב-20 ומשהו השנים האחרונות יצא לי להתבונן על אלפי כפות רגליים יחפות. אפשר לומר שעשיתי דוקטורט בכפות רגליים. למעשה הייתי אפילו מגדיל ואומר שיש לי מעט פטיש לכפות רגליים. בעיניי זה אחד מאברי הגוף המרתקים והיפים שיש.

    פלא הנדסי

    כף הרגל שלנו היא פלא הנדסי, לא פחות. 26 עצמות, 33 מפרקים ומעל 100 שרירים וגידים. שטח פנים קטן שנושא עליו משקל רב ומרוכז. בכף הרגל יש מספר קשתות שמטרתן בלימת זעזועים וחלוקת עומסים. כמו שאמרתי – פלא.

    תסגרו אותה בקופסה

    רבים מבני האדם בעת העתיקה, כמו ההינדים, היוונים והמצרים, התהלכו יחפים והיוונים אף השתתפו יחפים במשחקי הספורט שלהם (מקור האולימפיאדה המודרנית). עם עלייתה של האימפריה הרומאית החלו לסגור את כפות הרגליים בקופסה קשיחה, לה אנו קוראים: "נעל".

    להתחבר לאדמה – להתחבר לקדושה

    "…שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"
    או במילים אחרים: "יאללה יאללה, תוריד נעליים ותתחבר לקדושה, יא מוזס".
    הדוגמה העברית שלעיל הנוגעת בקשר בין רגליים יחפות לקדושה היא דוגמה אחת מני רבות לחשיבות של רגליים יחפות ומגע עם האדמה.
    למעשה, כמעט בכל דרך רוחנית או דת ממוסדת קיימות דוגמאות, הלכות או ציווים מפורשים להשלת הנעליים בכניסה למקום קדוש.
    בנצרות, באיסלאם, ביהדות, בהינדואיזם, בטאואיזם, בבודהיזם – בכולם קיים הקשר הזה.

    כמובן שלנעליים יתרונות ברורים כמו הגנה על כף הרגל מקור ומדברים קטנים ונושכים, אבל כמו הרבה דברים בעת המודרנית, קצת הגזמנו עם הסטריליות ולמעשה, כפי שאדגים לכם עוד רגע, ישנם יתרונות בריאותיים מובהקים להליכה בכפות רגליים יחפות.

    היתרונות הבריאותיים בהליכה יחפים

    1. זרימה אנרגטית ומניעת דלקות
    הליכה בכפות רגליים יחפות על אדמה טבעית (לא על אספלט או בטון) יוצרת הארקה בין הגוף שלנו לאדמה. הזרימה האנרגטית והתנועה המכנית יכולים לעזור מאד בריפוי ומניעת דלקות.

    2. שיפור זרימת הדם
    הליכה בכפות רגליים יחפות מאפשרת תנועה חופשית של העצמות, המפרקים, הגידים והשרירים בכף הרגל. התנועה הגמישה הזו, של פשיטה וסגירה, עוזרת לשפר את זרימת הדם בכף הרגל ומשפרת מאד את הבריאות.

    3. הפחתת צמיגיות הדם והקרישה והורדת הסיכון למחלות לב וכלי דם
    ישנם מחקרים שהראו שהליכה ברגליים יחפות עוזרת להפחית את צמיגיות הדם ואת הקרישה בתאי דם אדומים, מה שמפחית בצורה משמעותית את הסיכון למחלות לב וכלי דם.

    4. רפלקסולוגיה חינם
    בהליכה יחפים, במיוחד על משטחים לא ישרים או על אבנים, אנחנו מפעילים לחץ על נקודות שונות בכף הרגל שנקראות נקודות אקופונטורה. עם קצת תשומת לב מאד קל להרגיש את ההשפעה המיטיבה של הפעלת הנקודות הללו בשיפור הסרקולציה של הזרימה האנרגטית בגוף כולו. בסין, למשל, הקימו 'שבילי רפלקסולוגיה' מרוצפים באבנים חלקות בגדלים שונים כדי שאנשים יוכלו ללכת עליהן יחפים. הפעלת הנקודות הללו משפרת את הבריאות הכללית של הגוף ומפחיתה מתח וחרדות.

    5. שיפור היציבה ומניעת כאבי גב
    הליכה ברגליים יחפות, בעיקר על משטחים לא שווים (כמו אבנים, חול ים, אדמה ודשא) משפרת מאד את היציבה כי שרירי הרגליים, הגידים והמפרקים בכף הרגל עובדים בצורה הרבה יותר הרמונית והוליסטית. חיזוק שרירי הרגליים והמפרקים בצורה כזו משפרת מאד את היציבה ועוזרת למנוע כאבי גב.
    פרישת הבהונות בזמן הליכה יחפה מאפשרת חלוקת משקל רחבה יותר ועוזרת גם היא לשיפור היציבה.

    6. עור חלק ופילינג טבעי
    ללטאות, שהעור שלהן מתחכך באופן תדיר באדמה, יש עור חלק להפליא. בדומה לכך, הליכה בכפות רגליים יחפות (במיוחד על משטחים טבעיים כמו חול או אדמה) תעשה פילינג טבעי לכף הרגל, תסיר תאי עור מתים ותעזור למראה ותחושה חלקה יותר של כף הרגל.

    7. הפחתת פציעה בכפות הרגליים ומניעת זעזועים בעמוד השדרה
    המדרסים המובנים בתוך הנעל עלולים ליצור החלשה ואף ניוון של הקשתות התומכות בכף הרגל. ככל שהקשתות הללו יהיו חזקות וגמישות, הדבר יוביל במישרין לבלימה טובה יותר של זעזועים בעמוד השדרה ואף הפחתה בפציעות בכף הרגל עצמה. הליכה נכונה ומודעת בכפות רגליים יחפות עוזרת לשקם מקרים של פלטפוס או אולפוס (תת מתח או אובר מתח של הקשתות בכף הרגל), מחזקת את הקשתות ומגמישה אותן.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 4 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השלישי: הנודניק עם המדיטציה שוב כאן…]

     

    להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים שהם "מורמים מעם"…

    הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
    הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן.
    וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.

    הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
    כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…

    מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.

    מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
    והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
    מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה" מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
    שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
    והזדהות תמיד תוביל לסבל.

    הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
    זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
    ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
    כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות, בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…

    למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות, כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.

    אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.

    היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו עם מה שלא אמיתי והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.

    הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
    עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
    ואז אני חווה שוב את הקסם.
    ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות, והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.

    זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני, הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.

    אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
    אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
    אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
    היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
    ואז המסיכות נושרות
    ואני נשאר פשוט,
    בלי להיות דבר.
    ועם זאת
    להיות
    הכל.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 3 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השני: הסם הזה עדיין חוקי]

     

    תעשו יוגה, תעשו מדיטציה, כדאי לכם!

    איזה מעצבן זה כל הזמן לשמוע את אותו הדבר, אה?
    אז למה כשזה מגיע מהמיינד שלנו (אוסף המחשבות, רגשות או כל תנועה מנטלית) אנחנו נותנים לזה יד ומעודדים את זה?

    הסיבה פשוטה:
    התרגלנו.
    מהרגע שנולדנו, הסביבה שלנו (ההורים, בני המשפחה וכל מי שסביבנו) כל הזמן מעודדים אותנו לחשוב ולהשתמש בשכל.
    לא רק שזה מה שלמדנו, גם לימדו אותנו שכל הדבר הזה (מחשבות, רגשות, אופי ואגו) זה אנחנו.
    אז לא ניתן לו כבוד?

    ניתן גם ניתן.

    השכל שלנו הוא המלך. הוא יושב בכיסאו הרם ושופט כל מה שהוא רואה:
    האדם הזה? מכוער.
    האשה הזו? מעצבנת.
    הממשלה הזאת? מושחתת.
    אני? שמן מדי.
    ספורט? בחיים לא תצליח, בשביל מה לך לנסות…?

    מחקרים הראו שהחשיבה שלנו, ברובה המכריע, חוזרת על עצמה. יענו רפטטיבית.
    ולא רק שהיא רפטטיבית, היא גם שלילית ברובה המכריע.
    כמה מכריע? כ-90 אחוז מחשבות שחוזרות על עצמן + כ-95 אחוז מחשבות שליליות (על עצמנו או על הסביבה).

    אז פלא שאנחנו בסטרס?!

    אז מה עושים? קודם כל מזכירים לעצמנו שאנחנו רואים את המחשבות ולכן בהכרח לא המחשבות,
    כלומר אנחנו לא אוסף הקשקשת האינפנטילית ברובה שמציפה את תודעתנו.

    ואיך אנחנו מזכירים לעצמנו את זה?
    כבר הבנת, נכון? בעזרת מדיטציה.

    מהי מדיטציה?
    מדיטציה זה שם מפוצץ ושיווקי עד מאד
    ל-"פשוט שב ותראה מה קורה בתוך הבית שלך…"

    בהתחלה אנחנו נכנסים נדהמים לבית.
    האורחים עושים קוק ושוברים את הרהיטים…
    אנחנו רואים את הבלאגן.
    בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים בכל פינה.
    האגו יושב לו על כורסא נוחה, חיוך מסומם מרוח על פניו.
    "מה המצב, גבר?" הוא שואל אותי.
    "רוצה שורה?"

    התשוקה נמצאת בחיקו, חצי מעורטלת.
    היא מביטה בי בחצי עין פקוחה ובקול מפתה אומרת: "עזוב אותך מדיטציה, חדר השינה למעלה ריק…
    ואם לא בא לך סקס, תמיד אפשר לאכול משהו…"

    אחרי ההלם הראשוני, אני ממשיך לעמוד ולהתבונן בהם.
    אני לא מגיב. אני לא זז מהמקום.
    אני שם לב שאני עומד כאן, והם עומדים שם.
    אני מרגיש את הגוף שלי, אני נושם לאט.

    האגו מתחיל לזוז באי נוחות, מתפתל אפילו.
    התשוקה חולצת שד וביד השנייה מציעה לי סושי.

    אני לא מגיב, לא זז. נושם.
    זה הבית שלי.

    האגו קורא לשני גברתנים: עבר ועתיד.

    הם מתקרבים אליי במבט מאיים.

    "אתה זוכר מה היה אתמול? איזה קטעים, אה?" שואל אותי עבר.
    "מה אתה מבזבז את הזמן, יש לך תכניות!" צועק עליי עתיד.

    אני מביט בהם ובקור רוח מתעלם.
    יש לי גוף, הבגדים נוגעים בעור, הנשימה נכנסת ויוצאת.
    אני חי.

    האגו מגביר את המוזיקה. טראנס, מוזיקת פופ, מנגינות מציפות את החדר.

    הנשימה היא הכינור שלי.
    האוויר הוא הקשת.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם ש
    אני כאן, הם
    אני כאן, ה
    אני כאן
    אני כא
    אני כ
    אני
    אנ
    א

    החדר נעלם.
    אני יכול לנוח.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 2 – הטור של ניב דור כהן

     

    [לטור הראשון: הארה אינסטנט]

     

    היום יצאתי מסטול משיעור היוגה. שוב.

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר.
    אני מתחיל את התרגול בישיבה, עוצם את העיניים ומפנה את הקשב פנימה.
    מחשבות על גבי מחשבות, חוסר נוחות, כואב לי פה, כואב לי שם, מגרד לי בירך, מעניין מה זה…

    תחזור לנשימה.

    תמונות עולות, כמו גלים מתנפצים בים. שקט רגעי מתחלף ברעש ובחוסר מנוחה. תנשום. תהיה עם מה שיש. אל תדחה דבר. אל תצמד לדבר.

    תהיה עד.

    רעש מבחוץ. ילד בוכה. כלב נובח. אלו רק צלילים שמופיעים במרחב הקליטה. המרחב עצמו דומם. מה שבתוכו נע. אני זה המרחב, ולכן אני דומם. כל השאר רועש.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הנה השקט המבורך. לא. שוב נפלתי לפרשנות ותגיות. גם לומר "אני שקט" זו מחשבה. תחזור להיותך מרחב.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הוויתי מתבוננת בכל מה שעולה. בלי להתפס על דבר. בלי לדחות דבר. ולפתע – שמיים.

    אני פוקח עיניים ומביט על הסטודיו. תלמידיי ישובים בדממה. הריקנות מלאה עד גדותיה. אני מסטול. אני רפוי. אני מסופק.

    ניסיתי הרבה סמים בחיי.
    פטריות, לסד, אקסטזי, mdma, גראס, טבק, אלכוהול.

    נחמד.

    אני מעדיף יוגה.

    תרגול יוגה הוא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים,
    וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 1 – הטור של ניב דור כהן

     

    "אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
    בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

    טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות. סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

    הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

    זה לא היה כך תמיד.

    תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

    עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

    סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.
    מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ומאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".
    התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

    בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ופרהמהמסה יוגננדה.
    מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
    שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ושרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

    בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.
    מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

    תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.
    כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.
    הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.
    הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.
    ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.
    וסקס, כידוע, מוכר.

    השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.
    ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".
    השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
    אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

    בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.
    שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.
    הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.
    בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".
    בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

    ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

    אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
    כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.
    תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
    תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!
    הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

    תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.
    יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

    למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
    אין בזה גם צורך.
    המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.
    די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.
    השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר

    ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
    ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
Close