התפתחות האתר

  • קורא למוזיקה : טורשיר # 2

    [הטורשיר הראשון: Spent the day in Bed / Morrissey]

     

    ממשיכים לקרוא במוזיקה.
    טורשיר בו אשתף שירים שהם גם מגניבים ונעימים לאוזן אבל גם יש במילים שלהם משהו ששווה להתעכב עליו.
    וכמובן כמה מילים על המבצע.

    והיום להקת King Crimson (המלך ארגמן). אתם בטח מכירים את הלהקה בגלל השיר הזה עם אחת הפתיחות הכי מוכרות.
    הלהקה שהוקמו ב-1968 היתה אחת מחלוצות ז'אנר הפרוגרסיב רוק ומהראשונות ששילבו רוק עם מוזיקה קלאסית.

    ***

    והנה הוא, השיר השני בפינה "קורא למוזיקה".

    Epitaph

    Epitaph בעברית הוא "שיר אשכבה". ואכן זהו שיר דיסטופי (הניגוד של אוטופי) לא קל שמבטא כאב עמוק, אבל מילותיו הנבואיות והשירה העמוקה של גרג לייק שוות כל רגע.

    Knowledge is a deadly friend"
    If no one sets the rules
    The fate of all mankind I see
    …Is in the hands of fools"

    The wall on which the prophets wrote
    Is cracking at the seams
    Upon the instruments of death
    The sunlight brightly gleams
    When every man is torn apart
    With nightmares and with dreams,
    Will no one lay the laurel wreath
    When silence drowns the screams

    Confusion will be my epitaph
    As I crawl a cracked and broken path
    If we make it we can all sit back
    And laugh
    But I fear tomorrow I'll be crying,
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying

    Between the iron gates of fate,
    The seeds of time were sown,
    And watered by the deeds of those
    Who know and who are known;
    Knowledge is a deadly friend
    If no one sets the rules
    The fate of all mankind I see
    Is in the hands of fools

    The wall on which the prophets wrote
    Is cracking at the seams
    Upon the instruments of death
    The sunlight brightly gleams
    When every man is torn apart
    With nightmares and with dreams,
    Will no one lay the laurel wreath
    When silence drowns the screams

    Confusion will be my epitaph
    As I crawl a cracked and broken path
    If we make it we can all sit back
    And laugh
    But I fear tomorrow I'll be crying,
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Crying
    Crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying

     

    Songwriters: Greg Lake / Ian Mcdonald / Michael Rex Giles / Peter John Sinfield / Robert Fripp


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

    יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
    מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

    וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

    אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתo יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

    מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – אייל כגן

    [מאיה לילה חפר]

     

    את עו"ד איל כגן אני פוגשת בחדר האחורי של החנות היפיפייה "דורותיאה", השקט שקורן מרהיטי הוינטאג' הפוך לקצב המהיר של האיש שמכונה כגן בפי כל. הוא נמרץ וחד מחשבה ומאתגר את קצב ההקלדה של הכותבת.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. נמצא כאן 16 שנה. באותו בית באותה שכונה. מכיר את כל השכנים בשמות שלהם.
    2. רואה רחוק בתכנון אבל יודע גם לראות את נקודת ההתחלה הקרובה ביותר בביצוע.
    3. אני יזם חברתי-קהילתי סדרתי. מיזמות בתחום העסקים הקטנים כמו 'ח"י באהבה – לילה לבן' ועד מאבק על שמירת החופים ב'ים חופשי' ועוד… כמו שאומרים בספורט, קרעתי נעליים על המגרש.
    4. אני עו"ד שעבד במערכות גדולות. הייתי יועץ משפטי ואחראי על הרה-ארגון מבחינת כוח אדם בהסתדרות החדשה, ועוזר של מ"מ ראש עירית ת"א שהיה גם ראש מנהל התכנון והבניה. שני תפקידים בקנה מידה ארצי בעלי השפעה וחשיבות רבה.
    5. אני לא פוחד "ללכלך את הידיים". בכל פרויקט שעשיתי, ההנהגה שלי צמחה מהעשייה בשטח. אני אוהב להזיע ומאמין גדול בדוגמא אישית.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. מחלקה לפיתוח אסטרטגי. ההבנה שהגוף שאתה עומד בראשו לא יודע הכל ולא אמור לדעת הכל מביאה לשיתוף ציבור אמיתי. בפרדס חנה-כרכור ההון האנושי של היזמים – כמעט בכל תחום – הוא נדיר. יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה. יש משאבים בשפע, אולם גיוס משאבים הוא תחום ידע. המחלקה האסטרטגית שאקים במועצה, תדע לאתר את המשאבים באמצעות איש מקצוע שעוסק באיתור כל ה'קולות הקוראים' הממשלתיים ושל המגזר השלישי והרביעי. צריך להפוך את הכיוון של דרכי הפעולה. אם מאתרים שמשרד החינוך הוציא קול קורא לחינוך טכנולוגי מייצרים תוכנית שעונה על הקריטריונים ומביאים את התקציב לכאן.
      הערוץ השני בו תעסוק המחלקה הוא תחום איגום משאבים בתוך המועצה עצמה ופיתוח שפה משותפת שתאפשר עבודה סינרגטית בתוך הארגון. כך לדוגמא: פעמים רבות יש תקציב לאותו נושא שמפוזר על פני משרדים שונים אבל הסכום לכל אחד בפני עצמו קטן ולא מספיק לפעולה משמעותית. אולם, אם מחברים את האגפים השונים יחד מתקבל תקציב גבוה.
      כשהאזרח במרכז ולא כותרות המשרדים השונים, הפתרונות שנוצרים הם בין-תחומיים ויעילים יותר.
    2. דרך המושבות. כתבתי את התוכנית של "דרך המושבות" כבר לפני 4 שנים יחד עם גילי בר-שי. זוהי תוכנית פיתוח כלכלי שמיועדת לשים את פרדס חנה כרכור על מפת התיירות הארצית. מדובר בשיתוף פעולה אזורי שלנו עם זכרון יעקב, בנימינה -גבעת עדה, יישובי אלונה, קיסריה וג'סר א-זרקא שימותג כולו תחת השם "דרך המושבות", ויזרים לאזור גם תקציבים ממשלתיים וגם אלפי תיירים ישראלים בשנה. אנחנו חיים באחד האזורים היפים בארץ. טוסקנה של ישראל, במרחק של 40 דקות מחיפה, 50 דקות מת"א ו-70 דקות מירושלים. הפרויקט האדיר הזה יאפשר העצמה ופריחה של מאות עסקים קטנים באזור כולו. אנשים יגיעו לכאן מכל הארץ כדי לצרוך תרבות, אמנות, קולינריה, היסטוריה, ספורט עממי ואתגרי, פעילות שטח ועוד. אם עד היום חוללנו מהפיכה תרבותית בפרדס חנה כרכור ששמעה יצא לרחוק בגלל ריכוז גדול של יוצרים ואומנים בכל התחומים, אין שום סיבה בעולם שלא נצליח לעשות את זה עבור כל האזור שמשווע ליזמות הזו.
    3. תשתיות. התשתיות לא יכולות לעמוד בקצב הגידול של המושבה. יש תוכנית מתאר מאושרת שלא יושמה, בגלל שלא פעלו מול משרדי ממשלה ואני מתכוון לפעול ליישומה. צעד ראשון ומשמעותי שלי להקלה על עומסי התנועה יהיה לאסור כניסת משאיות בבוקר ואחר הצהריים לדרך הנדיב. בנוסף אפעל לפתח חלופות לרכב הפרטי. תחבורה ציבורית, שבילי אופניים, עידוד תוכניות לשיתוף רכבים (car pool) ועוד. גם כאן יש דרכים יצירתיות להביא תקציבים, לדוגמא :המשרד לאיכות הסביבה מתקצב הפיכת גנים לירוקים, תקציב זה כולל פיתוח תשתית סביב הגן. הצטרפות לתוכנית כזאת מאפשרת לך להרוויח את המדרכה מסביב תוך שאתה משפר את הגן. Win win.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ, שינה את באר שבע מהקצה לקצה. טרנר התחיל ודנילוביץ לקח את הבסיס והמשיך. גם כאן. חיים געש הניח את התשתיות ופיתח את היישוב, עכשיו הגיע הזמן לקחת את הבסיס הזה, לשדרג אותו ולהביא אותו אל העתיד שהוא כבר כאן למעשה.
    פרדס חנה כרכור היום היא יישוב מובל ולא מוביל. אנחנו צריכים לשנות את כיוון החשיבה, ולקחת את המקום הקסום הזה אל מה שהוא ראוי לראות. פנינה שמנצנצת למרחוק ומובילה בחינוך, בקהילתיות, בחוסן יישובי, בצמצום הפערים.
    פרדס חנה כרכור לא תוכל להמריא אלא אם כן היא תהפוך ליישוב שבו השכונות שעד היום לא קיבלו את מה שמגיע להן, יהנו מהתייחסות שונה לגמרי.
    קחי לדוגמא את ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון,שהגיע למועצה מתוך היזמות החברתית ושינה את התדמית של ירוחם לגמרי. רואה קדימה, נאמן לעיר שלו. סוס עבודה של יזמות, הביא לירוחם תרבות ופסטיבלים שבאים אליהם מכל הארץ, הקים תוכנית קיימות יישובית ופועל למען צדק חברתי. איש מעורר השראה.
    אין סיבה שפרדס חנה כרכור לא תקבל את אותו דבר.

    לדף הפייסבוק של אייל כגן >    לאתר של אייל כגן >


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 1

     

    הי טורשיר חדש!
    טור בו אשתף שירים שהם גם מגניבים ונעימים לאוזן אבל גם יש במילים שלהם משהו ששווה להתעכב עליו.
    וכמובן 2-3 מילים על המבצע.

    נתחיל בשיר של מוריסי האלוף. סטיבן פטריק מוריסי נולד בטראפורד, הפרבר הכי שווה של מנצ'סטר. היה סולנה של סמיתס' האגדית ואחרי שהתפרקו (סוף שנות ה-80) פתח בקריירת סולו אדירה (בטוח מכירים את זה ואת זה).
    והוא גם טבעוני ולוחם צדק ושלום ותומך נלהב של ישראל (כתב שיר הלל על ישראל) – Go Morrissey!!!

    ***

    אז גבירותי ורבותי, קבלו את השיר הראשון בפינה החדשה "קורא למוזיקה"

    Spent the day in Bed

    שיר שיצא בדיוק לפני שנה (ספטמבר 2017) מתוך האלבום "Low in High School".

    נבחר בגלל הקטע הבא:

    Stop watching the news"
    Because the news contrives to frighten you
    To make you feel small and alone
    "To make you feel that your mind isn't your own

    Spent the day in bed
    Very happy I did, yes
    I spent the day in bed
    As the workers stay enslaved
    I spent the day in bed
    I'm not my type, but
    I love my bed
    And I recommend that you
    Stop watching the news
    Because the news contrives to frighten you
    To make you feel small and alone
    To make you feel that your mind isn't your own
    I spent the day in bed
    It's a consolation
    When all my dreams
    Are perfectly legal
    In sheets for which I paid
    I am now laid
    And I recommend to all of my friends that they
    Stop watching the news
    Because the news contrives to frighten you
    To make you feel small and alone
    To make you feel that your mind isn't your own
    Oh time, do as I wish
    Time, do as I wish
    Oh time, do as I wish
    Time, do as I wish
    Oh time, do as I wish
    Time, do as I wish
    Oh time, do as I wish
    Do as I wish
    I spent the day in bed
    You can please yourself
    But, I spent the day in bed
    Pillows like pillars
    Life ends in death
    So, there's nothing wrong with
    Being good to yourself
    Be good to yourself for once
    And no bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    No emasculation, no castration
    No highway, freeway, motorway
    No bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    Songwriters: Gustavo Manzur / Steven Patrick Morrissey


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – הגר פרי יגור

    (צילום: אילת זיק-אל)

    [מאיה לילה חפר]

     

    נפגשתי עם הגר במטה שלה במרכז המושבה, בין מחברות לחומרי שיווק, אנשים נכנסים להגיד שלום. הגר מקשיבה לשאלות ברצינות רבה, כותבת אותן, אני מרגישה כמה חשוב לה להעביר את המסרים שלה בדיוק.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    חשוב לי שהבוחרים שלי ידעו עלי הכל. שקיפות והגינות של שליחת ציבור זהו תו תקן מוסרי לראש מועצה. חמישה דברים בכל זאת…

    1. אני בת המושבה, פרדס חנה כרכור זה סיפור חיי – כאן גדלתי והתחנכתי וכאן הקמתי עם בעלי את ביתנו ומשפחתנו. פרדס חנה כרכור נטועה בי ואני בה ובחרתי להפוך את המושבה האהובה הזו למשימת חיי.
    2. כשהחלטתי להקדיש את עצמי לשליחות ציבורית קבעתי לעצמי כלל ברור: תושבי פרדס חנה כרכור הם המצפן והמצפון הציבורי שלי.
    3. אני באה לתפקיד ראש המועצה בכדי לעשות דברים גדולים וערכיים. פרדס חנה כרכור צריכה להיות מקום בו המצוינות היא קו מנחה: בתשתיות, בחינוך באיכות החיים של כל תושבת ותושב. את זה נעשה רק עם נחשוב בגדול ונעשה בגדול.
    4. אני אהיה ראש מועצה של מושבה אחת. החיבור בין כל השכונות במושבה חייב להיות גם חיבור פיזי של כבישים ושבילי אופניים חדשים וגם ובעיקר חיבור קהילתי. מושבה אחת לכולם.
    5. אני אוהבת טבע ונוף, בחרנו לחיות במקום עם פוטנציאל סביבתי עוצר נשימה אני אשמור על המושבה שלנו, על צביונה ועל נופיה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חינוך. לתפקיד ראש המועצה אני מגיעה מוכנה עם חזון ברור ועם תכניות עבודה סדורות. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד בכוונתי לקבוע את החזון החינוכי שילווה את מערכת החינוך (הפורמלית והבלתי פורמלית) בפרדס חנה כרכור החל מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה. אני מאמינה שהכל מתחיל בחינוך, החינוך הוא יסוד האדם בכל התחומים ובמקום בו זורעים חינוך – קוצרים הישגים. אני אוביל את מערכת החינוך במושבה לצמרת היישובים המובילים בישראל בתחום החינוך. בכדי לעשות זאת אני מתכוונת לקבוע במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד ראש המועצה את החינוך כמקום ראשון בסדר העדיפויות של פרדס חנה כרכור. בכוונתי להגדיל את תקציב החינוך בתכנית תקציב רב שנתית לעשר שנים זאת כדי להבטיח שלמערכת החינוך במושבה לא יחסרו משאבים בכדי להיות מערכת חינוך מובילה, מצטיינת, כזאת המחנכת להישגיות לצד ערכים – מורשת המושבה וכבוד האדם.אני אקים בית ספר תיכון חדש למדעים ואומנויות ואביא את האקדמיה לפרדס חנה כרכור.
      ניצור ביחד מערכת חינוך מודרנית, מגוונת שמגמות חדשנות פורצות דרך יצמחו בה. כשאני אומרת 'ביחד' אני מתכוונת לציבור ההורים המעורב שהם מנוע אדיר עבור מערכת החינוך, המנהלים, המורים, הגננות, הסייעות, תנועות הנוער, גמלאים יוצאי מערכת החינוך ובעלי מקצועות רלוונטיים – ביחד ניצור קהילת חינוך.
    2. תחבורה. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד אני מתכוונת לצאת בסקר צורכי תחבורה שיגדיר מחדש כמה קווים צריך במושבה, איזה סוג של קווים (אוטובוסים, מיניבוסים, קווים ליעדים חדשים מחוץ למושבה ובתוכה לקשר בין שכונות שאינן מקבלות שירות כיום).נבצע שינויים ביחד עם משרד התחבורה להטמעת צרכי התושבים. אני אגדיל את מספר מקומות החניה סביב תחנת הרכבת ואקדם פתרונות של קווים קצרים וייעודיים מהשכונות אל התחנה וממנה כשירות לציבור ובין היתר כדי להקל על הפקקים.
      אוביל תכנית אב לתחבורה שתיתן פתרונות לבעיות הפקקים, החניה, חניית הרכב הכבד, התחבורה הציבורית, שבילי ההליכה והאופניים, כניסות ויציאות נוספות ליישוב וכן פתיחת צירי תנועה בתוך היישוב – אנו חייבים להאיץ פתרונות של פתיחת צווארי בקבוק במושבה.
    3. צביון. פרדס חנה כרכור בראשותי תישאר בצביונה מושבה !כאשר בוחרים ראש מועצה בוחרים גם את המחויבות והערכים שלו/ה. אני מחויבת לערכים של סביבה ואהבת האדם והארץ. יש מי שמחוייב לקבלנים – אני מחוייבת לתושבים. אני אעשה את פרדס חנה כרכור מושבת גנים שתהיה מהמקומות היפים והירוקים בישראל.
      המושבה שלנו נולדה ותוכננה להיות במודל של 'עיר גנים' אך הפכה להיות עיר ללא גנים.
      אני אשיב את פרדס חנה כרכור להיות מושבת גנים מהיפות שידעה מדינת ישראל. פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי עם יישובי הסביבה. כאשר אסיים את הקדנציה הראשונה שלי בתפקיד, אבק הבניה יתפוגג מעל המושבה והירוק יחזור לעיניים של התושבים. ירוק זו איכות חיים, זה תנאי בסיסי לקיום אורח חיים בריא וזה ייכנס גם למערכת הלימודים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ' – ראש העיר באר שבע. לרוביק יש מרץ, תשוקה וחזון. הוא האמין ופעל מהיום הראשון שנבחר לתפקיד שעיר צריכה להיות יזמת, חדשנית ושיתופית וכך גם אני רואה את הדברים.
    כמו רוביק, אני מאמינה שרשות מקומית צריכה לעמוד בזכות עצמה, לא להיות תלותית, לא פושטת יד ולא כפופה לכל מיני החלטות מלמעלה.כן צריך לשתף כמה שיותר גורמים ובראשם את המדינה ומשרדי הממשלה, אבל בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד. אני מאמינה, כמו שרוביק האמין והוכיח, שכאשר יש לך רעיון מנצח ותכנית מחוללת שינוי – הכסף לעולם לא יהיה מכשול.

    לדף הפייסבוק של הגר פרי יגור >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – איציק לב

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את איציק על קפה בצהרי היום. פעלתן, נמרץ, ומעורה מאד בנעשה בשלטון המקומי בארץ.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אני חבר מועצה בהתנדבות כבר חמש שנים.
    2. אני יליד המושבה.
    3. אשתי אשת חינוך וילדי גדלים פה במערכות החינוך שלנו.
    4. אני מאד אוהב את פרדס חנה-כרכור.
    5. אני רואה רחוק אבל מסתכל על הצעד הבא.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חדשנות בחינוך. אני סגן יו"ר ועדת חינוך כבר ארבע שנים. אין תפיסת חינוך במושבה ששואלת מה פני העתיד. אני מתחייב לנצל את הזדמנות הפז שיש לנו בתאריך הבחירות ולהקים פורום חדשנות בחינוך שיפעל במודל של 90 יום שיצאו ממנו חזון, תוכניות פדגוגיות, ותוכניות תשתיות.הפורום יעסוק בחדשנות גם בתוכניות הלמידה וגם בצורות הלמידה. הפורום יכלול צוותים חינוכיים מכל הזרמים, מומחים ותושבים בעלי עיניין. כל בית ספר יבחר לעצמו מיתוג ושפה. התוכנית שתצא משם תתחיל לפעול כבר בשנת הלימודים הבאה ותוטמע בשלבים. אבל זה שינוי שכבר אפשר יהיה לראות אותו מתחיל. יש תקציבים במשרד החינוך שמיועדים לתוכניות חדשניות ויש מערכות חיצוניות למשרד וגופים עסקיים שיש בהם כסף, רק צריך לייצר תוכנית שעומדת בסטנדרטים. הפורום הזה יתייחס לחינוך כרצף מהגיל הרך עד סיום יב' ודרך חיבור למרכז הצעירים. הפורום יעסוק גם במיפוי המבנים של מוסדות החינוך כדי לסגור פערים בין מבנים ישנים לחדשים.
    2. מרחב ציבורי ותחבורה. התשתיות כבר לא מתאימות לכמות התושבים. הפיתרון שלי הוא תחבורה מוטת, זאת אומרת להקצות נתיבים לתחבורה ציבורית ונתיבים לשבילי אופניים על חשבון חניה. הצעד הראשון והישים שלי הוא שבילים ירוקים מביתי הספר. כל בית ספר יחליט של שביל של שני קילומטר לכיוון הכי עמוס שלו. בשעות הכניסה לבית ספר והיציאה בשילוב עם מתנדבים מגיל הזהב,נהפוך את שני הקילומטר האלה למרחב מוגן. ברגע שהורה יודע שהילד בטוח הוא יתן לו ללכת ברגל והדבר יקטין את העומס מאד. כל השבילים הירוקים יתחברו בסוף לשביל ירוק גדול בכלל המושבה.מהלך כזה זה ישמש גם להסברה וחינוך. מהלך כזה ממומן על ידי איגום משאבים למשל גם משרד התחבורה וגם משרד התרבות והספורט מייעדים תקציבים לשבילי אופניים ושביל ירוק כזה יש לו יעוד כפול וגם תקצוב כפול.
    3. פיתוח כלכלי, עסקים ותירות נכנסת. אחת הנקודות הקריטיות לצמיחה של הרשות המקומית. הכנסות עצמיות הן קריטיות בהבנה שהמדינה מקצצת בתקציבים. אני אמנה
      חבר מועצה להקים תיק פיתוח כלכלי ועסקים, הוא יבנה מחלקה לעידוד עסקים קטנים ומקומיים. פרדס חנה-כרכור צריכה להיות בירת אומנות שמושכת אליה תיירות נכנסת. אני אקים פורטל תרבות ופנאי שהמועצה תקדם ותשקיע בשיווק שלו. אהפוך את התרבות המקומית לארועים בתמיכת המועצה כמו הבתים הפתוחים. אני רוצה להפוך את מבני הציבור לגלריות עם תערוכות מתחלפות. מקור הכנסה חשוב נוסף הם אזורי תעשייה שהם עוגן כלכלי .אני אפתח את האזור שליד הרכבת,שמקביל לאזור התעשייה קיסריה. אעשה זאת על ידי יצירת סיווגי ארנונה שימשכו לפה חברות.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    דק' מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה. קיבל לידיו מועצה עם 4% תשלומי ארנונה ובתוך 10 שנים הגיע ל-84% תשלום ובכך איפשר למועצה כספים רבים להשקעה בחינוך ותשתיות. הוא הקים פרויקטים כלכליים שאיפשרו תעסוקה בתוך הכפר ועוסק בטיפוח מנהיגות צעירה. הוא חולל שינוי שרבים החשיבו לבלתי אפשרי וזכה בתואר "אביר השילטון המקומי" מטעם התנועה לאיכות השלטון. איש עשייה, צנוע וישר. מודל מעורר השראה.

    לדף הפייסבוק של איציק לב >


    להגיב
  • מתחת לפנס 6 חול המועד סוכות 25-26/9/18

     

    לא יאמן. חלפו 6 שנים מאז שעתר העלה את הרעיון הראשוני אי אז ב 2013. והנה אנחנו כבר במתחת לפנס 6.

    מתחת לפנס – פסטיבל אמנות לאור פנסי רחוב

    25-26 ספטמבר 2018 לילהיוםלילה

    חול המועד סוכות בגבעת חביבה

    הופעות, מיצגי אמנות, מוסיקה ואור, תיאטרון רחוב, תערוכות, וידאו ארט, מחול, שירה, חקר, שיח ועוד…
    במסלול הליכה רגלי לאורך שדרת פנסי הרחוב, בסביבה מופלאה שהכל יכול להתרחש בה.
    הכניסה חופשית!

    השנה חידוש! קמפינג במחיר סמלי / חדרים ללינה בתשלום! להזמנות טל: 052-5809838
    פרטים ומחירים באתר.
    הכניסה וההשתתפות בכל אירועי הפסטיבל חופשית!

    • מוזמנים לעקוב אחר סיפור הפסטיבל המתהווה ב:
    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >

    לילהיוםלילה: התכנית שבין הפנסים…

    שלישי 25.9

    גולדמן בראדרס בהופעה
    18:30-19:30
    במה המרכזית.

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    Betty bears בהופעה – סווינג אמריקאי מקפיץ!
    22:00-23:00
    במה מרכזית.

    מעגלי דבקה עם סאעד דראוושה
    23:00-24:00

    אפשר להישאר לישון בגבעה, מחר מחכה לנו יום פנטסטי!
    ——————————

    יום רביעי 26.9

    בוקר

    מתחילים מוקדם בבוקר, באיזי.. הצ'אי שופ פתוח.. תבחרו לכם מה בא – ליצור, לנוע, לשוטט, לצייר, סתם לנוח באיזו פינה ולכתוב.. אכול צהריים בחדר האוכל (חמגשיות!).

    כאן ואתה – מדיטציית ציור משותפת- עמית שפירא.
    07:00-10:00 על הדשא הגדול.

    חילוץ שירה מהחיים. סדנת כתיבה בהנחיית נועה ברקת.
    10:00-11:30 במרכז האמנות המשותף.

    אמנות רחובשלום או להתראות? ציור קיר ענקי עם מנחים מתכנית "אתגרים" לאמנות רחוב.
    10:00-16:00 סוכה לשלום

    בין פאן לפנאן – סדנת ערבית מדוברת עם גלית קלנר
    שלושה שיעורים: 10:00, 11:30, 13:00 בספריות
    משך השיעור: 45 דקות. רב גילאי

    המעבדה ליצירה קהילתית חוקרת – התכנסות ופתיחה. ניסוי חברתי משותף לאורך היום.
    11:00-12:00 בחדר האוכל

    רודא – הסרט. מקומו של האמן בקהילה
    שלוש הקרנות: 11:00, 13:00, 16:00
    באולם ארכיון יד יערי, קומת הקרקע

    צהריים

    12:00-13:00

    אמנות לאור יום – סיור במיצבי הפנס עם עתר גבע, היזם ואוצר "מתחת לפנס"
    12:00-13:00 ברחבי הגבעה. נפגשים בבמה המרכזית ומשם יוצאים לסיור.

    שיח תרבויות – קאדי, רב וכומר מתארחים בסוכה לשלום
    12:00-13:30 הסוכה לשלום

    מפגשים עם אמנים מהפנסנועה רוזן, שרון גלזברג, יפעת טריינין ליסאי, יובל דניאלי, הדס גרטמן ולילך צפרוני.
    13:00-14:00 בחדר האוכל

    אמנות או אומנות – סדנת הדפס רב גילאית – עם משה רואס ובוגרי קורס הדפס
    13:00-15:00 במרכז האמנות המשותף

    אחה"צ

    שפת הראפ – סדנת ביטוי עם נטע ויינר סולן סיסטם עלי
    14:30-16:00 על הדשא הגדול

    לעצם העניין – סדנת לימוד ותנועה עם עדי שילדן
    14:30-16:00 ליד הבמה המרכזית

    סיפורי מקום – הקיבוץ כמקרה בוחן שיתופי. עם מוקי צור ועדי רוזן.
    14:30-16:00 ארכיון יד יערי. (לאחר השיח יוקרן הסרט "רודא")

    יאיר גרבוז – שיח אמן בתערוכה. מנחה: עתר גבע
    15:00-16:30 במרכז האמנות המשותף.

    תנועת הלהקה – ריו אביירטו: ריקוד אנושי יוצר עם ענת לידרור, אסטרז'ה גורביץ' ומנחות ריו אביירטו.
    16:00-17:30 הדשא הגדול

    על כנפי הדמיון – סדנת צילום עם טל בדרק
    16:00-17:30 ליד הבמה המרכזית

    ציפור החופש / עספור אל חורייה – מופע סיפור תיאטרון דו לשוני לילדים עם נילי ספרילי
    17:30-18:30 במה מרכזית

    קפה עולם – המעבדה ליצירה קהילתית – שיחה ותודעה – סיכום ניסוי
    עם שני מרצ'בסקי מובילת המסלול.
    17:30-18:30 בחדר האוכל

    כותבים חברה משותפת
    ערב כותבים על חברה משותפת
    18:00-19:30 בספריה החדשה

    כאן קול השלום
    מאיה יוהנה ויוצרים שרים עשור לאייבי נתן
    18:30-19:30 הבמה המרכזית

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    שפות אחיות -סדנת מושגים בתנועה עם אלכסנדרה זלסב
    20:00-21:00 הספריות.

    אומרים אהבה יש בעולם – ערב שירת אהבה בעברית ובערבית
    20:30-21:30 בכיפה הגיאודזית של מכינת חביבה רייק

    פול טראנק בהופעה
    22:00-23:00 במה מרכזית

    אפטר פארטי מסיבת חופש
    23:00-24:00 במה מרכזית

    תערוכות פתוחות במהלך כל הפסטיבל:

    • יאיר גרבוז – גלריית השלום, מרכז האמנות המשותף
    • שאול קנז – הספריה הישנה
    • זוזו כבר – גלריית זוזו חוגגת שנה
    • הדפס מהשטח – כיתת אמנות, מרכז האמנות המשותף.

    להת!

    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – יוני חכימי

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את יוני חכימי בביתו הנעים והיפה. צל עצים, עבודות אומנות מקוריות מקשטות את הקירות, פסנתר. ישבנו בחצר בשעות הבוקר, איש נעים הליכות.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אדם של אנשים. אוהב אנשים ואנשים מתחברים אלי.
    2. נולדתי פה, אשתי נולדה פה והילדים שלי גדולים פה. הישוב זורם בתוכי.
    3. אמינות ויושר הם נר לרגלי.
    4. כל החיים עשיתי למען הקהילה. הייתי הרבה שנים מנהל היחידה לקידום נוער, היו לי שם הישגים גדולים וזכיתי לראות נערים שטיפלתי בהם הופכים לעובדים ביחידה. הקמתי את להקות המחול היישוביות. והובלתי את שיקום האמפי.
    5. איש משפחה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. האזרח במרכז. אני מתחייב לשנות את אופי העבודה של מועצת פרדס חנה על ידי הכנסת יעדים מדידים לכל מחלקה שיהיו גלויים לציבור ונתונים לפיקוח ועל ידי הכנסת מערכות טכנולוגיות חדישות שיאפשרו שירות מקצועי ויעיל. אני מתחייב למהלך לשיפור השירות והשירותיות של עובדי המועצה, כשאזרח יפגש עם עובד מועצה הוא יזכה ליחס של לקוח.
    2. חינוך. נושא החינוך מאד מעסיק אותי. יש מספר דברים שאני יודע שאני אעשה, אתייחס לשתי נקודות בוערות. האחת, יש לי פיתרון קצר טווח להקמת בית ספר תיכון חדש בישוב.  יש אדמות של התאחדות האיכרים בשטח ההיקפי לבית הספר החקלאי. הרצועה הזו מיועדת אך ורק לחינוך. שם ניתן במיידי לבנות בית ספר נוסף שיתחיל לפעול תוך שלוש שנים. תיכון זה לא יהיה תחליף לתכנון תיכון נוסף במערב המושבה, אך הוא פעולה שניתן להתחיל ליישמה מיד אחרי הבחירות.
      תחום נוסף שמעסיק אותי הוא תחום החינוך הבלתי פורמאלי (פעילות אחר הצהריים). בתור מי שעבד בתחום שנים רבות אני יודע שהוא יכול לשנות חיים, לתת הזדמנות לחיבור ולמצויינות עבור ילדים שלא תמיד מוצאים את עצמם בבית הספר.  אני מתחייב לפתוח מרכז מוסיקה (קונסרבטוריון) ומרכז מחול ולפתח את כל נושא הספורט ההישגי. אעשה זאת בעזרת הכנסת שינויים מבניים במתנ"ס שיאפשרו למרכזים האלה לצמוח שם. המתנ"ס היום נותן שירות לחלק קטן יחסית מהאוכלוסיה ומרבית המבנה אינו פעיל רוב היום. אני מתחייב להפוך את המתנ"ס למקום שוקק חיים ומלא בפעילות ילדים שנגישה לכל האוכלוסיה גם מבחינת עלות החוגים.
    3. הגדלת מקורות ההכנסה של הישוב: תושבים רבים לא יודעים שבתים פרטיים הם גרעוניים למועצה. זאת אומרת המיסים של התושבים בקושי מכסים את השירותים שהם מקבלים. מועצה יכולה להתפתח רק דרך כספים מהמשלה והמסחר אבל הכסף הגדול מגיע מאזורי תעשיה. יש לי תוכנית פיתוח להקמת מרכז תעשייה בשטח שמול ביג. יש שם 300 דונם שמיועדים לתעשייה. תוכניתי היא לכנס את כל בעלי המגרשים עם משקיעים פוטנציאלים בניהול יזם חיצוני, לעודד אותם ליזמות על-ידי אישור ניצול אחוזי בניה והסדרת שאטל מהרכבת של המועצה מהרכבת לשם. המועצה בראשותי תיתן למשקיעים ובעלי הקרקעות מוטיבציה לפעולה מהירה. ייזמות כזו תכניס גם מאות אלפי שקלים הטלי השבחה לטובת תשתיות שישרתו את כל הישוב והכנסה שנתית של כ-15 מיליון ₪ בשנה שיהיו כספים לפיתוח היישוב. ניתן להקים אזור תעשייה כזה בתוך 3-5 שנים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    השראה בשבילי: יש שניים. חולון ובאר שבע.

    – מוטי ששון – ראש עיריית חולון הוא אדם פשוט ונחמד. הוא הפך עיר עם סטיגמה שלילית לעיר הילדים. אנשים מחוברים אליו. הוא נותן את כולו לתפקיד ונגיש מאד לתושבים.

    – ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' הוא בחור צעיר ודינאמי שפתח את באר שבע לכל הכיוונים.
    הוא חידש פני יישוב שהיה תקוע הרבה זמן ועשה כל כך הרבה במעט זמן.

    לדף הפייסבוק של יוני חכימי >


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (10) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור הקודם – לקראת הבחירות המוניציפליות]

     

    לא פשוט לדבר עם פוליטיקאים באמצע מסע בחירות.

    יש מושג בעולם הטיפול שנקרא רומינציה המתאר מצב בו אדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי ללא יכולת להרפות ממנו.
    בחוויה שלי השיח עם המתמודדים הרגיש כמו שיח עם מטופלים ברומינציה, קשה מאד להגיע לרגע אוטנטי כשאתה מדבר כל יום עם אנשים על אותם נושאים, עונה על אותם שאלות, ועסוק מאד בלהעביר את המסר. רומינציה היא אחד המנבאים וגם אחד התסמינים של דיכאון והיא מאד קשה להכלה על ידי הסביבה. גם לי היה מאד קשה. יצאתי למפגשים האלה עם סקרנות אמיתית ועם רצון להביא טעימה ממפגש אוטנטי אבל בשלב הכתיבה אמרתי לרואי העורך: "אין טעם. אפשר לשים לינקים לדפי הפייסבוק שלהם".
    הרגשתי שאני לא מצליחה לשוחח באמת, לגעת במורכבות הדברים.

    הדוגמא הכי טובה היא שהייתה לנו שאלה מצויינת "אם לא היית מתמודד במי היית בוחר" אבל המרואיינים סירבו לענות עליה והורדנו אותה. ואתם יודעים מה, אני מבינה אותם.
    בתוך השיח הפוליטי האלים במדינה שלנו לחשוף את עצמך באמת זה לא בא בחשבון. הם גם ככה חשופים לכל כך הרבה ביקורת לא רלוונטית ואמירות אישיות קשות.

    הבשורות הטובות, תשמעו יש לנו אחלה מתמודדים!

    אני אישית מעריכה מאד אנשים שבחרו בשירות הציבורי. להיות ראש מועצה זה בעיקר עבודה קשה. לא מדובר במשרה עתירת תהילה או כסף. אני מאמינה בכל ליבי לאחר ששוחחתי עם המתמודדים שכולם מגיעים עם טוהר כוונות לעשות למען הישוב שלנו.
    יש הרבה יותר מידי מתמודדים בבחירות האלו ואף אחד מהם לא ענה לי על השאלה מדוע לא ביחד, בעיקר משום שקשה להבין מה מבדיל בין חלק מהם אם בכלל במצע. אני מתארת לעצמי שבמועצה כל כך מפוצלת יש תחושה שהדרך היחידה להשפיע היא להיות בראש.

    אז מה ניסינו לעשות כדי לגעת בנקודות משמעותיות?

    1. הראיונות היו קצרים מאד, סביב החצי שעה. השאלון היה סגור וזהה.

    2. השאלון שלנו,  שבו ניסינו לרכז ולתמצת את השאלות שלכם, כלל שלשה חלקים:

    א. חמשת הדברים שהכי חשוב לך שהבוחר ידע עליך. הבחירה מה להגיד מעידה הרבה על האדם המתמודד.
    ב. ביקשנו מכם הקוראים להציג שאלות למתמודדים. נתנו למתמודדים לבחור מתוך השאלות שלושה נושאים בהם יש להם תוכנית פעולה שעונה על התנאים הבאים: יכולה להתבצע תוך קדנציה אחת, התוכנית תלויה רק בהם כראשי מועצה (ולא בממשלה), הם יודעים שיש כסף לבצע אותה או מאיפה להביא את הכסף.
    הרעיון היה להגיע להתחייבות שחור על גבי לבן. כזו שאפשר לחזור איתה למועמדים כשיכהנו כראשי מועצה.
    ג. איזה ראש מועצה/עירייה הוא השראה בשבילך. גם זו שאלה המלמדת לטעמנו על המתמודד, לאן הוא שואף לקחת אותנו, למי הוא שואף להידמות.

    אנחנו מקווים שלמרות אפקט הרומינציה הכללית נצליח להאיר עוד פנס קטן על האנשים שבמידה רבה יקבעו את נוף חיינו בתקופה שבה נקבעים פני הישוב החדש המתהווה פה, אל מול אתגרים גדולים כמותם לא היו מאז מערכת הבחירות בה געש נבחר לראשונה.

    ויותר מהכל אנחנו מקווים שתצאו להצביע! זו ההזדמנות האחרונה לשנות את כתובת המגורים בתעודות הזהות. קחו חלק ביצירת עתיד המושבה ותבחרו במועמד/ת שאתם מאמינים בו באמת.

    הראיונות עם המתמודדים יפורסמו בסדר רנדומלי החל מסוף השבוע הקרוב.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • לקראת הבחירות המוניציפליות בפרדס חנה כרכור – 30 באוקטובר 2018

    [מאיה לילה חפר ורואי עמנואל]

     

    פרדס חנה-כרכור עומדת בפני בחירות מעניינות במיוחד ב-30 לאוקטובר.

    ראש המועצה הפורש, מר חיים געש, כיהן בתפקידו מ-2003 עד 2017 ברצף והמועצה שעזב שונה מאד מהמועצה שקיבל.

    יש דברים רבים לומר לזכותו אבל ברור שהסוגיות שעומדות לפתחה של המושבה המתחדשת שלנו והאתגרים איתם יצטרך להתמודד ראש/ת המועצה הבא הם גדולים ומהותיים.

    • איך מתמודדים עם שיעור גידול האוכלוסיה המטורף (מ-30,000 לכ-43,000 תושבים תוך מספר שנים וצפי לעבור את ה-50)
    • אלו פתרונות דיור ופרנסה מביאים לאוכלוסיה הצעירה?
    • איך פותרים את העומסים בכבישים, דרך הים המסוכנת ושאר נושאי התחבורה?
    • מה עם נושא החינוך על כל היבטיו וזרמיו?
    • איך מאחדים אוכלוסיה כ"כ הטרוגנית – מבחינת דת, מוצא, מצב אקונומי ועוד?

    ועוד שאלות רבות…

    אנחנו סקרנים לדעת מה מציעים המתמודדים למושבה שכולנו אוהבים, איזה חזון הם מביאים איתם ואיך הם רואים את המושבה בעוד חמש שנים.

    אלדד בר כוכבא, יוני חכימי, אייל כגן, יואב כעטבי, איציק לב והגר פרי-יגור (הסדר לפי א'-ב') הם ששת המועמדים המובילים לתפקיד.

    מאיה לילה חפר, המוכרת לכם מהטור "מכּרכּרת בפרדס" תצא אל השטח לפגוש אותם ולשאול את השאלות הכי בוערות.

    והנה החלק שלכם – אתם מוזמנים להגיד לנו, מהי השאלה הכי בוערת לדעתכם?

    תשתיות? חינוך? שימור? תרבות? שבת?

    מה אתם רוצים לשאול את המתמודדים?

    מה יגרום לכם להצביע למועמד כזה או אחר?

    ביחד נרכיב את השאלון הזהה עליו נשוחח עם כל המתמודדים שיבחרו לדבר איתנו.

    אז קדימה, תנו לנו את שאלת מליון הדולר שלכם.

    (ולמי שעדיין לא עדכן את הכתובת שלו במשרד הפנים – יאללה! עכשיו זה הזמן, אחרת לא תוכלו להצביע!)

    שלכם, רואי ולילה.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • פוסט פסח

     

    אז לקחתי לי את החופש להעלות פוסט חג פוסט החג… מצאתי עצמי מתחבט ברגשות אשם (טוב בכל זאת חג בבית של אמא) שאני לא מעלה פוסט בזמן. כמו כולם. כזה של חג שמח וחירות וחופש ושאר ירקות. ונזכרתי שאין נושא שכתבתי עליו יותר מאשר "חופש" – וזה לא ממש עוזר. מילים כמו חול וכשמגיע המועד להרגיש חופשי אני שוב מרגיש חנוק ולחוץ ודואג. הכי לא חופשי שיש.

    ובכלל כשהים כבר עוד מעט לא חופשי, והחיים יקרים ועם כל הארובות לא ירחק היום שגם האויר יעלה כסף (ע"ע 'זכרון גורלי') – איך עדיין מוצאים את החופש בין המילים ובין האתגרים?

    אולי להפסיק להגדיר. להפסיק להבין. פשוט לנסות להרגיש

    ח ו פ ש

    אז אני משחרר את עצמי מהגדרות ומנסה מעכשיו פשוט להרגיש בתוך סיטואציות את החופש שלי בלי להבין למה.

    משחרר את עצמי מדד-ליינים דימיוניים שרק יוצרים לחץ מיותר.

    משחרר עצמי מלהרגיש חופשי כי צריך.

    ומשחרר את הפוסט הזה לאויר העולם, ככה, כמו שהוא (שחרור רגעי של פרפקציוניזם וניסיון להיות מקורי)

    חג שמייח!


    להגיב
Close