חינוך

גנים ובתי ספר בפרדס חנה כרכור והסביבה

  • ללמוד לאט / אורית פרנפס

     

    [אורית פרנפס]

     

    היא חוזרת הביתה בשלוש אחר-הצהריים, שומטת את התיק במסדרון. אמא מחממת לה צלחת עם ארוחת צהריים, אין לה זמן לאכול, היא לוקחת את הצלחת אתה לחדר, פותחת את מחברת היסטוריה וספר היסטוריה וממשיכה ללמוד – לקרוא, לשנן. יש לה עוד יומיים מבחן, וכמות החומר עצומה. היא צריכה לתכנן את הזמן כי עליה לעבור גם על שני השיעורים האחרונים בפיזיקה, היא לא הצליחה לעקוב בשיעור ולא ממש הבינה. בשעה 20:00 היא עדיין ליד שולחן הכתיבה, צלחת ארוחת הצהריים הוחלפה בצלחת ארוחת ערב. היא בלחץ. היא הספיקה ללמוד רק שני פרקים בהיסטוריה, והיא לא זוכרת את כל הפרטים, לפיזיקה עוד בכלל לא הגיעה. מחר שוב שיעור פיזיקה והמורה רצה, כי צריך להספיק המון חומר. השעה 21:30 שום דבר כבר לא נקלט. היא עייפה, אולי תקום מחר מוקדם ותעבור על שיעור פיזיקה. היא חייבת קצת מנוחה. ולמחרת, כותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם, והכל מצטבר בראש, והלחץ מצטבר בגוף, שוב היא מסמנת לעצמה שאחר-הצהריים תנסה לעכל, לעבור שוב על המחברת.

    החוויה הזו איננה זרה לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון רבים. זו חוויה של עומס שמגיע מכיוונים שונים, מרדף לכיבוש ערימות של חומר לימוד, תרגול ושינון בקצב מהיר, ולחץ שמתלווה אליהם. הלמידה היא בולמוס של תכנים שצריך לעכל: יש המון מה ללמוד, הכל נחוץ, הכל חשוב, והכל דחוס ומהיר. הילדים מפתחים טכניקות להתמודדות עם כמויות של חומר לימוד. הם משננים, מתרגלים אבל בדרך כלל על חשבון העמקה, הבנה, קישורים, חשיבה עצמאית, חשיבה ביקורתית, הנאה ומציאת משמעות עמוקה.

    הקצב המהיר והעומס הכבד עומדים בסתירה לאופן שבו מתרחשת למידה טבעית. למידה היא בנייה של מבנים פנימיים במח ובגוף תוך כדי התנסויות ואינטראקציות עם מקורות חיצוניים. כדי שלמידה משמעותית אכן תתרחש, על הילד להיות פעיל בהתנסויות ובאינטראקציות הללו, ובבנייה פעילה של המבנים הפנימיים. הילדים התרגלו להתייחס לחומר הלימוד הרב כיעד שצריך "להשתלט" עליו – משהו שנמצא "שם" מחוצה להם – בספר, במחברת, אצל המורה. הם לא תופסים אותו כמשהו שיכול להיות באינטראקציה אמיתית איתם, להפוך לחלק מהם, לחיות בתוכם, ולהשתתף בבנייתם כילדים, כאנשים.

    ההשלכות של העומס והקצב המהיר בלמידה הן קשות. איכות החיים של הלומדים נפגמת וגם התפיסות שלהם כלפי למידה מתעוותות.  למידה היא דבר טבעי, מהנה, מספק, מונע מסקרנות, מעניין ומתשוקה. אבל כשלמידה נתפסת ככיבוש יעד גדול ועמוס לממדיהם, במהירות וביעילות, היא במקרים רבים הופכת למשעממת, יבשה, סיזיפית, מרוחקת, חסרת חיים ומקור לחרדות. בנוסף, עם כל המאמץ המושקע בלמידה בבית-ספר, תוצאות הלמידה מאכזבות – הלמידה המהירה היא ברוב המקרים שטחית, וכך אנו עדים לתופעה הרווחת שלאחר בחינות ובעיקר בחינות הבגרות, חלק גדול מחומר הלימוד מתפוגג כי הוא לא מקושר למבני העומק אצל הלומד.

    אחד המענים למצב שתואר כאן הוא האטה.

    האטה צריכה להיות כזו שתאפשר ללומד להיות פעיל באינטראקציות, בהתנסויות, ובבניית המבנים הפנימיים במוחו ובגופו, כחלק ממי שהוא. הנה כמה הצעות קונקרטיות להאטה בלמידה.

    פחות זה יותר – הפחתת העומס האובייקטיבי

    כדי לאפשר ללומדים אינטראקציה והתנסויות בעלות משמעות ובנייה פעילה של מבנים פנימיים, חשוב לפעול לכך שתלמידי בית-הספר העל יסודי יתמודדו עם כמות סבירה של חומר לימוד, ובקצב נינוח יותר. זה אומר וויתור כואב על הרבה תכנים שנראים לכותבי תכניות הלימוד כחשובים ונחוצים. אבל זה עומד אל מול וויתור כואב בהרבה – וויתור על האפשרות ללמוד באופן משמעותי.

    אמנם נעשו ונעשים ניסיונות שונים מסוג זה, כמו 'המיקוד' לבחינות הבגרות (הודעה מראש על נושאים שלא יופיעו בבחינת הבגרות הקרובה), הורדת נושאים מבחינות הבגרות, הרפורמות להורדת מספר בחינות הבגרות, או הרפורמה המאפשרת למורה לבחור נושא מרכזי להעמיק בו. ועדיין, כל אלה שוליים מידי, ומורים ותלמידים מעידים עדיין על עומס כבד, שאולי נגזר מהנטייה החברתית-תרבותית לעודד ולתגמל הספקים, אפקטיביות ותוצאות מהירות.

    להאט בלמידה – פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית יותר

    אפשר להאט באמצעות שימוש בפרקטיקות האטה בהקשר ללמידה. רוב הפרקטיקות פותחו כחלק מגישת למידה שנקראת: "למידה מתנועת החיים". גישת הלמידה מבוססת על רעיונות של הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין.

    פרקטיקת האטה בלמידה: ריטריט שבועי ליצירת מרחב האטה והעמקה

    כשארגון או חברה מעוניינים לעשות חשיבה עמוקה, חדשנית ויצירתית, הם יוצאים לריטריט – מרחב נטול אילוצים ורגוע לחשיבה ולמידה, במקום רחוק, יפה ומעורר בהשראה. במרחב זה הם מתנתקים מהלחץ והקצב היומיומי ומאיטים יחד, מקדישים זמן לחשיבה פתוחה, ומנהלים שיח בקבוצות קטנות.

    האם ניתן לאפשר לילדים מרחב להאטה והעמקה? דמיינו שבתוך לימודי הפיסיקה, למשל, באיזשהו שלב במהלך למידה אינטנסיבי ומאומץ, מזמין המורה את התלמידים לשעתיים המוקדשות להאטה והעמקה אישיים. אפשר להישאר בכיתה אולם רצוי לשנות אווירה ולצאת לחצר, או לגינה קרובה. אפשר לטפח חדר ריטריט להעמקה, מרוצף בשטיחים, פופים, כריות, ומאובזר במספר לוחות מחיקים ומחשבים ניידים. כאן, ייפתח מרחב נינוח ורגוע שבו מתרחשת חשיבה פתוחה, לא כבולה לאילוצים ומונעת מתוך סקרנות ועניין ללא כל מדד של אפקטיביות. במרחב הזה הלומד יוכל לחלוק אי הבנה שמציקה לו, תובנה, או רעיון שעולים אצלו. במשך כשעתיים הוא יקדיש זמן ותשומת לב לשאלות שאין זמן לשאול בדרך כלל, שעוברים עליהן כלאחר יד. הוא יתייחס למוקדים של הבנה מעורפלת, יבחר שותף (תלמיד אחר, או אולי המורה) לחשיבה משותפת והתייעצות. זהו אי של שפיות שבו משוחחים עם עמיתים ועם מנחים, יוצאים לטיול כדי להרהר, חוזרים שוב לשיח כדי להעמיק, לחקור היבטים וכיוונים שונים, ולתת לדברים לשקוע.

    לא מדובר כאן ב"שיעור חופשי" שבו הילד פונה לעיסוקים חופשיים, חברתיים ואחרים. מדובר ביצירת הזדמנות לעסוק בחומר הלימוד באופן נינוח, חופשי, משוחרר מאילוצים. בתום הריטריט הקצר חוזרים לסדר היום. בשיעור פיסיקה הבא, הילד חוזר עם תובנות חדשות למסלול הלימוד בעל קצב מהיר יותר.

    חשוב לציין שמרחב שכזה מתאפשר כשמחליטים לאפשר אותו – באופן מודע מתוך הכרה באיכויות וברווחים שלו. הנטייה הטבעית בחברה שלנו היא לרוץ קדימה, לכבוש יעדים, להספיק כמה שיותר. אם ילדים יתנסו בריטריטים שכאלה, ילמדו להרפות במרחב הזה, לשים לב למה שבדרך כלל מוזנח, או פחות דחוף, ולחוש את הערך שבכך, יוכלו בהמשך ליצור לעצמם באופן מודע מרחבים כאלה, גם בתקופות אינטנסיביות של למידה כפי שמתוארת בדוגמה למעלה.

    ***

    תכנית הלימודים / אריק מנדלבאום

    אחרי הקורונה
    מערכות החינוך ימהרו לצמצם פערים
    ולהשלים את החסר
    ולהוסיף ימים ושיעורים ומבחנים
    שחלילה לא יהיה מי שיפספס
    איזה שיעור מתוכנית הלימודים
    כאילו כל מה שקורה עכשיו
    הוא לא בעצם אחד השיעורים הכי חשובים
    למי שהרשה לעצמו להיות תלמיד
    כאן
    עכשיו
    בחיים

    ואני שואל: מי שמפספס את השיעור הזה,
    איך נצמצם איתו פערים?

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: קשב פעיל של מלווה הלמידה

    ניזכר שוב בנערה מהדוגמה למעלה, זו הכותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם. אלה הן פרקטיקות מקובלות בבית-הספר העל-יסודי: המורה מסבירה והילדים מנסים להבין, המורה מרצה והילדים כותבים מהר, המורה פותרת תרגיל על הלוח, והילדים מעתיקים. המקצב של ההסבר,  של ההרצאה, של פתרון התרגיל נקבע על-ידי המורה, מונע על-ידי הצורך "לכסות את החומר", על-ידי מה שתוכנן להספיק בשיעור.

    עם זאת, מי שצריך להיות פעיל בהתנסות הזו, בבניית המבנים הפנימיים, זה הילד. על-פי גישת "למידה מתנועת החיים", למידה משמעותית צריכה להיות מחוברת לתנועת החיים של הילד, למקצבים הפנימיים שלו, לצעדים הטבעיים לו.

    המונח "תנועת החיים" מגיע  מהמונח implying שטבע ג'נדלין שמתייחס למה ששואף אצל האדם (וכל יצור חי) ומבקש לנוע הלאה, לעשות צעד קדימה, בכל מצב חיים. בהקשר של למידה, למשל, תנועת החיים מניעה ילד שרוצה להבין, ילד שסקרן לדעת משהו, ילד שנלהב להתנסות או להשתתף בפעילות.

    נסתכל על דוגמה. כשלומדים על "לחץ אוויר" בפיזיקה, עורכים ניסויים שמדגימים את העיקרון. למשל, שואבים אוויר מבקבוק פלסטיק והבקבוק מתכווץ. המורה מסבירה את התופעה. היא מדברת על ואקום, ועל חלקיקים מחוץ לבקבוק ובתוך הבקבוק, כוחות, לחץ אוויר. הילד מבין את מה שהיא אומרת, פחות או יותר, אבל ייתכן והוא לא מרגיש שהוא "באמת מבין" מדוע הבקבוק מתכווץ. מה זאת אומרת "באמת מבין"? כשהילד מנסה להבין את התופעה, קיימת בו שאיפה למשהו. שאיפה לסוג של הבנה עמוקה – לפעמים קוראים לזה "אסימון" שנופל, או אנחת רווחה: "אהה!".  אחרי השיעור הוא ניגש למורה ואמר לה שממש מסקרן אותו להבין מדוע הבקבוק מתכווץ ככה, אבל ההסבר שלה לא שכנע אותו. הם מוצאים זמן בהמשך היום ויושבים בנחת. הם מציירים את הבקבוק, את חלקיקי האוויר בפנים ובחוץ, מדברים ומצביעים על גבי הציור, הוא שואל, היא מדגימה, הוא מסביר מה מפריע לו, מה חסר, היא מקשיבה, מנסה להיענות לקושי, הם מדברים, מסבירים, מצביעים על הציור, ובשלב מסוים מגיעה תחושה חזקה של הבנה – מה זה בדיוק ואקום, מהו לחץ האוויר שמכווץ את הבקבוק. עכשיו הוא כבר לא מחפש יותר להבין יותר מדוע הבקבוק מתכווץ. הוא כבר יודע, זה שלו. הוא כבר בצעד הבא בלמידה.

    המקצב הפנימי המתואר פה הוא אישי, הוא משתנה מאדם לאדם, וגם משתנה אצל אותו אדם. מתקיימת בו אינטראקציה מורכבת בין האדם לסביבתו (במקרה זה, חומר הלימוד, המורה). אם המורה או המלווה אינם קשובים לתנועת החיים של הילד, ומנסים להאיץ את התהליך הזה, באמצעות הסברים, דוגמאות, פתרונות, שלא מסונכרנים עם תנועה זו, ההבנה כנראה לא תקרה, האסימון לא ייפול.

    גם אצל ילדים קטנים יותר אפשר לזהות את חוסר הסינכרון בין המקצבים הפנימיים הטבעיים שלהם, לבין מקצבים שדוחפים מבחוץ. כשילד נתקל בבעיה בבנייה של מבנה, בפתרון תרגיל חשבון, בניסיון קריאה בשלבים ראשונים – מה אנחנו, כמלווים (הורים, מורים) עושים במקום בו הילד "תקוע"? כמה זמן התמודדות אנחנו מאפשרים לו, לפני שאנחנו "פותרים לו את הבעיה" ומקדמים את ביצוע המשימה? למה אנחנו קשובים, בעצם? האם למשימה, לחומר הלימוד, לקידום הפעולות הנדרשות לסיום המשימה? האם אנחנו קשובים לתנועת החיים של הילד? ולמה הוא זקוק עכשיו?

    איך נאפשר לילד ללמוד מתוך תנועת החיים שלו, ולא להידחף מבחוץ? הדבר החשוב הוא לפתח גישה של קשב ללומד. הקשבה למקצב הפנימי של הילד, לתנועת החיים שלו, למה הוא צריך, מה יעזור לו להבין, מה יוצר אצלו התלהבות ועניין, מה מדליק את האור בעיניו.

    הקוראים וודאי מהנהנים בראשם ומסכימים עם עיקרון הקשב הפעיל ללומד, אבל עם זאת מתעוררת ביקורת: למי יש את הפריבילגיה לאינטראקציה אחד על אחד? על כך מיד – בפרקטיקה הבאה.

    ***

    בקשות של תלמיד ממורה  – סעיף יג' / אריק מנדלבאום

    אל תדבר איתי על שירה
    תשיר איתי
    אל תספר לי על ריקוד
    תרקוד איתי
    אל תסביר לי על ציור
    צייר איתי
    ואם אתה ממש אמיץ
    אל תלמד אותי
    תלמד איתי

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: כלים פדגוגיים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום

    כאשר המלווה קשוב אל תנועת החיים של הילד, או קבוצת ילדים, זה משפיע על הלמידה בכל כלי פדגוגי. אפילו הרצאה יכולה להיות בגישה קשובה, מבט, אינטראקציה, זיהוי הלך הרוח, התכוונות אל השומעים והתאמת הפעולות למתרחש.

    ישנם כלים פדגוגיים שבאופן טבעי מאפשרים יותר חיבור לתנועת החיים של הילד, שבהן יש לילד יותר הזדמנויות להיות פעיל, ולנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. למשל, שיח שבו הילד משתתף באופן טבעי בצורה פעילה, מתוך מעורבות ועניין, כדוגמת שיח וחקר בקבוצות קטנות, הוא פעילות שמאפשרת לילד לנוע מתנועת החיים שלו. הוא מקשיב לחבריו, ובעיתוי המתאים לו, כשהוא חש שיש לו מה לתרום, הוא מבטא את עצמו. גם יצירה פתוחה והזמנה לביטוי אישי הן פעולות שמזמינות את הילד לפעול מתוך המקורות הפנימיים שלו, מתוך הבנה שאין אפשרות להאיץ תהליכים של יצירה אותנטית. השתתפות במשחקים דורשת אקטיביות – ילד שמשתתף באופן אקטיבי במשחק פועל מתוך תנועת החיים שלו, הקצב שלו. וישנם גם תהליכים ארוכים ומורכבים יותר שהילד מוביל מתוך התנועה שלו, המוטיבציות שלו והמקצבים שלו, כמו למידה שמונעת סביב פרויקט גדול וארוך טווח (Project Based Learning – PBL).

    כל הכלים הפדגוגיים הללו ועוד רבים אחרים, מאפשרים אינטראקציה עם תנועת החיים של הילד, ולכן הם בדרך-כלל צורכים יותר זמן כי הם אינם מאיצים בילד, פחות דוחפים אותו מכוח חיצוני, פחות מכפיפים את תנועת החיים שלו לתבנית חיצונית.

    פרקטיקת ההאטה הבאה היא ל"מתקדמים" אבל היא טומנת בחובה למידה עמוקה ומחוברת.

    פרקטיקת האטה בלמידה: לאפשר למשהו חדש להתבטא

    הלמידה המהירה בבית-הספר היא פעולה של מחזור ולא של יצירה וחדשנות. ילדים לומדים כמות גדולה של תוכן, והם ממחזרים אותו, מקסימום מארגנים אותו מחדש. האם יש מקום לביטוי אישי וייחודי של הילד? האם יש מקום ליצירת חדש? ליצירת משהו שלא היה קודם?

    באחת מהרצאותיו התייחס ג'נדלין לשאלה זו:

    "יש שתי דרכים ללמוד, לחשוב, להבין: האחת, לארגן מחדש מושגים ישנים ומוכרים. השנייה, לעמוד בנקודה שבה אנו תקועים, היכן שמורגשת תחושה שיש שם עוד מה שרוצה להתבטא אבל לא יודע בינתיים איך, לעמוד על הקצה, ולהמתין שהחדש יגיע, זה שמופיע רענן, שלא הופיע מעולם."

    איך אפשר לענות על שאלה בהיסטוריה? גם כאן, יש שתי דרכים לחשוב, ליצור משמעות. האחת – הילד יכול להיזכר במה שקרא או שמע, אולי לדפדף שוב בספר ולקרוא את הקטעים הרלוונטיים, ולכתוב תשובה שמסכמת את כל התכנים שקרא. התשובה תהיה נכונה במדדים של בית-הספר, מכילה את כל הרכיבים הדרושים. אבל איזו משמעות הפיק הילד? כמה עמוק היה התהליך שבו מחזר את כל מה שקרא ושמע?

    הדרך השנייה היא להקשיב לשאלה, לעצור לרגע, ולהבחין במה שמתעורר אצלו. איזו משמעות מורגשת מתהווה לנוכח השאלה? מתוך המקום הזה לנסח מילים ומשפטים משלו, חדשים, שמבטאים מחשבה רעננה, שמקושרת למה שלמד ומעבר. עבודה עם בן או בת זוג יכולה לעזור בסוג כזה של חשיבה. כל בן זוג, בתורו, מנסה לחוש את המשמעות ולנסח אותה במילים, לא כפי שכתוב בספר הלימוד, וגם לא כפי שמצופה ממנו, אלא באופן שמבטא את עצמו באופן המדויק ביותר. בן הזוג מתעד את דברי חברו. אחר-כך מתחלפים. החזרה ללימוד הרגיל לאחר פעילות שכזו היא ממקום אחר, מחובר הרבה יותר.

    התחושה של המשמעות, לגבי כל דבר שפוגשים בו, היא חיונית כדי להתחבר למקורות האישיים. אבל כדי שנרגיש משמעות אנחנו זקוקים להאטה ולשאלה – מה בכל זה משמעותי עבורי.

    בכל פעם שאנחנו יוצרים משהו חדש באמת, שנובע מתוכנו, ולא מועתק, משוכתב או ממוחזר, אנחנו פועלים בדרך השנייה (ג'נדלין קורא לזה "לעמוד על הקצה"). למשל, כשאנחנו, כותבים פוסט אותנטי לפייסבוק, ברכה כנה לחבר, כשאנחנו מציירים, כותבים יצירה מוסיקאלית, או מפתחים רעיון או מושג – אנחנו מעורבים בחשיבה הזו. בכל פעם שאנחנו נתקעים או נעצרים, אנחנו לא כל כך יודעים איך להמשיך. ההמשך עדיין לא מנוסח – לא במילים, לא במשיכות מכחול או בצלילים. אבל אנחנו מרגישים את ההמשך. אנחנו מרגישים את המשמעות שרוצה להיכתב, להצטייר, להמשיך את הלחן. אנחנו עוצרים כאן, שוהים מעט, מרגישים את המשמעות, מנסים משהו, מוחקים, מנסים שוב, עד שהדבר המדויק מתנסח וממשיך.

    האם נאפשר לילדים להיות תקועים במקום הזה ולשהות בו, להאט, כדי שמשהו חדש לגמרי יופיע? משהו שאולי לא נמצא בתכנית הלימודים, או בתכנון של המורה, ויחד עם זאת, הוא מרגש, מסעיר, ופותח דלתות להתפתחות, שהוא מהות התנועה קדימה בחיים?

    ***

    לכל ה"העתידנים" / אריק מנדלבאום

    תפסיקו להכין ילדים לקראת איזה- "מחר"
    למדו אותם לפגוש את החיים- עכשיו!!!
    אל תכינו אותם לקראת איזו- "עבודה"
    עיבדו איתם היום, את החיים בְּכָּכּותָּם
    הרי כל עתיד בסופו של דבר מתממש באיזה- עכשיו
    וכל מי שילמד ויתפתח- היום
    יוכל לממש כל עתיד שמתהווה.

    ***

    לא "הכל או כלום" – האם למידה איטית אפשרית בתוך מסגרת?

    בזמן לימודי לתואר שלישי למדתי המון. אני חושבת שזו הייתה הלמידה האינטנסיבית ביותר שחוויתי, אבל לא הרגשתי את ריצת העכבר חסרת התכלית. להיפך, הייתה לי שליטה רבה בתהליך הלמידה, בחירה מה ללמוד ולאילו כיוונים להתפתח, איפה לשים יותר דגשים ואיפה רק לסמן, ואיך להגמיש את הזמן שלי וליצור בו מוקדים אינטנסיביים לעומת חלונות מאווררים לחשיבה, פיתוח ויצירת החדש. לא כל הלמידה שלי הייתה איטית, בכלל לא. אבל היו הרבה איים שבהם היה מרחב נינוח שאפשר מפגש פנימה ולמידה מהקצה, ואלה היו המקורות היצירתיים ביותר שלי להתקדמות. מה מתוך זה יכול להיות ישים גם לגילאי בתי-הספר?

    למידה בבתי-ספר לרוב מונעת היום מכוחות חיצוניים, לא מתנועת החיים של הילדים. יש בה עומס תמידי, ואין מרחבי זמן נינוחים לחשיבה, לפיתוח וליצירת החדש.

    העומס המוכתב בהחלט מקשה על האפשרות ללמידה איטית בבתי-הספר וטוב יהיה אם יוקל, גם אם זה יתבטא בוויתורים על חלקים מהתכנים הנלמדים היום וגם בשינוי סדירויות ותפיסות חברתיות עמוקות. אבל רק ההקלה בעומס אינה בהכרח מניבה איכויות של משמעות, עומק ויצירתיות. הצעתי מספר פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית ומעמיקה יותר, שמביאות איתן גם איכות חיים והנאה בלמידה ונכון לשלבן בחיי הלמידה במסגרות החינוך השונות.

    באופן אישי, הייתי רוצה לראות בבתי-ספר ילדים שלומדים מתוך תחושת משמעות – משתהים ומפנים קשב למשמעויות העולות בהם, מצמיחים מהן רעיונות, תובנות, והבנות. ילדים שמבטאים את עצמם תוך חיבור למקורות הפנימיים שלהם – פחות ציטוט, פחות שינון, פחות מחזור. יותר חידוש, יותר יצירה, יותר חיבור. הייתי שמחה לראות מורים שמפנים תשומת לב למקצבים ולתנועות החיים של התלמידים שלהם. זה קשה, אבל התכווננות לשם היא בעלת פוטנציאל לשינוי. הייתי מקווה לראות יותר כלים פדגוגיים פרוגרסיביים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום, פחות הרצאה והכתבה, יותר שיח, יצירה, משחקים ופרויקטים. הייתי שמחה שיהיו תנודות בין זמנים אינטנסיביים יותר, וזמנים של האטה, שבהם מתאפשרת חשיבה פתוחה, העמקה, חקירה נטולת אילוצים.  תמונה כזו דורשת שינויים, חלקם עמוקים, אך היא בגדר האפשר. היא טומנת בחובה רווחה, איכות חיים, למידה משמעותית ומחוברת יותר.

    ***

    לאחרונה יותר ויותר אנשי חינוך מזהים את הפוטנציאל של רעיונות תנועת ההאטה. לצורך העמקת החשיבה, השיח והלמידה בהקשר של חינוך והאטה, יצרנו פורום של אנשי חינוך שיש להם עניין לחשוב ולפתח הגות ופרקטיקה של האטה וחינוך. הפורום מקיים מפגשים חודשיים של פיתוח וחשיבה משותפת. הוא הוקם ביזמה ובחסות הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, ושותפות לו מיקה דפני, ד"ר ענת שפירא לביא ואני. להצטרפות כתבו לנו
     Office@keren-yozmot.org.il

    אני רוצה להודות לרונה שפריר, ולמיקה דפני על קריאה מעמיקה של גרסה קודמת של הפוסט והערות משמעותיות, ולאריק מנדלבאום על שאפשר לי לעשות שימוש בשיריו.

    ***

    ד"ר אורית פרנפס, חוקרת תהליכי למידה. בשנים האחרונות לומדת ומעמיקה בפילוסופיה של ג'נדלין ובעולם ההתמקדות. מפתחת גישת "למידה מתנועת החיים"

    פרופ' יוג'ין ג'נדלין (1926-2017) – פילוסוף ופסיכותרפיסט מאוניברסיטת שיקאגו.
    עבודתו הפילוסופית עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות.
    ג'נדלין פיתח דרכי חשיבה ועבודה עם תהליכי חיים. בין היתר הוא פיתח את שיטת ההתמקדות (focusing).

    _________________________

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • מדמיינים את ספטמבר

     

    [דר' ענת שפירא]

     

    דו"ח שפורסם ב-3 ביולי 2020, מנסה לעזור לנו לדמיין כיצד ייראו בתי הספר בספטמבר הקרוב, כאשר בעולם כולו יעברו ככל הנראה לסוגים שונים של למידה היברידית: למידה שחלק ממנה מתקיים במבנה ביה"ס וחלק מתקיים בבית.

    המסמך ממש מעשי ומוצלח לדעתי, אז תרגמתי באופן חופשי לעברית את עיקרי הדברים. את הדו"ח המלא תוכלו למצוא כאן:
    Reich, Justin, and Jal Mehta. 2020. “Imagining September: Principles and Design Elements forAmbitious Schools During COVID-19.” EdArXiv. July 3. doi:10.35542/osf.io/gqa2w

    מה?

    דו"ח מסכם של שני חוקרים מהרווארד ו-MIT המבוסס על איסוף רעיונות ממספר קבוצות עבודה של בעלי עניין: תלמידים, מורים, מנהלים, הורים, מפקחים, קובעי מדיניות ברשויות מוניציפליות ויזמי חינוך. התוצר: 7 עקרונות פעולה מומלצים, ואיך הם יכולים לבוא לידי ביטוי בשטח.

    למה?

    הסיבות להתכנסות ולכתיבה: עד עכשיו היה טיפול בעיקר בצדדים טכניים של חזרה לביה"ס (שמירת מרחק, היגיינה). הייתה תגובה למצב ולא הובלה מתוך חשיבה מסודרת. בנוסף, רוב הלמידה עד כה בארה"ב הייתה מרחוק, ואילו בספטמבר תהיה כנראה למידה היברידית – חלק בביה"ס וחלק אונליין.

    לשם מה?

    קודם כל צריך שכל בי"ס יגדיר מהם הערכים שלו, כי כידוע, Culture eats strategy for breakfast… כדאי להחליט על קו ברור ופשוט, אבל לאפשר התבוננות, גמישות ודינמיות בהתאם לתובנות ולשינוי המצב.

    תכל'ס – 7 עקרונות להפעלת בתי ספר בזמן Covid 19:

    1. מערכות יחסים הן הבסיס של החינוך הבית ספרי
    מי שלא ימצא דרך לשים את הדגש על בניית מערכות יחסים, לא יצליח גם במשימות הלימודיות.

    2. גישות ליברליות לשוויון
    לא מספיק לדאוג לקידום ההישגים האקדמיים של אוכלוסיות מוחלשות. יש לשנות את כל הלמידה כך שתהיה רלוונטית עבור סוגים שונים של תלמידים ולכלול את כולם בין מקבלי ההחלטות.

    3. להגביר את האחריות של הלומדים על הלמידה (Student Agency)
    ילדים היו בבתים במשך חודשים וזה שיפר את יכולות הלמידה העצמאית שלהם. במקום להחזיר אותם לאחור, או "לדחוף" שיטות בית ספריות לתוך הבית, צריך להישען על דרכי הלמידה שפיתחו התלמידים באופן עצמאי, ולנסות לשלבן בלמידה הבית ספרית.

    4. "Marie Kondo-ing" של סדרי העדיפויות הבית ספריות
    תלמידים הפסידו חומר ויהיו פחות זמן בביה"ס בשנה הבאה. הדרך להתמודד היא שינוי סדרי העדיפויות. בהשראת גישת מארי קונדו לסידור הבית, מומלץ להשאיר רק את מה שעושה לנו טוב, ולהיפטר ממה שלא חיוני.

    5. בלמידה היברידית, הזמן הפיזי בבית הספר (Building Time) יהיה שווה זהב!
    יהיה פחות זמן פיזית בביה"ס וגם זה יכול להילקח מאתנו ברגע. ילדים כמהים לקשר חברתי אנושי ולפעילויות פיזיות עם חבריהם ועם המורים. לכן צריך לחשוב ביתר שאת על מה ראוי לעשות בביה"ס – רק מה שלא יכול להיעשות בבית! ובעיקר סביב קשר אנושי.

    6. טיפוח המשפחה והקהילה
    חשוב לטפח את הקשר עם המשפחות בקהילה כדי לעודד יכולת של ילדים ללמוד בכל זמן ובכל מקום, בתמיכת מבוגרים וילדים אחרים.

    7. למידה ארגונית סדירה
    כדי לפתח מוכנות לשינוי תמידי מתמשך, יש ליצור מסגרות וסדירויות ללמידה משותפת של המורים, ולעודד יישום שינויים וגמישות בהתאם להתפתחות במצב.

    איך?

    בכל עיקרון יש תיאור קצר + סט של Storyboards: תיאורים נרטיביים של דוברים דמיוניים (תלמידים, מורים, מנהלים), על איך זה ייראה בשטח. סיפור דמיוני שיעזור לצוותי החינוך לדמיין בעצמם את הסיפורים האפשריים שלהם.

    חשוב להבין שאין כוונה להמליץ על מודל אחד ספציפי, אלא לתת רעיונות והשראה. מומלץ לקיים בכל בית ספר קבוצות חשיבה בשיתוף תלמידים ובעלי עניין אחרים, ולגבש תפיסה הוליסטית ולא סתם לאמץ רעיונות אקראיים שאינם קשורים זה לזה.

    אפרט כאן עכשיו את הסיפורים שהם מציעים בכל עיקרון. מטעמי עצלות ויתרתי על הסגנון הסיפורי לטובת תמצות…. כאמור, אלו רעיונות להשראה ולא שיטה סדורה:

    עיקרון 1: מערכות יחסים

    כפתור Call a Teacher
    ללמידה מרחוק: סימנייה קבועה בדפדפן, שמעבירה אותך לצ'אט או לחדר וידיאו, שבו כל הזמן נוכח מורה להתייעצות (לפעמים ספרנית ביה"ס), למקרה שהמורה עסוק/ה ולא מצליחים להתקדם.

    Advisory – קבוצת שייכות קטנה
    מפגש "מה נשמע" כל יום בצהריים. כ-10 תלמידים ומורה כלשהו מצוות בית הספר. זה "המאמן" האישי של הקבוצה. המורה מקיימ/ת שיחה-שתיים אישיות במהלך השבוע עם כל אחד, ווטסאפים פעם-פעמיים ביום, וסדירויות נוספות שהקבוצה מחליטה עליהן (למשל משחקי מחשב יחד ביום ה' בערב).

    Looping
    להשאיר את המחנכ/ת משנה שעברה עם אותה הכיתה, כדי להתבסס על מערכות היחסים שכבר קיימות.

    E-Sports
    במקום נבחרות הספורט שבוטלו כרגע, פעם בשבוע מארגנים טורנירים של משחקי מחשב. נפגשים בשעה קבועה, צופים יחד בסרטון על שחקן מקצועני או קבוצה מקצוענית, או בסרטון שמלמד אסטרטגיה כלשהי במשחק, ואז משחקים יחד בקבוצות. לפעמים המורה מארגנ/ת את הקבוצות, או שמשחקים נגד אנשים אחרים ברשת. בהמשך אם רוצים – נרשמים כנבחרת בית ספרית לטורנירים שונים.

    עיקרון 2: קידום שוויון

    תכנון שוויוני
    שילוב ילדים ממגוון משפחות בשלבי התכנון של השנה הבאה. להזמין אותם למפגשים ולהקשיב לצרכים ולהצעות שלהם, ולהציע למשל פתרונות לילדים ללא קליטת אינטרנט טובה, ילדים ששומרים על אחים קטנים וכד'. התאמה אישית לכל משפחה.

    אקטואליה
    התייחסות לאירועים אקטואליים שקרו בזמן שהיינו בבית – מקרי גזענות, אפליה וכו'. לעודד מעורבות חברתית ואזרחית.

    פרסונליות
    אפשרות לבחור כמה ומתי לבוא לבית הספר: בעקבות החוויה מהשנה שעברה, חלק רוצים לבוא רק פעם פעמיים בשבוע, וחלק רוצים לבוא כל יום. תלוי במצב בבית, ברצון הילד/ה, בעבודות ההורים (רופאים, מורים….). להקשיב, לבחון כל מקרה לגופו ולאפשר בחירה!

    עיקרון 3: Student Agency

    מוטיבציה
    המחקר מראה שאם מנסים להעביר את התכנים הבית ספריים הרגילים לאונליין, יש ירידה בהישגים בעיקר בקרב תלמידים מרקע בעייתי ובקרב תלמידים מתקשים. לעומת זאת, אם עוברים ללמידה שמובלת על ידי תחומי העניין של התלמידים עצמם, יש עלייה דרמטית במוטיבציה ואפשר לראות הפקה של תוצרים ברמה גבוהה (בתחומי האומנות, תכנות, כתיבה וכד').

    אוטונומיה
    המוטיבציה גדלה כשלתלמידים יש יכולת שליטה בלמידה, לכן כדאי להרחיב את האוטונומיה של התלמידים ולאפשר בחירה מה ואיך ללמוד.

    לחגוג הצלחות
    מומלץ לפתוח את השנה בחגיגת הלמידה שנעשתה בבית. במקום להדגיש את החומר שהפסדנו בגלל המגפה, לספר מה כן למדנו. למשל: ניהול זמן והתארגנות עצמית, שימוש בטכנולוגיה, השתתפות במפגשי זום; חלק למדו איך ללמד אחים צעירים, חלק התחילו עבודה חדשה או השתתפו במחאות אזרחיות שונות. כל אחד מכין פוסטר או שקף להצגת משהו שלמד בחצי שנה האחרונה והוא הכי גאה בו. המורים יכולים להיעזר בזה אחר כך כדי לתכנן המשך למידה.

    Base Camp
    בית הספר כ"מחנה בסיס" שממנו יוצאים לסוגים שונים של מסעות למידה. לדוגמה:

    • בשני השבועות הראשונים מקיימים למידת פרויקטים על מקצועות שונים: ראיונות עם בעליה מקצוע, הכנת סרטונים, תכנון שאלות ועוד. חלק נעשה בביה"ס וחלק בימים שבהם לומדים מהבית.
    • בהמשך כל מורה מציע/ה מספר קורסים קצרים בני כחודש בנושא מסוים (מודולה). הקורסים ניתנים בסבבים מדי חודשיים.
    • התלמידים בוחרים קורסים בהקשר למקצוע שבו בחרו להתמחות, ומקבלים בכל מודולה תוכנית חודשית.
    • באמצע החודש מציעים הצעה לפרויקט ובסוף החודש מציגים אותו.
    • חלק מהעבודה שיתופית וחלק עצמית.
    • כל תלמיד/ה גם מציע/ה פרויקט עצמאי ומוצא/ת מורה מלווה. פעם בשבוע נפגשים לעשות יחד תכנון שבועי.

    ביטול שנת י"ב
    במקום לקיים שנת י"ב מתסכלת שבה סביר להניח שרוב השגרות המסורתיות לא יוכלו לצאת לפועל (מסיבות סיום, נשף וכד'), ולאור העלייה בצרכים חברתיים בקהילה, מכריזים על ביטול שנת י"ב. במקום זאת, כל התלמידים מתנדבים במקומות שונים:

    • עזרה בהוראה לשכבות צעירות בבית הספר או ביסודי
    • עזרה לבעלי עסקים מקומיים (שוליה)
    • סיוע לרשויות מקומיות
    • עבודה בעסקים משפחתיים

    פעם בשבוע נפגשים בקבוצות שייכות קטנות כדי לשוחח על ההתנדבות: מעלים חוויות, חולקים קשיים, מתייעצים. מעין קבוצת תמיכה חברתית עם מורה מלווה. המורים של יב מתפנים לעזרה בכיתות אחרות, וחדרי הכיתות של יב פנויות לטובת ריווח השכבות האחרות.

    עיקרון 4: "מארי-קונדואינג"

    לצמצם (Decluttering)
    האתגרים גדלו והמשאבים כנראה יקטנו. לכן צריך לעשות פחות דברים, אבל יותר טוב. האינסטינקט שלנו הוא להצטמצם רק ללימודי ליבה, אבל אז מגיעים לשיטת כיתות מב"ר ורק מתכוננים לבחינות. זה לא מתאים למצב העניינים כיום. האלטרנטיבה היא ללמד מבחר מגוון של תחומי דעת, אבל בכל אחד מהם להצטמצם למעט נושאים ולהעמיק בהם. לבחור נושאים שמקדמים וול-ביינג ומיומנויות.

    צוותי מורים עוברים על תוכנית הלימודים במקצוע שלהם, ומחלקים את התכנים ל-5 "סלים":

    1. נושאים ספירליים שחוזרים מדי שנה (כתיבת טיעון): לא חייבים לחזור עליהם כל כך הרבה!
    2. Nice to Have: דברים שהוכנסו לתוכנית הלימודים אך אינם הכרחיים. אפשר לוותר כרגע.
    3. נושאים שדורשים רציפות והמשכיות: חומר שבנוי על ידע קודם.
    4. נושאים מהותיים וחיוניים לתחום: ליבת המקצוע.
    5. מיומנויות שחשוב לתרגל שוב ושוב.

    על בסיס כל הנ"ל – מתיישבים לבנות את תוכנית הלמידה, עם מיקוד רק במה שבאמת חשוב!

    גישות מבוססות כישורים (Competency-Based)
    לכל יחידת לימוד ולכל נושא יש מחוון ברור של כישורים נדרשים, ורשימת משימות שמאפשרות לתלמידים להדגים שליטה בנושא. למשל: מבחן בכתב, כתיבת חיבור, הצגת פרויקט, תשאול בעל פה (דגש על הצעת מגוון ובחירה). מי שרוצה ללמוד לבד – מעודדים זאת. מי שצריך ליווי צמוד יותר – מקבל.

    מערכת שעות "בלוקים" (Block Schedules)
    היום נפתח בביה"ס או בבית, במפגש לא-פורמלי עם קבוצת השייכות הקטנה (Advisory), ואחריו יש בסה"כ 4 יחידות זמן:

    • בלוק בוקר
    • הפסקה חברתית + אוכל
    • בלוק צהריים
    • זמן לתרגול ופרויקטים

    כל בלוק = שעתיים, כל מקצוע = 2 בלוקים שבועיים. כל בלוק נפתח במפגש קצר (סינכרוני), ואז יציאה לקבוצות עבודה קטנות. בסוף סיכום בקצרה: "Shipping Check" – מה כבר הושלם ו"נשלח" במהלך הבלוק הזה.

    הבלוק האחרון ביום מוקדש לפעילות בניהול עצמי: אין שיעורים אבל אפשר להיעזר במורים פנויים.

    עיקרון 5: זמן במבנה ביה"ס = זהב

    לפחות 50% מהזמן רצוי להקדיש לשיעורי בחירה ולפעילויות לא-פורמליות. מי שסיים בבית את המשימות של לימודי הליבה, יכול לבחור מבין קורסי הבחירה ופעילויות חברתיות אחרות. מי שלא השלים, יכול לקבל עזרה במשימות שהתקשה בהן.

    Meeting Spaces
    חלוקת כל שטח ביה"ס לאזורי מפגש שבהם נפגשים בקבוצות קבועות, עם עדיפות למרחבי חוץ מסומנים בבהירות.

    תלמידים מובילים
    ועדות וחוגים (Clubs), מנוהלים על ידי תלמידים בוגרים כדי לסכן כמה שפחות מורים מבוגרים בהגעה פיזית למבנה בית הספר. במקרה הצורך, מורים יכולים לתמוך ב-זום.

    "הבית בשביל קוריקולום, בית הספר בשביל יחסים"
    בבית קוראים חומר, צופים בסרטונים, נפגשים בקבוצות קטנות כדי לדבר על משימות.
    בביה"ס – רק מה שלא ניתן לעשות בבית: שיחות על ענייני היום, מפגשים אישיים עם מורים למעקב ולתכנון שבועי, מעבדות, מייקרספייס…

    אופציה מנוגדת: הבית לפרויקטים, בית הספר לליווי ולהקניה (Tutorials).

    עיקרון 6: לטפח למידה במשפחה ובקהילה

    לקראת המעבר ללמידה היברידית בספטמבר, צריך לקחת בחשבון שתידרש תמיכה משפחתית גדולה יותר, וחשוב לתת תמיכה קהילתית למי שחסרה לו תמיכה כזו בבית.

    • להציע למשפחות לקבוע לעצמן משבצות למידה קבועות של הורים וילדים לפי תחומי עניין משותפים (בלי קשר לתוכנית הלימודים הבית ספרית, רק כדי להתרגל ללמוד יחד).
    • להציע עזרה לשכנים, לילדים שהוריהם עובדים עד מאוחר וכו'.
    • לתת עזרה בשיעורי בית בפארקים או בספריות.

    Micro School
    מספר משפחות מתחברות יחד ללמידה בבקרים ולבילוי משותף אחר הצהריים. יומיים בשבוע הולכים לבית הספר כרגיל, ושלושה ימים נמצאים באחד מהבתים של המיקרו-בי"ס (בסגנון קייטנת הורים).
    המיקרו-בי"ס הוא רב-גילי: כדי לאפשר זמן מחשב לכולם, הגדולים לומדים בבוקר ואחר כך משחקים ויוצרים, והצעירים הפוך. ילדים בוגרים עוזרים לקטנים, וכל יום יש הורה אחראי.

    הכול מהבית
    ניתן לאפשר לתלמידים אחראים וחזקים שמעוניינים בכך, ללמוד רק מהבית מערכת מלאה (כולל מפגשים חברתיים סינכרוניים). מלווים אותם מורים מבוגרים או בסיכון, שלא יכולים להגיע פיזית למבנה ביה"ס. יקטין את הכיתות למי שכן מגיע.

    עיקרון 7: למידה ארגונית

    הכרחי להפחית זמן מורה-תלמיד/ה לטובת זמן שיתופי של מורים.

    מורים תחילה
    כל יום נפתח בשעה שבה המורים עובדים יחד. התלמידים מצטרפים מאוחר יותר.

    • פעמיים בשבוע: פגישות זום בנושא מקצועי שהוחלט עליו מראש, וכל המורים במחוז/בעיר יכולים להצטרף ולהתייעץ, לחלוק חומרים וכו'.
    • פעמיים בשבוע: פגישות של מורי השכבה בביה"ס להחלפת מידע ותיאומים.
    • פעם בשבוע: מליאה בית ספרית לשיחה על עניינים כלל בית ספריים.

    שיתופי פעולה מורים-תלמידים
    כדי לפתח דרכי למידה תוך ניסוי ותעייה, כדאי לשתף את התלמידים בהתייעצות מתמדת על היעילות של השיטות השונות.
    שילוב מתודות של כיתה הפוכה עם מינוי של מתרגלים צעירים מבין התלמידים החזקים בכל מקצוע, יכול לשחרר את המורים ליותר עבודה בין-אישית ופחות הקניה פרונטלית לכלל הכיתה.

    לסיכום

    יש פה מלא רעיונות שחלקם קטנים ומתאימים ליישום של מורה בודד/ת בכיתה, ואחרים גדולים ודורשים התגייסות כלל בית ספרית. בכל מקרה, הרעיון הכללי ברור: מערכת החינוך תעשה טעות אם תקטין ראש ותנסה לחזור כמו בובת נחום-תקום למה שהיה לפני הקורונה.

    כמו ששמעתי בסמינר זום בין-לאומי שהשתתפתי בו לאחרונה (היו כל כך הרבה! כבר לא זוכרת איזה מהם): Never Waste a Crisis – לעולם אל תבזבזו משבר! הלמידה ההיברידית עשויה להתגלות כמפתח לשינוי שכולנו ייחלנו לו…

    מורים? תלמידים? מנהלים? הורים?

    קחו את הרשימה הזו, אספו את הקהילה שלכם, ותתחילו לדמיין ביחד את הסיפור של בית הספר שלכם… בהצלחה!!!

    ————————————————————–

    פורסם במקור באתר "מילים שענת" של ד"ר ענת שפירא לביא
    058-4242022 | anatshapira@gmail.com  |  Facebook  |  Blog | My Books


    להגיב
  • גן ספלולים – גן בפרדס חנה המאפשר ילדות טבעית

     

    בילדותי, שוטטתי יחפה ברחובות פרדס חנה מלאת עצי האלונים ואספתי בלוטים, המווון בלוטים.
    כל כך אהבתי את האגוז הזה ואת הספל שעוטף אותו מלמטה, הספלול, שם כל כך מתוק.
    הספלול והבלוט מסמלים עבורי את הילדות הקסומה שלי בפרדס חנה, ילדות של טבע, רגליים יחפות ושדות מוריקים.

    לכן משהחלטתי לפתוח גן, היה לי ברור ששמו יהיה "גן ספלולים" – גן שמאפשר ילדות טבעית בפשטות לקטנטנים…

    הגן משלב גישות שונות ומבוסס בעיקר על החינוך הקיבוצי.

    אז מה זה בעצם "חינוך קיבוצי"? 🙂

    בחינוך הקיבוצי יש חלקים רבים: טיולים, חצר גרוטאות, עשייה ילדית (יצירה), תיווך מבוגרים, ארגז חול ועוד ועוד.

    אבל החלק המהותי בעיני, הוא המפגש בין הילדים לסביבה והקהילה דרך התנסות חווייתית.

    לדוגמה – בטיולי הטבע בסביבתנו בעונה זו, נפגוש פשפש אש, נחלל בעשב ונריח את פרחי הבוגונויליה – אבל גם נכיר את מתקן האופניים ברחוב ואת האישה המבוגרת שגרה בסמוך ונספר לה על פשפש האש.

    אני שרון, גננת כבר 10 שנים ובספטמבר הקרוב גן ספלולים יתחיל את שנתו השלישית.

    הגן ממוקם במתחם חקלאי הקסום בפרדס חנה ומיועד לגילאי 2-4 שנים.

    ימי פעילות הגן:
    א'-ה' 7:30-16:00
    יום ו' 8:00-12:00

    תזונת הגן: בישול טרי בגן על בסיס יומי – ללא אוכל מעובד, הכל ממרכיבים טבעיים.

    מוזמנות.ים להתקשר ולשמוע פרטים נוספים

    054-4411699

    שרון


    להגיב
  • הבית העגול פותח את ההרשמה לשנת הלימודים הבאה

     

    מה תפקידו של בית הספר כיום וחינוך בכלל?
    בעבר הרחוק תפקיד הורה היה ברור יותר ואולי אף פשוט יותר מהיום. ההורה היה חי את חייו והילד לקח חלק בחייו דרך צפייה והשתתפות ככל הניתן. ככל שהילד התבגר ומיומנויותיו השתכללו, הוא השתלב יותר ויותר בעולם המבוגרים עד לכדי לקיחת חלק פעיל ושווה זכויות וחובות בקהילה. הלמידה היתה אינטגרלית כחלק מהחיים בשבט או בכפר. כך גם הילד רכש את המיומנויות הנדרשות עבורו כדי לשגשג כבוגר.

    ומה היום?
    ב-150 השנים האחרונות חינוך שמוסדר על ידי המדינה ומבוצע על ידי בעלי מקצוע – מורים – במסגרת יעודית הפך לקונבנציה. מטרת חינוך זה מימיו הראשונים היתה להכשיר את הילדים לעתיד. לצורך כך הוא מעניק לילדים מיומנויות וידע שבאופן מסורתי אמורים לסלול את דרכו של הילד לעתיד בטוח.
    עד כמה כיום אנו יכולים ואמורים "להכשיר" את ילדינו לעולם העתיד? האם גם היום תפקידנו כהורים ומחנכים הוא להכין את ילדינו לבגרות ואם כן כיצד עושים זאת בעולם בו קצב השינויים הולך וגדל מרגע לרגע וחוסר הוודאות לגבי כיצד תיראה האנושות הולך וגדל? לאף אחד אין מושג איך תיראה האנושות בעוד 10 או 20 שנה, מהן המיומנויות ואיזה ידע יצטרכו הדורות הבאים לשכלל. אז אם כך, מה תפקידנו בעידן זה של חוסר וודאות כלפי הילדים שלנו?

    ועל כך עונה דן לסרי:

    "אני נוהג לומר, כדי לסבר את האוזן, שהדרך הטובה ביותר לתמוך בחיים משמעותיים של בן השלושים, היא לאפשר לילד לחיות את חיי בן השבע שלו באופן משמעותי. ואני באמת חושב שזה נכון, שגם בדיעבד, חיי עומק בהווה תורמים לחיי עומק בעתיד, אבל האמת היותר אמיתית היא שלא אכפת לי. לא מעניין אותי מה הם יהיו כשהם יהיו בני שלושים וכיצד הכנתי או לא הכנתי אותם לעתיד הזה. אינני מבין בעתיד, ויש לי חשד שגם אחרים לא ממש מבינים בו. כל מה שמעניין אותי הוא שכעת הם ימצאו את הדרך ללבם, שכעת הם יהיו נאמנים לעצמיותם, שכעת הם יגלו את האפשרות של קשר עמוק עם מה שמעבר, שכעת יהיו חיים".

     

    הבית העגול הוא שמורת טבע חינוכית, בית חינוך הפועל ברוח דיאלוגית חופשית המאפשרת לילדים להיות מי שהם. אנו רואים את הילד (והמבוגר) כאדם שלם אשר נועד ויכול לערוך בחירות חברתיות ולימודיות בהתאם לאישיותו, לקצב שלו ולצרכיו העמוקים.
    לכן יש בבית העגול דגש מיוחד על תקשורת אישית, קרובה ופתוחה: אנשי הצוות מלווים כל ילד מקרוב ועוזרים לו בסבלנות ובאהבה להכיר את עצמו ולכוון את בחירותיו.

    לילדים בבית הספר יש עצמאות מלאה בבחירת סדר היום ותחומי הלימוד שלהם תוך שהם מלווים בחונכות מכילה, מעצימה ומפתחת מצד הצוות, בכל דרך בה הם בוחרים. לילדים יש את החופש להיות מי שהם, לבטא את עצמם, להתנסות וללמוד מתוך עניין פנימי.

    בשבועות הקרובים אנו מבצעים תהליכי הכרות והרשמה לשנת הלימודים הבאה (תשפ"א) לילדים העולים לכיתה א' וכן למספר מקומות בכיתות ב'-ט'.
    אנו מזמינים כל מי שמאמין בדרכנו או שסקרן לשמוע עוד על הדרך שלנו, להכנס לאתר (www.bait-agol.com)  ולהצטרף לאחד מערבי ההכרות הקרובים  (לפי הנחיות משרד בריאות ככל הנראה בתקופה הקרובה ייערכו בזום).

    להרשמה >


    להגיב
  • חופשי זה לגמרי לבד…

     

    מה שלומכם? הכול בסגר?…

    כתבתי המון על חופש באתר הזה. על שגיליתי שהייתי עבד לחופש שלי ועל מובנים רבים של חופש. אבל מעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש חופשי יותר מתמיד דווקא עכשיו. זה בטח קשור לזה שאני חופשי מרגשות אשם שאני עושה את הסגר לבד. ושיש סדר בדברים שהחופש שלי הוא רק לקבל אותו ולנוע בתוך מגבלותיו.

    זהו ליל סדר מאוד סמלי ומיוחד – מצד אחד יש את אלו שלבד (בעיקר מבוגרים). או אלא שהביחד הוא מלכודת אימה עבורם. זה מכווץ את הלב והלוואי שהיה אפשר לעזור ולהיות איתם יותר.
    מצש שני הרבה אנשים יוכלו לחגוג כמו שממש בא להם, אולי ידברו על חופש ואולי יראו סרט ביחד כל המשפחה. יש שיעשו מדורה וכמובן שיש כאלו שיעשו סדר כהלכתו ובשמחה רבה. כולם חופשיים הערב מכבלי המשפחות. עכשיו נשארו הכבלים הפנימיים…

    על הפוליטיקה אין לי מה לומר, רק תחושת גועל עמוקה. שנראה לי שחולקים אותה מילונים ברחבי העולם. תחושת ביאוס שעוברת משם אל הבנקים, שלא עוזרים בכלל למצב אלא מנצלים אותו להרוויח ולכבול אותנו עוד (אל תקחו הלוואות אלא אם ממש חייבים).

    ולגבי המגיפה (של פחד, פאניקה, שחיתות וגם קורונה):

    כמו תמיד מציע להטיל ספק. בהרבה ממה שאומרים/כותבים/שומעים. אולי כדאי לאסוף נתונים ולהגיע למסקנה לבד.
    הנה שני גרפים מעניינים בנושא (מתוך מאמר בשם 'מגיפת הקורונה – תת ניצול של עקומת ההכלה' – נכתבה ע"ח עו"ד רואי קידר):

    בראשון אפשר לראות את התחזיות הקודרות (האם אובייקטיביות?) שהיו לעומת המציאות המטיבה, ובשני שאיכשהו מתו פחות אנשים השנה בשבוע במרץ מבכל השנים הקודמות (פחות מתאונות ובעיקר פחות הגיעו לבתי חולים וחטפו זיהומים שם).

    Makes you think…

    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    הפער בין ההערכות המפחידות למציאות
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה...
    מתברר שבמרץ השנה מתו פחות אנשים מבשנה שעברה…

    הפוסט הזה הוא גם הזמנה לחשוב על מהו חופש בשבילכם. ולתרגם דווקא עכשיו תחושת חופש.

    תחזיקו מעמד

    חג שמייח!


    להגיב
  • גן בית. גן בפרדס חנה שהוא גם בית. ההרשמה לשנה הבאה בעיצומה

    החלה ההרשמה לשנת תשפ"א 2020-2021

     

    גן בית.

    קראנו לגן שלנו "גן בית" כי זו ההתכוונות העמוקה ביותר שלנו – שכל ילד וילדה ירגישו שהם באמת בבית.

     בו מתאפשר להם להרגיש בנוח עם כל מי שהם.
    ילד זקוק לחום ואהבה לא מותנית. לתחושה שהוא אהוב גם ובעיקר כשלא טוב לו. הוא רוצה לחוש ביטחון ותחושת שייכות.
    להרגיש ב ושמותר לו להיות מי שהוא.

     בו רואים את הניצוץ הייחודי של כל אחד ואחת והמתנה החד פעמית שלהם לעולם
    מקום בו מקשיבים למה שהם אומרים ומנסים להבין גם את מה שלא נאמר, שמוחזק בליבם.

     בו לא מכתיבים בכל רגע ורגע מה לעשות אלא מאפשרים לילד להתחבר לחופש ולרצונות העמוקים
    החופש להיות, החופש לעשות, החופש להתבטא, לבהות או לחלום

     בו המרחב יפה ומסקרן למשחק הנאה וחקירה
    אנו מאמינים שהכמיהה העמוקה של ילד לחקות את המבוגר ולהיות חלק מהעשייה היומיומית. לכן בגן יש "סביבת לימוד טבעית" בה הילדים יוכלו לעשות יחד איתנו המבוגרים ואנחנו המבוגרים חוזרים ולומדים מהם איך לחיות ברגע…

     בו המנהיגות של הגננים היא מתוך הקשבה ונוכחות היוצרת מרחב לקשר משמעותי
    אנו רואים במפגש עם הילדים הזדמנות לגדילה רוחנית והרחבת יכולת ההכלה, האהבה העצמית והקבלה.

    אנו מאמינים בתהליך קליטה הדרגתי ועוטף המותאם באופן אישי ומלא לצרכים של הילד וההורה.

    אנו רואים את הילדים כמראה לעצמנו. משתדלים שלא לשכוח את הילדים שהיינו אנו ואת הילד שעדיין חי בתוכנו.

    הגן כולל מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית עם עצי פרי, שלל מתקנים ונדנדות, טווס אחד ועוד הפתעות.
    פעם בשבוע נבעיר מדורה או תנור ונאפה יחד מאפים טעימים.
    נצא לטיולים בסביבה הקרובה ונגלה יחד את קסמו של הטבע.
    בגן יש הרבה מוזיקה (גם בלייב), הרבה ריקודים והרבה שמחה.
    האוכל מזין, טרי וטבעוני (עם הרבה פירות וירקות).

     

    גן ממוקם ברחוב הראשונים ומיועד לגילאים 2-5 (הצהרון מגיל 4-10).

    בגן יהיו מקסימום 15 ילדים.

    הגן פועל בימים א'-ה' בין השעות 08:00-13:30 (כולל צהרון עד 16:00 – אפשר לקרוא על הצהרון כאן >). 

    מוזמנים לבוא לבקר, לשאול, לפגוש את הצוות ובעיקר להרגיש ב

    לפרטים נוספים: גיל 054-2358883


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 12 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור האחד עשר: ללכת לישון כועסים]

     

    הוא מספר לי אתגרים מהעבודה שלו, משתף במחשבות, ספקות, מורכבויות.
    פתאום אני מרגישה ניצוץ של תסכול, חוסר נחת וקושי להקשיב.

    בדרך כלל יש לי איזו עצה חכמה, דחיפה, תמיכה או חיזוק.
    היום, נאדה.

    מקשיבה לו ומרגישה שידי רפו.
    כאילו אין לי איך לעזור עם התסכול והבלבול שלו.
    מרגישה איך הגוף שלי מתמלא אנרגיה קרבית שהיא לא שלי, לצד אנרגיה של חוסר אונים – איך אני יכולה לעזור עם זה בכלל? מה אני מבינה בזה? זה לא העולם שלי?…

    מרגישה כאילו פג תוקפה של הוויזה שלי להיכנס לעולמו.
    יש רגעים כאלה.

    בדיוק אז, ראיתי מול עיני את הפח שאני עומדת לפול אליו.
    פח של אדישות מטובלת בציניות. מתרחקת ממנו כדי לא להגיד דברים מטופשים.

    והנה עוד פח מוכר עומד פה לפני… פח של עודף עצות, הצפה במידע ופתרונות. הצגת כל הכלים ועקרונות לחיים באושר שאני יכולה להציג על חלון הראווה שלי כרגע.

    שני הפחים האלה הם מתכון לריב בטוח.

    שניהם מרחיקים אותי מהכוונות העמוקות שלי: להיות לו יד ימינו.
    להיות לו קיר תומך ויציב.
    להיות עבורו מעקה בדרך שיוכל להישען עליו ובעזרתו להתקדם.
    להיות עבורו משקפת נקייה להתבונן דרכה במודעות ובתשומת לב.

    אז עצרתי שנייה והרגשתי את כל אותם רגשות.
    חוסר אונים, בלבול, ספקות, תסכול, עצבנות, חוסר שקט וקושי להתרכז בדבריו.
    עצרתי והרגשתי.

    נשמתי ודיברתי את עצמי פשוט. כמו שזה.
    "איזה באסה. אני מרגישה שאין לי איך לעזור לך כרגע, מרגישה שממש אין לי מה לומר או להציע. סליחה. מרגישה שאני לא מבינה בזה ופשוט לא יכולה לעזור."

    הוא הסתכל עלי בהפתעה ורוך… שתק…. וחייך.

    אז במקום ליפול לפחים המפתים,
    ובמקום לשאול בחוסר סבלנות "אז מה אתה רוצה ממני??"

    שאלתי בפשטות ובסקרנות כנה:
    "מה אתה צריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור לך?"

    אמר שלא זקוק לשום דבר מיוחד.
    שאם הוא מדבר הוא זקוק להקשבה, וזהו פחות או יותר.

    אוטומטית רגשות האשמה שלי כבו. הבנתי שלא נדרש ממני כמעט דבר, מעבר להיותי אתו כפי שאני כרגע.
    להיות עבורו משענת, קיר תמך ומשקפת נקייה אני יכולה די בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
    רק מעצם היותי מרוכזת וקשובה. נוכחת.
    ובמקום לנסות למצוא פתרונות שרחוקים ממני כרגע, ולהיות מתוסכלת שאני לא ממלאת את "התפקיד" שלי כמו שהייתי רוצה.
    אני פשוט יכולה להיות. להיות. להיות.

    תקשורת מקרבת זה לא רק לדבר צרכים ורגשות של עצמי.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים לדייק את הצרכים שלהם ממני, ברגעים שונים בחיים.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים להבין איך אני יכולה לעזור להם.
    תקשורת מקרבת זה לשאול- "מה אתה צריך ממני עכשיו? למה אתה זקוק?"
    תקשורת מקרבת זה גם להצליח לומר בכנות-
    "אינני יכולה להיות עבורך כרגע. אני לא פנויה." /
    "מרגישה תסכול כי לא יכולה לעזור." /
    "אני מבולבלת כי אין לי מילים. מרגישה חוסר אונים מול מה שאתה מביא ולא נראה לי שאני האדם שיכול להועיל לך כרגע."
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאהובים למלא את הצרכים שלהם, בעזרתך או בלעדיך

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • צהרון "גן בית" – בפרדס חנה, לגילאי 4-10

     

    ל"גן בית", הגן החדש והקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינים בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יש פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יש מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    דום מטריף וטרמפולינה ענקית
    מדורה
    ופיתות על הסאדג'
    ועוד…

    יש מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    תפריט מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:00
    הצהרון יפעל עד סוף יולי (ותהיה קיטנה באוגוסט)

    לעוד פרטים: גיל  054-2358883


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 2 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור הראשון: כאות שאהבתיכם]

     

    איך אני אוהבת לראות אותה נרדמת.

    לתפוס בדיוק את הרגע בו היא עוצמת עיניים.
    שוקעת בין עננים של חלום מתהווה.

    לפני כן היא ממצמצת באיטיות, בוהה בחלל.
    היא נכנעת לשקט.
    הגוף שלה נרגע, נרפה. הידיים נשמטות, הנשימה מאטה, מתפרסת.

    ואז מגיע הרגע הזה שהיא מתמסרת.
    מאבדת שליטה.
    מאבדת אחיזה במציאות החיצונית.

    נרדמת. נכנסת לעולם שהוא רק שלה.

    ברגע הזה אני מרגישה ברת מזל.
    לא בגלל כל הסיבות שהיו פה לפני רגע (שאיזה כיף, סוף סוף אפשר להתפנות לענייניי-לשטוף כלים/ לארגן את הבלגן/ להתקלח/ לרבוץ/ לשבת כמה דקות יחד לפני שאני יוצאת לפגישה).
    פתאום כל אלה נהיים לא רלוונטיים לרגע אחד.

    באותו רגע מה שחשוב לי הוא להיות פה בשבילה.
    שהיא תדע שהיא יכולה ליפול, לצנוח לעולם שלה ולדעת בביטחון שנהיה פה כשהיא תצא ממנו חזרה אלינו.
    שהכל יישאר אותו דבר.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל.
    כי היא סומכת עלי, עלינו. אני מרגישה גאווה שיצרתי לה מקום של בטחון ושלווה, מקום של שקט חם, עוטף ונעים.
    מקום שיש בו את כל מה שמאפשר לה לעצום עיניים ולהירדם.

    באותו רגע אני מרגישה ברת מזל כי היא יודעת שאני שומרת עליה, אז היא מרשה לעצמה לאבד שליטה ולהיפרד ממני לרגע.
    כבר לא איכפת לה איך היא נראית או מה היא אומרת, היא יודעת שהיא בסדר.
    כי היא יודעת שאני מקבלת אותה. בלי תנאים.

    כמובן, זה לא תמיד ככה.
    יש רגעים שקשה יותר להיפרד, או לסמוך, שמשהו מטריד, שהלב לא שקט.
    ויש גם טיפוסים אחרים (אצלי בבית יש גם אחת כזו)
    שמתקשים יותר לסמוך, שנאחזים (פיזית ורגשית),
    שלא לוקחים כמובן מאליו שהכל יישאר אותו הדבר.
    הם אנשים של ספק, לא מתמסרים לאמונה בקלות.

    ואז אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו גם רוצים זה מזו.
    מהזוגיות שלנו. ממערכות היחסים האינטימיות שלנו.
    להיות אחד בשביל השני מקום בטוח ושלו.
    מישהו לסמוך עליו. ושיסמוך עלי.
    מישהו שאדע לשחרר בלב פתוח ומישהו שישחרר אותי.
    מישהו שיהיה פה בשבילי ויקבל אותי.
    לדעת שלא משנה איך אני נראית או מה אני עושה, יאהב אותי ויראה בי יופי.
    שיראה בי אחת ויחידה בעולם.
    מישהו שאני אוכל לשחרר אחיזה בזרועותיו, לשחרר שליטה במציאות חיצונית, לצנוח לעולמות משלי.
    ולדעת שהכל יישאר אותו הדבר.

    לדעת ש…
    יקבלו אותי
    יעטפו אותי
    יחכו לי
    ישמרו עלי.

    לדעת שאני יכולה להירדם בשמירה.

    אז ברגע הזה,
    כשהיא עוצמת עיניים
    אני מאחלת לה פשוט להיות מסוגלת להרגיש ככה כל ימי חייה.
    עם כל מי שתאהב בדרך.

    _________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות. 


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

    יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
    מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

    וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

    אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתם יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

    מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • ברוכים הבאים לגן האדמה הטובה

    [גלעד רוזנטל]

     

    אם היו אומרים לי שיש  מקום שילדים גדלים בו כמו שתמיד חלמתי לגדול, לא בטוח שהייתי מאמין.

    לכל אחד ואחת יש מקום ללא תחרות, לכולם יש חופש להיות מי שהם, להתפתח ביחד וללמוד את הכלים החשובים של הלב.
    וכמובן לטפס, לקפוץ, לחפור בבוץ, לבנות, להציג הצגות, לצחוק, לדמיין וליצור, להשתולל ולהירגע ופשוט להיות בשמחה …

    אז…

    לפני שלוש שנים הגעתי למקום קסום. במפגש הראשון כולם היו שמחים ומלאים באיזושהי שלווה שלא ראיתי בילדים עד אז.

    ראיון העבודה היה שיחה שלב ליבה הייתה אותנטיות וביטוי אישי. אלו התכונות הנדרשות להצטרפות לשקט הזה שחשקתי בו. כשנכנסתי לתפקיד זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי עבודה שהיא מנוחה שלא דורשת ממני להתאמץ ולהתאים את עצמי למסגרת, אלא להתחבר פנימה ודרך זה אל הסובבים אותי.

    הגן הזה, לא פגשתי כמוהו מעולם. זה גן עם כוח אנושי ייחודי ומוכשר כל אחד בתחומו וביחד צוות מנצח, שעוטף את  הילדים בהשראה, אהבה ואותנטיות.

    ראיתי איך ילדים מגיעים עם קשיים ודפוסי התנהגות עמוקים ונוכחתי ונדהמתי לראות – שעל ידי אהבה והתבוננות לרבדיה השונים של הנפש והנשמה, הילדים הסירו מעליהם את השריון, נפתחו ופשוט השתחררו.

    עכשיו אני מתרגש להצטרף למשה ולקחת יחד איתו את המושכות. להוביל את הצמיחה של כל ילד וילד ואת כולם ביחד בדרך הלב וההקשבה.

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל מרחב פנימי מרווח, מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, טאבון לאפיית פיתות, מטבח ילדים, נדנדות, טווס ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים. האוכל צמחוני, טרי (מבושל כל יום) ועשיר.

    נשארו מספר מקומות לשנה הקרובה בעיקר לבנות.

    הגן נמצא ברחוב ההדרים בפרדס חנה ופתוח בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (אפשר מ-7:30).
    ישנו צהרון בשעות 13:30-16:00.

     

    לפרטים נוספים: משה –  050-6592838                       גלעד – 054-7894681


    להגיב
  • על הקשר בין תשעה באב למחאת הלהט"בים

     

    בוקר טוב. שבוע טוב.

    טוב.

    אז מה זה ה"טוב" הזה? האם יכולתם להסביר לחייזר את משמעות המילה "טוב" בקלות? נסו רגע.
    טוב היא מילה שאנחנו משתמשים בה המון, מעין צפירת הרגעה פנימית, ההיפך מרע ואולי הסכמה שהכול בסדר.

    והנה יום ראשון, ה-22 ליולי לשנת 2018 (למעשה עשרה באב), התחברו להם שני אירועים שונים בתכלית – צום ואבל תשעה באב מחד – ומחאת הלהט"בים מאידך. כמו מים ושמן. האם אפשר לדמיין אירועים ואוכלוסיות שונות יותר?

    ובכל זאת בחיפושי אחרי המשותף, עולה ביטוי אחד מיד, בלי צורך להתעמקות ותחקיר – שנאת חינם.

    אני לא יודע מספיק על תשעה באב, יודע שמדובר על חורבן בית המקדש, על סופה של תקופת בין המיצרים – ובעיקר מכבד את זכותם ורצונם של אלו שרואים ביום הזה יום קדוש ועצוב. אני עדיין לא מבין למה כ"כ הרבה מקומות חילונים סגורים ביום הזה (וכן, שמעתי על עניין כבוד ורגישות לרגשות הדתיים, מתי זה יקרה גם בכיוון ההפוך?) וקראתי שאומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני כן חושב שזה הסבר וביטוי שמאחד ומעביר מסר חיובי לעתיד, לא עוד שנאת חינם, לא עוד שנאה ללא סיבה.

    ואם אנחנו מדברים על שנאת חינם – כמה מילים נוראיות נאמרו לאורך השנים על הקהילה הלהט"בית. כמה רבנים וחברי כנסת וסמוטריצ'ים שעכשיו צמים ומתענים, חוטאים כל השנה באותה "שנאת חינם" במילים ובמעשים שלהם. ומה חטאה של אותה קבוצה של אנשים שמרגישה ונמשכת אחרת, שרובה ככולה תורמת לחברה ולמדינה (ע"ע חרדים) – והשנאה אליה מדהימה, ללא סיבה. רק כי הם אחרים ושונים בנושא אחד. וזה מעורר אצל הרבה אנשים פחד. וכידוע פחד+בורות = שנאה. ובאמת שזו שנאת חינם (ולא, התערטלות של משתתפים במצעד הגאווה היא לא סיבה, היא תוצאה של רצון להקצין את חופש האדם וחירותו).
    ומישהו יודע מה נסגר עם פרשת הירי בבר-נוער? תשע שנים ועוד לא תפסו את הרוצח?…

    ועוד כמה מילים על חוק הפונדקאות. נשאלת השאלה אם פעולת הפונדקאות לכשלעצמה היא מוסרית, במקרים רבים ניצול עוני וחולשה של אישה, כדי להשתמש בגופה כרחם להשכרה. אני לא נכנס כאן לסוגייה הזאת, אלא לעצם האפלייה המקוממת – למי מותר ולמי אסור להשתמש בשירות הזה. איך יכול להיות שמדינה וממשלה מושחתת (היום ותמיד) יכולה לקבוע לאנשים פרטיים מה הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן (ילדים ומשפחה) – כשברור שהאינטרס של המדינה אינו אובייקטיבי, אלא ניזון מאינטרסים כלכליים, הישרדותיים ופוליטים. בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להחליט בשביל הפרט מה לעשן ומה לא, מה לשתות ומה לא וכן, איפה ללדת וגם האם לחסן או לא (ואני לא מרחיב כאן את הדיון, רק מדבר על העקרון).

    (ואף מילה הפעם על חוק הלאום, אסדות הגז ועוד מלאן עניינים שצריך לשבות ולצעוק עליהם!)

    אז חברי הלהט"בים וגם אלו שצמים עכשיו – מאחל לכולכם המון אהבת חינם וקבלה ומחשבה על האחר וחיים חופשיים ומלאים בטוב.

     


    להגיב
  • לקראת הבחירות המוניציפליות בפרדס חנה כרכור – 30 באוקטובר 2018

    [מאיה לילה חפר ורואי עמנואל]

     

    פרדס חנה-כרכור עומדת בפני בחירות מעניינות במיוחד ב-30 לאוקטובר.

    ראש המועצה הפורש, מר חיים געש, כיהן בתפקידו מ-2003 עד 2017 ברצף והמועצה שעזב שונה מאד מהמועצה שקיבל.

    יש דברים רבים לומר לזכותו אבל ברור שהסוגיות שעומדות לפתחה של המושבה המתחדשת שלנו והאתגרים איתם יצטרך להתמודד ראש/ת המועצה הבא הם גדולים ומהותיים.

    • איך מתמודדים עם שיעור גידול האוכלוסיה המטורף (מ-30,000 לכ-43,000 תושבים תוך מספר שנים וצפי לעבור את ה-50)
    • אלו פתרונות דיור ופרנסה מביאים לאוכלוסיה הצעירה?
    • איך פותרים את העומסים בכבישים, דרך הים המסוכנת ושאר נושאי התחבורה?
    • מה עם נושא החינוך על כל היבטיו וזרמיו?
    • איך מאחדים אוכלוסיה כ"כ הטרוגנית – מבחינת דת, מוצא, מצב אקונומי ועוד?

    ועוד שאלות רבות…

    אנחנו סקרנים לדעת מה מציעים המתמודדים למושבה שכולנו אוהבים, איזה חזון הם מביאים איתם ואיך הם רואים את המושבה בעוד חמש שנים.

    אלדד בר כוכבא, יוני חכימי, אייל כגן, יואב כעטבי, איציק לב והגר פרי-יגור (הסדר לפי א'-ב') הם ששת המועמדים המובילים לתפקיד.

    מאיה לילה חפר, המוכרת לכם מהטור "מכּרכּרת בפרדס" תצא אל השטח לפגוש אותם ולשאול את השאלות הכי בוערות.

    והנה החלק שלכם – אתם מוזמנים להגיד לנו, מהי השאלה הכי בוערת לדעתכם?

    תשתיות? חינוך? שימור? תרבות? שבת?

    מה אתם רוצים לשאול את המתמודדים?

    מה יגרום לכם להצביע למועמד כזה או אחר?

    ביחד נרכיב את השאלון הזהה עליו נשוחח עם כל המתמודדים שיבחרו לדבר איתנו.

    אז קדימה, תנו לנו את שאלת מליון הדולר שלכם.

    (ולמי שעדיין לא עדכן את הכתובת שלו במשרד הפנים – יאללה! עכשיו זה הזמן, אחרת לא תוכלו להצביע!)

    שלכם, רואי ולילה.


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מחשבות על אחריות

     

    הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

    כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

    אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

    כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

    וזה ממשיך בכל כיוון.

    כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

    הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
    עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
    עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
    עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
    – כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

    יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

    ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

    סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
    ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

    למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

    אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
    ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

    אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

     

    שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

     

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • האדמה הטובה – הרבה יותר מגן

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    "ראה אותי" מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים – כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, שנים רבות שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים.

    התברכתי ומצאתי שותפים נפלאים לראייתי את הילדים והאדם – גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם ומספרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה השישית (!).

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל מרחב פנימי מרווח, מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, טאבון לאפיית פיתות, בריכה בקיץ, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד, כמה ארנבות ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים. האוכל צמחוני, טרי (מבושל כל יום) ועשיר.

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגשי היכרות יתקיימו החל מחודש אפריל (בתיאום מראש) ואתם מוזמנים לבקר כמובן בכל עת.

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 בפרדס חנה ופתוח בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (מתקיים צהרון בשעות 13:30-16:00).

    הגן פועל מתחילת ספטמבר ועד סוף יולי. נותרו מספר מקומות לשנה"ל תשע"ט.


    להגיב
  • הגיל הרך – קיבוץ משמרות

    ההרשמה לשנת הלימודים תשע"ט בעיצומה!

    נותרו מקומות לגילאי 3-4, 4-6 ובצהרון לילדי א'-ג'

    בלב הקיבוץ באווירה פסטורלית חמה ואוהבת ממוקמת מערכת גני הילדים של הגיל הרך בקיבוץ משמרות.

    המערכת מלווה במנהלת מקצועית וביועצת חינוכית צמודה. בגנים עובדים גננות מוסמכות וצוותים מקצועיים, מתקיימים טיולים ברחבי הקיבוץ, יש פינת חי, מסיבות משותפות לכלל הגנים, חוגים ופעילויות.
    ארוחות טריות ומזינות מוגשות לילדים.

    גילאי הילדים במערכת הינם מגיל 6 חודשים ועד 9 שנים (גני ילדים + צהרון לכיתות א'-ג').

    הגנים עובדים 6 ימים בשבוע (ימי א' עד ה') בין השעות 07:00-16:00 עם אפשרות להארכה עד 17:00 ובימי ו' בין השעות 07:00-13:00.

    המערכת פועלת במרבית ימות השנה כולל ערבי חג וחול המועד פסח.

    במהלך חופשת הקיץ, בסוף אוגוסט, הגנים סגורים ל-12 ימים בלבד.

    לפרטים נוספים ומידע על מקום פנוי ניתן להתקשר לפנינה: 04-6374807
    או לנייד: 052-3275658

    נשמח לראותכם איתנו,

    בואו לבקר!

    מערכת הגיל הרך קיבוץ משמרות


    להגיב
Close