התפתחות האתר

  • קורא למוזיקה: טורשיר # 10

    [הטורשיר התשיעי: עד מחר/אביתר בנאי]

     

    קייטאנו ואלוסו, אחד הזמרים המובילים בברזיל, הוא לוחם צדק בעל עמדות שמאלניות רדיקליות (דבר שהוביל גם לישיבתו בכלא והגליתו ללונדון). הוא התחיל עם שירת בוסה נובה ובהמשך פיתח סגנון ייחודי – שילוב של פופ ברזילאי, רוקנ'רול ומוסיקה אומנותית מתקדמת עם גוון פסיכדלי ומסרים חברתיים ("טרופיקליה").

    ***

    השיר העשירי של "קורא למוזיקה".

     Cucurrucucu Paloma / Caetano Veloso

    קוקוריקוקו יונה. רובכם מכירים את השיר והביצוע מתוך הסרט "דבר אליה" של אלמודובר. השירה חודרת הלבבות כאן מספרת על סיפור אהבה נכזב שגורם לאהובו למות מאהבה. ויש שנשבעים שהיונה המדוברת היא נשמתו (תרגום למילים ניתן למצוא כאן >).

     

    Cucurrucucu Paloma / Caetano Veloso

    Dicen que por las noches
    No mas se le iba en puro llorar
    Dicen que no comia
    No msa se le iba en puro tomar
    Juran que el mismo cielo
    Se estremecia al oir su llanto
    Como sufri por ella
    Y hasta en su muerte la fue llamando
    Ay, ay, ay, ay, ay cantaba
    Ay, ay, ay, ay, ay gemia
    Ay, ay, ay, ay, ay cantaba
    De pasion mortal moria
    Que una paloma triste
    Muy de mañana le va a cantar
    A la casita sola
    Con sus puertitas de par en par
    Juran que esa paloma
    No es otra cosa mas que su alma
    Que todavia la espera
    A que regrese la desdichada
    Cucurrucucu paloma
    Cucurrucucu no llores
    Las piedras jamas, paloma
    Que van a saber de amores?
    Cucurrucucu, cucurrucucu
    Cucurrucucu, cucurrucucu
    Cucurrucucu, paloma
    Ya no le llores


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 9

    [הטורשיר השמיני: Here Comes the Flood / Peter Gabriel]

     

    אביתר בנאי. נצר לשושלת הבנאים המפורסמים והמוכשרים. בדיוק בן גילי (46) ואח של אורנה ומאיר. הוא פעיל יותר מ-20 שנה כשהצליח כבר עם האלבום הראשון (1997). לאחר ההצשלחה המיידית טס אביתר לטיול ארוך בהודו למילוי מצברים, טיול שהשפעותיו נשמעו באלבומים מאוחרים יותר. אביתר כותב את המילים והלחנים לרוב שיריו.

    ***

    השיר התשיעי של "קורא למוזיקה".

    עד מחר / אביתר בנאי

    שיר מנחם וחודר לבבות, עם שירה מלאה חמלה ואהבה. לפי השמועות את השיר כתב אביתר לאחותו, שרצתה לעשות הפלה. הוא מבקש ממנה לחכות, לנוח ולא לקבל החלטה מתוך ייאוש ועייפות. אולם קריאה של שלוש השורות האלו, מרמזות אולי על משהו עמוק אחר, שבירת שגרת החיים או גאולה?

    "היינו פה כבר קודם 
    בתפקיד הפוך 
    הליכה מהירה, להתיש את הגוף…"

    עד מחר / אביתר בנאי
    אסור לך לחשוב 
    כשאת כל כך עייפה 
    צאי לטיול לאור זריחה רחוקה מהבית 
    השביל לחזור נמחק 
    הולכת על חבל דק הלילות ארוכים 
    בלי לדעת למה 
    בורחת ואין רודף 

    עד מחר 
    עוד מעט 
    ילד רץ אלייך 
    מחבק אותך 

    נקיף את הפארק 
    רק להפסיק לחשוב 
    אנשים עייפים רצים ברחוב 

    היינו פה כבר קודם 
    בתפקיד הפוך 
    הליכה מהירה, להתיש את הגוף 

    עד מחר 
    עוד מעט 
    ילד רץ אלייך 
    מחבק אותך 

    יש פרצה בגדר 
    בין הגפנים, בין ענבי הכרם 
    שועלים מחבלים, מייללים 
    ונעלמים…

    מילים ולחן: אביתר בנאי


    להגיב
  • היום לפני 20 שנה…

     

    שנת 1999. לפני "באג אלפיים", לפני פייסבוק. לפני הסמארטפונים וווצאפ ושיתופים ושאר בתי כלא. הייתי שמח לומר לפני ביבי, אבל גם אז הוא היה עד שברק הביס אותו כמה חודשים אחרי.

    אבל זה לא פוסט על פוליטיקה אלא על הדברים החשובים באמת.

    אני רווק בן 26. בין טיולים, בין עבודות, עם חברה (דווקא די קבועה) ואהדה מטורפת לקבוצה אחת (דבר שלא השתנה עד היום). אהובתי הנצחית והשריטה הכי גדולה שלי, מנצ'סטר יונייטד.

    שבתי לא מזמן מטיול בניו-זילנד, המדינה היפה ביקום, ואיכשהו יצא שדווקא את המשחק הכי גדול של השנה, גמר ליגת האלופות בברצלונה בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, יצא לי לראות בתל-אביב.

    אבל נחזור כמה חודשים אחורה.

    יצאתי לעוד אחד מהטיולים הגדולים של אחרי הצבא אל המדינה שתמיד חלמתי עליה. במקביל קבוצתי היקרה (אז רק בלב) התקדמה והצליחה בכל שלושת המפעלים החשובים (ליגה, גביע, ליגת האלופות) וידעתי שמצפה לי אתגר לא קטן לצפות במשחקים שישודרו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד במדינה שהספורט הלאומי שלה הוא רוגבי.

    הטיול נסב סביב אטרקציות (קורס צניחה חופשית, בנג'י וטרקים) וכדורגל. לכל עיירה שכוחת אל אליה הגעתי, ביררתי מראש מי חברת הכבלים שנמצאת בה, ותמיד בחרתי היכן לישון לפי המקום שאפשר לי לראות משחקים. פעם אחת (בעיר טאופו המדהימה) הצעתי לשכור חדר במלון לשעתיים רק כדי לראות את משחק הגומלין שלנו מול אינטר של רונאלדו הגדול (והקיווים המקסימים פשוט נתנו לי חדר ורק בקשו שאשאיר נקי). זוכר את ההצלות של שמייכל (השוער) עד היום. לא פספסתי באותה עונה אף משחק פרט לאחד.

    ב-11 לאפריל באותה שנה, הייתי בטיסה רק כדי להפסיד את הגומלין של חצי הגמר בגביע האנגלית נגד ארסנל.
    ואז זה קרה (רקע: חצי גמר הגביע, אנחנו בעשרה שחקנים. שמייקל השוער עצר פנדל בדקה ה-90. הארכה):

    לא היה אז ווצאפ אבל כמות המיילים שחיכתה לי אז היתה מטורפת יחסית לתקופה…

    עשרה ימים אחרי ועוד חצי גמר. הפעם של ליגת האלופות. הגעתי לסידני באוסטרליה וישנתי בבית של חברים של חבר, שאמרו לי שאני יכול לראות את המשחק (04:00 בבוקר) בטלוויזיה בסלון, רק בשקט ובלי לצעוק. אין בעיה, חשבתי. זה היה משחק הגומלין מול יובנטוס האימתנית, אחרי 1:1 באנגליה ואחרי שבדקה ה-11 התוצאה כבר הייתה 0-2 לאיטלקים. חצי שעה אחרי כבר עלינו ל-3-2 ושאגות האושר שלי הוחלפו בצעקות שקטות בסלון עם ריקוד אפריקאי מטורף מסביב לספה. לקח לי חצי שעה להירגע.

    לא ידעתי אז מה מחכה לי חודש אחרי.

    בינתיים התגלגלתי לישראל, ובחרתי לצפות בגמר בפאב המאש (ז"ל) בתל אביב. עד היום אני מתחרט שלא טסתי לגמר הזה אבל אחריו נשבעתי שלא אחמיץ עוד גמר (ואכן טסתי שנים אחרי למוסקבה ולרומא – סיפורים לפוסט אחר).

    היה זה יום רביעי רגיל לגמרי. אכלתי מעט ובקושי נשמתי ביום ההוא וקראתי לחברה שלי לראות איתי משחק כדי שנחגוג יחד. נתתי סקירה קצרה על הגרמנים הקשוחים ועל הרוח של יונייטד. הלבשתי אותה באדום ולימדתי אותה את המינוח הנכון. לא בהצלחה. לא שינצחו. לא שתנצחו. שננצח. זה הביטוי הנכון.

    התמקמתי מוקדם מול המסך בפאב הצפוף. בירה ראשונה.

    דקה חמישית, אחד אפס לגרמנים. בירה שנייה.

    דיכאון. אבל אחרי שנה כזאת מטורפת ועם כ"כ הרבה מהפכים וניסים, לא איבדתי תקווה.

    המשחק היה די משעמם, פרגוסון (המאמן) התעקש לשים את גיגס השמאלי דווקא בצד ימין ואת בקהאם הימני דווקא בשמאל, ליונייטד חסרו שני שחקני מפתח (שאחד היה האהוב עלי ולא סתם קראו לי ולו באותו השם) ו"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים" היו חלק מהתירוצים וההסברים אותם סיפקתי לחברתי. נראה היה שצפוי ערב ארוך ועצוב.

    בדקה ה-75 היא נרדמה… ואני שתיתי בירה שלישית, שתעזור להפיג את העצב הגדול.

    אבל עמוק פנימה כל הזמן היתה תקווה. Believe. זה המוטו שליווה את כל אותה שנה. את הרגע בו הדני הענק עצר את הפנדל של ברגקאמפ בדקה ה-90 של חצי גמר הגביע, את המהפך מול ליברפול ומול יובנטוס ומה לא.

    אבל הדקות חולפות. הגרמנים פוגעים פעמיים בקורה ומתקרבת הדקה ה-90.

    אני מעיר את החברה. אוהדים אמיתיים אוהבים ומעודדים גם בהפסדים (כי מה הסיכוי כשיש רק כמה דקות ועוד נגד קבוצה גרמנית?!?).

    מזמין בירה רביעית. לשמוח או לשכוח.

    תוספת זמן של 3 דקות. מתפלל שנצליח להשוות ותהיה הארכה.

    אבל אז זה קורה:

    ישששששששששששששששששש!!!!!

    שלוש דקות בגן עדן. אם בגול השיוויון לא שמחתי כי פחדתי שיפסלו אותו בגלל נבדל, בשער השני כבר שאגתי וצרחתי מעבר לכל דמיון. החברה אמרה שמעולם לא ראתה כמות כזאת של גברים חווים אורגזמה יחד… לא יודע איך ואם ומתי נרדמתי בליל ההוא, רק זוכר את ההרגשה של כדור אור ואושר שהגוף לא יכול להכיל. ללא ספק אחד מהימים המאושרים בחיי (ואם יום אחד אהיה בקומה ושומדבר אחר לא יעזור, השמיעו לי את שלושת הדקות האחרונות של המשחק הזה ואתעורר בטוח…).

    והיום, 20 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את ההרכבים וכל שניה במשחק, מה לבשתי (לא זוכר מה לבשתי אתמול) ואיפה ישבתי – הניצחון ההוא חי בתוכי 20 שנה וכנראה שעד יומי האחרון…

    שתי אנקדוטות לסיום:
    20 שנה אחרי ואותו כובש שער הניצחון הוא היום המאמן של מנצ'סטר יונייטד…
    היום התקיים משחק ראווה לזכר המשחק ההוא עם אותם השחקנים ויונייטד ניצחה 5-0…


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 8

    [הטורשיר השביעי: All Related / Nessi Gomes]

     

    או פיטר. גבריאל הגאון, שכותב ושר את שיריו, התחיל את דרכו כסולן ג'נסיס בגלגול הראשון שלה (כשפיל קולינס היה המתופף שלה) ומאז שפרש יצר קריירת סולו מדהימה. הוא גם לוחם זכויות אדם וחובב גדול של מוזיקת עולם.

    ***

    השיר השמיני של "קורא למוזיקה".

    Here Comes the Flood / Peter Gabriel

    אחד מהשירים הראשונים שכתב בקריירת הסולו שלו. כתב את השיר בעקבות חלום שחלם. מדבר בו על מבול מנטלי/רגשי – על יכולת של אנשים לראות את המחשבות של אחרים… ואלו שליבם נקי וטוב ישגשגו והרמאים יחשפו לעיני כל. גבריאל טען שהשיר "נכתב בעצמו". נגן הגיטרה שלו בשיר היה רוברט פריפ (קינג קרימזון).

    Don't be afraid to cry at what you see…"
    "…The actors gone, there's only you and me

    Here Comes the Flood / Peter Gabriel

    When the night shows
    The signals grow on radios
    All the strange things
    They come and go, as early warnings
    Stranded starfish have no place to hide
    Still waiting for the swollen Easter tide
    There's no point in direction we cannot
    Even choose a side.

    I took the old track
    The hollow shoulder, across the waters
    On the tall cliffs
    They were getting older, sons and daughters
    The jaded underworld was riding high
    Waves of steel hurled metal at the sky
    And as the nail sunk in the cloud, the rain
    Was warm and soaked the crowd.

    Lord, here comes the flood
    We'll say goodbye to flesh and blood
    If again the seas are silent
    In any still alive
    It'll be those who gave their island to survive
    Drink up, dreamers, you're running dry.

    When the flood calls
    You have no home, you have no walls
    In the thunder crash
    You're a thousand minds, within a flash
    Don't be afraid to cry at what you see
    The actors gone, there's only you and me
    And if we break before the dawn, they'll
    Use up what we used to be.

    Lord, here comes the flood
    We'll say goodbye to flesh and blood
    If again the seas are silent
    In any still alive
    It'll be those who gave their island to survive
    Drink up, dreamers, you're running dry.

    (Lyrics & Music: Peter Gabriel)

     


    להגיב
  • למה פורים הוא לא חג מצחיק?

    קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
    הַמְּגִלָּה, כָּךְ אָמַר, מַזְכִּירָה לִי שָׁח
    רוּץ וּדְהַר, אָמַרְתִּי לוֹ, הַבֵא לִי תִּימוּכִים
    לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים
    אֵין בְּעָיָה, אָמַר יַלְּדִי, הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
    מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ
    מֶלֶךְ אֶחָד אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
    מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה
    שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
    וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת
    כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת, הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
    אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ
    המשך לקרוא »


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 7

    [הטורשיר השישי: Breathe / Pink Floyd]

     

    את נסי פגשתי פעם ראשונה לפני המון שנים כשהופיעה אצלי בראגה המיתולוגית. מאז היא פרשה כנפיים ועפה, ואפילו הופיעה בפרדס חנה לא מאוד מזמן (נסי נשואה לישראלי). ההורים של נסי פורטוגזים, היא גדלה באנגליה וגם בילתה תקופה ב"פאצ'ה מאמא" בקוסטה ריקה.
    נסי שרה בשפת הלקוטה (ניב אינדיאני), ספרדית ואנגלית.

    ***

    השיר השביעי של "קורא למוזיקה".

    All Related / Nessi Gomes

    השיר מתוך האלבום "יהלומים ושדים". נסי שרה כאן בכמה שפות על הרוח הגדולה והמיסתורין הגדול (Wakan Tanka, Tunkashila, Gran Espirito), הקדושה, כוחה של האהבה ואיך כולנו קשורים זה לזה. השיר הזה שלה הוא מושלם בכל כך הרבה אופנים (מילים, מנגינה, שירה וקליפ), הוא נוגע במקומות הכי עמוקים, ומשאיר אותך עם חיוך בסוף. כי כולנו קשורים.
    הקליפ המקסים בוים ע"י אוריין אשל.

     

    All Related / Nessi Gomes

    Wakan Tanka
    Gran espíritu
    Agradeco
    PachamamaWakan Tanka
    Tunkashila
    Agradeco
    PachamamaEn el cielo, con los pájaros que vuelan las oracionesY amor
    Misterio de la luna
    Amor
    Mi vida preciosa
    Amor
    Dame dame fuerza
    Amor
    Confía medicinaI cross over
    Anxious spirit
    Lost my knowing
    Confused senses
    Ancient voices
    Spill their secrets
    Taking footsteps
    With our mother
    All related
    Brokenhearted
    No more darknessWith this love
    We are all related
    In love
    Give me strength
    In this love
    We are all related
    In love
    Give me strength in this love
    We are all relatedCura cura cura cura mi
    Cura cura cura cura mi
    Cura cura cura cura mi
    Cura cura cura cura mi
    Medicina

    Y amor
    Misterio de la luna
    Amor
    Mi vida preciosa
    Amor
    Dame dame fuerza
    Amor
    Confía medicina

    We are all related
    In love
    Give me strength
    In this love
    We are all related
    In love
    Give me strength in this love
    We are all related

    (Lyrics & Music: Nessi Gomes)


    להגיב
  • אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

     

    [עידו הרטוגזון]

     

    טכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

    הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

    הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

    במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול", שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

    במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

    האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

    ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

    כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

    אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

    ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

    פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

    הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

    הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

    פורסם במקור באתר של עידו "טכנומיסטיקה"


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 3 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור השני: הרגע הזה]

     

    רוצה לספר לכם על מערכת היחסים הכי דפוקה בחיי.

    אומרת בלב שלם וגאה שכל מערכות היחסים בחיי, עם האנשים הקרובים והרחוקים לי טובות, בריאות, מאוזנות, משתדלות.
    אנושיות כמובן, לא מושלמות, אבל עושות לי טוב, ממלאות אותי.
    רובן ככולן מאופיינות בסה"כ בהדדיות, שותפות, תקשורת, התפתחות, כנות, איזון, אהבה.

    יש רק אחת שממש נעלמה לי מהרדאר לאורך שנים.
    זה לא שהיא תמיד הייתה מנותקת. הרי נולדנו אחד, אבל עם השנים, הלכנו והתרחקנו.

    אני והגוף שלי.

    מערכת היחסים הדפוקה של חיי.

    כשאני עוצרת להתבונן על הקשר הזה אני מבינה בעצב גדול(!) שמה שיש בה זה:

    שליטה שלי בו, חוסר איזון.
    ציפיות לא ריאליות שבצידן אכזבות.
    חירשות ועיוורון מצדי : לא רואה אותו. לא קשובה אליו. כמעט מתעללת בו.
    לא קשובה לצרכיו, לא עוצרת להעניק לו רוך, מנוחה, הזנה טובה.
    לא מקבלת אותו כמו שהוא, מבואסת עליו, כועסת עליו.
    חונקת אותו בגבולות ומגבלות, משתקת אותו, חוסמת אותו לעיתים.
    לוקחת ממנו את החופש הענק הפוטנציאלי שנולד איתו.
    כמעט ולא רואה את ה'יש' ומתמקדת ב'אין'.
    לא רואה כמה הוא יפה, בריא, חזק, גאוני!!

    כפוית טובה שכמותי.

    והוא מצדו?
    מעניק לי ברוחב לב.
    בריא בשבילי (טפו חמסה).
    מתפקד, מאפשר לי, מפרגן לי.
    מרים אותי כל בוקר, מרדים אותי כל לילה.
    הרה פעמיים, ילד פעמיים, ייצר חלב, מחמם בגופו את גופם של אהוביי.
    מאפשר לי מיניות מהנה ושופעת.
    מצידו השמיים הם הגבול, החופש הוא אינסופי.
    הוא מעניק לי ללא תנאי, אוהב אותי,
    העבד שלי, הולך אחרי כעיוור.

    אין פה לא הדדיות ולא הערכה,
    אין פה שותפות, אין הוקרה.
    אין באמת אהבה.

    וכשאני אומרת את זה, ומבינה את זה יותר לעומק בתקופה לאחרונה…
    עולה בי עצב עמוק כמו בור בחזה, כמו משהו שמושך אותי עמוק פנימה לתחושה של חוסר, שיתוק, חולשה.

    כי למה??? איפה ההיגיון?

    אני כל כך טובה עם אנשים, בונה ומפתחת מערכות יחסים טובות ומזינות….
    ואת גופי הפיזי משאירה מאחור?

    והרי אני מבינה: שאנחנו בני-האדם יצורים פיזיים קודם כל.
    חווים את החיים דרך הגוף, הוא המפתח שלנו כמעט להכל.
    גם לאינטימיות, קרבה, תקשורת, עונג, תובנות, חיבור, הנאה…
    הגוף שלנו הוא רדאר, הוא מסנן, הוא מפתח, הוא מצע לאושר.

    והרי אני יודעת גם: שכל חיבור עם החוץ מתחיל מחיבור עם הפנים;
    ושחיבור עם הגוף מאפשר אינטימיות אמיתית ועמוקה, כזו שבידיה לרפא הכל.

    אז כשאני מבינה את זה, עצוב לי.
    וכשאני שוהה קצת עם העצב הזה, מסתכלת בו בכנות בלבן של העיניים, נותנת לו מקום…
    אז –
    העצב הופך לתחושה המוכרת של חוסר-שקט בגוף, נמלול כזה בידיים, חשמל.
    מערכת עצבים שרוצה לפרוק, להעביר את התחושה, להעלים אותה.
    הגוף קורא לי: "שחר, תקשיבי לי רגע!"
    ושוב, האינסטינקט הוא להעביר את התחושה הלא נעימה שלו, להתעלם ממנו.

    מיד אני רוצה לנער מעלי כל חוסר שקט.
    עוברת לתפקוד, משימתיות מטורפת, ריצה מדבר לדבר, לא עוצרת.
    כך אני מאלחשת אותו, משתיקה אותו.

    ואז הוא מוריד את ראשו,

    העיניים שחיפשו את מבטי מוותרות (אך לא מתייאשות ממני).
    ולמרות זאת,

    הוא ממשיך לאהוב אותי בכל מעודו.

    לאחרונה חוויתי בעוצמה את התובנה הזו וזה גורם לי לשאול שאלות על כל מערכות היחסים האחרות שיש לי בחיים.

    ומתוכי מבעבעות המילים:

    "גוף שלי,
    אהוב שלי.
    אני לומדת אותנו עכשיו,
    אני מבינה לאט-לאט עוד ועוד.

    אני מבטיחה להשתדל, לא מבטיחה לקיים.

    אני רואה אותך עכשיו,
    אני מרגישה את האהבה שלך ומודה עליה.
    מודה עליך.

    מבקשת ממך
    סליחה.

    שלך לנצח,
    אני"

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 6

    [הטורשיר החמישי: Manu Chao / Clandestino]

     

    לבחור שיר אחד של הלהקה הגדולה בהיסטוריה (לטעמי), זאת ששילבה מילים מדהימות עם לחנים אלמותיים היא כמעט משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, אלו המילים הכי יפות ומשמעותיות שאני מכיר, שנכתבו אי פעם לשיר.

    ***

    השיר השישי של "קורא למוזיקה".

    Breathe / Pink Floyd

    השיר הפותח את אלבומם הנפלא "Dark side of the moon". נקרא גם "Speak to me". מתחיל בשקט ואז כמו פעימות לב שהופכות לרעש מכונה, צחוק משוגע וצעקה גדולה ודרמטית ואז: נשום את האויר, אל תפחד להרגיש, עזוב אך לא אותי, הבט סביב ובחר את מקומך…"  כי החיים שלנו הם סך הנגיעות והמראות שלנו – חוויה ממשית בכל החושים, לא דרך מסך.
    אחד השירים היחידים של הלהקה שכל ארבעת חברי הלהקה היו חלק מהיצירה שלו (כתיבת המוזיקה, רוג'ר ווטרס כתב את המילים).

    For long you live and high you fly…"
    and smiles you'll give and tears you'll cry
    and all your touch and all you see
    "Is all your life will ever be

    Breathe / Pink Floyd

    Breathe, breathe in the air
    Don't be afraid to care
    Leave but don't leave me
    Look around, choose your own ground
    For long you live and high you fly
    And smiles you'll give and tears you'll cry
    And all your touch and all you see
    Is all your life will ever be
    Run, rabbit run
    Dig that hole, forget the sun
    And when at last the work is done
    Don't sit down, it's time to dig another one
    For long you live and high you fly
    But only if you ride the tide
    And balanced on the biggest wave
    You race towards an early grave


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 3 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור השני: בשביל מה זה טוב]

     

    לאחר חודש עבודה מאומץ ובאותה נשימה גם מרגש, שמחה לעדכן שקצב הפקת הספר מתקדם יפה! קובץ מרשים עם מעל מאה חומרים שאבא כתב כבר כמעט מוכן לשיגור לעריכה. כעת אנחנו אוספים את החומרים האחרונים, מתלבטים מה כן ומה אולי לא להכניס. זה דינאמי ואינטנסיבי אך גם חשוב. אבא בטח יסלח לי על המילים הלועזיות שמשתרבבות להן פה, אנשי לשון ושפה נחרדים מכך. במהלך העבודה ומעבר על החומרים, מצאתי כמה אוצרות שלא הייתי מודעת להם. אוצרות השפה.

    אומרים על אבא שהיה טרובדור השפה. פעם הוא הסביר בראיון עם יואב קוטנר ששאל אותו על סוד כתיבתו, תשובתו שזה השילוב בין שפת רחוב לשפה גבוהה. שילוב של מילים מהסלנג העברי עם מילים גבוהות כמו למשל בשיר נשל הנחש:

    אך אבא בשם אומרו
    "תעזבנו יום, יעזבך יומיים" –
    העגלה נוסעת אין עצור
    לא קפצת עליה היום
    חלפו חודשיים
    והנה נשארת מאחור.

    תעזבנו יום זה ציטוט מהתלמוד הירושלמי עם שינוי קטן ולקפוץ על העגלה זה מושג מודרני.
    הייחוד הזה מופיע גם בטקסטים אחרים.

    בטור הקודם עסקנו יותר בצד הפוליטי של מאיר אריאל והבטחתי לכם שהספר הזה לא פוליטי אך חושף רעיונות ודעות פוליטיים ומדיניים. מנגד יש קטעי הומור נפלאים על הסלנג העברי. אחד הקטעים עוסק בנקודה רלוונטית עד מאוד לתקופה הזו. תקופת בחירות ושמות המפלגות. במספר קטעים שונים אבא מבכה על אובדן משמעותן של מילים טובות בעברית. כי אם למשל שם המפלגה נקרא מולדת ואתה ליכוד אז אתה נגד מולדת. שזה אבסורד.

    אוצר היהודים / עבור מקור ראשון / מאיר אריאל

    השוד הגדול של אוצר היהודים
    הן המילים שנשדדו ממשמעותן המקורית
    ונעשו שמות של תנועות חברתיות ומפלגות.
    מילים יקרות מפז ומכל הזהב שבשוויץ.
    מולדת. עבודה. ליכוד. צומת. מרץ. גשר. דגל התורה. ישראל בעליה.
    כגודל הצלחתן בבחירות
    כן ערכן בשוק המילים.
    ואם מפלגה לא עוברת אחוז חסימה?
    אז אין יותר תחיה?
    הלא זה צירוף שגוי מכל וכל.
    ואם מולדת מקבלת רק 3 אחוזים, היתכן שיתר התשעים ושבעה יתייחסו לא טוב למילה מולדת? לא חבל על המילה?
    וכי השפה סובלת את הצירוף רק לא ליכוד?
    או את הצירוף, על העבודה להתחיל לעבוד בשטח. או את הסלסול:
    על "הליכוד" להתלכד "במרץ" "עבודה" על "גשר" "בצומת" "הדרך השלישית" ויחד עם "דגל התורה" בכלל "ישראל בעליה"?

    השפה לא סובלת את זה לא בכתב ולא בעל פה כשכל המרכאות נופלות.
    זהו אם כן השוד הגדול של אוצר היהודים
    במקום לחפש בשוויץ אפשר לקרוא דרור למילים ולהשיבן למשמעותן הבוראת עולמות,
    ולחייב מפלגות להקרא בשמות נטולי משמעות. או בכלל לחדול להתקיים כדי להניח לשורש פ.ל.ג בימינו.

    בשנת 1997 הצלם מיכה קירשנר ז"ל הוציא לאור ספר מיוחד שנקרא 'הישראלים'. הוא צילם אנשים, פוליטיקאים ואמנים.
    קירשנר ביקש מאבא לכתוב לו הגדרה לישראלים כפי שהוא מבין. אבא כתב שני קטעים שיפורסמו בספר החדש, הנה אחד מהם:

    מאיר אריאל / ישראלים – קירשנר

    אחלה קוקטייל פארטי, וואחד ביזנס, אוואנאטה קומוניקטיבית,דאווין אסרטיבי , חליק ז'אנטיליות היפר אקטיבית, חפיף סופר, סלבריטאות חנטרישית, סמול טוק עלק, בולשיט יעני, אינטלקטואלי עלא כיפק, סבבה און ליין, אכבר ריבאונדר, איניות סחבקיסטית, אאוטיות בארדית, חארטה פוסטמודרנית, מבסטויות הוירצ'ואל, שארמוטיות הויז'ואל,
    אהלן – היי.
    יאללה – ביי.

    די מדהים לראות שחלק מהסלנג פה עדיין רלוונטי להיום על אף שנכתב כאמור בשנת 1997.

    מה עוד קרה החודש:

    כל מה שהבטחתי בפרויקט המימון כמו חולצות, מחברת, סיור בקיבוץ משמרות, פוסטרים ועוד, הולך והופך למציאות. חלק מהתומכים כבר החלו לקבל את התשורות שתמכו בהן ובקרוב כולם יוכלו להזמין מה שירצו בחנות האינטרנטית. בכוונה אין קישור כי זה עדיין לא פעיל. חוץ מזה סגרתי מסיבת טרום השקה לאביב הקרוב בפרדס חנה, רשמו לכם את 15.5 כאירוע שאין לפספס.

    וגם מתחיל לדגדג לי עיצוב העטיפה לספר. אני רואה משהו בהיר. פה הולך להיות לי קטע לא פשוט מול אמא. הטעם שלנו שונה בקיצוניות והפעם אני לא מתכוונת לוותר…

    תאחלו בהצלחה

    [עיבוד צילום תמונת נושא – יהלי הרבט]

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 2 – הטור של ניב דור כהן

     

    [לטור הראשון: הארה אינסטנט]

     

    היום יצאתי מסטול משיעור היוגה. שוב.

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר.
    אני מתחיל את התרגול בישיבה, עוצם את העיניים ומפנה את הקשב פנימה.
    מחשבות על גבי מחשבות, חוסר נוחות, כואב לי פה, כואב לי שם, מגרד לי בירך, מעניין מה זה…

    תחזור לנשימה.

    תמונות עולות, כמו גלים מתנפצים בים. שקט רגעי מתחלף ברעש ובחוסר מנוחה. תנשום. תהיה עם מה שיש. אל תדחה דבר. אל תצמד לדבר.

    תהיה עד.

    רעש מבחוץ. ילד בוכה. כלב נובח. אלו רק צלילים שמופיעים במרחב הקליטה. המרחב עצמו דומם. מה שבתוכו נע. אני זה המרחב, ולכן אני דומם. כל השאר רועש.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הנה השקט המבורך. לא. שוב נפלתי לפרשנות ותגיות. גם לומר "אני שקט" זו מחשבה. תחזור להיותך מרחב.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הוויתי מתבוננת בכל מה שעולה. בלי להתפס על דבר. בלי לדחות דבר. ולפתע – שמיים.

    אני פוקח עיניים ומביט על הסטודיו. תלמידיי ישובים בדממה. הריקנות מלאה עד גדותיה. אני מסטול. אני רפוי. אני מסופק.

    ניסיתי הרבה סמים בחיי.
    פטריות, לסד, אקסטזי, mdma, גראס, טבק, אלכוהול.

    נחמד.

    אני מעדיף יוגה.

    תרגול יוגה הוא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים,
    וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 5

    [הטורשיר הרביעי: עטור מצחך/אריק איינשטיין]

     

    והפעם – ספרדית! שמח להציג את מאנו צ'או, שאף שרבים משיריו נשמעים שמחים וקצביים, הוא תמיד דואג להכניס במילים מסרים חברתיים ופוליטים. את השיר הזה הכרתי בדרום אמריקה ולאחר מכן כשגרתי בברצלונה, אף יצא לי לפגוש את האיש!

    ***

    הנה השיר החמישי של "קורא למוזיקה".

    Clandestino (לא חוקי, סודי/חשאי)

    אחד מהלהיטים הגדולים של מנו, שיר מחאה פוליטית שמדבר על בעיית ההגירה ואי מתן פתרונות למהגרים – שהם בעצמם וכל דבר שהם עושים הוא לא חוקי. מנו, שנולד בצרפת לשני הורים מהגרים (מספרד) בשיר "לא חוקי" – כשמו של אלבום שלם (ומומלץ!) בשם הזה.

    "Solo voy con mi pena    בדד אני הולך עם הצער שלי
    Sola va mi condena         האשמה שלי צועדת לבדה
    Correr es mi destino        גורלי הוא לרוץ
    Para burlar la ley
    "            כדי לברוח מהחוק

    Clandestino / Manu Chao

    Solo voy con mi pena
    Sola va mi condena
    Correr es mi destino
    Para burlar la ley

    Perdido en el corazón
    De la grande Babylon
    Me dicen el clandestino
    Por no llevar papel

    Pa' una ciudad del norte
    Yo me fui a trabajar
    Mi vida la dejé
    Entre Ceuta y Gibraltar

    Soy una raya en el mar
    Fantasma en la ciudad
    Mi vida va prohibida
    Dice la autoridad

    Solo voy con mi pena
    Sola va mi condena
    Correr es mi destino
    Por no llevar papel

    Perdido en el corazón
    De la grande Babylon
    Me dicen el clandestino
    Yo soy el quiebra ley

    Mano Negra clandestina
    Peruano clandestino
    Africano clandestino
    Marihuana ilegal

    Solo voy con mi pena
    Sola va mi condena
    Correr es mi destino
    Para burlar la ley

    Perdido en el corazón
    De la grande Babylon
    Me dicen el clandestino
    Por no llevar papel

    בדד אני הולך עם הצער שלי

    האשמה שלי צועדת לבדה
    גורלי הוא לרוץ
    כדי לברוח מהחוק

    אבוד בליבו של העולם הגדול
    הם אומרים שאני לא חוקי
    כי אין לי את ניירות

     

    אלך לעיר שבצפון כדי לעבוד
    עזבתי את חיי הקודמים
    בין סאוטה לגיברלטר

    אני כמו פס בים
    רוח רפאים בעיר
    חיי אסורים
    אומרות הרשויות

    בדד אני הולך עם הצער שלי
    האשמה שלי צועדת לבדה
    גורלי הוא לרוץ
    כדי לברוח מהחוק

    אבוד בליבו של העולם הגדול
    הם אומרים שאני לא חוקי
    כי אין לי את ניירות
    אני פושט רגל אומר החוק

    יד שחורה אינה חוקית
    הפרואנים לא חוקיים
    האפריקאים לא חוקיים
    המריחאונה לא חוקית

    בדד אני הולך עם הצער שלי
    האשמה שלי צועדת לבדה
    גורלי הוא לרוץ
    כדי לברוח מהחוק

    אבוד בליבו של העולם הגדול
    הם אומרים שאני לא חוקי
    כי אין לי את ניירות

     


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

     

    איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

    לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
    שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

    לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
    היא נכנעת לשקט.
    הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

    ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
    מאבדת שליטה.
    מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

    נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

    ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
    לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
    פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

    באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
    שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
    שהכל יישאר אותו דבר.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
    כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
    מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
    כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
    כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

    כמובן, זה לא תמיד ככה.
    יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
    ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
    שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
    שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
    הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

    ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
    מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
    להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
    מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
    מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
    מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
    לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
    שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
    מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
    ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

    לדעת ש…
    יקבלו אותי
    יעטפו אותי
    יחכו לי
    ישמרו עלי.

    לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

    אז ברגע הזה,
    כשהיא עוצמת עיניים
    אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
    עם כל מי שתאהב בדרך.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 2 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הראשון: שיגעונות ומשוגעים]

     

    על שיחה לא שגרתית עם נעמי בן אמוץ על המכתב המוזר שאבא שולח לאביה, דן בן אמוץ ז"ל

    וגם,  האם זה נכון לחשוף את הדעות וההצעות הפוליטיות של מאיר אריאל המשורר. כי בשביל מה זה טוב.

    כבר מהשלב בו התחלתי לארגן את החומרים לקראת פרויקט ההדסטארט על הספר החדש, התחילו לקרות כל מיני מצבים מפתיעים. משימה ראשונה בהפקה היא לקבל את אישורם של כל הדמויות המוכרות שאבי כתב להן. מכתבים בעיקר. אחד המכתבים היותר מורכבים לפיענוח הוא המכתב שאבא שולח לדן בן אמוץ. למה מורכב? כי הוא מתחיל כמין סוג של בדיחה על פוליטיקה משם ממשיך עם נקודות רציניות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואז מסיים שוב כבדיחה בה כאילו הוא יוציא את התכנית לפועל, כאילו שהוא בנאדם שעוסק בפוליטיקה. גם מאוד מסקרן אותי מה עשה או אמר דן בן אמוץ בהקשר פוליטי בין השנים  1980-89 שגרם לאבא לשלוח לו כזה מכתב. כמובן שאין תאריך על המכתב…

    וזה מביא את השאלה המתבקשת, למה? למה לעורר ולחשוף את דעותיו הפוליטיות של אבא, שהיו קצת, אם להתבטא בעדינות – הזויות.

    כדי ליצור קצת תהודה לפרויקט, בחרתי לתת לאתר וואלה לפרסם את המכתב. קצת רעדה לי הבטן אך וואלה, לא נפל העולם. איש לא התרגש למעט טוקבקיסטים מצחיקים. הרי כולם יודעים שמאיר אריאל זה שמאל. תאמינו או לא אך יש לא מעט אנשי ימין שאוהבים אותו מאוד ונחשבים למעריצים שרופים. לא אשכח את המברק שהגיע מלילי ואריאל שרון ז"ל בשבוע השבעה של אבא. איש לא פנה אלי והטיח בי שאני מבזה את כבודו של אבי. זה פשוט עובר ככה בלי לעורר עניין.

    אבל לפני הפרסום רציתי את אישור המשפחה של דן בן אמוץ וכך הגעתי לנעמי בן אמוץ, בתו. פתאום מאוד התרגשתי. על אף כל מה שקרה עם אביה, הוא בסופו של דבר אייקון תרבות ותרומתו להומור ולהשחזת השפה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה. בדיוק כפי שניתן אות כבוד לאייל גולן על תרומתו לזמר המזרחי, אפילו שהיה מעורב בפרשיה של קטינות. לתשומת לב משרד התרבות המתחדש.

    ומה אני אגיד לה? איך אסביר לה שאני לקראת הוצאת ספר והמכתב הזה הוא חלק מהספר ושאני צריכה בבקשה את אישורה? לא יודעת עליה כלום…ועדיין אני חשה מאין הזדהות איתה, יודעת שזה בטוח לא פשוט לה.

    אני מתקשרת ורק אחרי כמה צלצולי נצח, היא עונה. אני מציגה את עצמי ומספרת לה על המכתב ותוך כדי אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה שלי. היא מתרגשת איתי שהגענו לשנת ה- 20 ומספרת שהם כבר בשנת ה- 29. אבל בניגוד אלי, היא פיתחה עולם מלא ועשיר משלה. היא משוררת. ביקשה לראות את המכתב ושלחתי לה תוך תקווה גדולה שהיא תאשר לי לפרסמו. אחרי חצי שעה היא שלחה לי אישור והמשכנו להתכתב עוד זמן ארוך על חיינו כבנות של. היא לא ידעה להגיד אם אביה עסק מתישהו בחומרים פוליטיים וההנחה של שתינו היא שאבא שלח לו את זה כרעיון לבדיחה למשהו וזה לא באמת חשוב מה.

    נכון זה קצת מוזר לתת חשיפה לנושאים פוליטיים ומדיניים שאבא פרסם גם בעיתונות וגם שלח כמכתבים לגורמים שונים עם הצעות לפתרון הסכסוך. מה לו ולזה? וגם אם כתב, למה לחשוף? למה לערבב אותו בזה עם המצב הנפיץ והפילוג העכשווי? קודם כל, כי זה חלק ממי שהיה מאיר אריאל. אחד הנמענים היה אהוד ברק שאך נבחר לרשות הממשלה, מאי 1999 וגם לו הוא מציע נקודות לפתרון הסכסוך. כלומר זה בער בו. חודשיים לאחר מכן אבא נפטר פתאום. גם המברק הזה זכור בחום, אם כי אין בו אזכור למכתב ההוא.

    לקריאת הכתבה בוואלה עם המכתבים >

    אני מפרסמת זאת כי לאחר קריאה מעמיקה בחומרים, אני מבינה משהו מעניין. נכון שהוא כתב על בסיס מה שהתרחש בשנות ה 90 והדברים היום שונים מאוד מהתקופה ההיא. אך יש בהם את המצע לפיתוח רעיונות שכן רלוונטים להיום וטרם נוסו עדיין. כלומר זה מוגש כחומר גלם עבור מנהיגי המדינה. לא משנה אם זה מנהיג משמאל או ימין. גם ביבי נתניהו יכול לקבל השראה מהחומרים הללו אפילו שבמכתב אחר שכבר פורסם בעבר, אבא מפטר את ביבי וממשלתו בכהונתו הראשונה על תפקוד לקוי. שזה ההומור הקלאסי של אבא שלי.

    טוב מה נהייתם כבדים, הספר הזה לא פוליטי וזהו רק חלק אחד מיני רבים בספר הזה! שנעבור לרומנטיקה ? קדימה:

    1991, ההורים שלי, שידעו סערות, דרמות, עליות ומורדות וגם לא מעט דמעות, מתקרבים לשנת ה 25 לנישואיהם. אבא חושב שצריך מסיבה טובה ואם כבר אז מתחתנים מחדש. עם כתובה והכל…אמא מסכימה מיד ורצה לארגן שמלה ראויה. אבא מתיישב לכתוב כתובה עדכנית שתתאים להם. אחד המסמכים היותר מרגשים שקראתי. הנוסח המלא שמור לספר וכאן מפורסמת הגרסה המקוצרת שנותנת השראה לכל מי שלקראת נישואין או במערכת ארוכת טווח.

    בטור הבא: על מילים ומשמעותן ומהו אוצר היהודים האמיתי בעיני מאיר אריאל

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 1 – הטור של ניב דור כהן

     

    "אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
    בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

    טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות. סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

    הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

    זה לא היה כך תמיד.

    תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

    עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

    סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.
    מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ומאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".
    התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

    בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ופרהמהמסה יוגננדה.
    מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
    שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ושרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

    בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.
    מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

    תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.
    כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.
    הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.
    הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.
    ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.
    וסקס, כידוע, מוכר.

    השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.
    ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".
    השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
    אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

    בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.
    שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.
    הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.
    בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".
    בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

    ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

    אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
    כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.
    תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
    תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!
    הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

    תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.
    יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

    למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
    אין בזה גם צורך.
    המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.
    די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.
    השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר

    ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
    ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 1 – הטור של שחר בסטקר

     

    כשסבא דן חיזר אחרי סבתא אלישבע,
    שנת 46, לפני שהם היו סבא וסבתא ואפילו לפני שהיו הורים של מישהו.
    עוד לפני שהייתה כאן מדינה.
    רק ניצנים של חיים והגשמת חזון.

    "ממש ברגעים הראשונים של ההתאהבות, עוד לפני שאפילו נפגשנו ביחידות" כך סיפרה לי.

    דן הצעיר מילא מקום של עוזר נהג בקיבוץ, נסע עם המשאית הקטנה לעיר הגדולה חיפה להביא אספקה.
    בחיפה, בכסף הכיס שקיבל לארוחת הצהריים קנה חפיסת שוקולד אחת "מייד אין פלסטיין" ועליה חתם בכתב ידו:

    "כאות שזכרתיך,
    דן".

    "לא בטוח אם הביא לי את זה ממש מיד ליד, אולי שם את זה בחדר שבו התגוררתי עם הבנות.
    אבל אני ממש זוכרת אותו, באותו היום. שם ליד הרמפה מאחורי חדר האוכל, איפה שהיום חנות החיות, פורק את המשאית.
    את היום הזה אני לא שוכחת."

    החודש סבתא אלישבע בת 90.
    סבא דן עזב אותה ואותנו לפני שנתיים וקצת כשמלאו לו 95.
    הוא עזב מאוהב.
    אותנו לא זיהה, אבל ממנה ביקש נשיקות כמעט עד הרגע האחרון.

    "כאות
    שזכרתיך"

    עבורי, המילים האלה עמוסות אהבה.
    אהבה בעלת עוצמה בלתי נדלית.
    אהבה שרוצה לתקוע יתד של זיכרון ברגעים הקטנים והפשוטים.

    להגיד למישהי –
    "אני זוכר אותך, אני חושב עליך, את בלבי והנה אות לכך".
    להפוך חפץ יומיומי למתנה בעלת ערך עמוק בלי תוקף של זמן ומקום.
    להכניס לתוך השגרה הארוכה והמטשטשת גם מחוות קטנות של אני ואתה.

    "היו גם משברים" היא חשה חובה לציין  ולהרגיע "לא הכל היה חלק".

    "ואיך מתגברים?" אני מיד שואלת.

    "אווו, זו תשובה ארוכה. לא לעכשיו" הספיק לה.

    למה אני תמיד מסבכת הכל?
    למה אי אפשר להבין דבר אחד פשוט: זה אפשרי!
    אפשר לחיות חיים שלמים יחד, למרות האתגרים.

    היום
    בתוך טירוף החיים, השגרה וההורות.
    בתוך עידן האינסטנט והגירושין נראה לפעמים שאהבה זה דבר שאם לא אוחזים בו בכל כוחנו הוא חולף ומופר בן רגע.

    אבל
    זה אפשרי, זה אנושי, זה קיים.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • 2019. Here we go again

     

    מבחירות לבחירות. גם ראש מועצה חדש וראש ממשלה שכנראה לא ישתנה – אבל בעיקר בחירות אישיות שלנו.

    עד כמה הבחירות שעשינו עיצבו לנו את 2018? כמה ממה שקרה שם היה תלוי בבחירות שלנו? הכול, חצי? והאם היינו חופשיים באמת בבחירות שלנו? או שלפעמים בחרו בשבילנו ורק יצרו אצלנו את הרושם שבחרנו בעצמנו…?

    האם ככל שיש לנו יותר בחירות חופשיות לעשות בחיים שלנו אנחנו באמת יותר חופשיים?

    האם כשאנחנו הולכים לעבודה שאנחנו לא אוהבים רק כי חייבים להתפרנס אנחנו חופשיים?

    האם כשאנחנו לא מתחייבים לשומדבר שדורש מחוייבות לאורך זמן (עבודה מסודרת, לימודים, זוגיות) – כדי שזה לא יפגע בחופש שלנו להיות ספונטנים – אנחנו באמת חופשיים?

    ומי יוצר את הגבולות והמגבלות? מי קובע מה נהוג ומה נכון?

    (איך העובדה שנהוג וצריך להעלות פוסט תחילת שנה כאן באתר, גורמת לי לכתוב בכיף את הפוסט הזה? בחופשיות?)

    מהו חופש באמת?

    היכולת לעשות כל הזמן מה שאני רוצה

    או

    היכולת לקבל בשלווה שיש מגבלות לעולם ולעצמי, לקבל אותן באהבה, ולנוע בחופשיות במרחב שנותר

    ואיפה אתם מרגישים שאתם נמצאים בפרדוקס החופש הזה?

    מאחל לכולנו לבחור מתוך חופש בשנה הקרובה. וגם לקבל את הבחירות שלנו שדורשות השקעה – ולהבין שלא רק שהחופש שלנו לא נפגע, הוא מתרחב ומתעצב מחדש בתוכנו.

    ש נ ה   ט ו ב ה

     


    להגיב
  • הכותבים החדשים של מושבה חופשית – טייק 2

    והנה חלפה לה שנה… ואחרי טורים מהממים ממש של לילה, איתי, צילה ושלי (שוב תודה!)

    אני שוב מתרגש ושוב שמח להציג בפניכם את הנבחרת החדשה של הכותבים ואת הטורים החדשים!

    מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים
    יומן מסע וגילוי אוצרות משולחן העבודה של מאיר אריאל. חלקים נבחרים מתוך החומרים הרבים שהשאיר אחריו עם קצת תובנות ושלל זכרונות.

    הטור של: מאיר ושירז אריאל

    שירז אריאל – בת אוהבת, מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.

    ___________________________________________________________________________________________

    קשרים שלובים – דיאלוג בונה יחסים
    מחשבות וסיפורים על מערכות יחסים ותפקידם בחיינו. מילים על עשיית שלום בין לבבות ובתוכם.

     

    הטור של: שחר בסטקר

    עובדת סוציאלית ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. מלווה זוגות בצמתים ומשברים, מעבירה סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. לדף של שחר >

    ___________________________________________________________________________________________

     יוגה על רגל אחת
    הרהורים על יוגה, רוחניות ומה שביניהם.
    בחינה מחודשת של פרדיגמות ודפוסי מחשבה שמעלים אבק בארון הסגור של התת מודע.

    הטור של: ניב דור כהן

    מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.

    ___________________________________________________________________________________________

    אם מישהו מכם הקוראים חושב שהוא מתאים ורוצה לכתוב טור לאתר, מוזמן ליצור קשר ישירות למייל: localblog@gmail.com
    עם כמה מילים עליכם ודוגמא למשהו שכתבתם.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (12) – הטור של לילה חפר

    [לטור האחד עשר – פסטיבל דרך הנדיב]

     

    הטור הזה נכתב מול קני הסוף הנעים ברוח בבריכת החורף של שכונת רמז שהתמלאה לה יפה השנה, מתחת האקליפטוס השדות פרושים מצדדי, נוף שממלא את הלב ומרווח את הגוף. נוף פרדס חנאי קלאסי שהופך לנוף הולך ונעלם.

    אני יודעת שגם מעל האקליפטוסים שלי מרחפת תוכנית המתאר. אני יודעת שאני יושבת מול יופי זמני וזה מחמיץ את ליבי.

    מכרכרת בפרדס התחיל ממש לפני שנה בתהייה על הקסם הנוכח ביישוב הזה. הרוח הפרכוראית, מה היא? מה מרכיב אותה?

    טיילתי לי בהיסטוריה של המושבהשלא תמיד היתה מאוחדת. ראיינתי אנשים שגדלו מול השדות הללו כשהיו פרושים מכל צידי המושבה הקטנה.

    דיברתי עם האנשים שהיו סנוניות ראשונות בגל ההגירה הגדול ששינה את פני הישוב ויצר את הדימוי המיוחד שיש לו כיום. פגשתי גם את התלבל"שים שהצטרפו מאוחר יותר והתחילו גל עליה שלא הסתיים עד היום.

    חקרתי את תחילתו של השיקשוק – שהוא בעצמו תשובה אחת לשאלה לגבי הקסם של המקום הזה.

    ואז הגיעו הבחירות. לטעמי הבחירות האחרונות דנו בדיוק בשאלה הזו, כולנו מבינים שיש פה משהו מיוחד מאד, איך אפשר לשמור עליו? איך אפשר להזין ולהצמיח אותו?

    הגר פרי-יגור ראש המועצה הנכנסת אמרה לי באותו ראיון בין השאר "…פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי…
    …בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד…".

    איל כגן סגן ראש המועצה הנכנס הדגיש בראיון ש"…יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה…".

    עכשיו התשובה לגבי הקסם של המקום ברורה לי יותר. אלו האנשים, האנשים שחיים כאן ומה שהם מביאים איתם. אינספור יוזמות ורעיונות (כמה שהלב התמלא מפסטיבל דרך הנדיב) ועזרה הדדית. אני לא מכירה עוד מקום בו מרוכזים כ"כ הרבה אנשים שרוצים להרבות טוב בעולם.

    אני מסיימת את הטור הזה עם תקווה גדולה ומלאת הודיה לכולנו שעושים את פרדס חנה כרכור למה שהיא.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 1 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    זכות גדולה נפלה בחלקי. איכשהו קרה שאהיה בתו הבכורה של מאיר אריאל היקר עליו השלום. נו, אתם בטח יכולים לשער, טוב כנראה שלא. עד גיל 31 חשבתי שיש לי כיוון בחינוך של הגיל הרך עם גלישה לתחום הריון ולידה. אבא היה ברקע כיוצר, זמר, משורר, לא ידוע במיוחד אבל אהוב עד מאוד. היה לנו קשר חזק מאוד של אבא ובת. שנינו גם בני מזל דגים, כך שלפעמים בכלל לא היינו צריכים לדבר, היו לנו שיחות שלמות ממבטים והבעות בלבד. בכלל חשבתי שאהיה אמנית ויש לי עבר של ציירת, זוכרים את הפלפל מהעטיפה של האלבום זרעי קיץ? הנה הסיפור המשעשע פה >

    אוכל להגיד שהבנתי את גודל המעמד ביום שאבא נפטר פתאום ביולי 1999. מה שקרה מאז הוא סוג של מפץ ענק כאשר האדוות שלו עדיין מתרחבות והמעגלים עדיין גדלים. אין ספק שלאימי תרצה אריאל יש חלק מרכזי במפץ הזה, היא היתה המנוע ובזכותה נוצר המצב של היום, עם עשרות אלפי אוהבי מאיר אריאל והכרה כמעט גורפת במעמדו כאחד הכותבים הגדולים שחיו כאן. זה מאוד מרגש (לדעתי אמא שלי צריכה לקבל פרס על קידום התרבות בישראל).

    בחודש הראשון למותו חוויתי את המפץ הפרטי שלי – לגלות את כל החומרים שהשאיר אחריו. משהו בתוכי לא נתן לי לשקוע בעצב על האובדן המיותר הזה, זה תועל לכיבוש שולחן העבודה שלו. זוכרת את ההלם שהרגשתי כאשר הבנתי את הכמות של החומר. אלפי ניירות מכל מיני סוגים ובנושאים רבים ומגוונים. הכל היה עם הכל. שירים מוכרים לצד לא מוכרים, מכתבים, ציורים ורישומים, ברכות, הספדים, מאמרים על המדינה, על הקיבוץ, על השלום, על התנ"ך ואלוהים. על המון דברים הוא חשב וכתב האיש הזה. התברר לנו שהאיש לא רק כתב הרבה מאוד, אלא גם שמר כמעט הכל.. מצאנו חומרים מתקופת השליחות בארה"ב משנת 1968-71

    מצאנו גם את כל מה שאביו אסף עבורו, סבא שלי עליו השלום. ציורים וברכות וטקסטים מתקופת היותו נער וחייל. גם אבא שלו שמר הכל. איזה מזל.

    יחד עם חברת משפחה קרובה, החלה מלאכת המיון וסידור של החומרים מהמשרד הקטן שלו. כל גילוי כזה יצר לי נחמה קטנה. תוך מספר חודשים נוצר סדר ראשוני עם קלסרים מופרדים לפי נושאים, אך רבים מהחומרים לא מוינו עדיין.

    במהלך השנים יצאו מספר ספרים מתוך החומרים הללו: 2005 יצא ברכות והספדים 2009 יצא 'עצמאי בשטח כל השירים' 2011 יצא 'כתבים' שכלל 29 טקסטים שהם אינם שירים. למעשה מתוך עבודת שימור החומרים שלו  המשפחה הפכה לבית הוצאות לאור ואני הפכתי למפיקת ספרים.

    מה שעצוב זה שאת שלושת הספרים הללו כעת אין להשיג. הם אזלו כולם ולהפיק הדפסות מחודשות דורש מימון, שלנו היה קשה להשיג. לפני שנתיים עשינו מיזם הדסטארט למען גיוס מימון לחידוש שניים מהספרים ואכן כך היה. אך גם כל העותקים האלה, אזלו לגמרי. נוצר עסק ביש, אין ספרים. בינתיים השנים עוברות ובלי ששמנו לב, הגענו לשנה ה-20 לזכרו.

    אני קצת בשוק מזה,

    עכשיו אני מוכנה לפרויקט הגדול הבא – ריכוז כל חומרי הפרוזה שלא ראו אור יחד עם אלו שכן ראו אור. ליצור ספר מכובד שמאגד אותם – ספר הכתבים הגדול (שם זמני).

    בשבועות האחרונים אני קוראת את החומרים מהקלסר הענק שיש לי. קלסר די שמן עם חומרי הפרוזה של אבא. קלסר שכבר לפני לא מעט שנים הכנתי אותו עם המטרה להפיק ממנו ספר. אחד החלקים בספר יכלול אסופת מכתבים מיוחדים שאבא כתב לדמויות וגופים שונים. כמו בית המשפט או הדואר, לראשי ממשלה, לסופרים דוד גרוסמן, דן בן אמוץ ועוד. אחד המכתבים המקסימים שמצאתי הוא המכתב לניקו ניתאי, השחקן והבימאי שהקים את מועדון 'תאטרון הסמטה' ביפו. שם אבא התחיל את קריירת השירה שלו. היה נוסע פעם בשבוע עם הגיטרה ומקיים הופעה גם אם במקום יש 3 בני אדם כקהל, אפילו אם אלו המלצריות.

    חושפת כאן את כתב היד + הטקסט עצמו.

    לניקו היקר,


    בימים אלה עומד להסתיים מיזם ההדסטארט החדש שהעליתי לטובת מימון ספר הכתבים הגדול. לאור הצלחתו,  אוכל גם להוציא מהדורה נוספת לספר עצמאי בשטח – כל השירים. (272 ע' צבע מלא בכריכה קשה בעריכת יואב קוטנר). יש עדיין הזדמנות פז להזמין את אחד או שני הספרים מאת מאיר אריאל. הנה לינק לתמיכה >

    בטור הבא: תחילת העבודה על הספר החדש ועל שיחת הטלפון המרגשות עם הבת של דן בן אמוץ (המשוררת נעמי בן אמוץ) והמכתב המיוחד שאבא שלי שלח לאבא שלה…

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
Close