צילה זן-בר

  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (10) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור התשיעי של צילה – הנשים שאכלו את הירח]

     

    אמנות הכתיבה באפגאניסטן הייתה בינארית; גברים תרגלו כתיבת אתיות בעברית בשפת הדָרִי ונשים כתיבה סמלית בתבלינים. הן לא היו אורייניות אך העבירו מידע באמצעות סמלים ותבלינים.
    כשהן היגרו לארץ הן הותירו מאחור ריטואלים נשיים כמו טקס הנזיד האדום (אָש-י סוֹרְחְ') שנערך לנערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת וטקס הנזיד הלבן (אָש-י סֶפִיד) שנערך לאישה בשלב המנופאוזה.
    הן עדיין ממשיכות להשתמש בתבלינים לתיבול התבשילים ומתכונים מסורתיים. בכמון, כורכום, אגוז מוסקט, קינמון, זעפרן, פלפל שחור, זנגויל, אך הן כבר לא כותבות בתבלינים. עם בואן לארץ הן רכשו השכלה ואת ידיעת הקרוא וכתוב.

    הגברים המשיכו בכתיבה קליגרפית גם בארץ. היה להם פנקס שירה (דַסְתָּכּ) שהם העתיקו בכתב ידם פסוקים מן המקורות, שירה והגות.
    סבי בערוב ימיו היה איש עיוור והוא זה שאימן אותי בכתיבה קליגרפית על פי המסורת של יהודי אפגאניסטן (מתוך: 'כותבת במקל של כורכום').

    *

    אימון קליגרפי

    על אף עיוורונו סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת.

    אלף שָפָּארַכּ [פרפר קטן]

    בית אֵגָ'אק – [כּירת בישול]

    גימל פָּאי לָאנְג [רגל צולעת]

    אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
    שם זה הכי קשה, הוא אומר לי.
    זה הכי קל, אני מחזירה לו, שם אני נחה.

    לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח.

    *

    לאחרונה התחלתי לכתוב מאמר על כוחן המרפא של הריטואלים כשאני מתמקדת בריטואלים של הנשים האפגאניות. בכל טקס יש יצירה, צפנים, בשמים ותבלינים, מתנות סמליות, סיפורי חכמה, וקומיוניטאס נשי. עדיין הנשים הקשישות מקיימות טקס בערב ראש השנה. טקס שנקרא נְוֶשְתֵּה (כתובים) אחרי שהן טובלות במקורות המים הן מציירות על גופן סמלים של ברכה ורפואה שיגנו וישמרו עליהן בשנה החדשה. מעין קמע של הגנה ושמירה לשנה החדשה. הרימון האדום הוא סמל מרכזי בטקס, מסמל את קסם הפריון והברכה. שפת התבלינים כשפה מכוננת בחיי הנשים ממשיכה את עצמה תוך כדי יצירה.

    *

    כותבת בתבלינים

    סָבָתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִכְתֹּב בְּתַבְלִינִים.
    בְּמַקֵּל שֶׁל כּוּרְכּוּם אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב קִינוֹת.
    בְּמַקֵּל שֶׁל זַנְגְּוִיל אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב נֻסְחוֹת רִפּוּי.
    בְּמַקֵּל שֶׁל קִנָּמוֹן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
    בְּמַקֵּל שֶׁל כַּמּוּן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב מַפּוֹת מַסָּע.

    אֶת אֲנִיצֵי הַזְּעַפְרָן שׁוֹמֶרֶת סָבָתִי בְּתוֹךְ תִּיק הַתַּבְלִינִים.
    בַּזְּעַפְרָן כּוֹתְבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ גַּעְגּוּעִים. "אַתְּ עַכְשָׁיו יַלְדָּה, אָנָאר,
    הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלָּךְ קְטַנִּים. כְּשֶׁתִּגְדְּלִי יִגְדְּלוּ אַף הֵם
    אָז אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לִכְתֹּב גַּעְגּוּעִים". אֲנִי מַבִּיטָה בְּסַבְתָּא בְּעֵינַיִם חֲזָקוֹת
    עַד שֶׁגַּעְגּוּעֶיהָ קְטֵנִים וְקָטְרָם כַּאֲנִיץ זְעַפְרָן.

    כְּשֶׁכָּל עוֹרִי מְכֻסֶּה בִּכְתַב תַּבְלִינִים, אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם סַבְתָּא לֶהָרִים.
    "בּוֹאִי וַאֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֶת חָכְמַת הָעֲשָׂבִים", הִיא אוֹמֶרֶת
    וּמוֹשִׁיטָה לִי פֶּרַח שַׁבָּר לָבָן. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת הַפֶּרַח
    בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁירָה שֶׁבְּסִפְרִי. סַבְתָּא מְלַעְלַעַת
    עִם הָעֲשָׂבִים כְּאִלּוּ הָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ מֵהַנֵּמָאז שֶׁל הַבֹּקֶר.
    הָעֲשָׂבִים רְכוּנִים כָּמוֹהָ.

    בַּבְּקָרִים מְלַמֶּדֶת אוֹתִי סַבְתָּא אֶת סוֹדוֹת הַלִּקּוּט
    וּבָעֲרָבִים אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם מֵהַמַּעְיָן.
    שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַיָּלָה קְטַנָּה שֶׁמַּבִּיטָה בִּי וּבִן-רֶגַע
    אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת וּמֵתָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ וְהוֹפֶכֶת לִהְיוֹת אַיָּלָה בִּדְמוּתָהּ.
    עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי אַיָּלוֹת צוֹחֲקוֹת.
    שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁנּוֹלִיךְ מְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ צְמֵאִים אֶל הַמַּיִם,
    וְהֵם בִּתְמוּרָה יִכְתְּבוּ עַל עוֹרֵנוּ פְּסוּקִים שֶׁל שִׁירָה.

    אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה שֶׁלִּי. קוֹרֵאת וּמִתְעוֹרֶרֶת.
    פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן רוֹמֵז לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵי סָבָתִי.
    "אָנָאר", הוּא קוֹרֵא לִי, "אִכְלִי אוֹתִי".
    "אָנָאר", סָבָתִי קוֹרֵאת לִי, "שׁוּבִי לַמַּעְיָן".
    אֲנִי רָצָה עִם הָאַיָּלָה וְשָׁבָה לַמַּעְיָן.
    לְרֶגַע אֶחָד אֲנִי זְקֵנָה מִסָּבָתִי.
    הִיא יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.
    אֲנִי קוֹטֶמֶת מִכְחוֹל שֶׁל זְעַפְרָן וְכוֹתֶבֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ:
    "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תִּמְצְאִי דֶּרֶךְ".

    סַבְתָּא לוֹקַחַת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. גַּעְגּוּעֶיהָ רַבִּים כַּמַּיִם.
    שְׁתֵּינוּ מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים עֲזוּבִים וְשָׁבוֹת הַבָּיְתָה. כִּירַת הַבִּשּׁוּל כְּבוּיָה.
    הִיא מוֹצִיאָה חָפְנֵי זְעַפְרָן וּמְקוֹנֶנֶת. אֲנִי רוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,
    מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק חַם. אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה בַּמָּקוֹם
    בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן וְקוֹרֵאת לָהּ שִׁיר מִיָּמִים מְאֻחָרִים.

    * נֵמָאז – תפילה

    מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (9) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השמיני של צילה – מסע הציפורים]

     

    "'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי,
    'ספר הוא תרופה',
    תשתמשי בו במינון הנכון.
    שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי.
    במידה. הכול במידה".

    בילדותי הייתי עדה לסיפורי האהבה שסבי סיפר לסבתי. הוא אהב אותה כמו שיונק הדבש אהב את שיחי הוורדים שהיא גידלה בחצרה. מעולם היא לא השיבה לו אהבה. היא לא יכלה. חשבתי אז שזה טבעי שבעלים אוהבים יותר את הנשים שלהם. הייתי בת שמונה כשסבתי ספרה לי בפעם הראשונה שהיא התחתנה בגיל אחת עשרה, 'בן לילה שערותיי הפכו ללבנות', היא אמרה לי ולא הוסיפה. ואני בקושי יכולתי לדמיין את סבתא מַחְ'בּוּל שלי בדמות ילדה ועוד עם צמות לבנות. תמיד היא הייתה זקנה, האימא של כל הזקנות.
    אחרי זה היא הראתה לי את בגדי הקבורה שלה. פרסה אותם אחד אחד על מיטת הברזל בחדר השינה של שוּשָן. הייתי מפוחדת וגם מוקסמת מרגעי האינטימיות עם סבתי ודיבורי המוות שלה. היא אמיצה, סיפרתי לעצמי. אחרי זה היא צררה הכול לבּוּחְ'צֶ'ה (מטפחת גדולה) והכניסה לארון העץ הכבד. אחרי זה היא ספרה לי על שנות העקרות שלה ועל טקסי הפריון הנוראיים שהיא עברה. גם כשהיא עברה את גיל מאה, היא המשיכה וספרה לי על הצער ושנות בדידותה.

    סבא האמין שיהיו להם ילדים.
    היא לא.
    היא ילדה לבסוף ששה ילדים.
    אחד מת בילדות מאבעבועות שחורות.
    היא לא הפסיקה להתגעגע אליו.
    אני בתו של עָרִ'יבָא,
    זה שנולד אחרי הילד המת.

    בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנים על תפישת הנשיות של הנשים האפגאניות נחשפתי לסיפורן של הנשים, חלקן בנות המשפחה שלי, חלקן נשים שלא הכרתי ותוך כדי המחקר נוצרו קשרים של אהבה ותמיכה. חלקן יהודיות, חלקן פשטוניות. סיפורי החיים שלהן תועדו. הכאב והיופי היו בלתי נתפסים. מתוך כשבעים מידעניות נותרו בחיים אחדות בודדות.
    כמה שנקשרתי אליהן, כך התאבלתי עליהן.
    ספרי 'כותבת במקל של כורכום', נכתב בקול מקונן על הנשים חכמות הלב שפגשתי.
    יש סיפורים שסופרו לי כסוד מאישה אל אישה.

    לפרקים במחקר הייתי זקוקה לפסקי זמן. לנשום, להיפרד מהן, ללדת ילדים ולהמשיך בעבודת השדה. כשסיימתי לכתוב את הדוקטורט לא יכולתי לשוב אל החומר, לשמוע את קולן.
    והרי זה קולן של סבתי, דודותיי, הנשים שהלכו אצלי בלב.
    ומשהו עצום מתחולל בי לאחרונה. כל סיפורי הנשים גולשים ממני מבלי שאוכל לשלוט בזה. אני כבר לא זוכרת איזה סיפור קשור למי מהדמויות. זו יכולה להיות סבתי או אישה פשטונית שפגשתי במרכז אסיה בצָ'אי חָ'אנֵה (בית תה). הסיפורים נכתבים באופן ראשוני, גולמי, כמו שהייתי משקלטת את הסיפור מפיהן.

    "תספרי את הסיפורים שלנו", אמרה לי פעם דודתי.
    "לא הכול היה עצוב בחיים שלנו", אמרה לי פעם אישה אחרת,
    "היו בשבט שלי נשים אמיצות, 'הנשים שאכלו את הירח', כך קראנו להן".

    וכך אני יושבת לילות, בוכה וכותבת, שותה צָ'אי וכותבת.
    לא אתן לקולות לגווע.

    אני באה מהנשים האלה שאכלו את הירח,
    אלו היו הסבתות שלי. אלו היו הסבתות שלהן.
    אלו הסבתות של כולנו.

    ספר הוא תרופה

    הבית שבו גדלתי בקָאבּוּל היה ברחוב הפרחים. זבל אני זוכרת, לא פרחים. ריח של כָּבָּאבּ ונָאן (לחם). ריח של פירות בשמש. ריח זיעה של רוכלים. הבית שלי היה מוחבא בתוך גן של פירות, יסמין וורדים. אבא שלי הוא נצר של אבּן סִינָא. את יודעת מי הוא היה? הוא היה אסטרונום, פילוסוף ורופא גדול. לנו בבית היה את אחד מהספרים של 'קאנון מדיצינה'. מאז שהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי, דוֹחְ'תַּר את תהי רופאה גדולה כמו האבא הגדול שלנו, אבּן סִינָא.
    כל רוּז ג'וּמְעֶה, יום שישי, אבי היה לוקח אותי לגן ליד המַסְגֶ'ד, המסגד, פותח תיק משי שבתוכו יש את הספר הגדול של אבן סינא. אני רואה את האיורים שאבא שלי אומר שהרופא הגדול בעצמו צייר. מיניאטורות ושירים ומקריא לי. מילה במילה בהטעמה.
    לא, לא נעשיתי רופאה גדולה, אפילו לא רופאה מקומית, רק רוקחת. אבי הוריש לי את הספר קאנון מדיצינה והשביע אותי שלא אמכור את הספר גם אם יגיעו ימים קשים וארעב ללחם. באמת באו ימים קשים בזמן המלחמה. אבי חלה ומת. אני ובני משפחתי רעבנו ללחם. הייתי מפרה את השבועה ומוכרת את הספר בכדי שאמי ואחיי יאכלו אָש, תבשיל פשוט עם נָאן, לחם, אבל אף אחד לא התעניין בספר ישן של איזה רופא שחי פעם במאה העשירית לספירה.

    כשפתחתי את בית המרקחת שלי, הנחתי את הספר בתוך גומחה בקיר, כיסיתי אותו בתיק המשי הכחול ומכרתי בחנות שלי צמחים וכמוסות ושיקויים שרקחתי.
    למרות שנותיי המופלגות, אני זוכרת טוב טוב אלו צמחים היו בחנות שלי ולשם מה כל צמח שימש.
    בתוך שקיקי בד היו לי חָאכּ-שָיר, להצטננות וחום, ע'וֹרְסֶה כמר לפוריות וחיזוק האון המיני, בָּלַנְגוּ לשיעול, בבונג לכאבי בטן, מכרתי גם קמעות, אבקות של נחשים צהובים, עורות של צפרדעים מהנהר לריפוי כיבי עור.

    ואז אנשים חלו ולא היה להם כסף לשלם בעבור התרופות. הימים היו ימי מלחמה ורעב. רחמים לא נפלו מהשמים אבל גשם זלעפות כן.

    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, ראי, התינוק שלי גוסס, רפאי אותו'.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, האימא הזקנה שלי רועדת מחולשה. תני לה משהו מחזק'.
    'הוי חָ'אנוּם עָתָּארִי, הבת שלי אחרי לידה. טיפת דם לא נשארה לה בגוף'.
    'ח'וֹדָא, אלוהים כבר לא עוזר לי. תעזרי לי את, חָ'אנוּם'.

    ומה יכולתי לעשות ונשבעתי לאבי לא למכור את הספר של אבן סינא הגדול וגם תרופות במלאי אזלו לי. אז בקשתי סליחה מהרופא הגדול. סליחה בשם כל האנשים החולים. קרעתי רצועות מהדפים של הספר. מילאתי צִ'ינֶה, קומקומים קטנים במי גשמים וטבלתי את קרעי הספר ונתתי לחולים שלי לשתות. נתתי להם תקווה כי אלוהים כבר היה עייף וסתום מלשמוע את ילדיו בוכים ומתים.
    חלקם הבריאו. חלקם כבר לא החזיקו חיים בתוך עצמם.
    הצִ'ינֶה עם תה הקאנון מדיצינה שיכך כאבים, ריפא כאבי בטן של ילדים, הוריד חום גבוה והרגיע צמרמורות. 'ספר זה תרופה', כך אמר לי אבי כשהייתי ילדה והימים היו טובים. הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. ספר זה תרופה. זה עבד.
    מאז אני כבר לא מחזיקה את בית המרקחת שלי עם קמעות ותרופות וצמחי מרפא. אפילו כוסות רוח בגב ועלוקות למציצת דם, איני צריכה דבר. יש לי עוד קרעים מהספר הגדול של הקאנון. בְּגִיר, קחו, אני אומרת לאנשים, אינכם צריכים לשלם. כבר אלף שנה אבן סינא הגדול שומר בעבורכם תרופות.
    הוא רקח לכם תרופות.
    אני השוליה שלו, אני בת אלף שנים כמוהו.
    אני שתיתי צִ'ינֶה מהספר קאנון מדיצינה ואני חיה ללא זמן.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי, 'ספר הוא תרופה', תשתמשי בו במינון הנכון. שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי. במידה. הכול במידה.

    מתוך: הנשים שאכלו את הירח [קובץ סיפורים בכתובים]

    (בצילום: אני וסבתי, עמישב 1983)

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (8) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השביעי של צילה – שיעור באהבה]

     

    המסע שלי עם הציפורים החל בילדותי, בסיפוריה של סבתי האפגאנית על ציפור הסִימוֹרְגְ הפלאית שמוזכרת במיתולוגיות האיראניות. היינו נוהגות לשבת על השטיח לשתות צָ'אי ונֶבָּאט, לאכול נָאן (לחם) שסבתי אפתה בתנור ולשמוע סיפורים. אני הייתי מספרת לה על יומי בבית הספר והיא סיפרה לי על 'רוקמת הציפורים הקטנה', סיפור עממי על ילדה שרקמה את חלומותיה בדמויות של ציפורים וביקשה שייקחו אותה לפגוש את הסימורג, מלכת הציפורים, כי יש לה סוד גדול לספר לה. בכל פעם שסיפרה, סבתי הדגישה בפניי כי 'רוקמת הציפורים' היא כל אחת מאתנו וכי הנשים של ארץ הולדתה היו רוכבות על הסימורג במסע בין העולמות. הציפור הייתה נענית למשאלותיהן של הנשים ומנשירה מעליה לידיהן נוצות בצבעי טורקיז, אדום וזהב. כל נוצה היא סימן למעוף. להגשמת המשאלות והכמיהות.

    בילדותי דמיינתי ציפור מלאת הוד והדר בגודל של בת יענה שגם אני מצליחה לרכוב עליה בדרכי המשי, אוחזת באברותיה והרוח מצליפה על פניי. וכל האיברים שלי היו מצטמררים וצוחקים בקול גדול. בבגרותי התבוננתי בציפור הסימורג באופן אחר, ציפור שהיא מצפן במסע שלי.

    בהמשך החיים נתוועדתי לאגדות, לפואמות ולקינות שציפור הסימורג מופיעה שם, כדוגמת הקינה ( נָאלֶה) של מידענית שלי בשם נָחוֹנוֹם שקוננה על אובדן בנה:

    עֵץ הַחַיִּים צוֹמֵחַ בַּשָּׂדֶה שֶׁבּוֹ אַתָּה נִמְצָא
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם דְּבַשׁ וַעֲנָפָיו אַבְנֵי טוּרְקִיז
    הִשָאֵר שָׂם בְּנִי. אֲנִי פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ
    הַדֶּרֶךְ עוֹד רְחוֹקָה וְהַלֵּב שֶׁלִּי מְיַחֵל
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ. רַק עוֹד פַּעַם אַחַת
    וְעַד אָז שֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר הסִימוֹרְגְ לְנַחֵם אוֹתִי

    אם כן, מיהי אותה ציפור הסִימוֹרְגְ שהאם המקוננת קוראת לה?

    ציפור זו מופיעה במיתולוגיות של המרחב האיראני, כמו בסיפור לידתו של הגיבור רוסתם כפי שמובא ב'שָאה-נָאמֶה' – 'ספר המלכים' לפִירְדוּסִי ובפואמות דוגמת מַנְטִק א– טַּיְר' 'שפת הציפורים' לפָרִיד אַ-דִין עָטָאר.
    בפואמה 'שפת הציפורים' לפריד א-דין עטאר מסופר על ציפורי העולם שנאספו וביקשו להמליך עליהן מלכה. הדוכיפת אמרה להן שיש להן מלכה, הסִימוֹרְגְ, אך היא חיה הרחק והמסע אליה מסוכן. תחילה ששו הציפורים להתחיל במסע החיפוש אחר מלכתן, ואולם כאשר הן הבינו את קושי המסע הן החלו לתרץ תירוצים. הזמיר הסביר שאינו יכול לעזוב את אהובתו. הנץ מסתפק בתפקידו בחצר המלוכה, הפרוש פוחד מתלאות המסע וכן הלאה. הדוכיפת הקשיבה לכל תירוצי הציפורים והשיבה בסיפורים המוכיחים שתשוקותיהן ופחדיהן שגויים.
    בהמשך הפואמה הדוכיפת מתארת את שבעת העמקים שעליהן לעבור במסע אל הסִימוֹרְגְ: עמק החיפוש אחר המשמעות, עמק האהבה, עמק התובנה אל תוך המסתורין, עמק ההינתקות, עמק האחדות, עמק המבוכה ועמק ההגשמה. המסע עצמו מתנהל במהירות עד הגעתן של הציפורים לחצרה של הסִימוֹרְגְ. הציפורים מגלות שהסִימוֹרְגְ שהן חיפשו אינה אלא הן עצמן. רגע האמת בנוי ממשחק מילים.
    השם סִימוֹרְגְ מורכב משתי המילים: סי = שלושים, מורְגְ = ציפורים. כלומר שלושים הציפורים אשר נותרו בסוף המסע. שלושים הציפורים פוגשות את הסִימוֹרְגְ, כלומר את עצמן, ולמעשה מוצאות את מבוקשן.

    הפואמה 'שפת הציפורים' נוצרה ככל הנראה בהשראת 'הציפורים' של איבן סינא (980 ‑ 1037) סיפורו של איבן סינא מסופר בגוף ראשון, ובו הוא מספר על ציפור המייצגת את נפש האדם שציפורים אחרות שיחררו אותה מכלובה והיא מצטרפת אליהן במעופן אל המלך הכביר. הן עפו מעל שמונה פסגות הרים בטרם הגיעו אל חצר המלך הכביר, אל גן הידע.

    כמו בסיפור של סבתי 'רוקמת הציפורים הקטנה' גם אני ממשיכה לרקום טקסטואלית את מסע הציפורים שלי ושואלת, מהו גן הידע? מי זאת ציפור הסימורג שהיא למעשה הבבואה של עצמי? מהי המשמעות של המסע? ומהו סם החיים שאני מבקשת לשוב איתו הביתה בתום המסע?

    ביטוי להוויה הזאת ואולי לקשר עם סבתי כתבתי בספרי החדש אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית שעומד לצאת השבוע לאור.

    אני היא אָנָאר
    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים.

    אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    סָבָתִי מֵתָה מִזְּמַן.
    אִמִּי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת בַּשָּׂדֶה
    שָׁרָשִׁים וְעִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְתַבְשִׁילֶיהָ.
    אֵם סָבָתִי נִגְלֵית אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת
    אֶת זֶהוּתִי וְאֶת אֱלֹהַי.

    אוֹ אָז אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
    מַשְׁחִילָה אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַלְּבָנוֹת
    אֶל תּוֹךְ כִּתְּרָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג
    וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי מֵעֶלְבּוֹנִי אֶל הַנִּשְׂגָּב.

    אֲנַחְנוּ עָפוֹת מֵעַל שֶׁבַע תְּהוֹמוֹת אֵשׁ.
    "הַחֲזִיקִי בְּשָׁרָשַׁי וּבִרְאִי כְּנָפַיִם",
    הִיא מְפִיחָה בִּי רוּחַ חַיִּים.

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בְּכַנְפֵי הַסִּימוֹרְג,
    שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל אֵם סָבָתִי.
    הִיא מוֹנָה תְּהוֹם אַחַר תְּהוֹם וְלוֹחֶשֶׁת לִי:

    "מִתְּהוֹם חַבְלֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּךְ בָּרָאת אֶת מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְחָבַרְתְּ לַצֵּל, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם בְּדִידוּתֵךְ בָּנִיתָ נָהָר, שְׁתֵּי גָּדוֹת וָגֶשֶׁר וּבָתֵּי שְׂמָחוֹת קְטַנִּים.
    מִתְּהוֹם פִּצְעֵי הַנָּשִׁיּוּת בָּרָאת לָךְ שָׂפָה, גּוּף וּגְוִילִים כְּתוּבֵי שִׁירָה, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הַחִפּוּשׂ אַחַר הַמַּשְׁמָעוּת בָּרָאת לָךְ דֶּרֶךְ וְהוֹבַלְתְּ צְמֵאִים לְמַעַיְנוֹת הַיֶּדַע.
    מִתְּהוֹם הַפְּרִידָה וְהַגַּעְגּוּעַ בָּרָאת גַּן שֶׁל עֵצוֹת זְקֵנוֹת וְרָדִית מֵהֶן דְּבַשׁ, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הָאֵבֶל עַל מוֹתָן שֶׁל אִמָּהוֹתַיִךְ בָּרָאת זִכָּרוֹן וְהֵפַחְתְּ רוּחַ בַּצִּפֳּרִים וּבָנוּ.
    מִתְּהוֹם הַמָּוֶת קָרָאת לָנוּ לְלֹא קוֹל. לְלֹא יְדִיעָה. מִתּוֹךְ מוֹתֵךְ בָּרָאת חַיִּים, יַלְדָּתִי".

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בַּכְּנָפַיִם שֶׁל אֵם סָבָתִי
    וּשְׁתֵּינוּ עָפוֹת בִּתְנוּעָה סִיבוּבִית כִּתְפִלָּה.
    זֶהוּתִי נִשְׁמֶטֶת מֵעָלַי, וְנִשְׁמָט מֵעָלַי אֱלֹהַי.
    מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי בְּרִיָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה.

    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים
    וְחוֹנֶכֶת נָשִׁים בְּעוֹנַת הַמַּעֲבָר מִמָּוֶת לְלֵדָה מֵחָדָשׁ.

    אֲנִי הִיא בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    [הציור למעלה: רפאל צור ביתי האהובה]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השני – טקס הנזיד האדום]

     

    'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

    בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

    הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

    הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

    הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

    אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
    בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

    מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

    הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

    טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

    ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

    חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

    'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
    הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
    הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
    שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
    בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
    וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
    סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
    אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
    וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
    היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
    אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
    אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
    צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
    "אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
    במערה מחכות הנשים שלנו.
    הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
    אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
    שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
    אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
    שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
    הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
    כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
    אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
    הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
    השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
    הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
    המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
    אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
    האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
    אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
    כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
    אני יורדת מההר.
    נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
    סבתי ענן.
    אני –
    סימנית הגשם.
    [בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה: כותבת בדיו לבנה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

     

    [לטור השלישי: טקס הנזיד הלבן]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני: טקס הנזיד האדום]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close