זוגיות ומשפחה

  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: זהירות הצפה בבית]

     

    לא מזמן הייתי בהופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים.
    אסף אבידן לבדו על במה מפעימה ודרמטית. לא חשוב איפה.
    הוא כמובן סיים את ההדרן עם השיר "Reckoning song", שיר שמדבר על תחושת הפספוס והחרטה שמצטברת לנו אחרי פרידה מאדם יקר.

    תוך כדי השיר הוא דיבר קצת… הרבה…
    וביקש מאתנו לעצום עיניים ולדמיין.
    לדמיין ממש,
    מישהו.

    אחד כזה שכבר לא בחיים שלכם,
    וכשאתם חושבים עליו מתעוררת בכם חרטה.
    אחד כזה שנעלם לכם.
    אחד כזה שהייתם אומרים לו כך וכך, אם רק הייתם יכולים.
    אחד כזה שהיה חשוב לכם פעם, ואולי עדיין.
    אחד כזה שהולך אתכם עד היום, וחוזר בחלומות.

    אז אסף ביקש ממני לדמיין פרצוף.
    לדמיין אותו יושב מולי.

    עלו לי כמה פרצופים
    יקרים
    ישנים.

    הם עלו שם לידו, ליד אסף,
    והם הזכירו לי כמה אהבתי אותם וכמה הם היו עבורי משענת וחיבוק.
    כמה הם הצליחו לאהוב אותי כמו שאני,
    וכמה הם מילאו את ימיי בשמחה וצחוק.

    אסף גרם לי להיזכר ברגעים של חברות פשוטה כזאת,
    שאפשר לדבר בה על הכל.
    להיזכר בימים של ילדות, של תמימות.
    להיזכר בניסיונות ראשוניים של בגרות והתבגרות.
    הפרצופים האלה הסתכלו עלי בחמלה ובגעגוע.

    החרטה החליפה צבעים.

    מאשמה וטינה
    לתובנה,
    להשלמה,
    לאחריות.

    הבנתי
    שהם לנצח יהיו חלק ממני,
    לא רק מהעבר שלי אלא הם חיים כאן איתי, בתוכי.
    הם הפכו אותי להיות מי שאני.

    הבנתי גם את עומק האחריות שיש לי על פרידות מאנשים והתרחקות טבעית,
    אבל גם על הקשרים שעדיין קרובים ופועמים בחיי.

    הבנתי כמה אני מודה להם.
    ולי.

    אם הייתי יכולה לומר להם משהו שלא אמרתי,
    זה את כל זה. ככה.

    אז הנה.

    ואם הייתי רוצה ללמוד מזה עוד משהו,
    זו ההבנה:
    שגם אם כדרך הטבע אנשים יוצאים מחיי, אשתדל תמיד לוודא שאני עושה הכל
    כדי שהם ידעו מה הם בשבילי,
    מה הם מאפשרים לי,
    מה הם גורמים לי להרגיש ולהיות,
    מה אני רואה בהם,
    על מה אני מודה להם.

    ואשתדל לעשות זאת
    בזמן אמת.
    בחיי.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • נאום הגבר

    *****

    גבר יקר,

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אהוב אותה באמת.

    מצא את זאת שקוראת לנשמתך, שאין בה הגיון;

    זרוק את רשימת הדרישות, שים את אוזנך על ליבה, והקשב.

    שמע את השמות, את התפילות, את השירים של כל יצור מכונף, פרוותי או קשקשי, של כל מה שמתחת לאדמה ומתחת למים, של כל דבר ירוק ופורח, של כל דבר שעדיין לא נולד – ומת.

    שמע את ברכותיהם המלנכוליות למי שנתנה להם חיים.

    אם לא שמעת את שמך שלך, לא הקשבת מספיק.

    אם עיניך אינן מתמלאות בדמעות, אם אינך כורע לרגליה – סימן שלא התאבלת על שכמעט איבדת אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אישה אחת מעבר לעצמך, מעבר לתשוקה והגיון, מעבר להעדפותיך הזכריות לנעורים, ליופי, למגוון ולכל התפישות השטחיות שלך לגבי חופש.

    הענקנו לעצמנו כל כך הרבה אפשרויות, ששכחנו שבחופש האמתי זוכים רק כאשר אנו עומדים בתוך אש הנשמה, ומבעירים את התנגדותנו לאהבה.

    יש אלה אחת בכל אישה. הסתכל בעיניה וראה. באמת ראה אם היא האחת שתניף גרזן על ראשך.

    אם לא – לך מייד. אל תבזבז זמן ב"לנסות".

    דע שההחלטה שלך לא קשורה אליה, מכיוון שבסופו של דבר ההחלטה איננה *למי* אנו בוחרים להכנע, אלא *מתי* אנו בוחרים להכנע.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אהוב אותה לכל חייך, מעבר לפחד שלך ממוות, מעבר לפחד שלך להיות מתומרן על ידי האֵם שבתוך ראשך.

    אל תאמר לה שאתה מוכן למות למענה. אמור לה שאתה מוכן *לחיות* איתה. לשתול איתה עצים, ולתבונן יחד בצמיחתם.

    היה הגיבור שלה בכך שתספר לה כמה היא יפה בפגיעותה המלכותית, בכך שתעזור לה לזכור שהיא אלה על ידי ההערצה והמסירות שלך אליה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם … אהוב אישה בכל פניה, בכל עונותיה, והיא תרפא אותך מהפיצול שלך, ממחשבותיך הסותרות, מלבך החצוי, שמפרידים את הגוף מהנפש, שמשאירים אותך בודד ועסוק כל הזמן בלהסתכל מחוץ לעצמך אל משהו שיהפוך את חייך לבעלי ערך.

    תמיד תהיה אשה חדשה. תוך זמן קצר, האישה החדשה והנוצצת תהפוך לישנה ומשופשפת, ואתה תהפוך שוב לחסר מנוחה, מחליף נשים כמו מכוניות, מחליף את האלה במושא השתוקקותך הבא.

    גברים לא זקוקים לעוד אפשרויות. גבר זקוק לאישה, לדרך של הנשיות, של הסבלנות, של החמלה, של *אי*-החיפוש, של *אי*-העשייה, של נשימה במקום אחד, של שורשים משתרגים עמוק מספיק כדי לאחוז היטב את האדמה כשזו מנערת מעצמה את המלט והברזל.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אישה אחת. אהוב אותה ושמור עליה כאילו הייתה הכלי המקודש האחרון, אהוב אותה עם פחד הנטישה שהיא נושאת עבור כל האנושות.

    לא, היא לא צריכה לרפא את הפצע לבד. לא, היא אינה חלשה בתלות ההתמסרותית שלה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד הקצה, עד שהיא תאמין לך, עד שיחזרו אליה האינסטינקטים שלה, חזיונותיה, קולה, אומנותה, תשוקתה, פראיותה, עד שתהיה לכח של אהבה שיהיה חזק מכול מלאכי החבלה של התקשורת הפוליטית, שמנסים להמעיט בערכה ולהרוס אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם, הנח את מטרותיך, את כלי הנשק, את שלטי המחאה.

    הנח למלחמה הפנימית ולכעס הצדקני, ואהוב אישה מעבר לכל שאיפותיך לגדולה, מעבר לכל חיפוש בלתי נלאה אחר הארה.

    הגביע הקדוש עומד מולך – אם רק תקח אותה בזרועותיך ותשחרר את החיפוש אחר משהו שהוא מעבר לאינטימיות.

    ומה אם שלום הוא חלום שיכול להתגשם רק דרך לב הנשיות – בגבר או באשה?

    ומה אם אהבת גבר לאשה, לדרך הנשית, היא המפתח שיפתח את ליבה וליבו?

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד עומקי צלליך, עד לשיאי מרומי הוויתך, לאותו גן שבו פגשת בה לראשונה, לשער ממלכת הקשת, שאתם עוברים דרכו יחד, כאור אחד, לנקודת האל-חזור, לסופו ותחילתו של עולם חדש…


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השישי: קירות]

     

    למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
    פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
    פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

    בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
    אז אנחנו מתמלאים
    עד כדי
    הצפה.
    עד כדי חנק.
    ואולי טביעה.

    בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
    שוכחים איך לשחות.
    לא מוצאים פתחי ניקוז.

    אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
    אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

    כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

    המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
    אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
    להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

    אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
    "השגרה ניצחה אותנו"
    "אנחנו כמו כולם"
    "אין מה לעשות"
    "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

    נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

    ואז
    מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

    ומעל הכל קם לו הפחד,
    אפשר אפילו לקרוא לו…

    בהלה!

    מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
    מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

    מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

    בשורה התחתונה-
    האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
    היא זקוקה לנו,
    שנדע ונבין עמוק בבטן-
    שהיא אנושית

    בדיוק כמונו!

    גם היא טועה ומועדת,
    גם לה יש גבולות,
    גם לה לא תמיד מסתדר,
    וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

    אם נדע את זה ונסלח לה,
    יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
    להתפנק בו
    להתעמק בו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • צהרון "גן בית" – בפרדס חנה, לגילאי 4-10

     

    מקומות אחרונים ממש לשנת 2019-2020

     

    ל"גן בית", הגן החדש והקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינה בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יהיו פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יהיה מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    דום מטריף
    מדורה
    ופיתות על הסאדג'
    ועוד…

    יהיה מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    התפריט יהיה מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    בנוסף רואי, בן הזוג שלי ומורה פרטי למתמטיקה מעל 20 שנה,  הולך לשלב בצהרון מה שהוא קורא לו "נגיעה בחשבון" – הקניית מושגים בסיסיים בחשבון (מספר זוגי/אי זוגי, שברים, חיבור/חיסור/כפל/חילוק ועוד) דרך משחקים, הפעלות ויצירה. זאת במטרה לאפשר לילדים כשיתקלו במושגים האלו בעתיד, בסיס הבנה שבא ממקום מהנה, חיובי ומעניין שיאפשר להם ללמוד חשבון ומתמטיקה יותר בכיף. פעילות זאת תתקיים לילדים החל מגיל חמש שמעוניינים בה.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:30
    הצהרון יפעל עד סוף יולי (יש פתרון לפסח וחנוכה)

    לעוד פרטים: גיל  054-2358883


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

     

    שירו איתי:
    איך קיר נולד?
    כך פתאום
    בהתחלה זה חונק
    ואז הוא עומד בינינו,
    וכולם שותקים
    ופתאום-
    איזה קושי
    לפרק אותו,
    איך קיר נולד
    כך פתאום?……

    כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

    בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
    בין אחים שפספסו יומולדת,
    בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

    בין בני זוג סתם כי שגרה,
    או לא חיבקו כמה ימים,
    או אין סקס,
    או יש ילדים,
    ועבודה וכביסה וכלים.

    כך לפתע,
    נולדים קירות בין אנשים
    בין אנשים קרובים ואוהבים.

    וקיר מטבעו לאט לאט
    צומח לגובה,
    שורת לבנים ועוד שורה,
    לא רואים רגליים
    ואז בטן
    ואז בסוף נעלמות העיניים.

    וכך לא רואים זה את זו,
    לא שומעים
    נחבאים
    שותקים.

    כל כך קשה לפרק קיר!

    כי הקיר מהר מאוד מתכסה
    כעסים, עלבונות, כבוד,
    דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
    דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
    מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
    ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

    הזמן עושה את שלו.
    עובש
    יובש
    מרחק

    הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
    (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

    אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

    קודם כל מעזים לראותו,
    אז להצביע עליו,
    לדבר עליו,
    לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
    בלי פחד.

    לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
    לא כך נופלים קירות.

    רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
    כל אחד מצדו השני,
    ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
    כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
    נצליח ליצור בו חורי הצצה,
    ולפרק בו עוד לבנה.
    אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
    יחד.

    והכי חשוב-
    לסלוח לעצמנו עליו
    כי לא רק בינינו הוא נולד
    הוא תופעת טבע.
    כל יום נולד לו
    עוד קיר.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

     

    אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

    תכירו, אדון אמון.

    אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

    אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
    כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

    לאדון אמון יש אהובה– 🧡גברת אמונה.

    אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

    אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

    אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

    מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

    שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
    כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

    והשלווה, היא מולידה חופש.

    חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
    החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

    כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

    אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
    וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
    אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
    וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
    עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

    כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • סדנת "בידייך" – עם שחר בסטקר

    [שחר בסטקר]

     

    אם הייתי איתך עכשיו, הייתי אומרת לך שהכל מתחיל ממך.
    שביום שבו תראי כמה כוח יש לך בידיים,  פתאום יפתח לך עולם חדש של אפשרויות.

    פשוט תראי:

    כמה עוצמה יש במילים שאת בוחרת,
    כמה רחוק את יכולה להזיז הרים,
    כמה רגישות יש בלב שלך,
    כמה דברים את יכולה לעשות במקביל,
    כמה עומק יש בנפש שלך,
    כמה ניסיון חיים צברת,
    כמה טוב את מכירה את האהובים שלצדך,
    וכמה חוכמה את מעניקה במגע ידייך ונוכחותך.

    פשוט תדעי:

    שזה לא חייב להיות כ"כ קשה לפעמים,
    שההקלה טמונה בחיבור שקט לעצמך,
    שהתשובות המקרבות כתובות על לוח ליבך,
    שהוא לא כועס ושהוא פשוט מאוד זקוק לך,
    שאת יכולה לטעות ולהישבר וזה בדיוק מה שהופך אותך גדולה יותר,
    שיש דרכים חכמות ופשוטות להבנה שיעשו לכם את החיים נעימים ורגועים יותר,
    שאת יכולה לשבור מעגלים כואבים בכוחות עצמך,
    שאת יכולה לקחת אתכם למסלול חדש רק באמצעות שפה ומבט אחרים,
    שאת יכולה לעורר השראה באמצעות סימון הדרכים החדשות שבהן תוכלו לצעוד יחד.

    וגם – שאת לא צריכה להיות בכל זה לבד.
    יש מעגל נשים מחבק שמחכה לך.

    יקרה,
    בואי ל"בידייך" – סדנה נשית מעשית ליצירת שינוי במערכות היחסים שלך בכוחות עצמך!
    שבעה מפגשים בימי שלישי בבוקר, מלאים בפרקטיקה, תובנות וחוויות שבעזרתם תוכלי להביא בשורה חדשה הביתה – בשורה של אותנטיות, נינוחות, רוגע, קרבה והתמודדות אמיצה.

    זה ממש בידייך.

    עוד פרטים כאן >

    ***

    שחר בסטקר – עו"ס, מגשרת ומאמנת זוגית.
    מלווה זוגות בצמתי חיים ומשברים אל עבר דיאלוג בונה קרבה ושותפות.
    סדנאות על חיזוק מערכות יחסים, התמודדות מצמיחה עם קונפליקטים ויצירת שלום בין לבבות.
    Shachar.basteker@gmail.com   |   054-5601746
    עוד עלי בעמוד העסקי >


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 4 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השלישי: בעירום]

     

    אני קוראת ושומעת את כל אותם טקסטים של יום האישה.

    "אהבה עצמית-חופשית, את אנושית!
    את עוצמתית עצומה חזקה מדהימה.
    אין כמוך.
    ליופי אין צורה וצבע, אין לו גודל.
    זה בכלל לא היופי זה האופי,
    אז עופי על החיים שלך.
    את מיכל מכיל הכל,
    נפש רגישה חכמה
    בגוף שיודע לברוא
    ולהיות אלוהים".

    אני קוראת וחושבת:

    איפה אני??
    אישה-אמא-עצמאית-רגילה
    כמו כולן.
    עובדת-מגדלת-מחנכת-רצה-שורדת.

    רוצה לאהוב את עצמי אהבה חופשית
    לזכור שאני אנושית,
    רוצה לרקוד בביקיני על החוף
    רוצה שיהיה לי טוב.
    ככה. עם עצמי.

    אבל בפועל
    מוחקת כל תמונה שקצת לא מחמיאה,
    לא נהנית להסתכל במראה.
    מסתכלת על עוד שומן, עוד שערה.
    רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים
    ולא את הלילות בהם אני מניקה ערה.
    רואה את המשקל שמכעיס אותי כל פעם
    ולא את זה שאני גיבורה.

    רוצה לשחרר את עצמי מציפיות לא ריאליות,
    לשחרר שליטה,
    לשחרר אחיזה,
    לשחרר אל תוך הכאן ועכשיו,
    להתמסר וליהנות בפשטות.
    להיות יותר קלה,
    פחות כבולה.

    בפועל
    מרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי.
    אזוקה בציפיות מעצמי
    להיות הכל במקביל.
    הבנות, הגמילות, ההרדמות, החינוך, העסק, ההתפתחות, הטיפול, התמיכה, הבית, הניקיון, הכביסה, הכלים.
    ג'אגלינג של החיים.

    הכל נחוץ, תמיד במרוץ,
    לא מקשיבה לשום תירוץ.

    הכל מורכב, כבד, מסורבל.
    חבל!

    רוצה להתעורר לעולם החדש.
    רוצה לעורר השראה,
    לאהוב אותי, לחגוג אותי.
    להיות בטוחה ביופיי
    כמו שאני בטוחה באופיי.

    אבל בפועל
    אני מחלקת הביקורת הכי מחמירה של עצמי.
    שופטת ומבקרת, מחמירה וחוקרת.
    רצה מיד לאשמה ובושה,
    רק אני לעצמי ככה קשה.

    וזה משפיע על הכל. גם עלינו.
    משפיע על יחסי הכוחות,
    על ציפיות ואכזבות,
    על הנחות מוקדמות,
    זה משפיע על חלוקת המטלות,
    משפיע אפילו על חדר המיטות.

    כשאני רחוקה מעצמי אני מתרחקת גם ממנו.

    רוצה להיות המודל הכי משחרר ומעצים לבנותיי
    רוצה להיות המורה הכי טובה לאהבה עצמית.

    אבל בפועל יודעת.
    כמו שאני רואה אותי, כך אראה אותן.
    וכך גם יראו את עצמן!
    זה לא המילים שאני לוחשת להן לפני שהן נרדמות
    ובעיקר לא אלה שאני אומרת בגאון.
    זה המעשים שלי, המחשבות שלי,
    זה בתוכי. מאיר החוצה.

    *

    אז למה יש יום האישה – אתם שואלים?…

    כי כנראה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות.
    לי עם עצמי.
    לנו הנשים.
    לנו הא.נשים.

    הלוואי שהייתי פחות מלקה את עצמי
    ופשוט יותר מלכה!

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

     

    איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

    לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
    שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

    לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
    היא נכנעת לשקט.
    הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

    ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
    מאבדת שליטה.
    מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

    נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

    ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
    לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
    פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

    באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
    שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
    שהכל יישאר אותו דבר.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
    כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
    מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
    כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
    כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

    כמובן, זה לא תמיד ככה.
    יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
    ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
    שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
    שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
    הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

    ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
    מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
    להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
    מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
    מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
    מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
    לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
    שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
    מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
    ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

    לדעת ש…
    יקבלו אותי
    יעטפו אותי
    יחכו לי
    ישמרו עלי.

    לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

    אז ברגע הזה,
    כשהיא עוצמת עיניים
    אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
    עם כל מי שתאהב בדרך.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 2 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הראשון: שיגעונות ומשוגעים]

     

    על שיחה לא שגרתית עם נעמי בן אמוץ על המכתב המוזר שאבא שולח לאביה, דן בן אמוץ ז"ל

    וגם,  האם זה נכון לחשוף את הדעות וההצעות הפוליטיות של מאיר אריאל המשורר. כי בשביל מה זה טוב.

    כבר מהשלב בו התחלתי לארגן את החומרים לקראת פרויקט ההדסטארט על הספר החדש, התחילו לקרות כל מיני מצבים מפתיעים. משימה ראשונה בהפקה היא לקבל את אישורם של כל הדמויות המוכרות שאבי כתב להן. מכתבים בעיקר. אחד המכתבים היותר מורכבים לפיענוח הוא המכתב שאבא שולח לדן בן אמוץ. למה מורכב? כי הוא מתחיל כמין סוג של בדיחה על פוליטיקה משם ממשיך עם נקודות רציניות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואז מסיים שוב כבדיחה בה כאילו הוא יוציא את התכנית לפועל, כאילו שהוא בנאדם שעוסק בפוליטיקה. גם מאוד מסקרן אותי מה עשה או אמר דן בן אמוץ בהקשר פוליטי בין השנים  1980-89 שגרם לאבא לשלוח לו כזה מכתב. כמובן שאין תאריך על המכתב…

    וזה מביא את השאלה המתבקשת, למה? למה לעורר ולחשוף את דעותיו הפוליטיות של אבא, שהיו קצת, אם להתבטא בעדינות – הזויות.

    כדי ליצור קצת תהודה לפרויקט, בחרתי לתת לאתר וואלה לפרסם את המכתב. קצת רעדה לי הבטן אך וואלה, לא נפל העולם. איש לא התרגש למעט טוקבקיסטים מצחיקים. הרי כולם יודעים שמאיר אריאל זה שמאל. תאמינו או לא אך יש לא מעט אנשי ימין שאוהבים אותו מאוד ונחשבים למעריצים שרופים. לא אשכח את המברק שהגיע מלילי ואריאל שרון ז"ל בשבוע השבעה של אבא. איש לא פנה אלי והטיח בי שאני מבזה את כבודו של אבי. זה פשוט עובר ככה בלי לעורר עניין.

    אבל לפני הפרסום רציתי את אישור המשפחה של דן בן אמוץ וכך הגעתי לנעמי בן אמוץ, בתו. פתאום מאוד התרגשתי. על אף כל מה שקרה עם אביה, הוא בסופו של דבר אייקון תרבות ותרומתו להומור ולהשחזת השפה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה. בדיוק כפי שניתן אות כבוד לאייל גולן על תרומתו לזמר המזרחי, אפילו שהיה מעורב בפרשיה של קטינות. לתשומת לב משרד התרבות המתחדש.

    ומה אני אגיד לה? איך אסביר לה שאני לקראת הוצאת ספר והמכתב הזה הוא חלק מהספר ושאני צריכה בבקשה את אישורה? לא יודעת עליה כלום…ועדיין אני חשה מאין הזדהות איתה, יודעת שזה בטוח לא פשוט לה.

    אני מתקשרת ורק אחרי כמה צלצולי נצח, היא עונה. אני מציגה את עצמי ומספרת לה על המכתב ותוך כדי אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה שלי. היא מתרגשת איתי שהגענו לשנת ה- 20 ומספרת שהם כבר בשנת ה- 29. אבל בניגוד אלי, היא פיתחה עולם מלא ועשיר משלה. היא משוררת. ביקשה לראות את המכתב ושלחתי לה תוך תקווה גדולה שהיא תאשר לי לפרסמו. אחרי חצי שעה היא שלחה לי אישור והמשכנו להתכתב עוד זמן ארוך על חיינו כבנות של. היא לא ידעה להגיד אם אביה עסק מתישהו בחומרים פוליטיים וההנחה של שתינו היא שאבא שלח לו את זה כרעיון לבדיחה למשהו וזה לא באמת חשוב מה.

    נכון זה קצת מוזר לתת חשיפה לנושאים פוליטיים ומדיניים שאבא פרסם גם בעיתונות וגם שלח כמכתבים לגורמים שונים עם הצעות לפתרון הסכסוך. מה לו ולזה? וגם אם כתב, למה לחשוף? למה לערבב אותו בזה עם המצב הנפיץ והפילוג העכשווי? קודם כל, כי זה חלק ממי שהיה מאיר אריאל. אחד הנמענים היה אהוד ברק שאך נבחר לרשות הממשלה, מאי 1999 וגם לו הוא מציע נקודות לפתרון הסכסוך. כלומר זה בער בו. חודשיים לאחר מכן אבא נפטר פתאום. גם המברק הזה זכור בחום, אם כי אין בו אזכור למכתב ההוא.

    לקריאת הכתבה בוואלה עם המכתבים >

    אני מפרסמת זאת כי לאחר קריאה מעמיקה בחומרים, אני מבינה משהו מעניין. נכון שהוא כתב על בסיס מה שהתרחש בשנות ה 90 והדברים היום שונים מאוד מהתקופה ההיא. אך יש בהם את המצע לפיתוח רעיונות שכן רלוונטים להיום וטרם נוסו עדיין. כלומר זה מוגש כחומר גלם עבור מנהיגי המדינה. לא משנה אם זה מנהיג משמאל או ימין. גם ביבי נתניהו יכול לקבל השראה מהחומרים הללו אפילו שבמכתב אחר שכבר פורסם בעבר, אבא מפטר את ביבי וממשלתו בכהונתו הראשונה על תפקוד לקוי. שזה ההומור הקלאסי של אבא שלי.

    טוב מה נהייתם כבדים, הספר הזה לא פוליטי וזהו רק חלק אחד מיני רבים בספר הזה! שנעבור לרומנטיקה ? קדימה:

    1991, ההורים שלי, שידעו סערות, דרמות, עליות ומורדות וגם לא מעט דמעות, מתקרבים לשנת ה 25 לנישואיהם. אבא חושב שצריך מסיבה טובה ואם כבר אז מתחתנים מחדש. עם כתובה והכל…אמא מסכימה מיד ורצה לארגן שמלה ראויה. אבא מתיישב לכתוב כתובה עדכנית שתתאים להם. אחד המסמכים היותר מרגשים שקראתי. הנוסח המלא שמור לספר וכאן מפורסמת הגרסה המקוצרת שנותנת השראה לכל מי שלקראת נישואין או במערכת ארוכת טווח.

    בטור הבא: על מילים ומשמעותן ומהו אוצר היהודים האמיתי בעיני מאיר אריאל

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • באושר ועושר – הסיפור האמיתי – הספר!

    לתמיכה בהדסטארט >

     

    [מיכל ליבדינסקי ושי אביבי]

     

    המופע הראשון של ׳באושר ועושר׳ – קרה לפני 6 שנים. בחנוכה 2012.
    הקראנו את המערכונים מהדפים, מול קהל שיושב בצפיפות בסלון ביתנו, וחשבנו שזה אירוע חד פעמי. להפתעתנו הרבה מצאנו את עצמנו ממשיכים להופיע בכל רחבי הארץ עד עצם היום הזה.

    בימים אלו הבשלנו לשלב הבא, ואנחנו משגרים לאוויר העולם את פרויקט ההדסטארט של הספר: ׳באושר ועושר – הסיפור האמיתי׳ .
    בספר נמצא המסע הזוגי שלנו, ובו התגליות וההבנות על המסלול הזוגי שחשבנו שהוא אישי, וגילינו שהוא (כמעט) של כולם.

    יש נקודת מבט בוגרת על מה זאת אהבה, אחרי שקסם ההתאהבות פג, ואנו מוצאים עצמנו חיים יחד צמודים ומרוטים, בתוך שגרה עם משכנתא ושני ילדים 🙂

    הבשורות הטובות: זוגיות יכולה להיות כלי להתפתחות אישית, ויש מקום כזה ׳באושר ועושר׳!

    כל זאת ועוד דרך טקסטים מצחיקים ומרגשים בספר החדש שלנו.
    מוזמנים ומוזמנות להיכנס לפרויקט ההדסטארט, לרכוש את הספר מראש, או לבחור לכם תשורה יצירתית אחרת – יש תשורות מיוחדות רק לזמן ההדסטארט הזה.

    כל השתתפות שלכם היא תמיכה משמחת בהוצאה לאור של הספר החדש.

    בהתרגשות ובתודה

    שי ומיכל
    💙💜💚🧡❤️💛

    לתמיכה בהדסטארט >


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 1 – הטור של שחר בסטקר

     

    כשסבא דן חיזר אחרי סבתא אלישבע,
    שנת 46, לפני שהם היו סבא וסבתא ואפילו לפני שהיו הורים של מישהו.
    עוד לפני שהייתה כאן מדינה.
    רק ניצנים של חיים והגשמת חזון.

    "ממש ברגעים הראשונים של ההתאהבות, עוד לפני שאפילו נפגשנו ביחידות" כך סיפרה לי.

    דן הצעיר מילא מקום של עוזר נהג בקיבוץ, נסע עם המשאית הקטנה לעיר הגדולה חיפה להביא אספקה.
    בחיפה, בכסף הכיס שקיבל לארוחת הצהריים קנה חפיסת שוקולד אחת "מייד אין פלסטיין" ועליה חתם בכתב ידו:

    "כאות שזכרתיך,
    דן".

    "לא בטוח אם הביא לי את זה ממש מיד ליד, אולי שם את זה בחדר שבו התגוררתי עם הבנות.
    אבל אני ממש זוכרת אותו, באותו היום. שם ליד הרמפה מאחורי חדר האוכל, איפה שהיום חנות החיות, פורק את המשאית.
    את היום הזה אני לא שוכחת."

    החודש סבתא אלישבע בת 90.
    סבא דן עזב אותה ואותנו לפני שנתיים וקצת כשמלאו לו 95.
    הוא עזב מאוהב.
    אותנו לא זיהה, אבל ממנה ביקש נשיקות כמעט עד הרגע האחרון.

    "כאות
    שזכרתיך"

    עבורי, המילים האלה עמוסות אהבה.
    אהבה בעלת עוצמה בלתי נדלית.
    אהבה שרוצה לתקוע יתד של זיכרון ברגעים הקטנים והפשוטים.

    להגיד למישהי –
    "אני זוכר אותך, אני חושב עליך, את בלבי והנה אות לכך".
    להפוך חפץ יומיומי למתנה בעלת ערך עמוק בלי תוקף של זמן ומקום.
    להכניס לתוך השגרה הארוכה והמטשטשת גם מחוות קטנות של אני ואתה.

    "היו גם משברים" היא חשה חובה לציין  ולהרגיע "לא הכל היה חלק".

    "ואיך מתגברים?" אני מיד שואלת.

    "אווו, זו תשובה ארוכה. לא לעכשיו" הספיק לה.

    למה אני תמיד מסבכת הכל?
    למה אי אפשר להבין דבר אחד פשוט: זה אפשרי!
    אפשר לחיות חיים שלמים יחד, למרות האתגרים.

    היום
    בתוך טירוף החיים, השגרה וההורות.
    בתוך עידן האינסטנט והגירושין נראה לפעמים שאהבה זה דבר שאם לא אוחזים בו בכל כוחנו הוא חולף ומופר בן רגע.

    אבל
    זה אפשרי, זה אנושי, זה קיים.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (12): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור האחד עשר: לא תבגוד]

     

    יש שבר בברית. לא בברית המילה. לא בברית הנישואין היהודית. יש שבר בברית בכל העולם כולו – איך מנהלים מערכות יחסים מחויבות?

    באופן קצת גס אפשר לומר שהברית של הדור הקודם הוגדרה בשאלה "מה צריך לעשות"? התחתנת? אתה צריך להביא פרנסה. אתה שכיר? צריך לוותר על העקרונות שלך. אתה קשור אל התורה? עליך להיאבק ברצון שלך לחופש, ולהתמסר לחובותיך הדתיים[1]. במובנים רבים המשמעות של הברית היתה "וויתור למען הקשר".

    אבל הברית שעבדה עד כה כבר לא יכולה לעבוד. העולם אינו מסכים להנחות היסוד הללו. הוא אינו מוכן לבחירה הכואבת שבין שמחה למחויבות, שבין קשר עמוק וארוך טווח לבין הלב.

    מצד שני, העולם גם אינו מעוניין לוותר לגמרי על הברית, הוא מבקש עדיין נתיב אל המחויבות והנאמנות. נוצר סכסוך פנימי שנראה בלתי פתיר.

    כדי לפתור את הקונפליקט הגיע הזמן לחדש את הברית ולהגדיר מחדש למה התחייבנו כשחתמנו על הברית, ומה היא הפרת ברית. זהו רגע עדין, משום שלפחות ברגע הראשון, החידוש הזה נראה כמו בגידה.

    מחויבות – למה בדיוק?

    למה אתה מחויב?

    המילה "מחוייבות" משולבת באופן שנראה בלתי ניתן להפרדה באובדן החופש. ה"גיבור" של הברית הוא זה אשר וויתר על החיות, על התענוג, על החופש ועל המרחבים למען הברית. הוא התייצב והתקבע, אבל הוא לא לגמרי פה. הוא עושה את "מה שצריך" אבל בפנים הוא וויתר. בחוויית הוויתור והאובדן הזו יש מימד של עבדות שמולידה כעס ותסכול.

    ומה אם הסתירה הזו לא הכרחית? מה אם יימצא עבורך מודל של ברית שמעצים את החירות, ומגדיל את המרחבים? היית רוצה דבר כזה? הוא יזמן עבורך מחויבות מסוג שונה.

    "האם אני מחויב לדבר הנכון?" שאל את עצמך אם כך.

    בשפה דתית, להיות מחויב פירושו להיות עבד. אך האם אתה עבד ה'? או עבד של משהו או מישהו אחר? אולי פרעה? אולי אליל? אולי אדם? אולי תפיסות חברתיות? אפשר שמידה נפלאה כמו מחויבות עברה עיוות שגרם לנו למסור את כוחות חיינו באופן לא מדוייק?

     

    נציע כאן מחויבות מסוג קצת שונה. מחויבות עמוקה למצוא חופש ולהיות בנוכחות. החופש העמוק שנוכל למצוא בתוך הברית מצריך עמל אבל הוא עשוי לפתור את הקונפליקט המדומה שבין מחויבות לחופש ותענוג. מעתה, "הגיבור" של הברית יהיה זה אשר התחייב למצוא את הדרך להגיע לעומק הקשר ולפתור את הסתירה שבין מחויבות לחופש. לפני הכל ראוי שנצייר את זה בתור אידיאל, ונתחיל להאמין שזו אפשרות קיימת. ולאחר מכן, ראוי שנגדיר זאת כבקשה סבירה ואפשרית לביצוע עבור כל אדם ולא עבור אליטה מורמת מעם. האם זו חומרה או קולה? ישפוט כל אדם לעצמו. כך או כך, העולם כבר שם. הוא אינו מחכה שנסכים.

    הייאוש שמתחזה לברית

    האם זה אפשרי בתוך הברית? מה אתה אומר?

    זו אחת השאלות שאדם צריך לעמוד מולן בכנות. ייתכן שכאשר תעשה זאת תמצא בקרבך ייאוש סמוי. חלק בתוכך שלא מאמין שזה אפשרי. אולי תגלה שהמצאת תיאוריה של "גבורה" על עמדה של לב שבור ומיואש. זו אחת הסיבות שעומק הברית נותר לא פעם בתור תיאוריה. "האם אוכל להצליח בזה? האם שווה לי לצאת לדרך? האם יש סיכוי?" אתה שואל את עצמך. ואולי הייאוש ענה מקרבך שאי אפשר. אתה לא לבד. אנשים רבים נוקטים בוויתור המיואש – "תתבגר, אתה לא בן שמונה עשרה, צריך להתפשר". לפעמים ההתבגרות המדומה הזו היא בסך הכל צורה מחוכמת של ייאוש. ייאוש במערכות היחסים שלנו עם החיים הוא סוג של כפירה, כפירה בטוב האפשרי כאן בעולם הזה,  כפירה באפשרות לקיים ברית חיה.

    המחויבות להתחדש

    אז התחייב.

    התחייב לא לבחור אף פעם בחירות ישנות.

    התחייבי לבחור כל פעם מחדש להיות פה.

    נכון, שטוף כלים, הנח תפילין, טיילי עם הכלב.

    אבל התחייבי לבחור בחייך מחדש.

    אם לא תעשה את זה, אתה מפר ברית.

    אתה כאן כי חתמת על החוזה לפני עשר שנים? אתה מפר ברית. בחוזה שחמת עליו היה כתוב שאתה מחויב להיות כאן כאדם חופשי[2]. נכון שאף אחד מאתנו לא מסוגל להיות בעמדה הזו בכל רגע נתון אבל בל נשכח לנוע לכיוון, ולשים לב כאשר איבדנו את הדרך. בל נהפוך את ההתיישנות לאידיאולוגיה ונצייר אותה כמעשה גבורה. "אייכה?"

    הנה, לפניך תוספת לנוסח הכתובה, כדי לוודא שאתה חותם על הדבר הנכון:

    הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב לפתוח את הלב, יותר ויותר כל יום. אני מתחייב להפתיע. להיות מופתע ממך. אני מתחייב שלא לדמיין שאני כבר מכיר אותך ויודע מי את. אני מתחייב לעזור לנו להשתגע. אני מתחייב לעמוד מול החסרונות שלי באומץ. אני מתחייב להאמין בך תמיד. מתחייב לעזור לך לגדול. לא לוותר לך. אני מתחייב שלא לפחד לריב. אני מתחייב לא להתחבא מאחורי הפרנסה. אני מתחייב לבוא הביתה כנותן ולא כמקבל. אני מתחייב אלינו. אני מתחייב לא לפחד ממך. אני מתחייב להפסיק לפחד מהרגשות שלך. אני מתחייב לשדר לך שבלי האור שלך הבית שלנו מת.

    הכי חשוב. אני מתחייב אף פעם אף פעם אף פעם לא לשדר לך שאני איתך כי אני "חייב".

    האם זה לא מעייף לחיות כך? ייתכן, אבל בדוק ותמצא שלחיות חיים ישנים הוא לא פחות מעייף. וחוץ מזה, התחייבת…

    זהו בתמצית סוג מערכת היחסים שמבוקשת בינינו לבין החיים, בינינו לבין ה'[3].

    יראה – האפשרות שהקשר יסתיים

    האפשרות שהקשר יגיע לסיומו מייצרת רגש בריא בתוך הקשר. הרגש הזה נקרא "יראה". כדי לעורר יראה בריאה חייבת לעלות מחדש אפשרות הבחירה ובאופן הדדי לשני הצדדים – האם אתה רוצה להיות כאן?

    חותמים מחדש על הברית. רגע. איך אפשר לבחור מחדש, והרי התחייבנו להיות פה לתמיד? שים לב. התחייבת להיות פה לתמיד כבוחר מחדש ולא רק להיות פה לתמיד בגופך. איך עושים את זה? זו באמת שאלה. זו עמדת נפש שמצריכה נשיאת הפכים. היא מצריכה מחויבות לתיקון ולתנועה.

    התחייבת להשתנות. להיות בתנועה. וגם בן הזוג שלך התחייב להשתנות ולהיות בתנועה. אם אתה לא מרוצה מהמצב הקיים בקשר, אז השאלה "האם אתה רוצה להיות כאן?" תניע אתכם לשנות משהו ולנוע קדימה, להעמיק את הברית. שים לב, שכאשר באמת מציבים לפניך את אפשרות הבחירה, מתחדש הרצון והחופש.

    והרי חופש זה מה שרצית, לא?

    ילדת ילדים. בהתחלה רצית בזה. חלמת על זה. אבל עם הזמן, מתחילה להזדנב בך החוויה שעכשיו אתה "צריך", ו"מוכרח". שעכשיו כבר עלית על רכבת ואין ממנה חזרה. נסה לחדש את הברית. נסה לבחור בילד הזה מחדש ברגע זה ממש ותראה שהשכינה חוזרת מייד להתגלות. האהבה חוזרת לתוך הקשר. היכולת של האור האלוהי להתגלות בחייך תלויה בבחירה הפנימית שלך עכשיו להיות פה. לפני שאתה יושב עם הילד שלך לארוחת הערב, בחר מחדש להוליד אותו, בחר להיות איתו. אל תהיה כאן כי אתה "צריך", וכי "זה מה שעושים פה". בכל רגע שתעשה זאת לגבי החיים, תקבל אור במקום. יותר מזה, לזה בדיוק התחייבת.

    המחויבות לנוע

    ברית היא תנועה. לא מצב סטטי. ממה אתה שואב הנאה? מההגעה או מהתנועה? מההעמקה או מהביטחון שביציבות המדומה?

    אתם רוצים לברוח. נמאס לכם מהשממון. נחליף מקצוע. נחליף אישה. ננסה דת אחרת. סלולרי חדש. ואולי ככה. ואולי ככה. מקננת בנו תשוקה עמוקה לתנועה. נפש שנחנקת מן השעמום. אבל אפשר. אפשר לטעום התחדשות אמיתית. יש מי שמחליף מקצוע פעם בכמה שנים. יש מי שמחליף את התפריט שלו. אין בכך פסול עקרוני. לפעמים אדם יודע שהגיע זמן לזוז ממציאות חיים מסויימת. אבל למעשה, ברוב המקרים הנפש לא תקבל את המזון שלה בצורה הזו. התנועה טמונה בפנימיות. החוויה החיצונית לא יכולה לספק את חוויית התנועה אלא תחליף עמום ומאד משעמם שלה.

    האדם עומד מול האוכל הקבוע, מול העבודה שלו, מול אשתו ומול פרשת השבוע שחוזרת על עצמה שוב ושוב – "אוי לא, שוב הסיפור הזה". זה נראה לך ישן ואתה צודק. אם לא תחדור מעבר למעטה החיצוני תמשיך להרגיש את הסטטיות, את החיים שלך חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה. דף החיפוש של גוגל מחליף את התמונה מידי פעם בפעם כדי לייצר תחושת התחדשות מדומה אבל בתוכה יש טעם של מוות. הפנימיות נמצאת בתנועה כל הזמן, אינך צריך להחליף את התפאורה. אפשר לעבוד באותו מקצוע שאביך עבד ולחוות התחדשות. אלו לא סיסמאות. אם אתה זז, החיים זזים איתך. אם אתה משתנה מבפנים, הפרשה משתנה איתך. אינך צריך להחליף את המילים שלה כדי שהיא תתחדש. זה מצריך עמדה של תפילה מתמדת, בלי לנסות להחזיק ולהפוך את החיים לסטאטיים.

    מידת רוחק להתקרבות נכונה

    בברית של ה' עם האנושות יש מימד שמפריד ביניהם וקובע ביניהם גבול[4]. היא קובעת היכן מתחיל והיכן נגמר כל אחד מבני הזוג ועל שם העובדה שהיא מפרידה בין בני הזוג היא נקראת "כריתת" ברית[5].

    אחרי המבול, מתהווה שלב חשוב בברית הזו. הבורא מודיע שמכאן ואילך לא יפלוש למרחב של הבריאה באופן בלתי מוגבל. עד אותו הרגע, הבורא יכול היה לפרוץ את גבולות הבריאה ולשדד אותם[6]. מכאן ואילך מתקיימת מידת רוחק בריאה וגבולות מוגדרים. אין הכוונה לפירוד, אלא למידת רוחק להתקרבות נכונה[7]. זו המידה המאפשרת ייחוד ודבקות, והיא מצילה מן הערבוב המקולקל.

    ערבוב הוא סוג של פגם הברית. עיוות במערכת היחסים שבו אין מרחב שבן הזוג לא יכול להיכנס אליו. מצב שבו המרחב של הזולת פרוץ. היא יכולה לדבר עם חברות כרצונה והוא יכול להתלבש כרצונו גם אם יש לו טעם גרוע. ההפרדה הזו מאפשרת לשני הצדדים התפתחות נטולת פחד. אם נחזור לסוגיית המחויבות, בדרך כלל מבינים שכדי לשמור על הברית כל אחד מבני הזוג מחויב לצמצם את מידת ההתפתחות שלו ואת השינויים שהוא עובר בחיים. זו צורה נפולה של מחויבות. יש לנו צורך להחזיק בבן הזוג, להכיר אותו וכך לדעת למה לצפות ממנו. "אני כבר מכירה אותך". "ידעתי שתגידי את זה". וכך, ההצמדות של כל אחד לתפקיד המוגבל שלו מספק מחויבות מדומה עבור הזוגיות.

    במחויבות מעמיקה, אתה מקבל על עצמך לשחרר את האחיזה הזו, מקבל שלא להכיר את בן הזוג. את מזמינה אותו להפתיע אותך ולגלות לך עומקים חדשים. את שמחה כאשר הוא יוצא מהתפקידים שהוגדרו לו. כל אחד מבני הזוג מתחייב להתפתח תמיד ללא פחד. הוא מתחייב שלא להניח לפחדיו של הזולת לעכב אותו מ ההתפתחות. הוא מתחייב להתגבר על פחדיו שלו ולעודד את הזולת לגדול.

    לכל אחד מכם יש את המקום שלו. הוא אינו נבהל מן התזוזות של בת הזוג. בברית חתמתם שאף אחד לא ימעל בתפקיד שלשמו ירד לעולם. לעיתים התפקידים מתנגשים וזה בסדר, גם אם זה לא נעים.

    הברית הזו דורשת אומץ. היא דורשת אמונה. אמון שכאשר בן הזוג ישתנה, העולם יהיה טוב יותר[8], ובתקווה גם מערכת היחסים בינינו. הפסקת ההתפתחות, הפסקת הגדילה, הניסיון לצמצם את הזולת ולכווץ אותו, כל אלו הם מימדים של פגם הברית.

    האם תעלה על הדעת שכזו היא מערכת היחסים שלך עם ה'?

    ויהי מה

    מה שנאמר כעת, הוא לכאורה ההיפך מנקודת הבחירה והחופש שהדגשנו עד כה. הברית נתפסת לעיתים כמעין חוזה שיש בו מעין "אם – אז". אם תתנהג כך אעניש אותך. אם תתנהג כך, איטיב איתך. אך הברית איננה חוזה בחנות. ברית היא המוכנות להיות כאן בלי תנאים ולמעלה מכל הנסיבות – אני איתך ולא משנה כיצד תתנהג מחר או כיצד תראה. שני הצדדים חותמים על המחויבות הזו למעלה מן התנאים.

    למשל, אנחנו בוחרים בבן זוג. נדמה לנו שהוא יהיה אדם מסוים ולאחר זמן הציפיות שלנו לא מוכיחות את עצמן. אזי אנחנו מתאכזבים ומוותרים מבפנים. כביכול אנחנו מאמינים שבאמת טעינו. זהו פגם הברית מסוג אחר מזה שציינו עד כה ותיקונו, להאמין בבן הזוג שהוא הרבה יותר ממה שחשבתי כאשר בחרתי אותו למרות מה שנראה לעיניי. אפשר בהחלט שמתוך האמונה הזו הוא אכן יהיה מה שביקשנו שהוא יהיה[9]

    להישאר ולעמוד מול החושך

    הברית מאפשרת לפגוש את האור שבתוך החלקים החשוכים. כלומר, המפגש עם בן זוג בנוי קודם כל מהמפגש עם חלקיו היפים, המוארים. אבל בבוא העת אנחנו נפגשים, לא לגמרי בבחירתנו, עם חלקים פחות יפים של מערכת היחסים.

    וכאן מצויה צומת. ללא הברית, הבחירה המתבקשת היא לקום וללכת. הברית משאירה אותנו כאן. אבל כשאני אומר "כאן" אני מתכוון שיש צורך בנוכחות ממשית והתמודדות עם הקושי שעולה. זאת כדי להבדיל מפגיעה סמויה בברית, שמתרחשת כאשר אדם בורח מבפנים. את גופו ומעשיו הוא אמנם לא הביא אל מחוץ למערכת היחסים אבל את הנוכחות ואת האישיות שלו כן.

    שמירת הברית מצריכה את האמונה העמוקה שעוד עומקים של טוב עתידים להתגלות אלינו דווקא מתוך הנקודה החשוכה במערכת היחסים. אם מתחיל הספק לכרסם, ועולה לו חוסר הוודאות – "אולי טעיתי בסחורה, אולי התבלבלתי" עלולה להיאבד היכולת לפרוץ אל המרחב.

    האם מדובר פה באובדן החופש? ממש לא.

    אדם שאינו חופשי יברח. הוא חופשי להיות רק במקום שנעים לו. במקום של האור הגלוי. אבל את האור הגנוז לא ימצא לעולם. כרגע הוא מחויב לברוח מנעימות לנעימות מבלי למצוא את החופש שבפריצת החסימה, החופש לגלות את האור העליון עוד יותר שמסתתר בתוך החושך הזה. לחופש הזה זוכים רק בעלי הברית. אלו שמוכנים להתחייב להיות כאן ויהי מה.

    לחלק הזה במערכת היחסים מתכוון ה' כשהוא אומר "לא מאסתים ולא געלתים להפר בריתי איתם"[10]. אני יודע שעתידים להיות הרבה שברים במערכת היחסים ובכל זאת איני מתכוון לעזוב. אני אהיה שם גם בתוך המשבר, כדי למצוא יחד את האור שגנוז בתוך הטעות ובתוך הפגיעה. הברית תאפשר להפוך זדונות לזכויות, להפוך את החלקים הפחות יפים של הקשר להיות החלקים העמוקים ביותר שלו.

    הברית מעניקה את הביטחון לצאת אל הלא נודע. הביטחון למצוא חופש. הביטחון לרקוד ביחד ולהשתנות. אני לא מתכוון לעזוב אתכם אף פעם.

    ואם כי יש בזה משהו הפוך מן המימד שהדגשנו למעלה, ההופכיות הזו הכרחית. שני חלקיה של מערכת היחסים מזינים זה את זה. כדי להתרחב ולפרוץ צריך צמצום. גבולות גזרה. היכולת לשבור קירות מצריכה עוצמה וזו מתאפשרת רק כשאין בריחות אנרגיה במערכת. יש רגע שבו החיכוך עולה, הקושי כמעט בלתי אפשרי, פריצת המחסום נראית רחוקה מתמיד. ואז, העיניים בורחות החוצה. הלב מבקש מפלט. הדמיון מספר על מקום אחר שבו זה אפשרי. האישה מתפצלת לשתיים. האחד איננו. כאשר אדם לא יודע היכן הוא, כל כוחות הרצון שלו מתפזרים ומאבדים מעוצמתם. הברית מונעת את הפיזור ומאפשרת את העוצמה.

    יש בנפש חלקים רבים. תיקון הברית פירושו להביא יותר ויותר חלקים מנפשנו לתוך מערכת היחסים. עמוק בתוכנו אנחנו מחפשים את החופש ואת המרחבים. הצורה המעוותת לחפש את החופש הזה היא לתת לנפש שלנו לשוטט בכל מקום ועם כל אחד. אבל כדי למצוא את החופש להביא את כל כולנו לתוך מערכת היחסים האחת, אנחנו צריכים מסירות נפש.

    הביאו את כל חלקי האישיות שלכם לתוך הקשר. אל תשאירו חלקים בחוץ. לא מדובר על חוסר האפשרות לצאת לבלות עם חברים. אבל לא להשאיר חלקים מעצמכם שאותם אסור להביא לידי ביטוי בתוך הקשר. שאין להם מקום אמיתי. אחרת, זהו המתכון לבריחה ולהפרת הברית. פיצלתם את עצמכם לשניים לפחות. היי פה כולך, במוח, בלב, בגוף.

    התפילה היא זמן שבו מתקנים את הברית שלנו עם הבורא. החלקים שלנו שנמצאים בחוץ, הם פגיעות בברית. בסבלנות, מתפילה לתפילה, אנחנו מביאים את נפשנו כולה לתוך המפגש[11]. בכל פעם תוכל לומר על עוד מקום בנפשך – אכן, יש ה' גם במקום הזה, ואנכי לא ידעתי.

    מובן שחלקים מתוכך שאינך יכול להביא לתוך הבית, אפשר שאינך יכול להביא גם בפני עצמך. קולות לא מדוברים בקרבך. רצונות שלא סיפרת לעצמך על קיומם. חלומות אסורים. תיקון הברית מבקש את האמונה שתוכל להביא את כל כוחות נפשך לכאן. זו המחויבות שלך. אל תתן לתפילה שלך לברוח החוצה.

    פירוד רשויות?

    הסתירה שבין העונג, החוויה והחופש לבין הברית הוא פירוד רשויות. כביכול יש שני אלוהים, שכל אחד מהם ברא סוג אחר של עולם – האחד ברא את המחויבות, המשפחה, התורה והיציבות. השני ברא את הפראות, ההפתעה, ההתחדשות, והתענוג. עד ששני החלקים הללו בעולמנו לא ימצאו דרך להתאחד, לא יהיה שלום בנפשנו. אנחנו פוגשים את המתח הזה בכל המרחבים של חיינו – בתורה, בפרנסה, בהורות. בכל מקום. ייתכן שהמקום השורשי לאחד את הפירוד הזה הוא הזוגיות.

    הרבה דברים בעולם שלנו צועקים לכאורה שיש שני אלוהים. זוג שמצליח לחיות מתוך מחויבות חופשית הוא זוג שמהווה עדות לכך שה' אחד. החיים שלו הם גילוי והוכחה לזה שיש ה' אחד. ילד שזכה לראות את אביו ואמו חיים איחוד למרות כל העליות והמורדות הוא ילד שזכה לאמונת האחדות.

    ולכן, המקום שבו בני זוג מתייחדים, רבים, נפגשים ומתרחקים היא פעילות רוחנית במלוא מובן המילה. העבודה לבניין הזוגיות היא סוגיה קשה, דווקא משום שמדובר במאמץ לייחד את הקב"ה והשכינה, את שני הפנים של האינסוף.

    חקוקה על ליבם

    זה נכון שבברית יש מימד של מאבק, לפחות בשלב מסוים. הדברים לא מתיישבים על הלב באופן טבעי. אבל המצב הזה אינו תמידי. יש מקום לצפות לברית נטולת מאבק או לכל הפחות לברית שהמאבק הוא לא המאפיין המרכזי שלה:

    הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה'; וְכָרַתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה–בְּרִית חֲדָשָׁה.  לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם–נְאֻם-ה'. כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-ה', נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם.  לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה':  כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-ה'–כִּי אֶסְלַח לַעֲוֺנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד. (ירמיהו לא)

    מי שיעבוד יזכה לזה שהברית תקבל טעם של חופש. הסתירה בין הלב לבין הברית מתיישבת. נעשה שלום. תוך כדי תהליך, אין ספק שהמעבר לעומק הברית נושא פחד. אין הבטחות. כל אחד מבני הזוג מעניק לשני הבטחה אבל לא יכול לצפות שהיא תהיה הדדית. ברית נותנים ולא דורשים. אם כי אפשר להזכיר. הדרך לשם מצריכה עמל. לא סבל מהסוג שהתרגלנו לקבל בתוך הברית שלנו, אבל יש בה מאמץ לא פחות גדול. המחויבות שלכם היא להשקיע בזה. לדאוג להקדיש לזה זמן. להיות עסוק בזה. לחשוב על זה:

    "איך אני מעמיק את הקשר? איך אני מתפתח? איך אני משתחרר?"

    ואמנם, יש הרבה עונג במסע הזה. לאורך הדרך חלקים בתוך הברית הופכים להיות מעמל לשכר. החלק הזה ביניכם כבר אינו מצריך כל כך הרבה עבודה. לפעמים, כאשר היא משתנה אתה כבר לא צריך לנשום כל כך עמוק. לא בכל פעם שמשהו בקשר זז ממקומו הרגיל תצטרך לשחרר אלף פחדים. למשל, כשאתה יוצא ליום שלך, במקום להאבק ללא הרף בניסיון להפוך את היום שלך ליום שתכננת שיהיה תוכל לקבל את העובדה הזו במידה של הבנה. ההתחדשות עשויה להפוך להיות טבעית ואולי אפילו מענגת.

    אסור, אסור?

    להתענג, לעוף, להשתגע, להשתחרר.

    לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי!

    מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה.

    חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.

    תאוות זה לא חיים.

    תאוות זה כן חיים.

    אני מברך את עצמנו שייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה.

    ברית מגבירה חיים.

    ברית זה עוד יותר תענוג.

    ברית זה חופש.

    ברית בלי חופש זה פגם הברית.

    ברית בלי תענוג זה פגם הברית.

    ברית בלי שגעון זה פגם הברית.

    _____________________________________________________________________

    [1]טקסט של הרב קוק על החובה ולא החפץ. שמראה את הסתירה הזו לכאורה.[2] רבי נתן הלכות תפילין זקנה דקדושה.

    [3] ראה יהושע וחידוש הברית, פרק . יהושע אומר – עזבו זה תיק. אין לו סבלנות. יש דרישות אין סופיות. אין לו סבלנות לשטויות שלכם. אם אתם תבגדו בו תהיה לכם כליה. העם אומר, רוצים. עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה' לעבוד אותו. מה פתאום הוא מאפשר להם לבחור מחדש הרי נחתמה ברית בסיני.

    [4] לימוד על הברית עם נוח.

    [5] מקור ממניטו על הבריאה כיציאה חוץ מן הבורא

    [6] הקבעון של הטבע ומידת הרוחק עלול להיות לשימוש. הבטחון שהגבול לא יכול להפרץ עלול להוביל גם אל הקלקול. וזהו מה שה' מערער עליו במכות מצרים.

    [7] להסביר את המושג של ימימה כאן. ואת מושג הערבוב.

    [8] הרב קרליבך על ההינומה.

    [9] דוגמאות – עם הילדים. בן זוג. עבודה. סיפורים. החופש שלא. החופש לעשות מה שבא לי. טל מקבוצת הימימה. סיפורים לפני השינה לילדים.

    [10] לימוד על המקור הזה

    [11] הרב אברהם יורוביץ.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • על הקשר בין תשעה באב למחאת הלהט"בים

     

    בוקר טוב. שבוע טוב.

    טוב.

    אז מה זה ה"טוב" הזה? האם יכולתם להסביר לחייזר את משמעות המילה "טוב" בקלות? נסו רגע.
    טוב היא מילה שאנחנו משתמשים בה המון, מעין צפירת הרגעה פנימית, ההיפך מרע ואולי הסכמה שהכול בסדר.

    והנה יום ראשון, ה-22 ליולי לשנת 2018 (למעשה עשרה באב), התחברו להם שני אירועים שונים בתכלית – צום ואבל תשעה באב מחד – ומחאת הלהט"בים מאידך. כמו מים ושמן. האם אפשר לדמיין אירועים ואוכלוסיות שונות יותר?

    ובכל זאת בחיפושי אחרי המשותף, עולה ביטוי אחד מיד, בלי צורך להתעמקות ותחקיר – שנאת חינם.

    אני לא יודע מספיק על תשעה באב, יודע שמדובר על חורבן בית המקדש, על סופה של תקופת בין המיצרים – ובעיקר מכבד את זכותם ורצונם של אלו שרואים ביום הזה יום קדוש ועצוב. אני עדיין לא מבין למה כ"כ הרבה מקומות חילונים סגורים ביום הזה (וכן, שמעתי על עניין כבוד ורגישות לרגשות הדתיים, מתי זה יקרה גם בכיוון ההפוך?) וקראתי שאומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני כן חושב שזה הסבר וביטוי שמאחד ומעביר מסר חיובי לעתיד, לא עוד שנאת חינם, לא עוד שנאה ללא סיבה.

    ואם אנחנו מדברים על שנאת חינם – כמה מילים נוראיות נאמרו לאורך השנים על הקהילה הלהט"בית. כמה רבנים וחברי כנסת וסמוטריצ'ים שעכשיו צמים ומתענים, חוטאים כל השנה באותה "שנאת חינם" במילים ובמעשים שלהם. ומה חטאה של אותה קבוצה של אנשים שמרגישה ונמשכת אחרת, שרובה ככולה תורמת לחברה ולמדינה (ע"ע חרדים) – והשנאה אליה מדהימה, ללא סיבה. רק כי הם אחרים ושונים בנושא אחד. וזה מעורר אצל הרבה אנשים פחד. וכידוע פחד+בורות = שנאה. ובאמת שזו שנאת חינם (ולא, התערטלות של משתתפים במצעד הגאווה היא לא סיבה, היא תוצאה של רצון להקצין את חופש האדם וחירותו).
    ומישהו יודע מה נסגר עם פרשת הירי בבר-נוער? תשע שנים ועוד לא תפסו את הרוצח?…

    ועוד כמה מילים על חוק הפונדקאות. נשאלת השאלה אם פעולת הפונדקאות לכשלעצמה היא מוסרית, במקרים רבים ניצול עוני וחולשה של אישה, כדי להשתמש בגופה כרחם להשכרה. אני לא נכנס כאן לסוגייה הזאת, אלא לעצם האפלייה המקוממת – למי מותר ולמי אסור להשתמש בשירות הזה. איך יכול להיות שמדינה וממשלה מושחתת (היום ותמיד) יכולה לקבוע לאנשים פרטיים מה הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן (ילדים ומשפחה) – כשברור שהאינטרס של המדינה אינו אובייקטיבי, אלא ניזון מאינטרסים כלכליים, הישרדותיים ופוליטים. בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להחליט בשביל הפרט מה לעשן ומה לא, מה לשתות ומה לא וכן, איפה ללדת וגם האם לחסן או לא (ואני לא מרחיב כאן את הדיון, רק מדבר על העקרון).

    (ואף מילה הפעם על חוק הלאום, אסדות הגז ועוד מלאן עניינים שצריך לשבות ולצעוק עליהם!)

    אז חברי הלהט"בים וגם אלו שצמים עכשיו – מאחל לכולכם המון אהבת חינם וקבלה ומחשבה על האחר וחיים חופשיים ומלאים בטוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (9): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השמיני: הורות בטעם גן עדן]

     

    אלו ימים של געגוע לבתים ומשפחות שבהם שורה אלוהות – משכן, מקדש – ממש בבית שלנו.

    רוחות משונות מנשבות היום בעולם הזוגיות. רצון עמוק לאהבה עליונה לצד שבר עמוק ביכולת להתחייב ולהיות. ביכולת לעמוד יציב בגבולות הבית. אם תרצו, קראו לזה בתים חרבים. חורבן הבית. וכשהקירות של הבית שבורים, השכינה האלוהית נוטה להסתלק.

    לצאת לגלות.
    בזמנים כאלו נהגו החכמים לחשוף סודות, קסמים עתיקים, דווקא כי בחוץ משתולל השיגעון. אחד הסודות הוא מה שמתרחש בקודש הקודשים של הזוגיות.
    וכך מספרים זקני השבט – שבחדר הפנימי ביותר בבית, גנוזה נקודת פלא עטופה בקליפה של זלזול.

    שניים, זכר ונקבה, מבקשים להפגש. הם צועדים זה לקראת זה,
    אבל דבר מה לא מאפשר להם להתקרב עד הסוף.
    נקודה חסומה, לא מובנת. גשר שצריך לחצות.
    על פתח הגשר, משני צידיו, עומדים שומרים ולא מאשרים חצייה.

    אחד מהם הוא הזלזול. הקטן. הגדול. הסמוי. העדין. זלזולון קטן.
    במה שמיוחד אצל האחר. במה שבן הזוג זקוק לו.
    יהירות קטנה, שמסתירה חוסר הבנה עמוק,
    שמסתירה אוצר.

    למשל, מה העניין שלו עם כבוד? למשל, מה העניין שלה עם חום? אבל זה רק למשל.
    וצריך שכל אחד יבדוק לעצמו באיזו נקודה מסתתר בקרבו זלזול קטן בבן הזוג?
    ואז ישאל את עצמו עוד –
    אולי דווקא שם מחכה לי אוצר?

    את מה שלא נכון שהאחד ידרוש
    טוב יהיה שהשנייה תתן.
    את הדבר שלא בריא שהאחת תתעקש
    יהיה נפלא מאד אם האחד יעניק.

    וכמה שזה עמוק ודורש התמסרות לתת דווקא את הדבר
    שכל כך לא מתקבל על לבך ועל דעתך.

    "ולמה שבן אדם ירצה דבר כזה?" כן אבל דווקא היא רוצה.
    אז תן לה למעלה מן הדעת.

    ותראה שפתאום, כמים הפנים לפנים,
    מתרחשים כמה קסמים.
    למעלה מן הדעת, גם היא מעניקה לך את הדבר שביקשת.
    ממלאת את המשאלה העתיקה.
    אמנם לא מבינה אבל רוצה שתשמח
    ואחר כך,
    ממש ייתכן שתפתח דלת סודית בלבך,
    ומתוכה תפציע משאלה גנוזה שלא ידעת על קיומה.

    אתה מבין שבעומק הלב, גם אתה תמיד רצית את מה שהיא בקשה.
    האוצר שלך התגלה, כי נתת לה בלי להבין.
    ממש בבית שלנו, בחדר שאף אחד לא נכנס אליו,
    התגלה אור אלוהי גנוז.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (10): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור התשיעי: הקסם העתיק של הזוגיות]

     

    לבני זוג שמורה הזכות להתחדש, להתקרב ולהיפגש זה עם זה בכל שנה יותר בעומק.

    זהו התהליך העוצמתי שנקרא במסורת היהודית 'תשובה'.

    לצערי, עבור רבים החגים מציינים עדיין את רעיון תיקון ה'לא בסדר'. ה'חטאים'.
    אז קודם כל נתקן יחד את הכותרת המנטאלית שלנו עבור החגים ונכתוב שם – 'השנה, זה יהיה עוד יותר עמוק'.

    היום רצוני לדבר על האפשרות הגנוזה בחגים במיוחד עבור בני זוג. כי תשובה עושים בשניים. ולכן הכותרת תהיה – 'השנה הזוגיות שלנו תהיה אפילו יותר עמוקה'.
    מציע אני לפניכם מבנה קטן לעבודה. מבט זוגי. פשוט אבל עמוק. שיביא אתכם לקראת שנה חדשה בזוגיות.
    לקראת חגים בעומק המפגש פנים אל פנים.

    עצירה

    החגים מתחילים בעצירה. בהרמת בלם היד. ביצירה של מרווח קטן של נשימה בין יום ליום שבו אפשר לייצר תנועה. רק לעצור. זו כבר תחילתה של תשובה.
    להיות לרגע אחד בתוך השקט. להיות פנימה במקום החוצה.

    מה שלומנו?

    היכן אנחנו בעולם? מה שלומנו? אייכה? ואיה אשתך?
    בכל הריצה שהחיים כופים עלינו יש בתוכנו מישהו שרוצה שפשוט ישאלו אותו מה שלומו.
    אז שנינו עוצרים ושואלים כל אחד את בן זוגו. 'מה שלומך? אבל באמת. מה שלומך?'

    סוף שלפני התחלה

    לפני שנכנסת התחלה חדשה לתוך הזוגיות שלנו חייב להיות סוף. סוף לא סגור הוא ערובה לכך ששום דבר חדש ממש לא יתחיל. אז ביחד פותחים את היומן ומסתכלים – מה היה השנה? מה עשינו? מה קיוינו? מה רצינו? מה הצליח וגם מה לא? נקודות של לב קרוב ונקודות של שבר.
    אבל מה שלא היה, מסכימים לאסוף את כל הדבר הזה יחד ולקרוא לו שנה שהייתה.

    שמתם לב פעם להרגלים של אנשים בסופים? 'סופים הם לפעמים געגועים לנחל' אמר נתן יונתן. אבל סופים הם לפעמים נוכחות ישרה מול שהיה בקבלה עצמית וגם באבל. לפעמים הם בריחה. לפעמים הם הכחשה. לפעמים הם לשבור את הכל במעין הרגל לפרק את הבית לפני שהולכים. כל אחד וכל זוג והרגליו.

    אז עומדים ביחד בנוכחות מול סוף שנה.
    פנים בפנים.
    עין בעין.
    ורואים בתוך העיניים של בן הזוג את האור החדש של שנה הבאה מפציע בתוך האור של שנה שעברה נאסף אל עמיו.

    מה אתה רוצה?
    ——————
    בעוד פחות מחודש יזמינו אתכם אל ארמונו של האין סוף ושם ישאלו אתכם בפשטות מה אתם רוצים. זו תמצית ראש השנה. כל ההכנות שנכתבו פה מביאות את שניכם מוכנים לרגע הקסום הזה. הלב נקי. השנה שעברה נשארה שעברה.
    ואפשר פשוט לומר זה לזה –
    אני רוצה…

    ואפילו שיש אלף הוכחות שזה לא יקרה.
    ואפילו שכבר לא מעזים לרצות.
    אפילו שמרגישים כל כך ישנים לפעמים
    ושבורים
    אין ייאוש בעולם כלל.
    מעזים לרצות.

    אז מה אתם רוצים?

    ספרו לי מה זה עשה ביניכם.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close