שחר בסטקר

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 12 – הטור של שחר בסטקר

[לטור האחד עשר: ללכת לישון כועסים]

 

הוא מספר לי אתגרים מהעבודה שלו, משתף במחשבות, ספקות, מורכבויות.
פתאום אני מרגישה ניצוץ של תסכול, חוסר נחת וקושי להקשיב.

בדרך כלל יש לי איזו עצה חכמה, דחיפה, תמיכה או חיזוק.
היום, נאדה.

מקשיבה לו ומרגישה שידי רפו.
כאילו אין לי איך לעזור עם התסכול והבלבול שלו.
מרגישה איך הגוף שלי מתמלא אנרגיה קרבית שהיא לא שלי, לצד אנרגיה של חוסר אונים – איך אני יכולה לעזור עם זה בכלל? מה אני מבינה בזה? זה לא העולם שלי?…

מרגישה כאילו פג תוקפה של הוויזה שלי להיכנס לעולמו.
יש רגעים כאלה.

בדיוק אז, ראיתי מול עיני את הפח שאני עומדת לפול אליו.
פח של אדישות מטובלת בציניות. מתרחקת ממנו כדי לא להגיד דברים מטופשים.

והנה עוד פח מוכר עומד פה לפני… פח של עודף עצות, הצפה במידע ופתרונות. הצגת כל הכלים ועקרונות לחיים באושר שאני יכולה להציג על חלון הראווה שלי כרגע.

שני הפחים האלה הם מתכון לריב בטוח.

שניהם מרחיקים אותי מהכוונות העמוקות שלי: להיות לו יד ימינו.
להיות לו קיר תומך ויציב.
להיות עבורו מעקה בדרך שיוכל להישען עליו ובעזרתו להתקדם.
להיות עבורו משקפת נקייה להתבונן דרכה במודעות ובתשומת לב.

אז עצרתי שנייה והרגשתי את כל אותם רגשות.
חוסר אונים, בלבול, ספקות, תסכול, עצבנות, חוסר שקט וקושי להתרכז בדבריו.
עצרתי והרגשתי.

נשמתי ודיברתי את עצמי פשוט. כמו שזה.
"איזה באסה. אני מרגישה שאין לי איך לעזור לך כרגע, מרגישה שממש אין לי מה לומר או להציע. סליחה. מרגישה שאני לא מבינה בזה ופשוט לא יכולה לעזור."

הוא הסתכל עלי בהפתעה ורוך… שתק…. וחייך.

אז במקום ליפול לפחים המפתים,
ובמקום לשאול בחוסר סבלנות "אז מה אתה רוצה ממני??"

שאלתי בפשטות ובסקרנות כנה:
"מה אתה צריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור לך?"

אמר שלא זקוק לשום דבר מיוחד.
שאם הוא מדבר הוא זקוק להקשבה, וזהו פחות או יותר.

אוטומטית רגשות האשמה שלי כבו. הבנתי שלא נדרש ממני כמעט דבר, מעבר להיותי אתו כפי שאני כרגע.
להיות עבורו משענת, קיר תמך ומשקפת נקייה אני יכולה די בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
רק מעצם היותי מרוכזת וקשובה. נוכחת.
ובמקום לנסות למצוא פתרונות שרחוקים ממני כרגע, ולהיות מתוסכלת שאני לא ממלאת את "התפקיד" שלי כמו שהייתי רוצה.
אני פשוט יכולה להיות. להיות. להיות.

תקשורת מקרבת זה לא רק לדבר צרכים ורגשות של עצמי.
תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים לדייק את הצרכים שלהם ממני, ברגעים שונים בחיים.
תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים להבין איך אני יכולה לעזור להם.
תקשורת מקרבת זה לשאול- "מה אתה צריך ממני עכשיו? למה אתה זקוק?"
תקשורת מקרבת זה גם להצליח לומר בכנות-
"אינני יכולה להיות עבורך כרגע. אני לא פנויה." /
"מרגישה תסכול כי לא יכולה לעזור." /
"אני מבולבלת כי אין לי מילים. מרגישה חוסר אונים מול מה שאתה מביא ולא נראה לי שאני האדם שיכול להועיל לך כרגע."
תקשורת מקרבת זה לעזור לאהובים למלא את הצרכים שלהם, בעזרתך או בלעדיך

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 11 – הטור של שחר בסטקר

[לטור העשירי: השקעות בבורסת הזמן]

 

הכי שונאת בעולם
ללכת לישון כועסים.

זה שורף אותי מבפנים,
מרגישה חנוקה,
לא נוח לי בשום חלק בגוף.

עצם הרעיון פוגע בי
יותר מכפי שהייתי פגועה קודם לכן.

זה גורם לי להרגיש עצב, בדידות, תסכול מאוד גדול.
אני מרגישה חסרת אונים.

אני רואה את החומה בינינו נבנית
אבן על אבן,
מכל נשימה שלך אחרי שהצלחת להירדם
כשאני בצד שלי עדיין מתהפכת בחוסר שקט.

חוסר שקט… כן.

הצורך הכי חזק שלי לשקט, הרמוניה, שלווה
נפגע בבטן הרכה.

חסרה לי תחושת הביטחון הזו,
לדעת שגם אם רבים אנחנו יחד.

אבל עם הזמן אני מצליחה להבין,
צעד צעד,
לאט לאט…
שהרעיון הבלתי מתקבל על הדעת הזה:
*ללכת לישון כועסים*
פשוט מאוד
מבוסס צרכים אחרים,
שאינם שלי כרגע.

צרכים כמו:
אמת, ביטוי עצמי, נפרדות, מרחב, שקט.

לפעמים מדהים להבין את ההתנגשות הפשוטה ביותר-
מה שגורם לך לשקט, הוא בדיוק מה שמפר אצלי את השקט.

כדי לחזור לעצמי אני זקוקה לחיבור
ויש אנשים
שכדי לחזור לעצמם הם זקוקים אך ורק
לעצמם.
בשקט.

ובמקום לראות את החומה נבנית בינינו,
הוא רואה אותה מתפרקת באותם רגעים בדיוק.

ולכן הוא מצליח להירדם.
כשאני לא.

זו אמנם שפת התמודדות אחרת לגמרי משלי
אבל אין לי ברירה אחרת
מאשר לנסות להבין, לתרגם לשפתי,
ולחכות בסבלנות שיבנה כאן עולם
אחרי סוף העולם שלי.

אף פעם אין דרך אחת.
ותמיד
האמת נמצאת במפגש הדרכים.

שם אני רוצה לחיות את חיי,
במקום בו הדרכים נפגשות.
במקום בו אין מנצחים וצודקים,
במקום בו יש רק
אנשים.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 10 – הטור של שחר בסטקר

[לטור השמיני: שפת ההתנהגות]

 

כמה מילים על בורסת הזמן.

אנחנו כולנו אנשים עניים. עניים בזמן.
וזמן, גבירותיי ורבותיי, הוא אחת השפות החשובות בהן מדברים אהבה.
אז יש פה בעיה.
זוגית, משפחתית, חברתית.

למה אני מתכוונת?
היום, בעידן המירוץ הבלתי פוסק שאנו חיים בו,
ובאופן ספציפי הורים לילדים צעירים שמנסים לכלכל ולגדל משפחה…
אנשים הופכים לעניים מרודים.

לא בכסף או באוכל חלילה,
עניים בזמן.
אין לנו זמן לעצור, לחשוב, להתלבט,
בעיקר אין זמן להיות יחד, בלי איזו מטרה מיוחדת.

ואם לפתע יצוץ קמצוץ של זמן,
הוא מיד יתמלא במשימה אחת או שתיים.
פשוט כי תמיד יש איזו טו-דו-ליסט שמחכה בצד.

בסדרי העדיפויות שלנו נלחמים להם אלה באלה העבודה, המשפחה, הילדים, החינוך, הקניות, התורים לרופאים, הבית, האוטו, הגינה, השכנים, הקהילה, הספורט, השינה, ההנאות, החברים… וכן, גם הזוגיות.
אז אי אפשר להאשים אף אחד שמה שמרגיש לנו דחוף וקיומי (כמו עבודה, תיקונים, תורים, מוסך וכ"ו) דוחק למטה את הצורך הבסיסי של מערכות היחסים האינטימיות שלנו – הצורך בזמן איכות שקט ונקי.

כי למי יש זמן פשוט לשבת ולהשתעמם ביחד?

כי למי יש סבלנות לעצור את הריצה ולשבת רגע יחד על ספסל?

כי למי יש אורך רוח להשהות כמה משימות כדי רק רגע להסתכל אחד על השנייה?

אכן, לפעמים זה לא פשוט. הרבה פעמים יש לנו כל מיני "מחירים" ו"מסים" לשלם כדי להשקיע זמן איכות משותף עם אהובים שלנו.

למשל: לשחרר מעט שליטה ולסמוך על מערכות תמיכה (בייביסיטר/סבים), או לבטל תכניות עם חברים, או לחכות עם עוד פרק של בית-הנייר, או להשאיר כלים בכיור עד מחר.
כל אחד מה"מיסים" שלו.

כעת, אגיד לכם סוד פשוט מאוד על משאב הזמן.
כשמשקיעים אותו במערכות יחסים שחשובות לנו, זו מניה שעתידה רק לצמוח. גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך! ואין הרבה מניות כאלה בבורסת הזמן.

וגם: השקעת זמן איכות היא השער שלנו להרוויח במניות אחרות:
אינטימיות
הנאה
היכרות
רוגע
הקשבה אמתית
תמיכה

רק אם אני משקיעה זמן באדם שאני אוהבת
אני באמת יכולה להצליח לומר לו:
"אני רואה אותך"
"אתה חשוב לי"
"אני זקוקה לך"
"אתה מעניין אותי"

רק אם אשקיע זמן "סתם" להיות אתו,
אצליח לדבר בעוד שפות של אהבה:
מגע
מחוות
מילים

תשקיעו זמן באנשים שיקרים לכם,
תשקיעו זמן במערכות יחסים קרובות.
אין סיכוי שתפסידו מזה.
אתם בעצמכם כבר תדעו מיד מה הרווחתם.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

[לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

 

*סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

שפת ההתנהגות.

***
סיפור שהיה כך היה:
אתמול היה יום מבוזבז.
האמת, גם מתסכל ומכאיב.

ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
כביכול, העברתי אליה אחריות.
"את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

*** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
האמנם?

בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

***

עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

אבל מה בעצם קשה בזה?
זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

***

עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

***

מי שקרא עד לכאן, שאפו.
אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

***

תודה לסבלנים שקראו.
כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
אשריכם.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

[לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

 

אתמול נלחמתי עם עצמי.

לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
קשים
שלקחו אותי למטה ברגע.
השתלטו על כל ההוויה שלי.

הרגשתי
פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
כמו תמיד.

אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
הם פה כי יש להם תפקיד.

הם לא באו לעשות לי רע,
אלא לעורר אותי, לנער אותי,
לשאול אותי שאלות חשובות.

אז וויתרתי, נכנעתי להם
נתתי להם להשתלט עלי
וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

בשלב הבא עלה בי צורך גדול
לשתף את השותף שלי.
הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

כי מה יקרה?
אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
לא ייבהל ולא יהדוף.
פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
להבין אותי.
או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

אז בשלב האחרון
קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
הבריכה של הכנות, החשיפה,
הבריכה של הפגיעות.

החלטתי להאמין, בלב ובראש.
להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
ושיתפתי. ובכיתי.
והייתי חלשה כל כך.

מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
ואהבה גדולה.

בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

[לטור השביעי: זהירות הצפה בבית]

 

לא מזמן הייתי בהופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים.
אסף אבידן לבדו על במה מפעימה ודרמטית. לא חשוב איפה.
הוא כמובן סיים את ההדרן עם השיר "Reckoning song", שיר שמדבר על תחושת הפספוס והחרטה שמצטברת לנו אחרי פרידה מאדם יקר.

תוך כדי השיר הוא דיבר קצת… הרבה…
וביקש מאתנו לעצום עיניים ולדמיין.
לדמיין ממש,
מישהו.

אחד כזה שכבר לא בחיים שלכם,
וכשאתם חושבים עליו מתעוררת בכם חרטה.
אחד כזה שנעלם לכם.
אחד כזה שהייתם אומרים לו כך וכך, אם רק הייתם יכולים.
אחד כזה שהיה חשוב לכם פעם, ואולי עדיין.
אחד כזה שהולך אתכם עד היום, וחוזר בחלומות.

אז אסף ביקש ממני לדמיין פרצוף.
לדמיין אותו יושב מולי.

עלו לי כמה פרצופים
יקרים
ישנים.

הם עלו שם לידו, ליד אסף,
והם הזכירו לי כמה אהבתי אותם וכמה הם היו עבורי משענת וחיבוק.
כמה הם הצליחו לאהוב אותי כמו שאני,
וכמה הם מילאו את ימיי בשמחה וצחוק.

אסף גרם לי להיזכר ברגעים של חברות פשוטה כזאת,
שאפשר לדבר בה על הכל.
להיזכר בימים של ילדות, של תמימות.
להיזכר בניסיונות ראשוניים של בגרות והתבגרות.
הפרצופים האלה הסתכלו עלי בחמלה ובגעגוע.

החרטה החליפה צבעים.

מאשמה וטינה
לתובנה,
להשלמה,
לאחריות.

הבנתי
שהם לנצח יהיו חלק ממני,
לא רק מהעבר שלי אלא הם חיים כאן איתי, בתוכי.
הם הפכו אותי להיות מי שאני.

הבנתי גם את עומק האחריות שיש לי על פרידות מאנשים והתרחקות טבעית,
אבל גם על הקשרים שעדיין קרובים ופועמים בחיי.

הבנתי כמה אני מודה להם.
ולי.

אם הייתי יכולה לומר להם משהו שלא אמרתי,
זה את כל זה. ככה.

אז הנה.

ואם הייתי רוצה ללמוד מזה עוד משהו,
זו ההבנה:
שגם אם כדרך הטבע אנשים יוצאים מחיי, אשתדל תמיד לוודא שאני עושה הכל
כדי שהם ידעו מה הם בשבילי,
מה הם מאפשרים לי,
מה הם גורמים לי להרגיש ולהיות,
מה אני רואה בהם,
על מה אני מודה להם.

ואשתדל לעשות זאת
בזמן אמת.
בחיי.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

[לטור השישי: קירות]

 

למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
אז אנחנו מתמלאים
עד כדי
הצפה.
עד כדי חנק.
ואולי טביעה.

בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
שוכחים איך לשחות.
לא מוצאים פתחי ניקוז.

אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
"השגרה ניצחה אותנו"
"אנחנו כמו כולם"
"אין מה לעשות"
"אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

ואז
מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

ומעל הכל קם לו הפחד,
אפשר אפילו לקרוא לו…

בהלה!

מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

בשורה התחתונה-
האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
היא זקוקה לנו,
שנדע ונבין עמוק בבטן-
שהיא אנושית

בדיוק כמונו!

גם היא טועה ומועדת,
גם לה יש גבולות,
גם לה לא תמיד מסתדר,
וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

אם נדע את זה ונסלח לה,
יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
להתפנק בו
להתעמק בו.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

[לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

 

שירו איתי:
איך קיר נולד?
כך פתאום
בהתחלה זה חונק
ואז הוא עומד בינינו,
וכולם שותקים
ופתאום-
איזה קושי
לפרק אותו,
איך קיר נולד
כך פתאום?……

כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
בין אחים שפספסו יומולדת,
בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

בין בני זוג סתם כי שגרה,
או לא חיבקו כמה ימים,
או אין סקס,
או יש ילדים,
ועבודה וכביסה וכלים.

כך לפתע,
נולדים קירות בין אנשים
בין אנשים קרובים ואוהבים.

וקיר מטבעו לאט לאט
צומח לגובה,
שורת לבנים ועוד שורה,
לא רואים רגליים
ואז בטן
ואז בסוף נעלמות העיניים.

וכך לא רואים זה את זו,
לא שומעים
נחבאים
שותקים.

כל כך קשה לפרק קיר!

כי הקיר מהר מאוד מתכסה
כעסים, עלבונות, כבוד,
דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

הזמן עושה את שלו.
עובש
יובש
מרחק

הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
(למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

קודם כל מעזים לראותו,
אז להצביע עליו,
לדבר עליו,
לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
בלי פחד.

לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
לא כך נופלים קירות.

רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
כל אחד מצדו השני,
ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
נצליח ליצור בו חורי הצצה,
ולפרק בו עוד לבנה.
אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
יחד.

והכי חשוב-
לסלוח לעצמנו עליו
כי לא רק בינינו הוא נולד
הוא תופעת טבע.
כל יום נולד לו
עוד קיר.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

[לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

 

אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

תכירו, אדון אמון.

אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

לאדון אמון יש אהובה– ?– גברת אמונה.

אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

והשלווה, היא מולידה חופש.

חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 4 – הטור של שחר בסטקר

[לטור השלישי: בעירום]

 

אני קוראת ושומעת את כל אותם טקסטים של יום האישה.

"אהבה עצמית-חופשית, את אנושית!
את עוצמתית עצומה חזקה מדהימה.
אין כמוך.
ליופי אין צורה וצבע, אין לו גודל.
זה בכלל לא היופי זה האופי,
אז עופי על החיים שלך.
את מיכל מכיל הכל,
נפש רגישה חכמה
בגוף שיודע לברוא
ולהיות אלוהים".

אני קוראת וחושבת:

איפה אני??
אישה-אמא-עצמאית-רגילה
כמו כולן.
עובדת-מגדלת-מחנכת-רצה-שורדת.

רוצה לאהוב את עצמי אהבה חופשית
לזכור שאני אנושית,
רוצה לרקוד בביקיני על החוף
רוצה שיהיה לי טוב.
ככה. עם עצמי.

אבל בפועל
מוחקת כל תמונה שקצת לא מחמיאה,
לא נהנית להסתכל במראה.
מסתכלת על עוד שומן, עוד שערה.
רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים
ולא את הלילות בהם אני מניקה ערה.
רואה את המשקל שמכעיס אותי כל פעם
ולא את זה שאני גיבורה.

רוצה לשחרר את עצמי מציפיות לא ריאליות,
לשחרר שליטה,
לשחרר אחיזה,
לשחרר אל תוך הכאן ועכשיו,
להתמסר וליהנות בפשטות.
להיות יותר קלה,
פחות כבולה.

בפועל
מרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי.
אזוקה בציפיות מעצמי
להיות הכל במקביל.
הבנות, הגמילות, ההרדמות, החינוך, העסק, ההתפתחות, הטיפול, התמיכה, הבית, הניקיון, הכביסה, הכלים.
ג'אגלינג של החיים.

הכל נחוץ, תמיד במרוץ,
לא מקשיבה לשום תירוץ.

הכל מורכב, כבד, מסורבל.
חבל!

רוצה להתעורר לעולם החדש.
רוצה לעורר השראה,
לאהוב אותי, לחגוג אותי.
להיות בטוחה ביופיי
כמו שאני בטוחה באופיי.

אבל בפועל
אני מחלקת הביקורת הכי מחמירה של עצמי.
שופטת ומבקרת, מחמירה וחוקרת.
רצה מיד לאשמה ובושה,
רק אני לעצמי ככה קשה.

וזה משפיע על הכל. גם עלינו.
משפיע על יחסי הכוחות,
על ציפיות ואכזבות,
על הנחות מוקדמות,
זה משפיע על חלוקת המטלות,
משפיע אפילו על חדר המיטות.

כשאני רחוקה מעצמי אני מתרחקת גם ממנו.

רוצה להיות המודל הכי משחרר ומעצים לבנותיי
רוצה להיות המורה הכי טובה לאהבה עצמית.

אבל בפועל יודעת.
כמו שאני רואה אותי, כך אראה אותן.
וכך גם יראו את עצמן!
זה לא המילים שאני לוחשת להן לפני שהן נרדמות
ובעיקר לא אלה שאני אומרת בגאון.
זה המעשים שלי, המחשבות שלי,
זה בתוכי. מאיר החוצה.

*

אז למה יש יום האישה – אתם שואלים?…

כי כנראה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות.
לי עם עצמי.
לנו הנשים.
לנו הא.נשים.

הלוואי שהייתי פחות מלקה את עצמי
ופשוט יותר מלכה!

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 3 – הטור של שחר בסטקר

 

[לטור השני: הרגע הזה]

 

רוצה לספר לכם על מערכת היחסים הכי דפוקה בחיי.

אומרת בלב שלם וגאה שכל מערכות היחסים בחיי, עם האנשים הקרובים והרחוקים לי טובות, בריאות, מאוזנות, משתדלות.
אנושיות כמובן, לא מושלמות, אבל עושות לי טוב, ממלאות אותי.
רובן ככולן מאופיינות בסה"כ בהדדיות, שותפות, תקשורת, התפתחות, כנות, איזון, אהבה.

יש רק אחת שממש נעלמה לי מהרדאר לאורך שנים.
זה לא שהיא תמיד הייתה מנותקת. הרי נולדנו אחד, אבל עם השנים, הלכנו והתרחקנו.

אני והגוף שלי.

מערכת היחסים הדפוקה של חיי.

כשאני עוצרת להתבונן על הקשר הזה אני מבינה בעצב גדול(!) שמה שיש בה זה:

שליטה שלי בו, חוסר איזון.
ציפיות לא ריאליות שבצידן אכזבות.
חירשות ועיוורון מצדי : לא רואה אותו. לא קשובה אליו. כמעט מתעללת בו.
לא קשובה לצרכיו, לא עוצרת להעניק לו רוך, מנוחה, הזנה טובה.
לא מקבלת אותו כמו שהוא, מבואסת עליו, כועסת עליו.
חונקת אותו בגבולות ומגבלות, משתקת אותו, חוסמת אותו לעיתים.
לוקחת ממנו את החופש הענק הפוטנציאלי שנולד איתו.
כמעט ולא רואה את ה'יש' ומתמקדת ב'אין'.
לא רואה כמה הוא יפה, בריא, חזק, גאוני!!

כפוית טובה שכמותי.

והוא מצדו?
מעניק לי ברוחב לב.
בריא בשבילי (טפו חמסה).
מתפקד, מאפשר לי, מפרגן לי.
מרים אותי כל בוקר, מרדים אותי כל לילה.
הרה פעמיים, ילד פעמיים, ייצר חלב, מחמם בגופו את גופם של אהוביי.
מאפשר לי מיניות מהנה ושופעת.
מצידו השמיים הם הגבול, החופש הוא אינסופי.
הוא מעניק לי ללא תנאי, אוהב אותי,
העבד שלי, הולך אחרי כעיוור.

אין פה לא הדדיות ולא הערכה,
אין פה שותפות, אין הוקרה.
אין באמת אהבה.

וכשאני אומרת את זה, ומבינה את זה יותר לעומק בתקופה לאחרונה…
עולה בי עצב עמוק כמו בור בחזה, כמו משהו שמושך אותי עמוק פנימה לתחושה של חוסר, שיתוק, חולשה.

כי למה??? איפה ההיגיון?

אני כל כך טובה עם אנשים, בונה ומפתחת מערכות יחסים טובות ומזינות….
ואת גופי הפיזי משאירה מאחור?

והרי אני מבינה: שאנחנו בני-האדם יצורים פיזיים קודם כל.
חווים את החיים דרך הגוף, הוא המפתח שלנו כמעט להכל.
גם לאינטימיות, קרבה, תקשורת, עונג, תובנות, חיבור, הנאה…
הגוף שלנו הוא רדאר, הוא מסנן, הוא מפתח, הוא מצע לאושר.

והרי אני יודעת גם: שכל חיבור עם החוץ מתחיל מחיבור עם הפנים;
ושחיבור עם הגוף מאפשר אינטימיות אמיתית ועמוקה, כזו שבידיה לרפא הכל.

אז כשאני מבינה את זה, עצוב לי.
וכשאני שוהה קצת עם העצב הזה, מסתכלת בו בכנות בלבן של העיניים, נותנת לו מקום…
אז –
העצב הופך לתחושה המוכרת של חוסר-שקט בגוף, נמלול כזה בידיים, חשמל.
מערכת עצבים שרוצה לפרוק, להעביר את התחושה, להעלים אותה.
הגוף קורא לי: "שחר, תקשיבי לי רגע!"
ושוב, האינסטינקט הוא להעביר את התחושה הלא נעימה שלו, להתעלם ממנו.

מיד אני רוצה לנער מעלי כל חוסר שקט.
עוברת לתפקוד, משימתיות מטורפת, ריצה מדבר לדבר, לא עוצרת.
כך אני מאלחשת אותו, משתיקה אותו.

ואז הוא מוריד את ראשו,

העיניים שחיפשו את מבטי מוותרות (אך לא מתייאשות ממני).
ולמרות זאת,

הוא ממשיך לאהוב אותי בכל מעודו.

לאחרונה חוויתי בעוצמה את התובנה הזו וזה גורם לי לשאול שאלות על כל מערכות היחסים האחרות שיש לי בחיים.

ומתוכי מבעבעות המילים:

"גוף שלי,
אהוב שלי.
אני לומדת אותנו עכשיו,
אני מבינה לאט-לאט עוד ועוד.

אני מבטיחה להשתדל, לא מבטיחה לקיים.

אני רואה אותך עכשיו,
אני מרגישה את האהבה שלך ומודה עליה.
מודה עליך.

מבקשת ממך
סליחה.

שלך לנצח,
אני"

__________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.

להגיב

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

 

[לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

 

איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
היא נכנעת לשקט.
הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
מאבדת שליטה.
מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
שהכל יישאר אותו דבר.

באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

כמובן, זה לא תמיד ככה.
יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

לדעת ש…
יקבלו אותי
יעטפו אותי
יחכו לי
ישמרו עלי.

לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

אז ברגע הזה,
כשהיא עוצמת עיניים
אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
עם כל מי שתאהב בדרך.

_________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 

להגיב

קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 1 – הטור של שחר בסטקר

 

כשסבא דן חיזר אחרי סבתא אלישבע,
שנת 46, לפני שהם היו סבא וסבתא ואפילו לפני שהיו הורים של מישהו.
עוד לפני שהייתה כאן מדינה.
רק ניצנים של חיים והגשמת חזון.

"ממש ברגעים הראשונים של ההתאהבות, עוד לפני שאפילו נפגשנו ביחידות" כך סיפרה לי.

דן הצעיר מילא מקום של עוזר נהג בקיבוץ, נסע עם המשאית הקטנה לעיר הגדולה חיפה להביא אספקה.
בחיפה, בכסף הכיס שקיבל לארוחת הצהריים קנה חפיסת שוקולד אחת "מייד אין פלסטיין" ועליה חתם בכתב ידו:

"כאות שזכרתיך,
דן".

"לא בטוח אם הביא לי את זה ממש מיד ליד, אולי שם את זה בחדר שבו התגוררתי עם הבנות.
אבל אני ממש זוכרת אותו, באותו היום. שם ליד הרמפה מאחורי חדר האוכל, איפה שהיום חנות החיות, פורק את המשאית.
את היום הזה אני לא שוכחת."

החודש סבתא אלישבע בת 90.
סבא דן עזב אותה ואותנו לפני שנתיים וקצת כשמלאו לו 95.
הוא עזב מאוהב.
אותנו לא זיהה, אבל ממנה ביקש נשיקות כמעט עד הרגע האחרון.

"כאות
שזכרתיך"

עבורי, המילים האלה עמוסות אהבה.
אהבה בעלת עוצמה בלתי נדלית.
אהבה שרוצה לתקוע יתד של זיכרון ברגעים הקטנים והפשוטים.

להגיד למישהי –
"אני זוכר אותך, אני חושב עליך, את בלבי והנה אות לכך".
להפוך חפץ יומיומי למתנה בעלת ערך עמוק בלי תוקף של זמן ומקום.
להכניס לתוך השגרה הארוכה והמטשטשת גם מחוות קטנות של אני ואתה.

"היו גם משברים" היא חשה חובה לציין  ולהרגיע "לא הכל היה חלק".

"ואיך מתגברים?" אני מיד שואלת.

"אווו, זו תשובה ארוכה. לא לעכשיו" הספיק לה.

למה אני תמיד מסבכת הכל?
למה אי אפשר להבין דבר אחד פשוט: זה אפשרי!
אפשר לחיות חיים שלמים יחד, למרות האתגרים.

היום
בתוך טירוף החיים, השגרה וההורות.
בתוך עידן האינסטנט והגירושין נראה לפעמים שאהבה זה דבר שאם לא אוחזים בו בכל כוחנו הוא חולף ומופר בן רגע.

אבל
זה אפשרי, זה אנושי, זה קיים.

_________________________________________________________________________________________

שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 

להגיב