התפתחות האתר

  • הכותבים החדשים של מושבה חופשית – טייק 2

    והנה חלפה לה שנה… ואחרי טורים מהממים ממש של לילה, איתי, צילה ושלי (שוב תודה!)

    אני שוב מתרגש ושוב שמח להציג בפניכם את הנבחרת החדשה של הכותבים ואת הטורים החדשים!

    מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים
    יומן מסע וגילוי אוצרות משולחן העבודה של מאיר אריאל. חלקים נבחרים מתוך החומרים הרבים שהשאיר אחריו עם קצת תובנות ושלל זכרונות.

    הטור של: מאיר ושירז אריאל

    שירז אריאל – בת אוהבת, מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.

    ___________________________________________________________________________________________

    קשרים שלובים – דיאלוג בונה יחסים
    מחשבות וסיפורים על מערכות יחסים ותפקידם בחיינו. מילים על עשיית שלום בין לבבות ובתוכם.

     

    הטור של: שחר בסטקר

    עובדת סוציאלית ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. מלווה זוגות בצמתים ומשברים, מעבירה סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. לדף של שחר >

    ___________________________________________________________________________________________

     יוגה על רגל אחת
    הרהורים על יוגה, רוחניות ומה שביניהם.
    בחינה מחודשת של פרדיגמות ודפוסי מחשבה שמעלים אבק בארון הסגור של התת מודע.

    הטור של: ניב דור כהן

    מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.

    ___________________________________________________________________________________________

    אם מישהו מכם הקוראים חושב שהוא מתאים ורוצה לכתוב טור לאתר, מוזמן ליצור קשר ישירות למייל: localblog@gmail.com
    עם כמה מילים עליכם ודוגמא למשהו שכתבתם.


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (12) – הטור של לילה חפר

    [לטור האחד עשר – פסטיבל דרך הנדיב]

     

    הטור הזה נכתב מול קני הסוף הנעים ברוח בבריכת החורף של שכונת רמז שהתמלאה לה יפה השנה, מתחת האקליפטוס השדות פרושים מצדדי, נוף שממלא את הלב ומרווח את הגוף. נוף פרדס חנאי קלאסי שהופך לנוף הולך ונעלם.

    אני יודעת שגם מעל האקליפטוסים שלי מרחפת תוכנית המתאר. אני יודעת שאני יושבת מול יופי זמני וזה מחמיץ את ליבי.

    מכרכרת בפרדס התחיל ממש לפני שנה בתהייה על הקסם הנוכח ביישוב הזה. הרוח הפרכוראית, מה היא? מה מרכיב אותה?

    טיילתי לי בהיסטוריה של המושבהשלא תמיד היתה מאוחדת. ראיינתי אנשים שגדלו מול השדות הללו כשהיו פרושים מכל צידי המושבה הקטנה.

    דיברתי עם האנשים שהיו סנוניות ראשונות בגל ההגירה הגדול ששינה את פני הישוב ויצר את הדימוי המיוחד שיש לו כיום. פגשתי גם את התלבל"שים שהצטרפו מאוחר יותר והתחילו גל עליה שלא הסתיים עד היום.

    חקרתי את תחילתו של השיקשוק – שהוא בעצמו תשובה אחת לשאלה לגבי הקסם של המקום הזה.

    ואז הגיעו הבחירות. לטעמי הבחירות האחרונות דנו בדיוק בשאלה הזו, כולנו מבינים שיש פה משהו מיוחד מאד, איך אפשר לשמור עליו? איך אפשר להזין ולהצמיח אותו?

    הגר פרי-יגור ראש המועצה הנכנסת אמרה לי באותו ראיון בין השאר "…פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי…
    …בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד…".

    איל כגן סגן ראש המועצה הנכנס הדגיש בראיון ש"…יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה…".

    עכשיו התשובה לגבי הקסם של המקום ברורה לי יותר. אלו האנשים, האנשים שחיים כאן ומה שהם מביאים איתם. אינספור יוזמות ורעיונות (כמה שהלב התמלא מפסטיבל דרך הנדיב) ועזרה הדדית. אני לא מכירה עוד מקום בו מרוכזים כ"כ הרבה אנשים שרוצים להרבות טוב בעולם.

    אני מסיימת את הטור הזה עם תקווה גדולה ומלאת הודיה לכולנו שעושים את פרדס חנה כרכור למה שהיא.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 1 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    זכות גדולה נפלה בחלקי. איכשהו קרה שאהיה בתו הבכורה של מאיר אריאל היקר עליו השלום. נו, אתם בטח יכולים לשער, טוב כנראה שלא. עד גיל 31 חשבתי שיש לי כיוון בחינוך של הגיל הרך עם גלישה לתחום הריון ולידה. אבא היה ברקע כיוצר, זמר, משורר, לא ידוע במיוחד אבל אהוב עד מאוד. היה לנו קשר חזק מאוד של אבא ובת. שנינו גם בני מזל דגים, כך שלפעמים בכלל לא היינו צריכים לדבר, היו לנו שיחות שלמות ממבטים והבעות בלבד. בכלל חשבתי שאהיה אמנית ויש לי עבר של ציירת, זוכרים את הפלפל מהעטיפה של האלבום זרעי קיץ? הנה הסיפור המשעשע פה >

    אוכל להגיד שהבנתי את גודל המעמד ביום שאבא נפטר פתאום ביולי 1999. מה שקרה מאז הוא סוג של מפץ ענק כאשר האדוות שלו עדיין מתרחבות והמעגלים עדיין גדלים. אין ספק שלאימי תרצה אריאל יש חלק מרכזי במפץ הזה, היא היתה המנוע ובזכותה נוצר המצב של היום, עם עשרות אלפי אוהבי מאיר אריאל והכרה כמעט גורפת במעמדו כאחד הכותבים הגדולים שחיו כאן. זה מאוד מרגש (לדעתי אמא שלי צריכה לקבל פרס על קידום התרבות בישראל).

    בחודש הראשון למותו חוויתי את המפץ הפרטי שלי – לגלות את כל החומרים שהשאיר אחריו. משהו בתוכי לא נתן לי לשקוע בעצב על האובדן המיותר הזה, זה תועל לכיבוש שולחן העבודה שלו. זוכרת את ההלם שהרגשתי כאשר הבנתי את הכמות של החומר. אלפי ניירות מכל מיני סוגים ובנושאים רבים ומגוונים. הכל היה עם הכל. שירים מוכרים לצד לא מוכרים, מכתבים, ציורים ורישומים, ברכות, הספדים, מאמרים על המדינה, על הקיבוץ, על השלום, על התנ"ך ואלוהים. על המון דברים הוא חשב וכתב האיש הזה. התברר לנו שהאיש לא רק כתב הרבה מאוד, אלא גם שמר כמעט הכל.. מצאנו חומרים מתקופת השליחות בארה"ב משנת 1968-71

    מצאנו גם את כל מה שאביו אסף עבורו, סבא שלי עליו השלום. ציורים וברכות וטקסטים מתקופת היותו נער וחייל. גם אבא שלו שמר הכל. איזה מזל.

    יחד עם חברת משפחה קרובה, החלה מלאכת המיון וסידור של החומרים מהמשרד הקטן שלו. כל גילוי כזה יצר לי נחמה קטנה. תוך מספר חודשים נוצר סדר ראשוני עם קלסרים מופרדים לפי נושאים, אך רבים מהחומרים לא מוינו עדיין.

    במהלך השנים יצאו מספר ספרים מתוך החומרים הללו: 2005 יצא ברכות והספדים 2009 יצא 'עצמאי בשטח כל השירים' 2011 יצא 'כתבים' שכלל 29 טקסטים שהם אינם שירים. למעשה מתוך עבודת שימור החומרים שלו  המשפחה הפכה לבית הוצאות לאור ואני הפכתי למפיקת ספרים.

    מה שעצוב זה שאת שלושת הספרים הללו כעת אין להשיג. הם אזלו כולם ולהפיק הדפסות מחודשות דורש מימון, שלנו היה קשה להשיג. לפני שנתיים עשינו מיזם הדסטארט למען גיוס מימון לחידוש שניים מהספרים ואכן כך היה. אך גם כל העותקים האלה, אזלו לגמרי. נוצר עסק ביש, אין ספרים. בינתיים השנים עוברות ובלי ששמנו לב, הגענו לשנה ה-20 לזכרו.

    אני קצת בשוק מזה,

    עכשיו אני מוכנה לפרויקט הגדול הבא – ריכוז כל חומרי הפרוזה שלא ראו אור יחד עם אלו שכן ראו אור. ליצור ספר מכובד שמאגד אותם – ספר הכתבים הגדול (שם זמני).

    בשבועות האחרונים אני קוראת את החומרים מהקלסר הענק שיש לי. קלסר די שמן עם חומרי הפרוזה של אבא. קלסר שכבר לפני לא מעט שנים הכנתי אותו עם המטרה להפיק ממנו ספר. אחד החלקים בספר יכלול אסופת מכתבים מיוחדים שאבא כתב לדמויות וגופים שונים. כמו בית המשפט או הדואר, לראשי ממשלה, לסופרים דוד גרוסמן, דן בן אמוץ ועוד. אחד המכתבים המקסימים שמצאתי הוא המכתב לניקו ניתאי, השחקן והבימאי שהקים את מועדון 'תאטרון הסמטה' ביפו. שם אבא התחיל את קריירת השירה שלו. היה נוסע פעם בשבוע עם הגיטרה ומקיים הופעה גם אם במקום יש 3 בני אדם כקהל, אפילו אם אלו המלצריות.

    חושפת כאן את כתב היד + הטקסט עצמו.

    לניקו היקר,


    בימים אלה עומד להסתיים מיזם ההדסטארט החדש שהעליתי לטובת מימון ספר הכתבים הגדול. לאור הצלחתו,  אוכל גם להוציא מהדורה נוספת לספר עצמאי בשטח – כל השירים. (272 ע' צבע מלא בכריכה קשה בעריכת יואב קוטנר). יש עדיין הזדמנות פז להזמין את אחד או שני הספרים מאת מאיר אריאל. הנה לינק לתמיכה >

    בטור הבא: תחילת העבודה על הספר החדש ועל שיחת הטלפון המרגשות עם הבת של דן בן אמוץ (המשוררת נעמי בן אמוץ) והמכתב המיוחד שאבא שלי שלח לאבא שלה…

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (12): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור האחד עשר: לא תבגוד]

     

    יש שבר בברית. לא בברית המילה. לא בברית הנישואין היהודית. יש שבר בברית בכל העולם כולו – איך מנהלים מערכות יחסים מחויבות?

    באופן קצת גס אפשר לומר שהברית של הדור הקודם הוגדרה בשאלה "מה צריך לעשות"? התחתנת? אתה צריך להביא פרנסה. אתה שכיר? צריך לוותר על העקרונות שלך. אתה קשור אל התורה? עליך להיאבק ברצון שלך לחופש, ולהתמסר לחובותיך הדתיים[1]. במובנים רבים המשמעות של הברית היתה "וויתור למען הקשר".

    אבל הברית שעבדה עד כה כבר לא יכולה לעבוד. העולם אינו מסכים להנחות היסוד הללו. הוא אינו מוכן לבחירה הכואבת שבין שמחה למחויבות, שבין קשר עמוק וארוך טווח לבין הלב.

    מצד שני, העולם גם אינו מעוניין לוותר לגמרי על הברית, הוא מבקש עדיין נתיב אל המחויבות והנאמנות. נוצר סכסוך פנימי שנראה בלתי פתיר.

    כדי לפתור את הקונפליקט הגיע הזמן לחדש את הברית ולהגדיר מחדש למה התחייבנו כשחתמנו על הברית, ומה היא הפרת ברית. זהו רגע עדין, משום שלפחות ברגע הראשון, החידוש הזה נראה כמו בגידה.

    מחויבות – למה בדיוק?

    למה אתה מחויב?

    המילה "מחוייבות" משולבת באופן שנראה בלתי ניתן להפרדה באובדן החופש. ה"גיבור" של הברית הוא זה אשר וויתר על החיות, על התענוג, על החופש ועל המרחבים למען הברית. הוא התייצב והתקבע, אבל הוא לא לגמרי פה. הוא עושה את "מה שצריך" אבל בפנים הוא וויתר. בחוויית הוויתור והאובדן הזו יש מימד של עבדות שמולידה כעס ותסכול.

    ומה אם הסתירה הזו לא הכרחית? מה אם יימצא עבורך מודל של ברית שמעצים את החירות, ומגדיל את המרחבים? היית רוצה דבר כזה? הוא יזמן עבורך מחויבות מסוג שונה.

    "האם אני מחויב לדבר הנכון?" שאל את עצמך אם כך.

    בשפה דתית, להיות מחויב פירושו להיות עבד. אך האם אתה עבד ה'? או עבד של משהו או מישהו אחר? אולי פרעה? אולי אליל? אולי אדם? אולי תפיסות חברתיות? אפשר שמידה נפלאה כמו מחויבות עברה עיוות שגרם לנו למסור את כוחות חיינו באופן לא מדוייק?

     

    נציע כאן מחויבות מסוג קצת שונה. מחויבות עמוקה למצוא חופש ולהיות בנוכחות. החופש העמוק שנוכל למצוא בתוך הברית מצריך עמל אבל הוא עשוי לפתור את הקונפליקט המדומה שבין מחויבות לחופש ותענוג. מעתה, "הגיבור" של הברית יהיה זה אשר התחייב למצוא את הדרך להגיע לעומק הקשר ולפתור את הסתירה שבין מחויבות לחופש. לפני הכל ראוי שנצייר את זה בתור אידיאל, ונתחיל להאמין שזו אפשרות קיימת. ולאחר מכן, ראוי שנגדיר זאת כבקשה סבירה ואפשרית לביצוע עבור כל אדם ולא עבור אליטה מורמת מעם. האם זו חומרה או קולה? ישפוט כל אדם לעצמו. כך או כך, העולם כבר שם. הוא אינו מחכה שנסכים.

    הייאוש שמתחזה לברית

    האם זה אפשרי בתוך הברית? מה אתה אומר?

    זו אחת השאלות שאדם צריך לעמוד מולן בכנות. ייתכן שכאשר תעשה זאת תמצא בקרבך ייאוש סמוי. חלק בתוכך שלא מאמין שזה אפשרי. אולי תגלה שהמצאת תיאוריה של "גבורה" על עמדה של לב שבור ומיואש. זו אחת הסיבות שעומק הברית נותר לא פעם בתור תיאוריה. "האם אוכל להצליח בזה? האם שווה לי לצאת לדרך? האם יש סיכוי?" אתה שואל את עצמך. ואולי הייאוש ענה מקרבך שאי אפשר. אתה לא לבד. אנשים רבים נוקטים בוויתור המיואש – "תתבגר, אתה לא בן שמונה עשרה, צריך להתפשר". לפעמים ההתבגרות המדומה הזו היא בסך הכל צורה מחוכמת של ייאוש. ייאוש במערכות היחסים שלנו עם החיים הוא סוג של כפירה, כפירה בטוב האפשרי כאן בעולם הזה,  כפירה באפשרות לקיים ברית חיה.

    המחויבות להתחדש

    אז התחייב.

    התחייב לא לבחור אף פעם בחירות ישנות.

    התחייבי לבחור כל פעם מחדש להיות פה.

    נכון, שטוף כלים, הנח תפילין, טיילי עם הכלב.

    אבל התחייבי לבחור בחייך מחדש.

    אם לא תעשה את זה, אתה מפר ברית.

    אתה כאן כי חתמת על החוזה לפני עשר שנים? אתה מפר ברית. בחוזה שחמת עליו היה כתוב שאתה מחויב להיות כאן כאדם חופשי[2]. נכון שאף אחד מאתנו לא מסוגל להיות בעמדה הזו בכל רגע נתון אבל בל נשכח לנוע לכיוון, ולשים לב כאשר איבדנו את הדרך. בל נהפוך את ההתיישנות לאידיאולוגיה ונצייר אותה כמעשה גבורה. "אייכה?"

    הנה, לפניך תוספת לנוסח הכתובה, כדי לוודא שאתה חותם על הדבר הנכון:

    הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב לפתוח את הלב, יותר ויותר כל יום. אני מתחייב להפתיע. להיות מופתע ממך. אני מתחייב שלא לדמיין שאני כבר מכיר אותך ויודע מי את. אני מתחייב לעזור לנו להשתגע. אני מתחייב לעמוד מול החסרונות שלי באומץ. אני מתחייב להאמין בך תמיד. מתחייב לעזור לך לגדול. לא לוותר לך. אני מתחייב שלא לפחד לריב. אני מתחייב לא להתחבא מאחורי הפרנסה. אני מתחייב לבוא הביתה כנותן ולא כמקבל. אני מתחייב אלינו. אני מתחייב לא לפחד ממך. אני מתחייב להפסיק לפחד מהרגשות שלך. אני מתחייב לשדר לך שבלי האור שלך הבית שלנו מת.

    הכי חשוב. אני מתחייב אף פעם אף פעם אף פעם לא לשדר לך שאני איתך כי אני "חייב".

    האם זה לא מעייף לחיות כך? ייתכן, אבל בדוק ותמצא שלחיות חיים ישנים הוא לא פחות מעייף. וחוץ מזה, התחייבת…

    זהו בתמצית סוג מערכת היחסים שמבוקשת בינינו לבין החיים, בינינו לבין ה'[3].

    יראה – האפשרות שהקשר יסתיים

    האפשרות שהקשר יגיע לסיומו מייצרת רגש בריא בתוך הקשר. הרגש הזה נקרא "יראה". כדי לעורר יראה בריאה חייבת לעלות מחדש אפשרות הבחירה ובאופן הדדי לשני הצדדים – האם אתה רוצה להיות כאן?

    חותמים מחדש על הברית. רגע. איך אפשר לבחור מחדש, והרי התחייבנו להיות פה לתמיד? שים לב. התחייבת להיות פה לתמיד כבוחר מחדש ולא רק להיות פה לתמיד בגופך. איך עושים את זה? זו באמת שאלה. זו עמדת נפש שמצריכה נשיאת הפכים. היא מצריכה מחויבות לתיקון ולתנועה.

    התחייבת להשתנות. להיות בתנועה. וגם בן הזוג שלך התחייב להשתנות ולהיות בתנועה. אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים בקשר, אז השאלה "האם אתה רוצה להיות כאן?" תניע אתכם לשנות משהו ולנוע קדימה, להעמיק את הברית. שים לב, שכאשר באמת מציבים לפניך את אפשרות הבחירה, מתחדש הרצון והחופש.

    והרי חופש זה מה שרצית, לא?

    ילדת ילדים. בהתחלה רצית בזה. חלמת על זה. אבל עם הזמן, מתחילה להזדנב בך החוויה שעכשיו אתה "צריך", ו"מוכרח". שעכשיו כבר עלית על רכבת ואין ממנה חזרה. נסה לחדש את הברית. נסה לבחור בילד הזה מחדש ברגע זה ממש ותראה שהשכינה חוזרת מייד להתגלות. האהבה חוזרת לתוך הקשר. היכולת של האור האלוהי להתגלות בחייך תלויה בבחירה הפנימית שלך עכשיו להיות פה. לפני שאתה יושב עם הילד שלך לארוחת הערב, בחר מחדש להוליד אותו, בחר להיות איתו. אל תהיה כאן כי אתה "צריך", וכי "זה מה שעושים פה". בכל רגע שתעשה זאת לגבי החיים, תקבל אור במקום. יותר מזה, לזה בדיוק התחייבת.

    המחויבות לנוע

    ברית היא תנועה. לא מצב סטטי. ממה אתה שואב הנאה? מההגעה או מהתנועה? מההעמקה או מהביטחון שביציבות המדומה?

    אתם רוצים לברוח. נמאס לכם מהשממון. נחליף מקצוע. נחליף אישה. ננסה דת אחרת. סלולרי חדש. ואולי ככה. ואולי ככה. מקננת בנו תשוקה עמוקה לתנועה. נפש שנחנקת מן השעמום. אבל אפשר. אפשר לטעום התחדשות אמיתית. יש מי שמחליף מקצוע פעם בכמה שנים. יש מי שמחליף את התפריט שלו. אין בכך פסול עקרוני. לפעמים אדם יודע שהגיע זמן לזוז ממציאות חיים מסויימת. אבל למעשה, ברוב המקרים הנפש לא תקבל את המזון שלה בצורה הזו. התנועה טמונה בפנימיות. החוויה החיצונית לא יכולה לספק את חוויית התנועה אלא תחליף עמום ומאד משעמם שלה.

    האדם עומד מול האוכל הקבוע, מול העבודה שלו, מול אשתו ומול פרשת השבוע שחוזרת על עצמה שוב ושוב – "אוי לא, שוב הסיפור הזה". זה נראה לך ישן ואתה צודק. אם לא תחדור מעבר למעטה החיצוני תמשיך להרגיש את הסטטיות, את החיים שלך חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. דף החיפוש של גוגל מחליף את התמונה מידי פעם בפעם כדי לייצר תחושת התחדשות מדומה אבל בתוכה יש טעם של מוות. הפנימיות נמצאת בתנועה כל הזמן, אינך צריך להחליף את התפאורה. אפשר לעבוד באותו מקצוע שאביך עבד ולחוות התחדשות. אלו לא סיסמאות. אם אתה זז, החיים זזים איתך. אם אתה משתנה מבפנים, הפרשה משתנה איתך. אינך צריך להחליף את המילים שלה כדי שהיא תתחדש. זה מצריך עמדה של תפילה מתמדת, בלי לנסות להחזיק ולהפוך את החיים לסטאטיים.

    מידת רוחק להתקרבות נכונה

    בברית של ה' עם האנושות יש מימד שמפריד ביניהם וקובע ביניהם גבול[4]. היא קובעת היכן מתחיל והיכן נגמר כל אחד מבני הזוג ועל שם העובדה שהיא מפרידה בין בני הזוג היא נקראת "כריתת" ברית[5].

    אחרי המבול, מתהווה שלב חשוב בברית הזו. הבורא מודיע שמכאן ואילך לא יפלוש למרחב של הבריאה באופן בלתי מוגבל. עד אותו הרגע, הבורא יכול היה לפרוץ את גבולות הבריאה ולשדד אותם[6]. מכאן ואילך מתקיימת מידת רוחק בריאה וגבולות מוגדרים. אין הכוונה לפירוד, אלא למידת רוחק להתקרבות נכונה[7]. זו המידה המאפשרת ייחוד ודבקות, והיא מצילה מן הערבוב המקולקל.

    ערבוב הוא סוג של פגם הברית. עיוות במערכת היחסים שבו אין מרחב שבן הזוג לא יכול להיכנס אליו. מצב שבו המרחב של הזולת פרוץ. היא יכולה לדבר עם חברות כרצונה והוא יכול להתלבש כרצונו גם אם יש לו טעם גרוע. ההפרדה הזו מאפשרת לשני הצדדים התפתחות נטולת פחד. אם נחזור לסוגיית המחויבות, בדרך כלל מבינים שכדי לשמור על הברית כל אחד מבני הזוג מחויב לצמצם את מידת ההתפתחות שלו ואת השינויים שהוא עובר בחיים. זו צורה נפולה של מחויבות. יש לנו צורך להחזיק בבן הזוג, להכיר אותו וכך לדעת למה לצפות ממנו. "אני כבר מכירה אותך". "ידעתי שתגידי את זה". וכך, ההצמדות של כל אחד לתפקיד המוגבל שלו מספק מחויבות מדומה עבור הזוגיות.

    במחויבות מעמיקה, אתה מקבל על עצמך לשחרר את האחיזה הזו, מקבל שלא להכיר את בן הזוג. את מזמינה אותו להפתיע אותך ולגלות לך עומקים חדשים. את שמחה כאשר הוא יוצא מהתפקידים שהוגדרו לו. כל אחד מבני הזוג מתחייב להתפתח תמיד ללא פחד. הוא מתחייב שלא להניח לפחדיו של הזולת לעכב אותו מ ההתפתחות. הוא מתחייב להתגבר על פחדיו שלו ולעודד את הזולת לגדול.

    לכל אחד מכם יש את המקום שלו. הוא אינו נבהל מן התזוזות של בת הזוג. בברית חתמתם שאף אחד לא ימעל בתפקיד שלשמו ירד לעולם. לעיתים התפקידים מתנגשים וזה בסדר, גם אם זה לא נעים.

    הברית הזו דורשת אומץ. היא דורשת אמונה. אמון שכאשר בן הזוג ישתנה, העולם יהיה טוב יותר[8], ובתקווה גם מערכת היחסים בינינו. הפסקת ההתפתחות, הפסקת הגדילה, הניסיון לצמצם את הזולת ולכווץ אותו, כל אלו הם מימדים של פגם הברית.

    האם תעלה על הדעת שכזו היא מערכת היחסים שלך עם ה'?

    ויהי מה

    מה שנאמר כעת, הוא לכאורה ההיפך מנקודת הבחירה והחופש שהדגשנו עד כה. הברית נתפסת לעיתים כמעין חוזה שיש בו מעין "אם – אז". אם תתנהג כך אעניש אותך. אם תתנהג כך, איטיב איתך. אך הברית איננה חוזה בחנות. ברית היא המוכנות להיות כאן בלי תנאים ולמעלה מכל הנסיבות – אני איתך ולא משנה כיצד תתנהג מחר או כיצד תראה. שני הצדדים חותמים על המחויבות הזו למעלה מן התנאים.

    למשל, אנחנו בוחרים בבן זוג. נדמה לנו שהוא יהיה אדם מסוים ולאחר זמן הציפיות שלנו לא מוכיחות את עצמן. אזי אנחנו מתאכזבים ומוותרים מבפנים. כביכול אנחנו מאמינים שבאמת טעינו. זהו פגם הברית מסוג אחר מזה שציינו עד כה ותיקונו, להאמין בבן הזוג שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי כאשר בחרתי אותו למרות מה שנראה לעיניי. אפשר בהחלט שמתוך האמונה הזו הוא אכן יהיה מה שביקשנו שהוא יהיה[9]

    להישאר ולעמוד מול החושך

    הברית מאפשרת לפגוש את האור שבתוך החלקים החשוכים. כלומר, המפגש עם בן זוג בנוי קודם כל מהמפגש עם חלקיו היפים, המוארים. אבל בבוא העת אנחנו נפגשים, לא לגמרי בבחירתנו, עם חלקים פחות יפים של מערכת היחסים.

    וכאן מצויה צומת. ללא הברית, הבחירה המתבקשת היא לקום וללכת. הברית משאירה אותנו כאן. אבל כשאני אומר "כאן" אני מתכוון שיש צורך בנוכחות ממשית והתמודדות עם הקושי שעולה. זאת כדי להבדיל מפגיעה סמויה בברית, שמתרחשת כאשר אדם בורח מבפנים. את גופו ומעשיו הוא אמנם לא הביא אל מחוץ למערכת היחסים אבל את הנוכחות ואת האישיות שלו כן.

    שמירת הברית מצריכה את האמונה העמוקה שעוד עומקים של טוב עתידים להתגלות אלינו דווקא מתוך הנקודה החשוכה במערכת היחסים. אם מתחיל הספק לכרסם, ועולה לו חוסר הוודאות – "אולי טעיתי בסחורה, אולי התבלבלתי" עלולה להיאבד היכולת לפרוץ אל המרחב.

    האם מדובר פה באובדן החופש? ממש לא.

    אדם שאינו חופשי יברח. הוא חופשי להיות רק במקום שנעים לו. במקום של האור הגלוי. אבל את האור הגנוז לא ימצא לעולם. כרגע הוא מחויב לברוח מנעימות לנעימות מבלי למצוא את החופש שבפריצת החסימה, החופש לגלות את האור העליון עוד יותר שמסתתר בתוך החושך הזה. לחופש הזה זוכים רק בעלי הברית. אלו שמוכנים להתחייב להיות כאן ויהי מה.

    לחלק הזה במערכת היחסים מתכוון ה' כשהוא אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי איתם"[10]. אני יודע שעתידים להיות הרבה שברים במערכת היחסים ובכל זאת איני מתכוון לעזוב. אני אהיה שם גם בתוך המשבר, כדי למצוא יחד את האור שגנוז בתוך הטעות ובתוך הפגיעה. הברית תאפשר להפוך זדונות לזכויות, להפוך את החלקים הפחות יפים של הקשר להיות החלקים העמוקים ביותר שלו.

    הברית מעניקה את הביטחון לצאת אל הלא נודע. הביטחון למצוא חופש. הביטחון לרקוד ביחד ולהשתנות. אני לא מתכוון לעזוב אתכם אף פעם.

    ואם כי יש בזה משהו הפוך מן המימד שהדגשנו למעלה, ההופכיות הזו הכרחית. שני חלקיה של מערכת היחסים מזינים זה את זה. כדי להתרחב ולפרוץ צריך צמצום. גבולות גזרה. היכולת לשבור קירות מצריכה עוצמה וזו מתאפשרת רק כשאין בריחות אנרגיה במערכת. יש רגע שבו החיכוך עולה, הקושי כמעט בלתי אפשרי, פריצת המחסום נראית רחוקה מתמיד. ואז, העיניים בורחות החוצה. הלב מבקש מפלט. הדמיון מספר על מקום אחר שבו זה אפשרי. האישה מתפצלת לשתיים. האחד איננו. כאשר אדם לא יודע היכן הוא, כל כוחות הרצון שלו מתפזרים ומאבדים מעוצמתם. הברית מונעת את הפיזור ומאפשרת את העוצמה.

    יש בנפש חלקים רבים. תיקון הברית פירושו להביא יותר ויותר חלקים מנפשנו לתוך מערכת היחסים. עמוק בתוכנו אנחנו מחפשים את החופש ואת המרחבים. הצורה המעוותת לחפש את החופש הזה היא לתת לנפש שלנו לשוטט בכל מקום ועם כל אחד. אבל כדי למצוא את החופש להביא את כל כולנו לתוך מערכת היחסים האחת, אנחנו צריכים מסירות נפש.

    הביאו את כל חלקי האישיות שלכם לתוך הקשר. אל תשאירו חלקים בחוץ. לא מדובר על חוסר האפשרות לצאת לבלות עם חברים. אבל לא להשאיר חלקים מעצמכם שאותם אסור להביא לידי ביטוי בתוך הקשר. שאין להם מקום אמיתי. אחרת, זהו המתכון לבריחה ולהפרת הברית. פיצלתם את עצמכם לשניים לפחות. היי פה כולך, במוח, בלב, בגוף.

    התפילה היא זמן שבו מתקנים את הברית שלנו עם הבורא. החלקים שלנו שנמצאים בחוץ, הם פגיעות בברית. בסבלנות, מתפילה לתפילה, אנחנו מביאים את נפשנו כולה לתוך המפגש[11]. בכל פעם תוכל לומר על עוד מקום בנפשך – אכן, יש ה' גם במקום הזה, ואנכי לא ידעתי.

    מובן שחלקים מתוכך שאינך יכול להביא לתוך הבית, אפשר שאינך יכול להביא גם בפני עצמך. קולות לא מדוברים בקרבך. רצונות שלא סיפרת לעצמך על קיומם. חלומות אסורים. תיקון הברית מבקש את האמונה שתוכל להביא את כל כוחות נפשך לכאן. זו המחויבות שלך. אל תתן לתפילה שלך לברוח החוצה.

    פירוד רשויות?

    הסתירה שבין העונג, החוויה והחופש לבין הברית הוא פירוד רשויות. כביכול יש שני אלוהים, שכל אחד מהם ברא סוג אחר של עולם – האחד ברא את המחויבות, המשפחה, התורה והיציבות. השני ברא את הפראות, ההפתעה, ההתחדשות, והתענוג. עד ששני החלקים הללו בעולמנו לא ימצאו דרך להתאחד, לא יהיה שלום בנפשנו. אנחנו פוגשים את המתח הזה בכל המרחבים של חיינו – בתורה, בפרנסה, בהורות. בכל מקום. ייתכן שהמקום השורשי לאחד את הפירוד הזה הוא הזוגיות.

    הרבה דברים בעולם שלנו צועקים לכאורה שיש שני אלוהים. זוג שמצליח לחיות מתוך מחויבות חופשית הוא זוג שמהווה עדות לכך שה' אחד. החיים שלו הם גילוי והוכחה לזה שיש ה' אחד. ילד שזכה לראות את אביו ואמו חיים איחוד למרות כל העליות והמורדות הוא ילד שזכה לאמונת האחדות.

    ולכן, המקום שבו בני זוג מתייחדים, רבים, נפגשים ומתרחקים היא פעילות רוחנית במלוא מובן המילה. העבודה לבניין הזוגיות היא סוגיה קשה, דווקא משום שמדובר במאמץ לייחד את הקב"ה והשכינה, את שני הפנים של האינסוף.

    חקוקה על ליבם

    זה נכון שבברית יש מימד של מאבק, לפחות בשלב מסוים. הדברים לא מתיישבים על הלב באופן טבעי. אבל המצב הזה אינו תמידי. יש מקום לצפות לברית נטולת מאבק או לכל הפחות לברית שהמאבק הוא לא המאפיין המרכזי שלה:

    הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא)

    מי שיעבוד יזכה לזה שהברית תקבל טעם של חופש. הסתירה בין הלב לבין הברית מתיישבת. נעשה שלום. תוך כדי תהליך, אין ספק שהמעבר לעומק הברית נושא פחד. אין הבטחות. כל אחד מבני הזוג מעניק לשני הבטחה אבל לא יכול לצפות שהיא תהיה הדדית. ברית נותנים ולא דורשים. אם כי אפשר להזכיר. הדרך לשם מצריכה עמל. לא סבל מהסוג שהתרגלנו לקבל בתוך הברית שלנו, אבל יש בה מאמץ לא פחות גדול. המחויבות שלכם היא להשקיע בזה. לדאוג להקדיש לזה זמן. להיות עסוק בזה. לחשוב על זה:

    "איך אני מעמיק את הקשר? איך אני מתפתח? איך אני משתחרר?"

    ואמנם, יש הרבה עונג במסע הזה. לאורך הדרך חלקים בתוך הברית הופכים להיות מעמל לשכר. החלק הזה ביניכם כבר אינו מצריך כל כך הרבה עבודה. לפעמים, כאשר היא משתנה אתה כבר לא צריך לנשום כל כך עמוק. לא בכל פעם שמשהו בקשר זז ממקומו הרגיל תצטרך לשחרר אלף פחדים. למשל, כשאתה יוצא ליום שלך, במקום להאבק ללא הרף בניסיון להפוך את היום שלך ליום שתכננת שיהיה תוכל לקבל את העובדה הזו במידה של הבנה. ההתחדשות עשויה להפוך להיות טבעית ואולי אפילו מענגת.

    אסור, אסור?

    להתענג, לעוף, להשתגע, להשתחרר.

    לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי!

    מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה.

    חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.

    תאוות זה לא חיים.

    תאוות זה כן חיים.

    אני מברך את עצמנו שייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה.

    ברית מגבירה חיים.

    ברית זה עוד יותר תענוג.

    ברית זה חופש.

    ברית בלי חופש זה פגם הברית.

    ברית בלי תענוג זה פגם הברית.

    ברית בלי שגעון זה פגם הברית.

    _____________________________________________________________________

    [1]טקסט של הרב קוק על החובה ולא החפץ. שמראה את הסתירה הזו לכאורה.[2] רבי נתן הלכות תפילין זקנה דקדושה.

    [3] ראה יהושע וחידוש הברית, פרק . יהושע אומר – עזבו זה תיק. אין לו סבלנות. יש דרישות אין סופיות. אין לו סבלנות לשטויות שלכם. אם אתם תבגדו בו תהיה לכם כליה. העם אומר, רוצים. עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו. מה פתאום הוא מאפשר להם לבחור מחדש הרי נחתמה ברית בסיני.

    [4] לימוד על הברית עם נוח.

    [5] מקור ממניטו על הבריאה כיציאה חוץ מן הבורא

    [6] הקבעון של הטבע ומידת הרוחק עלול להיות לשימוש. הבטחון שהגבול לא יכול להפרץ עלול להוביל גם אל הקלקול. וזהו מה שה' מערער עליו במכות מצרים.

    [7] להסביר את המושג של ימימה כאן. ואת מושג הערבוב.

    [8] הרב קרליבך על ההינומה.

    [9] דוגמאות – עם הילדים. בן זוג. עבודה. סיפורים. החופש שלא. החופש לעשות מה שבא לי. טל מקבוצת הימימה. סיפורים לפני השינה לילדים.

    [10] לימוד על המקור הזה

    [11] הרב אברהם יורוביץ.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • ישראלי בפרכור

    [איתי קן-תור]

     

    ישראלי בפרכור

    סדרה שנתית של יצירות קולנועיות אשר נעשו על ידי יוצרים ויוצרות מפרדס חנה כרכור והסביבה.

    מדי יום ג' השלישי בכל חודש, מוקרנים הסרטים בליווי שיחות עם יוצריהם.

    כניסה: 25 ש"ח

    שתי הקרנות:
    17:30 – ספריית פרדס חנה -רחוב הבוטנים 59, פרדס-חנה
    20:30 – מרכז פיס לגיל הזהב – רחוב אחוזה 24, כרכור

    אוצר ומנחה: איתי קן-תור

    ישראלי בפרכור:   052-2283407   |   מייל   |  פייסבוק 

     

                                                                                                                                                                                                         

     

    יום שלישי, 18.12.18

    חיסון אוטומטי , ישראל 2007

    בימוי: איתי קן-תור

    הפקה: איתי קן-תור ולירן עצמור, בלפילמס בע"מ

    החלק הראשון של הסדרה "מישהו מטפל בך"  העוסקת במערכת הבריאות בישראל.
    בשנים שלפני עשיית הסרט  קמו בעולם תנועות המתנגדות לחיסונים, שקראו ועדיין קוראות להימנע מהם וטוענות לקשר בין פגיעות ומומים שונים לבין החיסונים. העיתונאית גל גבאי יוצאת למסע לבחינת הנושא באופן ביקורתי ובלתי תלוי ואשר אינו מחויב לאף צד מהמערכת או מחוצה לה. באמצעות תיעוד בבתי החולים, טיפת חלב, רופאים, מטפלים משלימים, הורים, נפגעי חיסונים, ושופטת אחת עוסק הפרק בוויכוח היצרי והעמוק בין שתי תפיסות העולם השונות ובוחן לעומק את טיעוני הצדדים.   הסרט חושף את הבעייתיות של שיטות הפעולה של הממסד הרפואי ובכללן עבירות על חוק זכויות החולה הממסד הרפואי, ואת קיומה של ועדה לפיצוי נפגעי חיסונים שאין איש יודע על קיומה.

    לדף האירוע בפייסבוק


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 4

    [הטורשיר השלישי: Famous Blue Raincoat/Leonard Cohen]

     

    טורשיר רביעי – שירים מקסימים עם מילים יוצאות דופן בתוספת כמה מילים על השיר ועל המבצע.

    והפעם נעבור לעברית, לכבוד יום השנה לאיש שהוא פסקול חי של מדינת ישראל, אריק איינשטיין.

    ***

    קבלו אותו. השיר הרביעי של "קורא למוזיקה".

    עטור מצחך

    שיר שנבחר לשיר הישראלי היפה בכל הזמנים שוב ושוב. עם מילים אלמותיות של אברהם חלפי, לחן של יוני רכטר הגאון וביצוע לא פחות ממושלם של אריק איינשטיין (בעזרתן של יהודית רביץ וקורין אלאל). שיר שמדבר על מערכת יחסים, כשלא ברור אם מדובר על בני זוג (לבשי חלוקך, אני כבר בא) או על אהבה לא מושגת (למי שתהיי חייו מלאי שיר).

    "…שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
    ושבויה בין כתלייך
    ממני נפרדת
    עת אני בגופי נפרד ממך.."


     

    עטור מצחך זהב שחור
    (אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)
    מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
    (אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)
    אך למי שתהיי
    חייו מלאי שיר.

    חלוקך הורוד צמרירי ורך.
    את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.
    לא הייתי רוצה להיות לך אח,
    לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך
    ורואה חלומות עגומים של קדושה
    ולמולו את אישה…

    את אוהבת להיות
    עצובה ושותקת
    להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק
    ואני, שלא פעם אביט בך בשקט
    אין קול ודברים
    שוכח הכל על אודות אחרים.
    שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
    ושבויה בין כתלייך
    ממני נפרדת
    עת אני בגופי נפרד ממך.

    פרוש חלומי כמרבד לרגליך
    צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
    לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
    עוד מעט ואבוא אליך.

    עטור מצחך זהב שחור
    יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
    אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
    כשיכור…
    עטור מצחך זהב שחור.

    מילים: אברהם חלפי    לחן: יוני רכטר


    להגיב
  • איך עוקפים את בעיית זכר/נקבה בעברית

    [רוזין רוזנבלום]

     

    שיטה 1: ההצלחה מוטלת על הכף…סופית

    אני רוצה להראות לך איזה קסם
    יש במילים הנגמרות ב-כף סופית

    רוב מילות פנייה הנגמרות בכף סופית,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה

    שלך, בשבילך, ממך, ברצונך, איתך,
    אותך, כמוך, לך, אצלך, שלך, דעתך, ועוד…

    לרשימת המילים הנגמרות בכף סופית
    המצאתי שם – רשימת הכאפות

    למה רשימת הכאפות?
    בגלל שהן גם מסתיימות בכף סופית
    וגם נותנות כאפה לבעיית הזכר/נקבה
    בפנייה ישירה

    בכל פעם שחשוב לך
    לפנות אל הקהל שלך באופן ישיר,
    כדאי לך להיעזר במילים מרשימת הכאפות

    ואז לא תהיה לך בעיה עם זכר ונקבה במשפט.
    בדיוק כמו שעשיתי בטקסט של הפסקה הזו

    אני גם ממליצה לך להכין רשימת כאפות קבועה,
    שתהיה לך זמינה לשימוש

    ***

    שיטה 2: זמנך עבר

    שמת לב שכאשר כתבת בלשון עבר,
    הצלחת לעקוף את בעיית זכר/נקבה?

    מילות פועל בלשון עבר,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה,
    ולכן מומלץ להיעזר בהן,
    בדיוק כמו שעשיתי בפסקה הזו

    לדוגמה…
    במקום לכתוב – אם אתה מחפש –
    אפשר לכתוב – אם חיפשת –

    במקום לכתוב – האם אתה חולם –
    אפשר לכתוב – אולי חלמת על –

    ***

    שיטה 3: בשם הפועל נעשה ונצליח

    להשתמש בשם הפועל
    ולבנות את המסר שלך
    בדיוק כמו שעשיתי עכשיו,
    זה ממש קל

    במקום: תשתמש/י – להשתמש
    במקום תבנה/תבני – לבנות

    ***

    שיטה 4: כולנו באותה סירה

    אני יודעת שקשה לעקוף
    את בעיית זכר/נקבה בעברית,
    אבל אנחנו נעקוף אותה יחד,
    נלמד איך עושים את זה,
    ונתקדם צעד צעד עד שנצליח

    אם נסתכל על המבנה של הפסקה הזו,
    נגלה שכתבתי אותה בלשון – רבים-אנחנו –
    שזה מאוד שונה מלשון רבים-אתם

    הכוח של לשון רבים-אנחנו-
    טמון בזה שהיא מייצרת קירבה,
    אני לא נמצאת מולך, אני בצד שלך,
    אנחנו יחד בסיפור הזה

    ***

    ורגע לפני סיום,
    חשוב לי להגיד לך עוד משהו,

    יכול להיות שעבר לך בראש
    שכתיבה כזו תוציא ממך משהו מאולץ, לא קולח,
    או שאולי זה יאלץ אותך לוותר
    על מילים מסוימות שתכננת לכתוב,

    ואולי יש לך חשש שזה יגרום לך
    לכתוב טקסטים מהסוג האנמי/אקדמי

    אין לך מה לדאוג.

    רוב מילות התיאור של רגשות/תחושות,
    אותן מילים שבדרך כלל מעניקות לטקסט עוצמה,
    הן מילים שאין להן בעיה של זכר/נקבה,

    בעיית זכר/נקבה מתבטאת בדרך כלל במילות פועל ושייכות,
    כך שגם אם שינית אותן קצת,
    הן לא מחלישות את הטקסט שלך

    בטח שמת לב שאת כל הפוסט הזה
    כתבתי בלשון יחיד/ה בלי בעיה,
    זה היה לך מוזר? הרגשת שהטקסט מאולץ?

    ועוד כתבתי את זה במצב של עייפות ניכרת,
    נשבעת לך שאם הייתי כותבת את זה בשיא העירנות,
    היית רואה כאן טקסט סוחט דמעות

    ואני אגיד לך עוד משהו בכנות,

    גם אם לפעמים זה ייאלץ אותך
    לשנות קצת את הטקסט פה ושם,
    זה לגמרי שווה את זה,

    כי מה שקורה כאן עכשיו בינינו,
    התחושה הזו שאני מדברת איתך אישית,
    כאילו שאני כותבת עבורך במיוחד,
    זה מייצר המון אינטימיות

    בגלל זה כדאי לך להתאמן על זה,
    להכין לעצמך רשימת כאפות,
    לתרגל קצת, לכתוב ולמחוק,
    זה יותר פשוט ממה שנדמה לך

    רוזין

    נ.ב.
    לא דמיינת, היה כאן רגע בינינו,
    לא זייפתי את זה

    _____________________________________________________________

    פורסם במקור בדף הפייסבוק של רוזין רוזנבלום – בעלים ומייסדת‏ ב-‏‎www.rozin.co.il‎‏


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 3

    [הטורשיר השני: Epitaph / King Crimson]

     

    והנה הגענו לטורשיר השלישי – שירים מקסימים שהמילים שלהן מחייבות מבט נוסף. עם כמה מילים על השיר ועל המבצע.

    ואיך אפשר לעשות פינה כזאת בלי המלך של המילים, המשורר המזמר, האיש והאגדה – ליאונרד כהן. אפשר היה לבחור כמעט כל שיר שלו ולהתפעם מהמילים. ליאונרד (או בשמו המקורי אליעזר בן ניסן הכהן), יהודי-קנדי, ביקר בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים ושר לחיילים בחזית והוא אחד מכותבי המילים הגדולים בהיסטוריה.

    ***

    השיר השלישי של "קורא למוזיקה" הוא בעצם מכתב מושר.

    Famous Blue Raincoat

    שיר מלנכולי שמכניס לחמש דקותיו מערכת יחסים שלמה הכוללת משולש אהבים, על רקע ניו-יורק הקפואה של דצמבר. לשיר ניתנו אינסוף פרושים (כמו זה) וגם ליאונרד עצמו בראיונות, אמר שלא הכול תוכנן וברור גם לו. ויש גם מעיל אחד מפורסם…

    And what can I tell you my brother, my killer"
    ?What can I possibly say
    I guess that I miss you, I guess I forgive you
    "…I'm glad you stood in my way

    It's four in the morning, the end of December
    I'm writing you now just to see if you're better
    New York is cold, but I like where I'm living
    There's music on Clinton Street all through the evening

    I hear that you're building your little house deep in the desert
    You're living for nothing now, I hope you're keeping some kind of record

    Yes, and Jane came by with a lock of your hair
    She said that you gave it to her
    That night that you planned to go clear
    Did you ever go clear?

    Ah, the last time we saw you you looked so much older
    Your famous blue raincoat was torn at the shoulder
    You'd been to the station to meet every train, and
    You came home without Lili Marlene

    And you treated my woman to a flake of your life
    And when she came back she was nobody's wife

    Well I see you there with the rose in your teeth
    One more thin gypsy thief
    Well, I see Jane's awake
    She sends her regards

    And what can I tell you my brother, my killer
    What can I possibly say?
    I guess that I miss you, I guess I forgive you
    I'm glad you stood in my way

    If you ever come by here, for Jane or for me
    Well, your enemy is sleeping, and his woman is free

    Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes
    I thought it was there for good so I never tried

    And Jane came by with a lock of your hair
    She said that you gave it to her
    That night that you planned to go clear

    Sincerely, L Cohen

     

    Songwriter: Leonrad Cohen


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (11): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור העשירי: הזמנה זוגית לארמונו של האינסוף – פוסט הכנה זוגית לחגים]

     

    אתה מתעורר יום אחד ומגלה שהחיים הפכו מטיול מרגש לאוסף מטלות.
    ואז אתה שואל את עצמך "איך הגעתי לכאן"?
    את שואלת את עצמך "איך זה קרה לי"?

    היו ימים שבהם הייתי עולה בבוקר על אופנוע ורוכב אל הלא נודע. בלי תכניות. הרגשתי שאני טועם את החיים בהצעת ההגשה של היצרן. למי לא הייתה תקופה כזו בחייו? באותם ימים חתמתי על חוזה לא כתוב ביני לבין עצמי – "לא תשכח" שכך אתה רוצה לחיות. "לא תבגוד" בברית שכרת עם עצמך.

    מפה לשם, אחרי עוד כמה הרפתקאות, התאהבתי במישהי.

    ביהדות.

    היא פגשה אותי באופן בלתי קרוא. לא הזמנתי אותה. מבטיח.
    אבל אי שם ביפן, בכפר קטן, היא פשוט עברה לה ברחוב,
    וברגע אחד זה נגמר.
    אהבה, כידוע, היא אחד הדברים הבודדים שיגרמו לאדם להניח את אופנוע הנדודים ולרצות להקים בית.

    שלב חדש החל.

    לתקופה, הייתי עסוק בבניין הבית. למדתי את הכללים החדשים. לחיות בזוג. להיות הורה. לחיות בתוך העולם במקום לרחף כמה סנטימטרים מעליו.
    זה קצת כמו לנחות לתקופה שאחרי החגים.

    בפוסטים הקודמים, נכנסנו לסיפור הרפתקאה, בראנו את העולם מחדש, גילינו אוצרות גנוזים, הצטרפנו למחתרת לוחמי החופש. ופתאום מגיע לו העולם על אפרוריותו.

    אחרי החגים – שם קוד: נגמרו החלומות. התעורר והרח את הקפה. אתה כבר לא בקנזס דורותי.

    אבל כאן נמדדת השבועה.

    הברית.

    דורי דורות במשפחה שלנו הפכו את החופש למשימת חיים וחתמו על החוזה, שנקרא בשושלת שלנו – "ברית".
    בחוזה כתוב "לא תשכח" את החופש שראית כשאלוהים התגלה אליך.
    בחוזה כתוב "לא תבגוד" בהחלטות שהחלטת שם על ההר.
    בחוזה כתוב "לא תמכור" את עצמך ואת כוחות חייך.

    בני הברית מסכימים לחיות בעולם הממשי ולהפוך אותו לסיפור מרגש עם סוף לא ידוע מראש.
    הם מתחייבים לכתוב את הסיפור תוך כדי תנועה.
    הסתכלו טוב מסביבכם ותזהו את בני הברית.
    הבגדים שלהם מדיפים ריח של חופש,
    בצרור המפתחות שלהם יש מפתח ישן שרק הם יודעים את מנעולו.
    פניהם חרוצות קמטים, מהימים שבהם העזו לעמוד מול הפחד. לנפץ אלילים.

    ובתוך כל זאת יש בהם שלווה.
    בגופם אין את הכיווץ העצבני
    הנסתר
    שיש לרבים מאיתנו,
    משום שהם לא מחפשים פתח מילוט.

    הם כאן
    בעולם.
    אחרי החגים.
    אחרי הטיול.
    אחרי הנישואין
    אחרי הלידה.

    הם כאן

    ואין להם כוונה לברוח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (11) – הטור של לילה חפר

    [לטור הקודם – מכרכרת עם המתמודדים – הרהורים כלליים על סדרת המפגשים]

     

    האם קהילה יכולה ליצור פסטיבל שלם ללא מפיק, ללא אוצר ובלי כסף בשום צורה?

    אם הקהילה הזו היא קהילת פרדס חנה-כרכור היא כנראה תרצה לנסות.
    ההשערה הזו תיבדק בחודש נובמבר במושבה שלנו במסגרת פסטיבל דרך הנדיב.

    מבט באתר כבר מספר על הצלחה. סוף שבוע שלם של אירועים יצירתיים משלל סוגים החל במוסיקה, תיאטרון ופרפורמנס ועד סיור לילה בבית הקברות הישן לאור עששיות ואפילו חתונה קהילתית!
    127 אירועים נרשמו באתר, שפע לא יאמן שהיה תגובה לקריאה שהוציאה קבוצה שמכנה את עצמה "אחוות הטבעת".
    הקבוצה קבעה את חלון הזמן, 22-23-24.11.18 ויצאה לקהילה בקריאה להעלות לאתר חלומות שהם היו רוצים לחלוק בנדיבות עם אחרים. וזהו. מקום בזמן, מקום ברחב הדיגיטלי לתקשר בו כשפרפר מרפרפף בכנפיו במושבה שלנו אף פעם אי אפשר לדעת איך זה יגמר.

    תהיתי מה גורם לאנשים מבוגרים, עסוקים ורציניים לצלול להפקה של פסטיבל שלא מעורב בו כסף, אין תהילה, אבל יש עשרות שעות עבודה מאחורי הקלעים?

    גיא לב: ההבנה שבתור מבוגר אחראי, אתה מבין שיש לך אחריות גם על הסביבה שלך ויכולת להשפיע עליה. אנחנו אחראים ליצירת הסביבה שבה אנחנו רוצים לחיות.

    טימור סלומון שדה: זו בכלל לא המבוגרת! זו הילדה שבתוכי שמבקשת להביא לעולם המבוגרים קצת יותר כלים פשוטים: החזקת ידיים, עיניים בורקות ומרחב לא שיפוטי לשחק בו ולהיות בו יחד

    עירית רותם: בתור מי שמשתדלת לעצב את המרחב בה אני חיה כך שיתאים לי יותר, שיהיה יותר מעניין, צבעוני וחי, הפסטיבל הזה הוא הדרך לגרום לאנשים אחרים להבין את היכולת שלהם להיות משתתפים פעילים במרחב. הביטוי השחוק של "היה אתה השינוי שאתה רוצה לגרום בעולם". ומכיוון אחר: איזה כייף לייצר מסביבנו לונה פארק ענקי בו כולם יכולים לשחק.

    חמוטל ארבל: כי זה נראה לי פסטיבל מעיף שממש בא לי שיהיה לנו אותו!

    אילן שריף: כי בא לי לעשות דברים עם אנשים שמדברים ככה.

    האמת. הטיעון האחרון ממש תפס אותי. גם לי מתחשק לבלות זמן עם אנשים שמדברים ככה, שחושבים ככה ושמבטאים את זה בעשייה
    ובאמת, עוד לגמרי אפשר להצטרף לעשייה הזו.

    האחווה יצרה מודל עבודה על הפסטיבל, מתנדבים מהקהילה יגויסו להפעיל אותו מתוך עיקרון של אחריות משותפת והובלה משותפת על ידי חברי הקהילה. בפסטיבל משתמשים במושג "הצעת-ביצעת" וגם בעקרון "האחריות האישית" שני העקרונות האלה יוצרים פעולה משותפת. למרות שפסטיבלים לא "אמורים" להתנהל כך, למעשה אין מנהל שמחליט אלא יצירה משותפת שמתהווה תוך כדי תנועה. עוד דרושות ידיים רבות לימי הפסטיבל כדי שהוא יתממש במלוא הפוטנציאל שלו. ואם אתם רוצים להצטרף לצוות המופלא הזה כתבו להם הודעה לדף הפייסבוק דרך הנדיב >

    העקרון ההרפתקני ביותר הוא "כסף לא מחליף ידיים" כל מה שיקרה יוכל לקרות רק אם מישהו יבחר לתת אותו. הרעיון מאתגר גם את היוצרים המקצועיים שיכולים להשתמש בפסטיבל לא כאל אירוע שמביא הכנסות אלא כאל אירוע של קשר עם קהל, של התנסות בחומרים חדשים ומפגש הדדי ויצירתי.

    הפסטיבל יתקיים גם בבתים פרטיים של תושבים שנדבו את ביתם וגם במבנים ציבוריים ובתמיכת מועצת פרדס חנה כרכור.

    הפסטיבל שמצטייר לאיטו מתוך מארג האירועים יהיה צבעוני ומגוון ביותר ויכיל אירועי קולנוע, מוסיקה, קרקס, הרצאות במגוון נושאים, סדנאות ואירועי רחוב.

    בתקופה שבה בדידות הוכרזה כמחלת העשור מבורך ומסקרן לראות התגייסות קהילתית לברוא ביחד יצירה שכל הרווח ממנה הוא העונג שביצירה עצמה ובמפגש האנושי שנוצר במהלכה, בין אנשים ובין קבוצות שונות בקהילה.

    כל שנותר לכם הוא לשריין את התאריכים ולבוא לחגוג ביחד עם הנדיבים והנדיבות של הישוב המיוחד הזה, לבוא ולקבל את כל השפע היצירתי שמוענק שם לאורך שלשת הימים של פסטיבל דרך הנדיב. חפשו את הפרח הורוד!

    לתוכניה המלאה היכנסו לאתר >

     

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • חבר טוב באמצע היער / רודי סעדה

    (התמונה מ'גן העדן שלמעלה')

    החלק השביעי – הנקודה הקטנה שבבטן

    [רודי סעדה]

    מה גרם לי, אחד שמבלה את רוב זמנו בהומור, לפרוס בחודשיים האחרונים את סיפורי חיי האינטימיים והמצמיתים שעברתי, קשורים באדם אחד, שחשפתי את שמו בסיפור 'תשעה ימים' והגיע הזמן שאחשוף אותו במלואו.
    'רק שמור על כנות ועדינות' הוא אמר לי 'כל השאר אני סומך עלייך'.
    זה האדם שאני הולך לבלות איתו 28 ימים בלב היער. השם שלו אמיליו, וכשהוא יסיים את הביקור שלו, בקולומביה, אחרי שכבר היה חצי שנה בפרו, קבענו להיפגש לנו שנינו ב'אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ', גן העדן שלמעלה.
    אם אתם רוצים לדעת מי זה, פתחו את הלב, כפי שהכרתי אותו אני, כך אני חושף אותו לפניכם, לאט לאט ובעדינות, אין לי דרך אחרת.

    ***
    דצמבר 2011
    אחרי שביליתי ימים ארורים במעצר ההוא בירושלים, בלבול בזיהוי של אחד עשרה וחצי קילו קוק, יאוואראדי, שאלוהים יעזור, (הסיפור נמצא כאן בטיים ליין תחת הכותרת 'יא-ווא-רא-די') החלטתי לנסוע לקוסטה ריקה, לחפש תשובה בעצמי, לדעת מה היה רצון האל בטלטלה הזו שנסחפתי אליה.
    יצאתי לבקר משפחה שעסקה בטיפול עם צמחי מרפא, מדיטציות, שתיקה, וגם לא מעט נרות, זה היה נכון, כמעט מתבקש שאגיע אליהם לנקות עצמי מהכתמים העקשניים שנצרבו לי למחשבות.
    ארזתי תיק קטן, קניתי כרטיס טיסה לחודש וחצי, ויצאתי למרכז של אמריקה, נחתי בסן חוזה, לקחתי אוטובוס, ואז עוד אוטובוס, ואז עוד אוטובוס עד שהגעתי לעיירה קטנטנה שנקראת 'סָאן קְרִיסְטוֹבֶּל' שם חיכה לי ג'יפ שחור, שאסף אותי, ודהר אל תוך העלים הירוקים הצפופים של היער.

    ביער הזה ביליתי חודש ימים, הבנתי שלפני שאוכל להימלט מהשדים בראשי עלי להתייצב מולם, והתייצבתי, מהעבר ההוא שהקפיץ לי את הלב ניקיתי את עצמי בדיאטה של אוכל פשוט, בשירת ציפורים, בקולות של קופים מתנדנדים על ענפים בבקרים, בצרצרים שמפרקים את חוש השמיעה לרסיסים רסיסים, ובכך הורדתי לא מעט קילוגרמים של מחשבות.

    החודש הזה הסתיים, והרשתי לעצמי לסיים את השבועיים שנותרו על חוף הים, הג'יפ שלף אותי החוצה מהיער, ובאוטובוס מתפרק, בנסיעה של חמישים וחמש דקות, במהמורות של כביש מתפתל עם נוף עוצר נשימה הגעתי לחוף 'דוֹמִינִיקָל', הידוע כחוף עם הגלים הגבוהים במדינה, לשם מגיעים גולשים מכל רחבי העולם. אבל אותי לא עניינו הגלים, אותי עניין השקט. שם בפינה השמאלית של רצועת החוף הזו, בצד בצד, הרחק הרחק מכולם, אבל ממש הרחק, תחת צִילו של עץ קוקוס, הקמתי לעצמי אוהל, התכוננתי לבדידות נוספת, הפעם משלי, רגע של שקט, לתת לחכמה של היער לחלחל לתאי גופי, דרך הגלים הגדולים של האוקיינוס הכחול להחדיר אותה אל תודעתי בשיוף של גאות ושפל.

    ***
    שלושה לילות באוהל הספיקו לי כדי להבין שאני משועמם למוות. כמה אפשר להריח את ריחו המלוח של הים ולראות גלי אוקיינוס, כמה אפשר לשחק עם צדפים, לשבור קוֹקוּסים, לשייף אותם עם אבן, ולהכין מהם מאפרות, מלא מאפרות, וכססוניות, וקערות, ובתי מנורה, כל מה שתדמיינו מקוקוס ידי שמה עליו, חזרתי לארץ עם חמישים פריטים של קוקוס, לפחות. את כל ה קוֹקוּסים שהכנתי, אכלתי לפני, אפשר לומר שקוקוס היה המזון היחיד שלי. בעצם קוקוס היה המזון היחיד שלי, על כל חלקיו. הלבן זה המזון, הנוזל זה השתייה, הפועל היוצא של הקולינריה הזו היא ששלשלתי קוקוס.

    ***
    אם רציתם לדעת איך אפשר ללכת לאיבוד בחיים האלו, ככה זה מתחיל:
    הרגליים שלחו אותי לטייל על רצועת החוף הזו, מה עלה על דעתי אז לצאת לטיול הזה, לא זוכר, נראה לי השעמום, תוסיפו לזה את השמש שקופחת לך על הראש, ושקוקוס הוא המזון היחיד שלך, ההיגיון בימים ההם היה חד מימדי.
    לא היה לי שעון אבל אני יודע שיצאתי מוקדם בבוקר, מאוד מוקדם, אם אי פעם ישנתם על חוף ים, אז מיד אחרי הזריחה אתה מתעורר, לא בגלל האור, בגלל החום, אתה נרדם בתוך אוהל ומתעורר בתוך כִּבְשַן. חום למות.
    וכך מצאתי את עצמי מטייל על החוף, גורר רגליים, בלי מחשבה מקדימה, גם בלי חולצה, ככה יחף עם כובע קסקט על הראש. לא ידעתי לאן כפות רגלי נושאות אותי, החלטתי פשוט ללכת ומתישהו אעשה פרסה ואחזור.
    מצד ימין הים הכחול, מצד שמאל הירוק של היער הפראי, וביניהם רצועת החוף, רוחב של שבעה מטרים, חול לבן, מנוקד בראשי קוקוס, כמו בגלויה, ואני בתוכה, הרגלים נושאות אותי רחוק רחוק, וואו כמה שיפה פה.
    אולי השעמום, אולי המחשבות, אולי החוף האקזוטי היפה הזה שככל שאתה מתקדם הוא הופך ליפה יותר, לא שמתי לב שצעדתי מלא, חציתי פיתולים רבים בדרך, שעה, ועוד שעה, סה"כ אחת עשרה שעות. כשראיתי את השמש מתארגנת לקראת שקיעה, ויתושים שהתעוררו לאכול אותי, גמלה בי החלטה לפרסֵס ולחזור על עקבותיי, וכך עשיתי.
    אחרי מאה מטרים, שחציתי פיתול אחד, הבחנתי כמה מר גורלי, מה שהיה חוף שלפני רגע צעדתי עליו, הפך למים עמוקים, הגאות של האוקיינוס הפכה הכל למים, עכשיו מולי יש מים כחולים בצד שמאל שהופכים להיות יער ירוק בצד ימין.
    נעלם החוף!

    ***
    החיבור של הכחול של המים עם הירוק של היער בתוספת הכתום של השקיעה, העניקו תמונת נוף פנורמית חלומית מעניקת שלוות רוגע שראויה להיתלות בכל סטודיו ליוגה, אבל פחות למי שנמצא באותה העת, יחף, ללא חולצה, עקוץ יתושים, ורעב. למראה החוף הנעלם, הרהרתי לעצמי שאחזור דרך היער הנושק למים, וכך עשיתי, אחרי חמישה מטרים של צעידה כזו, הבנתי שאין מצב, לפלס את דרכי יחף ביער סבוך ופראי שכזה, זה רצח לרגליים, זה בלתי אפשרי.
    החושך הזדחל לתפאורה היפה, ואני אט אט מבין שאני נכנס לצרות.

    לא יודע מה גרם לי לעשות את השטות הזו, אולי השמש שקיפדה אותי קודם לכן, לא יודע, אבל אין לי ספק שהדאגה שהזדחלה הייתה חלק נכבד בעשיית אחת ההחלטות המטופשות והמיותרות של חיי, חשבתי לעצמי שאם אכנס קצת יותר לעומק היער, אמצא שביל נוח יותר להליכה, אשכרה חשבתי שאולי אמצא שם איזה כביש איילון, במקרה הכי נורא אמרתי לעצמי אחזור על עקבותיי בחושך לפי חוש השמיעה של הגלים, ואגיע חזרה לקו מים.
    אחרי עשרים דקות של כניסה לעומק הפרא, החושך כבר היה כבד, העלים היו צפופים, ובקושי היה ניתן לראות שמיים, שלא לדבר על לשמוע משהו, קולות הערב של היער החלו להלום את עור התוף בצלילים רועמים של קולות חיות שלא שמעתי מעודי, ובתוכי התבשלה התובנה שכנראה הלכתי לאיבוד, התובנה הולידה דאגה, שגרמה לי לעשות עוד טעות, לחזור על עקבותיי, אחרי חמש דקות בחושך, איבדתי אוריינטציה מה זה צפון מה זה דרום ואיפה לעזאזל אני נמצא, נשען על עץ מתוסכל בחושך הבנתי שהלכתי לאיבוד ביער פראי שגודלו כרבע מדינת ישראל, ברגע זה ממש אני נמלה קטנה קטנה, באמצע של דשא במגרש כדורגל גדול גדול.
    אוי ואבוי.
    הלכתי לאיבוד!

    ***
    היתושים גמרו אותי, הנחתי ישבן על האדמה, ודמעות של תסכול נזלו ממני, אנחות ייאוש נפלטו מגרוני וכעסתי על עצמי, כמה חסר אחריות אני, ואז מחשבה של בהלה דקרה את תודעתי כחץ מר כשהבנתי מה עשיתי בכלל, האוהל שלי שדאגתי להסתיר יפה יפה נמצא שם הרחק מכולם, מי יודע על קיומי בכלל, אף אחד, במקרה הכי טוב רק בעוד כמה שבועות פקחי החוף, אם בכלל, יימצאו את האוהל ואז אולי יחפשו אותי, הלכתי לאיבוד, יתושים שאוכלים אותי זאת הבעיה הפחות חמורה, אני ממש בצרה.
    אוי ואבוי.
    התחלתי לבכות, ולהתפלל, הרגשתי אבוד בחוץ וגם בתוכי, מה חשבתי לעצמי, הפעם אין את מי להאשים רודי, נאבק בגלי צונאמי של האשמה עצמית, הגיע פתאום גשם, לא לא באמת, כן כן באמת, על אף שהוא ערך חמש דקות, תודה אלוהים, הוא הספיק להפוך את היער הזה לבוצי, לא תודה אלוהים, אני בחושך, אבוד, רעב, עקוץ ומסביבי חיות מסוכנות מכל עבר, אם לא מתתי במעצר ההוא בירושלים, אין ספק שאמות כאן.
    התפללתי לאלוהים שיציל אותי, הוא כנראה שמע את התפילה, כי פתאום הרגשתי משהו זוחל עלי, על הירך, שלחתי כף יד והיא הרגישה רכות שמנונית, תפסתי את הרכות הזו שהרגישה עכשיו כמו צינור כיבוי אש, זה היה נחש, שהוסיף גם 'כחחחח' מבהיל, צרחתי 'אהההה' אחד גדול וכל היער צרח איתי, זינקתי על רגליי והתחלתי לרוץ, בחושך, לא ראיתי דבר, רצתי אולי חמישה מטרים עד שדפקתי רגל בשורש בולט באדמה, שברתי שתי אצבעות (את זה אגלה אח"כ) ונפלתי עם הפרצוף על האדמה הבוצית. 'אהההה' נאנקתי מכאב, ומייאוש, ומשניהם גם יחד, אוי לא, מה קורה פה לעזאזל, כל מה שאני עושה נהיה גרוע יותר, טעויות על טעויות כמו בסדרה הנדסית מעוותת, בתוכי מתחולל בלאגן, תמהיל של דאגה ופחד מבהיל, ואני לא יודע, אני באמת לא יודע מה לעשות, בכיתי, אני רוצה הביתה עכשיו.
    אני רוצה לישראל.

    ***
    אין מצב להתרגל לחושך הזה, זה חושך מוחלט, שחור, חוש השמיעה וחוש המישוש הם היחידים שמתפקדים, ואני עייף, ואני עיוור, ואני בצרה. אבל אני מחליט לקום, לא יודע איך היו לי כוחות לקום, אני חושב שראיתי את דמותה של אימא שלי, וזה נתן בי כוח, והחלטתי ללכת לכיוון אחד, כוס אמק, גם אם אני נמלה באמצע מגרש כדורגל לא אכפת לי, גם אם יעברו ימים, ושבועות, אם אני אלך בכיוון אחד, מתישהו אגיע לקצה, תמיד יש קצה, ואני נמלה עקשנית, זה חיזק אותי, אז פשוט נשמתי עמוק ללב, החלטתי על כיוון, ועם גישוש באפילה פילסתי את דרכי, תוך כדי הצעידה נוסף הייאוש שאני נתקל במחסומי יער שאילצו אותי להקיף אותם, ובהקפה הזו בחושך אני לא יודע אם אני בכלל חוזר על עקבותיי, יכול להיות שאני בכלל עושה מעגלים סביב עצמי, גופי רעד מבהלה על המחשבה הזו, אני כלוא בסיבים ירוקים פראיים, אסקייפ רום הכי משוגע שאפשר לבקש, תוסיפו את קולות היער המלחיצים, החיות שמתנדנדות שם על הענפים מעליי, אני בסרט מבהיל של ממש, היער אינו רחמן כמו שחשבתי. אבל אני צועד, נמלה עקשנית שכמוני, עוד צעד, ועוד צעד, והרגליים צורחות כאב, לא אכפת לי, אני צועד, עשרים דקות, ועוד עשרים דקות, וכבר שעה, וכלום, אולי אעצור, לא, אני ממשיך, יחף אני ממשיך בכל הכוח, אני ממשיך, וממשיך, ואז אור, אור בחוש השמיעה, אני חושב שאני שומע גלים, אני חושב? אני בטוח, יש, דמעות התרגשות של אושר פורצות מעיני, זה מסתיים, ויותר מהר ממה שחשבתי, אני מחיש צעדים, לא אכפת לי על כפות הרגליים, אני רוצה לשמוע את הגלים האלה חזק יותר, וככל שאני פוסע, הגלים אכן נשמעים חזק יותר, והריח המלוח של האוקיינוס שוטף את נחיריי, אני שומע גלים, כן, הגלים האלה, אני מכיר אותם מהלילות המשעממים באוהל, אני ממשיך לצעוד לקראתם, ועם הצעדים, הצפיפות של העלים כבר פחות דחוסה, ואור מכוכבים סוף סוף חודר לעיניי, ומתגלים לי עצי קוקוס, אני קרוב לים, אני יודע את זה, אני יודע שאני קרוב, ואט אט הוא מתגלה לי, הים, ומתגלה לי גם משהו נוסף.

    בקו האופק אני רואה את הים, ואיתה גם צללית של אדם בגבו אליי, אני משפשף את עיניי, לא, זה לא פאטה מוֹרְגָנה של יער, זה באמת דמות אדם, יושב לו שם על גזע עץ קוקוס שמרגיש כמו ספסל, מביט אל השמיים, והוא משכשך את רגליו במים, ככל שאני מתקרב יותר, אני רואה שמיים, וכוכבים, ואותו.
    אמיליו.

    ***
    בכיתי שפגשתי בו, הפחד מללכת לאיבוד השתחרר מתוכי כפרץ של דמעות. פחדתי, באמת שפחדתי, קראתי הרבה כתבות עיתון, וסיפורים על אנשים שהולכים לאיבוד בטרקים בטיול שלהם, ולא רציתי להיות אחד מאלה, יש לי קריירה של סטנדאפ שאני רוצה להגשים.
    "הוֹלה אָמִיגוֹ, טֶנק יוּ טֶנק יוּ" אני פונה אליו נרגש בדמעות
    "הוֹלה" הוא מביט בי בחיוך
    "אֶסְפּוֹסִיבְּלַה פּוֹרְפַבוֹר, אָבְלַה פּוֹקִיטוֹ אֶסְפַנִיוֹל" אני מסביר לו שאינני יודע ספרדית כל כך טוב, ואז המשכתי באנגלית "אני מחפש איזה דרך לצאת מפה"
    "פלוֹרֶסְטַה?" הוא שאל
    "כן, לצאת מהיער"
    "לַה מַנִיאָנַה" רק מחר בבוקר הוא עונה לי בספרדית
    אני בוכה, ומהנהן לא, אני רוצה עכשיו.
    "לאן אתה רוצה לחזור? הוא שאל אותי באנגלית מקרטעת
    "דוֹמִינִיקַל"
    על אף שחיוכו נשאר קבוע, עיניו הופתעו, הבנתי שהרגליים שלי גמעו מרחק עצום בהליכה ההיא.
    "זה ממש רחוק תצטרך לחכות לבוקר"
    הפנים שלי הראו אכזבה.
    "בוא תשב" הוא הזיז את האגן ופינה מרווח להניח את ישבני על גזע העץ, לראשונה הבחנתי ברגליים שלי דרך אור הכוכבים, הם פצועות, אבל לא אכפת לי, לפחות לא הלכתי לאיבוד. לידו הרגשתי שליו, דפיקות הלב שלי הסתנכרנו עם שלו והנשימות שלי שוחחו עם הנשימות שלו, לרגע נשמתי מנוחה. עיניו התבוננו על הכוכבים כמו ילד סקרן, זה עורר בי געגוע לימי הקיבוץ, הוא שלף חתיכת ענף והצביע על אחד הכוכבים שנצצו בשמיים "דִיז אִיז וונוס" הוא דיבר באנגלית והרגשתי לראשונה את המבטא הפורטוגזי שלו.
    "זה זמן טוב להביט בשמיים ולבקש משאלה" הוא אמר.
    המשאלה שלי הייתה לחזור הביתה בשלום, לחזור לאוהל, לשנות את תאריך הטיסה לעוד יומיים ולחזור הביתה, הספיק לי, רוצה לחזור לדירת הקרקע שלי ברוזנבאום 5 ולעשן שאכטות עם דניאל, השכן מלמעלה. אבל בלב פנימה התפללתי וביקשתי שלום, דבר ראשון בתוכי, אח"כ לעולם. והוא שיחק עם חתיכת הענף במים ויצר אדוות עגולות.

    "אתה מכיר את הכוכבים?" הוא פנה אלי בשאלה, הקול שלו נעים, רך, כמו חיבק אותי עם קולו.
    "הכוכבים?" שאלתי
    הוא הנהן 'כן', אבל אני לא מאמין בכוכבים, למעט זה שהם מאירים את הדרך בחושך "לא כל כך מכיר" השבתי לו.
    "הם מאירים לך את הדרך בחושך" הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי, אם השנים שיחלפו אגלה כמה הכוכבים עוד ילוו אותי בחיים. הוא החל לדבר על הכוכב וונוס, ולראשונה הרגשתי את הלב שלי נפתח, אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אנשים, הקול שלו היה מקווה מים במדבר לאוזן שלי שהוא דיבר, רציתי לשתות את קולו, ההרמוניה התגלתה כשהתבוננתי עליו יושב על גזע העץ והוא מתאים בקומפוזיציה מושלמת לציור הזה של הלילה, והכוכבים, והיער, לא כל כך הקשבתי למילים שלו, אבל הדיבור נשמע כאילו ציפור שיר דיברה מגרונו, כמו היפנט אותי במילותיו, לרגע שכחתי את המסע הפראי הזה שעברתי, את הפחד המבהיל שהלכתי לאיבוד ואת הרגליים הכואבות, אחרי קולות הסכנה של היער רציתי לשמוע אותו לנצח, הרגשתי שהוא מגן עליי מהצלילים של היער. וזה מוזר, מוזר כי זה אדם שפגשתי לפני עשר דקות בערך.

    עיניו נצצו יופי שהוא דיבר על 'וונוס', עם הזמן אגלה שהעיניים שלו תמיד נוצצות, כמו ילד הוא דיבר, מרותק גם הוא למילותיו, "תסתכל" הוא אמר והפנה אצבע לכוכב אחר "מרקורי" מחשבות ביקורת חצו בתודעתי, הפעם בכיוון הפוך, הבנתי כמה אדם שיפוטי אני, כמה אנשים פספסתי במהלך חיי בכך שהייתי שקוע בעצמי וסגור אליהם, זה מדהים שלצידי יושב איש זר, כפול מגילי, בן שישים לפחות, ואני מרגיש בנוח איתו, אולי הכי בנוח מאז שיצאתי לקוסטה ריקה.
    "אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי
    "אני חושב שהלכתי לאיבוד" חייכתי במבוכה
    "לא מה אתה עושה כאן, בקוסטה ריקה?"
    "אה, אני באתי לרפא את עצמי"
    "לרפא?" גבותיו הביעו סקרנות
    "לנקות קצת את הראש"
    "ממה?"
    "כואב לי" נפתחתי בפניו פתאום, הייתי חייב להיפתח למישהו, מאז הימים במעצר לא דיברתי עם איש על מה אני מרגיש שם בלב, לא עם המשפחה, גם לא עם חברים, בקושי, רציתי לשוחח עם מישהו על אלוהים, על אמונה, על חוסר האמונה, בממשלה, בחוקים, בחיים, בעצמי, על זה שכמעט התאבדתי שם במעצר לעזאזל, ולראשונה איתו דיברתי, באנגלית מקרטעת, אבל דיברתי.
    "כואב?" הוא שאל שסיימתי
    "כן" השבתי
    הוא נעץ בי מבט ולראשונה מאחורי הניצוץ בעיניים שלו התגלתה הרכות של נפשו כמו שאבה אותי פנימה "המחשבות רודפות אחרייך?" שאל כאילו קרא את תוכן ראשי.
    "הרבה שאלות, על עצמי על מה שעברתי, למה כל כך כואב לי בחזה"
    "וחשבת שאם תבוא לכאן זה ירפא אותך?"
    "כן" השבתי והמשכתי "וזה ריפא אותי, העניק לי מעט תשובות, הייתי צריך להתרחק, כדי להבין מחדש"
    "כמו כדור פורח, רק שאתה למעלה אתה יכול להבין את הכל"
    הוא ניסח את זה יפה "כן, כמו כדור פורח" החזרתי לו
    "שאתה מרכיב פאזל, גם אם החלק שאותו אתה מחזיק, מעוות או לא מובן, פתאום מלמעלה אתה מבין שזה חלק חשוב מתמונה גדולה יותר"
    קולו היה טבעי, מלטף, כמו צף על פני המים, כמו הגלים, התפאורה בזמן שהוא דיבר הייתה הרמונית, הירח, הכוכבים, עיני לא עמדו בהתרגשות וטפטפו דמעות לנוכח התמונה היפה הזו.
    "זה לא סתם הלכתי לאיבוד, נכון?" שאלתי
    הוא חייך, ולרגע עבר בי עקצוץ, רעד חשמלי, צמרמורת אינטואיטיבית, כאילו נפגשתי עם נפש תאומה, אני חושב שזה מה שמרגישים שמתאהבים לא? שאתה פוגש את האחת, לא יודע, לא מצאתי את האחת שלי. אבל אני חושב שככה מרגישים.
    הוא שלח יד לשמיים "הכוכב הזה והכוכב הזה, הם ביחסים הרמוניים" אמר, אין לי מושג מה זה אומר, אבל הרגשתי שזה טוב.
    הבטתי על המים שנרגעו, ושיקפו כמראה את הכוכבים שלמעלה, לרגע שכחתי את היתושים, את המחשבות שעקצו אותי על המעצר ההוא, אולי המסע הזה היה בשביל שאפגוש אותו, המחשבות יתגלו לי מאוחר יותר כנכונות.
    "איך קוראים לך?" הוא שאל אותי, שכחתי שלא הצגתי את עצמי, אבל ככה זה בטיולים אתה מכיר בנאדם לפני שאתה מכיר את שמו "רודי" עניתי.
    "רודי" הוא מילמל לעצמו כנזכר
    "ולך? איך קוראים לך?"
    "אמיליו"
    "אמיליו" הבטתי בעיניו והבחנתי בירח משתקף בבואתם.
    "מה זה רודי?"
    "מה הכינוי?"
    "כן"
    "אין כינוי, אמא שלי ראתה סדרת טלוויזיה, ולדמות בטלוויזיה קראו רודי אז היא קראה לי על שמו"
    "אמא שלך קרא לך על שם דמות בטלוויזיה? כמו מיקי מאוס?"
    "כן" חייכתי לעיניו העליזות "רק לא מצויר"
    "אתה שחקן"
    הרמתי עיניים בפליאה "איך ניחשת?"
    "אם אמא לך קראה לך על דמות בטלוויזיה, אז למה שלא תהיה דמות בטלוויזיה"
    "לא חשבתי על זה" המשכתי מחשבה בקול
    "אם אתה צופה בכדור פורח אתה יכול להבין שהכל מסתדר"
    טוב סבבה עם האנלוגיה של הכדור פורח, הוא עוד ימשיך עם זה הרבה? מחשבות ביקורתיות תקפו אותי, דפוסים מעולם ישן.
    "כל חלקי הפאזל מסתדרים" הוא המשיך.
    הוא ליטף את המים עם ענף עץ, והשליך אותו, הכוכבים שהשתקפו התעוותו ברעד.
    "ומה זה סעדה?" הוא המשיך כמו ילד מתעניין "יש לזה פירוש?"
    "כן" אמרתי "זה בערבית מהמילה סעיד, זה שמחה, הֶפִּינֵס"
    "אַלֵגְרִייָה" הוא ענה לי ופרס חיוך גדול יותר.
    "אַלֵגְרִייָה?"
    "בפורטוגזית שמחה זה אַלֵגְרִייָה, אַלֵגְרִייָה"
    "אז אתה רודי. שחקן. שמח" עם תפאורת הכוכבים, הירח והיער, זה הרגיש כאילו העניק לי שֶם של אינדיאני "שחקן שגורם לאנשים לשמוח ולצחוק" ובלי לשים לב, או עם לשים לב, הוא עלה על זה שאני עושה סטנדאפ.
    "כן" אמרתי והמשכתי "כדור פורח אה?" קרצתי אליו
    הוא הבין את הבדיחה.
    "אתה רעב?" הוא שאל אותי
    "כן קצת" וחשבתי על זה שכבר שלושה ימים לא הכנסתי כלום חוץ מקוקוס, רק שלא יציע לי קוקוס.
    "יש לי פה מקום בפנים בתוך היער, יש מדורה ואוכל, ומקום לישון תחת הגשם"
    הנהנתי בהסכמה.

    ***
    הגחלים שפגשתי העידו על כך שנראה שהוא לן כאן כבר כמה לילות. באמתחתו אולר, כלי אוכל ועוד כמה דברים הנחוצים לטייל ביער פראי שכזה, הוא שלף מצית, הזרדים שהניח נשרפו מהר, ותוך רגעים ספורים, הוא הרים מדורה של ממש, שהעניקה אור, ובמיוחד הרחיקה את היתושים שהתנחלו עליי כמו הייתי נחל הירקון.
    בעלה בננה רחב, הוא הניח סוג של פקעת ושורש, מעך בידו עוד כמה פירות שאינני מכיר, את כל זה גילגל בעלה כמו הייתה לאפה גדולה והחביא אותה בגחלים.
    "כמה זמן אתה כבר פה?" הוא שאל אותי בזמן שהוא שיחק עם הגחלים שהפכו כעת לתנור בישול
    "חודש בערך"
    "ומה אתה עושה אמיליו?"
    "אני מטייל" הוא השיב, בהמשך הזמן אגלה שהוא לא רק מטייל, הוא גם סוג של רופא, רופא יער, המשתמש בצמחי היער לריפוי, הידע שלו רחב בנושא, והוא מטפל בכל מי שפונה אליו, והוא טוב, ראיתי את זה במו עיניי, והוא קוסם, באמת, אני יודע שזה מוזר לומר קוסם, אבל מתוך לקסיקון המילים באמתחתי, קוסם זה הכי קרוב לתאר אותו, אם יבוא היום ותיפגשו איתו, תיווכחו בעצמכם שיש אנשים שהם מעבר לזמן, אמיליו הוא אחד מהאנשים האלה, ולא לא הלכתי לאיבוד בהגדרה הזו.

    ***
    סיימתי לאכול את הירקות שגולגלו בעלה הבננה, החייך שלי התפלא בחיוך גדול, יכול להיות שכל דבר שהוא לא קוקוס היה מרגש אותי, יכול להיות, אבל זה היה טעים, מאוד.
    הוא פנה אל תרמילו, שלף בקבוק, רוקן אותו לפינג'אן קטנטן, כמו תה בישל אותו על הגחלים הלוהטות.
    "רודי אַלֵגְרִייָה " הוא חייך אליי, "רודי השמח. רודי סעדה"
    עם ענף דק ערבב את התה "היית פעם בכדור פורח?" הוא שאל אותי בעודו שולף את הפינג'אן מהגחלים.
    "לא"
    הוא פנה אל תרמילו, הפעם הוציא שתי קערות קטנות מקוקוס, קערות כמו שאני הכנתי, גם הוא בטח היה משועמם על החוף הרהרתי לעצמי.
    הוא רוקן מעט מן התה לשנינו.
    "תשתה" הוא פנה אליי במבטו "זה טיפל'ה מר אבל זה בריא" וכששתיתי, זה היה הדבר הכי מר ששתיתי בחיי, קימרתי את פי, עיוותי את פניי 'אעהואוהווואהוהו'
    "אל תחמיץ פנים, בסופו של דבר זה מתוק"
    ממש, חשבתי לעצמי, והתבוננתי באש, המרירות של התה צרבה לי בגרון, ליטפתי את החייך וירקתי לחושך, והוא חייך אלי וצחק, "גרינגו" הוא אמר לעצמו.

    ***
    חשתי בעייפות גדולה וייחסתי אותה להליכה הארוכה והבהלה שגרמה ללב שלי לדהור כשהבנתי שהלכתי לאיבוד. הבטתי באש, ואמיליו החל לנשוף לעצמו שריקה, נשיפה מוזרה של פוו פוו פוו ואז ששש ששש ששש, ואז הוא החל למלמל, בפורטוגזית אני חושב, וזה היה יפה, והרמוני. אז הוא פנה אל תרמילו ושלף צמד חלילונים מעץ. ואז קרה קסם, כשהוא החל לנשוף בם, הרגשתי כאילו הוא נושף לתוכי, זה היה נעים, מלטף, כאילו החליל דיבר דרכו אלי, התרגשתי לנוכח הצלילים שהוא הפיק, עיניי התמקדו על הגחלים האדומות, והאש שריצדה מולי כמו רקדה לנשיפותיו על החליל, להבותיה היו כמו נחשים של אור, הבטתי עליה, על האש, על הכחול שבה, על הכתום שבה, על האדום שבה, והרגשתי שהיא מביטה בי חזרה, שלחה לי להבות כמו לשונות, ואמרה לי בוא, בוא לפה, נשמתי עמוק, כאב בבטן החל לפמפם לי, כאב שהרגיש כמו בחילה עמוקה, נשמתי פיהוק גדול, והרגשתי כאילו שאפתי את להבות את האש שמולי והיה לי חם בבית החזה, והאש כמו נחש, ירדה בגרון ודגדגה לי איברים פנימיים, הנחש בתוכי רקד לצליליו של החליל, והוא התפתל והתפתל, כמו סורק את גופי, אסף מטען ועוד ומטען ועוד ומטען עד שכבר לא יכולתי יותר, והבחילה עלתה כמו גיהוק גדול שעלה על גדותיו, הזזתי את גופי הצידה, והאש הזו, בערה מפי החוצה, הנחש יצא ממני, ואיתו כל הקוֹקוּסִים שאכלתי, קיא השפריץ ממני, הקאתי את כל היום הזה.
    בסוף ההקאה, נשכבתי על האדמה, מסוחרר, אז נתתי לעיניים לנוח, החלילים המשיכו לנגן והפעם קישטו עצמם בקווים של אור, ואני נושם את הקווים האלו, ובכל נשימה אני מבחין שהקווים מתפצלים והופכים לצורות הנדסיות של משולש, מרובע, ומשושה, לרגע בעיני רוחי ראיתי את הכוכבים שאמיליו דיבר עליהם קודם לכן והיחסים ביניהם, כעת המשולש הכפיל את עצמו והוא הופך לכוכב מגן דוד, שנפתח לעוד כוכב ולעוד כוכב, פְרַקְטַל של כוכבים, ואני בסחרחורת, שהציגה כעת מַנְדָלוֹת של סוסים, ורכבתי על הסוסים בנשימתי, שדהרו אל וילונות הרקיע שנפתחו, פקחתי עיניים ודמעה נפלה על פני.
    הבחנתי באמיליו עומד מעליי, הוא פיזר עשן, עיניי היו עייפות וחזרתי לחלום, ובחלום ראיתי חיזיון פנורמי, חובק חיים ודמויות, העולם הוא עץ של עולמות, וכל נשימה שלי, כמו צליל מיתר מרעידה את ענפי העץ מפילה עולמות כמו היו פירות של מחשבות, מחשבות כמו גרגירי חול שזורות להן בסוודר, והנה הסוודר נפרם, והמחשבות נפרמות אחת אחרי השנייה, לחוט ארוך, שבבירור הוא ציר הזמן של חיי שלי, ואני מבחין בזיכרונותיי ברצף הזמן הזה לאורכו, עבר ועתיד, זיכרונות חדים, כמו תמונות, חדות וברורות, ובהשתקפותם אני רואה את עצמי, ראיתי אש גדולה, ומכונית, ואני צועד אליה באיטיות, ודמות ליד המכונית צועקת 'הרגליים הרגליים', והתמונה התחלפה לתמונה של נערה עם שיער שחור, אף גיבֶּן, וסנטר בולט, שאותה אני אוהב, והיא יושבת לצידו, של בחור שחום עם עיניים רכות, קוראים לו תומר והוא שכן, ואני מגיש להם זוג קריסטלים, והתמונה התחלפה וכעת אני תחת דקל בסיני, מביט בגלי הים שחורטים לי על התודעה בעט נובע, בצבעים של יופי, אויי זה יפה, זה כל כך יפה, ואני חוצה אורות מהבהבים ורואה עצמי מופיע בסטנדאפ שנקרא 'טריפ' ושוב ראיתי אותה, את הבחורה הזו עם הסנטר הבולט, ועכשיו היא בהריון, והתמונה התפיידה לתמונת אולטרסאונד שחורה, ואני בוכה כשאני מבחין בתמונה, ובועות סבון, כמו דמעות ריצדו לעיני רוחי, ומשתקפות בהן תמונות ובאחת הבועות, אני עצמי במשאית אסירים מחוררת, מביט בשקיעה, ובבועה אחרת אני עומד על גג נגריה, ותמונה של אחי יאיר עם פנים מדממות, שזורות בנוף של יפו, כשאני רץ בגשם. ופתאום הבזק של פרחים אדומים, בתוך פרחים בתוך פרחים, ספירלות של פרחים צבעוניים כמה שזה יפה, בחיי, זה כל כך יפה.
    וגבעתיים מופיעה, והנה אני בוכה בבית גדול, ושוב תמונה של קהל, ומיקרופון, וצחוק, והפעם באנגלית, חוטי אור בצבע סגול וכחול, באים אליי כשובל של פרפרים מנוקדים, וגם זה יפה, יואוו זה כל כך יפה, ותמונה של מורה חיילת מלפני עשרים שנה, שבאה והלכה, ותמונה שלו מופיעה, אמיליו, נמצא איתי סביב האש במושב בישראל, ליד בנימינה, ותמונה שלי יושב בגב זקוף וידיי על ברכיי, ועט נובע כותב את המילה ALL-IN, בספירלות של צבעים, ועוד ספירלות, עד שאמיליו פרץ מתוכן, שלח יד ושאל אם מספיק? אמרתי שמספיק, אז הוא עזב אותי ונבלעתי לתוך ספירלה אינסופית. שסופה אפלה.
    איזה חלום.

    ***
    התעוררתי לריחות מתקתקים של לימון ומרווה, עיניי נפקחו לאט, ודבר ראשון שעיני לכדו היו גחלים אדומות, ועליהן פינג'אן תה מעלה אדים.
    הפניתי מבט, והבחנתי באמיליו רוקח משחה ירוקה זרחנית באחת מקערות הקוקוס שלו. הוא הביט בי בחיוך עליז.
    "הוֹלה" השבתי לחיוכו
    "הוֹלה" הוא החזיר לי בחיוך והמשיך "אל תזוז" הוא הורה לי עם מבטו אל עבר כפות הרגליים שלי "הרגליים שלך"
    הפניתי מבט לכפות הרגליים, כבשתי צרחה פנימית כשראיתי אותן, הן היו חרוכות, מחוררות שופעות בשלפוחיות ענקיות מדממות, כפות רגליי נראו כמו עלו על מוקש, יכולתי לראות את הוורידים והגידים תחת העור, אוי גוֹד, הן היו שסועות בחלק מהמקומות, קרועות, כמו עברו מאבק עם שיני דב עצבני.
    "הוווווו פאק" פערתי עיניים לנוכח הזוועה הזו. מה עשיתי לרגליים שלי אלוהים ישמור, לארץ אני חוזר בכיסא גלגלים. אמיליו ניגש אליהן עם הקערה, ופנה אלי "זה הולך להיות כואב, זה ישרוף, אל תזוז, אולי תתעלף, אבל אל תזוז"
    הנהנתי כן, ולא הבנתי כמה כואב זה הולך להיות, הוא מרח את המשחה הזרחנית הזו ומיד הרגשתי צריבה, כמו חומצה, הכניסו את כפות רגליי עכשיו לתוך לבה של הר געש, פלטתי צרחת כאב ארוכה, כאילו ניסרו את רגליי ללא הרדמה, אני לא חושב שצרחתי אי פעם בחיים שלי כמו שצרחתי אז ביער ההוא, קרעתי את מיתרי הקול שלי בצרחה הזו, הגרון שלי נצרד בו במקום, הגוף שלי הקיז דמעות מהעיניים.
    ולא, לא התעלפתי.

    ***
    לקח עשרים דקות עד שנרגעתי מהמשחה הזו, סמכתי עליו ידעתי שהוא מטפל בי בידיים טובות, ועדיין זה כאב, הוא לקח עלים רחבים, ועטף את כפות הרגליים השסועות, עם שורשים דקים ארוכים, ששימשו כעת כשרוכים, ליפף על העלים והצמיד אותם לרגליי.
    "אתה לא תחזור לדוֹמִינִיקָל, תצטרך לתת לרגליים לנוח, לפחות יומיים, המשחה הזו תרפא לך את הפצעים" אמר כשניגב את כפות ידיו בחולצתו, אז פנה לגחלים, שלף את פינג'אן התה, וריח הלימון והמרווה חדרו שוב לנחיריי, הוא מזג מהם לקערת קוקוס והגיש לי "תשתה זה ירגיע אותך קצת", וכשהוא אמר את המילים האחרונות רעד קל עבר בגופי, רסיסי הלילה הבליחו לרגע.

    ***
    את רוב היום ביליתי על החוף, אמיליו נשא אותי והניח אותי עם רגליים חבושות בעלי בננה תחת צילו של עץ קוקוס, הוא השאיר אותי לבדי, העניק לי את השקט להתאושש ממה שעברתי, מחשבות תקפו אותי, הפעם בצורת הרהורים על הלילה של אתמול, הדמויות שפגשתי בחלום, מי היא הבחורה עם השיער השחור, עם הגִיבֵּנת באף והסנטר הבולט? שכן שגר מעליי? קריסטלים? למה כואב לי בבטן התחתונה שאני מנסה לצייר את דמותה מהזיכרון? הריון? אולטרסאונד? רסיסי הלילה הבליחו כטיפות מעורפלות, עם פרצופו המדמם של אחי, זיכרון ישן מהנגרייה ההיא ביפו ג'. ומכונית שרופה? 'הרגליים הרגליים' אני עוד יכול לשמוע את האיש הזה צועק ליד המכונית. בית בגבעתיים?
    עם ענף עץ דק, שרבטתי ציורים מעוגלים על החול, כתבתי מילים מתת ההכרה, העליתי בעברית את המחשבות האלו, והמים באו ומחקו, באו ומחקו, באו ומחקו, הזכירו שהכל ארעי וחולף, הכל זמני כאן בעולם.
    אני מביט על כפות רגליי והן חבושות בעליי בננה.
    איזה טריפ.

    ***
    שני לילות נוספים נשארתי עם אמיליו
    "כדי לעוף בכדור פורח, צריך לשחרר את המטענים העודפים" הוא אמר לי באחד הלילות
    הבטתי בו סקרן
    "אתה מבין על מה מדובר?"
    הנהנתי 'כן', אבל לא באמת הבנתי
    "כדי לעוף בכדור פורח, אנחנו משחררים משקולות, ולך יש כמה משקולות לשחרר כל מה שראית בלילה של אתמול זה מטענים, משקולות, עליך לחוות אותם במלואם בחיים ואז לשחרר אותם" הוא נעץ בי חיוך.

    ***
    לפני שלושה חודשים קיבלתי הודעה בוואטסאפ, כמו אסטרואיד הייתה ההודעה הזו, פגעה בול בגלגלי הזיזים של המוח, הקפיצה לי זיכרונות קדומים והזיזה 180 מעלות את החיים שלי ממסלולם.
    "רודי השמח, רוצה לטוס בכדור פורח?" אמרה ההודעה באנגלית, היא עוררה את הלב שלי בחיוך ובחרדה גם יחד. מספר הטלפון של השולח לא היה מזוהה אבל ידעתי בדיוק במי מדובר.

    'רק שתהיה מוכן מספיק' הוא אמר בלילה ההוא, ועברו שש שנים מאז, ולא לא שכחתי אותו, איך אפשר לשכוח את האדם הזה, בן 61, שנראה כמו נער, טרזן עם עיניים של בלרינה, חיוך גדול חוצה את פניו כמו קעקוע שהוא מביט לעברך, נפש צעירה, עדינה, שחכמתו על העולם גדולה כמו הכדור שעליו אנחנו חיים, האדם הזה ששינה את חיי, לימד אותי את רזי הסליחה והחמלה, ששינה את זרם המחשבות שלי מחורבן לבריאה, האדם הזה שאני בצורה מסוימת חייב לו את חיי.
    חשבתי שיעבור גלגול חיים, או שניים עד שנעוף יחד בכדור פורח, אבל החיים מסתבר רצים מהר מאוד על גלגלי הזמן.

    ***
    התמהמהתי אם לשלוח לו תשובה חיובית, מספר דקות עמדתי מול ההודעה הזו שתפסה אותי באמצע שוק הכרמל, בין מוכרת הלחם המבוגרת עם השדיים הנפולים שמגיעים לה למותניים להוא שצועק 'שלוש סְפִינקס בעשששר', ממש בתחילתו של רחוב השומר, ליבי קפא לרגע. צעדתי מספר מטרים, אל ספסל חום, הראשון שעיני לכדו, הייתה רוח קרירה כשהנחתי את הישבן, והשמיים כוסו בשמיכה אפורה מחניקה, כמו הודיעו על גשם שיבוא בקרוב, על אף הקור שבחוץ, גופי הזיע, התבוננתי על ההודעה הזו 'רודי השמח' ככה הוא נהג לקרוא לי, 'רוצה לעוף בכדור פורח?' שלחתי אצבעות רועדות והקשתי אות אחרי אות "YES". ואז לחצתי 'שלח'. ההודעה נשלחה.
    "אתה יודע מה שזה אומר נכון?" חזרה אלי הודעה.
    בטח שידעתי מה שזה אומר. אספתי נשימה ארוכה, שלחתי אצבעות והקשתי שוב "YES". הלב שלי החל להלום מהר יותר.
    וואי וואי וואי, לא תמיד בא לי לקפוץ על רכבת הרים בלונה פארק של החיים, אבל חיים רק פעם אחת לא ככה? הלב שלי כמעט זינק החוצה מהתרגשות מהולה בפחד, הרי חיכיתי להודעה הזו כל כך הרבה זמן.
    והנה הזמן הזה הגיע.

    ***
    "אמיליו מה זה לשחרר?" שלחתי לו הודעה חזרה
    "תוציא אותם החוצה"
    "מה הכוונה?"
    "אתה יודע על מה מדובר"
    ואז נפל לי האסימון, זה למה יש לי 117 מחברות ספירלות, זה למה כתבתי 8,300 עמודים, כל הכתיבה הזו, כל דפי הבוקר, כל הגילופים של העט נועדו ללמד אותי לשחרר את המראות הפנורמיות שהתגשמו במציאות, להוציא החוצה את הסיפורים האלו.
    "אבל אמיליו אני לא יודע איך? זה כל כך קשה, איך אפשר לתאר את זה? אני לא באמת יודע לכתוב אמיליו" שלחתי לו הודעה מתחננת
    "תאמין בעצמך" הוא השיב
    "אמיליו, אני באמת לא יודע"
    "אם אתה רוצה להלך על חוט הזמן, רודי השמח, עלייך לזכור את החיים כפי שהם, תתחייב לזיכרון והזיכרון יתחייב אלייך"
    סמכתי עליו, הוא יודע על מה מדובר "יש לך וואטסאפ?" כתבתי לו
    "כן רודי השמח, לבנתיים, זה מוזר?"
    "כן, קצת"
    "למה? אני לא בנאדם"
    התמהמהתי מה לכתוב, העננים הקודרים החלו לשלוח טיפות מים קטנטנות, מתחיל לרדת גשם, הוא שלח לי סמיילי, וזה הרגיש כל כך מוזר שאדם כמוהו משתמש בוואטסאפ, ובסמיילי, שאלוהים יעזור, מי יאמין לי.
    "אתה יודע אצטרך לספר עלייך אמיליו, גם על המפגש שלנו לפני שנתיים ביער ההוא ליד עמיקם"
    "את כל מה שאתה זוכר, רק בעדינות, רודי השמח, בעדינות"
    "אני לא יודע איך בעדינות"
    "אני סומך עלייך"
    אין לי מספיק מילים באוצר המילים שלי כדי לתאר מפגשים נוצצים שכאלו איך אפשר לספר חלומות מוארים וצלולים, את נפשי שיצאה לרגע לטיול בנופיה היפים של עצמה. וזה מלחיץ, ושאומרים לי שסומכים עליי, זה עוד יותר מלחיץ.
    "אנחנו נפגשים במרץ"
    מה, תהיתי לעצמי, מרץ, כל כך קרוב יש לי מלא הצגות, וצילומים "יש לי סידורים אמיליו" השבתי לו "הצגות"
    "אתה רוצה לעוף בכדור הפורח?"
    ההודעה הזו גירדה את הסקרנות, אני יודע על מה הוא מדבר, אף פעם לא הייתי בכדור פורח.
    וואי וואי וואי

    ***
    ביום שלישי הקרוב בשעה 15:55 אעלה על טיסה LX255, אחצה יבשת, ואז אוקיינוס, שני קונקשינים, ו 26 שעות עד שאגיע לברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ביציאה מהשדה תמתין לי מונית שהוזמנה מראש, זה יהיה לקראת השעה 12:00, והיא זו שתאסוף אותי לכפר מרוחק בלב העצים והמפלים, 'גן העדן שלמעלה', זה שמו בפורטוגזית. זו הפעם הראשונה שאני נוסע לשם, כדי לבקר אותו, את זה מלפני שש שנים.

    וזה מה שהיה לי לשחרר.
    לבנתיים.

    [פורסם במקור ב-11 למרץ 2017]

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 2

    [הטורשיר הראשון: Spent the day in Bed / Morrissey]

     

    ממשיכים לקרוא במוזיקה.
    טורשיר בו אשתף שירים שהם גם מגניבים ונעימים לאוזן אבל גם יש במילים שלהם משהו ששווה להתעכב עליו.
    וכמובן כמה מילים על המבצע.

    והיום להקת King Crimson (המלך ארגמן). אתם בטח מכירים את הלהקה בגלל השיר הזה עם אחת הפתיחות הכי מוכרות.
    הלהקה שהוקמו ב-1968 היתה אחת מחלוצות ז'אנר הפרוגרסיב רוק ומהראשונות ששילבו רוק עם מוזיקה קלאסית.

    ***

    והנה הוא, השיר השני בפינה "קורא למוזיקה".

    Epitaph

    Epitaph בעברית הוא "שיר אשכבה". ואכן זהו שיר דיסטופי (הניגוד של אוטופי) לא קל שמבטא כאב עמוק, אבל מילותיו הנבואיות והשירה העמוקה של גרג לייק שוות כל רגע.

    Knowledge is a deadly friend"
    If no one sets the rules
    The fate of all mankind I see
    …Is in the hands of fools"

    The wall on which the prophets wrote
    Is cracking at the seams
    Upon the instruments of death
    The sunlight brightly gleams
    When every man is torn apart
    With nightmares and with dreams,
    Will no one lay the laurel wreath
    When silence drowns the screams

    Confusion will be my epitaph
    As I crawl a cracked and broken path
    If we make it we can all sit back
    And laugh
    But I fear tomorrow I'll be crying,
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying

    Between the iron gates of fate,
    The seeds of time were sown,
    And watered by the deeds of those
    Who know and who are known;
    Knowledge is a deadly friend
    If no one sets the rules
    The fate of all mankind I see
    Is in the hands of fools

    The wall on which the prophets wrote
    Is cracking at the seams
    Upon the instruments of death
    The sunlight brightly gleams
    When every man is torn apart
    With nightmares and with dreams,
    Will no one lay the laurel wreath
    When silence drowns the screams

    Confusion will be my epitaph
    As I crawl a cracked and broken path
    If we make it we can all sit back
    And laugh
    But I fear tomorrow I'll be crying,
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Crying
    Crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying
    Yes I fear tomorrow I'll be crying

     

    Songwriters: Greg Lake / Ian Mcdonald / Michael Rex Giles / Peter John Sinfield / Robert Fripp


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

    יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
    מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

    וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

    אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתם יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

    מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – אייל כגן

    [מאיה לילה חפר]

     

    את עו"ד איל כגן אני פוגשת בחדר האחורי של החנות היפיפייה "דורותיאה", השקט שקורן מרהיטי הוינטאג' הפוך לקצב המהיר של האיש שמכונה כגן בפי כל. הוא נמרץ וחד מחשבה ומאתגר את קצב ההקלדה של הכותבת.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. נמצא כאן 16 שנה. באותו בית באותה שכונה. מכיר את כל השכנים בשמות שלהם.
    2. רואה רחוק בתכנון אבל יודע גם לראות את נקודת ההתחלה הקרובה ביותר בביצוע.
    3. אני יזם חברתי-קהילתי סדרתי. מיזמות בתחום העסקים הקטנים כמו 'ח"י באהבה – לילה לבן' ועד מאבק על שמירת החופים ב'ים חופשי' ועוד… כמו שאומרים בספורט, קרעתי נעליים על המגרש.
    4. אני עו"ד שעבד במערכות גדולות. הייתי יועץ משפטי ואחראי על הרה-ארגון מבחינת כוח אדם בהסתדרות החדשה, ועוזר של מ"מ ראש עירית ת"א שהיה גם ראש מנהל התכנון והבניה. שני תפקידים בקנה מידה ארצי בעלי השפעה וחשיבות רבה.
    5. אני לא פוחד "ללכלך את הידיים". בכל פרויקט שעשיתי, ההנהגה שלי צמחה מהעשייה בשטח. אני אוהב להזיע ומאמין גדול בדוגמא אישית.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. מחלקה לפיתוח אסטרטגי. ההבנה שהגוף שאתה עומד בראשו לא יודע הכל ולא אמור לדעת הכל מביאה לשיתוף ציבור אמיתי. בפרדס חנה-כרכור ההון האנושי של היזמים – כמעט בכל תחום – הוא נדיר. יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה. יש משאבים בשפע, אולם גיוס משאבים הוא תחום ידע. המחלקה האסטרטגית שאקים במועצה, תדע לאתר את המשאבים באמצעות איש מקצוע שעוסק באיתור כל ה'קולות הקוראים' הממשלתיים ושל המגזר השלישי והרביעי. צריך להפוך את הכיוון של דרכי הפעולה. אם מאתרים שמשרד החינוך הוציא קול קורא לחינוך טכנולוגי מייצרים תוכנית שעונה על הקריטריונים ומביאים את התקציב לכאן.
      הערוץ השני בו תעסוק המחלקה הוא תחום איגום משאבים בתוך המועצה עצמה ופיתוח שפה משותפת שתאפשר עבודה סינרגטית בתוך הארגון. כך לדוגמא: פעמים רבות יש תקציב לאותו נושא שמפוזר על פני משרדים שונים אבל הסכום לכל אחד בפני עצמו קטן ולא מספיק לפעולה משמעותית. אולם, אם מחברים את האגפים השונים יחד מתקבל תקציב גבוה.
      כשהאזרח במרכז ולא כותרות המשרדים השונים, הפתרונות שנוצרים הם בין-תחומיים ויעילים יותר.
    2. דרך המושבות. כתבתי את התוכנית של "דרך המושבות" כבר לפני 4 שנים יחד עם גילי בר-שי. זוהי תוכנית פיתוח כלכלי שמיועדת לשים את פרדס חנה כרכור על מפת התיירות הארצית. מדובר בשיתוף פעולה אזורי שלנו עם זכרון יעקב, בנימינה -גבעת עדה, יישובי אלונה, קיסריה וג'סר א-זרקא שימותג כולו תחת השם "דרך המושבות", ויזרים לאזור גם תקציבים ממשלתיים וגם אלפי תיירים ישראלים בשנה. אנחנו חיים באחד האזורים היפים בארץ. טוסקנה של ישראל, במרחק של 40 דקות מחיפה, 50 דקות מת"א ו-70 דקות מירושלים. הפרויקט האדיר הזה יאפשר העצמה ופריחה של מאות עסקים קטנים באזור כולו. אנשים יגיעו לכאן מכל הארץ כדי לצרוך תרבות, אמנות, קולינריה, היסטוריה, ספורט עממי ואתגרי, פעילות שטח ועוד. אם עד היום חוללנו מהפיכה תרבותית בפרדס חנה כרכור ששמעה יצא לרחוק בגלל ריכוז גדול של יוצרים ואומנים בכל התחומים, אין שום סיבה בעולם שלא נצליח לעשות את זה עבור כל האזור שמשווע ליזמות הזו.
    3. תשתיות. התשתיות לא יכולות לעמוד בקצב הגידול של המושבה. יש תוכנית מתאר מאושרת שלא יושמה, בגלל שלא פעלו מול משרדי ממשלה ואני מתכוון לפעול ליישומה. צעד ראשון ומשמעותי שלי להקלה על עומסי התנועה יהיה לאסור כניסת משאיות בבוקר ואחר הצהריים לדרך הנדיב. בנוסף אפעל לפתח חלופות לרכב הפרטי. תחבורה ציבורית, שבילי אופניים, עידוד תוכניות לשיתוף רכבים (car pool) ועוד. גם כאן יש דרכים יצירתיות להביא תקציבים, לדוגמא :המשרד לאיכות הסביבה מתקצב הפיכת גנים לירוקים, תקציב זה כולל פיתוח תשתית סביב הגן. הצטרפות לתוכנית כזאת מאפשרת לך להרוויח את המדרכה מסביב תוך שאתה משפר את הגן. Win win.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ, שינה את באר שבע מהקצה לקצה. טרנר התחיל ודנילוביץ לקח את הבסיס והמשיך. גם כאן. חיים געש הניח את התשתיות ופיתח את היישוב, עכשיו הגיע הזמן לקחת את הבסיס הזה, לשדרג אותו ולהביא אותו אל העתיד שהוא כבר כאן למעשה.
    פרדס חנה כרכור היום היא יישוב מובל ולא מוביל. אנחנו צריכים לשנות את כיוון החשיבה, ולקחת את המקום הקסום הזה אל מה שהוא ראוי לראות. פנינה שמנצנצת למרחוק ומובילה בחינוך, בקהילתיות, בחוסן יישובי, בצמצום הפערים.
    פרדס חנה כרכור לא תוכל להמריא אלא אם כן היא תהפוך ליישוב שבו השכונות שעד היום לא קיבלו את מה שמגיע להן, יהנו מהתייחסות שונה לגמרי.
    קחי לדוגמא את ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון,שהגיע למועצה מתוך היזמות החברתית ושינה את התדמית של ירוחם לגמרי. רואה קדימה, נאמן לעיר שלו. סוס עבודה של יזמות, הביא לירוחם תרבות ופסטיבלים שבאים אליהם מכל הארץ, הקים תוכנית קיימות יישובית ופועל למען צדק חברתי. איש מעורר השראה.
    אין סיבה שפרדס חנה כרכור לא תקבל את אותו דבר.

    לדף הפייסבוק של אייל כגן >    לאתר של אייל כגן >


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 1

     

    הי טורשיר חדש!
    טור בו אשתף שירים שהם גם מגניבים ונעימים לאוזן אבל גם יש במילים שלהם משהו ששווה להתעכב עליו.
    וכמובן 2-3 מילים על המבצע.

    נתחיל בשיר של מוריסי האלוף. סטיבן פטריק מוריסי נולד בטראפורד, הפרבר הכי שווה של מנצ'סטר. היה סולנה של סמיתס' האגדית ואחרי שהתפרקו (סוף שנות ה-80) פתח בקריירת סולו אדירה (בטוח מכירים את זה ואת זה).
    והוא גם טבעוני ולוחם צדק ושלום ותומך נלהב של ישראל (כתב שיר הלל על ישראל) – Go Morrissey!!!

    ***

    אז גבירותי ורבותי, קבלו את השיר הראשון בפינה החדשה "קורא למוזיקה"

    Spent the day in Bed

    שיר שיצא בדיוק לפני שנה (ספטמבר 2017) מתוך האלבום "Low in High School".

    נבחר בגלל הקטע הבא:

    Stop watching the news"
    Because the news contrives to frighten you
    To make you feel small and alone
    "To make you feel that your mind isn't your own

    Spent the day in bed
    Very happy I did, yes
    I spent the day in bed
    As the workers stay enslaved
    I spent the day in bed
    I'm not my type, but
    I love my bed
    And I recommend that you

    Stop watching the news
    Because the news contrives to frighten you
    To make you feel small and alone
    To make you feel that your mind isn't your own

    I spent the day in bed
    It's a consolation
    When all my dreams
    Are perfectly legal
    In sheets for which I paid
    I am now laid

    And I recommend to all of my friends that they

    Stop watching the news
    Because the news contrives to frighten you
    To make you feel small and alone
    To make you feel that your mind isn't your own

    Oh time, do as I wish
    Time, do as I wish
    Oh time, do as I wish
    Time, do as I wish
    Oh time, do as I wish
    Time, do as I wish
    Oh time, do as I wish
    Do as I wish

    I spent the day in bed
    You can please yourself
    But, I spent the day in bed
    Pillows like pillars
    Life ends in death
    So, there's nothing wrong with
    Being good to yourself
    Be good to yourself for once

    And no bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    No emasculation, no castration
    No highway, freeway, motorway
    No bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train
    No bus, no boss, no rain, no train

    Songwriters: Gustavo Manzur / Steven Patrick Morrissey


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – הגר פרי יגור

    (צילום: אילת זיק-אל)

    [מאיה לילה חפר]

     

    נפגשתי עם הגר במטה שלה במרכז המושבה, בין מחברות לחומרי שיווק, אנשים נכנסים להגיד שלום. הגר מקשיבה לשאלות ברצינות רבה, כותבת אותן, אני מרגישה כמה חשוב לה להעביר את המסרים שלה בדיוק.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    חשוב לי שהבוחרים שלי ידעו עלי הכל. שקיפות והגינות של שליחת ציבור זהו תו תקן מוסרי לראש מועצה. חמישה דברים בכל זאת…

    1. אני בת המושבה, פרדס חנה כרכור זה סיפור חיי – כאן גדלתי והתחנכתי וכאן הקמתי עם בעלי את ביתנו ומשפחתנו. פרדס חנה כרכור נטועה בי ואני בה ובחרתי להפוך את המושבה האהובה הזו למשימת חיי.
    2. כשהחלטתי להקדיש את עצמי לשליחות ציבורית קבעתי לעצמי כלל ברור: תושבי פרדס חנה כרכור הם המצפן והמצפון הציבורי שלי.
    3. אני באה לתפקיד ראש המועצה בכדי לעשות דברים גדולים וערכיים. פרדס חנה כרכור צריכה להיות מקום בו המצוינות היא קו מנחה: בתשתיות, בחינוך באיכות החיים של כל תושבת ותושב. את זה נעשה רק עם נחשוב בגדול ונעשה בגדול.
    4. אני אהיה ראש מועצה של מושבה אחת. החיבור בין כל השכונות במושבה חייב להיות גם חיבור פיזי של כבישים ושבילי אופניים חדשים וגם ובעיקר חיבור קהילתי. מושבה אחת לכולם.
    5. אני אוהבת טבע ונוף, בחרנו לחיות במקום עם פוטנציאל סביבתי עוצר נשימה אני אשמור על המושבה שלנו, על צביונה ועל נופיה.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חינוך. לתפקיד ראש המועצה אני מגיעה מוכנה עם חזון ברור ועם תכניות עבודה סדורות. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד בכוונתי לקבוע את החזון החינוכי שילווה את מערכת החינוך (הפורמלית והבלתי פורמלית) בפרדס חנה כרכור החל מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה. אני מאמינה שהכל מתחיל בחינוך, החינוך הוא יסוד האדם בכל התחומים ובמקום בו זורעים חינוך – קוצרים הישגים. אני אוביל את מערכת החינוך במושבה לצמרת היישובים המובילים בישראל בתחום החינוך. בכדי לעשות זאת אני מתכוונת לקבוע במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד ראש המועצה את החינוך כמקום ראשון בסדר העדיפויות של פרדס חנה כרכור. בכוונתי להגדיל את תקציב החינוך בתכנית תקציב רב שנתית לעשר שנים זאת כדי להבטיח שלמערכת החינוך במושבה לא יחסרו משאבים בכדי להיות מערכת חינוך מובילה, מצטיינת, כזאת המחנכת להישגיות לצד ערכים – מורשת המושבה וכבוד האדם.אני אקים בית ספר תיכון חדש למדעים ואומנויות ואביא את האקדמיה לפרדס חנה כרכור.
      ניצור ביחד מערכת חינוך מודרנית, מגוונת שמגמות חדשנות פורצות דרך יצמחו בה. כשאני אומרת 'ביחד' אני מתכוונת לציבור ההורים המעורב שהם מנוע אדיר עבור מערכת החינוך, המנהלים, המורים, הגננות, הסייעות, תנועות הנוער, גמלאים יוצאי מערכת החינוך ובעלי מקצועות רלוונטיים – ביחד ניצור קהילת חינוך.
    2. תחבורה. במאה הימים הראשונים שלי בתפקיד אני מתכוונת לצאת בסקר צורכי תחבורה שיגדיר מחדש כמה קווים צריך במושבה, איזה סוג של קווים (אוטובוסים, מיניבוסים, קווים ליעדים חדשים מחוץ למושבה ובתוכה לקשר בין שכונות שאינן מקבלות שירות כיום).נבצע שינויים ביחד עם משרד התחבורה להטמעת צרכי התושבים. אני אגדיל את מספר מקומות החניה סביב תחנת הרכבת ואקדם פתרונות של קווים קצרים וייעודיים מהשכונות אל התחנה וממנה כשירות לציבור ובין היתר כדי להקל על הפקקים.
      אוביל תכנית אב לתחבורה שתיתן פתרונות לבעיות הפקקים, החניה, חניית הרכב הכבד, התחבורה הציבורית, שבילי ההליכה והאופניים, כניסות ויציאות נוספות ליישוב וכן פתיחת צירי תנועה בתוך היישוב – אנו חייבים להאיץ פתרונות של פתיחת צווארי בקבוק במושבה.
    3. צביון. פרדס חנה כרכור בראשותי תישאר בצביונה מושבה !כאשר בוחרים ראש מועצה בוחרים גם את המחויבות והערכים שלו/ה. אני מחויבת לערכים של סביבה ואהבת האדם והארץ. יש מי שמחוייב לקבלנים – אני מחוייבת לתושבים. אני אעשה את פרדס חנה כרכור מושבת גנים שתהיה מהמקומות היפים והירוקים בישראל.
      המושבה שלנו נולדה ותוכננה להיות במודל של 'עיר גנים' אך הפכה להיות עיר ללא גנים.
      אני אשיב את פרדס חנה כרכור להיות מושבת גנים מהיפות שידעה מדינת ישראל. פארק הוואדי יהיה לפארק משפחות, תוכפל כמות הגינות והפארקים השכונתיים במושבה ויושם דגש על שמירת ערכי טבע ונוף בתוך השטח הבנוי ובמעטפת היישוב המהווה 40% מהשטח. אקדם שבילי הליכה ואופניים בשטחים הפתוחים ובכוונתי לעשות זאת בשיתוף פעולה אזורי עם יישובי הסביבה. כאשר אסיים את הקדנציה הראשונה שלי בתפקיד, אבק הבניה יתפוגג מעל המושבה והירוק יחזור לעיניים של התושבים. ירוק זו איכות חיים, זה תנאי בסיסי לקיום אורח חיים בריא וזה ייכנס גם למערכת הלימודים.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ' – ראש העיר באר שבע. לרוביק יש מרץ, תשוקה וחזון. הוא האמין ופעל מהיום הראשון שנבחר לתפקיד שעיר צריכה להיות יזמת, חדשנית ושיתופית וכך גם אני רואה את הדברים.
    כמו רוביק, אני מאמינה שרשות מקומית צריכה לעמוד בזכות עצמה, לא להיות תלותית, לא פושטת יד ולא כפופה לכל מיני החלטות מלמעלה.כן צריך לשתף כמה שיותר גורמים ובראשם את המדינה ומשרדי הממשלה, אבל בסופו של יום, צריך גם לסמוך על התושבים שהם יודעים מה טוב להם ולהוביל איתם ביחד. אני מאמינה, כמו שרוביק האמין והוכיח, שכאשר יש לך רעיון מנצח ותכנית מחוללת שינוי – הכסף לעולם לא יהיה מכשול.

    לדף הפייסבוק של הגר פרי יגור >


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – איציק לב

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    פגשתי את איציק על קפה בצהרי היום. פעלתן, נמרץ, ומעורה מאד בנעשה בשלטון המקומי בארץ.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. אני חבר מועצה בהתנדבות כבר חמש שנים.
    2. אני יליד המושבה.
    3. אשתי אשת חינוך וילדי גדלים פה במערכות החינוך שלנו.
    4. אני מאד אוהב את פרדס חנה-כרכור.
    5. אני רואה רחוק אבל מסתכל על הצעד הבא.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. חדשנות בחינוך. אני סגן יו"ר ועדת חינוך כבר ארבע שנים. אין תפיסת חינוך במושבה ששואלת מה פני העתיד. אני מתחייב לנצל את הזדמנות הפז שיש לנו בתאריך הבחירות ולהקים פורום חדשנות בחינוך שיפעל במודל של 90 יום שיצאו ממנו חזון, תוכניות פדגוגיות, ותוכניות תשתיות.הפורום יעסוק בחדשנות גם בתוכניות הלמידה וגם בצורות הלמידה. הפורום יכלול צוותים חינוכיים מכל הזרמים, מומחים ותושבים בעלי עיניין. כל בית ספר יבחר לעצמו מיתוג ושפה. התוכנית שתצא משם תתחיל לפעול כבר בשנת הלימודים הבאה ותוטמע בשלבים. אבל זה שינוי שכבר אפשר יהיה לראות אותו מתחיל. יש תקציבים במשרד החינוך שמיועדים לתוכניות חדשניות ויש מערכות חיצוניות למשרד וגופים עסקיים שיש בהם כסף, רק צריך לייצר תוכנית שעומדת בסטנדרטים. הפורום הזה יתייחס לחינוך כרצף מהגיל הרך עד סיום יב' ודרך חיבור למרכז הצעירים. הפורום יעסוק גם במיפוי המבנים של מוסדות החינוך כדי לסגור פערים בין מבנים ישנים לחדשים.
    2. מרחב ציבורי ותחבורה. התשתיות כבר לא מתאימות לכמות התושבים. הפיתרון שלי הוא תחבורה מוטת, זאת אומרת להקצות נתיבים לתחבורה ציבורית ונתיבים לשבילי אופניים על חשבון חניה. הצעד הראשון והישים שלי הוא שבילים ירוקים מביתי הספר. כל בית ספר יחליט של שביל של שני קילומטר לכיוון הכי עמוס שלו. בשעות הכניסה לבית ספר והיציאה בשילוב עם מתנדבים מגיל הזהב,נהפוך את שני הקילומטר האלה למרחב מוגן. ברגע שהורה יודע שהילד בטוח הוא יתן לו ללכת ברגל והדבר יקטין את העומס מאד. כל השבילים הירוקים יתחברו בסוף לשביל ירוק גדול בכלל המושבה.מהלך כזה זה ישמש גם להסברה וחינוך. מהלך כזה ממומן על ידי איגום משאבים למשל גם משרד התחבורה וגם משרד התרבות והספורט מייעדים תקציבים לשבילי אופניים ושביל ירוק כזה יש לו יעוד כפול וגם תקצוב כפול.
    3. פיתוח כלכלי, עסקים ותירות נכנסת. אחת הנקודות הקריטיות לצמיחה של הרשות המקומית. הכנסות עצמיות הן קריטיות בהבנה שהמדינה מקצצת בתקציבים. אני אמנה
      חבר מועצה להקים תיק פיתוח כלכלי ועסקים, הוא יבנה מחלקה לעידוד עסקים קטנים ומקומיים. פרדס חנה-כרכור צריכה להיות בירת אומנות שמושכת אליה תיירות נכנסת. אני אקים פורטל תרבות ופנאי שהמועצה תקדם ותשקיע בשיווק שלו. אהפוך את התרבות המקומית לארועים בתמיכת המועצה כמו הבתים הפתוחים. אני רוצה להפוך את מבני הציבור לגלריות עם תערוכות מתחלפות. מקור הכנסה חשוב נוסף הם אזורי תעשייה שהם עוגן כלכלי .אני אפתח את האזור שליד הרכבת,שמקביל לאזור התעשייה קיסריה. אעשה זאת על ידי יצירת סיווגי ארנונה שימשכו לפה חברות.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    דק' מוחמד אלנבארי, ראש מועצת חורה. קיבל לידיו מועצה עם 4% תשלומי ארנונה ובתוך 10 שנים הגיע ל-84% תשלום ובכך איפשר למועצה כספים רבים להשקעה בחינוך ותשתיות. הוא הקים פרויקטים כלכליים שאיפשרו תעסוקה בתוך הכפר ועוסק בטיפוח מנהיגות צעירה. הוא חולל שינוי שרבים החשיבו לבלתי אפשרי וזכה בתואר "אביר השילטון המקומי" מטעם התנועה לאיכות השלטון. איש עשייה, צנוע וישר. מודל מעורר השראה.

    לדף הפייסבוק של איציק לב >


    להגיב
  • מתחת לפנס 6 חול המועד סוכות 25-26/9/18

     

    לא יאמן. חלפו 6 שנים מאז שעתר העלה את הרעיון הראשוני אי אז ב 2013. והנה אנחנו כבר במתחת לפנס 6.

    מתחת לפנס – פסטיבל אמנות לאור פנסי רחוב

    25-26 ספטמבר 2018 לילהיוםלילה

    חול המועד סוכות בגבעת חביבה

    הופעות, מיצגי אמנות, מוסיקה ואור, תיאטרון רחוב, תערוכות, וידאו ארט, מחול, שירה, חקר, שיח ועוד…
    במסלול הליכה רגלי לאורך שדרת פנסי הרחוב, בסביבה מופלאה שהכל יכול להתרחש בה.
    הכניסה חופשית!

    השנה חידוש! קמפינג במחיר סמלי / חדרים ללינה בתשלום! להזמנות טל: 052-5809838
    פרטים ומחירים באתר.
    הכניסה וההשתתפות בכל אירועי הפסטיבל חופשית!

    • מוזמנים לעקוב אחר סיפור הפסטיבל המתהווה ב:
    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >

    לילהיוםלילה: התכנית שבין הפנסים…

    שלישי 25.9

    גולדמן בראדרס בהופעה
    18:30-19:30
    במה המרכזית.

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    Betty bears בהופעה – סווינג אמריקאי מקפיץ!
    22:00-23:00
    במה מרכזית.

    מעגלי דבקה עם סאעד דראוושה
    23:00-24:00

    אפשר להישאר לישון בגבעה, מחר מחכה לנו יום פנטסטי!
    ——————————

    יום רביעי 26.9

    בוקר

    מתחילים מוקדם בבוקר, באיזי.. הצ'אי שופ פתוח.. תבחרו לכם מה בא – ליצור, לנוע, לשוטט, לצייר, סתם לנוח באיזו פינה ולכתוב.. אכול צהריים בחדר האוכל (חמגשיות!).

    כאן ואתה – מדיטציית ציור משותפת- עמית שפירא.
    07:00-10:00 על הדשא הגדול.

    חילוץ שירה מהחיים. סדנת כתיבה בהנחיית נועה ברקת.
    10:00-11:30 במרכז האמנות המשותף.

    אמנות רחובשלום או להתראות? ציור קיר ענקי עם מנחים מתכנית "אתגרים" לאמנות רחוב.
    10:00-16:00 סוכה לשלום

    בין פאן לפנאן – סדנת ערבית מדוברת עם גלית קלנר
    שלושה שיעורים: 10:00, 11:30, 13:00 בספריות
    משך השיעור: 45 דקות. רב גילאי

    המעבדה ליצירה קהילתית חוקרת – התכנסות ופתיחה. ניסוי חברתי משותף לאורך היום.
    11:00-12:00 בחדר האוכל

    רודא – הסרט. מקומו של האמן בקהילה
    שלוש הקרנות: 11:00, 13:00, 16:00
    באולם ארכיון יד יערי, קומת הקרקע

    צהריים

    12:00-13:00

    אמנות לאור יום – סיור במיצבי הפנס עם עתר גבע, היזם ואוצר "מתחת לפנס"
    12:00-13:00 ברחבי הגבעה. נפגשים בבמה המרכזית ומשם יוצאים לסיור.

    שיח תרבויות – קאדי, רב וכומר מתארחים בסוכה לשלום
    12:00-13:30 הסוכה לשלום

    מפגשים עם אמנים מהפנסנועה רוזן, שרון גלזברג, יפעת טריינין ליסאי, יובל דניאלי, הדס גרטמן ולילך צפרוני.
    13:00-14:00 בחדר האוכל

    אמנות או אומנות – סדנת הדפס רב גילאית – עם משה רואס ובוגרי קורס הדפס
    13:00-15:00 במרכז האמנות המשותף

    אחה"צ

    שפת הראפ – סדנת ביטוי עם נטע ויינר סולן סיסטם עלי
    14:30-16:00 על הדשא הגדול

    לעצם העניין – סדנת לימוד ותנועה עם עדי שילדן
    14:30-16:00 ליד הבמה המרכזית

    סיפורי מקום – הקיבוץ כמקרה בוחן שיתופי. עם מוקי צור ועדי רוזן.
    14:30-16:00 ארכיון יד יערי. (לאחר השיח יוקרן הסרט "רודא")

    יאיר גרבוז – שיח אמן בתערוכה. מנחה: עתר גבע
    15:00-16:30 במרכז האמנות המשותף.

    תנועת הלהקה – ריו אביירטו: ריקוד אנושי יוצר עם ענת לידרור, אסטרז'ה גורביץ' ומנחות ריו אביירטו.
    16:00-17:30 הדשא הגדול

    על כנפי הדמיון – סדנת צילום עם טל בדרק
    16:00-17:30 ליד הבמה המרכזית

    ציפור החופש / עספור אל חורייה – מופע סיפור תיאטרון דו לשוני לילדים עם נילי ספרילי
    17:30-18:30 במה מרכזית

    קפה עולם – המעבדה ליצירה קהילתית – שיחה ותודעה – סיכום ניסוי
    עם שני מרצ'בסקי מובילת המסלול.
    17:30-18:30 בחדר האוכל

    כותבים חברה משותפת
    ערב כותבים על חברה משותפת
    18:00-19:30 בספריה החדשה

    כאן קול השלום
    מאיה יוהנה ויוצרים שרים עשור לאייבי נתן
    18:30-19:30 הבמה המרכזית

    19:30 הפנסים נדלקים!!!

    שפות אחיות -סדנת מושגים בתנועה עם אלכסנדרה זלסב
    20:00-21:00 הספריות.

    אומרים אהבה יש בעולם – ערב שירת אהבה בעברית ובערבית
    20:30-21:30 בכיפה הגיאודזית של מכינת חביבה רייק

    פול טראנק בהופעה
    22:00-23:00 במה מרכזית

    אפטר פארטי מסיבת חופש
    23:00-24:00 במה מרכזית

    תערוכות פתוחות במהלך כל הפסטיבל:

    • יאיר גרבוז – גלריית השלום, מרכז האמנות המשותף
    • שאול קנז – הספריה הישנה
    • זוזו כבר – גלריית זוזו חוגגת שנה
    • הדפס מהשטח – כיתת אמנות, מרכז האמנות המשותף.

    להת!

    דף של הפנס בפייסבוק >   |   איוונט >   |   אינסטוש >   |   לאתר הפסטיבל >   |   הרשמה לסדנאות >


    להגיב
Close