שלי מרכוס

  • צ'אקרת הכתיבה (10) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק התשיעי – חביתה במלטה]

     

    הי, אז בשנה האחרונה כתבתי כאן על כל מיני רגעים מחיי הכותבת,
    לכל מי שקראו- מקווה שנהניתם (:
    זהו הטור האחרון שלי, מצפה לי שנה מלאה בכל טוב: הספר השני שלי, סדנאות הכתיבה למבוגרים, ילדים ונוער ושפע של רעיונות שיהפכו לסיפורים קצרים.

    חשבתי הרבה איך לסיים את הטור הזה והחלטתי לצייד אתכם בכמה טיפים ועצות לדרך,
    דרכו של הכותב.

    נשמע רוחני ודרמטי מספיק? יופי! אז בואו נתחיל:

    1 – תכתבו משהו.

    דא! שלי, מה את רצינית?
    כן, זה נשמע הכי בנאלי, אבל זה הבסיס ואנחנו הרבה פעמים נמנעים ממנו, מפשוט לשבת ולכתוב. כמה פעמים אנחנו מחכים לרגע המתאים?
    דיברנו על זה כאן כבר שכל רגע מתאים.

    כל דבר יכול להיות משפט התחלה לסיפור, גם:

    "השנה הקיץ הזה חם מדי או
    "תמיד הייתי ילדה טובה" או
    "אני רואה חתול לבן-שחור יושב על אדן החלון וזה מזכיר לי את וודי אלן".

    גם רשימת קניות לסופר יכולה להפוך לסיפור.

    2 – עדיף דקה מכלום.

    דקה של כתיבה, אתם לא תאמינו מה יכול לקרות מדקה אחת של כתיבה. הכל עדיף על דף ריק, או איך שהסופרת האמריקאית ג'ודי פיקו אמרה: "אי אפשר לערוך דף ריק".

    3 – תאספו רעיונות.

    תוך כדי היומיום מסתתרים רעיונות לסיפורים.
    לי יש קבוצת וואטסאפ פרטית שלי עם עצמי ואני כותבת לי הודעות, התחלות של טקסטים, רעיונות, דברים שאנשים אמרו לי, סצינות שרצות לי בראש.
    אני יוצרת לעצמי אוסף של התחלות, חלקן נכנסות לסיפורים, חלקן ייכנסו בעתיד.

    4 – תתלכלכו.

    כתיבה זה דבר מלוכלך, תכתבו ותמחקו, תקרעו דפים, תזיעו, תתאמצו, תצחיקו את עצמכם, תעופו, תדממו על רצפת החדר. אין כזה דבר כתיבה מושלמת, היא תמיד מלוכלכת בהתחלה וזה מה שיפה בה.

    5- תכתבו בשביל עצמכם.

    לא לפייסבוק, לא לאמא, לא לילד שהרביץ לכם בכיתה ג' ואתם רוצים לסגור איתו חשבון על הדף.
    רק לעצמכם.
    אחר כך , אם תרצו לפרסם, תעברו על הטקסט, תורידו מה שלא מתאים לכם לחשוף, תערכו מחדש ותפרסמו.

    6- דברו עם השופטים.

    אלה שכל הזמן יושבים לכם בראש עם פטיש ואומרים: "זה לא טוב, גם זה לא טוב, למה כתבת את זה בכלל, וגם זה לא טוב."
    תכתבו להם מכתב.
    תתחילו ב: "כבודכם, אני יודעת שאתם בסך הכל עושים את עבודתכם, אבל אתם לא חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים, מגיעה לכם איזו חופשה ארוכה?".
    תכתבו לאן הייתם שולחים אותם. שמעתי שזנזיבר מקום משגע.

    7- תתרגלו, תתאמנו, תתנסו, תאתגרו את עצמכם.

    את שריר הכתיבה יש לאמן כמו כל שריר בגוף.

    8- צאו החוצה.

    תשוטטו בעיר שלכם כאילו אתם תיירים, דברו עם המקומיים, תלקטו חומרי כתיבה, תספגו הכל פנימה, תנו לזה לשקוע ופשוט תכתבו מה ראיתם ומה שמעתם, כאילו שזה יומן מסע בארץ אחרת.

    9- בכל דבר יש סיפור.

    צריך רק להקשיב לו.
    משהו שאחותי אמרה בארוחת ערב – זה סיפור.
    הילד חזר מבית הספר ספוג כולו משלולית – זה סיפור.
    מה עוד יכול לשמש כסיפור בחיים האישיים שלכם?

    10- תעשו הפסקה.

    לכו לים, תשקעו לתוך סדרה בבינג', צאו לרוץ, קחו קורס גלישה/ בישול/מקרמה, ואחר כך תחזרו לכתוב.
    גם אספתם חוויות והשראה וגם נתתם לכתיבה שלכם לשקוע.
    הכתיבה, כמו הטבע, פועלת בגאות ושפל, יש לכבד את זה ולהמתין.

    11- שטויות.

    תכתבו ג'יבריש,
    ומילים חסרות הגיון
    ותצחקו על עצמכם, הומור עצמי הוא חיסון הומיאופתי נגד ביקורת עצמית.

    12- אמצו חבר דמיוני.

    תכתבו את הטקסט שלכם כאילו אתם מספרים אותו לחבר:
    "אז אתה שומע? ראיתי חתול לבן-שחור יושב על אדן החלון וזה הזכיר לי את וודי אלן"
    ספרו בפשטות, עם פרטים קטנים ועסיסיים, ספרו לו איך אתם רואים את העולם, הוא מקשיב.

    13- זום אין.

    צמצמו את המצלמה הפנימית שלכם ותתבייתו על פרט מסוים:

    צרור מפתחות זרוק על השולחן,
    חצי כוס קפה ריקה (או מלאה, תלוי מי המתבונן),
    גרב יחידה מוטלת על המדרגה הרביעית…

    תכתבו על זה, נצלו את הפרט הזה כדי לספר משהו גדול יותר.

    אז מה לעשות עם הרשימה הזאת?

    קודם כל להיות איתה קצת, לקרוא אותה, לחשוב עליה.
    אפשר להחליט שבכל שבוע עושים משהו אחר מהרשימה,
    או כמה דברים ביחד,
    הכי חשוב זה…ניחשתם. לא להפסיק לכתוב
    וליהנות מהדרך.

    בהצלחה (: ממני, שלי מרכוס.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    עובדת בימים אלה על ספרה השני.

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (9) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השמיני – תראו לי, אל תספרו לי…]

     

    לפני כמה ימים פגשתי חברה באיזו מסיבת רגאיי,
    היא עמדה עם בירה ביד, קייצית ומחויכת ואיך שקלטה אותי מרחוק,
    פילסה דרכה בין ים הראסטות ובפניה מסר מרגש.

    היא אמרה: "את חייבת להקשיב לזה, שלי! אני חוזרת ממאלטה, פשוט המקום הכי מדהים בעולם ויש שם אי. אי פרטי, שמשפחה גרה בה והם משכירים את הבית שלהם על האי הפרטי שלהם למשפחות או אנשים בודדים ותתארי לך איך זה לכתוב שם. איך זה לשבת שבוע ולכתוב על אי בודד, שלך, מסביב רק ים וים.. בטח ההשראה נשפכת בגאלונים".
    אמרתי לה: "מותק! אני כותבת בזמן שאני הופכת חביתה, אני כותבת תוך כדי קיפול כביסה, אני כותבת ביחד עם המדיח כלים, אני כותבת עם הרעש של הטלוויזיה של הילדים, אלוהים! איך מגיעים לאי הזה?!".

    והשיחה הקטנה הזאת, עם רעשי הרגאיי מסביב וקפיצות הראסטות והבירה סיכמה בערך את הדיון שהיה לנו בסדנת הכתיבה, בדיוק באותו שבוע.

    דיון על השראה.

    ההשראה החמקמקה הזאת, כמו דג בלי קשקשים, שאי אפשר לתפוס אותה וכמה אנחנו מייחלים אליה.
    ואני תמיד אומרת לתלמידים שלי, שההשראה נמצאת בכל מקום.
    ואני גם אומרת שלא בונים עליה, שכתיבה היא עבודה בדיוק כמו עריכת דין, נגרות, רפואה וציור.
    זו אומנות ויכולות שיש להתאמן עליהם, יום-יום, להקצות כמה שעות לכך, להתמיד, לעבור את העליות המשכרות והירידות הכואבות ושוב ושוב ושוב – לכל החיים.

    וכשההשראה נחה – הכי מגניב בעולם.
    וכשהיא לא- זה הזמן לעבוד ולעבוד קשה.

    איך אמרה המורה לידיה אז באייטיז בסדרה האלמותית "תהילה"?
    "אתם רוצים תהילה? ובכן, זה עולה, ובדיוק עכשיו אתם מתחילים לשלם- בזיעה!"
    כן, באנגלית זה נשמע יותר טוב, הרבה יותר טוב, אבל הבנתם את הרעיון.

    זיעה.
    גם בכתיבה, עם החביתה, הכביסה, המדיח, והרעש של הטלוויזיה של הילדים.
    אי בודד במאלטה לא יביא השראה, אבל זה בהחלט יהיה כייף, יעשה שקט בראש, ייתן זוויות חדשות לסיפורים ישנים ורעיונות חדשים בכלל.
    כן, אי בודד במאלטה בהחלט יאוורר את השגרה ויצרוב חוויה חדשה בתאים שלכם,
    אבל החיים הם לא אי בודד.
    לא במאלטה, לא בקריביים ולא באוקיינוס השקט.

    החיים הם חביתה. (אל תעשו מזה סטיקר לאוטו) ואנחנו כותבים דרך החיים, עם החיים ואת החיים.
    האידיאל הוא חביתה במאלטה, גם וגם, ככה וככה , המדיח, הכביסה, החביתה והאי הבודד עם ים , ים וים מסביב.

    אבל אם תשימו לב, תפתחו את הקשב הפנימי, והחיצוני, תסתכלו מסביבכם ותתחילו להיות בלשים בחיים שלכם, כאילו נחתתם עכשיו מכוכב אחר וזאת הפעם הראשונה שאתם מבקרים בחיים הפרטיים שלכם – תגלו כמה סיפורים יש.
    מאלטה שלכם נמצאת כל הזמן מסביבכם: השכונה שאתם מתגוררים בה, האנשים, הקופאית בסופר, מקבץ הנדבות על כסא הגלגלים בפינת הרחוב, ראסטות מקפצות במסיבת רגאיי, הבוס שלכם בעבודה, בני הזוג, הילדים, הסבתא בת ה- 93 ששותה שוט של ויסקי בחמש אחר הצהריים, הים, חודש אוגוסט במזרח התיכון, כובד המנגו על העץ בחצר שלכם, יללת חתולי הזבל המיוחמים בלילות, צעקות הילדים בחופש הגדול, פיתה עם גבינה צהובה בתיק של הבריכה…אני יכולה להמשיך עם רשימה עד מחר.

    זה כאן.

    תכתבו את זה.

    עכשיו אני הולכת לחפש את החברה שלי, לקבל יותר פרטים על מאלטה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    עובדת בימים אלה על ספרה השני.

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (5) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הרביעי – למישהו יש רעיון?]

     

    מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

    אני אוהבת את פורים, זה חג שמאז ומתמיד אהבתי.
    ולא בגלל אזני ההמן (חולת פרג!) או הממתקים או התחפושות,
    אני אוהבת את פורים בגלל העולם הפנטסטי שהוא מביא איתו פעם בשנה.
    פורים הוא אגדה בשבילי, יומיים של עולם אחר שבו הכל יכול לקרות:
    זקן יורד לי עד ברכיים
    שפם ארוך לי אמתיים.
    קרניים לי קרני התיש
    שיניים לי שיני הליש.
    מלפני צמה עם סרט
    מאחורי זנב תפארת.
    כאלה מין יצורי כלאיים, קסומים, עם כוחות על, שחיים בסיפורי פנטזיה.
    אז לכבוד חג החגים, האחד והיחיד, מלך המסכות, השטויות והממתקים-
    נדבר על כתיבת פנטזיה ויצירת עולמות קסם דרך כתיבה.

    מהי פנטזיה?

    פנטזיה היא ז'אנר ספרותי עם כמה מאפיינים שחייבים להיות בו:

    • עולם בדיוני וייחודי, יש לו חוקים משלו שלא קיימים באף מקום אחר.
    • יש שימוש בקסם, בלחשים, בכישוף ובחומרים כמו שיקויים, למשל.
    • קיים מאבק בין טוב לרע. (פנימי וחיצוני)
    • המוות אינו תחנה סופית, יש המשך בדמות רוחות, זומבים ושאר חמודים כאלה…

    הדבר הראשון שאנחנו יוצרים בהגיענו לכתוב פנטזיה הוא העולם.
    העולם הפנטסטי חשוב יותר מן הדמויות ולעתים אף מהעלילה עצמה.
    עולם מורכב, עשיר, ססגוני ומלא בכללים וחוקים ייחודים יצור סיפור פנטסטי טוב!
    אפשר לחוות עולם פנטסטי נפלא באליס בארץ הפלאות, נרניה, הארי פוטר, שר הטבעות, הסיפור שאינו נגמר, הקוסם מארץ עוץ, ובוודאי שתוכלו לחשוב על עוד עולמות פנטסטיים רבים.

    חשוב שבעולם הפנטסטי יהיו כללים, כמו : "אסור להשתמש בקסם בעולם המוגלגים" , במשרד הקסמים הבריטי תוכלו למצוא את מערך החוקים הרחב של "הארי פוטר", כולל שמות כל השרים מאז הקמתו ב 1707, מטרותיו והאגפים השונים שלו, כמו: אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות-
    לגמרי עולם ומלואו.

    אחרי שבראנו את העולם הפנטסטי שלנו (זה לוקח יותר משבעה ימים, אנחנו לא אלוהים) – אנחנו מתחילים למלא אותו.
    לרוב, התהליך הוא מקביל. בד בבד עם בריאת העולם, כבר עולים בנו רעיונות לדמויות ולסיפור שלנו, התהליך מתקיים ביחד. כשנחשוב על דמות, יתלוו אליה כללים ודברים שקשורים לעולם. ולהפך…
    לא לשכוח לתת לדמות הראשית שלנו כוחות על, פרטים ייחודיים, משימה חשובה, קונפליקט שישאיר אותנו במתח וכמובן : אויבים ותומכים.

    הכל יכול לקרות בעולם הפנטסטי: כל יצור שחשבתם עליו אי פעם – יש לו מקום בעולם הזה. כל כוח קסם, לחשים חדשים, כישופים שאיש לא חשב עליהם עוד- כל אלה נכנסים בשמחה לתוך העולמות האלה.

    ולבסוף- העלילה!
    מה המטרה של הגיבור שלנו? מה מונע ממנו להשיג את המטרה? אלו מכשולים (ובעולם הפנטסטי המכשולים יכולים להיות כל דבר!) עומדים בפניו.
    בסיס העלילה הפנטסטית מוציאה את הגיבור (או הגיבורה!!) שלנו למסע.
    מסע בו היא חייבת להשיג משהו, הרבה פעמים מול מימד של זמן דוחק. במהלך המסע היא מגלה דברים על עצמה ומשתנה. בעולם הפנטסטי, היא גם מרוויחה דברים, כמו: יכולות הקסם שלה משתפרות, היא יכולה למצוא קמע או חפץ כלשהו שיעזור לה ובהרבה מקרים- חברים קסומים חדשים שיעזרו לה ויהיו נאמנים אליה לכל אורך הדרך.

    אז למה אתם ממתינים?

    הסיפור הפנטסטי שלכם מכה בשרביטים ולא יניח לכם עד שתכתבו אותו, זהירות: הוא יודע להשתמש בקסמים ולשלוח אליכם דרקונים יורקי אש ואלפיות מכשפות. מואה-אה-אה!

    חג פורים שמח, קסום ופנטסטי.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    לאחר חג הפורים- בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (4) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

     

    למישהו יש רעיון?

    מכירים את זה?
    שנופל עליכם רעיון משמיים?
    שמשהו מבזיק בכם, הגוף שלכם עובר ממצב של שעמום או חלימה בהקיץ למצב של: "וואו, איך אף אחד לא חשב על הרעיון הזה?"
    מכירים את זה!
    אנחנו מכירים את התהליך מילדות, מהרעיונות שהיו לנו בבית הספר (מי אתם חושבים שהמציא את הטוטו שיורה ניירות מגולגלים עם סיכה בקצה? איזה ילד).
    מהרעיונות שהיו לנו בטיול למזרח אחרי הצבא (היי, זה היה נראה טוב בזמנו לארגן מסיבה לכל הישראלים בגואה),
    ועד לרעיונות היומיומיים שיש לנו לגבי החיים (ותודה לגוגל על הדקה התשעים).

    אז יש לנו רעיונות, הם נמצאים באיזה מאגר כזה ולרובינו יש את החכה ביד שבעזרתה אנחנו יכולים לדוג אותם.
    אבל מה קורה אחרי שדגנו את הרעיון והוא מקפץ לנו, מפרפר בדלי?

    מה עושים עם רעיון לכתיבה, למשל?

    אותו רעיון לסיפור סוחף, מותח, מדהים, איך-אף-אחד-לא-חשב-על-זה? שהופך ל: מזל-שאף-אחד-לא-חשב-על-זה!

    מה עושים?

    עוברים על השלבים הבאים:

    1. מספרים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, כמה פעמים, מכמה זוויות.
    2. כותבים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, מכמה זוויות. כך הרעיון מתפתח, משתנה, והולך לכל מיני כיוונים חדשים. או שלא.
    3. נותנים לו זמן בשקט. רעיון טוב לא בורח, הוא נשאר גם אחרי חודש.
    4. מתחילים לכתוב. כתבתם 50 מילים- יש לכם פיסקה.
    5. כתבתם 400 מילים- יש לכם עמוד.
    6. תתחילו לכתוב את העולם של הסיפור שלכם- ויש לכם פרקים ראשונים.
    7. תוסיפו לעולם שלכם דמויות , דמויות מורכבות ורב ממדיות- ויש לכם סיפור.
    8. תכניסו לדמויות שלכם מכשולים בדרך- ויש לכם עלילה.
    9. תכתבו, תכתבו גרוע, אל תאהבו מה שכתבתם, תערכו ושוב תערכו, תתייאשו ותחזרו לזה מחדש- כך משתפרים.
    10. תכתבו כל יום, בשעה קבועה- אתם אומרים למוח שלכם שאתם כותבים.
    11. תנו לכל מיני אנשים לקרוא מה שכתבתם עד עכשיו- הם יעזרו לרעיון שלכם להתפתח ויתנו לכם משוב.
    12. והכי חשוב: רעיון זה כמו החיים עצמם. יש ימים מעולים ויש ימים שמי בכלל רוצה לצאת מהמיטה. אם כך מתנהג הרעיון שלכם- אתם חיים ואתם בדרך הנכונה.

    כדאי למצוא מנטור כתיבה או קבוצת כתיבה, סדנה, קורס שייתן ערך מוסף, תרגילים, אתגרים ושגרה שבה אתם נפגשים עם כותבים אחרים כדי להפרות את הכתיבה ולהחיות אותה על בסיס קבוע.
    ותזכרו- רעיונות באים והולכים, מה שחשוב זה מה שאתם בוחרים לעשות איתם.

    [לטור החמישי: מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (2) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הראשון: שלמות]

     

    השבוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של קהילת הכתיבה שלי את השאלה הפשוטה הבאה:
    למה אתם כותבים?

    אלה הן רק חלק מהתשובות שקיבלתי:

    • "כי אני לא יודע איך לומר"
    • כי זה מדגדג כל כך בקצוות של האצבעות עד שאין ברירה אחרת.
    • כי היא זו אני האמתית.
    • כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני.
    • למה אתם נושמים?
    • כמו חמצן, אי אפשר בלי.
    • כי אחרת אני מסוכנת לציבור…

    ועוד תשובות ועוד סיבות ועוד תגובות.

    מדי פעם אני שואלת את עצמי וכותבים אחרים את השאלה הפשוטה הזאת.

    כמו ילדה קטנה, יחידה ותמה, השמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת:

    למה?

    הרי הזמן שלנו כל כך יקר, יש לנו רשימה שהולכת וגדלה של משימות, מטלות, התחייבויות וחשבונות לשלם. אז למה מכל הדברים בעולם, אנחנו כותבים?

    פתאום מזדמן לנו חלון קטן של שקט ואנחנו לא נלך לישון, לא נזפזפ בטלוויזיה, לא נשתה בירה עם חבר- אנחנו נבחר לכתוב.

    וזה עוד כשיש לנו זמן. מה על הרגעים הכל כך רבים ביום בהם אנחנו כל כך מולטיטסקינג שהכתיבה מתבצעת תוך כדיי כי פשוט אי אפשר אחרת.

    היא מצילה אותנו.

    כי זה כמו חמצן, כי אי אפשר בלי, כי אחרת אני מסוכנת לציבור, כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני… כי האמת- כשאנחנו בוחרים לכתוב , אנחנו בוחרים בנו.

    אנחנו בוחרים בעצמינו.

    אנחנו בעצם אומרים: יש לי רגע קטן והדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע הזה- זה להיות איתי.

    אבל להיות באמת איתי, לצלול לנבכי נפשי, לתת לעט לקחת, להעלות ממעמקיי את מה שיש בי. עכשיו.

    וזה מה שמתקבל בסוף סשן של כתיבה: מה שיש  בי עכשיו.

    וברגע הכתיבה הבא , יתקבל משהו אחר וכן הלאה וכן הלאה .

    הכתיבה שומרת על קשר איתי, היא שומרת על קשר עם האדם הכי חשוב לי.

    וזה הבסיס.

    צייר, אומנית, פסל, משוררת, מעצב, סופרת- כל אלה לא יכולים לחיות בלי האומנות שלהם. זהו יצר שחזק יותר מכל דבר. זהו יצר השרדות .

    קודם כל היצר, קודם כל התשוקה לדבר, אחר כך באה הטכניקה.

    קודם- הלמה.

    אחר כך- האיך.

    וכשיש את ה-"למה", צריך לשמור עליה, כי ברבות השנים, ככל שלומדים את הטכניקה, מבקרים בסדנאות כתיבה, מלטשים ומשפרים את היכולות – ה"איך" עלול להשתלט על ה"למה" וכשזה קורה אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי, מחדש, את אותה שאלה קטנה, יחידה ותמה: למה? למה אני כותבת?

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
Close