דרור מילר כותב דברים

ובאופן כללי אמן מקריית שמונה. עבדתי כצלם מקצועי במשך 16 שנים. מצייר ומדפיס בטכניקות מסורתיות, תחריט, חיתוך עץ, דפוס רשת, ועוד.

  • מועדון העקורים בית בגליל

    בית בגליל

    נראה לי שכולם מכירים את שלושת הטנקים הצבעוניים של תומרקין, המחפים באש על כביש 90 במרכז קריית־שמונה. אם תבואו לפריפריה פעם, אז אחרי הרמזור של מינימרקט מור וקצת לפני תחנת הדלק – פז, נגלים משמאל שלושה טנקים בצבעים צהוב, אדום וכחול. אם מסתכלים טוב אפשר להבחין שהם קשורים בשלשלאות ברזל לעמוד, כשלראשו מרותכים הקרביים שלהם.

    לברוח הם לא יכולים.

    בשבילנו הטנקים היו גן־משחקים. עדיין אפשר, מדי פעם, לראות ילדים משתובבים עלייהם בזמן שההורים שלהם ממלאים דלק או משתינים ביילו. לפני כמה שנים הצטרף אליהם גם תותח עם פרחים בקנה, מתנת העיר חיפה, שמכוון את פרחיו לאריה יהודה שהציבו על כיכר המעיין העילאי זה מכבר. קצת אחרי יש גם שימפנזה מפלסטיק שאפשר לשבת עליה ולהצטלם.

    אבל פעם מזמן, באייטיז,  היו עוד גני משחקים בקריית־שמונה. אני לא מדבר על הפיל פיברגלאס שעדיין מסתתר מאחורי מינימרקט מור או המגלשות דונאלד־דאק שנעלמו מהגן של סבא חיים או אפילו לספינות פיראטים ענקיות מעץ שהוצתו באישון לילה. אלא למשגר קטיושות שעמד בגאווה שפארק הזהב. משאית מתוצרת ברית המועצות עם 30 קני שיגור כשכל אחד מהם צבוע בצבע אחר וביחד סימלו את גאוות העיר בצבעי הקשת. היינו מטפסים עליו, נעמדים בקצה הקנים ומשגרים מיליטריזם לכל אויבינו.

    אם היה יום יפה, היינו מטפסים לגבעת שחומית. בקצהה הדרומי יש מצפור אש של קק"ל והג"א שזה מה שהיה פעם פיקוד העורף. בשנות השמונים כשהזמנים היו מתוחים היו מאיישים אותו מילואימניקים ומחפשים נפילות. מסביב למצפור חפורות תעלות קשר, בונקרים וטוּבּוֹת שהוסרו מטנקים זקנים ומאפשרות צידוד של הכנות שלהן ב-360 מעלות. שעות היינו מסתובבים על הכנות כמו קרוסלה ויורים באויבים דמיוניים.

    בתעלות הקשר היינו משחקים מחבואים ותופסת בונקרים. אפשר היה לרוץ בתוך התעלות ולהתחבא בבונקרים ובארונות תחמושת. קפיצה מצד אל צד מעל תעלה, כדי לחמוק מהתופס, הייתה מבחן גבריות. לא אחת סיימתי עם ברכיים מדממות וחור חדש על טלאי ישן שכיסה חור קודם.

    בשבועות האחרונים החלו לעטר את העמק ואת עוטף קריית שמונה בונקרים חדשים. ערמות בטון חדות וקשוחות מעל כל כיכר או צומת. תעלות קשר בעיקולי דרך, מיגוניות ליד כל מכולת או חנות טבק, חומות בטון בעיקולי כביש, בטונדות בפינות רחוב ושערים צהובים בכל מיני שומקום. גני משחקים חדשים מבטון לילדים אחרים שיבואו וישחקו וילכו ויתגייסו למלחמות אחרות.

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     


    להגיב
  • תטל"גים או מדריך למשתפן

    אני יוצא מהקיבוץ, פונה ימינה, מוסווה על ידי אקליפטוסים ממלחמות אחרות, מתעקל עם הכביש והופ! אין אקליפטוסים. הנוף לצפון עמק החולה נפתח, פרוש לפני, כשבקצהו מתנשאת העיירה אל־חיאם בלבנון. מימינהּ חוות שובע במורדות החרמון ומשמאלה מציצה העיירה אודייסה, מהגבעה בין משגב עם למטולה.

    חשוף בצריח של היונדאי, נוסע צפונה. בכל רגע טיל נ"ט יכול לפרפר אלי. הבזק אש או עַנָנוֹן של עשן, והופה! לשבור עם היונדאי לשדות, לשקוע בבוץ, לסיים באיזו תעלה ולפרוק החוצה לפני שהקורנט יחרנט לי את הנשמה. המבט קופץ מצד לצד מחפש משהו עוין, עשן, אש, תנועה חדה, כל עגור הוא כתב"ם וכל לוטרה מחבלת.

    אם אני שורד את הכביש החשוף בין להבות לתל אנפה (היא גבעת הנרקיסים) בצומת ללא שם ממש ליד הגבעה, בנו בונקר ששולט על הצומת. כזה עם חרכיי ירי כמו ב"אחים לנשק" הסדרה שהפיק ספילברג לא התנועה שהצית נתניהו. הבונקר די חדש בנוף ומקריפּ ברמות קשות. לפני שבנו אותו, היו שם סתם מחפורות, תעלות קשר, קונצרטינות ושקי חול.

    הדילמה בצומת היא גדולה לאין שיעור יחסית לצומת ללא שם. אפשרות אחת היא להמשיך צפונה דרך המחסום של כפר סאלד עם השלט האופטימי "אזהרה! – ציר אדום – אתה נכנס לציר מאוים" וחיילים ששקועים בטלפון. האפשרות השנייה היא דרך הכביש בין שדה נחמיה לקריית שמונה. למה דילמה? כי מצפון למחסום בכפר סאלד עוברים ליד גבעת האם שטיל קורנט כמעט ופילח רכב לפני כמה ימים, אבל אם עוברים את חורשת־טל האקליפטוסים חוזרים ואפשר לנסוע ברגוע. האופציה השנייה היא לנסוע חשופים משדה נחמיה לקריית שמונה שזה בעצם לעבור ליד בית הילל שגם שם יש מחסום עם אותו שלט אופטימי ונ"טים שעפים עלייהם כל הזמן ועם כיתת הכוננות הכי בכוננות שמרוב שהיא מוכנה היא יורה בעגורים או על עצמה בכל פעם שיש אזעקות.

    דילמה.

    בוחר באופציה ב', עובר את הגשר הירוק (יוסף) לוחץ על הגז ועף קדימה בתקווה שהבונקרים לא יירו בי, שהשער הצהוב על הכביש לקריית שמונה פתוח, ושאף כתב"ם לא יפספס את בית הילל ויעוף עלי. אם מגיע משהו, הוא יגיע מצפון. המחסה היחידי הוא תעלת ניקוז מצפון לכביש עמוסה בשיחי פטל קוצניים וקני סוף. אז לשבור ימינה לתעלה ולהזמין גרר זו התרגולת. עורב הקפיץ לי את הלב וכמעט סיימתי בתעלה. כל עורב שצולל ליד היונדאי מדביק אותי למטה, הראש מקופל בין הכתפיים, מסתתר מאחורי ההגה. זו עונת הפקאנים אז העורבים צוללים ומטילים פקאנים על הכביש בתקווה שידרסו אותם והם יוכלו לנשנש. סללום בין מטחים של פקאנים עד הכניסה לקריית שמונה, והופ! מחסה מתחת לגבעת שחומית.

    אני גר בבניין הכי גבוה בקריית שמונה, הוא צמוד לתחנת המשטרה, חטף אחת בלבנון השנייה ובתחילת החרבות ברזל טיל נ"ט פגע בבית רחוב אחד מעל. את הזין שהוא הבניין שלי רואים מכל דרום לבנון, אי אפשר להתעלם ממנו. אם יש מטרה בקריית שמונה זה הבניין שלי. אם יש מנהרה היא מתחתיו, אם יש פלישה קרקעית, זה עליו.

    בכניסה לבית יש עדיין מדבקת "נסרק" למרות שדיירים באים והולכים ושוב באים. אני עולה במדרגות בעדינות, לא להעיר אף אחד. כיסאות כתר פלסטיק מפוזרים בחדר המדרגות, זה אמור להיות האזור הכי בטוח בבניין. הקטיושה בלבנון השנייה עשתה חלון חדש בקומה שבע בקוטר של מטר. אבל איך עושה בורקאן?

    משאיר את הדלת פתוחה כדי לברוח מהר, בודק שהסכין שף זמינה בשְלֵף. העלי של המכתש ועלי מהשטחים תלוי בכניסה לסלון. יש בקבוקי גולדסטאר ריקים במרפסת כביסה. יש טרפנטין ואצטון בגלל ההדפס תחריט, וגליצרין שקניתי בשביל להכין לבד צבעי מים, וגם דבק מגע. אני מוכן. אם נפערת מנהרה בחצר ושלושים מחבלים מכוח רדואן משתלטים על הבניין, אני, איך שהמחבלים מתקרבים לבניין, מכין בקבוקי מולוטוב, זורק עליהם מהחלון, הופך את השולחן של המחשב, מסתתר מאחוריו. אם הם משגרים קורנט על הבית, זוחל ומתחבא באמבטיה, מחכה להם ליד הדלת עם העלי של המכתש ועלי מהשטחים, דופק למחבל הראשון עלי בראש, חוטף לו את הקלאצ', יורה בחברים שלו, לוקח ממנו מחסניות ורימונים, מגלגל רימונים לחדר מדרגות, מחליק על המעקה תוך כדי צרורות וחומק מהבניין שנייה לפני שהבורקן מפיל אותו. הופה! מזנק ליונדאי, ושם גז ישר לחנות פיצוחים במרכז המסחרי, בצד הרחוק למטה, כדי להסתתר מהשברים שיעופו מהבניין. באסה שהחנות סגורה, הייתי קונה מיקס קלוי בלי מלח כדי לאכול בתור של מס רכוש.

    * תטל"ג – תרגול טקטי ללא גייסות. "משחק מלחמה" בהשתתפות מפקדי יחידות וקציניהם ללא חיילים בשטח האימון. התרגיל התקיים בעבר תוך שימוש באמצעי קשר וטלפונים (לכן נקרא גם "תרגיל טלפונים") וכיום תוך שימוש במערכות שו"ב (שליטה ובקרה). (מתוך ויקיפדיה)

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     


    להגיב
  • מועדון העקורים – שיגרה

    לימדתי את האחיין שלי לרכוב על אופניים. אני ממש גאה בעצמי. רצתי איתו ואחריו ולידו שלושה ימים, ועכשיו הוא רוכב כמו גדול. אז אני בשגרת מלחמה קצת דרומה לקו הפינוי הרשמי בקיבוץ אצל אח שלי. הייתי צריך קצת מנוחה מנדודי הפליטות. התיישבתי פה ואני מנסה להשתגר.
    השתגרתי עם יעלי לכינרת, היינו על החוף כמעט לבד. קצת דייגים, קצת חיילי מילואים, אבא מלמד ילד על סאפ וזהו. דליל בפריפריה.
    השתגרתי לחגוג יומולדת לאמא בקפה רנה בראש־פינה, שזו קפיצה קטנה לאייטיז. אחי הקטן והאחיינים הגיעו מגלותם בשרתון תל אביב. אחותי ובִּיתַהּ הגיעו מגלותן בצימר מעל כרמיאל, ואנחנו הגענו מהקיבוץ. חוץ מיומולדת לאמא/סבתא שלנו היו עוד ארבע התכנסויות יומולדת לסבתות אחרות באותו הזמן בקפה, היה יום יפה והזדמנות לאוורר את הסבתות בשמש.
    השתגרתי לערד לבקר אחיין נחלאווי שיצא לרגע מעזה. היה רואד־טריפ חרבות! פעם אחרונה שהייתי בבא"ח נח"ל בערד היה בטירונות אי של ב 1996, הכל נשאר אותו הדבר.
    השתגרתי לאליעד עם קבוצת ההדפס שלי "התעלה" בדרך כלל אנחנו עושים יום עבודה תשע עד חמש וצובעים וצורבים ומדפיסים כשבאמצע לוקחים שעה הפסקה ומכינים ארוחת צוהריים. לאף אחד לא התחשק להדפיס אז השתגרנו רק על ארוחת צוהריים. היה אורז ולוביה וסלט ויין.
    השתגרתי עם האחיין על אופניים בין שלוש תחנות הפוקיסטופ בקיבוץ וצדנו פוקימונים, הרבה יותר קל לצוד על אופניים. בזמן שתפסנו בָּלְבָּאזָאוּר מסוק אפצ'י מעלינו צד חוליית נ"ט מעבר לרכס רמים, הטיל פילח את השמיים והבָּלְבָּאזָאוּר ברח. לא יודע מה עלה בגורל החולייה.
    מלא שיגרה.
    אבל לא השתגרתי לגמרי, הברזתי מהדלקת נר אחרון עם חיילים במועדון, הברזתי מהופעת קרקס באולם, הברזתי מטפטופיי נרות עם האחיינים, והברזתי מרוב אירועי הסופגניות/שמן/צרבת, כי יש גבול לשיגרה. וחוץ מזה, מיד אחרי חנוכה מגיעים האזני המן! ואלה עם הפרג פי אלף יותר שווים מכל סופגנייה.

    מחבר דרור מילר 

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     

     


    להגיב
  • מועדון העקורים – חישובים קיומיים

    מועדון העקורים – חישובים קיומיים
    "יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.
    מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).
    כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.
    ואנחנו מה? גם אנחנו.
    מזיזים כוחות.
    כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.
    ובינתיים מה? לא קורה כלום.
    בעצם קורה קצת.
    קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.
    ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.

    במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.
    מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.
    זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.
    ססעמק.

    מחבר דרור מילר 

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     

    מועדון העקורים – מבצע חולדה

    מועדון העקורים – שיגרה


    להגיב
  • מועדון העקורים – מבצע חולדה

    בימים האחרונים רצות שמועות בקבוצות של תושבי קריית שמונה שהמים מתאדים מהאסלות וחולדות מנצלות את הפרצה ומבלות זמן איכות בבתים הנטושים. מנשנשות חטיפים, צופות בנטפליקס ומעשנות לאנשים את הרפואי. בגלל ניסיון עבר עם חולדה אחת בשירותים ועוד אחת באוטו, החרדות עלו, צפו ועשו קולות של כרסום.

    איזו דילמה. החיים עצמם כאן ועכשיו או לנקות חרא של חולדות שם ואחר כך.

    שמנו נפשנו בכפינו וקפצנו לקריית שמונה לערום ספרים על מכסי אסלות. שום חולדה, לא של חמאס, לא של נסראללה ולא של גרטה תבלה אצלי בבית! בדרך לקריית שמונה עיר פרזות, הבחנו בפטריות עשן באזור מרגליות. בסך הכל חילופי האש היומיומיים. מרגליות נמצאת על מדף מעל קריית שמונה, אפשר לראות את קצותיהם של הגגות האדומים הקרובים לקצה המדף מהסלון שלי. קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל להסתובב ולברוח.

    הכבישים ריקים, החניות נטושות כמעט לגמרי, קריית שמונה עזובה. מחפורות בצידי הדרכים ושקי פק"ל מפוזרים פה ושם מעמדות שהיו ודולגו למקום אחר. כמה בתים פצועים, קצת אפור פחם ובעיקר שממה ושיממון. חתולי הרחוב מסתובבים בין הבתים משוועים לאיזו חתיכת פולקע מתושבים אמיצים שנותרו מאחור. העירייה פרסמה בפייסבוק שהם הקימו סיירת להאכלת חתולים, לפחות הם עושים משהו למישהו. ברחוב של אמא שלי החתולים עשו לי טובה וזזו בעצלתיים מהכביש, אז עשיתי להם טובה בחזרה ושמתי להם אוכל. זיהיתי רק חתול אחד מוכר, השאר כנראה היו עקורים כמוני. את החתולות הקבועות שבמרפסת לא מצאתי אבל השארתי גם להן אוכל.

    הנחתי ספרי אמנות על האסלות אצל אמא. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, בת זמננו. אמנות נגד חולדות. שום חולדה לא יכולה על מגריט ודאלי, בטח לא על הגרסאות המהודרות של טאשן.

    הבית שלי עדיין עומד. בכניסה הדביקות מדבקת "נסרק" ככה בלי תאריך. שמו וי על הבית והלכו. זוג שכנים יצאו מהבניין כשנכנסתי, אף אחד לא סרק אותם. החנייה כמעט ריקה למעט מספר מכוניות שנראה שנותרו מאחור בציפייה להיגאל על ידי קטיושה. אם יש לכם אוטו שלא הצלחתם למכור אז זה הזמן להפקיר אותו, רצוי במקומות אסטרטגים.

    איזנתי ערימה יפה של ספרים על האסלה שלי. אני מקווה שיש לכם מספיק ספרים בבית למקרה ותאלצו להיפלט. אם לא אז יש עותקים של "משפחה מושלמת פלוס"  שלי בקפה ויעל בכרכור וגם באמזון.

    בברכת תקרא תצליח!

    בדרך חזרה דרומה עברנו דרך השער הצהוב החדש של קריית שמונה. לפחות קיבלה לבסוף שער כמו בקיבוץ.

    מחבר דרור מילר 

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

     

    מועדון העקורים – חישובים קיומיים


    להגיב
  • מועדון העקורים – דילוג צפונה

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

    דילגתי צפונה לבקר את אחי ומשפחתו שנותרו מאחור בלהבות הבשן. זה קיבוץ במרחק עשרה קילומטר מהגבול, כל גבול, גם מסוריה. הוא מספיק רחוק בשביל לא לקבל הטבות מס ובשביל שלא יפנו אותו בצו. אבל הוא קרוב מספיק בשביל שחיילים יחסמו אותו וישמרו עליו, וגם מספיק קרוב כדי לשמוע את הנפילות בקריית שמונה. נראה לי שמוותרים על יירוטים בקריית שמונה, גם כי החיזבאללה יורים שטוח וקצר, אחרי הכל 2 ק"מ מהגבול, וגם כי פינו את רוב התושבים אז למה לבזבז 150,000 דולר על מיירט אם אפשר לסגור פיצויים על נזק בכמה עשרות אלפי שקלים.

    מהרגע שהגעתי לכאן יש נפילות בקריית שמונה. שני מטחים פלוס טיל נ"ט ופגיעות ברחבי העיר. החלונות בלהבות קצת רעדו ופיצוצים הדהדו בעמק.

    נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של "תושבי קריית שמונה הנשארים בעיר- " כדי לדעת מה קורה. ליבי עודנו בקריית שמונה אבל גופי עמוק בפליטוּת. מפחיד אותי לחזור, העירייה הוציאה עוד הודעת פינוי, הפעם עם הבטחה לסיור של חיילי פיקוד העורף בין הבתים כדי לסמן אילו בתים פונו ובאילו נותרו אנשים. לא ברור את מי זה אמור לשרת, את כוחותינו? את כוחותיהם? את הגנבים? מישהי חיפשה גרביונים לגילאי 3-4 ואוברול שלם לגיל שנתיים. מישהי אחרת חיפשה סַפָּר לפלוגת חיילים פרועת שיער. שיגרה.

    לקחתי את האחיינית שלי לשופינג בראש פינה. המושבה הציורית מעולם לא הייתה שוקקת חיים כמו עכשיו. בנוסף לתושבים הרגילים, עשרות ומאות חיילים עם מגוון פלאפלים בפה ועל הכתפיים יצאו ונכנסו מכל חנות אפשרית. אפטר בראש פינה זה כנראה דבר. קרענו את חצור ואת ראש פינה, קנינו פנימיות לאופניים, ספרים, קלמר ומק'דונלדס. החיים עצמם.

    בדרך חזרה עצרנו בצ'ק-פוינט-דויד כי הייתה התראה לירי טילים בגזרה, מזל שפנינו ימינה לעמק אחרת היינו מחכים לנצח. יש מחפורות ותעלות קשר ושקי פק"ל ונגמשים ומקלעים בכל צומת, על כל גבעה ותחת כל עץ. ווייבים של מלחמת העולם השנייה בצבע ובמציאות.

    לפחות האופניים בסדר עכשיו, אפשר לדווש בקיבוץ.

    מחבר דרור מילר 

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

    מועדון העקורים

    מועדון העקורים

     

    מועדון העקורים – מבצע חולדה

     

    מועדון העקורים – מבצע חולדה

    מועדון העקורים – חישובים קיומיים

     

     


    להגיב
  • מועדון העקורים

    הפעם הראשונה שקריית שמונה קיבלה צו פינוי היה ביום שישי לפני שבועיים וחצי. למרות ההיסטוריה הביטחונית הענפה, היא מעולם לא פונתה במלואה בצו. ועל כן מצאתי את עצמי עקור, פליט, נווד, חסר בית. בית זה ביטחון ושורשים ומקום בלב ובראש ובמציאות. ואני? הביטחון שלי התערער, השורשים נעקרו, הלב השתבש והראש שקע במחשבות והמחשבות שקעו בהרהורים וההרהורים של המחשבות צפים ועולים חסרי אונים בראש שלי. בהיתי בתקרות, בתקרה של האוטו ברמזורים, בתקרה בבית קפה, בתקרה בחדר ילדים שבעצמם נעקרו מחדרם והועברו לאחר עם יותר בטון וחלון מפלדה.

    שום דבר לא מרגיש שלך, אתה אורח בחיים של אחרים.

    כולם יותר מנחמדים. מתחשבים, מרצים, שואלים, מתעניינים, "מה אתה רוצה? מה בא לך? מה מתאים לך? תרגיש בבית!"

    לא רוצה כלום, לא בא לי כלום, לא מתאים לי כלום ולא מצליח להרגיש בבית.

    ובאמת שזה לא באשמתם, זה באשמתי שהשרשתי שורשים, שבניתי מקום שהרגיש בית ושהתכנסתי בו בצורה הכי ביתית שיש. אבל עכשיו הוא לא שלי יותר, הוא כלי בידיים אחרות. אולי יחוסו עליו ואולי לא, אבל הוא איבד מהביטחון שלו, ומהביתיות שלו. הוא רק קירות רחוקים כרגע, בינתיים רק קירות.

    כרגע אני מנסה לצוף בפרדס חנה. עשיתי כלים בבית קפה בערב להערמת המורל, המורל שלי באמת עלה כי הייתי עסוק בלשטוף כלים ולפלש אותם ולהניח את כולם במקום כמו במשחק לילדים אפס עד שלוש של להשחיל צורות לתוך חורים בקופסא. מקומיים צחקו בחוץ ואני נחתתי מהציפה שלי והתרכזתי בלהסיר חמאת שום ממגשי נירוסטה. פעילות מרגיעה את המחשבות, ומשחקי קופסא עוד יותר!

    נחמד פה בפרדס חנה, אין אזעקות. יש פלאפל של "למה הזמנת פלאפל, היית צריך להזמין סביח" וגם פיצוחים של, נו, לא יבגני, איך קוראים לו? ואמנם הנחלים פה זרזיפיים אבל בבוקר הלכנו לרוץ על הים. בין המתקן האסטרטגי של חברת חשמל לבונקר האסטרטגי של השכן של ראש הממשלה בחיפוי מסוקי קרב של חיל האויר ובליווי אוניות של חיל הים, ומדי פעם עובר מטוס. אחרי

    הכל מלחמה זו מלחמה

    מחבר דרור מילר 

    טוויטר

    אינסטגרם

    הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון

     

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

    מועדון העקורים – דילוג צפונה

    מועדון העקורים – מבצע חולדה

    מועדון העקורים – מבצע חולדה

     

    מועדון העקורים – חישובים קיומיים


    להגיב
Close