חינוך

גנים ובתי ספר בפרדס חנה כרכור והסביבה

  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מחשבות על אחריות

     

    הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

    כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

    אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

    כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

    וזה ממשיך בכל כיוון.

    כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

    הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
    עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
    עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
    עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
    – כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

    יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

    ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

    סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
    ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

    למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

    אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
    ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

    אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

     

    שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

     

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • האדמה הטובה – הרבה יותר מגן

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    "ראה אותי" מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים – כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, שנים רבות שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים.

    התברכתי ומצאתי שותפים נפלאים לראייתי את הילדים והאדם – גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם ומספרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה השישית (!).

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל מרחב פנימי מרווח, מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, טאבון לאפיית פיתות, בריכה בקיץ, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד, כמה ארנבות ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים. האוכל צמחוני, טרי (מבושל כל יום) ועשיר.

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגשי היכרות יתקיימו החל מחודש אפריל (בתיאום מראש) ואתם מוזמנים לבקר כמובן בכל עת.

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 בפרדס חנה ופתוח בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (מתקיים צהרון בשעות 13:30-16:00).

    הגן פועל מתחילת ספטמבר ועד סוף יולי. נותרו מספר מקומות לשנה"ל תשע"ט.


    להגיב
  • הגיל הרך – קיבוץ משמרות

    ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ט בעיצומה!

    נותרו מקומות לגילאי 3-4, 4-6 ובצהרון לילדי א'-ג'

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים עובדים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    ארוחות טריות ומזינות מוגשות לילדים.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לפנינה: 04-6374807
    או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם איתנו,

    בואו לבקר!

    מערכת הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (5): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

     

    עלילת דם עתיקה מספרת שיש דם בתוך המצות.
    למי שקצת מכיר איך מכינים מצות, ברור שדם הוא לא חלק מהמתכון.
    ובכל זאת, לפעמים אני תוהה למה באמת יש כל כך הרבה דם בליל הסדר?
    מכת דם.
    מכת בכורות.
    דם ואש ותמרות עשן.
    דם קורבן הפסח.
    דם מרוח על המשקוף.

    איזה מין ערב זה?
    למה יש כל כך הרבה דם בערב שנושא את שם החירות?

    הייתי רוצה להכניס אותנו לרגע לתוך הלילה הזה.
    ואולי למצוא שם שער לתשובה.

    אז בואו נהיה שם רגע. הנה, הלילה יורד. הגיע ליל הסדר. הדלתות נסגרות. המשפחות יושבות סביב השולחן.
    זהו לילה מאד חגיגי, אבל הוא נושא תחושה של מתח. ולא לחינם. בלילה הזה, מתרחש בירור עוצמתי מאד על הקשר בין הורים לילדיהם. בחוץ משתולל המשחית. ולעומת זאת, בתוך הבית מתרחשת ומבעבעת שיחה מרגשת וחזקה. שיחה שלא כולה מילים. למעשה, רובה מעבר למילים. היא עוברת מלב אל לב.

    זו שיחה על האהבה של הורים לילדיהם.

    בקולות שנשמעים מבחוץ, בכורות מצרים נהרגים. אבל זה לא משהו שאפשר לתייג אותו כמשהו שקורה ל"רעים", לאלה ש"מגיע להם" כי הם "הגזימו". להזכירנו, גם הבכור של אברהם עמד במצב מאד דומה, ולמרות שהוא לא נהרג, נראה שהוא היה מאד קרוב לזה…

    אז למה בעצם? למה מרחף האיום הזה על הבכורות מאז ימי קין, ועד למכת הבכורות במצרים? זו אחת השאלות שמונחות על שולחן הסדר.

    כדי להבין צריך לראות לנגד עינינו שתי אפשרויות קוטביות במערכת היחסים בין הורים וילדים.

    כשהמערכת הזו פורחת, הבכור גדל להיות אדם בפני עצמו, אדם חופשי. כלומר, אדם שיש לו קשר ישיר עם אלוהים ללא תיווך ההורים שלו. הוא אינו משרת את האב, אלא מקושר ישירות לשורש החיים, לה' יתברך. ומכיוון שכך, הוא נענה לצו המיוחד והאישי שהבורא הטביע בעולם עבורו.
    ומכיוון שכך, הוא מלא בשפע. הוא אהוב. ואוהב.

    את האהבה הזו, באופן טבעי, הוא רוצה למסור. הוא הופך להיות הבכור הכהן. זה שמוסר את השפע לשאר הנבראים, מלמד אותם בתורו ליצור קשר ישירות עם בוראם. וכאשר הם מתרחקים מעצמם, הוא עוזר להם לשוב.

    זו תנועה מאד משוחררת וחופשית. ההורה אינו משועבד לדאגה מה יהיה על הבן שלו. הוא משוחרר לתת לו את מה שהוא באמת צריך. גורלו של הבן אינו מלחיץ אותו, אינו מעיד שום דבר על האב, כי האב כאמור – חופשי. יודע את ערכו. אינו מאוים מהבן, מהצלחתו או מאי הצלחתו. האב אינו מרגיש שההסכמה של הבן להמשיך אותו, את דרכו או את כספו משפיעים על קיומו בעולם.

    האב שחרר את הבן. האב אוהב את הבן. האב חופשי לאהוב את הבן.

    מה עלול לקרות בקשר הזה, להבדיל?

    בדיוק ההיפך. האב מאוים. אינו משוחרר. מפוחד. זקוק לערך מבני האדם, מהחברה, או מהדימוי המעוות שיש לו על הבורא שממנו הוא מפחד. מדוע? משום שהוא מדמיין שגם הבורא אינו משוחרר. ואז…

    הוא מתחיל להיות משעבד. ללחוץ על הילד. לאיים עליו רגשית או פיזית. לייצר רגשות אשם. אפילו למכור לו מערכת "ערכית" מלאת פחד, שבה "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

    הילד נאלץ לבחור במלחמה, או בשעבוד. בחירה שקורעת אותו. כך או כך, זה לא נגמר טוב עבורו.

    הקשר העליון שהוא השורש לכל זאת – הוא הקשר בין ה' לבכורותיו – אדם וחווה. שתי מערכות יחסים משתקפות ומהדהדות זו בזו – הקשר שבין הבורא לאדם, והקשר שבין הורים לילדיהם.

    האם ה' לחוץ? משועבד? האם הבורא מפעיל עלינו כוחנות כי מעמדו מאוים כאשר איננו עושים את רצונו? כך נדמה לנו פעמים רבות. גם אם איננו אומרים זאת בפירוש. האם ייתכן שה' הוא אב משוחרר? האם אפשר לדמיין שהוא אינו מאוים, ולכן הוא מעוניין לשחרר אותנו באמת? אפילו ממנו?

    נבראנו בצלמו כדמותו של הבורא. ופירושו של דבר – חופשיים. האדם שחי בנאמנות לצלם אלוהים הוא אדם משוחרר, חופשי ממוסכמות ומפחדים. זהו הצלם שמבקש ה' שתגלה בעולם מכיוון שהוא עצמו כזה – אלוהים חופשי, רוצה עבור בניו שיהיו חופשיים באופן טבעי.

    ומכיוון שכך, כאשר האדם שחי בצלם תופס עמדת הנהגה, בפרט כלפי ילדיו, הוא עושה זאת כאדם חופשי ואוהב.

    אבל….

    מה שעלול לקרות, הוא שהאדם, כמו פרעה כנראה, מגלם את תמונת הראי העגומה של הקשר בין אב לבן. הוא מאוים מהבורא. מאיים על אחרים. מאיים על בניו. לא אוהב, אלא משעבד. מלחיץ. גם אדם שמשעבד את בנו למטרות "טובות" ו"ערכיות", הוא משעבד.

    כל שנה פחות או יותר השאלה הזו עולה שוב על השולחן – מה זאת? מה העבודה הזאת לכם?

    נדמה שזו בערך התשובה – יש אפשרות להיות הבן הכהן. להיות מלא אהבה ולהוריד אהבה לנבראים. ויש גם אפשרות להיות הבן המשעבד. הבן שמאוים מקיומו של אביו. שמאיים על קיומו של אביו ומנסה להחליף אותו. הבן שמאוים מקיומו של הנכד. כי זו החוויה הבסיסית שלו במציאות – מאבק קיומי, שליטה וכוח.

    לפני שזה לילה של חירות. זה לילה של הכרעה. של הכרעה חופשית שנובעת מן העובדה שאנחנו רואים טוב טוב את שתי האפשרויות – ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע ובחרת בחיים.

    בשלב ראשון של הערב, אולי אפילו לפניו, ההורים עושים תהליך של תשובה פנימית – איך בחרנו עד עכשיו? באיזה עומק של ליבנו בחרנו? הם מתעוררים להיות כהנים. לא משעבדים.

    ואז הם מספרים לבנים על הבחירה שהם בחרו.

    בסוף הם מזמינים את הבנים לבחור גם הם כך. לא באיום. בחופש.

    הם לא מטשטשים את העוצמה שבבחירה. את ההשלכות שלה. הם לא מטשטשים את העובדה שיש דם באוויר. כי ריח הדם נושא את בשורת הבחירה ההפוכה. חשוב שתדע שיש אנשים כאלה סביבך. אתה תפגוש אותם. אתה עלול להיות כזה. סליחה, אבל לא פעם ולא פעמיים אני הייתי כזה כלפיך.

    אם תרצה. אפשר לספר לך איך לבחור בחיים. איך לבחור בחופש. שלך. של אחרים. איך לבחור באהבה. בעצם, שנינו נספר זה לזה, אני אקשיב. אתה תקשיב. אני אדבר. אתה תדבר. משהו נפלא יקרה בינינו. משהו חופשי. חופשי לאהוב.

    בוא נשב. הלילה ארוך. יש לנו הרבה להספיק.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226
    ואם אתם רוצים להתכונן איתי ועם אשתי היקרה מיכל לליל הסדר, בואו לסדנא ביום שישי 16.3, שכוללת הכנה רוחנית ומשפחתית ללילה המיוחד. קישור לאירוע בפייסבוק


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    [לטור השלישי – אלוהים לא אוהב תענוג]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • כן! אפשר לאהוב מתמטיקה! שיעורים פרטיים שהם הרבה מעבר למספרים

    אני לא מבין כלום!
    בשביל מה צריך את זה?
    אני לעולם לא אצליח…
    אני לא טוב בזה…

    אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה מילדים כנראה שהייתי כבר שוכב על איזה ערסל באי בקאריבים ולא מלמד שיעורים פרטיים במתמטיקה. האמת שזה לא נכון, כי תחושת השליחות והסיפוק שמגיעה מילד שפתאום הצליח: הצליח להבין, הצליח לענות, הצליח ליהנות – שווה יותר מעשר יחידות או מאה מאיות. כשאני רואה ילדים שמתחילים להאמין בעצמם, שהדימוי העצמי שלהם מתחזק, שהם ניגשים בראש ולב מורם אל מבחן או אתגר – אני מתמלא בחדווה (לא חדו"א)…

    אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. בדר"כ היא לא נראית, נמצאת ביסודות מאחורי הקלעים, אבל בלעדיה כ"כ הרבה יצירות לא היו אפשריות.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעורר לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים אל הטבע למצוא את יחס הזהב (או בפנים של הסלב האהוב על הילד) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    אני רואי, בן 44, אבא ל-4 ילדים מקסימים ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים ובעיקר הפנים אישיים במשפחה (אח מאוד מוצלח, אבא פרפקציוניסט או סבתא חרדתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אז אני כאן לאסוף את השברים, או רק לחבר ביניהם ולחזק את רוחו ואמונתו של הילד בעצמו. אצל 80% מהילדים איתם עבדתי ועדיין עובד, גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי ותחושת ה"אני יכול" עושים את רוב העבודה. אח"כ זה רק כמה מספרים ולוחות, קוים ישרים או סדרות – עוד התמודדות או אתגר כמו הרכבת לגו מסובך או ניצחון במשחק באפליקציה חדשה.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד ט' – אצלם בבית. שיעורים במחיר של 120 ש"ח לשעה (שלמה).
    נשארו לי עוד כמה שעות פנויות אחה"צ או בשישי בבוקר.

    יכול לעבוד עם כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – עוגות לשברים, משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים וחידות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • הראשון לשמו…

    הראשון בספטמבר.
    כמה משמעותי היה התאריך הזה בשבילי פעם…

    מתיישב בתשע וחצי בבוקר להעלות פוסט תחילת שנה. ברקע הילדים שלי (שמתחילים את השנה שלהם ביום ראשון) מרעישים ומבקשים שלל בקשות (אוכל, שתיה, סרט, מריבה).

    וואו, יש לי כ"כ הרבה מה לכתוב. על למה קוראים לזה "בית ספר" ולא "בית ילד" (וככה הילד במרכז ולא הספר) מצד אחד אבל גם כמה יוזמות מדהימות צצות להן כל הזמן. ואיך יכולהיות שהמציאות הטכנולוגית כ"כ התפתחה ועדיין ילדים יושבים ליד שולחנות מול מורה ולוח (ברוב בתי הספר) ומצד שני כמה דרכים שונות ללימוד קיימות. ועל התעשייה סביב תחילת השנה (הכול חדש) ועל היחס למורים והתשלום הזעום, על שר החינוך, על ההדתה ועוד…

    מתחיל לכתוב ומוחק.
    זה פשטני מדי…
    זה כמו שכתבתי בשנה שעברה…
    זה שיפוטי מדי…
    זה מתנשא…
    זה לא מקורי…

    כבר אחרי 10… חייב להעלות משהו. מתוסכל.
    "אולי תכתבי את?" אומר לגיל שמציעה לי שלל רעיונות. אבל שגרת הבית (והילדים) מעכבים גם את זה.

    הנה כבר 11…
    אולי סרטון?
    או פוסט (מקסים) של אחד החברים מהפייס?
    אולי פשוט שיר?
    או תמונה (ששווה 1,000 מילים)?

    חולפת לה עוד חצי שעה…
    טוב זהו. מעלה את זה.

    שנה מוצלחת לכולם!


    להגיב
  • גן האדמה הטובה

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    'ראה אותי' מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים,
    כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, 16 שנים שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים והתברכתי ומצאתי שותפים לראייתי את האדם.
    גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם שאומרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה החמישית.

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל בין השאר, מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, בריכה בקיץ, טאבון לאפיית פיתות, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים (האוכל צמחוני, טרי ועשיר).

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגש היכרות יתקיים בשבוע האחרון של אוגוסט, יום רביעי, ה-30.8 בשעה 17:00 (מוזמנים לבקר כמובן בכל עת).

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 ועובד בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (יש צהרון בשעות 13:30-16:00).

     


    להגיב
  • כיצד מתמודדים עם הפחד הגדול ביותר- פגיעה מינית בילדים

    אלימות מינית כלפי ילדינו היא אחד הפחדים הגדולים ביותר שחווה כל הורה.

    והיא כל כך מפחידה שבמרבית המקרים אנו נוקטים באחד משתי ההתנהגויות:
    1. התעלמות והדחקה. אצלנו זה לא קורה ולכן אין צורך לדבר על "דברים כאלה"
    2. אזהרות שונות שבמרבית המקרים לא ממש רלוונטיות ו/או מבלבלות ו/או שולחות מסרים סותרים.

    רוצים כמה דוגמאות?

    * "לא לדבר עם מי שלא מכירים". אבל במרבית המקרים הפוגעים הינם אנשים שכן מכירים. ובנוסף – איך יהיו ילדינו חברותיים אם לא ילמדו לפתח שיחה עם אנשים שלא מכירים? הרי כל אחד, לפני שמכירים אותו, הוא לא-מוכר. ומבחינת ילדים, אחרי היכרות ראשונית של ידיעת השם למשל, הופך אדם מ'לא- מוכר' ל'כן-מוכר'.

    * ה"אזהרה" מפני מקומות מבודדים, בעיקר בחושך. אבל הנתונים מראים כי האור לא "מחסן" מפני אלימות מינית ובמרבית המקרים אירועים כאלה קורים דווקא בסביבה מוכרת הנתפשת כ"מוכרת ובטוחה".

    * "יש אנשים טובים ויש אנשים רעים/לא-טובים שמהם צריך להיזהר". אבל לפעמים הפוגעים הם מהמשפחה שלי; אח, אבא, סבא וכד'. הם הרי לא אנשים רעים. ואם קורה משהו רע, והם לא ה"רעים" אז כניראה שאני זו הרעה…

    * "הגוף שלך שייך לך ולאף אחד אסור לגעת בו ללא רשותך, חוץ מ…" חוץ ממי? כל אחד מאלה שהוצאנו מחוץ לכלל הזה יכול בהחלט לפגוע, והאם נזדקק לרשות מהילד/ה לכל טיפול המחייב מגע?

    הבנו את הרעיון? אז למה כך אנו מזהירים?

    מפני שזה "נוח" לנו, מפני שלא יודעים מה לומר, מפני שחוששים להפחיד את הילד/ה ומפני שאנו מחפשים את הדרך בה לא יקרה לילד/ה שלנו כלום מאלה, מחפשים מניעה כוללת ומוחלטת, מתנהלים בגישה המפוחדת של "מה נעשה אם יקרה לילד/ה שלנו משהו".

    ההצעה המוגשת כאן היא לשינוי גישה והתנהלות. הצעד הראשון בגישה זו הוא הקשה ביותר – להבין כי את הפעם הראשונה של הפגיעה לא נוכל למנוע. כלומר להתנהל בגישה של "מה נעשה )או יעשה הילד שלנו( כש…". חלק משינוי הגישה מצריך הבנה ש:

    – הפוגעים אינם "מסומנים", בוודאי אם לא ניתפסו עדיין.
    – מרבית הפוגעים אינם הפדופילים האלה שאנו כל כך מפחדים מהם.
    – אם הצליח הילד שלנו לומר "לא", לברוח, לצעוק וכד', הרי שהפעם הראשונה כבר התקיימה.
    – החשש והפחד של ילדינו מהנושא מקורו, בדרך כלל, בפחד ובחששות שלנו. כלומר איך אנו מתייחסים לנושא, הרבה פעמים, חשוב יותר ממה שנאמר.

    ולכן –

    הדרך "להכין" ילדים לנושא הינה פיתוח תשומת לב פנימה (לתחושות, הרגשות וכד') ולא החוצה (אנשים כאלה ואחרים) יחד עם פתיחת ערוצי תקשורת לחשיפה, בירור תחושה מבלבלת (לאו דווקא עם ההורים).
    תקשורת היא המפתח, כחלק מחיי היומיום.
    תחילת תהליך זה כדאי לה שתעשה כבר מגיל הגן, דרך משחקי חושים שונים המפתחים תחושות מעבר ל "נעים/לא-נעים".

    תהליך זה אני מלמדת, בימים אלו, בסדנה להורים של שלושה מפגשים בני כשעתיים כ"א.
    בשלושת ימי א' של חודש יולי אני אקיים סדרת הרצאות בנוגע לחינוך מיניות בריאה אצל ילדים.

    מועדים: ימי ראשון 2-9-16 ביולי בין השעות: 20:30-22:30.
    הסדנה תיערך בפרדס חנה. מיקום מדוייק ישלח לנרשמים.

    להרשמה יש לשלוח הודעה בהודעה פרטית או לשלוח מייל ואני אצור עמכם קשר בהקדם.

    liorgalcohen@gmail.com    |     אתר: ליאור גל – כהן: תרבות למניעת אלימות מינית   |   פייסבוק

    לאוונט בפייסבוק

    ליאור גל כהן

    מנחת קבוצות ויועצת ארגונית (M.A.) המתמחה בייזום, פיתוח והקניית 'תרבות למניעת אלימות מינית'. מתנדבת ופעילה במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב. מעבירה בדרכים שונות את נושא 'הטרדה ותקיפה מינית' לקהלים שונים. הרצאות וסדנאות חווייתיות, עם קטעי סרטים, עם הצגה או לומדה, להבנת ומניעת התופעה של הטרדה ותקיפה מינית.


    להגיב
  • לילד שלי יש הפרעת קצב…

    [ענת גנדלין]

    בואו נדבר על זה תכל'ס:
    הילד שלך בלגאניסט.
    פאדיחה.
    לא יעזור כלום. זאת האמת…
    HDD, PDD, ADHD, PSD, HTML
    יש אבחון אין אבחון
    שום דבר לא ישנה את העובדה הפשוטה…
    החיים איתו זה כאוס…
    כן הוא יודע להתארגן לבד,
    בעצם הוא מאוד עצמאי,
    אבל עדיין אפשר למצוא אותו בבוקר, עם המכנסיים בחצי הדרך למעלה…
    בוהה בעכביש שמטייל על הקיר, או מצייר עם נעל אחת…
    הוא כל כך חכם שתוך שניה הוא משתלב בשיחות של המבוגרים…
    אבל מרוב שהוא רגיש לכל מה שקורה מסביב, הוא יכול ללכת לחדר שש פעמים להביא את הקלמר ולחזור לספר לך משהו…
    אין סיכוי שהוא ילך לישון לפני שיש דממה בכל הבית…
    אותו הדבר בשיעורי הבית. הוא יודע את כל התשובות, אבל לשבת? לכתוב? להתרכז? עדיף להפוך את מד הזווית למכונית ולהסיע אותו על החוברות ושיהפוך לאביר ואז לשטיח מעופף ואז לדינוזאור ואז לנסיכה למטוס ואז…
    לפעמים נראה שהוא חי בתוך הדמיון שלו והמגע עם העולם החיצון הוא לגמרי מקרי…

    ומצד שני הדמיון שלו מדהים והוא מתגבר על המכשולים המורכבים של הקושי שלו בזכות זה,
    מוצא לעצמו תעסוקה, פתרונות, ריצורי (או אירוכי) דרך…
    כשמשעמם לו הוא מתחיל לטפס על כל הבית, להתלות על מדפים, על וילונות…
    להפוך את שולחן האוכל לבריכת שחייה,לקחת את כל הברגים וארגז הכלים ולעשות מהם מסילת רכבת או חניון או ארוחת ערב לכולכם…

    אבל כשיש זמן ואת יושבים יחד, מתגלה מולך פלא הבריאה…
    הוא יושב, משוחח, שואל ומקשיב, כמה פנינים בתוך הראש הקטן והקודח הזה!
    כמה נחת כשעוצרים הכל פשוט כדי להיות איתו!
    כמה הוא זקוק לזה וכמה קשה לך לפנות זמן!
    הוא יודע תמיד מה עובר עלייך, שומר עליך כשצריך…
    הוא רואה את העייפות, הוא רואה את הדאגה, הוא מזכיר לך מה לקחת לפני שיוצאים מהבית…
    גם את הפאדיחה הוא רואה.
    כשהוא שובר והרוס משהו בלי כוונה, כשהיד שלו פשוט נשלחה קדימה, הסקרנות המבורכת וההרסנית גם יחד…

    אצל הקרובים שלכם שלא הייתם אצלהם כבר 33 שנים…
    הוא כל כך רוצה להיות טוב, שיתנפח לך החזה מגאווה…

    והוא נלחם כל יום בכל כך הרבה שדים, בשבילך, בשביל שלך יהיה יותר קל…
    הלב שלו מלא אהבה, לכולם, אבל במיוחד אלייך..

    הוא כל יום מתפלל לאלוהים לפני שהוא הולך לישון, "אלוהים, תעשה שמחר אני אצליח להיות טוב"…
    ואלוהים אומר לו: "מתוק שלי, אתה טוב, אתה הכי טוב! בראתי אותך ככה מבחירה, אצלי אין טעויות…."
    "יש לך תפקיד בעולם הזה, ובשביל התפקיד הזה נתתי לך מתנה."
    "אתה שומע? לא לקות, מתנה!"
    "היכולת שלך לחוש אנשים ואנרגיות ותחושות באופן כל כך פלאי, ההתלהבות שלך מכל דבר שחולף על ידך, הראשוניות בה אתה חווה הכל, משתמש בכל החושים שלך, החיבור שלך לטבע, לבריאה שיצרתי, הלב האוהב שלך הרגיש כל כך! הדמיון שלך, היכולת להמציא לשכלל ולשלב בין דברים, כל אלה הן מתנותיי לך".

    "ילד העידן החדש,
    ילד המהפכה,
    ילד האור והאהבה,

    אמור מעכשיו – אתה לא לקוי, אתה נציג האבולוציה,
    אתה בורכת, במתנות האל, כדי לפתוח את לבבותיהם הקשים של הדורות שכאבו לפניך,

    ללמד אותם על חמלה,

    על קסם,

    על אפשרויות,

    על קבלה,

    על פתיחות,

    על אהבת חינם….

    ופונה אלוהים אליך ואומר – וזה התפקיד שלך. אבא. אמא.
    הבאתי אותו לך למשמרת, להזכיר ולהראות לו את המתנה שהוא, לשמור ולהגן מפני אלה המנסים לאלף את לקותו, לכופף ולהכניסו לתוך מסגרת, לתוך השטאנץ הישן המשעמם והלא רלוונטי…

    בכל רגע בו הוא בקרבתך, נשמה אלוהית ומבורכת…

    והשכינה והשלום ישובו לביתכם…

    ויהי אור!


    • ענת גנדלין – מנחת הורים ואנשי חינוך, מפתחת גישת "ענתי" לתקשורת ערכית, הרצאות סדנאות השתלמויות וקורסים, ליווי אישי ותמיכה בתהליכי התפתחות והעצמה, טיפול במשברי חינוך. 050-4506603   |   anatikshoret@gmail.com   |  פייסבוק


    להגיב
  • הגיל הרך בקיבוץ משמרות

    החלה ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ח!

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים עובדים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    ארוחות טריות ומזינות מוגשות לילדים.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לפנינה: 04-6374807 או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם איתנו,

    מערכת הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
  • יש לי מקום, בבית העגול

    [יסמין הלוי]

    – מה זה הבית העגול הזה? שמעתי עליו, הם לא קצת מעופפים שם?

    – שמעתי שהילדים שם לא לומדים…

    – היו להם מלא בעיות, לא?

    – אין חובה? אני לא מאמינה בחינוך בלי מסגרת ובלי גבולות.

    – מה כל כך מיוחד בבית העגול הזה? ואיפה זה בכלל?

    נתחיל עם העובדות: הבית העגול הוא מסגרת חינוכית דיאלוגית והוא נמצא בחדרה, מרחק כעשר דקות נסיעה מפרדס חנה. וכן, במשך השנים הבית העגול התמודד עם קשיים רבים מצד הרשויות, אבל צלח את כולם והשנה קיבל רישיון קבוע. כבר אין איום על קיומו. כיום לומדים בו כ-75 ילדים בני 5–12, יחד עם כעשרה אנשי צוות.

    מתקיימים בו שיעורים בשפה, אנגלית, חשבון, נגרות, אמנות, מוזיקה, טבע, קולנוע, צילום, ספורט, גינון… והילדים באים אליהם ולומדים מה שהם רוצים, מרצונם החופשי, ללא כפייה, ללא סנקציות. אבל מתחת לכל אלה הם לומדים לדבר, לשוחח, להסביר את עצמם, לבטא את עצמם, להגיד מה נעים להם ומה מציק להם, מה מפריע להם ומה עוזר להם. הם מדברים עם מבוגרים כאל שווים, והמבוגרים אינם מדברים אליהם מגבוה, ולעולם אינם משתמשים לרעה בכוחם. הם משוחחים עם הילדים האחרים כדי לפתור בעיות רגשיות וחברתיות ולימודיות. ולפעמים הם לומדים גם איך להשתעמם בלי להשתגע ולהטריף את הסביבה.

    בבית העגול יש חופש, יצירה ושמחה, ויש בו גם כאב וקושי, אלימות, מורכבות וקשיים, אבל הוא מאפשר לפגוש את כל אלה במרחב מכיל ומעמיק שאינו שופט ואינו מדיר. יש בו כללי התנהגות ברורים שכוללים חופש אישי והרבה התחשבות בזולת, אבל הילדים עצמם הם שקובעים את החוקים ומתחייבים אליהם בתהליך שהם מעורבים בו ולכן הוא חשוב להם. לכן הם שומרים על הכללים.

    זה ייתכן, אתם שואלים, במקום שאין בו עונשים ואיש אינו מכריח? ובכן כן. וזה קורה כי אנשי הצוות בבית העגול הם הכי רחוקים מלעופף. הם אנשים שאוהבים ילדים ואוהבים את השהייה במחיצתם, הם אוהבים לשחק ולהשתטות וללמוד, הם מנהיגים אבל הם לא פוחדים לתת לילדים להוביל. העבודה וההשראה של הצוות היא בתוך החיים עצמם, הם לא מבקשים להנחית ערכים מגבוה. הם אנשים שבכל רגע ורגע מצויים בנוכחות מלאה ובתשומת לב ופוקחים שבע עיניים על כל ילד וילד ועל ההתרחשות, ויודעים לשקף אותה בחיי היומיום. בבית העגול לא רק "מטפלים בבעיות" כשהן מתעוררות, אלא מבססים אווירה של אמון וביטחון. כשמתעוררים סכסוכים וקשיים הם הופכים לחומר גלם, לבסיס לדיאלוג, לדבר שאפשר לעבוד איתו. כך הם יוצרים, מעודדים, או שמא נכון יותר לומר שפשוט אינם מחבלים בערבות ההדדית, בחמלה, בסלחנות ובטוב הלב, בסקרנות ובשמחת חיים הטבעית של ילדינו.

    איך אני יודעת את כל זה? אני אמא בבית העגול כבר שבע שנים. רק אמא, לא אשת צוות ולא מתנדבת. אבל דרך הבית העגול הפכתי באופן חד-משמעי לאמא טובה יותר, וילדיי הפכו למורים טובים יותר: מדויקים להפליא בדרישות שלהם ובאופן שבו הם מביעים אותן, יצירתיים באלף דרכים, רגישים ועסוקים.

    ההרשמה לשנה הבאה בבית העגול נפתחה. אם אתם מחפשים מקום שבו הילד עומד במרכז ואינו "מנוהל", מקום שבו המסגרת היא רק האמצעי ולא המטרה, אתם מוזמנים ומוזמנות לבוא להתרשם, להכיר ולהרגיש.

    אתר אינטרנט >

    דף הפייסבוק >


    להגיב
  • גן שלנו – פשוט גן

    נעים מאוד, אני גבריאלה, ולמי שלא מכיר ויודע – יש לי גן.
    גן שעובד בשקט כבר חמש שנים, גן שהוא כמו בית ומשפחה, גן שבו מושקעים הלב והנשמה שלי, זה הגן שלנו בכרכור.

    לפני הכל, קצת עלי – שמי גבריאלה, אמא לתלמה ואילאיל ואשה לגילי.
    נולדתי לאמא גננת, וכשבגרתי והתחלתי לחפש דרכי בעולם, הרוח או הקארמה כיוונו אותי בחזרה לאותה מקום שהכרתי, שינקתי מבטן ולידה, ושמו אותי כמטפלת במשפחה של חינוך ביתי ביערות הגשם האוסטרלי. שם הבנתי שחינוך זו הדרך שאליה ארצה לפנות “כשאהיה גדולה”…

    כשחזרתי לארץ, "צוציקית" בת עשרים פלוס, התחלתי לעבוד כסייעת. ראיתי כי טוב, נעים ומרגיש נכון, והחלטתי ללכת ללמוד. סיימתי תואר ראשון לחינוך לגיל הרך ובלתי פורמלי , וכשלא שבעתי המשכתי גם לתואר שני בהתפתחות הילד וייעוץ חינוכי לגיל הרך. לאורך כל שנות לימודי עבדתי, ולמזלי זכיתי להחשף אל מגוון מסגרות חינוכיות – החל מגן אמהות אינטימי ומצומצם עם 5 ילדים ואמהותיהם, וכלה במעון יום הומה מול קבוצה של 35 זאטוטים ופמליית מטפלות נכבדת.

    מכל חוויה שכזו השכלתי, למדתי והפנמתי. על הדרך, על מנת לא להשחק פיניתי מקום לטיפוח שאר האהבות שלי – יצירה, מוסיקה ותאטרון. הייתה גם סאגה קצרה של העברת הידע הלאה, בהדרכת מטפלות וגננות, אך מהר מאוד הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות, זה לחזור ל”שטח”, ולעבוד עם ילדים.

    אחרי הרבה שנים כשכירה פה ושם הגיע אותו יום מרגש, לפני חמש שנים, בו פתחתי מקום משל עצמי, מקום בו אני מיישמת מידי יום את כל הידע שצברתי – זה שנרכש באופן פורמלי באקדמיה, זה שהגיע עם השנים והנסיון, וגם זה הטבעי – שמגיע ממקום של אינטואיציה ונשמה.
    אספתי וגיבשתי וליקטתי סביבי את הצוות האיכותי, המסור והמקצועי ביותר שפגשתי בכל שנות עבודתי, ויחד אנו עובדות כיחידה אחת זורמת והרמונית, נעות בין הילדים, תומכות, אוהבות, מטפחות.

    אז מה תוכלו למצוא אצלנו בגן?

    תוכלו להתאהב ולהרגיש "בית" בתוך מרחב נעים, אסתטי, מרווח ומואר.
    תוכלו לפגוש כאן ילדים שאוהבים לשחק ביצירתיות במטבח ולחפור בארגז החול וגם כאלה שאוהבים לשבת סביב השולחן עם פאזלים או לוטו.
    2016-07-10 09.54.30תוכלו לראות, שיש לנו סדר יום קבוע שכולל מפגש ושעת סיפור, אבל שאנו מקשיבות גם לרוח החופשית שמניעה אותנו לצאת לטיולים ספונטניים לחורשה הקרובה ומזכירה לנו לזרום עם היום שמגיע ומצב הרוח של הילדים.
    תוכלו לטעום אוכל טבעי, בריא ומזין, שמכינה באהבה עינב הטבחית, וכל בוקר תוכלו להריח ריח של לחם טרי שנאפה בתנור…

    וחוץ מכל זה קורים אצלנו עוד המון דברים…

    אני יכולה לדבר ולדבר ולדבר על הגישות, הדרכים, “שיטות העבודה” שמנחות אותי ומעצבות את תפיסותיי, אך מתוך שאיפה לפשטות אתמקד בעיקר ורק אספר, שהעבודה שלנו בגן מתבססת על רגישות, דיוק, סבלנות והכלה לתהליכים והאמונה כי יש לראות את הילד במקום השלם שלו, כחלק ממי שחי בתוך משפחה, קהילה, חברה.

    יש לנו השנה עוד מקום אחד חביב לגמד או גמדה שיצטרפו אלינו, וההרשמה לשנת הלימודים הבאה כבר נפתחה. אני אשמח לפגוש ולהכיר את כולכם.

    הגן מיועד לגילאי שנתיים ומעלה, ואפשר להשאר כמה שרוצים

    אנחנו נמצאים בכרכור, ברחוב קדמה 76 (ליד השופרסל)

    אז בואו לבקר אותנו!

    לפרטים,

    גבריאלה 050-5587697 או במייל: gabigili2@gmail.com

    גן שלנו


    להגיב
  • שנה טובה ומטורללת

    כשהיינו בפורטוגל, תכננו לפתוח "Natural Learning Environment" – מקום מבוסס משחק ולימוד מתוך רצון וחיקוי/עבודה עם מבוגרים שחוקרים בלהט את מה שהם אוהבים.

    ומאז שחזרנו לארץ, שמנו את הילדים במקום שהרגיש לנו הכי דומה לזה, הבית העגול. אנחנו גרים בחדרה, ליד הקניון החדש, מרחק הליכה מבית הספר (שם שאף פעם לא היה ברור לי, מדוע זה אינו "בית ילד"…). מול הבית שלנו יש גן שעשועים, בו אנו נפגשים כל אחה"צ עם ילדים מכל השכונה. בשישי במיוחד מגיעים כולם: אתיופים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, ילדים על אופניים חשמליות ועל קורקינט שבור, אימהות עם כיסוי ראש ועם בקושי בגדים על הגוף. אבות כועסים וחייכנים, ולא מעט כלבים… יוצא לי לא פעם לחלוק ספסל עם אמא של ילד שמשחק עם ילדי, ואנחנו מדברים לא מעט על בתי הספר של הילדים, על שיטות לימוד והסתגלות. לא אכנס עכשיו לטוב או רע, לגישות ועונשים ושאר סיפורים מעוררי חלחלה. אבל כן למכנה משותף מפחיד שאני פוגש ממש ברוב השיחות. רטלין. סם בעייתי מאוד שכופים על כ"כ הרבה ילדים ("בלי זה הוא לא נכנס לבית הספר"), חלקם מכיתה א' (!). כי כשהמערכת מקולקלת, צריך ילדים זומבים שיתאימו את עצמם אליה.
    מעניין אם השלב הבא יהיה לקשור אותם לשולחנות בשלשלאות…

    מאחל לכולם שנה טובה באמת. במיוחד לילדים באשר הם. אל תקשיבו למורים אם זה משעמם. פרקו כל עול, רוצו, צעקו, השתוללו, אתם ילדים. אל תתנו למערכת ליישר אתכם, עקמו אותה. אל תאבדו את השמחה, היצירתיות והכשרון המדהים שלכם הזה, לחיות ברגע.
    ולמבוגרים – מאחל בדיוק את אותו הדבר…

    שנה טובה ומטורללת!


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים יחודיים במתמטיקה

    אני אוהב מתמטיקה.
    כן, באמת!
    מתמטיקה היא הבסיס למוזיקה, לשירה, לפילוסופיה וגם ליופי.
    אך דרך הלימוד שלה ברוב העולם יוצרת אנטגוניזם
    וכמה רתיעה יש ממנה אצל כ"כ הרבה ילדים (וגם מבוגרים…)

    כמה חבל…

    אני רואי, בן 44, אוהב מתמטיקה מילדות ומלמד שיעורים פרטיים לסירוגין ב-20 השנה האחרונות.
    אבל הרבה לפני שאני מלמד, אני משתדל "להדביק" את הילד באהבה שלי. להראות לו את היופי שבמתמטיקה דרך דוגמאות ממשיות מהחיים (כמו לקחת נער בן 16 שלא הצליח להבין מה הם וקטורים – לשחק סנוקר – שגם שם יש כיוון ועוצמה).
    הבנתי ב-20 מהשנה האחרונות, שלא יעזור להשקות אדמה חרבה אלא צריך להסתכל לה בשורשים.
    שהעלאת הבטחון והערך העצמי אצל ילד יעשו 90% מהעבודה.
    שאם אוכל לגרום לילד לאהוב מתמטיקה ולרצות ללמוד יותר ממנה – הכול יבוא יותר בקלות.

    אני מלמד דרך משחקים (כמו מונופול של פעם). דרך דוגמאות מחיי הילדים (כדי להבין מינוסים לדוגמא "אם את רוצה לקנות שמלה חדשה שעולה 40 ש"ח ויש לך רק 25, כמה תצטרכי לבקש מאמא"?) וגם דרך תנועה (הכי כיף ללמוד את ציר המספרים על מרצפות הבית המרובעות ולמקם בהם חפצים).

    Tower_of_Hanoi[1]

    אני מלמד ילדים מגיל גן ועד כיתה י' בביתם שלהם (יכול גם להכין לבגרות 3 יח').

    מוזמנים להתקשר אלי: 052-4636456  או לשלוח חידה או מייל royema@gmail.com

    רואי

    [בתמונה למעלה – הדרך באמצעותה אני מלמד ילדים על שברים]


    להגיב
  • מתמטיקה מושחתת – 3

    מתמטיקה מושחתת – 1
    מתמטיקה מושחתת – 2

    [דני לסרי]

    תרגיל בשברים

    בדרך כלל הפולמוס סביב החינוך האלטרנטיבי מייצר שני קטבים המעמידים את תומכי החינוך הרגיל בצד ה"לימודים" וה"הישגים", ומותירים את תומכי החינוך האלטרנטיבי לדשדש בערכים מעורפלים של חופש, הרגשה, והומאניות. אין רואים שגם מן הצד הזה – הלימודי כביכול – בתי הספר הרגילים כושלים. ולא רק בכותרות ה"הישגיות" המופיעות מעל דפי העיתונים, אלא באופן עמוק יותר, פרטני יותר, כואב יותר.

    הרשו לי, אם כן, להחזיר אתכם למתמטיקה של בית הספר היסודי, להדגים במקום שנחשב ל"מעוז" של החינוך המסורתי את עומק המצוקה. אנא הישארו עמי לאורך הדוגמאות, דווקא בפרטיהן הן חשובות.

    בוא ניתן לילד בן עשר לחלק ארבעה תפוחים בין שלושה ילדים. גישה פשוטה להתמודד עם הבעיה היא פשוט לתת לכל ילד תפוח שלם, ואת התפוח העודף לחלק שוב לשלושה חלקים ולתת לכל ילד שליש. משמע, כל ילד קיבל תפוח ושליש תפוח.

    האסטרטגיה הזו כבר לא תעבוד כשיצטרך לחלק שלושה תפוחים בין ארבעה ילדים. אם זה היה תפוח אחד שהוא צריך לחלק בין ארבעה ילדים זה היה ברור – הוא היה מחלק לכל אחד רבע. אבל איך אפשר לחלק שלושה תפוחים לארבעה ילדים?

    זה אתגר אמיתי, לא תרגיל בית ספר. וכוחו דווקא במפגש עם הבעיה כמו שהיא, ללא קיצורי דרך כבעיית חיים, ולא כאיזה לבוש נחמד לבעיה מופשטת.

    פתרון תהליכי פשוט לבעיה הוא לראות את המקרה של השלושה כהרחבה של המקרה האחד: לקחת תפוח אחד לחלק לארבעה ילדים, אחר כך את השני, וגם אותו לחלק לארבעה, וכך גם עם השלישי. במצטבר כל אחד קיבל שלושה רבעים (שימו לב למשמעות של ה"שלושה רבעים" במקרה הזה – רבע ועוד רבע ועוד רבע שהצטברו לשלושה רבעים). ולוקח זמן עד שהילד מכיל את מושג הפרופורציה, משמע לומד לראות בשלושה רבעים סוג של יחס שהוא אוחז בו באופן כולי, ומסוגל לפיכך להכפיל אותו גם בעשרים, בשלושים, במיליון.

    בלי הסברים

    כשאני עובד עם ילד במתמטיקה כמעט לעולם אני לא נותן לו פתרונות מוכנים מראש, יותר משחשוב לי שידע, חשוב לי שיבין, לא יבין סתם, כמו שמבינים כשמישהו אחר מסביר וזה נשמע הגיוני, אלא יבין מעומק הווייתו היוצרת. כמשהו שהוא עצמו חולל אותו.

    לחלק ארבעה תפוחים לשלושה ילדים זו משימה אחת והעובדה שמקבלים בתור תשובה אחד ושליש (4/3) היא עובדה אחרת. הגילוי שאחד ושליש זה 4/3 ושכתיב זה פשוט משקף את עובדת החלוקה (משמע שסימן השבר הוא גם סימן החלוקה ושהתשובה נמצאת כבר בשאלה) היא גילוי משמעותי כשהוא צומח מבפנים, וריקני-פורמאלי כשהוא נאמר מבחוץ. וצריך לשחק עם זה הרבה, לגשש את זה מכל הכיוונים, עד שדברים נופלים למקומם, מתפתחת ההבנה האינטואיציה המתמטית, והילד פתאום צוהל בהבנה, קולט את המשמעות הזו של לראות כל דבר כיחס בין שני מספרים – כפרופורציה שדרכה אפשר למקם כל מספר (רציונאלי) על ציר המספרים. ואיזו עוצמה זו לגלות שאפשר לכתוב באותה המידה גם 813/270 וגם זו נקודה על ציר המספרים.

    בשלב הזה התחושה הכולית של הפרופורציה, היא שלו – חלק מהבנה מתמטית שהוא יכול לתפעל באינספור סיטואציות – כלי מחשבה שנוגע לא רק למתמטיקה אלא, מכיוון שהיא שלו, לכל תחום ותחום כולל ספרות ומוסיקה. באופן זה תביעתו הפנימית לאחדות מקבלת מענה הולם. אמנם הוא עסק בחלוקה, ברציונאל, אבל חלוקה זו לא פירקה את רוחו, אלא אדרבא הוסיפה לו לכידות. וכבר תיארתי בעבר כיצד העיסוק הפורמאלי במתמטיקה כמו שקורה בדרך כלל בבית הספר, מפרק את רוחו של הילד, מביאה אותו לתבוסה עד שהוא מוותר מכל וכל על תביעת האחדות.

    הטוב ביותר, אם כן, הוא לא להסביר דבר. פשוט לתת לילד לגלות לבד על ידי יצירת רצף בעיות הנמצאות ללא הרף על גבול ההתפתחות שלו. זה הוא שיוצר את ההכללות, שמבין עקרונות, ושלבסוף מנסח את הכלל ומוצא את השיטה. הטוב ביותר שילווה אותו מורה רגיש, ליווי אישי, תוך שהוא מציב את הבעיות הנכונות בזמן הנכון, ומקשיב עמוקות לתהליך היצירה של הילד. האומנות כאן היא אותה אומנות התומכת ביצירת סדר פנימי – אומנות המגרה את מנוע ההבנה-היוצרת מצד אחד, והמאפשרת לו להיתמך על ידי מאגרי אנרגיה הפנויים של הילד מצד שני.

    ים המשמעות האישי

    הדבר האחרון הוא חשוב במיוחד. כשלוחם קרטה מבקש לשבור ערמת לבנים במכת יד אחת, הוא רק ישבור את ידו אם לא יגייס את כמות האנרגיה המתאימה. גם כאן ההבדל בין בעיות פתירות ללא פתירות יכול להיות טמון בעיקר בכמות המשאבים שהילד מגייס לעניין. ככל שהבעיה קשה יותר הוא צריך להישען על מאגרי אנרגיה גדולים יותר, מה שאני קורא "ים המשמעות".

    הים הזה כולל ללא ספק ידע קודם, אבל הרבה יותר מכך הוא כולל בטחון, מודעות עצמית, אתגריות, תחושת שמחה ויצירתיות, עצמאות, אקלים בוגר, פניות נפשית ועוד. למשל הוא לא יכול לגייס את מלוא משאביו אם הוא יודע שהתרגיל הזה הוא רק אחד מני שלושים שהוא חייב לגמור מהר. כל פעם מחדש צריך להיות רק תרגיל אחד שהוא כל העולם. וייתכן שבשביל לפתור את התרגיל הזה הוא יטייל יום שלם – זה נפלא, אגב כך הוא ירחיב ויעמיק את ים המשמעות שמתוכה יוכל לצמוח הפתרון כדבר משמעותי ועמוק שורשים.

    תגידו – "לא חבל על הזמן, הרי יש כל כך הרבה חומר עוד ללמוד, למה שילד יתעכב כל כך הרבה זמן על תרגיל יחיד".

    לא חבל. תרגיל יחיד יכול להיות הרבה יותר משמעותי להבנה המתמטית כשעמלים עליו לעומק מאלף תרגילים שעושים במהירות ומצטברים לשטחיות. אנחנו לא מעונינים רק לעייף את המוח בשגרה, לשבור אותו באופן מכני, לכפוף אותו בדפוס – אנחנו רוצים להעניק לו עוצמה. ילדים יכולים במשך שנים ללמוד את נושא השברים ולא להבין בו דבר. הם יוצאים ממנו מובסים, מדמים שהם מבינים משהו, אבל בעיקר חשים זרות. לעומת זאת די במספר מפגשים משמעותיים, כדי שיגיעו להבנה מעמיקה, אמיתית.

    סוג האנרגיה הנדרש להבנה מתמטית שהיא עוצמה, הוא אחר מן האנרגיה המכאנית. צריכה להיות שם ערנות, כוונה הדדית, הקשבה נוכחת. רק בנדיר אפשר למצוא את כל אלה בשיעורי מתמטיקה בבית ספר. דרוש שהילד יחוש שמדובר בבעיה שלו, שיתמודד אתה באותה רמת תשומת לב שהוא עורך את לוחמיו לקרב בשולחן החול, שהיא תהיה שלו, חלק מחייו, מאהבתו. ובעיקר חלק מחירותו.

    טעות לחשוב שמתמטיקה לא מעניינת ילדים. ילדי בית הספר הם לא דוגמא לשום דבר – חוסר העניין שלהם במתמטיקה הוא תגובת הגנה לאונס – אבל באופן טבעי לרוב הילדים יש עניין אמיתי במתמטיקה, והם מסוגלים לגייס אליה את אותה רצינות תמה המלווה אותם גם בכל משחק אחר. מה שהם זקוקים זה בעיקר שיכבדו אותם, יכבדו את חירותם, ושיסכימו לפגוש אותם.

    אלטרנטיבה?

    כך שלמעשה יותר משההוראה הבית ספרית מיועדת ליצר הבנה מתמטית, להעניק עוצמה, משהו שימושי המרחיב ומעמיק את האדם, היא מייצרת אטימות מתמטית. מצרך חשוב כדי לייצר יראת כבוד כלפי המתמטיקה, ולסווג ילדים כנכשלים, אבל פסולת מיותרת בכל מה שנוגע לחכמה האנושית.

    אז איך אפשר לעשות חינוך אישי בכיתה של שלושים ילדים ומעלה? נכון, אי אפשר. וגם להכפיל ולשלש את כמות המורים לא יעזור, כשמדובר בשיעורי מתמטיקה שנערכים עם ילד אחד, שניים, או שלושה.

    מה שנדרש הוא לפרק את תפיסת הבית ספריות כמו שאנו מכירים אותה היום, ולשים במקומה תפיסה אחרת של חינוך והוראה.

    בשביל רוב המבוגרים ילדים הם כאוס שדורש שליטה ופיקוח כדי שלא יזיקו לעצמם וסביבתם. אבל בתנאים מסוימים הם חושפים רמות עמוקות של התארגנות פנימית, ללא כל צורך בהשגחה. התנאים האלה כוללים, למשל, מקומות שדומים יותר לבית הן בגודלם והן באווירתם. בתוך בית יכול לצמוח סדר אורגאני-קוהרנטי שיש לו לכידות פנימית ללא צורך בשליטה חיצונית, שלא כמו הסדר הפורמאלי שצריך תמיד להזין מבחוץ, ובכוח (היות ואינו טבעי והוא עוין לסביבה), שאחרת הוא נוטה להתפרק. (כיתת בית ספר בשיעור חופשי, בתור דוגמא). ילדים לא צריכים לגדול במוסדות.

    בתוך מציאות של בית, מקום שיש בו לכל היותר מאה ילדים בגילאים שונים (נגיד חמש עד ארבע עשרה), רוב הזמן רוב הילדים פשוט חיים את חייהם בלא צורך בהשגחה. הם לומדים המון מעצמם ואחד מן השני. והמורה מתפנה לעבוד עם ילדים יחידים בזוגות או בשלשות. כל אחד על פי מידתו ורצונו, ובתהליך של ליווי אישי. תהליכים אישים אלה הם הרבה יותר יעילים להבנה וליכולת המתמטית משיעורים המוניים. בלי להגזים: שלוש שעות כאלה יכולות להיות שוות ערך לשלושים שעות של הוראה פרונטלית, ובעיקר גדול כוחן להצמיח עוצמה. זה היה יכול אגב כך גם לחסוך אלפי שעות של מורי עזר פרטיים שהורים עשירים יכולים לשלם עליהם ועניים מתקשים.

    כמובן, ילדים שהורגלו בחכמה, בפיתוח עוצמה פנימית, הם גם ילדים שנוטים להתארגן באופן פנימי ולייצר תוך סדר שאינו הפקרות. החיפוש אחר משמעות, האמון בעולם המבוגרים, והאמונה במשמעות הבסיסית שיש לדברים, גם עוזרת להם לדרוש משמעות בעניינים חברתיים, ולכונן אותה כדוגמא לקהילה שלמה וערכית.

    אני יודע. בשביל הרבה אנשים זה יכול להישמע כמו אוטופיה לא ריאלית. אני מכיר מניסיוני האישי שדבר זה אפשרי. אני מזמין, רק בתור דוגמא אחת, לבקר ב"מיתר" שבבית אורן.

    כן, באמונה שלמה אני חושב שכך יכולים לגדול כל ילדי הארץ ללא הבדל של מין, גזע, דת, ויכולת כלכלית. כולם יכולים להיתרם מאוד מחינוך שנעשה בקנה מידה אישי, וזה גם לא יעלה יותר למשלם המסים. כל מה שנדרש הוא שינוי תפיסה רדיקלי.

    אבל אני יודע ששינוי תפיסה רדיקלי הוא לא פשוט. בינתיים אני כותב מאמרים, תומך ביוזמות מקומיות של חינוך, ומזמין אנשים ללמוד אתי בצורה אחרת.

    ——————————————-

    דני לסרידני לסרי – מחנך וסופר, אב לארבעה, יזם וניהל את בית ספר מיתר, מרכז את האקדמיה הדיאלוגית, מבין ספריו: "חינוך בביצת הפתעה", "הארות לפילוסופיה של נוודים", "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים", "פינוקיו יורד מן הפסים", "מקום לגדול".


    להגיב
  • מערכת הגיל הרך בקיבוץ משמרות

    החלה ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ז!

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    לילדים מוגשות ארוחות טריות ומזינות.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לנדין: 04-6374807 או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם אצלנו,

    הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
Close