התפתחות האתר

  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 3 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור השני: הרגע הזה]

     

    רוצה לספר לכם על מערכת היחסים הכי דפוקה בחיי.

    אומרת בלב שלם וגאה שכל מערכות היחסים בחיי, עם האנשים הקרובים והרחוקים לי טובות, בריאות, מאוזנות, משתדלות.
    אנושיות כמובן, לא מושלמות, אבל עושות לי טוב, ממלאות אותי.
    רובן ככולן מאופיינות בסה"כ בהדדיות, שותפות, תקשורת, התפתחות, כנות, איזון, אהבה.

    יש רק אחת שממש נעלמה לי מהרדאר לאורך שנים.
    זה לא שהיא תמיד הייתה מנותקת. הרי נולדנו אחד, אבל עם השנים, הלכנו והתרחקנו.

    אני והגוף שלי.

    מערכת היחסים הדפוקה של חיי.

    כשאני עוצרת להתבונן על הקשר הזה אני מבינה בעצב גדול(!) שמה שיש בה זה:

    שליטה שלי בו, חוסר איזון.
    ציפיות לא ריאליות שבצידן אכזבות.
    חירשות ועיוורון מצדי : לא רואה אותו. לא קשובה אליו. כמעט מתעללת בו.
    לא קשובה לצרכיו, לא עוצרת להעניק לו רוך, מנוחה, הזנה טובה.
    לא מקבלת אותו כמו שהוא, מבואסת עליו, כועסת עליו.
    חונקת אותו בגבולות ומגבלות, משתקת אותו, חוסמת אותו לעיתים.
    לוקחת ממנו את החופש הענק הפוטנציאלי שנולד איתו.
    כמעט ולא רואה את ה'יש' ומתמקדת ב'אין'.
    לא רואה כמה הוא יפה, בריא, חזק, גאוני!!

    כפוית טובה שכמותי.

    והוא מצדו?
    מעניק לי ברוחב לב.
    בריא בשבילי (טפו חמסה).
    מתפקד, מאפשר לי, מפרגן לי.
    מרים אותי כל בוקר, מרדים אותי כל לילה.
    הרה פעמיים, ילד פעמיים, ייצר חלב, מחמם בגופו את גופם של אהוביי.
    מאפשר לי מיניות מהנה ושופעת.
    מצידו השמיים הם הגבול, החופש הוא אינסופי.
    הוא מעניק לי ללא תנאי, אוהב אותי,
    העבד שלי, הולך אחרי כעיוור.

    אין פה לא הדדיות ולא הערכה,
    אין פה שותפות, אין הוקרה.
    אין באמת אהבה.

    וכשאני אומרת את זה, ומבינה את זה יותר לעומק בתקופה לאחרונה…
    עולה בי עצב עמוק כמו בור בחזה, כמו משהו שמושך אותי עמוק פנימה לתחושה של חוסר, שיתוק, חולשה.

    כי למה??? איפה ההיגיון?

    אני כל כך טובה עם אנשים, בונה ומפתחת מערכות יחסים טובות ומזינות….
    ואת גופי הפיזי משאירה מאחור?

    והרי אני מבינה: שאנחנו בני-האדם יצורים פיזיים קודם כל.
    חווים את החיים דרך הגוף, הוא המפתח שלנו כמעט להכל.
    גם לאינטימיות, קרבה, תקשורת, עונג, תובנות, חיבור, הנאה…
    הגוף שלנו הוא רדאר, הוא מסנן, הוא מפתח, הוא מצע לאושר.

    והרי אני יודעת גם: שכל חיבור עם החוץ מתחיל מחיבור עם הפנים;
    ושחיבור עם הגוף מאפשר אינטימיות אמיתית ועמוקה, כזו שבידיה לרפא הכל.

    אז כשאני מבינה את זה, עצוב לי.
    וכשאני שוהה קצת עם העצב הזה, מסתכלת בו בכנות בלבן של העיניים, נותנת לו מקום…
    אז –
    העצב הופך לתחושה המוכרת של חוסר-שקט בגוף, נמלול כזה בידיים, חשמל.
    מערכת עצבים שרוצה לפרוק, להעביר את התחושה, להעלים אותה.
    הגוף קורא לי: "שחר, תקשיבי לי רגע!"
    ושוב, האינסטינקט הוא להעביר את התחושה הלא נעימה שלו, להתעלם ממנו.

    מיד אני רוצה לנער מעלי כל חוסר שקט.
    עוברת לתפקוד, משימתיות מטורפת, ריצה מדבר לדבר, לא עוצרת.
    כך אני מאלחשת אותו, משתיקה אותו.

    ואז הוא מוריד את ראשו,

    העיניים שחיפשו את מבטי מוותרות (אך לא מתייאשות ממני).
    ולמרות זאת,

    הוא ממשיך לאהוב אותי בכל מעודו.

    לאחרונה חוויתי בעוצמה את התובנה הזו וזה גורם לי לשאול שאלות על כל מערכות היחסים האחרות שיש לי בחיים.

    ומתוכי מבעבעות המילים:

    "גוף שלי,
    אהוב שלי.
    אני לומדת אותנו עכשיו,
    אני מבינה לאט-לאט עוד ועוד.

    אני מבטיחה להשתדל, לא מבטיחה לקיים.

    אני רואה אותך עכשיו,
    אני מרגישה את האהבה שלך ומודה עליה.
    מודה עליך.

    מבקשת ממך
    סליחה.

    שלך לנצח,
    אני"

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 6

    [הטורשיר החמישי: Manu Chao / Clandestino]

     

    לבחור שיר אחד של הלהקה הגדולה בהיסטוריה (לטעמי), זאת ששילבה מילים מדהימות עם לחנים אלמותיים היא כמעט משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, אלו המילים הכי יפות ומשמעותיות שאני מכיר, שנכתבו אי פעם לשיר.

    ***

    השיר השישי של "קורא למוזיקה".

    Breathe / Pink Floyd

    השיר הפותח את אלבומם הנפלא "Dark side of the moon". נקרא גם "Speak to me". מתחיל בשקט ואז כמו פעימות לב שהופכות לרעש מכונה, צחוק משוגע וצעקה גדולה ודרמטית ואז: נשום את האויר, אל תפחד להרגיש, עזוב אך לא אותי, הבט סביב ובחר את מקומך…"  כי החיים שלנו הם סך הנגיעות והמראות שלנו – חוויה ממשית בכל החושים, לא דרך מסך.
    אחד השירים היחידים של הלהקה שכל ארבעת חברי הלהקה היו חלק מהיצירה שלו (כתיבת המוזיקה, רוג'ר ווטרס כתב את המילים).

    For long you live and high you fly…"
    and smiles you'll give and tears you'll cry
    and all your touch and all you see
    "Is all your life will ever be

    Breathe / Pink Floyd

    Breathe, breathe in the air
    Don't be afraid to care
    Leave but don't leave me
    Look around, choose your own ground
    For long you live and high you fly
    And smiles you'll give and tears you'll cry
    And all your touch and all you see
    Is all your life will ever be
    Run, rabbit run
    Dig that hole, forget the sun
    And when at last the work is done
    Don't sit down, it's time to dig another one
    For long you live and high you fly
    But only if you ride the tide
    And balanced on the biggest wave
    You race towards an early grave


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 3 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור השני: בשביל מה זה טוב]

     

    לאחר חודש עבודה מאומץ ובאותה נשימה גם מרגש, שמחה לעדכן שקצב הפקת הספר מתקדם יפה! קובץ מרשים עם מעל מאה חומרים שאבא כתב כבר כמעט מוכן לשיגור לעריכה. כעת אנחנו אוספים את החומרים האחרונים, מתלבטים מה כן ומה אולי לא להכניס. זה דינאמי ואינטנסיבי אך גם חשוב. אבא בטח יסלח לי על המילים הלועזיות שמשתרבבות להן פה, אנשי לשון ושפה נחרדים מכך. במהלך העבודה ומעבר על החומרים, מצאתי כמה אוצרות שלא הייתי מודעת להם. אוצרות השפה.

    אומרים על אבא שהיה טרובדור השפה. פעם הוא הסביר בראיון עם יואב קוטנר ששאל אותו על סוד כתיבתו, תשובתו שזה השילוב בין שפת רחוב לשפה גבוהה. שילוב של מילים מהסלנג העברי עם מילים גבוהות כמו למשל בשיר נשל הנחש:

    אך אבא בשם אומרו
    "תעזבנו יום, יעזבך יומיים" –
    העגלה נוסעת אין עצור
    לא קפצת עליה היום
    חלפו חודשיים
    והנה נשארת מאחור.

    תעזבנו יום זה ציטוט מהתלמוד הירושלמי עם שינוי קטן ולקפוץ על העגלה זה מושג מודרני.
    הייחוד הזה מופיע גם בטקסטים אחרים.

    בטור הקודם עסקנו יותר בצד הפוליטי של מאיר אריאל והבטחתי לכם שהספר הזה לא פוליטי אך חושף רעיונות ודעות פוליטיים ומדיניים. מנגד יש קטעי הומור נפלאים על הסלנג העברי. אחד הקטעים עוסק בנקודה רלוונטית עד מאוד לתקופה הזו. תקופת בחירות ושמות המפלגות. במספר קטעים שונים אבא מבכה על אובדן משמעותן של מילים טובות בעברית. כי אם למשל שם המפלגה נקרא מולדת ואתה ליכוד אז אתה נגד מולדת. שזה אבסורד.

    אוצר היהודים / עבור מקור ראשון / מאיר אריאל

    השוד הגדול של אוצר היהודים
    הן המילים שנשדדו ממשמעותן המקורית
    ונעשו שמות של תנועות חברתיות ומפלגות.
    מילים יקרות מפז ומכל הזהב שבשוויץ.
    מולדת. עבודה. ליכוד. צומת. מרץ. גשר. דגל התורה. ישראל בעליה.
    כגודל הצלחתן בבחירות
    כן ערכן בשוק המילים.
    ואם מפלגה לא עוברת אחוז חסימה?
    אז אין יותר תחיה?
    הלא זה צירוף שגוי מכל וכל.
    ואם מולדת מקבלת רק 3 אחוזים, היתכן שיתר התשעים ושבעה יתייחסו לא טוב למילה מולדת? לא חבל על המילה?
    וכי השפה סובלת את הצירוף רק לא ליכוד?
    או את הצירוף, על העבודה להתחיל לעבוד בשטח. או את הסלסול:
    על "הליכוד" להתלכד "במרץ" "עבודה" על "גשר" "בצומת" "הדרך השלישית" ויחד עם "דגל התורה" בכלל "ישראל בעליה"?

    השפה לא סובלת את זה לא בכתב ולא בעל פה כשכל המרכאות נופלות.
    זהו אם כן השוד הגדול של אוצר היהודים
    במקום לחפש בשוויץ אפשר לקרוא דרור למילים ולהשיבן למשמעותן הבוראת עולמות,
    ולחייב מפלגות להקרא בשמות נטולי משמעות. או בכלל לחדול להתקיים כדי להניח לשורש פ.ל.ג בימינו.

    בשנת 1997 הצלם מיכה קירשנר ז"ל הוציא לאור ספר מיוחד שנקרא 'הישראלים'. הוא צילם אנשים, פוליטיקאים ואמנים.
    קירשנר ביקש מאבא לכתוב לו הגדרה לישראלים כפי שהוא מבין. אבא כתב שני קטעים שיפורסמו בספר החדש, הנה אחד מהם:

    מאיר אריאל / ישראלים – קירשנר

    אחלה קוקטייל פארטי, וואחד ביזנס, אוואנאטה קומוניקטיבית,דאווין אסרטיבי , חליק ז'אנטיליות היפר אקטיבית, חפיף סופר, סלבריטאות חנטרישית, סמול טוק עלק, בולשיט יעני, אינטלקטואלי עלא כיפק, סבבה און ליין, אכבר ריבאונדר, איניות סחבקיסטית, אאוטיות בארדית, חארטה פוסטמודרנית, מבסטויות הוירצ'ואל, שארמוטיות הויז'ואל,
    אהלן – היי.
    יאללה – ביי.

    די מדהים לראות שחלק מהסלנג פה עדיין רלוונטי להיום על אף שנכתב כאמור בשנת 1997.

    מה עוד קרה החודש:

    כל מה שהבטחתי בפרויקט המימון כמו חולצות, מחברת, סיור בקיבוץ משמרות, פוסטרים ועוד, הולך והופך למציאות. חלק מהתומכים כבר החלו לקבל את התשורות שתמכו בהן ובקרוב כולם יוכלו להזמין מה שירצו בחנות האינטרנטית. בכוונה אין קישור כי זה עדיין לא פעיל. חוץ מזה סגרתי מסיבת טרום השקה לאביב הקרוב בפרדס חנה, רשמו לכם את 15.5 כאירוע שאין לפספס.

    וגם מתחיל לדגדג לי עיצוב העטיפה לספר. אני רואה משהו בהיר. פה הולך להיות לי קטע לא פשוט מול אמא. הטעם שלנו שונה בקיצוניות והפעם אני לא מתכוונת לוותר…

    תאחלו בהצלחה

    [עיבוד צילום תמונת נושא – יהלי הרבט]

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 2 – הטור של ניב דור כהן

     

    טור הראשון: הארה אינסטנט]

     

    היום יצאתי מסטול משיעור היוגה. שוב.

    בשנים האחרונות זה קורה לי יותר ויותר.
    אני מתחיל את התרגול בישיבה, עוצם את העיניים ומפנה את הקשב פנימה.
    מחשבות על גבי מחשבות, חוסר נוחות, כואב לי פה, כואב לי שם, מגרד לי בירך, מעניין מה זה…

    תחזור לנשימה.

    תמונות עולות, כמו גלים מתנפצים בים. שקט רגעי מתחלף ברעש ובחוסר מנוחה. תנשום. תהיה עם מה שיש. אל תדחה דבר. אל תצמד לדבר.

    תהיה עד.

    רעש מבחוץ. ילד בוכה. כלב נובח. אלו רק צלילים שמופיעים במרחב הקליטה. המרחב עצמו דומם. מה שבתוכו נע. אני זה המרחב, ולכן אני דומם. כל השאר רועש.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הנה השקט המבורך. לא. שוב נפלתי לפרשנות ותגיות. גם לומר "אני שקט" זו מחשבה. תחזור להיותך מרחב.

    תחזור לנשימה.

    משהו מתבהר. משהו מתרחב. הוויתי מתבוננת בכל מה שעולה. בלי להתפס על דבר. בלי לדחות דבר. ולפתע – שמיים.

    אני פוקח עיניים ומביט על הסטודיו. תלמידיי ישובים בדממה. הריקנות מלאה עד גדותיה. אני מסטול. אני רפוי. אני מסופק.

    ניסיתי הרבה סמים בחיי.
    פטריות, לסד, אקסטזי, mdma, גראס, טבק, אלכוהול.

    נחמד.

    אני מעדיף יוגה.

    תרגול יוגה הוא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים,
    וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

     

    איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

    לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
    שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

    לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
    היא נכנעת לשקט.
    הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

    ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
    מאבדת שליטה.
    מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

    נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

    ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
    לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
    פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

    באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
    שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
    שהכל יישאר אותו דבר.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
    כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
    מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
    כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
    כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

    כמובן, זה לא תמיד ככה.
    יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
    ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
    שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
    שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
    הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

    ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
    מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
    להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
    מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
    מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
    מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
    לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
    שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
    מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
    ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

    לדעת ש…
    יקבלו אותי
    יעטפו אותי
    יחכו לי
    ישמרו עלי.

    לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

    אז ברגע הזה,
    כשהיא עוצמת עיניים
    אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
    עם כל מי שתאהב בדרך.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 2 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הראשון: שיגעונות ומשוגעים]

     

    על שיחה לא שגרתית עם נעמי בן אמוץ על המכתב המוזר שאבא שולח לאביה, דן בן אמוץ ז"ל

    וגם,  האם זה נכון לחשוף את הדעות וההצעות הפוליטיות של מאיר אריאל המשורר. כי בשביל מה זה טוב.

    כבר מהשלב בו התחלתי לארגן את החומרים לקראת פרויקט ההדסטארט על הספר החדש, התחילו לקרות כל מיני מצבים מפתיעים. משימה ראשונה בהפקה היא לקבל את אישורם של כל הדמויות המוכרות שאבי כתב להן. מכתבים בעיקר. אחד המכתבים היותר מורכבים לפיענוח הוא המכתב שאבא שולח לדן בן אמוץ. למה מורכב? כי הוא מתחיל כמין סוג של בדיחה על פוליטיקה משם ממשיך עם נקודות רציניות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואז מסיים שוב כבדיחה בה כאילו הוא יוציא את התכנית לפועל, כאילו שהוא בנאדם שעוסק בפוליטיקה. גם מאוד מסקרן אותי מה עשה או אמר דן בן אמוץ בהקשר פוליטי בין השנים  1980-89 שגרם לאבא לשלוח לו כזה מכתב. כמובן שאין תאריך על המכתב…

    וזה מביא את השאלה המתבקשת, למה? למה לעורר ולחשוף את דעותיו הפוליטיות של אבא, שהיו קצת, אם להתבטא בעדינות – הזויות.

    כדי ליצור קצת תהודה לפרויקט, בחרתי לתת לאתר וואלה לפרסם את המכתב. קצת רעדה לי הבטן אך וואלה, לא נפל העולם. איש לא התרגש למעט טוקבקיסטים מצחיקים. הרי כולם יודעים שמאיר אריאל זה שמאל. תאמינו או לא אך יש לא מעט אנשי ימין שאוהבים אותו מאוד ונחשבים למעריצים שרופים. לא אשכח את המברק שהגיע מלילי ואריאל שרון ז"ל בשבוע השבעה של אבא. איש לא פנה אלי והטיח בי שאני מבזה את כבודו של אבי. זה פשוט עובר ככה בלי לעורר עניין.

    אבל לפני הפרסום רציתי את אישור המשפחה של דן בן אמוץ וכך הגעתי לנעמי בן אמוץ, בתו. פתאום מאוד התרגשתי. על אף כל מה שקרה עם אביה, הוא בסופו של דבר אייקון תרבות ותרומתו להומור ולהשחזת השפה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה. בדיוק כפי שניתן אות כבוד לאייל גולן על תרומתו לזמר המזרחי, אפילו שהיה מעורב בפרשיה של קטינות. לתשומת לב משרד התרבות המתחדש.

    ומה אני אגיד לה? איך אסביר לה שאני לקראת הוצאת ספר והמכתב הזה הוא חלק מהספר ושאני צריכה בבקשה את אישורה? לא יודעת עליה כלום…ועדיין אני חשה מאין הזדהות איתה, יודעת שזה בטוח לא פשוט לה.

    אני מתקשרת ורק אחרי כמה צלצולי נצח, היא עונה. אני מציגה את עצמי ומספרת לה על המכתב ותוך כדי אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה שלי. היא מתרגשת איתי שהגענו לשנת ה- 20 ומספרת שהם כבר בשנת ה- 29. אבל בניגוד אלי, היא פיתחה עולם מלא ועשיר משלה. היא משוררת. ביקשה לראות את המכתב ושלחתי לה תוך תקווה גדולה שהיא תאשר לי לפרסמו. אחרי חצי שעה היא שלחה לי אישור והמשכנו להתכתב עוד זמן ארוך על חיינו כבנות של. היא לא ידעה להגיד אם אביה עסק מתישהו בחומרים פוליטיים וההנחה של שתינו היא שאבא שלח לו את זה כרעיון לבדיחה למשהו וזה לא באמת חשוב מה.

    נכון זה קצת מוזר לתת חשיפה לנושאים פוליטיים ומדיניים שאבא פרסם גם בעיתונות וגם שלח כמכתבים לגורמים שונים עם הצעות לפתרון הסכסוך. מה לו ולזה? וגם אם כתב, למה לחשוף? למה לערבב אותו בזה עם המצב הנפיץ והפילוג העכשווי? קודם כל, כי זה חלק ממי שהיה מאיר אריאל. אחד הנמענים היה אהוד ברק שאך נבחר לרשות הממשלה, מאי 1999 וגם לו הוא מציע נקודות לפתרון הסכסוך. כלומר זה בער בו. חודשיים לאחר מכן אבא נפטר פתאום. גם המברק הזה זכור בחום, אם כי אין בו אזכור למכתב ההוא.

    לקריאת הכתבה בוואלה עם המכתבים >

    אני מפרסמת זאת כי לאחר קריאה מעמיקה בחומרים, אני מבינה משהו מעניין. נכון שהוא כתב על בסיס מה שהתרחש בשנות ה 90 והדברים היום שונים מאוד מהתקופה ההיא. אך יש בהם את המצע לפיתוח רעיונות שכן רלוונטים להיום וטרם נוסו עדיין. כלומר זה מוגש כחומר גלם עבור מנהיגי המדינה. לא משנה אם זה מנהיג משמאל או ימין. גם ביבי נתניהו יכול לקבל השראה מהחומרים הללו אפילו שבמכתב אחר שכבר פורסם בעבר, אבא מפטר את ביבי וממשלתו בכהונתו הראשונה על תפקוד לקוי. שזה ההומור הקלאסי של אבא שלי.

    טוב מה נהייתם כבדים, הספר הזה לא פוליטי וזהו רק חלק אחד מיני רבים בספר הזה! שנעבור לרומנטיקה ? קדימה:

    1991, ההורים שלי, שידעו סערות, דרמות, עליות ומורדות וגם לא מעט דמעות, מתקרבים לשנת ה 25 לנישואיהם. אבא חושב שצריך מסיבה טובה ואם כבר אז מתחתנים מחדש. עם כתובה והכל…אמא מסכימה מיד ורצה לארגן שמלה ראויה. אבא מתיישב לכתוב כתובה עדכנית שתתאים להם. אחד המסמכים היותר מרגשים שקראתי. הנוסח המלא שמור לספר וכאן מפורסמת הגרסה המקוצרת שנותנת השראה לכל מי שלקראת נישואין או במערכת ארוכת טווח.

    בטור הבא: על מילים ומשמעותן ומהו אוצר היהודים האמיתי בעיני מאיר אריאל

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 5

    [הטורשיר הרביעי: עטור מצחך/אריק איינשטיין]

     

    והפעם – ספרדית! שמח להציג את מאנו צ'או, שאף שרבים משיריו נשמעים שמחים וקצביים, הוא תמיד דואג להכניס במילים מסרים חברתיים ופוליטים. את השיר הזה הכרתי בדרום אמריקה ולאחר מכן כשגרתי בברצלונה, אף יצא לי לפגוש את האיש!

    ***

    הנה השיר החמישי של "קורא למוזיקה".

    Clandestino (לא חוקי, סודי/חשאי)

    אחד מהלהיטים הגדולים של מנו, שיר מחאה פוליטית שמדבר על בעיית ההגירה ואי מתן פתרונות למהגרים – שהם בעצמם וכל דבר שהם עושים הוא לא חוקי. מנו, שנולד בצרפת לשני הורים מהגרים (מספרד) בשיר "לא חוקי" – כשמו של אלבום שלם (ומומלץ!) בשם הזה.

    "Solo voy con mi pena    בדד אני הולך עם הצער שלי
    Sola va mi condena         האשמה שלי צועדת לבדה
    Correr es mi destino        גורלי הוא לרוץ
    Para burlar la ley
    "            כדי לברוח מהחוק

    Clandestino / Manu Chao

    Solo voy con mi pena
    Sola va mi condena
    Correr es mi destino
    Para burlar la ley

    Perdido en el corazón
    De la grande Babylon
    Me dicen el clandestino
    Por no llevar papel

    Pa' una ciudad del norte
    Yo me fui a trabajar
    Mi vida la dejé
    Entre Ceuta y Gibraltar

    Soy una raya en el mar
    Fantasma en la ciudad
    Mi vida va prohibida
    Dice la autoridad

    Solo voy con mi pena
    Sola va mi condena
    Correr es mi destino
    Por no llevar papel

    Perdido en el corazón
    De la grande Babylon
    Me dicen el clandestino
    Yo soy el quiebra ley

    Mano Negra clandestina
    Peruano clandestino
    Africano clandestino
    Marihuana ilegal

    Solo voy con mi pena
    Sola va mi condena
    Correr es mi destino
    Para burlar la ley

    Perdido en el corazón
    De la grande Babylon
    Me dicen el clandestino
    Por no llevar papel

    בדד אני הולך עם הצער שלי

    האשמה שלי צועדת לבדה
    גורלי הוא לרוץ
    כדי לברוח מהחוק

    אבוד בליבו של העולם הגדול
    הם אומרים שאני לא חוקי
    כי אין לי את ניירות

     

    אלך לעיר שבצפון כדי לעבוד
    עזבתי את חיי הקודמים
    בין סאוטה לגיברלטר

    אני כמו פס בים
    רוח רפאים בעיר
    חיי אסורים
    אומרות הרשויות

    בדד אני הולך עם הצער שלי
    האשמה שלי צועדת לבדה
    גורלי הוא לרוץ
    כדי לברוח מהחוק

    אבוד בליבו של העולם הגדול
    הם אומרים שאני לא חוקי
    כי אין לי את ניירות
    אני פושט רגל אומר החוק

    יד שחורה אינה חוקית
    הפרואנים לא חוקיים
    האפריקאים לא חוקיים
    המריחאונה לא חוקית

    בדד אני הולך עם הצער שלי
    האשמה שלי צועדת לבדה
    גורלי הוא לרוץ
    כדי לברוח מהחוק

    אבוד בליבו של העולם הגדול
    הם אומרים שאני לא חוקי
    כי אין לי את ניירות

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 1 – הטור של ניב דור כהן

     

    "אני רוצה להזמין אתכם לסדנת ריקוד מיוחדת לפתיחת צ'אקרת הלב ועוררות אנרגיית הקונדליני.
    בסדנה נעשה תרגילים מיוחדים שיפתחו את הצ'אקרות ויעלו את אנרגיית הקונדליני למרכז העין השלישית. אין צורך בניסיון קודם."

    טקסט המודעה הדמיוני שכתבתי למעלה ודאי מוכר לכם בוריאציות שונות. סדנאות מודעות ניו-אייג'יות נפתחות חדשות לבקרים, ונדמה שכל אחד שעבר סדנה של סוף שבוע כבר מומחה בעיני עצמו בפתיחת הצ'אקרות ופיצוץ הקונדליני.

    הגישה החופשית והמיידית להרצאות אונליין של מורים רוחניים, לספרות רוחנית וסדנאות רוחניות הביאה למפץ גדול של מידע בנושא, והמונח "הארה" או "התעוררות" הפך להיות שגור מאד בז'רגון ובשיח הניו-אייג'י העכשווי.

    זה לא היה כך תמיד.

    תחייתו של הפיניקס ושיעור קצר בהיסטוריה רוחנית

    עד תחילת המאה התשע עשרה החיפוש הרוחני, ולא כל שכן 'התעוררות', היו נחלתם של מתי מעט, אלה עם "הג'וק הרוחני" בראש, אשר חיפשו התעוררות רוחנית דרך פרקטיקות מודרניות או פילוסופיות.

    סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים התאפיינו באכזבה עמוקה של המערב מההבטחות הפילוסופיות של העידן הקלאסי והוא החל לפזול אל המסורות הרוחניות של המזרח.
    מיסטיקנים רוחניים כגון גיאורג איבאנוביץ' גורדייף ומאדאם בלבסקי מצאו בחמוקי המזרח אבנים יקרות של השראה רוחנית ואיתם יצרו פרקטיקות חדשות – ישנות שהיוו את תחילתו של מה שקרוי ה"ניו-אייג'".
    התורות הרוחניות המזרחיות כמו הטנטרה והיוגה היו עדיין חבויות ברובן, והודו עוד לא היתה מרכז רוחני משגשג כפי שהיא היום.

    בתחילת המאה העשרים נשלחו מהודו למערב כמה מורים חשובים שהחלו לבנות את הגשר בין האמונה המערבית בחומר לאמונה המזרחית ברוח. שניים מהידועים שבהם היו סוואמי ויווקננדה ופרהמהמסה יוגננדה.
    מורים נוספים לימדו בהודו ומשכו אליהם מחפשים רוחניים מהמערב בקצב הולך וגובר.
    שרי רמאנה מהארישי, ניסארגאדטה מהאראג', פאפאג'י ושרי אירובינדו גוש הם כמה מהמורים המרכזיים שמשכו אליהם כחלילני המלין את הצעירים שמאסו בחומריות המערבית וביקשו להשיג חופש פנימי.

    בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים הנהירה של צעירי המערב למזרח בכלל ולהודו בפרט הגיעה לשיא. הביטלס, שמצאו בעזרת המורה הרוחני מהארישי מהאש יוגי עדנה רוחנית ותשובות לשאלות שסערו בתוכם, הכניסו לשיח הפופולרי מושגים כמו "מדיטציה", "צ'קרות", "הארה" ועוד מושגים שהיום נשלפים בקלות רבה בכל פינת רחוב.
    מורים מערביים החלו לקבל הסמכה ללמד אחרים והפכו למורים רוחניים בעצמם.

    תרבות האינסטנט המערבית החלה לכרסם בעקרונות הדרך הרוחנית הוותיקה שבה התמדה ואורך רוח היו אבני יסוד בדרך להארה שהיא פשוט – הכרת העצמי.
    כסף רב החל לזרום לכיסיהם של המרכזים הרוחניים הפופולריים ולכיסיהם של העומדים בראשם.
    הרבה מהמורים הצליחו לעמוד בכוח המשחית של מעמד, השפעה וכסף אך לא כולם.
    הרעב הרוחני של בני המערב לא ידע שובע וסדנאות שהבטיחו "לפתוח את הצ'אקרות", "להעיר את העין השלישית" ו-"לעורר את הקונדליני" החלו לצוץ בכל פינה.
    ובמקרים רבים נתלווה להן סקס חופשי ופרוע.
    וסקס, כידוע, מוכר.

    השילוב בין כסף, סקס וחיפוש רוחני הגיע לשיא בפונה, המרכז של המורה הרוחני מהידועים בעולם כולו – אושו.
    ילדי הפרחים מעידן הוודסטוק מצאו שם פורקן, ולא רק רוחני, ובמהירות המילה "טנטרה" הפכה להיות שם נרדף ל"סקס".
    השקט המהדהד של רמאנה מהארישי ושל האשרמים השקטים בג'ונגלים ההודיים התחלף בצרחות, נהמות, בכי וגופים מיוזעים ומתפתלים על הרצפה.
    אושו הסביר שמאחר והצעירים המודרניים הללו חוו הדחקות פסיכולוגיות כה קשות בנושא מין ורגשות, השלב הזה דרוש כדי להגיע לשקט. הוא שבר את כל הפרדיגמות והמוסכמות בנוגע לאיך מורה רוחני צריך להתנהג, ואולי זו גם היתה מטרתו – לשבור לחלוטין את תפיסת האגו שלנו – גם זו הרוחנית.

    בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים המשיכה מגמת ההתפשטות של המסורת היוגית במערב, ואיתה גם מגמת הפשטנות הרוחנית.
    שיעורי יוגה הפכו להיות חלק קבוע במערכת החוגים בכל חדר כושר ומשפטים כמו "תשמע, היא פתחה לי ת'צ'אקרות" נכנסו לשפה המדוברת.
    הביקוש ליוגה גדל, ואיתו מספר המורים "שהוכשרו" ללמד. חלק מאותם מורים עברו קורסים של חודש בלבד וקיבלו הסמכה, חלק לא עברו הסמכה כלל ובכל זאת לימדו.
    בהרבה מקרים ההבנה של "מהי יוגה" הצטמצמה ל-"יוגה היא תנוחות גופניות", וההבנה של "מהי טנטרה" הצטמצמה ל-"פתיחת צ'אקרת המין".
    בתקופה הזו החלו גם לחקור ברצינות את ההשפעות המרפאות שיש לתרגול יוגה או מדיטציה על הגוף והתודעה, והאישוש המדעי למה שהיוגים במזרח ידעו כבר אלפי שנים, עזר לעוד מערביים לאמץ לעצמם לפחות שיעור יוגה אחד בשבוע.

    ישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש

    אבל תרבות המערב שמקדשת יותר מכל את הנעורים וטיפוח הגוף ופוחדת "עד מוות" מהזדקנות וממוות, החלה למוסס ואף להשחית כמה מהאמיתות של הידע הקדום.
    כניסתן של הרשתות החברתיות והפצת תמונות של סלבס צעירים וחטובים מתרגלים יוגה במכוני הכושר היוקרתיים החלו לפשט ולהשטיח את תפקידה המקורי של היוגה ככלי להכרת הנשמה והאלוהות שבתוכנו.
    תפקידן של תנוחות היוגה, שהיה קטן בתכנית היוגה הכוללת להכרת העצמי, הפך להיות העיקר בתרגול ובהוראה של רבים ממתרגלי ומורי היוגה. כי בינינו, למי יש סבלנות לשבת ולהתבונן במה שצף בתוכי?
    תנו לי להזיע! וישיבה מזרחית לא סקסית כמו עמידת ראש!
    הרצון המערבי לשחרור מהתניות חברתיות ומוסריות בשילוב הרעב הרוחני הביאו עמם המצאות כמו "יוגה סאפ" (תרגול תנוחות יוגה על גבי סאפ בים), יוגה ערסלים, יוגה אווירית, שיעורי יוגה בעירום ואפילו הטרנד החדש "בירה יוגה" שבה מתרגלי היוגה שותים בירה במהלך התרגול. הכל טוב ויפה כמשהו להתנסות בו, או כתרגול גופני גרידא אבל הקשר בין זה לבין התעוררות רוחנית (שהיא מטרת היוגה) קלוש עד לא קיים.

    תרגול יוגה היא פעולה של הפנמה, של התכנסות.
    ההפך הגמור מההחצנה הבוטה שקיימת היום בהרבה מקומות ואצל הרבה מתרגלים ומורים.

    יוגה היא מצב תודעתי שחווים, לא תרגול ספציפי שעושים, וב-99.9 אחוז מהמקרים דרושה התמדה, סבלנות וכן, ישיבה ללא תנועה במדיטציה, כדי להיפתח לפוטנציאל הרוחני שהיא מציעה לנו.

    מצבים כמו "פתיחת צ'אקרות", "התעוררות הקונדליני" או "פתיחת העין השלישית" הם לא דבר של מה בכך ולא ניתן (ברוב המוחלט של המקרים) להגיע אליהם בסוף שבוע של סדנה במצוקי דרגות. וכל מי שמבטיח לכם דבר כזה עושה עוול למהות ולנשמה של הדרך המופלאה הזו ולשרשרת המורות והמורים שהעבירו את לפיד הידע במרוצת הדורות.
    יתר על כן, התעסקות מוקדמת מדי עם הכוחות העצומים הללו, כמו אנרגיית הקונדליני, ללא הכנה מתאימה, עלולה ליצור נזק רציני לגוף, למערכת העצבים ואפילו למצב המנטלי של המתרגל.

    למעשה, עדיף להניח לכוחות הללו לעצמם ולא להתיימר או לשאוף לעורר אותם.
    אין בזה גם צורך.
    המכניזם העדין והרגיש של תנועה אנרגטית פנימית, הדורש תשומת לב ומוכנות פיזית ועצבית שאליה מגיעים מתוך התמדה ותרגול ארוך שנים, כמעט ואינו מדובר בשיעורי יוגה ובהרבה מדי מהמקרים אף לא מובן על ידי מי שמלמד.
    די בישיבה שקטה של כמה דקות בכל יום כדי לחולל שינויים משמעותיים בחייו של כל אדם ומספיק לתרגל כמה תנוחות פשוטות ובסיסיות כדי לשמור על גוף בריא.
    השקט שיתקבל מתרגול פשוט ועדין לאורך זמן יביא אתכם באופן הרמוני לתרגול מתקדם יותר

    ובסופו של דבר, תבינו שבפשטות טמונה העוצמה הגדולה ביותר,
    ובשתיקה הפנימית גלום הפוטנציאל לדעת מי אתם באמת.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 1 – הטור של שחר בסטקר

     

    כשסבא דן חיזר אחרי סבתא אלישבע,
    שנת 46, לפני שהם היו סבא וסבתא ואפילו לפני שהיו הורים של מישהו.
    עוד לפני שהייתה כאן מדינה.
    רק ניצנים של חיים והגשמת חזון.

    "ממש ברגעים הראשונים של ההתאהבות, עוד לפני שאפילו נפגשנו ביחידות" כך סיפרה לי.

    דן הצעיר מילא מקום של עוזר נהג בקיבוץ, נסע עם המשאית הקטנה לעיר הגדולה חיפה להביא אספקה.
    בחיפה, בכסף הכיס שקיבל לארוחת הצהריים קנה חפיסת שוקולד אחת "מייד אין פלסטיין" ועליה חתם בכתב ידו:

    "כאות שזכרתיך,
    דן".

    "לא בטוח אם הביא לי את זה ממש מיד ליד, אולי שם את זה בחדר שבו התגוררתי עם הבנות.
    אבל אני ממש זוכרת אותו, באותו היום. שם ליד הרמפה מאחורי חדר האוכל, איפה שהיום חנות החיות, פורק את המשאית.
    את היום הזה אני לא שוכחת."

    החודש סבתא אלישבע בת 90.
    סבא דן עזב אותה ואותנו לפני שנתיים וקצת כשמלאו לו 95.
    הוא עזב מאוהב.
    אותנו לא זיהה, אבל ממנה ביקש נשיקות כמעט עד הרגע האחרון.

    "כאות
    שזכרתיך"

    עבורי, המילים האלה עמוסות אהבה.
    אהבה בעלת עוצמה בלתי נדלית.
    אהבה שרוצה לתקוע יתד של זיכרון ברגעים הקטנים והפשוטים.

    להגיד למישהי –
    "אני זוכר אותך, אני חושב עליך, את בלבי והנה אות לכך".
    להפוך חפץ יומיומי למתנה בעלת ערך עמוק בלי תוקף של זמן ומקום.
    להכניס לתוך השגרה הארוכה והמטשטשת גם מחוות קטנות של אני ואתה.

    "היו גם משברים" היא חשה חובה לציין  ולהרגיע "לא הכל היה חלק".

    "ואיך מתגברים?" אני מיד שואלת.

    "אווו, זו תשובה ארוכה. לא לעכשיו" הספיק לה.

    למה אני תמיד מסבכת הכל?
    למה אי אפשר להבין דבר אחד פשוט: זה אפשרי!
    אפשר לחיות חיים שלמים יחד, למרות האתגרים.

    היום
    בתוך טירוף החיים, השגרה וההורות.
    בתוך עידן האינסטנט והגירושין נראה לפעמים שאהבה זה דבר שאם לא אוחזים בו בכל כוחנו הוא חולף ומופר בן רגע.

    אבל
    זה אפשרי, זה אנושי, זה קיים.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • 2019. Here we go again

     

    מבחירות לבחירות. גם ראש מועצה חדש וראש ממשלה שכנראה לא ישתנה – אבל בעיקר בחירות אישיות שלנו.

    עד כמה הבחירות שעשינו עיצבו לנו את 2018? כמה ממה שקרה שם היה תלוי בבחירות שלנו? הכול, חצי? והאם היינו חופשיים באמת בבחירות שלנו? או שלפעמים בחרו בשבילנו ורק יצרו אצלנו את הרושם שבחרנו בעצמנו…?

    האם ככל שיש לנו יותר בחירות חופשיות לעשות בחיים שלנו אנחנו באמת יותר חופשיים?

    האם כשאנחנו הולכים לעבודה שאנחנו לא אוהבים רק כי חייבים להתפרנס אנחנו חופשיים?

    האם כשאנחנו לא מתחייבים לשומדבר שדורש מחוייבות לאורך זמן (עבודה מסודרת, לימודים, זוגיות) – כדי שזה לא יפגע בחופש שלנו להיות ספונטנים – אנחנו באמת חופשיים?

    ומי יוצר את הגבולות והמגבלות? מי קובע מה נהוג ומה נכון?

    (איך העובדה שנהוג וצריך להעלות פוסט תחילת שנה כאן באתר, גורמת לי לכתוב בכיף את הפוסט הזה? בחופשיות?)

    מהו חופש באמת?

    היכולת לעשות כל הזמן מה שאני רוצה

    או

    היכולת לקבל בשלווה שיש מגבלות לעולם ולעצמי, לקבל אותן באהבה, ולנוע בחופשיות במרחב שנותר

    ואיפה אתם מרגישים שאתם נמצאים בפרדוקס החופש הזה?

    מאחל לכולנו לבחור מתוך חופש בשנה הקרובה. וגם לקבל את הבחירות שלנו שדורשות השקעה – ולהבין שלא רק שהחופש שלנו לא נפגע, הוא מתרחב ומתעצב מחדש בתוכנו.

    ש נ ה   ט ו ב ה

     


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 1 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    זכות גדולה נפלה בחלקי. איכשהו קרה שאהיה בתו הבכורה של מאיר אריאל היקר עליו השלום. נו, אתם בטח יכולים לשער, טוב כנראה שלא. עד גיל 31 חשבתי שיש לי כיוון בחינוך של הגיל הרך עם גלישה לתחום הריון ולידה. אבא היה ברקע כיוצר, זמר, משורר, לא ידוע במיוחד אבל אהוב עד מאוד. היה לנו קשר חזק מאוד של אבא ובת. שנינו גם בני מזל דגים, כך שלפעמים בכלל לא היינו צריכים לדבר, היו לנו שיחות שלמות ממבטים והבעות בלבד. בכלל חשבתי שאהיה אמנית ויש לי עבר של ציירת, זוכרים את הפלפל מהעטיפה של האלבום זרעי קיץ? הנה הסיפור המשעשע פה >

    אוכל להגיד שהבנתי את גודל המעמד ביום שאבא נפטר פתאום ביולי 1999. מה שקרה מאז הוא סוג של מפץ ענק כאשר האדוות שלו עדיין מתרחבות והמעגלים עדיין גדלים. אין ספק שלאימי תרצה אריאל יש חלק מרכזי במפץ הזה, היא היתה המנוע ובזכותה נוצר המצב של היום, עם עשרות אלפי אוהבי מאיר אריאל והכרה כמעט גורפת במעמדו כאחד הכותבים הגדולים שחיו כאן. זה מאוד מרגש (לדעתי אמא שלי צריכה לקבל פרס על קידום התרבות בישראל).

    בחודש הראשון למותו חוויתי את המפץ הפרטי שלי – לגלות את כל החומרים שהשאיר אחריו. משהו בתוכי לא נתן לי לשקוע בעצב על האובדן המיותר הזה, זה תועל לכיבוש שולחן העבודה שלו. זוכרת את ההלם שהרגשתי כאשר הבנתי את הכמות של החומר. אלפי ניירות מכל מיני סוגים ובנושאים רבים ומגוונים. הכל היה עם הכל. שירים מוכרים לצד לא מוכרים, מכתבים, ציורים ורישומים, ברכות, הספדים, מאמרים על המדינה, על הקיבוץ, על השלום, על התנ"ך ואלוהים. על המון דברים הוא חשב וכתב האיש הזה. התברר לנו שהאיש לא רק כתב הרבה מאוד, אלא גם שמר כמעט הכל.. מצאנו חומרים מתקופת השליחות בארה"ב משנת 1968-71

    מצאנו גם את כל מה שאביו אסף עבורו, סבא שלי עליו השלום. ציורים וברכות וטקסטים מתקופת היותו נער וחייל. גם אבא שלו שמר הכל. איזה מזל.

    יחד עם חברת משפחה קרובה, החלה מלאכת המיון וסידור של החומרים מהמשרד הקטן שלו. כל גילוי כזה יצר לי נחמה קטנה. תוך מספר חודשים נוצר סדר ראשוני עם קלסרים מופרדים לפי נושאים, אך רבים מהחומרים לא מוינו עדיין.

    במהלך השנים יצאו מספר ספרים מתוך החומרים הללו: 2005 יצא ברכות והספדים 2009 יצא 'עצמאי בשטח כל השירים' 2011 יצא 'כתבים' שכלל 29 טקסטים שהם אינם שירים. למעשה מתוך עבודת שימור החומרים שלו  המשפחה הפכה לבית הוצאות לאור ואני הפכתי למפיקת ספרים.

    מה שעצוב זה שאת שלושת הספרים הללו כעת אין להשיג. הם אזלו כולם ולהפיק הדפסות מחודשות דורש מימון, שלנו היה קשה להשיג. לפני שנתיים עשינו מיזם הדסטארט למען גיוס מימון לחידוש שניים מהספרים ואכן כך היה. אך גם כל העותקים האלה, אזלו לגמרי. נוצר עסק ביש, אין ספרים. בינתיים השנים עוברות ובלי ששמנו לב, הגענו לשנה ה-20 לזכרו.

    אני קצת בשוק מזה,

    עכשיו אני מוכנה לפרויקט הגדול הבא – ריכוז כל חומרי הפרוזה שלא ראו אור יחד עם אלו שכן ראו אור. ליצור ספר מכובד שמאגד אותם – ספר הכתבים הגדול (שם זמני).

    בשבועות האחרונים אני קוראת את החומרים מהקלסר הענק שיש לי. קלסר די שמן עם חומרי הפרוזה של אבא. קלסר שכבר לפני לא מעט שנים הכנתי אותו עם המטרה להפיק ממנו ספר. אחד החלקים בספר יכלול אסופת מכתבים מיוחדים שאבא כתב לדמויות וגופים שונים. כמו בית המשפט או הדואר, לראשי ממשלה, לסופרים דוד גרוסמן, דן בן אמוץ ועוד. אחד המכתבים המקסימים שמצאתי הוא המכתב לניקו ניתאי, השחקן והבימאי שהקים את מועדון 'תאטרון הסמטה' ביפו. שם אבא התחיל את קריירת השירה שלו. היה נוסע פעם בשבוע עם הגיטרה ומקיים הופעה גם אם במקום יש 3 בני אדם כקהל, אפילו אם אלו המלצריות.

    חושפת כאן את כתב היד + הטקסט עצמו.

    לניקו היקר,


    בימים אלה עומד להסתיים מיזם ההדסטארט החדש שהעליתי לטובת מימון ספר הכתבים הגדול. לאור הצלחתו,  אוכל גם להוציא מהדורה נוספת לספר עצמאי בשטח – כל השירים. (272 ע' צבע מלא בכריכה קשה בעריכת יואב קוטנר). יש עדיין הזדמנות פז להזמין את אחד או שני הספרים מאת מאיר אריאל. הנה לינק לתמיכה >

    בטור הבא: תחילת העבודה על הספר החדש ועל שיחת הטלפון המרגשות עם הבת של דן בן אמוץ (המשוררת נעמי בן אמוץ) והמכתב המיוחד שאבא שלי שלח לאבא שלה…

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • הכותבים החדשים של מושבה חופשית – טייק 2

    והנה חלפה לה שנה… ואחרי טורים מהממים ממש של לילה, איתי, צילה ושלי (שוב תודה!)

    אני שוב מתרגש ושוב שמח להציג בפניכם את הנבחרת החדשה של הכותבים ואת הטורים החדשים!

    מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים
    יומן מסע וגילוי אוצרות משולחן העבודה של מאיר אריאל. חלקים נבחרים מתוך החומרים הרבים שהשאיר אחריו עם קצת תובנות ושלל זכרונות.

    הטור של: מאיר ושירז אריאל

    שירז אריאל – בת אוהבת, מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.

    ___________________________________________________________________________________________

    קשרים שלובים – דיאלוג בונה יחסים
    מחשבות וסיפורים על מערכות יחסים ותפקידם בחיינו. מילים על עשיית שלום בין לבבות ובתוכם.

     

    הטור של: שחר בסטקר

    עובדת סוציאלית ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. מלווה זוגות בצמתים ומשברים, מעבירה סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. לדף של שחר >

    ___________________________________________________________________________________________

     יוגה על רגל אחת
    הרהורים על יוגה, רוחניות ומה שביניהם.
    בחינה מחודשת של פרדיגמות ודפוסי מחשבה שמעלים אבק בארון הסגור של התת מודע.

    הטור של: ניב דור כהן

    מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.

    ___________________________________________________________________________________________

    אם מישהו מכם הקוראים חושב שהוא מתאים ורוצה לכתוב טור לאתר, מוזמן ליצור קשר ישירות למייל: localblog@gmail.com
    עם כמה מילים עליכם ודוגמא למשהו שכתבתם.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (12) – הטור של לילה חפר

    [לטור האחד עשר – פסטיבל דרך הנדיב]

     

    הטור הזה נכתב מול קני הסוף הנעים ברוח בבריכת החורף של שכונת רמז שהתמלאה לה יפה השנה, מתחת האקליפטוס השדות פרושים מצדדי, נוף שממלא את הלב ומרווח את הגוף. נוף פרדס חנאי קלאסי שהופך לנוף הולך ונעלם.

    אני יודעת שגם מעל האקליפטוסים שלי מרחפת תוכנית המתאר. אני יודעת שאני יושבת מול יופי זמני וזה מחמיץ את ליבי.

    מכרכרת בפרדס התחיל ממש לפני שנה בתהייה על הקסם הנוכח ביישוב הזה. הרוח הפרכוראית, מה היא? מה מרכיב אותה?

    טיילתי לי בהיסטוריה של המושבהשלא תמיד היתה מאוחדת. ראיינתי אנשים שגדלו מול השדות הללו כשהיו פרושים מכל צידי המושבה הקטנה.

    דיברתי עם האנשים שהיו סנוניות ראשונות בגל ההגירה הגדול ששינה את פני הישוב ויצר את הדימוי המיוחד שיש לו כיום. פגשתי גם את התלבל"שים שהצטרפו מאוחר יותר והתחילו גל עליה שלא הסתיים עד היום.

    חקרתי את תחילתו של השיקשוק – שהוא בעצמו תשובה אחת לשאלה לגבי הקסם של המקום הזה.

    ואז הגיעו הבחירות. לטעמי הבחירות האחרונות דנו בדיוק בשאלה הזו, כולנו מבינים שיש פה משהו מיוחד מאד, איך אפשר לשמור עליו? איך אפשר להזין ולהצמיח אותו?

    הגר פרי-יגור ראש המועצה הנכנסת אמרה לי באותו ראיון בין השאר "…פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי…
    …בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד…".

    איל כגן סגן ראש המועצה הנכנס הדגיש בראיון ש"…יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה…".

    עכשיו התשובה לגבי הקסם של המקום ברורה לי יותר. אלו האנשים, האנשים שחיים כאן ומה שהם מביאים איתם. אינספור יוזמות ורעיונות (כמה שהלב התמלא מפסטיבל דרך הנדיב) ועזרה הדדית. אני לא מכירה עוד מקום בו מרוכזים כ"כ הרבה אנשים שרוצים להרבות טוב בעולם.

    אני מסיימת את הטור הזה עם תקווה גדולה ומלאת הודיה לכולנו שעושים את פרדס חנה כרכור למה שהיא.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (12): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור האחד עשר: לא תבגוד]

     

    יש שבר בברית. לא בברית המילה. לא בברית הנישואין היהודית. יש שבר בברית בכל העולם כולו – איך מנהלים מערכות יחסים מחויבות?

    באופן קצת גס אפשר לומר שהברית של הדור הקודם הוגדרה בשאלה "מה צריך לעשות"? התחתנת? אתה צריך להביא פרנסה. אתה שכיר? צריך לוותר על העקרונות שלך. אתה קשור אל התורה? עליך להיאבק ברצון שלך לחופש, ולהתמסר לחובותיך הדתיים[1]. במובנים רבים המשמעות של הברית היתה "וויתור למען הקשר".

    אבל הברית שעבדה עד כה כבר לא יכולה לעבוד. העולם אינו מסכים להנחות היסוד הללו. הוא אינו מוכן לבחירה הכואבת שבין שמחה למחויבות, שבין קשר עמוק וארוך טווח לבין הלב.

    מצד שני, העולם גם אינו מעוניין לוותר לגמרי על הברית, הוא מבקש עדיין נתיב אל המחויבות והנאמנות. נוצר סכסוך פנימי שנראה בלתי פתיר.

    כדי לפתור את הקונפליקט הגיע הזמן לחדש את הברית ולהגדיר מחדש למה התחייבנו כשחתמנו על הברית, ומה היא הפרת ברית. זהו רגע עדין, משום שלפחות ברגע הראשון, החידוש הזה נראה כמו בגידה.

    מחויבות – למה בדיוק?

    למה אתה מחויב?

    המילה "מחוייבות" משולבת באופן שנראה בלתי ניתן להפרדה באובדן החופש. ה"גיבור" של הברית הוא זה אשר וויתר על החיות, על התענוג, על החופש ועל המרחבים למען הברית. הוא התייצב והתקבע, אבל הוא לא לגמרי פה. הוא עושה את "מה שצריך" אבל בפנים הוא וויתר. בחוויית הוויתור והאובדן הזו יש מימד של עבדות שמולידה כעס ותסכול.

    ומה אם הסתירה הזו לא הכרחית? מה אם יימצא עבורך מודל של ברית שמעצים את החירות, ומגדיל את המרחבים? היית רוצה דבר כזה? הוא יזמן עבורך מחויבות מסוג שונה.

    "האם אני מחויב לדבר הנכון?" שאל את עצמך אם כך.

    בשפה דתית, להיות מחויב פירושו להיות עבד. אך האם אתה עבד ה'? או עבד של משהו או מישהו אחר? אולי פרעה? אולי אליל? אולי אדם? אולי תפיסות חברתיות? אפשר שמידה נפלאה כמו מחויבות עברה עיוות שגרם לנו למסור את כוחות חיינו באופן לא מדוייק?

     

    נציע כאן מחויבות מסוג קצת שונה. מחויבות עמוקה למצוא חופש ולהיות בנוכחות. החופש העמוק שנוכל למצוא בתוך הברית מצריך עמל אבל הוא עשוי לפתור את הקונפליקט המדומה שבין מחויבות לחופש ותענוג. מעתה, "הגיבור" של הברית יהיה זה אשר התחייב למצוא את הדרך להגיע לעומק הקשר ולפתור את הסתירה שבין מחויבות לחופש. לפני הכל ראוי שנצייר את זה בתור אידיאל, ונתחיל להאמין שזו אפשרות קיימת. ולאחר מכן, ראוי שנגדיר זאת כבקשה סבירה ואפשרית לביצוע עבור כל אדם ולא עבור אליטה מורמת מעם. האם זו חומרה או קולה? ישפוט כל אדם לעצמו. כך או כך, העולם כבר שם. הוא אינו מחכה שנסכים.

    הייאוש שמתחזה לברית

    האם זה אפשרי בתוך הברית? מה אתה אומר?

    זו אחת השאלות שאדם צריך לעמוד מולן בכנות. ייתכן שכאשר תעשה זאת תמצא בקרבך ייאוש סמוי. חלק בתוכך שלא מאמין שזה אפשרי. אולי תגלה שהמצאת תיאוריה של "גבורה" על עמדה של לב שבור ומיואש. זו אחת הסיבות שעומק הברית נותר לא פעם בתור תיאוריה. "האם אוכל להצליח בזה? האם שווה לי לצאת לדרך? האם יש סיכוי?" אתה שואל את עצמך. ואולי הייאוש ענה מקרבך שאי אפשר. אתה לא לבד. אנשים רבים נוקטים בוויתור המיואש – "תתבגר, אתה לא בן שמונה עשרה, צריך להתפשר". לפעמים ההתבגרות המדומה הזו היא בסך הכל צורה מחוכמת של ייאוש. ייאוש במערכות היחסים שלנו עם החיים הוא סוג של כפירה, כפירה בטוב האפשרי כאן בעולם הזה,  כפירה באפשרות לקיים ברית חיה.

    המחויבות להתחדש

    אז התחייב.

    התחייב לא לבחור אף פעם בחירות ישנות.

    התחייבי לבחור כל פעם מחדש להיות פה.

    נכון, שטוף כלים, הנח תפילין, טיילי עם הכלב.

    אבל התחייבי לבחור בחייך מחדש.

    אם לא תעשה את זה, אתה מפר ברית.

    אתה כאן כי חתמת על החוזה לפני עשר שנים? אתה מפר ברית. בחוזה שחמת עליו היה כתוב שאתה מחויב להיות כאן כאדם חופשי[2]. נכון שאף אחד מאתנו לא מסוגל להיות בעמדה הזו בכל רגע נתון אבל בל נשכח לנוע לכיוון, ולשים לב כאשר איבדנו את הדרך. בל נהפוך את ההתיישנות לאידיאולוגיה ונצייר אותה כמעשה גבורה. "אייכה?"

    הנה, לפניך תוספת לנוסח הכתובה, כדי לוודא שאתה חותם על הדבר הנכון:

    הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב לפתוח את הלב, יותר ויותר כל יום. אני מתחייב להפתיע. להיות מופתע ממך. אני מתחייב שלא לדמיין שאני כבר מכיר אותך ויודע מי את. אני מתחייב לעזור לנו להשתגע. אני מתחייב לעמוד מול החסרונות שלי באומץ. אני מתחייב להאמין בך תמיד. מתחייב לעזור לך לגדול. לא לוותר לך. אני מתחייב שלא לפחד לריב. אני מתחייב לא להתחבא מאחורי הפרנסה. אני מתחייב לבוא הביתה כנותן ולא כמקבל. אני מתחייב אלינו. אני מתחייב לא לפחד ממך. אני מתחייב להפסיק לפחד מהרגשות שלך. אני מתחייב לשדר לך שבלי האור שלך הבית שלנו מת.

    הכי חשוב. אני מתחייב אף פעם אף פעם אף פעם לא לשדר לך שאני איתך כי אני "חייב".

    האם זה לא מעייף לחיות כך? ייתכן, אבל בדוק ותמצא שלחיות חיים ישנים הוא לא פחות מעייף. וחוץ מזה, התחייבת…

    זהו בתמצית סוג מערכת היחסים שמבוקשת בינינו לבין החיים, בינינו לבין ה'[3].

    יראה – האפשרות שהקשר יסתיים

    האפשרות שהקשר יגיע לסיומו מייצרת רגש בריא בתוך הקשר. הרגש הזה נקרא "יראה". כדי לעורר יראה בריאה חייבת לעלות מחדש אפשרות הבחירה ובאופן הדדי לשני הצדדים – האם אתה רוצה להיות כאן?

    חותמים מחדש על הברית. רגע. איך אפשר לבחור מחדש, והרי התחייבנו להיות פה לתמיד? שים לב. התחייבת להיות פה לתמיד כבוחר מחדש ולא רק להיות פה לתמיד בגופך. איך עושים את זה? זו באמת שאלה. זו עמדת נפש שמצריכה נשיאת הפכים. היא מצריכה מחויבות לתיקון ולתנועה.

    התחייבת להשתנות. להיות בתנועה. וגם בן הזוג שלך התחייב להשתנות ולהיות בתנועה. אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים בקשר, אז השאלה "האם אתה רוצה להיות כאן?" תניע אתכם לשנות משהו ולנוע קדימה, להעמיק את הברית. שים לב, שכאשר באמת מציבים לפניך את אפשרות הבחירה, מתחדש הרצון והחופש.

    והרי חופש זה מה שרצית, לא?

    ילדת ילדים. בהתחלה רצית בזה. חלמת על זה. אבל עם הזמן, מתחילה להזדנב בך החוויה שעכשיו אתה "צריך", ו"מוכרח". שעכשיו כבר עלית על רכבת ואין ממנה חזרה. נסה לחדש את הברית. נסה לבחור בילד הזה מחדש ברגע זה ממש ותראה שהשכינה חוזרת מייד להתגלות. האהבה חוזרת לתוך הקשר. היכולת של האור האלוהי להתגלות בחייך תלויה בבחירה הפנימית שלך עכשיו להיות פה. לפני שאתה יושב עם הילד שלך לארוחת הערב, בחר מחדש להוליד אותו, בחר להיות איתו. אל תהיה כאן כי אתה "צריך", וכי "זה מה שעושים פה". בכל רגע שתעשה זאת לגבי החיים, תקבל אור במקום. יותר מזה, לזה בדיוק התחייבת.

    המחויבות לנוע

    ברית היא תנועה. לא מצב סטטי. ממה אתה שואב הנאה? מההגעה או מהתנועה? מההעמקה או מהביטחון שביציבות המדומה?

    אתם רוצים לברוח. נמאס לכם מהשממון. נחליף מקצוע. נחליף אישה. ננסה דת אחרת. סלולרי חדש. ואולי ככה. ואולי ככה. מקננת בנו תשוקה עמוקה לתנועה. נפש שנחנקת מן השעמום. אבל אפשר. אפשר לטעום התחדשות אמיתית. יש מי שמחליף מקצוע פעם בכמה שנים. יש מי שמחליף את התפריט שלו. אין בכך פסול עקרוני. לפעמים אדם יודע שהגיע זמן לזוז ממציאות חיים מסויימת. אבל למעשה, ברוב המקרים הנפש לא תקבל את המזון שלה בצורה הזו. התנועה טמונה בפנימיות. החוויה החיצונית לא יכולה לספק את חוויית התנועה אלא תחליף עמום ומאד משעמם שלה.

    האדם עומד מול האוכל הקבוע, מול העבודה שלו, מול אשתו ומול פרשת השבוע שחוזרת על עצמה שוב ושוב – "אוי לא, שוב הסיפור הזה". זה נראה לך ישן ואתה צודק. אם לא תחדור מעבר למעטה החיצוני תמשיך להרגיש את הסטטיות, את החיים שלך חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. דף החיפוש של גוגל מחליף את התמונה מידי פעם בפעם כדי לייצר תחושת התחדשות מדומה אבל בתוכה יש טעם של מוות. הפנימיות נמצאת בתנועה כל הזמן, אינך צריך להחליף את התפאורה. אפשר לעבוד באותו מקצוע שאביך עבד ולחוות התחדשות. אלו לא סיסמאות. אם אתה זז, החיים זזים איתך. אם אתה משתנה מבפנים, הפרשה משתנה איתך. אינך צריך להחליף את המילים שלה כדי שהיא תתחדש. זה מצריך עמדה של תפילה מתמדת, בלי לנסות להחזיק ולהפוך את החיים לסטאטיים.

    מידת רוחק להתקרבות נכונה

    בברית של ה' עם האנושות יש מימד שמפריד ביניהם וקובע ביניהם גבול[4]. היא קובעת היכן מתחיל והיכן נגמר כל אחד מבני הזוג ועל שם העובדה שהיא מפרידה בין בני הזוג היא נקראת "כריתת" ברית[5].

    אחרי המבול, מתהווה שלב חשוב בברית הזו. הבורא מודיע שמכאן ואילך לא יפלוש למרחב של הבריאה באופן בלתי מוגבל. עד אותו הרגע, הבורא יכול היה לפרוץ את גבולות הבריאה ולשדד אותם[6]. מכאן ואילך מתקיימת מידת רוחק בריאה וגבולות מוגדרים. אין הכוונה לפירוד, אלא למידת רוחק להתקרבות נכונה[7]. זו המידה המאפשרת ייחוד ודבקות, והיא מצילה מן הערבוב המקולקל.

    ערבוב הוא סוג של פגם הברית. עיוות במערכת היחסים שבו אין מרחב שבן הזוג לא יכול להיכנס אליו. מצב שבו המרחב של הזולת פרוץ. היא יכולה לדבר עם חברות כרצונה והוא יכול להתלבש כרצונו גם אם יש לו טעם גרוע. ההפרדה הזו מאפשרת לשני הצדדים התפתחות נטולת פחד. אם נחזור לסוגיית המחויבות, בדרך כלל מבינים שכדי לשמור על הברית כל אחד מבני הזוג מחויב לצמצם את מידת ההתפתחות שלו ואת השינויים שהוא עובר בחיים. זו צורה נפולה של מחויבות. יש לנו צורך להחזיק בבן הזוג, להכיר אותו וכך לדעת למה לצפות ממנו. "אני כבר מכירה אותך". "ידעתי שתגידי את זה". וכך, ההצמדות של כל אחד לתפקיד המוגבל שלו מספק מחויבות מדומה עבור הזוגיות.

    במחויבות מעמיקה, אתה מקבל על עצמך לשחרר את האחיזה הזו, מקבל שלא להכיר את בן הזוג. את מזמינה אותו להפתיע אותך ולגלות לך עומקים חדשים. את שמחה כאשר הוא יוצא מהתפקידים שהוגדרו לו. כל אחד מבני הזוג מתחייב להתפתח תמיד ללא פחד. הוא מתחייב שלא להניח לפחדיו של הזולת לעכב אותו מ ההתפתחות. הוא מתחייב להתגבר על פחדיו שלו ולעודד את הזולת לגדול.

    לכל אחד מכם יש את המקום שלו. הוא אינו נבהל מן התזוזות של בת הזוג. בברית חתמתם שאף אחד לא ימעל בתפקיד שלשמו ירד לעולם. לעיתים התפקידים מתנגשים וזה בסדר, גם אם זה לא נעים.

    הברית הזו דורשת אומץ. היא דורשת אמונה. אמון שכאשר בן הזוג ישתנה, העולם יהיה טוב יותר[8], ובתקווה גם מערכת היחסים בינינו. הפסקת ההתפתחות, הפסקת הגדילה, הניסיון לצמצם את הזולת ולכווץ אותו, כל אלו הם מימדים של פגם הברית.

    האם תעלה על הדעת שכזו היא מערכת היחסים שלך עם ה'?

    ויהי מה

    מה שנאמר כעת, הוא לכאורה ההיפך מנקודת הבחירה והחופש שהדגשנו עד כה. הברית נתפסת לעיתים כמעין חוזה שיש בו מעין "אם – אז". אם תתנהג כך אעניש אותך. אם תתנהג כך, איטיב איתך. אך הברית איננה חוזה בחנות. ברית היא המוכנות להיות כאן בלי תנאים ולמעלה מכל הנסיבות – אני איתך ולא משנה כיצד תתנהג מחר או כיצד תראה. שני הצדדים חותמים על המחויבות הזו למעלה מן התנאים.

    למשל, אנחנו בוחרים בבן זוג. נדמה לנו שהוא יהיה אדם מסוים ולאחר זמן הציפיות שלנו לא מוכיחות את עצמן. אזי אנחנו מתאכזבים ומוותרים מבפנים. כביכול אנחנו מאמינים שבאמת טעינו. זהו פגם הברית מסוג אחר מזה שציינו עד כה ותיקונו, להאמין בבן הזוג שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי כאשר בחרתי אותו למרות מה שנראה לעיניי. אפשר בהחלט שמתוך האמונה הזו הוא אכן יהיה מה שביקשנו שהוא יהיה[9]

    להישאר ולעמוד מול החושך

    הברית מאפשרת לפגוש את האור שבתוך החלקים החשוכים. כלומר, המפגש עם בן זוג בנוי קודם כל מהמפגש עם חלקיו היפים, המוארים. אבל בבוא העת אנחנו נפגשים, לא לגמרי בבחירתנו, עם חלקים פחות יפים של מערכת היחסים.

    וכאן מצויה צומת. ללא הברית, הבחירה המתבקשת היא לקום וללכת. הברית משאירה אותנו כאן. אבל כשאני אומר "כאן" אני מתכוון שיש צורך בנוכחות ממשית והתמודדות עם הקושי שעולה. זאת כדי להבדיל מפגיעה סמויה בברית, שמתרחשת כאשר אדם בורח מבפנים. את גופו ומעשיו הוא אמנם לא הביא אל מחוץ למערכת היחסים אבל את הנוכחות ואת האישיות שלו כן.

    שמירת הברית מצריכה את האמונה העמוקה שעוד עומקים של טוב עתידים להתגלות אלינו דווקא מתוך הנקודה החשוכה במערכת היחסים. אם מתחיל הספק לכרסם, ועולה לו חוסר הוודאות – "אולי טעיתי בסחורה, אולי התבלבלתי" עלולה להיאבד היכולת לפרוץ אל המרחב.

    האם מדובר פה באובדן החופש? ממש לא.

    אדם שאינו חופשי יברח. הוא חופשי להיות רק במקום שנעים לו. במקום של האור הגלוי. אבל את האור הגנוז לא ימצא לעולם. כרגע הוא מחויב לברוח מנעימות לנעימות מבלי למצוא את החופש שבפריצת החסימה, החופש לגלות את האור העליון עוד יותר שמסתתר בתוך החושך הזה. לחופש הזה זוכים רק בעלי הברית. אלו שמוכנים להתחייב להיות כאן ויהי מה.

    לחלק הזה במערכת היחסים מתכוון ה' כשהוא אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי איתם"[10]. אני יודע שעתידים להיות הרבה שברים במערכת היחסים ובכל זאת איני מתכוון לעזוב. אני אהיה שם גם בתוך המשבר, כדי למצוא יחד את האור שגנוז בתוך הטעות ובתוך הפגיעה. הברית תאפשר להפוך זדונות לזכויות, להפוך את החלקים הפחות יפים של הקשר להיות החלקים העמוקים ביותר שלו.

    הברית מעניקה את הביטחון לצאת אל הלא נודע. הביטחון למצוא חופש. הביטחון לרקוד ביחד ולהשתנות. אני לא מתכוון לעזוב אתכם אף פעם.

    ואם כי יש בזה משהו הפוך מן המימד שהדגשנו למעלה, ההופכיות הזו הכרחית. שני חלקיה של מערכת היחסים מזינים זה את זה. כדי להתרחב ולפרוץ צריך צמצום. גבולות גזרה. היכולת לשבור קירות מצריכה עוצמה וזו מתאפשרת רק כשאין בריחות אנרגיה במערכת. יש רגע שבו החיכוך עולה, הקושי כמעט בלתי אפשרי, פריצת המחסום נראית רחוקה מתמיד. ואז, העיניים בורחות החוצה. הלב מבקש מפלט. הדמיון מספר על מקום אחר שבו זה אפשרי. האישה מתפצלת לשתיים. האחד איננו. כאשר אדם לא יודע היכן הוא, כל כוחות הרצון שלו מתפזרים ומאבדים מעוצמתם. הברית מונעת את הפיזור ומאפשרת את העוצמה.

    יש בנפש חלקים רבים. תיקון הברית פירושו להביא יותר ויותר חלקים מנפשנו לתוך מערכת היחסים. עמוק בתוכנו אנחנו מחפשים את החופש ואת המרחבים. הצורה המעוותת לחפש את החופש הזה היא לתת לנפש שלנו לשוטט בכל מקום ועם כל אחד. אבל כדי למצוא את החופש להביא את כל כולנו לתוך מערכת היחסים האחת, אנחנו צריכים מסירות נפש.

    הביאו את כל חלקי האישיות שלכם לתוך הקשר. אל תשאירו חלקים בחוץ. לא מדובר על חוסר האפשרות לצאת לבלות עם חברים. אבל לא להשאיר חלקים מעצמכם שאותם אסור להביא לידי ביטוי בתוך הקשר. שאין להם מקום אמיתי. אחרת, זהו המתכון לבריחה ולהפרת הברית. פיצלתם את עצמכם לשניים לפחות. היי פה כולך, במוח, בלב, בגוף.

    התפילה היא זמן שבו מתקנים את הברית שלנו עם הבורא. החלקים שלנו שנמצאים בחוץ, הם פגיעות בברית. בסבלנות, מתפילה לתפילה, אנחנו מביאים את נפשנו כולה לתוך המפגש[11]. בכל פעם תוכל לומר על עוד מקום בנפשך – אכן, יש ה' גם במקום הזה, ואנכי לא ידעתי.

    מובן שחלקים מתוכך שאינך יכול להביא לתוך הבית, אפשר שאינך יכול להביא גם בפני עצמך. קולות לא מדוברים בקרבך. רצונות שלא סיפרת לעצמך על קיומם. חלומות אסורים. תיקון הברית מבקש את האמונה שתוכל להביא את כל כוחות נפשך לכאן. זו המחויבות שלך. אל תתן לתפילה שלך לברוח החוצה.

    פירוד רשויות?

    הסתירה שבין העונג, החוויה והחופש לבין הברית הוא פירוד רשויות. כביכול יש שני אלוהים, שכל אחד מהם ברא סוג אחר של עולם – האחד ברא את המחויבות, המשפחה, התורה והיציבות. השני ברא את הפראות, ההפתעה, ההתחדשות, והתענוג. עד ששני החלקים הללו בעולמנו לא ימצאו דרך להתאחד, לא יהיה שלום בנפשנו. אנחנו פוגשים את המתח הזה בכל המרחבים של חיינו – בתורה, בפרנסה, בהורות. בכל מקום. ייתכן שהמקום השורשי לאחד את הפירוד הזה הוא הזוגיות.

    הרבה דברים בעולם שלנו צועקים לכאורה שיש שני אלוהים. זוג שמצליח לחיות מתוך מחויבות חופשית הוא זוג שמהווה עדות לכך שה' אחד. החיים שלו הם גילוי והוכחה לזה שיש ה' אחד. ילד שזכה לראות את אביו ואמו חיים איחוד למרות כל העליות והמורדות הוא ילד שזכה לאמונת האחדות.

    ולכן, המקום שבו בני זוג מתייחדים, רבים, נפגשים ומתרחקים היא פעילות רוחנית במלוא מובן המילה. העבודה לבניין הזוגיות היא סוגיה קשה, דווקא משום שמדובר במאמץ לייחד את הקב"ה והשכינה, את שני הפנים של האינסוף.

    חקוקה על ליבם

    זה נכון שבברית יש מימד של מאבק, לפחות בשלב מסוים. הדברים לא מתיישבים על הלב באופן טבעי. אבל המצב הזה אינו תמידי. יש מקום לצפות לברית נטולת מאבק או לכל הפחות לברית שהמאבק הוא לא המאפיין המרכזי שלה:

    הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא)

    מי שיעבוד יזכה לזה שהברית תקבל טעם של חופש. הסתירה בין הלב לבין הברית מתיישבת. נעשה שלום. תוך כדי תהליך, אין ספק שהמעבר לעומק הברית נושא פחד. אין הבטחות. כל אחד מבני הזוג מעניק לשני הבטחה אבל לא יכול לצפות שהיא תהיה הדדית. ברית נותנים ולא דורשים. אם כי אפשר להזכיר. הדרך לשם מצריכה עמל. לא סבל מהסוג שהתרגלנו לקבל בתוך הברית שלנו, אבל יש בה מאמץ לא פחות גדול. המחויבות שלכם היא להשקיע בזה. לדאוג להקדיש לזה זמן. להיות עסוק בזה. לחשוב על זה:

    "איך אני מעמיק את הקשר? איך אני מתפתח? איך אני משתחרר?"

    ואמנם, יש הרבה עונג במסע הזה. לאורך הדרך חלקים בתוך הברית הופכים להיות מעמל לשכר. החלק הזה ביניכם כבר אינו מצריך כל כך הרבה עבודה. לפעמים, כאשר היא משתנה אתה כבר לא צריך לנשום כל כך עמוק. לא בכל פעם שמשהו בקשר זז ממקומו הרגיל תצטרך לשחרר אלף פחדים. למשל, כשאתה יוצא ליום שלך, במקום להאבק ללא הרף בניסיון להפוך את היום שלך ליום שתכננת שיהיה תוכל לקבל את העובדה הזו במידה של הבנה. ההתחדשות עשויה להפוך להיות טבעית ואולי אפילו מענגת.

    אסור, אסור?

    להתענג, לעוף, להשתגע, להשתחרר.

    לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי!

    מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה.

    חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.

    תאוות זה לא חיים.

    תאוות זה כן חיים.

    אני מברך את עצמנו שייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה.

    ברית מגבירה חיים.

    ברית זה עוד יותר תענוג.

    ברית זה חופש.

    ברית בלי חופש זה פגם הברית.

    ברית בלי תענוג זה פגם הברית.

    ברית בלי שגעון זה פגם הברית.

    _____________________________________________________________________

    [1]טקסט של הרב קוק על החובה ולא החפץ. שמראה את הסתירה הזו לכאורה.[2] רבי נתן הלכות תפילין זקנה דקדושה.

    [3] ראה יהושע וחידוש הברית, פרק . יהושע אומר – עזבו זה תיק. אין לו סבלנות. יש דרישות אין סופיות. אין לו סבלנות לשטויות שלכם. אם אתם תבגדו בו תהיה לכם כליה. העם אומר, רוצים. עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו. מה פתאום הוא מאפשר להם לבחור מחדש הרי נחתמה ברית בסיני.

    [4] לימוד על הברית עם נוח.

    [5] מקור ממניטו על הבריאה כיציאה חוץ מן הבורא

    [6] הקבעון של הטבע ומידת הרוחק עלול להיות לשימוש. הבטחון שהגבול לא יכול להפרץ עלול להוביל גם אל הקלקול. וזהו מה שה' מערער עליו במכות מצרים.

    [7] להסביר את המושג של ימימה כאן. ואת מושג הערבוב.

    [8] הרב קרליבך על ההינומה.

    [9] דוגמאות – עם הילדים. בן זוג. עבודה. סיפורים. החופש שלא. החופש לעשות מה שבא לי. טל מקבוצת הימימה. סיפורים לפני השינה לילדים.

    [10] לימוד על המקור הזה

    [11] הרב אברהם יורוביץ.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • ישראלי בפרכור

    [איתי קן-תור]

     

    ישראלי בפרכור

    סדרה שנתית של יצירות קולנועיות אשר נעשו על ידי יוצרים ויוצרות מפרדס חנה כרכור והסביבה.

    מדי יום ג' השלישי בכל חודש, מוקרנים הסרטים בליווי שיחות עם יוצריהם.

    כניסה: 25 ש"ח

    שתי הקרנות:
    17:30 – ספריית פרדס חנה -רחוב הבוטנים 59, פרדס-חנה
    20:30 – מרכז פיס לגיל הזהב – רחוב אחוזה 24, כרכור

    אוצר ומנחה: איתי קן-תור

    ישראלי בפרכור:   052-2283407   |   מייל   |  פייסבוק 

     

                                                                                                                                                                                                         

     

    יום שלישי, 18.12.18

    חיסון אוטומטי , ישראל 2007

    בימוי: איתי קן-תור

    הפקה: איתי קן-תור ולירן עצמור, בלפילמס בע"מ

    החלק הראשון של הסדרה "מישהו מטפל בך"  העוסקת במערכת הבריאות בישראל.
    בשנים שלפני עשיית הסרט  קמו בעולם תנועות המתנגדות לחיסונים, שקראו ועדיין קוראות להימנע מהם וטוענות לקשר בין פגיעות ומומים שונים לבין החיסונים. העיתונאית גל גבאי יוצאת למסע לבחינת הנושא באופן ביקורתי ובלתי תלוי ואשר אינו מחויב לאף צד מהמערכת או מחוצה לה. באמצעות תיעוד בבתי החולים, טיפת חלב, רופאים, מטפלים משלימים, הורים, נפגעי חיסונים, ושופטת אחת עוסק הפרק בוויכוח היצרי והעמוק בין שתי תפיסות העולם השונות ובוחן לעומק את טיעוני הצדדים.   הסרט חושף את הבעייתיות של שיטות הפעולה של הממסד הרפואי ובכללן עבירות על חוק זכויות החולה הממסד הרפואי, ואת קיומה של ועדה לפיצוי נפגעי חיסונים שאין איש יודע על קיומה.

    לדף האירוע בפייסבוק


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 4

    [הטורשיר השלישי: Famous Blue Raincoat/Leonard Cohen]

     

    טורשיר רביעי – שירים מקסימים עם מילים יוצאות דופן בתוספת כמה מילים על השיר ועל המבצע.

    והפעם נעבור לעברית, לכבוד יום השנה לאיש שהוא פסקול חי של מדינת ישראל, אריק איינשטיין.

    ***

    קבלו אותו. השיר הרביעי של "קורא למוזיקה".

    עטור מצחך

    שיר שנבחר לשיר הישראלי היפה בכל הזמנים שוב ושוב. עם מילים אלמותיות של אברהם חלפי, לחן של יוני רכטר הגאון וביצוע לא פחות ממושלם של אריק איינשטיין (בעזרתן של יהודית רביץ וקורין אלאל). שיר שמדבר על מערכת יחסים, כשלא ברור אם מדובר על בני זוג (לבשי חלוקך, אני כבר בא) או על אהבה לא מושגת (למי שתהיי חייו מלאי שיר).

    "…שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
    ושבויה בין כתלייך
    ממני נפרדת
    עת אני בגופי נפרד ממך.."


     

    עטור מצחך זהב שחור
    (אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)
    מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
    (אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)
    אך למי שתהיי
    חייו מלאי שיר.

    חלוקך הורוד צמרירי ורך.
    את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.
    לא הייתי רוצה להיות לך אח,
    לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך
    ורואה חלומות עגומים של קדושה
    ולמולו את אישה…

    את אוהבת להיות
    עצובה ושותקת
    להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק
    ואני, שלא פעם אביט בך בשקט
    אין קול ודברים
    שוכח הכל על אודות אחרים.
    שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
    ושבויה בין כתלייך
    ממני נפרדת
    עת אני בגופי נפרד ממך.

    פרוש חלומי כמרבד לרגליך
    צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
    לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
    עוד מעט ואבוא אליך.

    עטור מצחך זהב שחור
    יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
    אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
    כשיכור…
    עטור מצחך זהב שחור.

    מילים: אברהם חלפי    לחן: יוני רכטר


    להגיב
  • איך עוקפים את בעיית זכר/נקבה בעברית

    [רוזין רוזנבלום]

     

    שיטה 1: ההצלחה מוטלת על הכף…סופית

    אני רוצה להראות לך איזה קסם
    יש במילים הנגמרות ב-כף סופית

    רוב מילות פנייה הנגמרות בכף סופית,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה

    שלך, בשבילך, ממך, ברצונך, איתך,
    אותך, כמוך, לך, אצלך, שלך, דעתך, ועוד…

    לרשימת המילים הנגמרות בכף סופית
    המצאתי שם – רשימת הכאפות

    למה רשימת הכאפות?
    בגלל שהן גם מסתיימות בכף סופית
    וגם נותנות כאפה לבעיית הזכר/נקבה
    בפנייה ישירה

    בכל פעם שחשוב לך
    לפנות אל הקהל שלך באופן ישיר,
    כדאי לך להיעזר במילים מרשימת הכאפות

    ואז לא תהיה לך בעיה עם זכר ונקבה במשפט.
    בדיוק כמו שעשיתי בטקסט של הפסקה הזו

    אני גם ממליצה לך להכין רשימת כאפות קבועה,
    שתהיה לך זמינה לשימוש

    ***

    שיטה 2: זמנך עבר

    שמת לב שכאשר כתבת בלשון עבר,
    הצלחת לעקוף את בעיית זכר/נקבה?

    מילות פועל בלשון עבר,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה,
    ולכן מומלץ להיעזר בהן,
    בדיוק כמו שעשיתי בפסקה הזו

    לדוגמה…
    במקום לכתוב – אם אתה מחפש –
    אפשר לכתוב – אם חיפשת –

    במקום לכתוב – האם אתה חולם –
    אפשר לכתוב – אולי חלמת על –

    ***

    שיטה 3: בשם הפועל נעשה ונצליח

    להשתמש בשם הפועל
    ולבנות את המסר שלך
    בדיוק כמו שעשיתי עכשיו,
    זה ממש קל

    במקום: תשתמש/י – להשתמש
    במקום תבנה/תבני – לבנות

    ***

    שיטה 4: כולנו באותה סירה

    אני יודעת שקשה לעקוף
    את בעיית זכר/נקבה בעברית,
    אבל אנחנו נעקוף אותה יחד,
    נלמד איך עושים את זה,
    ונתקדם צעד צעד עד שנצליח

    אם נסתכל על המבנה של הפסקה הזו,
    נגלה שכתבתי אותה בלשון – רבים-אנחנו –
    שזה מאוד שונה מלשון רבים-אתם

    הכוח של לשון רבים-אנחנו-
    טמון בזה שהיא מייצרת קירבה,
    אני לא נמצאת מולך, אני בצד שלך,
    אנחנו יחד בסיפור הזה

    ***

    ורגע לפני סיום,
    חשוב לי להגיד לך עוד משהו,

    יכול להיות שעבר לך בראש
    שכתיבה כזו תוציא ממך משהו מאולץ, לא קולח,
    או שאולי זה יאלץ אותך לוותר
    על מילים מסוימות שתכננת לכתוב,

    ואולי יש לך חשש שזה יגרום לך
    לכתוב טקסטים מהסוג האנמי/אקדמי

    אין לך מה לדאוג.

    רוב מילות התיאור של רגשות/תחושות,
    אותן מילים שבדרך כלל מעניקות לטקסט עוצמה,
    הן מילים שאין להן בעיה של זכר/נקבה,

    בעיית זכר/נקבה מתבטאת בדרך כלל במילות פועל ושייכות,
    כך שגם אם שינית אותן קצת,
    הן לא מחלישות את הטקסט שלך

    בטח שמת לב שאת כל הפוסט הזה
    כתבתי בלשון יחיד/ה בלי בעיה,
    זה היה לך מוזר? הרגשת שהטקסט מאולץ?

    ועוד כתבתי את זה במצב של עייפות ניכרת,
    נשבעת לך שאם הייתי כותבת את זה בשיא העירנות,
    היית רואה כאן טקסט סוחט דמעות

    ואני אגיד לך עוד משהו בכנות,

    גם אם לפעמים זה ייאלץ אותך
    לשנות קצת את הטקסט פה ושם,
    זה לגמרי שווה את זה,

    כי מה שקורה כאן עכשיו בינינו,
    התחושה הזו שאני מדברת איתך אישית,
    כאילו שאני כותבת עבורך במיוחד,
    זה מייצר המון אינטימיות

    בגלל זה כדאי לך להתאמן על זה,
    להכין לעצמך רשימת כאפות,
    לתרגל קצת, לכתוב ולמחוק,
    זה יותר פשוט ממה שנדמה לך

    רוזין

    נ.ב.
    לא דמיינת, היה כאן רגע בינינו,
    לא זייפתי את זה

    _____________________________________________________________

    פורסם במקור בדף הפייסבוק של רוזין רוזנבלום – בעלים ומייסדת‏ ב-‏‎www.rozin.co.il‎‏


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 3

    [הטורשיר השני: Epitaph / King Crimson]

     

    והנה הגענו לטורשיר השלישי – שירים מקסימים שהמילים שלהן מחייבות מבט נוסף. עם כמה מילים על השיר ועל המבצע.

    ואיך אפשר לעשות פינה כזאת בלי המלך של המילים, המשורר המזמר, האיש והאגדה – ליאונרד כהן. אפשר היה לבחור כמעט כל שיר שלו ולהתפעם מהמילים. ליאונרד (או בשמו המקורי אליעזר בן ניסן הכהן), יהודי-קנדי, ביקר בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים ושר לחיילים בחזית והוא אחד מכותבי המילים הגדולים בהיסטוריה.

    ***

    השיר השלישי של "קורא למוזיקה" הוא בעצם מכתב מושר.

    Famous Blue Raincoat

    שיר מלנכולי שמכניס לחמש דקותיו מערכת יחסים שלמה הכוללת משולש אהבים, על רקע ניו-יורק הקפואה של דצמבר. לשיר ניתנו אינסוף פרושים (כמו זה) וגם ליאונרד עצמו בראיונות, אמר שלא הכול תוכנן וברור גם לו. ויש גם מעיל אחד מפורסם…

    And what can I tell you my brother, my killer"
    ?What can I possibly say
    I guess that I miss you, I guess I forgive you
    "…I'm glad you stood in my way

    It's four in the morning, the end of December
    I'm writing you now just to see if you're better
    New York is cold, but I like where I'm living
    There's music on Clinton Street all through the evening

    I hear that you're building your little house deep in the desert
    You're living for nothing now, I hope you're keeping some kind of record

    Yes, and Jane came by with a lock of your hair
    She said that you gave it to her
    That night that you planned to go clear
    Did you ever go clear?

    Ah, the last time we saw you you looked so much older
    Your famous blue raincoat was torn at the shoulder
    You'd been to the station to meet every train, and
    You came home without Lili Marlene

    And you treated my woman to a flake of your life
    And when she came back she was nobody's wife

    Well I see you there with the rose in your teeth
    One more thin gypsy thief
    Well, I see Jane's awake
    She sends her regards

    And what can I tell you my brother, my killer
    What can I possibly say?
    I guess that I miss you, I guess I forgive you
    I'm glad you stood in my way

    If you ever come by here, for Jane or for me
    Well, your enemy is sleeping, and his woman is free

    Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes
    I thought it was there for good so I never tried

    And Jane came by with a lock of your hair
    She said that you gave it to her
    That night that you planned to go clear

    Sincerely, L Cohen

     

    Songwriter: Leonrad Cohen


    להגיב
Close