זוגיות ומשפחה

  • המשפחה המעורבבת שלי

     

    [טלי קבין כהן]

     

    שלום. שמי טלי קבין כהן.

    אני שומעת את הביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ורואה את השסע, הכעס וההקצנה. לכן אני רוצה לספר לכם על המשפחה המעורבבת שלי.

    נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו בישראל. הורי אמי עלו לארץ ממצרים וממרוקו. הורי אבי עלו לארץ מרומניה ומגרמניה. יוצא שאני:  רבע מרוקאית, רבע מצרייה, רבע רומנייה ורבע גרמנייה. והילדים שלי, הם כל אלה וגם חצי תימנים!  כי הורי בן זוגי עלו לארץ מתימן.

    אז מי אני?

    ישראל הראשונה או ישראל השנייה?

    אליטיסטית או מקופחת?

    את מי אני אמורה לאהוב? ואת מי אני אמורה לשנוא?

    אבל גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ומאז ומעולם חייתי בהרמוניה ובשמחה עם כל החלקים שבי. יותר מזה. בורכתי!  זכיתי ליהנות ממגוון עשיר של מסורות, תרבויות, טעמים, ריחות, שהתערבבו זה בזה ויצרו עבורי את הקסם המיוחד של המשפחה שלי.

    את ליל הסדר התוסס והצבעוני שלנו, אנחנו חוגגים כל השנים, בנוסח העדה המרוקאית.

    אצל סבתא ברטה ממצרים אהבתי לאכול פול מצרי, צלי בתיבול מזרחי עשיר ועוגיות מעמולים נפלאות עם קישוטים של סבתא. סבתא ואני היינו צופות יחד בסרט בערבית בטלוויזיה, והיא הייתה מתרגמת ומוסיפה פרשנויות אישיות משלה. הייתה קוראת לי: "יא בינתי, יא רוחי, יא עייני", כינויי חיבה מרגשים שמעלים דמעות בעיניי גם היום. וכשהייתי חולה, הייתה מורחת אותי בערק ועוטפת סביב בצמר גפן שיחמם ויגרש את ההתקררות.

    אצל סבתא אניוטה מרומניה אהבתי לאכול  גפילטע פיש, מרק עוף צח ולטקס משובחות, וחטפתי על הראש בכל פעם שלא סיימתי לאכול את כל מה שהניחה אצלי בצלחת. כשהשתעלתי הייתה משקה אותי בגוגל מוגל מצהוב של ביצה עם סוכר, והצלילים שהתנגנו אצלה בבית היו של יידיש מעורבת בגרמנית מהשיחות שלה עם סבא. כשבאו לבקר אצלנו, תמיד ביקשה שאנגן לה את ה"פור אליז" של בטהובן בפסנתר. למענה למדתי אותו.

    המשפחה המעורבבת שלי היא הבסיס שלי, העוגן, התמיכה.

    כמו המשפחה המעורבבת שלי יש עוד משפחות רבות, אולי רוב המשפחות בישראל.

    אז נכון, השנים הראשונות להקמת המדינה היו שנים קשות. נעשו גם טעויות. אני מבינה ומכבדת את כל מי שנפגע. אבל אחים אנחנו!  ועברו שבעים שנה. מדוע שלא נוכל לחיות בשלום ואהבה בינינו?

    לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו לטובה, מי ייתן ויתגשם בנו הפסוק:

    "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".


    להגיב
  • רני יקיר – מטפל זוגי בפרדס חנה והסביבה

     

    [רני יקיר]

     

    איך לשמור על הזוגיות במהלך משבר הקורונה?

    זוגיות היא מערכת יחסים שזקוקה מצד אחד לגמישות ולשינוי ומצד שני ליציבות וביטחון. כדי להתמודד עם משברים, זוגיות כמו עץ, זקוקה לבסיס עמוק ומסועף ולענפים ולעלים שיכולים להתאים את עצמם לסביבה. הענפים צריכים להיות חזקים וגמישים מספיק כדי להתמודד עם סערות קשות וגם לתת מצע לעלים שבסופו של דבר מזינים את העץ באמצעות פוטוסינתזה.

    משבר הקורונה, תופס את הזוגיות כמו סופת חורף קשה באמצע חום יולי – אוגוסט. תנאי המחיה של העץ משתנים מיום ליום ולכאורה, אין לעץ איך להתאים את עצמו לחום הדורש מצע עלים שיאגור מזון לחורף ובאותו הזמן, סופות החורף הקרות שנכנסות באמצע הקיץ ומאיימות לשבור את הענפים שאינם בנויים להתמודד איתן.

    בחורף העץ משיר את העלים ונכנס לתרדמת. הזוגיות לא יכולה להיכנס לעולם לתרדמת. זו פריווילגיה שלא יכולה להתקיים ביחסים בטוחים. המצע הבריא של זוגיות, הוא עבודה מתמדת על היחסים. העבודה על היחסים מתאפשרת בשגרה, אבל במשבר הקורונה אין שגרה. המציאות החדשה היא, שחוסר הוודאות הוא השגרה החדשה. לכן, זוגות רבים חווים משבר קל עד אקוטי ביחסים.

    מה יכול להיחשב עזרה ראשונה ליחסים הזוגיים?

    כל זוג נכנס למשבר הקורונה במצב שונה של היחסים. חלקם נכנסו אליו בתקופה של "ירח דבש", חלקם בתקופה רגועה, חלקם במשבר נקודתי וחלקם במהלך משבר אקוטי. ככל שנמשך משבר הקורונה, כך כל זוג צריך להתמודד עם הפער בין היחסים שהיו בתחילת המשבר, לבין מצב היחסים היום. זאת, כשהמשבר נמשך ואין צפי מתי הוא יסתיים.

    הכלי הזמין לכאורה לכל זוג, שאינו דורש מיקור חוץ, הוא שיחה יומית. מניסיוני בטיפול זוגי במהלך הקורונה, למדתי שככל שבני זוג מקיימים יותר מפגשים אישיים ביניהם, כך יש הפחתה בסימפטומים של משבר. הכוונה היא בין השאר ליכולת לקיים יחידה הורית עם מסרים משותפים מול הילדים, הפחתת ריבים בנוכחות הילדים, מציאת זמן התאווררות לכל אחד מבני הזוג ועוד.

    כלי נוסף, במהלך השיחה היומית, לברר מה המצוקה האישית של כל אחד מבני הזוג. לפתוח באומץ את השאלה, מהי הציפייה של כל אחד מכם מבן/בת הזוג שלו/ה באותו היום. למדתי במהלך שיחות בייעוץ זוגי, שחלק מהאנשים נוטים להיזהר מביטוי של מצוקה ועוד יותר נוטים להסתיר מה הציפייה מבן/בת הזוג, בשעת משבר.

    כשזוג מצליח, גם אם הוא במהלך משבר אקוטי לשתף את האמת על המצוקה האישית ועל הציפייה מבן/בת הזוג, הסיכוי להפחית את המצוקה והיכולת לתת מענה לבן/בת הזוג עולה במידה משמעותית. זאת, מאחר ואלו נתונים מעשיים שניתן לעבוד עליהם, כאשר המענה הוא בין השאר רגשי.

    איך אפשר לייצר שגרה ויציבות במשבר הקורונה?

    נסו למפות את היחסים שלכם מינואר ועד היום ולדרג את היחסים ממעולים למשבר אקוטי בסולם של 1-10. רישמו בנפרד, באופן אישי על דף מה הדירוג בתחילת החודש. בהמשך, הוסיפו תאריכים משמעותיים למשל תחילת הסגר, מישהו נכנס לבידוד, יציאה לחל"ת, אובדן פרנסה, פתיחה וסגירה של מערכות החינוך ועוד.

    עכשיו השוו את הרשימות. יש לשער שתגלו פערים ביניכם ואולי גם יתגלו אירועים משמעותיים שלא היה ברשימה האישית. כאן מתחילה המשימה הקשה והמשמעותית, שיתוף איך נראה משבר הקורונה בהיבט האישי של הזוגיות. מניסיוני, המשימה היא קשה לא בהיבט הטכני, אלא בהיבט הרגשי. כאן תוכלו מצד אחד לחשוף את הקשיים ומצד שני לגלות את החוזקות שלכם.

    אפשר לייצר שגרה ביחסים הזוגיים, כשאתם קרובים לאמת של היחסים ביניכם. כשהאמת גלויה, תוכלו לבנות שגרה המבוססת על הצורך האישי שלכם, תוך התבססות על המגבלות האישיות. מרכיב חדש במשבר הקורונה הוא חוסר היציבות בשגרת החיים. אם לפני משבר הקורונה, ניתן היה לתכנן פחות או יותר את מהלך השבוע, הרי כיום הדבר הוא לא מציאותי.

    נסו להיפגש כל יום, אפילו לרבע שעה. להיפגש, כוונתי במובן העמוק של המילה. לשתף בכנות, גם אם יש חשש לפגיעה בזולת מה מצבך היום, מה הציפיות שלך ולהתעניין מה המצב של בן/בת הזוג. נסו לתכנן את היומיים הבאים, עם מספר חלופות לתרחישים שכבר צפויים בתקופה זו. גלו גמישות ונסו ככל יכולתכם ליצור יציבות על ידי שיתוף ברגשות ובמחשבות שלכם. המפגש היומי, הוא אחד הכלים הנגישים והיעילים, לשמור על הזוגיות בשגרה ובעיקר בתקופה של חוסר וודאות.

    ליצירת קשר: רני יקיר 050-2461341   |  yakir10@gmail.com   |   אתר   |   פייסבוק   |   שלחו לי ווצאפ

    רני יקיר – מטפל מוסמך שמתמחה בטיפול זוגי, משפחתי ואישי. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ותואר שני בעבודה סוציאלית. בעל ניסיון רב בתיאום הורי, משבר גירושין, טיפול זוגי ממוקד רגש ועוד


    להגיב
  • חופשי זה לגמרי לבד…

     

    מה שלומכם? הכול בסגר?…

    כתבתי המון על חופש באתר הזה. על שגיליתי שהייתי עבד לחופש שלי ועל מובנים רבים של חופש. אבל מעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש חופשי יותר מתמיד דווקא עכשיו. זה בטח קשור לזה שאני חופשי מרגשות אשם שאני עושה את הסגר לבד. ושיש סדר בדברים שהחופש שלי הוא רק לקבל אותו ולנוע בתוך מגבלותיו.

    זהו ליל סדר מאוד סמלי ומיוחד – מצד אחד יש את אלו שלבד (בעיקר מבוגרים). או אלא שהביחד הוא מלכודת אימה עבורם. זה מכווץ את הלב והלוואי שהיה אפשר לעזור ולהיות איתם יותר.
    מצש שני הרבה אנשים יוכלו לחגוג כמו שממש בא להם, אולי ידברו על חופש ואולי יראו סרט ביחד כל המשפחה. יש שיעשו מדורה וכמובן שיש כאלו שיעשו סדר כהלכתו ובשמחה רבה. כולם חופשיים הערב מכבלי המשפחות. עכשיו נשארו הכבלים הפנימיים…

    על הפוליטיקה אין לי מה לומר, רק תחושת גועל עמוקה. שנראה לי שחולקים אותה מילונים ברחבי העולם. תחושת ביאוס שעוברת משם אל הבנקים, שלא עוזרים בכלל למצב אלא מנצלים אותו להרוויח ולכבול אותנו עוד (אל תקחו הלוואות אלא אם ממש חייבים).

    ולגבי המגיפה (של פחד, פאניקה, שחיתות וגם קורונה):

    כמו תמיד מציע להטיל ספק. בהרבה ממה שאומרים/כותבים/שומעים. אולי כדאי לאסוף נתונים ולהגיע למסקנה לבד.
    הנה שני גרפים מעניינים בנושא (מתוך מאמר בשם 'מגיפת הקורונה – תת ניצול של עקומת ההכלה' – נכתבה ע"ח עו"ד רואי קידר):

    בראשון אפשר לראות את התחזיות הקודרות (האם אובייקטיביות?) שהיו לעומת המציאות המטיבה, ובשני שאיכשהו מתו פחות אנשים השנה בשבוע במרץ מבכל השנים הקודמות (פחות מתאונות ובעיקר פחות הגיעו לבתי חולים וחטפו זיהומים שם).

    Makes you think…

    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה...
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה…

    הפוסט הזה הוא גם הזמנה לחשוב על מהו חופש בשבילכם. ולתרגם דווקא עכשיו תחושת חופש.

    תחזיקו מעמד

    חג שמייח!


    להגיב
  • איטליה שלי / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    שמי ניר,
    מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
    תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
    כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

    מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
    איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

    ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
    אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

    איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
    זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
    אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

    לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
    זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
    לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
    הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

    אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

    אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

    אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
    כולכם גדולים ונבונים.
    זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
    אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

    הבטחתי סוף אופטימי..

    היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

    אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

    עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

    אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

    עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 12 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור האחד עשר: ללכת לישון כועסים]

     

    הוא מספר לי אתגרים מהעבודה שלו, משתף במחשבות, ספקות, מורכבויות.
    פתאום אני מרגישה ניצוץ של תסכול, חוסר נחת וקושי להקשיב.

    בדרך כלל יש לי איזו עצה חכמה, דחיפה, תמיכה או חיזוק.
    היום, נאדה.

    מקשיבה לו ומרגישה שידי רפו.
    כאילו אין לי איך לעזור עם התסכול והבלבול שלו.
    מרגישה איך הגוף שלי מתמלא אנרגיה קרבית שהיא לא שלי, לצד אנרגיה של חוסר אונים – איך אני יכולה לעזור עם זה בכלל? מה אני מבינה בזה? זה לא העולם שלי?…

    מרגישה כאילו פג תוקפה של הוויזה שלי להיכנס לעולמו.
    יש רגעים כאלה.

    בדיוק אז, ראיתי מול עיני את הפח שאני עומדת לפול אליו.
    פח של אדישות מטובלת בציניות. מתרחקת ממנו כדי לא להגיד דברים מטופשים.

    והנה עוד פח מוכר עומד פה לפני… פח של עודף עצות, הצפה במידע ופתרונות. הצגת כל הכלים ועקרונות לחיים באושר שאני יכולה להציג על חלון הראווה שלי כרגע.

    שני הפחים האלה הם מתכון לריב בטוח.

    שניהם מרחיקים אותי מהכוונות העמוקות שלי: להיות לו יד ימינו.
    להיות לו קיר תומך ויציב.
    להיות עבורו מעקה בדרך שיוכל להישען עליו ובעזרתו להתקדם.
    להיות עבורו משקפת נקייה להתבונן דרכה במודעות ובתשומת לב.

    אז עצרתי שנייה והרגשתי את כל אותם רגשות.
    חוסר אונים, בלבול, ספקות, תסכול, עצבנות, חוסר שקט וקושי להתרכז בדבריו.
    עצרתי והרגשתי.

    נשמתי ודיברתי את עצמי פשוט. כמו שזה.
    "איזה באסה. אני מרגישה שאין לי איך לעזור לך כרגע, מרגישה שממש אין לי מה לומר או להציע. סליחה. מרגישה שאני לא מבינה בזה ופשוט לא יכולה לעזור."

    הוא הסתכל עלי בהפתעה ורוך… שתק…. וחייך.

    אז במקום ליפול לפחים המפתים,
    ובמקום לשאול בחוסר סבלנות "אז מה אתה רוצה ממני??"

    שאלתי בפשטות ובסקרנות כנה:
    "מה אתה צריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור לך?"

    אמר שלא זקוק לשום דבר מיוחד.
    שאם הוא מדבר הוא זקוק להקשבה, וזהו פחות או יותר.

    אוטומטית רגשות האשמה שלי כבו. הבנתי שלא נדרש ממני כמעט דבר, מעבר להיותי אתו כפי שאני כרגע.
    להיות עבורו משענת, קיר תמך ומשקפת נקייה אני יכולה די בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
    רק מעצם היותי מרוכזת וקשובה. נוכחת.
    ובמקום לנסות למצוא פתרונות שרחוקים ממני כרגע, ולהיות מתוסכלת שאני לא ממלאת את "התפקיד" שלי כמו שהייתי רוצה.
    אני פשוט יכולה להיות. להיות. להיות.

    תקשורת מקרבת זה לא רק לדבר צרכים ורגשות של עצמי.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים לדייק את הצרכים שלהם ממני, ברגעים שונים בחיים.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים להבין איך אני יכולה לעזור להם.
    תקשורת מקרבת זה לשאול- "מה אתה צריך ממני עכשיו? למה אתה זקוק?"
    תקשורת מקרבת זה גם להצליח לומר בכנות-
    "אינני יכולה להיות עבורך כרגע. אני לא פנויה." /
    "מרגישה תסכול כי לא יכולה לעזור." /
    "אני מבולבלת כי אין לי מילים. מרגישה חוסר אונים מול מה שאתה מביא ולא נראה לי שאני האדם שיכול להועיל לך כרגע."
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאהובים למלא את הצרכים שלהם, בעזרתך או בלעדיך

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 11 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור העשירי: השקעות בבורסת הזמן]

     

    הכי שונאת בעולם
    ללכת לישון כועסים.

    זה שורף אותי מבפנים,
    מרגישה חנוקה,
    לא נוח לי בשום חלק בגוף.

    עצם הרעיון פוגע בי
    יותר מכפי שהייתי פגועה קודם לכן.

    זה גורם לי להרגיש עצב, בדידות, תסכול מאוד גדול.
    אני מרגישה חסרת אונים.

    אני רואה את החומה בינינו נבנית
    אבן על אבן,
    מכל נשימה שלך אחרי שהצלחת להירדם
    כשאני בצד שלי עדיין מתהפכת בחוסר שקט.

    חוסר שקט… כן.

    הצורך הכי חזק שלי לשקט, הרמוניה, שלווה
    נפגע בבטן הרכה.

    חסרה לי תחושת הביטחון הזו,
    לדעת שגם אם רבים אנחנו יחד.

    אבל עם הזמן אני מצליחה להבין,
    צעד צעד,
    לאט לאט…
    שהרעיון הבלתי מתקבל על הדעת הזה:
    *ללכת לישון כועסים*
    פשוט מאוד
    מבוסס צרכים אחרים,
    שאינם שלי כרגע.

    צרכים כמו:
    אמת, ביטוי עצמי, נפרדות, מרחב, שקט.

    לפעמים מדהים להבין את ההתנגשות הפשוטה ביותר-
    מה שגורם לך לשקט, הוא בדיוק מה שמפר אצלי את השקט.

    כדי לחזור לעצמי אני זקוקה לחיבור
    ויש אנשים
    שכדי לחזור לעצמם הם זקוקים אך ורק
    לעצמם.
    בשקט.

    ובמקום לראות את החומה נבנית בינינו,
    הוא רואה אותה מתפרקת באותם רגעים בדיוק.

    ולכן הוא מצליח להירדם.
    כשאני לא.

    זו אמנם שפת התמודדות אחרת לגמרי משלי
    אבל אין לי ברירה אחרת
    מאשר לנסות להבין, לתרגם לשפתי,
    ולחכות בסבלנות שיבנה כאן עולם
    אחרי סוף העולם שלי.

    אף פעם אין דרך אחת.
    ותמיד
    האמת נמצאת במפגש הדרכים.

    שם אני רוצה לחיות את חיי,
    במקום בו הדרכים נפגשות.
    במקום בו אין מנצחים וצודקים,
    במקום בו יש רק
    אנשים.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: זהירות הצפה בבית]

     

    לא מזמן הייתי בהופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים.
    אסף אבידן לבדו על במה מפעימה ודרמטית. לא חשוב איפה.
    הוא כמובן סיים את ההדרן עם השיר "Reckoning song", שיר שמדבר על תחושת הפספוס והחרטה שמצטברת לנו אחרי פרידה מאדם יקר.

    תוך כדי השיר הוא דיבר קצת… הרבה…
    וביקש מאתנו לעצום עיניים ולדמיין.
    לדמיין ממש,
    מישהו.

    אחד כזה שכבר לא בחיים שלכם,
    וכשאתם חושבים עליו מתעוררת בכם חרטה.
    אחד כזה שנעלם לכם.
    אחד כזה שהייתם אומרים לו כך וכך, אם רק הייתם יכולים.
    אחד כזה שהיה חשוב לכם פעם, ואולי עדיין.
    אחד כזה שהולך אתכם עד היום, וחוזר בחלומות.

    אז אסף ביקש ממני לדמיין פרצוף.
    לדמיין אותו יושב מולי.

    עלו לי כמה פרצופים
    יקרים
    ישנים.

    הם עלו שם לידו, ליד אסף,
    והם הזכירו לי כמה אהבתי אותם וכמה הם היו עבורי משענת וחיבוק.
    כמה הם הצליחו לאהוב אותי כמו שאני,
    וכמה הם מילאו את ימיי בשמחה וצחוק.

    אסף גרם לי להיזכר ברגעים של חברות פשוטה כזאת,
    שאפשר לדבר בה על הכל.
    להיזכר בימים של ילדות, של תמימות.
    להיזכר בניסיונות ראשוניים של בגרות והתבגרות.
    הפרצופים האלה הסתכלו עלי בחמלה ובגעגוע.

    החרטה החליפה צבעים.

    מאשמה וטינה
    לתובנה,
    להשלמה,
    לאחריות.

    הבנתי
    שהם לנצח יהיו חלק ממני,
    לא רק מהעבר שלי אלא הם חיים כאן איתי, בתוכי.
    הם הפכו אותי להיות מי שאני.

    הבנתי גם את עומק האחריות שיש לי על פרידות מאנשים והתרחקות טבעית,
    אבל גם על הקשרים שעדיין קרובים ופועמים בחיי.

    הבנתי כמה אני מודה להם.
    ולי.

    אם הייתי יכולה לומר להם משהו שלא אמרתי,
    זה את כל זה. ככה.

    אז הנה.

    ואם הייתי רוצה ללמוד מזה עוד משהו,
    זו ההבנה:
    שגם אם כדרך הטבע אנשים יוצאים מחיי, אשתדל תמיד לוודא שאני עושה הכל
    כדי שהם ידעו מה הם בשבילי,
    מה הם מאפשרים לי,
    מה הם גורמים לי להרגיש ולהיות,
    מה אני רואה בהם,
    על מה אני מודה להם.

    ואשתדל לעשות זאת
    בזמן אמת.
    בחיי.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • נאום הגבר

    *****

    גבר יקר,

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אהוב אותה באמת.

    מצא את זאת שקוראת לנשמתך, שאין בה הגיון;

    זרוק את רשימת הדרישות, שים את אוזנך על ליבה, והקשב.

    שמע את השמות, את התפילות, את השירים של כל יצור מכונף, פרוותי או קשקשי, של כל מה שמתחת לאדמה ומתחת למים, של כל דבר ירוק ופורח, של כל דבר שעדיין לא נולד – ומת.

    שמע את ברכותיהם המלנכוליות למי שנתנה להם חיים.

    אם לא שמעת את שמך שלך, לא הקשבת מספיק.

    אם עיניך אינן מתמלאות בדמעות, אם אינך כורע לרגליה – סימן שלא התאבלת על שכמעט איבדת אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אישה אחת מעבר לעצמך, מעבר לתשוקה והגיון, מעבר להעדפותיך הזכריות לנעורים, ליופי, למגוון ולכל התפישות השטחיות שלך לגבי חופש.

    הענקנו לעצמנו כל כך הרבה אפשרויות, ששכחנו שבחופש האמתי זוכים רק כאשר אנו עומדים בתוך אש הנשמה, ומבעירים את התנגדותנו לאהבה.

    יש אלה אחת בכל אישה. הסתכל בעיניה וראה. באמת ראה אם היא האחת שתניף גרזן על ראשך.

    אם לא – לך מייד. אל תבזבז זמן ב"לנסות".

    דע שההחלטה שלך לא קשורה אליה, מכיוון שבסופו של דבר ההחלטה איננה *למי* אנו בוחרים להכנע, אלא *מתי* אנו בוחרים להכנע.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה.

    אהוב אותה לכל חייך, מעבר לפחד שלך ממוות, מעבר לפחד שלך להיות מתומרן על ידי האֵם שבתוך ראשך.

    אל תאמר לה שאתה מוכן למות למענה. אמור לה שאתה מוכן *לחיות* איתה. לשתול איתה עצים, ולתבונן יחד בצמיחתם.

    היה הגיבור שלה בכך שתספר לה כמה היא יפה בפגיעותה המלכותית, בכך שתעזור לה לזכור שהיא אלה על ידי ההערצה והמסירות שלך אליה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם … אהוב אישה בכל פניה, בכל עונותיה, והיא תרפא אותך מהפיצול שלך, ממחשבותיך הסותרות, מלבך החצוי, שמפרידים את הגוף מהנפש, שמשאירים אותך בודד ועסוק כל הזמן בלהסתכל מחוץ לעצמך אל משהו שיהפוך את חייך לבעלי ערך.

    תמיד תהיה אשה חדשה. תוך זמן קצר, האישה החדשה והנוצצת תהפוך לישנה ומשופשפת, ואתה תהפוך שוב לחסר מנוחה, מחליף נשים כמו מכוניות, מחליף את האלה במושא השתוקקותך הבא.

    גברים לא זקוקים לעוד אפשרויות. גבר זקוק לאישה, לדרך של הנשיות, של הסבלנות, של החמלה, של *אי*-החיפוש, של *אי*-העשייה, של נשימה במקום אחד, של שורשים משתרגים עמוק מספיק כדי לאחוז היטב את האדמה כשזו מנערת מעצמה את המלט והברזל.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם… אהוב אישה. אישה אחת. אהוב אותה ושמור עליה כאילו הייתה הכלי המקודש האחרון, אהוב אותה עם פחד הנטישה שהיא נושאת עבור כל האנושות.

    לא, היא לא צריכה לרפא את הפצע לבד. לא, היא אינה חלשה בתלות ההתמסרותית שלה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד הקצה, עד שהיא תאמין לך, עד שיחזרו אליה האינסטינקטים שלה, חזיונותיה, קולה, אומנותה, תשוקתה, פראיותה, עד שתהיה לכח של אהבה שיהיה חזק מכול מלאכי החבלה של התקשורת הפוליטית, שמנסים להמעיט בערכה ולהרוס אותה.

    אם אתה רוצה לשנות את העולם, הנח את מטרותיך, את כלי הנשק, את שלטי המחאה.

    הנח למלחמה הפנימית ולכעס הצדקני, ואהוב אישה מעבר לכל שאיפותיך לגדולה, מעבר לכל חיפוש בלתי נלאה אחר הארה.

    הגביע הקדוש עומד מולך – אם רק תקח אותה בזרועותיך ותשחרר את החיפוש אחר משהו שהוא מעבר לאינטימיות.

    ומה אם שלום הוא חלום שיכול להתגשם רק דרך לב הנשיות – בגבר או באשה?

    ומה אם אהבת גבר לאשה, לדרך הנשית, היא המפתח שיפתח את ליבה וליבו?

    אם אתה רוצה לשנות את העולם…. אהוב אישה עד עומקי צלליך, עד לשיאי מרומי הוויתך, לאותו גן שבו פגשת בה לראשונה, לשער ממלכת הקשת, שאתם עוברים דרכו יחד, כאור אחד, לנקודת האל-חזור, לסופו ותחילתו של עולם חדש…


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 7 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השישי: קירות]

     

    למה דווקא כשאנחנו הכי זקוקים זו לזה, אנחנו לא יכולים להיות שם אחד בשביל השנייה?
    פתאום האהבה הזו שתמיד חשבנו אותה למיוחדת, כמעט אלוהית, כל יכולה…
    פתאום היא לא מספיקה כדי למלא אותנו.

    בדרך כלל זה קורה, באופן טבעי, בתקופות מעבר, שינוי, התפתחות, אינטנסיביות.
    אז אנחנו מתמלאים
    עד כדי
    הצפה.
    עד כדי חנק.
    ואולי טביעה.

    בתוך ההצפה הזו אנחנו נאבקים,
    שוכחים איך לשחות.
    לא מוצאים פתחי ניקוז.

    אנחנו מצפים זה מזה לאוויר, לפתרון, לניקוי, להצלה.
    אבל דווקא בתוך אותן הצפות לא נותר לנו כוח להציל גם מישהו אחר.

    כי אנחנו יצור סופי, עם גבולות ומשאבים מוגבלים של זמן, סבלנות, מקום להכיל.

    המלכוד הוא שכשאני זקוקה ממנו לפרגון, תמיכה, דחיפה
    אני לא מצליחה לתת לו את כל אותם דברים
    להם הוא זקוק בדיוק בדיוק כמוני.

    אז בראשנו מסופרים סיפורים של חוסר-אכפתיות, דחייה, ריחוק,
    "השגרה ניצחה אותנו"
    "אנחנו כמו כולם"
    "אין מה לעשות"
    "אולי הוא לא אוהב אותי כמו פעם".

    נדלקים צרכים שלא מקבלים מענה לקרבה, לנראות, להערכה, להקשבה, לאהבה, לביטחון.

    ואז
    מתעוררים רגשות של עצב, תסכול, מרמור, כעס, אשמה…

    ומעל הכל קם לו הפחד,
    אפשר אפילו לקרוא לו…

    בהלה!

    מה אם היא לא תהיה כאן תמיד?
    מה אם הוא לא באמת אוהב אותי כמו שהוא אומר?

    מה אם האהבה שלנו היא "כמו של כולם": פגיעה, שברירית, חשופה לנזקי החיים.

    בשורה התחתונה-
    האהבה שלנו זקוקה לחמלה שלנו.
    היא זקוקה לנו,
    שנדע ונבין עמוק בבטן-
    שהיא אנושית

    בדיוק כמונו!

    גם היא טועה ומועדת,
    גם לה יש גבולות,
    גם לה לא תמיד מסתדר,
    וגם היא לא תמיד מנצחת הכל.

    אם נדע את זה ונסלח לה,
    יהיה לה מקום בטוח יותר לגדול בו
    להתפנק בו
    להתעמק בו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • צהרון "גן בית" – בפרדס חנה, לגילאי 4-10

     

    ל"גן בית", הגן החדש והקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינים בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יש פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יש מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    דום מטריף וטרמפולינה ענקית
    מדורה
    ופיתות על הסאדג'
    ועוד…

    יש מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    תפריט מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:00
    הצהרון יפעל עד סוף יולי (ותהיה קיטנה באוגוסט)

    לעוד פרטים: גיל  054-2358883


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

     

    שירו איתי:
    איך קיר נולד?
    כך פתאום
    בהתחלה זה חונק
    ואז הוא עומד בינינו,
    וכולם שותקים
    ופתאום-
    איזה קושי
    לפרק אותו,
    איך קיר נולד
    כך פתאום?……

    כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

    בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
    בין אחים שפספסו יומולדת,
    בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

    בין בני זוג סתם כי שגרה,
    או לא חיבקו כמה ימים,
    או אין סקס,
    או יש ילדים,
    ועבודה וכביסה וכלים.

    כך לפתע,
    נולדים קירות בין אנשים
    בין אנשים קרובים ואוהבים.

    וקיר מטבעו לאט לאט
    צומח לגובה,
    שורת לבנים ועוד שורה,
    לא רואים רגליים
    ואז בטן
    ואז בסוף נעלמות העיניים.

    וכך לא רואים זה את זו,
    לא שומעים
    נחבאים
    שותקים.

    כל כך קשה לפרק קיר!

    כי הקיר מהר מאוד מתכסה
    כעסים, עלבונות, כבוד,
    דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
    דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
    מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
    ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

    הזמן עושה את שלו.
    עובש
    יובש
    מרחק

    הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
    (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

    אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

    קודם כל מעזים לראותו,
    אז להצביע עליו,
    לדבר עליו,
    לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
    בלי פחד.

    לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
    לא כך נופלים קירות.

    רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
    כל אחד מצדו השני,
    ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
    כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
    נצליח ליצור בו חורי הצצה,
    ולפרק בו עוד לבנה.
    אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
    יחד.

    והכי חשוב-
    לסלוח לעצמנו עליו
    כי לא רק בינינו הוא נולד
    הוא תופעת טבע.
    כל יום נולד לו
    עוד קיר.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

     

    אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

    תכירו, אדון אמון.

    אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

    אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
    כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

    לאדון אמון יש אהובה– ?גברת אמונה.

    אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

    אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

    אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

    מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

    שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
    כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

    והשלווה, היא מולידה חופש.

    חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
    החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

    כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

    אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
    וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
    אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
    וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
    עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

    כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • סדנת "בידייך" – עם שחר בסטקר

    [שחר בסטקר]

     

    אם הייתי איתך עכשיו, הייתי אומרת לך שהכל מתחיל ממך.
    שביום שבו תראי כמה כוח יש לך בידיים,  פתאום יפתח לך עולם חדש של אפשרויות.

    פשוט תראי:

    כמה עוצמה יש במילים שאת בוחרת,
    כמה רחוק את יכולה להזיז הרים,
    כמה רגישות יש בלב שלך,
    כמה דברים את יכולה לעשות במקביל,
    כמה עומק יש בנפש שלך,
    כמה ניסיון חיים צברת,
    כמה טוב את מכירה את האהובים שלצדך,
    וכמה חוכמה את מעניקה במגע ידייך ונוכחותך.

    פשוט תדעי:

    שזה לא חייב להיות כ"כ קשה לפעמים,
    שההקלה טמונה בחיבור שקט לעצמך,
    שהתשובות המקרבות כתובות על לוח ליבך,
    שהוא לא כועס ושהוא פשוט מאוד זקוק לך,
    שאת יכולה לטעות ולהישבר וזה בדיוק מה שהופך אותך גדולה יותר,
    שיש דרכים חכמות ופשוטות להבנה שיעשו לכם את החיים נעימים ורגועים יותר,
    שאת יכולה לשבור מעגלים כואבים בכוחות עצמך,
    שאת יכולה לקחת אתכם למסלול חדש רק באמצעות שפה ומבט אחרים,
    שאת יכולה לעורר השראה באמצעות סימון הדרכים החדשות שבהן תוכלו לצעוד יחד.

    וגם – שאת לא צריכה להיות בכל זה לבד.
    יש מעגל נשים מחבק שמחכה לך.

    יקרה,
    בואי ל"בידייך" – סדנה נשית מעשית ליצירת שינוי במערכות היחסים שלך בכוחות עצמך!
    שבעה מפגשים בימי שלישי בבוקר, מלאים בפרקטיקה, תובנות וחוויות שבעזרתם תוכלי להביא בשורה חדשה הביתה – בשורה של אותנטיות, נינוחות, רוגע, קרבה והתמודדות אמיצה.

    זה ממש בידייך.

    עוד פרטים כאן >

    ***

    שחר בסטקר – עו"ס, מגשרת ומאמנת זוגית.
    מלווה זוגות בצמתי חיים ומשברים אל עבר דיאלוג בונה קרבה ושותפות.
    סדנאות על חיזוק מערכות יחסים, התמודדות מצמיחה עם קונפליקטים ויצירת שלום בין לבבות.
    Shachar.basteker@gmail.com   |   054-5601746
    עוד עלי בעמוד העסקי >


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 4 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השלישי: בעירום]

     

    אני קוראת ושומעת את כל אותם טקסטים של יום האישה.

    "אהבה עצמית-חופשית, את אנושית!
    את עוצמתית עצומה חזקה מדהימה.
    אין כמוך.
    ליופי אין צורה וצבע, אין לו גודל.
    זה בכלל לא היופי זה האופי,
    אז עופי על החיים שלך.
    את מיכל מכיל הכל,
    נפש רגישה חכמה
    בגוף שיודע לברוא
    ולהיות אלוהים".

    אני קוראת וחושבת:

    איפה אני??
    אישה-אמא-עצמאית-רגילה
    כמו כולן.
    עובדת-מגדלת-מחנכת-רצה-שורדת.

    רוצה לאהוב את עצמי אהבה חופשית
    לזכור שאני אנושית,
    רוצה לרקוד בביקיני על החוף
    רוצה שיהיה לי טוב.
    ככה. עם עצמי.

    אבל בפועל
    מוחקת כל תמונה שקצת לא מחמיאה,
    לא נהנית להסתכל במראה.
    מסתכלת על עוד שומן, עוד שערה.
    רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים
    ולא את הלילות בהם אני מניקה ערה.
    רואה את המשקל שמכעיס אותי כל פעם
    ולא את זה שאני גיבורה.

    רוצה לשחרר את עצמי מציפיות לא ריאליות,
    לשחרר שליטה,
    לשחרר אחיזה,
    לשחרר אל תוך הכאן ועכשיו,
    להתמסר וליהנות בפשטות.
    להיות יותר קלה,
    פחות כבולה.

    בפועל
    מרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי.
    אזוקה בציפיות מעצמי
    להיות הכל במקביל.
    הבנות, הגמילות, ההרדמות, החינוך, העסק, ההתפתחות, הטיפול, התמיכה, הבית, הניקיון, הכביסה, הכלים.
    ג'אגלינג של החיים.

    הכל נחוץ, תמיד במרוץ,
    לא מקשיבה לשום תירוץ.

    הכל מורכב, כבד, מסורבל.
    חבל!

    רוצה להתעורר לעולם החדש.
    רוצה לעורר השראה,
    לאהוב אותי, לחגוג אותי.
    להיות בטוחה ביופיי
    כמו שאני בטוחה באופיי.

    אבל בפועל
    אני מחלקת הביקורת הכי מחמירה של עצמי.
    שופטת ומבקרת, מחמירה וחוקרת.
    רצה מיד לאשמה ובושה,
    רק אני לעצמי ככה קשה.

    וזה משפיע על הכל. גם עלינו.
    משפיע על יחסי הכוחות,
    על ציפיות ואכזבות,
    על הנחות מוקדמות,
    זה משפיע על חלוקת המטלות,
    משפיע אפילו על חדר המיטות.

    כשאני רחוקה מעצמי אני מתרחקת גם ממנו.

    רוצה להיות המודל הכי משחרר ומעצים לבנותיי
    רוצה להיות המורה הכי טובה לאהבה עצמית.

    אבל בפועל יודעת.
    כמו שאני רואה אותי, כך אראה אותן.
    וכך גם יראו את עצמן!
    זה לא המילים שאני לוחשת להן לפני שהן נרדמות
    ובעיקר לא אלה שאני אומרת בגאון.
    זה המעשים שלי, המחשבות שלי,
    זה בתוכי. מאיר החוצה.

    *

    אז למה יש יום האישה – אתם שואלים?…

    כי כנראה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות.
    לי עם עצמי.
    לנו הנשים.
    לנו הא.נשים.

    הלוואי שהייתי פחות מלקה את עצמי
    ופשוט יותר מלכה!

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

     

    איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

    לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
    שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

    לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
    היא נכנעת לשקט.
    הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

    ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
    מאבדת שליטה.
    מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

    נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

    ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
    לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
    פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

    באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
    שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
    שהכל יישאר אותו דבר.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
    כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
    מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
    כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
    כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

    כמובן, זה לא תמיד ככה.
    יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
    ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
    שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
    שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
    הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

    ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
    מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
    להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
    מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
    מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
    מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
    לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
    שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
    מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
    ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

    לדעת ש…
    יקבלו אותי
    יעטפו אותי
    יחכו לי
    ישמרו עלי.

    לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

    אז ברגע הזה,
    כשהיא עוצמת עיניים
    אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
    עם כל מי שתאהב בדרך.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 2 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הראשון: שיגעונות ומשוגעים]

     

    על שיחה לא שגרתית עם נעמי בן אמוץ על המכתב המוזר שאבא שולח לאביה, דן בן אמוץ ז"ל

    וגם,  האם זה נכון לחשוף את הדעות וההצעות הפוליטיות של מאיר אריאל המשורר. כי בשביל מה זה טוב.

    כבר מהשלב בו התחלתי לארגן את החומרים לקראת פרויקט ההדסטארט על הספר החדש, התחילו לקרות כל מיני מצבים מפתיעים. משימה ראשונה בהפקה היא לקבל את אישורם של כל הדמויות המוכרות שאבי כתב להן. מכתבים בעיקר. אחד המכתבים היותר מורכבים לפיענוח הוא המכתב שאבא שולח לדן בן אמוץ. למה מורכב? כי הוא מתחיל כמין סוג של בדיחה על פוליטיקה משם ממשיך עם נקודות רציניות לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואז מסיים שוב כבדיחה בה כאילו הוא יוציא את התכנית לפועל, כאילו שהוא בנאדם שעוסק בפוליטיקה. גם מאוד מסקרן אותי מה עשה או אמר דן בן אמוץ בהקשר פוליטי בין השנים  1980-89 שגרם לאבא לשלוח לו כזה מכתב. כמובן שאין תאריך על המכתב…

    וזה מביא את השאלה המתבקשת, למה? למה לעורר ולחשוף את דעותיו הפוליטיות של אבא, שהיו קצת, אם להתבטא בעדינות – הזויות.

    כדי ליצור קצת תהודה לפרויקט, בחרתי לתת לאתר וואלה לפרסם את המכתב. קצת רעדה לי הבטן אך וואלה, לא נפל העולם. איש לא התרגש למעט טוקבקיסטים מצחיקים. הרי כולם יודעים שמאיר אריאל זה שמאל. תאמינו או לא אך יש לא מעט אנשי ימין שאוהבים אותו מאוד ונחשבים למעריצים שרופים. לא אשכח את המברק שהגיע מלילי ואריאל שרון ז"ל בשבוע השבעה של אבא. איש לא פנה אלי והטיח בי שאני מבזה את כבודו של אבי. זה פשוט עובר ככה בלי לעורר עניין.

    אבל לפני הפרסום רציתי את אישור המשפחה של דן בן אמוץ וכך הגעתי לנעמי בן אמוץ, בתו. פתאום מאוד התרגשתי. על אף כל מה שקרה עם אביה, הוא בסופו של דבר אייקון תרבות ותרומתו להומור ולהשחזת השפה לא מקבלת את הכבוד הראוי לה. בדיוק כפי שניתן אות כבוד לאייל גולן על תרומתו לזמר המזרחי, אפילו שהיה מעורב בפרשיה של קטינות. לתשומת לב משרד התרבות המתחדש.

    ומה אני אגיד לה? איך אסביר לה שאני לקראת הוצאת ספר והמכתב הזה הוא חלק מהספר ושאני צריכה בבקשה את אישורה? לא יודעת עליה כלום…ועדיין אני חשה מאין הזדהות איתה, יודעת שזה בטוח לא פשוט לה.

    אני מתקשרת ורק אחרי כמה צלצולי נצח, היא עונה. אני מציגה את עצמי ומספרת לה על המכתב ותוך כדי אני מרגישה שאני מדברת עם חברה טובה שלי. היא מתרגשת איתי שהגענו לשנת ה- 20 ומספרת שהם כבר בשנת ה- 29. אבל בניגוד אלי, היא פיתחה עולם מלא ועשיר משלה. היא משוררת. ביקשה לראות את המכתב ושלחתי לה תוך תקווה גדולה שהיא תאשר לי לפרסמו. אחרי חצי שעה היא שלחה לי אישור והמשכנו להתכתב עוד זמן ארוך על חיינו כבנות של. היא לא ידעה להגיד אם אביה עסק מתישהו בחומרים פוליטיים וההנחה של שתינו היא שאבא שלח לו את זה כרעיון לבדיחה למשהו וזה לא באמת חשוב מה.

    נכון זה קצת מוזר לתת חשיפה לנושאים פוליטיים ומדיניים שאבא פרסם גם בעיתונות וגם שלח כמכתבים לגורמים שונים עם הצעות לפתרון הסכסוך. מה לו ולזה? וגם אם כתב, למה לחשוף? למה לערבב אותו בזה עם המצב הנפיץ והפילוג העכשווי? קודם כל, כי זה חלק ממי שהיה מאיר אריאל. אחד הנמענים היה אהוד ברק שאך נבחר לרשות הממשלה, מאי 1999 וגם לו הוא מציע נקודות לפתרון הסכסוך. כלומר זה בער בו. חודשיים לאחר מכן אבא נפטר פתאום. גם המברק הזה זכור בחום, אם כי אין בו אזכור למכתב ההוא.

    לקריאת הכתבה בוואלה עם המכתבים >

    אני מפרסמת זאת כי לאחר קריאה מעמיקה בחומרים, אני מבינה משהו מעניין. נכון שהוא כתב על בסיס מה שהתרחש בשנות ה 90 והדברים היום שונים מאוד מהתקופה ההיא. אך יש בהם את המצע לפיתוח רעיונות שכן רלוונטים להיום וטרם נוסו עדיין. כלומר זה מוגש כחומר גלם עבור מנהיגי המדינה. לא משנה אם זה מנהיג משמאל או ימין. גם ביבי נתניהו יכול לקבל השראה מהחומרים הללו אפילו שבמכתב אחר שכבר פורסם בעבר, אבא מפטר את ביבי וממשלתו בכהונתו הראשונה על תפקוד לקוי. שזה ההומור הקלאסי של אבא שלי.

    טוב מה נהייתם כבדים, הספר הזה לא פוליטי וזהו רק חלק אחד מיני רבים בספר הזה! שנעבור לרומנטיקה ? קדימה:

    1991, ההורים שלי, שידעו סערות, דרמות, עליות ומורדות וגם לא מעט דמעות, מתקרבים לשנת ה 25 לנישואיהם. אבא חושב שצריך מסיבה טובה ואם כבר אז מתחתנים מחדש. עם כתובה והכל…אמא מסכימה מיד ורצה לארגן שמלה ראויה. אבא מתיישב לכתוב כתובה עדכנית שתתאים להם. אחד המסמכים היותר מרגשים שקראתי. הנוסח המלא שמור לספר וכאן מפורסמת הגרסה המקוצרת שנותנת השראה לכל מי שלקראת נישואין או במערכת ארוכת טווח.

    בטור הבא: על מילים ומשמעותן ומהו אוצר היהודים האמיתי בעיני מאיר אריאל

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • באושר ועושר – הסיפור האמיתי – הספר!

    לתמיכה בהדסטארט >

     

    [מיכל ליבדינסקי ושי אביבי]

     

    המופע הראשון של ׳באושר ועושר׳ – קרה לפני 6 שנים. בחנוכה 2012.
    הקראנו את המערכונים מהדפים, מול קהל שיושב בצפיפות בסלון ביתנו, וחשבנו שזה אירוע חד פעמי. להפתעתנו הרבה מצאנו את עצמנו ממשיכים להופיע בכל רחבי הארץ עד עצם היום הזה.

    בימים אלו הבשלנו לשלב הבא, ואנחנו משגרים לאוויר העולם את פרויקט ההדסטארט של הספר: ׳באושר ועושר – הסיפור האמיתי׳ .
    בספר נמצא המסע הזוגי שלנו, ובו התגליות וההבנות על המסלול הזוגי שחשבנו שהוא אישי, וגילינו שהוא (כמעט) של כולם.

    יש נקודת מבט בוגרת על מה זאת אהבה, אחרי שקסם ההתאהבות פג, ואנו מוצאים עצמנו חיים יחד צמודים ומרוטים, בתוך שגרה עם משכנתא ושני ילדים ?

    הבשורות הטובות: זוגיות יכולה להיות כלי להתפתחות אישית, ויש מקום כזה ׳באושר ועושר׳!

    כל זאת ועוד דרך טקסטים מצחיקים ומרגשים בספר החדש שלנו.
    מוזמנים ומוזמנות להיכנס לפרויקט ההדסטארט, לרכוש את הספר מראש, או לבחור לכם תשורה יצירתית אחרת – יש תשורות מיוחדות רק לזמן ההדסטארט הזה.

    כל השתתפות שלכם היא תמיכה משמחת בהוצאה לאור של הספר החדש.

    בהתרגשות ובתודה

    שי ומיכל
    ????❤️?

    לתמיכה בהדסטארט >


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 1 – הטור של שחר בסטקר

     

    כשסבא דן חיזר אחרי סבתא אלישבע,
    שנת 46, לפני שהם היו סבא וסבתא ואפילו לפני שהיו הורים של מישהו.
    עוד לפני שהייתה כאן מדינה.
    רק ניצנים של חיים והגשמת חזון.

    "ממש ברגעים הראשונים של ההתאהבות, עוד לפני שאפילו נפגשנו ביחידות" כך סיפרה לי.

    דן הצעיר מילא מקום של עוזר נהג בקיבוץ, נסע עם המשאית הקטנה לעיר הגדולה חיפה להביא אספקה.
    בחיפה, בכסף הכיס שקיבל לארוחת הצהריים קנה חפיסת שוקולד אחת "מייד אין פלסטיין" ועליה חתם בכתב ידו:

    "כאות שזכרתיך,
    דן".

    "לא בטוח אם הביא לי את זה ממש מיד ליד, אולי שם את זה בחדר שבו התגוררתי עם הבנות.
    אבל אני ממש זוכרת אותו, באותו היום. שם ליד הרמפה מאחורי חדר האוכל, איפה שהיום חנות החיות, פורק את המשאית.
    את היום הזה אני לא שוכחת."

    החודש סבתא אלישבע בת 90.
    סבא דן עזב אותה ואותנו לפני שנתיים וקצת כשמלאו לו 95.
    הוא עזב מאוהב.
    אותנו לא זיהה, אבל ממנה ביקש נשיקות כמעט עד הרגע האחרון.

    "כאות
    שזכרתיך"

    עבורי, המילים האלה עמוסות אהבה.
    אהבה בעלת עוצמה בלתי נדלית.
    אהבה שרוצה לתקוע יתד של זיכרון ברגעים הקטנים והפשוטים.

    להגיד למישהי –
    "אני זוכר אותך, אני חושב עליך, את בלבי והנה אות לכך".
    להפוך חפץ יומיומי למתנה בעלת ערך עמוק בלי תוקף של זמן ומקום.
    להכניס לתוך השגרה הארוכה והמטשטשת גם מחוות קטנות של אני ואתה.

    "היו גם משברים" היא חשה חובה לציין  ולהרגיע "לא הכל היה חלק".

    "ואיך מתגברים?" אני מיד שואלת.

    "אווו, זו תשובה ארוכה. לא לעכשיו" הספיק לה.

    למה אני תמיד מסבכת הכל?
    למה אי אפשר להבין דבר אחד פשוט: זה אפשרי!
    אפשר לחיות חיים שלמים יחד, למרות האתגרים.

    היום
    בתוך טירוף החיים, השגרה וההורות.
    בתוך עידן האינסטנט והגירושין נראה לפעמים שאהבה זה דבר שאם לא אוחזים בו בכל כוחנו הוא חולף ומופר בן רגע.

    אבל
    זה אפשרי, זה אנושי, זה קיים.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
Close