כללי

  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (8): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השביעי: אז אלוהים רוצה אותך קטן?]

     

    לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אפילו הילדים.

    היא מתוסכלת ושבורה. רוצה שהילדים יעשו מה שהיא רוצה. שיקשיבו. שיכבדו. הקשר לילדים מתחיל לצבור מרירות. איפה השמחה שחלמה עליה? איפה הרומנטיקה?
    "בעצב תלדי בנים", היא חושבת לעצמה, "זה לא כל כך רחוק מהמציאות". "אולי אני מקוללת, ארורה ומקוללת, או דפוקה מהשורש, כל זה היה אמור להיות אחרת".

    הוא כועס. ושבור מבפנים. אף אחד לא מכבד אותי. אחרי כל ההקשבה והאכפתיות. אחרי שלקחתי אותם לגן. עבדתי קשה בשבילם והבאתי כסף הביתה. הם מצפצפים עליי. מדברים אליי בצורה מגעילה. דורשים ודורשים. רבים. מי ביקש את הכאב ראש הזה. אבא טוב זה יפה, אבל גם קצת יחס סביר מהילדים זו לא בקשה מוגזמת. "בעצב תלדי בנים, זה לא רק לנשים מסתבר".
    "למה זה ככה? מה עשיתי לא בסדר?".

    וכאדם שעומד מול אלוהים, אז עולה בי גם השאלה: "מה אתה רוצה ממני מה?" "למה הקללה הזו? למה הסבל?" עמדתי בתמיהה ובתסכול מול הסיפור הזה במשך שנים. מה הבורא בסיפור הזה רוצה מהאישה? למה להעניש אותה בסבל וייסורים? אם זה היה רק בסיפור גן עדן, היה אפשר להאשים את הדת. את השליטה הגברית בעולם. אבל הבעיה, כך אנחנו מודים לעיתים בינינו לבין עצמנו, שזה לא רק בסיפור גן עדן. זה קורה לנו היום.

    אז איפה התבלבלנו?
    שאלה טובה.

    בשלב ראשון כדאי לחשוב מחדש על הכאב הזה. הוא עשוי להיות איתות, כמו הפס הצהוב שמרעיד לך את האוטו כשאתה סוטה מן הכביש. "מה קורה כאן?".

    אם תשים לב, הקללה הזו, עשויה להיות השער שלך, תמרור בדרך הביתה. אם תפני את תשומת הלב, יש פה אפשרות להבין את מהות הפספוס, את מהות הבלבול בהורות. זה שלידת הבנים, גידולם והיחסים איתם, רוויים לא מעט כאב, עצבות ותסכול, עד כאן אין חידוש. החידוש המרגש הוא שיש שביל שמוביל ללידה והורות ללא עצבות וכאב, או לכל הפחות, עם מינונים יותר סבירים של אתגרים. המטמון – הורות בכיף.

    האכילה מעץ הדעת ללא בקרה היא הדבר הזה שבגללו ההורות הופכת להיות מאמץ מיותר ושדה מאבק.
    הנחש אמר לה לאישה – "שימי לב. מי את? מה היכולת הבוראת שלך? במה את דומה לאלוהים?" והיא הבינה מיד. בזה שהיא יולדת.
    "עד כאן הבנתי". אמרה לעצמה.
    "אז מה את אומרת? אם תאכלי מן העץ הזה, תלדי."
    "לא!"
    "כן."
    "ממש כאן בעץ הזה?"
    "כן."
    "אז אני אוכלת".

    ומה התוצאה? זה עבד. היא באמת יולדת. אבל… משהו בתוך הסיפור הזה של הלידה נעשה מסובך. מלחמתי. מאומץ. עצוב.
    רצית להיות אלוהית? זה מאד מרגש ונפלא. זה חלק ממך. להיות האם האלוהית היולדת. אלת השפע. אבל אם תשימי לב תראי שבתוך ההורות האלוהית יש רגעים של סבל. אם תקשיבי טוב לרגעים האלו שבהם ההורות הופכת לעצב, תקבלי את האיתות על הדרך לשוב הביתה. הדרך לשוב להורות שמחה, הורות כמרחב צמיחה.
    מה היא הדרך? יש לומר שזהו מסע אישי שאי אפשר לכווץ אותו לתשובות כלליות. הוא כרוך בהקשבה פנימה. בהסכמה לערער על דברים שהפכו להיות יותר מידי מובנים. שם, בתוך הנוקשות התפיסתית שלנו, בתוך המקומות המאובנים שבלב, מסתתרת פרצה החוצה, שער אל הקרבה.

    ובכל זאת יש כמה עקרונות כלליים. אני רוצה לשתף פה אחד כזה:

    "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" אפילו הילדים.

    הבלבול הקטן, שיושב לו במקום לא מזוהה בלב, והופך אחר כך להר של תסכול וכאב, הוא המקום הזה שבו אנחנו מתחילים לעבוד בשביל הילדים, או בשביל הפרוייקט הזה שנקרא "הילדים". אפשר גם להסתתר מאחוריו כמו "בגלל הילדים אני…". צורה אחרת של הבלבול הזה היא המקום שבו הילדים אחראים לתת לנו את האישור לקיום. את האהבה. הכבוד המיוחד בתמורה להשקעתנו. הם הופכים לסמל, שלא לומר פסל. הצלחת הפרוייקט היא הצלחתנו.
    בשפה דתית. הם הופכים למתווך בדרך בינינו לבין מקור הקיום שלנו. בדרך בינינו לבין אלוהים אחד. וכאשר הם הופכים להיות המתווך הזה, הם מתבלבלים. כאשר הם עומדים כחיץ בינינו לבין החום שאנו זקוקים לו כדי להתקיים, אז הם הופכים טיפ טיפה לאויב עבורנו.

    וזה מה שאומר שם אלוהים לחווה. יש סיכוי שיום אחד, באיזה ערב, את עלולה למצוא את עצמך שבורה ומתוסכלת מכל מה שקורה עם הילדים. ביום הזה תזכרי במה ששוחחנו כאן – "בעצב תלדי בנים". ובאותו רגע, השער שלך יהיה לוותר על עץ הדעת.

    בואי, נעשה את זה יחד הפעם.
    גם כשאני לא אמא. אני קיימת.
    גם כשאני לא אמא מוצלחת אני אהובה.
    גם כשהילדים אינם שלמים. אני אלוהית.
    אני אלוהית מלכתחילה.
    תראי שפתאום פחות עצוב לך. אולי אפילו שמח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226
    חדש! סדנת קיץ לגברים בהשראת ימימה והחסידות!


    להגיב
  • סרטים רואים בפרדס חנה – סינמה שישי

     

    בלי פופקורן ובלי פרסומות בימי שישי אחת לשבועיים,

    מוקרנים סרטים עכשוויים במרכז לאמנויות הבמה בפרדס חנה.

    צמוד למתנ"ס רחוב הבוטנים 54
    * מומלץ לחנות ליד הבריכה, כניסה לחניה מרחוב הדרור.

    שתי הקרנות בימי שישי: בוקר 09:30  צהריים 14:00.
    המקומות אינם מסומנים.
    מומלץ להגיע 20 ד' לפני תחילת הסרט.

    אנחנו בפייסבוק!   לחצו כאן להצטרף ולצרף

    להצטרפות לרשימת התפוצה למידע במייל :besorn@netvision.net.il

    לפרטים נוספים: 052-3653066

    ****

    הסרטים הקרובים!

    (לחיצה על התמונה תוביל לטריילר של הסרט)

    לחיצה על התמונה תוביל לטריילר

    שישי הקרוב, 22.6, "העודף בשבילך" ("Keep the change")

    במאית: רייצ'ל ישראל ארה"ב 2017 94 דקות

    שחקנים: ברנדון פולנסקי, סמנתה אליסופון, ויל דיוור.

    זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה. שני צעירים נפגשים בקבוצת תמיכה לבוגרים על הרצף האוטיסטי במרכז היהודי במנהטן. דייויד הוא אדם צעיר המסרב לקבל את הגדרתו כבעל צרכים מיוחדים ואינו מבין מדוע הוא נדרש להשתתף בקבוצת תמיכה. שרה, לעומתו, מקבלת לא רק בהשלמה, אלא אפילו בהתלהבות, את היתרונות והמגבלות שיש לה. כשהשניים נשלחים יחד למשימה, דייויד מוכן לוותר על התענוג, בלי לחשוד שהמרץ, שמחת החיים והקסם של שרה עתידים לשנות את חייו.

    " 'העודף בשבילך': שכחו מכל מה שידעתם על קומדיה רומנטית.
    בסרטה הראשון באורך מלא רייצ'ל ישראל מעזה ללכת למקום שלא דרכו בו לפניה, ויוצאת מנצחת. היא כתבה וביימה קומדיה רומנטית ניו יורקית על אהבתם של שני אוטיסטים יהודים שבאופן חסר תקדים מגולמים על ידי אוטיסטים, והתוצאה מצחיקה, מעציבה ושובת לב.
    הבעייתיות הפוטנציאלית הטמונה בליהוק אנשים עם מגבלות כוללת את החשש מניצול אותם אנשים. נראה שהידידות ארוכת השנים בין הבמאית לשחקן תרמה לכנות הכובשת של הסרט, שאינו מייפה את גיבוריו ואינו נרתע מלהציג את הסיבות לכך שהם מתקשים להשתלב בחברה, בלי להטיל את האשם בחברה בלבד. ודווקא בשל כך הוא אינו חוטא בניצול. הסצנות הכי מצחיקות, כמו גם הסצנות הכי כואבות, צומחות מתוך הקשיים, כשהגיבורים נדרשים לתפקד במרחב הציבורי – במסעדה, בגשר ברוקלין, בקוני איילנד או באוטובוס.
    סמנתה אליסופון מקסימה בתכלית בתפקיד שרה העולצת וחסרת המעצורים, שהאוטיזם הבולט שלה מביך את כהן, עד שהוא מגלה שהיא בעצם עצמאית יותר ממנו. מנגד, ג'סיקה וולטר הוותיקה ('משפחה בהפרעה') מצוינת כאמו החמוצה, שמגבילה את צעדיו אך גם משתתפת בהכחשה העצמית שלו. תפקידי המשנה מתחלקים בין שחקנים מקצועיים לאוטיסטים וכולם מקבלים הזדמנות שווה להותיר רושם." (יעל שוב, טיים אאוט)

     

    לחיצה על התמונה תוביל לטריילר

    שישי 29.6 – "עושות סדר" ("The divine order")

    במאית: פטרה וולפה שוויץ 2017 96 דקות

    שחקנים: מארי לונברגר, מקסימיליאן סימוניסצ'ק, רייצ'ל ברונשוויג.

    שווייץ, 1971. נורה היא עקרת בית שגרה עם בעלה האוהב ושני ילדיהם בכפר קטן, יפהפה וציורי, בו החיים מתנהלים על מי מנוחות. לכן, כשהיא – אישה שקטה, מנומסת ונחבאת אל הכלים מחליטה לארגן את הפגישה הראשונה לתמיכה במאבק לאפשר זכות הצבעה לנשים, תגובת אנשי הכפר נעה בין כעס, פליאה ואדישות מוחלטת.
    נחושה בדעתה להילחם בעבור מה שהיום נראה לנו בסיסי, היא מגייסת את ה"כנופיה" שלה – אלמנת הכפר הזקנה, בעלת המסעדה האיטלקייה שיש לה פתיל קצר, ואחותה התומכת. יחד, על רקע נופיה השלווים של שווייץ, הן ינסו להצעיד את הכפר קדימה, אל הדמוקרטיה.

    "הבמאית פטרה וולפה משרטטת את המאבק לשחרור ושוויון הזכויות לנשים בשוויץ באופן רענן וחינני. שלא כמו 'סופרג'יסטיות' הבריטי, הדרמתי והכבד, כאן הדברים מתנהלים בהומור ועם קורטוב של נאיביות, שרק מסייע לסרט. הדמויות וסיפורי הרקע – למשל האודיסיאה שעוברת חברתה של נורה בעקבות הרחקת בתה ממנה על ידי בעלה העריץ – אמנם פלקאטיים ובעלי שלד בסיסי כחוש למדי, אבל הדבר אינו גורע מהסיפור ומהערך המוסף שלו. בחלק השני של הסרט, בהן מתעוררת מודעות הנשים בכלל וזו של הגיבורה בפרט להקשיב לוואגינות שלהן, הקומיק-רליפים, במינון נכון, מוסיפים חן ליצירה הקטנה והמקסימה הזו." (נחום מוכיח, אתר הבמה)

    בקרוב!

    לחיצה על התמונה תוביל לטריילר
    לחיצה על התמונה תוביל לטריילר

    "מודי" ו"בית בגליל"


    להגיב
  • שוב חוזר הניגון – מונדיאל 2018

     

    במונדיאלים של 1974 ו-1978 הייתי תינוק וילד קטן ושמעתי עליהם רק סיפורים (בעיקר על הולנד הגדולה ובכלל לא על הזוכה).

    במונדיאל של 82 כבר ראיתי את זיקו ופאולו רוסי ויכולתי להרגיש את ההתלהבות. ההתחלה של ההתמכרות.

    את המונדיאל של 1986 לא אשכח לעולם. נער בן 13, שבדיוק נכנס לעולם הכדורגל (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד ורק בהיפנוזה אוכל אולי להבין למה דווקא אותה אז, באותם שנים עלובות) והחליט לאהוד את נבחרת אנגליה המרגשת. עם ליניקר, הודל וודל, רובסון ושילטון… והגענו (כן כשאוהדים זה תמיד 'אנחנו') עד רבע הגמר – רק כדי לפגוש את ארגנטינה ומאראדונה (השחקן הטוב בעולם באותו הזמן וכנראה גם הגדול בהיסטוריה – וכמה קשה לי לכתוב את זה). ואז מאראדונה הבקיע גול עם היד (שלא נפסל) ואני בכיתי. וכעסתי על אי הצדק.

    אי צדק. מונח מפתח בכדורגל.

    שלא כמו בכדורסל שם בדר"כ קבוצות טובות הרבה יותר מנצחות, בכדורגל הכול אפשרי. אתה יכול לא לעשות כלום 89 דקות ואז לגנוב גול ולזכות בכל הקופה.

    וגם התחלתי לשנוא. לתעב. לשמוח לאיד. ארגנטינה ומאראדונה היו המטרות הראשונות (שהצטרפו לליברפול ולידס).

    שמחה לאיד עוד מונח מפתח בכדורגל. כי כשהקבוצה שלך עפה/מודחת לפעמים כל מה שנשאר זה לשמוח בנפול אויביך.

    וכך מונדיאל משעמם ומפוהק ב-1990, הוציא ממני צהלות שמחה בגמר בו ארגנטינה הפסידה לגרמניה והפעם מאראדונה בכה.

    ואז עוד כמעט 30 שנה של כדורגל ושישה מונדיאלים ואנגליה לוזרית אחת. ומשהו בך מתבגר. האהדה נשארת מטורפת ולא שפויה לעיתים (או כמו שאומרים אצלנו, ה'שריטה' רק מעמיקה) וגם הרצון לראות את היריבות מפסידות (תודה לך בייל), אבל פתאום אתה יכול, השם ישמור, לפרגן על איזה גול יפה של מסי, לומר מילה טובה על עונה לא רעה של הסקאמס מליברפול ואפילו לרחם על האויב (קאריוס).

    כי היכולת להפריד בין האדם/מועדון ליצירה שלו/הם היא חשובה בעיני.

    להיות מסוגל להשתאות על הסרטים של אחת הבמאיות פורצות הדרך הראשונות בהיסטוריה, לני ריפנשטאהל, אפילו שעשתה אותם בשירות הצורר הנאצי.

    לצלול לתוך הספרים של סאראמאגו או הסרטים של קן לואץ' – גם אם הם עוכרי ישראל.

    להתרגש מהמוזיקה של פינק פלויד ורוג'ר ווטרס – גם אם הוא תומך ב-BDS.

    ***

    מאחל לכולנו חג מונדיאל שמח. הלוואי שנראה הרבה גולים, מעט טעויות שיפוט (מונדיאל ראשון עם שימוש בטכנולוגית ה-VAR – שימוש בוידאו לצפיה חוזרת באירועים שנויים במחלוקת), הרבה הפתעות ושאוכל לשיר שוב אחרי המונדיאל: Cry for me Argentina… (אני בתהליך… ייקח עוד זמן).

    אני אעז ואהמר על בלגיה כזוכה (פעם ראשונה שלה, כמעשה ספרד לפני 8 שנים) ועל לוקאקו כמלך השערים.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (8) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השביעי של צילה – שיעור באהבה]

     

    המסע שלי עם הציפורים החל בילדותי, בסיפוריה של סבתי האפגאנית על ציפור הסִימוֹרְגְ הפלאית שמוזכרת במיתולוגיות האיראניות. היינו נוהגות לשבת על השטיח לשתות צָ'אי ונֶבָּאט, לאכול נָאן (לחם) שסבתי אפתה בתנור ולשמוע סיפורים. אני הייתי מספרת לה על יומי בבית הספר והיא סיפרה לי על 'רוקמת הציפורים הקטנה', סיפור עממי על ילדה שרקמה את חלומותיה בדמויות של ציפורים וביקשה שייקחו אותה לפגוש את הסימורג, מלכת הציפורים, כי יש לה סוד גדול לספר לה. בכל פעם שסיפרה, סבתי הדגישה בפניי כי 'רוקמת הציפורים' היא כל אחת מאתנו וכי הנשים של ארץ הולדתה היו רוכבות על הסימורג במסע בין העולמות. הציפור הייתה נענית למשאלותיהן של הנשים ומנשירה מעליה לידיהן נוצות בצבעי טורקיז, אדום וזהב. כל נוצה היא סימן למעוף. להגשמת המשאלות והכמיהות.

    בילדותי דמיינתי ציפור מלאת הוד והדר בגודל של בת יענה שגם אני מצליחה לרכוב עליה בדרכי המשי, אוחזת באברותיה והרוח מצליפה על פניי. וכל האיברים שלי היו מצטמררים וצוחקים בקול גדול. בבגרותי התבוננתי בציפור הסימורג באופן אחר, ציפור שהיא מצפן במסע שלי.

    בהמשך החיים נתוועדתי לאגדות, לפואמות ולקינות שציפור הסימורג מופיעה שם, כדוגמת הקינה ( נָאלֶה) של מידענית שלי בשם נָחוֹנוֹם שקוננה על אובדן בנה:

    עֵץ הַחַיִּים צוֹמֵחַ בַּשָּׂדֶה שֶׁבּוֹ אַתָּה נִמְצָא
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם דְּבַשׁ וַעֲנָפָיו אַבְנֵי טוּרְקִיז
    הִשָאֵר שָׂם בְּנִי. אֲנִי פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ
    הַדֶּרֶךְ עוֹד רְחוֹקָה וְהַלֵּב שֶׁלִּי מְיַחֵל
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ. רַק עוֹד פַּעַם אַחַת
    וְעַד אָז שֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר הסִימוֹרְגְ לְנַחֵם אוֹתִי

    אם כן, מיהי אותה ציפור הסִימוֹרְגְ שהאם המקוננת קוראת לה?

    ציפור זו מופיעה במיתולוגיות של המרחב האיראני, כמו בסיפור לידתו של הגיבור רוסתם כפי שמובא ב'שָאה-נָאמֶה' – 'ספר המלכים' לפִירְדוּסִי ובפואמות דוגמת מַנְטִק א– טַּיְר' 'שפת הציפורים' לפָרִיד אַ-דִין עָטָאר.
    בפואמה 'שפת הציפורים' לפריד א-דין עטאר מסופר על ציפורי העולם שנאספו וביקשו להמליך עליהן מלכה. הדוכיפת אמרה להן שיש להן מלכה, הסִימוֹרְגְ, אך היא חיה הרחק והמסע אליה מסוכן. תחילה ששו הציפורים להתחיל במסע החיפוש אחר מלכתן, ואולם כאשר הן הבינו את קושי המסע הן החלו לתרץ תירוצים. הזמיר הסביר שאינו יכול לעזוב את אהובתו. הנץ מסתפק בתפקידו בחצר המלוכה, הפרוש פוחד מתלאות המסע וכן הלאה. הדוכיפת הקשיבה לכל תירוצי הציפורים והשיבה בסיפורים המוכיחים שתשוקותיהן ופחדיהן שגויים.
    בהמשך הפואמה הדוכיפת מתארת את שבעת העמקים שעליהן לעבור במסע אל הסִימוֹרְגְ: עמק החיפוש אחר המשמעות, עמק האהבה, עמק התובנה אל תוך המסתורין, עמק ההינתקות, עמק האחדות, עמק המבוכה ועמק ההגשמה. המסע עצמו מתנהל במהירות עד הגעתן של הציפורים לחצרה של הסִימוֹרְגְ. הציפורים מגלות שהסִימוֹרְגְ שהן חיפשו אינה אלא הן עצמן. רגע האמת בנוי ממשחק מילים.
    השם סִימוֹרְגְ מורכב משתי המילים: סי = שלושים, מורְגְ = ציפורים. כלומר שלושים הציפורים אשר נותרו בסוף המסע. שלושים הציפורים פוגשות את הסִימוֹרְגְ, כלומר את עצמן, ולמעשה מוצאות את מבוקשן.

    הפואמה 'שפת הציפורים' נוצרה ככל הנראה בהשראת 'הציפורים' של איבן סינא (980 ‑ 1037) סיפורו של איבן סינא מסופר בגוף ראשון, ובו הוא מספר על ציפור המייצגת את נפש האדם שציפורים אחרות שיחררו אותה מכלובה והיא מצטרפת אליהן במעופן אל המלך הכביר. הן עפו מעל שמונה פסגות הרים בטרם הגיעו אל חצר המלך הכביר, אל גן הידע.

    כמו בסיפור של סבתי 'רוקמת הציפורים הקטנה' גם אני ממשיכה לרקום טקסטואלית את מסע הציפורים שלי ושואלת, מהו גן הידע? מי זאת ציפור הסימורג שהיא למעשה הבבואה של עצמי? מהי המשמעות של המסע? ומהו סם החיים שאני מבקשת לשוב איתו הביתה בתום המסע?

    ביטוי להוויה הזאת ואולי לקשר עם סבתי כתבתי בספרי החדש אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית שעומד לצאת השבוע לאור.

    אני היא אָנָאר
    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים.

    אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    סָבָתִי מֵתָה מִזְּמַן.
    אִמִּי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת בַּשָּׂדֶה
    שָׁרָשִׁים וְעִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְתַבְשִׁילֶיהָ.
    אֵם סָבָתִי נִגְלֵית אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת
    אֶת זֶהוּתִי וְאֶת אֱלֹהַי.

    אוֹ אָז אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
    מַשְׁחִילָה אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַלְּבָנוֹת
    אֶל תּוֹךְ כִּתְּרָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג
    וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי מֵעֶלְבּוֹנִי אֶל הַנִּשְׂגָּב.

    אֲנַחְנוּ עָפוֹת מֵעַל שֶׁבַע תְּהוֹמוֹת אֵשׁ.
    "הַחֲזִיקִי בְּשָׁרָשַׁי וּבִרְאִי כְּנָפַיִם",
    הִיא מְפִיחָה בִּי רוּחַ חַיִּים.

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בְּכַנְפֵי הַסִּימוֹרְג,
    שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל אֵם סָבָתִי.
    הִיא מוֹנָה תְּהוֹם אַחַר תְּהוֹם וְלוֹחֶשֶׁת לִי:

    "מִתְּהוֹם חַבְלֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּךְ בָּרָאת אֶת מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְחָבַרְתְּ לַצֵּל, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם בְּדִידוּתֵךְ בָּנִיתָ נָהָר, שְׁתֵּי גָּדוֹת וָגֶשֶׁר וּבָתֵּי שְׂמָחוֹת קְטַנִּים.
    מִתְּהוֹם פִּצְעֵי הַנָּשִׁיּוּת בָּרָאת לָךְ שָׂפָה, גּוּף וּגְוִילִים כְּתוּבֵי שִׁירָה, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הַחִפּוּשׂ אַחַר הַמַּשְׁמָעוּת בָּרָאת לָךְ דֶּרֶךְ וְהוֹבַלְתְּ צְמֵאִים לְמַעַיְנוֹת הַיֶּדַע.
    מִתְּהוֹם הַפְּרִידָה וְהַגַּעְגּוּעַ בָּרָאת גַּן שֶׁל עֵצוֹת זְקֵנוֹת וְרָדִית מֵהֶן דְּבַשׁ, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הָאֵבֶל עַל מוֹתָן שֶׁל אִמָּהוֹתַיִךְ בָּרָאת זִכָּרוֹן וְהֵפַחְתְּ רוּחַ בַּצִּפֳּרִים וּבָנוּ.
    מִתְּהוֹם הַמָּוֶת קָרָאת לָנוּ לְלֹא קוֹל. לְלֹא יְדִיעָה. מִתּוֹךְ מוֹתֵךְ בָּרָאת חַיִּים, יַלְדָּתִי".

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בַּכְּנָפַיִם שֶׁל אֵם סָבָתִי
    וּשְׁתֵּינוּ עָפוֹת בִּתְנוּעָה סִיבוּבִית כִּתְפִלָּה.
    זֶהוּתִי נִשְׁמֶטֶת מֵעָלַי, וְנִשְׁמָט מֵעָלַי אֱלֹהַי.
    מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי בְּרִיָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה.

    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים
    וְחוֹנֶכֶת נָשִׁים בְּעוֹנַת הַמַּעֲבָר מִמָּוֶת לְלֵדָה מֵחָדָשׁ.

    אֲנִי הִיא בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    [הציור למעלה: רפאל צור ביתי האהובה]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • קבוצת כושר לגברים בכרכור – עם יהלי שפהרד

     

    האם אתה מפיק את המיטב מהגוף שלך? מרגיש נוח בגוף שלך?

    האם אתה סובל מכאבים כרונים בגב, בצואר או באזור באזור אחר בגוף?

    האם אתה רוצה להיכנס לכושר ו/או לרדת במשקל?

     

    חדש! קבוצת אימון כושר קטנה וממוקדת לגברים בכרכור!

     

    באימון נתמקד על: חיזוק הגוף מבפנים ומבחוץ, שיפור היציבה והגמישות והעלאת מסת שריר ושריפת שומנים.

    המטרה להגיע לתפקוד יומיומי יעיל וטוב יותר בכל סוג עבודה שאנו עושים (פיזית או ישיבה על כיסא מול מחשב).

    וגם: מניעת פציעות וכאבים כרונים, מראה בריא ורענן וויטאליות ותחושת חיות.

    האימון ישלב תרגילים אירובים לצד תרגילי כוח, תוך דגש על נשימה ותנוחה נכונה, טכניקה מדוייקת ומקצועיות.

    באימון נשלב TRX, משקולות קטל-בל ואחרות, דלגיות, אגרוף, כדורי כוח, גומיות והרבה תרגילים עם משקל גוף.

    – גם אם אתה בכושר שיא וגם אם לא התאמנת לעולם – הקבוצה הזאת תתאים לך כי האימון הוא בקבוצה קטנה ומותאם ספציפית לכל מתאמן ברמת הכושר ובסוג התרגיל.

    הקבוצה נפגשת פעמיים בשבוע בימים שני ב-18:00 וחמישי ב-7:30 ב'בית בנגורה' שברחוב המושב 44, כרכור (אפשר לבוא לאימון אחד)

    משך האימון 50 דקות.

    לעוד פרטים: יהלי שפהרד 052-5606827   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    קצת עלי:

    יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness.
    הכשרות: פילאטיס, איגרוף, אימון פונציונאלי, אימוני חוץ, Body Jam ,Shabem ,TRX, מדריכת סטודיו ומאמנת אישית לאוכלוסיות מיוחדות.

     


    להגיב
  • מפגשים וסדנאות כתיבה למבוגרים ונוער בפרדס חנה – עם שלי מרכוס

     

    צ'אקרת הכתיבה שלי נפתחה בהודו. כמה סמלי…
    והודו שלי הגיעה מאוחר יחסית.
    לא אחרי הצבא, לא בין סמסטרים, לא רווקה קופצנית חסרת פחד,
    ההפך-
    הודו שלי הגיעה עם בן זוג ושלושה ילדים, כשהקטן בן שנתיים.
    כי להודו יש את הזמן הנכון שלה ואני הגעתי אליה לראשונה עם עגלה, מזוודה מלאה בטיטולים וסימילאק וחוברות עבודה של כיתה א' ו-ג'.

    תמיד כתבתי. סיפורים, מחשבות, יומנים וסדרות ספרים, מאז כיתה ב'.

    בצבא כתבתי קובץ סיפורים סוריאליסטיים ששיקף את השגרה המונוטונית בצבע חאקי שהשתלטה לי על החיים, הייתי מקריאה את הסיפורים לכולם וזוכה למחיאות כפיים סוערות.
    טוב, היה לנו משעמם שם, בתל השומר.

    אחר כך שקדתי על הספר הראשון שלי, שגנזתי מהר מאוד/ זה היה סיפור אהבה בשלושה חלקים, סיפור שהכרתי היטב מהחיים שלי וכתבתי לבחור אחד. נתתי לו את כתב היד וברחתי. היום אנחנו נשואים מאז 2004.

    תכננתי להרשם ללימודי כתיבה ותסריטאות באחד מבתי הספר הגדולים מיד אחרי שנחתתי בארץ, אחרי סיבוב של שמונה חודשים ביבשת דרום אמריקה וישר נרשמתי ללימודי רפואה סינית.

    פחדתי.

    פחדתי לכתוב, פחדתי שיצלבו אותי בבקורת, שייקחו ממני את התום, שיכניסו לי חוקים וכללים אקדמאים תוך הכתיבה ובעיקר פחדתי להיחשף ולהיות ללעג מצד מלומדים ומוכשרים ממני.

    אז למדתי דיקור, צמחי מרפא, שיאצו, ליווי הריון ולידה ופגשתי אנשים ונשים רבים מאוד בקליניקה.
    פתחתי קליניקה פרטית והתחלתי לטפל.

    והנה, כל מי שמתיישב על מיטת הטיפולים – הוא דמות.
    עולם ומלואו בתוך הראש שלי, עם סיפור (שהמצאתי כמובן) ועלילה מתפתחת וקונפליקט ומכשולים וכמובן שלא ידעתי אז, אבל מה שעשיתי היה ליצור סיפור לפי כל כללי הז'אנר.

    ואז עזבנו הכל: קליניקה, בית, עסק של בן זוגי, חברים, בית ספר וטסנו להודו.
    חמישה חודשים.
    מכונת כביסה לחמישה אנשים עם זמן סחיטה ארוך במיוחד.

    מה עברנו שם? ה-כ-ל. כל רגש שקיים וכאלה שלא חשבתי שקיימים יצאו החוצה.
    הרפתקאות, פרות, קופים, מפלים, ים (כולל כמעט טביעה בסירה שהתהפכה), קוקוסים, אוכל חריף, רכבות (36 שעות רצוף מדלהי לגואה), מפגשים, גמילה מטיטולים וממוצץ ומהעגלה, הרבה הרבה ביחד, זה היה ריסט וריסטארט ולקראת החודש השלישי נסענו שוב ברכבת למקום שאדם לבן לא מגיע אליו.

    הכפר קותרדיפאלאם במדינת אנדרה-פראדש, בדרום מזרח הודו.
    איך שהגענו באה המשטרה ולקחה את בן זוגי לחדר חקירות כדי לברר מה מעשינו כאן. הרי אדם לבן לא מסתובב במחוזות אלה.
    מעשינו היו להתנדב, לגור ולחיות עם קהילת בני אפריים, אחת מקהילות השבטים האבודים של עמנו.
    מצאנו יהודים, שגרים בבתי בוץ עם גגות קש ועל קירות הבית סמלי מגן דוד ומנורה.
    יש בית כנסת והם יושבים שם ביחד, נשים וגברים ושרים שירי שבת.
    מצאנו קהילה מבודדת, בתחתית מערך הקאסטות ההודי, שעובדים מחמש בבוקר עד שמונה בערב בשדות האורז.
    אנשים שקטים, נעימים ומיוחדים שחולמים על ארץ ציון וירושלים.

    ושם, ישנים בבקתה על הארץ, שואבים מים מהבאר בבוקר, עושים צרכים בבור ומתקלחים עם דלי מים – שם נפתחה הצ'אקרה.

    מתוך התנאים הפיזיים המורכבים, מתוך התחושות הרגשיות המלאות, מתוך המפגש עם כפר הודי שלם, מתוך היותי מיעוט, מתוך המקום הקשה הזה שאדם לבן לא הגיע אליו – מהביצה הזאת צמח נרקיס.

    נכנסתי לאמוק כתיבה.

    שעות על גבי שעות.

    סיפורים.

    עומקים.

    צללתי לתוך כל הכאבים שלי והשמחות שלי והחלומות שלי והחרטות שלי ולא הפסקתי לכתוב.

    העמקתי עוד.

    ועוד.

    התאבדתי על הכתיבה.

    דיממתי אותה.

    ועפתי עליה.

    לא היתה לי דרך אחרת בעולם הזה לעכל את החוויה ולהיות בה בשלום.

    *

    כשחזרנו לארץ, זוג עם שלושה ילדים, בלי בית, אוטו ומושג מה לעשות בחיינו, התחיל מבצע צוק איתן. כן, נחיתה קשה.

    פתחתי את דף הסיפורים שלי בפייסבוק, בין אזעקה לאזעקה.

    כתבתי את הספר הראשון שלי, שיצא לאור בשנת 2016.

    והתחלתי ללמד.
    ללמד לכתוב. לפתוח את הצ'אקרה לעוד אנשים.

    אני מלמדת כתיבה יוצרת , ילדים, נוער ומבוגרים.
    בסדנאות שלי אין צליבה וביקורת, אין ממה לפחד.
    בסדנאות שלי נהנים, מעמיקים, צוחקים, לפעמים גם בוכים, מתחברים ומקבלי השראה.
    הלימוד נעשה דרך תרגילי כתיבה ומשוב מלא טוב עליהם.
    אני מדגישה את נקודות החוזק ושואלת שאלות שמכוונות לשיפור הטקסט.
    אנחנו לומדים על כתיבת דמות, דיאלוגים, מונולוגים, קונפליקט, טווית ותכנון עלילה, טיפים ועצות להפוך טקסט טוב למצוין, עבודה אישית על פרויקט כתיבה ואיך שמים סיפור בתוך מבנה טוב.
    אנחנו מדברים על מחסומי כתיבה, על פחדים, על מכשולים ואיך להכניס את הכתיבה בהתמדה לשגרת יום-יום.
    בסדנאות ההמשך, נפגשות קבוצות שעובדות ביחד על תהליכי כתיבה ומעמיקות בטקסטים ובעבודה על פרויקטים אישיים.
    בקבוצות הנוער אנחנו כותבים בטבע, בבתי קפה, בהמולה, יצרנו דוכני כתיבה בשיקשוק בואדי, אליהם הגיעו אנשים שהזמינו סיפור מבני הנוער.
    אני מרגישה זכות גדולה ללוות ילדים, נוער ומבוגרים בעולם הכתיבה הפרטי שלהם וללמד שלא צריך לטוס עד הודו, לנסוע ברכבת עד קותרדיפאלאם, להיעצר על ידי שוטרים הודים שלא ראו אדם לבן – כדי לכתוב.

    אני מזמינה אתכם, כל מי שכתיבה זורמת בדמו, שסיפורים מתרוצצים בראשו, שדמויות לא נותנות לו לישון בלילה.. להצטרף לשלל פעילויות חודש יוני אצלי.

    • ב-6.6, יום רביעי הקרוב! בשעות 9:00-10:30, נפתחת סדנה חדשה למבוגרים. שישה מפגשי כתיבה מהנים ומעוררים השראה.
    • ב-11.6, יום שני, בשעות 20:00-21:30, סדנת ערב.
    • ב-15.6, יום שישי בבוקר. סשן חד פעמי לכבוד שבוע הספר, 3 שעות של כתיבה יוצרת מעיפה השראה.

    לפרטים, שאלות, פטפוטים והרשמה: שלי 050-8271077   |   מייל


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • מרחיקים את האסדה 120 ק"מ מהחוף!

     

    אם בחרתם בפרדס חנה כרכור והסביבה להיות לכם בית, אתם מוזמנים לבוא לשמוע ולקלוט את גודל הצרה ולפעול! לפי מיטב הכישורים שלכם, כדי למנוע את אסדת לוויתן מלקום במרחק 8 ק"מ מהחוף – ברצועה היפהפיה שבין דור למכמורת.

    את הסיפור הזה  אנחנו הולכים לשנות.  ולו בגלל הסיבה שהפעם זה קורה מתחת לאף שלנו, וההשלכות עצומות. עד כדי כך שכל מה שבנינו כאן בעמל רב  – קהילה, חינוך, חיים, כל זה נמצא בסכנת הכחדה. מדובר בעניין של חיים ומוות, בדברים טריוויאליים כמו אויר ומים. על מוסר ושחיתות נדבר בהמשך.

    ממשיכים להעיר את ישראל במסע ההפגנות להרחקת אסדת הגז מהחוף!

    יום שישי 25.5 13:00- הפגנה ליד ביתו של ביבי בקיסריה.

    ערב הסברה בתיאטרון הידית, רביעי 30/5 בשעה 19:00.

    הצטרפו איפה ואיך שמתאים לכם, העיקר שתצטרפו. ביחד נזיז את המפלצת מהחוף!

    לאתר של שומרי הבית >
    לדף הפייסבוק של שומרי הבית >
    לרשימת האירועים המלאה >

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    מדוע אסדת לוויתן המתוכננת מול חוף דור מסוכנת לישראל ולישראלים?

    1. כי הפליטות ממנה של חומרים מסרטנים בוודאות וכאלו החשודים כמסרטנים (בנזן, טולואן, קסילן ועוד) במצב שגרה עלולות להגיע להיקפים של פי עשרות ויותר ביחס לבתי הזיקוק בחיפה, בהתבסס על מרשם הפליטות של מפעלים מטעם המשרד להגנת הסביבה לשנת 2016, שהתפרסם לפני מספר שבועות. על פי דו"ח זה, אסדת תמר פלטה למעלה מ- 50 טון מהחומרים הנזכרים- כמות דומה לזו שנרשמה ביחס לכל שאר המפעלים היבשתיים בישראל כולה! אסדת לוויתן צפויה להיות קרובה בהרבה לחופי ישראל ולטפל בהיקפי תוצרי לוואי של הפרדת הגז הרטוב (קונדנסט) כפולים מאלו שבתמר וכן לבצע טיפול ימי מלא לעומת חלקי כנעשה בתמר, קרי, צפויה לזהם פי כמה מאשר אסדת תמר.
    2. כי מדי שנה נפטרים בישראל כ- 2,500 איש מזיהום אוויר (נתוני OECD). כי אסדה בסמיכות מסוכנת כזו לחוף תאמיר את מספרם דרמטית ולאורך חיי הפרויקט (40 שנה) עשרות אלפי ישראלים עלולים לאבד את חייהם בייסורים על לא עוול בכפם. כי על פי מחקר שהתפרסם ב- 10/2017 בכתב העת הרפואי המוביל Lancet , זיהום אוויר גורם בכל שנה ליותר מקרי מוות מאשר מלחמות, אלימות, עישון, איידס, מלריה, רעב או אסונות טבע ברחבי העולם!
    3. כי עלות התחלואה השנתית מזיהום אוויר בישראל הנאמדת כיום בכ- 25 מיליארד ₪ (על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי) עלולים לטפס משמעותית ולפגוע קשות בכלכלת ישראל.
    4. כי הסיכוי לתקלת שפך (קונדנסט) מהאסדה עומדים כיום בעולם על כ- 3% בעשור ועל שיעור גבוה בהרבה לאורך 4 עשורי הפרויקט. כי תקלת שפך תיצור נזק בלתי הפיך לחופי ישראל (כ- 50% מהחומר ייספג בחופים לדורות). כי ישראל אינה ערוכה כיום לתקלת שפך מהותית, וודאי שלא בקרבה כזו לחוף, מה שלא יותיר זמן רב להגעת השפך לחופים.
    5. כי מי התוצר שיופרדו מהגז הגולמי ישפכו חזרה לים (כ- 800 קוב ליום) ויכילו מתכות כבדות האסורות לצריכת אדם, אך ישובו לצרכנים באמצעות הדגה ומי הים המותפלים. כי מפעל התפלת המים בחדרה אינו ערוך לסינון המתכות הכבדות הללו מהמים, בטכנולוגיות הקיימות.
    6. כי תוואי צנרת הקונדנסט ביבשה עובר מעל מאגרי מים ומי תהום ומהווה סכנה ממשית עבורם, על פי חוות דעת הידרו-גיאולוגיות. כי דליפה משמעותית עלולה לגרום לזיהום מים בהיקף של מיליוני מ"ק וכתוצאה מכך- השבתה של מערך אספקת המים ונזקים משמעותיים לקרקע, למתקני התפלה, שמורות טבע, בריכות דגים ושטחי חקלאות.
    7.  כי מיכלי הגיבוי של הקונדנסט ביבשה יפלטו שיעורי בנזן (מסרטן בוודאות) חריגים בקרבת אוכלוסייה, על פי חוות דעת מטעם הטכניון.
    8. כי אופן הטיפול במאגרי מרי B, נועה, תמר, כריש ותנין מוכיחים שחיל הים שלנו ערוך להגן על אסדות ומתקני טיפול בגז הנמצאים הרחק בלב ים, חלופה שהומלצה בהיבט הצבאי ע"י מפקדי חיל הים בעבר. כי לצורך הגנה על אסדות הגז בעומק הים רכש חיל הים ארבע ספינות מסוג סער 6 שעלותן נאמדת ב- 430 מליון אירו. נדגיש את העובדה שדווקא המאגרים הקטנים יותר (כריש ותנין) שיפותחו בגישת הטיפול הימי המלא (כ- 90 ק"מ מן החוף), הינם אסטרטגיים יותר למשק הגז בישראל בעשור וחצי הקרובים מאשר מאגר לוויתן, על בסיס חוזים שנחתמו בפועל. מכאן- גם את לוויתן שתרומתו למשק הגז המקומי צפויה להיות קטנה בשנים הבאות, ניתן ונכון לפתח באותו אופן.
    9. כי יש פתרון שיביא את הגז מהר יותר לישראל וללא התנגדויות התושבים, לא יסכן את מי השתייה, לא יזהם את האוויר והנוף לאורך מישור החוף, לא יסכן את החופים הישראלים היפים, כלכלי יותר לזכייניות ומקובל על משרד האנרגיה (בהקשר למאגרים כריש ותנין) – אניית טיפול ימי מלא (FPSO) על פי בארות הקידוח, הרחק הרחק מאזורים מיושבים.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • יום פתוח למכירת עבודות פיסול קרמי בסטודיו

     

    במשך השנים צמח אוסף גדול של עבודות פיסול קרמי שלי, ואני מוכנה כעת להיפרד מהן ולמצוא להן בית חדש.

    ביום ראשון ה-20 במאי הסטודיו שלי יהיה פתוח כל היום (10:00-20:00)

    ואתם מוזמנים!

    המיקום: הסטודיו בלופט מעל מרכז הקניות ברחוב האורנים 4 (מעל הקניון של צדוק, מצוי וספורטלייף)

    אפשר לראות חלק מהעבודות באתר שלי >  או בדף הפייסבוק העסקי שלי >

    אפשר גם להתקשר אלי: 054-463-7974 או לשלוח מייל >

    והכי כיף אם תגיעו

    ליאוני

     

    ליאוני בראל 

    בלופט מעל קניון הלב

    האורנים 4, פרדס חנה

    יום ראשון 20 במאי

    10:00 עד 20:00

     


    להגיב
  • בריכת בורה בורה – בריכה ואירועים

     

    פתחנו את העונה!

    ואיזה עונה מחכה לנו…

    3 בריכות! כן, בריכות לכל הגילאים – בריכת עוללים, שכשוכית לילדים ובריכה גדולה לגדולים.

    מאות מטרים של דשא…

    עשרות מטרים רבועים של צל…

    מזנון מפנק…

    והכול כאן ליד הבית. עם הסטנדרטים הגבוהים ביותר של ניקיון (המים ובחוץ), עם צוות מסור שינעים לכם את הבילוי.

    והמחיר?

    אז גבירותי ורבותי, קבלו את הבריכה הכי מדוגמת באזור, במחיר הכי זול באזור!

    כניסה חד פעמית באמצע שבוע ב-35 ש"ח ובשבת 45 ש"ח ו…כרטיסיה של 12 כניסות לאמצע שבוע ב-350 ש"ח בלבד!!! כן, 29 ש"ח לכניסה חד-פעמית באמצע שבוע לכל הטוב הזה…

    אירועים מדוגמים מכל הסוגים – בת/בר מצוה, מסיבות יומולדת, מסיבות סופשנה וכל אירוע שהוא – מתקיימים בבריכה עם כל פינוק אפשרי. בקרוב יפתח חדר ג'ימבורי לקטנים בו ניתן לחגוג ימי הולדת מהסרטים!

    בריכת "בורה בורה" במרכז פרדס חנה (דרור 22, פינת הקוממיות, ליד המתנ"ס)

    עקרונות מנחים:

    • ניקיון ושמירה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של איכות המים (בתקנים בינלאומיים)
    • בטיחות המתרחצים
    • מקסימום הנאה לכל אחד ואחת

    תחילת עונת הרחצה: 19.5.18 (ויהיה פתוח גם ביום ראשון של שבועות, ה-20.5)
    עד ה-19.6 פתוח בשבתות וחגים
    מה-20.6 ובמהלך יולי-אוגוסט פתוח כל יום
    בספטמבר פתוח בשבתות וחגים

    שעות פתיחה 09:00-18:00

    מחירים
    (המחיר לילד ומבוגר זהים)

    כניסה חד פעמית – ימי חול – 35 ש"ח / שבתות וחגים – 45 ש"ח
    כרטיסיה של 12 כניסות – ימי חול – 350 ש"ח

    להזמנת אירועים – איציק 054-6521153

    (הכנסת אלכוהול לבריכה אסורה)

    בורה בורה בפייסבוק    |  לאתר בורה בורה   |  טלפון: 04-6333812

    ארועים בבורה בורה

     


    להגיב
  • סדנת אומנות לילדים בפרדס חנה

     

    בבית קסום בלב המושבה, באוירה קסומה…

    סדנת אומנות לילדים

    לילדים שמתעניינים באומנות…

    קבוצות של 5 ילדים, מכיתות א'-ו' או ז'-ט'

    הפעילות עם מדריכה בכירה באומנות, ניסיון רב עם ילדים, בעלת אתר שמוכר אומנות ומציגה בתערוכות.

    מתקיימת בחודשים מאי -יוני (ייתכן נמשיך גם בקיץ)
    ימי א' משעה 18:00-19:00 או ימי ג' משעה 18:00-19:00

    בסדנה נלמד:

    • הקניית יסודות הצבע
    • פיתוח הדמיון
    • טכניקות שונות
    • יצירה
    • פרספקטיבה
    • פיתוח הריכוז
    • קשר עין ויד
    • ועוד…

    מחיר לחודש: 300 ש"ח כולל חומרים.

    לעוד פרטים – שרה: 052-2828811  |  מייל  |  אתר

     


    להגיב
  • וילה למשפחות באתר וילות היוקרה

     

    מדוע לבחור וילה למשפחות באתר וילות היוקרה?

    מחפשים את הזמן המושלם לבלות עם בני המשפחה שלכם? מעוניינים לעשות זאת הרחק מהבית ולצאת למסעדה או לסרט זה נראה לכם בילוי קצר ולא מספיק מעניין? אם כך, אין ספק שאפשר להבין אתכם. למעשה בימינו בילוי משפחתי זה מסוג אותם הדברים שבהחלט כדאי להשקיע בהם, כי אתם לא תאמינו כמה מהר הילדים שלכם יגדלו ויהפכו לאנשים עצמאים. אם זה נשמע לכם מוכר בוודאי יצא לכם לחשוב על האפשרות של וילת נופש והגיע הזמן שתדעו: וילה למשפחות זה כל מה שצריך כדי ליהנות מזמן איכות משותף. זה לא משנה כמה ילדים שלכם וזה אפילו לא חשוב האם אתם רוצים לקחת איתכם גם את ההורים או את האחים שלכם, כי מה שבטוח זה שתמצאו וילה שתתאים לכם בדיוק. השאלה היחידה היא דרך איפה כדאי יהיה לשכור את הוילה שלכם והאמת היא, שאין כמו אתר וילות היוקרה. וילות היוקרה הינו אתר מוביל, מתקדם ומקצועי ביותר כך שאין ספק שגם אתם, כמו כל הגולשים שנכנסים לשם, תמצאו באתר הזה בקלות את כל הוילות שיכולות להתאים לנופש הקרוב שלכם.

    מחפשים וילות נופש מומלצות במחיר מוזל? חפשו וילה למשפחות באתר וילות היוקרה – לרשותכם רשימת וילות בלעדיות שלא תוכלו למצוא בשום מקום אחר!

    אתר שנוח לעבוד איתו

    האמת היא שאם תעשו חיפוש קצר אתם תראו שלא חסרים אתרים שיש בהם וילות למשפחות, לזוגות או לקבוצות אחרות של נופשים. לכן עולה השאלה מה בכל זאת כל כך מיוחד באתר כמו וילות היוקרה ומדוע דווקא בו כדאי לכם לעשות את החיפוש? האמת היא שיש כמה יתרונות לאתר הזה והוא נוח לעבודה כי יש בו קטגוריות מסוגים שונים. זה אומר שאם תדעו להגדיר את החיפוש של הוילה המתאימה לכם, אתם תמצאו אותה הרבה יותר מהר ממה שנדמה לכם. באתר אתם יכולים לחפש את הוילות בהתאם לקטגוריות כמו:

    • המיקום של הוילה בארץ
    • גודל הוילה
    • מספר החדרים שיש בה
    • השאלה האם היא מתאימה גם למסיבות או לא ועוד

    כמו כן, באתר וילות היוקרה תמצאו וילות בלעדיות שלא מחכות לכם בשום מקום אחר באינטרנט! לכן, אם חשוב לכם שהוילה תהיה נפלאה, מעוצבת ומאוד נעימה לאירוח, כדאי יהיה לעשות את החיפוש שלכם דרך אתר וילות היוקרה.

    מה יש בוילות הנופש שהופכות אותן למושלמות עבור חופשה משפחתית?

    אתם עדיין מתלבטים האם וילה למשפחות זה מה שאתם צריכים עבור הנופש הקרוב שלכם? אם כך, כדאי שתדעו שוילות האלה מחכה לכם אירוח מלכותי ממש. אם נשווה בין וילה ובין חדר במלון, אנחנו נראה שבוילות יש לכם מרחב הרבה יותר גדול שעומד לרשותכם. בנוסף לכך, בוילות הללו אתם גם נהנים מהשטח החיצוני ולא צריכים לחלוק אותו עם אורחים אחרים, כך שגם מבחינת הפרטיות מדובר על רמה גבוהה ביותר של בילוי. שימו לב שבאתר וילות היוקרה יש גם וילות עם בריכות שחייה לכל המשפחה, ג׳קוזי מפנק ועוד הרבה הפתעות אחרות, אז למה שלא תנסו זאת גם אתם?

    מה עושים בקרבת הוילה?

    עוד סיבה טובה שבגללה כדאי לחפש וילת נופש רק באתר וילות היוקרה, זו העובדה שבאתר הזה ממליצים לכם גם על אינספור פעילויות שניתן לעשות בקרבת הוילות הנבחרות. יש וילות שעל ידן אפשר ליהנות מפעילויות כמו מסעדות טובות, גלריות של אומנות, רכיבה על סוסים או אפילו טיולי הליכה וג׳יפים ואת כל המידע אודות הפעילויות הללו תמצאו ישירות באתר השכרת הוילות. חשוב לקבל את המידע הזה מראש כי אם אתם נוסעים עם ילדים, אין ספק שלא לכולם תהיה סבלנות לשבת כל הזמן רק בוילה ועדיף לתכנן את החופשה מראש כולל כל הפעילויות השונות שיהיו בה. בנוסף לכל אלה, אם תשכרו את הוילה שלכם לנופש דרך אתר וילות היוקרה תוכלו גם למצוא אודותיה חוות דעת שונות, לראות כמה שיותר תמונות של המקום ואף ליצור קשר עם בעלי הוילה. בעידן שבו אנחנו חיים, אשר בו השפע כה גדול ויש כל כך הרבה אפשרויות, חשוב שנוכל לעשות את הסינון בין האופציות בדרך הכי נוחה שיש. לכן כדאי שתיכנסו עוד היום לאתר וילות היוקרה כדי לחפש וילה למשפחות שבה תוכלו ליהנות אפילו שבוע שלם עם כל בני המשפחה האהובים שלכם.

    [הצילום למעלה מתוך אחת מעשרות הוילות שמחכות לכם]

    אז למה אתם מחכים???

    לינק לאתר וילות היוקרה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מחשבות על אחריות

     

    הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

    כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

    אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

    כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

    וזה ממשיך בכל כיוון.

    כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

    הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
    עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
    עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
    עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
    – כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

    יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

    ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

    סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
    ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

    למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

    אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
    ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

    אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

     

    שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

     

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (7): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השישי: שבט הגעגוע]

     

    היה היה פעם גן עדן. והיה בו שפע. היו בו עצים נפלאים. והעצים הכי נפלאים היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. והנה, בעוד האדם שהונח בגן עדן מסתכל על העצים ומתלבט מאיזה עץ נפלא לאכול קודם, פתאום הוא פוגש איסור וגם איום. לא תאכל מעץ הדעת ואם תאכל תמות. מפה לשם, הוא בכל זאת אכל. הוא ואשתו. אז ה' קילל אותם. ואז הם גורשו. קללות ועונשים.
    זו פחות או יותר תמצית הסיפור, או לפחות מה שאנחנו נוטים לזכור ממנו. יש מתנגדים אליו או לפחות מסרבים לאמץ אותו כתשתית לקיומם. ויש שמאמצים אותו לחיקם. בין אלו ובין אלו לא יכולים להתעלם מסיפור שהשפיע כל כך על תולדות האנושות. הוא מצייר את תמצית מערכת היחסים של האדם עם עצמו, עם בוראו, ועם הסובבים אותו.
    לכן סיפור גן העדן הוא סיפור שחשוב מאד להתעכב עליו. האם אכן הבנו היטב מה כתוב בו? איזה השפעות יש לסיפור הזה חיינו? לבירור הזה קורא רבי נחמן מברסלב – "בירור אמונות כוזביות". האם האמונות שבנינו לעצמנו על בסיס הסיפור הזה (בין כמתנגדים אליו, ובין כמאמצים אותו) הן אכן האמונות שהסיפור מנסה למסור? האם ייתכן שנכון מאד להתנגד לסיפור הזה, אם כך הוא מצטייר? האם אמונות שבנינו על בסיס הבנה כזו, הן אמונות שראוי להיפרד מהן?

    אני מזמין אתכם להיכנס איתי רגע לתוך הסיפור, מבט מבפנים. זה יהיה תהליך של ריפוי. וכמו תהליך טוב של ריפוי, הוא מתחיל במפגש פשוט גם עם נקודות של כאב. אני מתפלל יחד אתכם שכשהמסע הזה יסתיים משהו ישתנה לטובה בחיינו.

    סיפור גן עדן – גרסא א'

    בוקר טוב. תחילת הסרט. אנחנו יוצאים לסיור ראשון בגן שהצמיח אלוהים מן האדמה. המצלמה קולטת עצים נפלאים בשפע. העצים הנפלאים מכולם מצולמים בקלוז – אפ:
    עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע.

    "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".

    עץ החיים הוא מאכל נפלא שמי שאוכל ממנו זוכה לחיים אמיתיים, שוקקים, תוססים, מלאי מגע ואהבה ואפילו לחיים נצחיים כמו שעוד מעט נגלה. ועץ הדעת, הוא עץ שמזכה אותך בדעת אלוהית. לדעת מה טוב ומה רע. לדעת בעצמך.
    מי לא רוצה?
    בגן יש לפחות דמות אחת שרוצה בהחלט. האדם. הרי הוא סומך על העולם ועל הבורא שלו. הוא מאמין שהעולם הוא מקום שנועד בשבילו, מקום נהדר מלא בשפע והוא מזמין את עצמו ליהנות במלאות ובנדיבות מן השפע שניתן לו. כמובן, אם הוא יטעם מפרי העץ, ויגלה שהפרי הזה לא שייך לו, הוא סומך על עצמו שמאותו רגע והלאה לא יאכל יותר מן הפרי הזה. כך גם הטעימה הזו תהיה לימוד חשוב דרך החוויה של החיים.
    אבל כנראה שאלוהים לא רוצה:

    "וַיְצַו ה' אֱלֹוהִים עַל־הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

    בוודאי שאלוהים רוצה שתאכל. הוא אפילו רוצה שתאכל מכל. חוץ… מעץ אחד. עץ ששמו דווקא מפתה ביותר, אלא שהוא מורעל או משהו בדומה לזה, כי לפי מה שהבורא אמר, מי שאוכל ממנו מת מיד. טוב. זהו בכל זאת עניין מעט מטריד. אלוהים מצווה לא לאכול ממשהו שנשמע נפלא. "אבל אני מאמין לו", אומר לעצמו האדם, "מכיוון שאני סמוך ובטוח שהוא אוהב אותי, ולכן אם הוא מצווה עלי שלא לאכול מהעץ הזה, כנראה שזהו עץ שאינו טוב עבורי".
    "בכל זאת", האדם חושב לעצמו – "בריאת עץ רעיל בתוך הגן היא מעשה מוזר ללא ספק. מדוע שהבורא ירצה לעשות דבר כזה?" אבל בינתיים השאלה הזו לא מאד מטרידה אותו כי יש ביניהם אמון. זו בהחלט חידה אבל היא נותרת לא מאד מאיימת.
    עד שפוגשים עוד מישהו שנמצא בגן. חבר. ואני מזמין אותנו לפגוש אותו לעת עתה בלי דעות קדומות.

    "וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל־הָאִשָּׁה לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן: כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע".

    "הי. יש עוד מישהו בגן. נפגשנו והתחלנו לשוחח מעניין לעניין עד שהגענו לנושא שהוא העלה בו הסתכלות מפתיעה, שלא לומר מטרידה ומערערת תפיסת עולם. הוא אמר שבעצם, גם אם נאכל מן העץ, לא נמות".
    "מה זאת אומרת? הרי אלוהים אמר שכן! מספיק לדבר שטויות. אתה מוזר".
    אבל הנחש לא מפסיק.
    "האמת היא, שלא רק שלא תמותו מן העץ אלא שביום שתאכלו ממנו ייפקחו עיניכם. אתם תהיו אלוהיים. יודעי טוב ורע".
    "רגע רגע, הקטע הזה של "להיות אלוהיים", את זה אלוהים לא אמר. מאיפה הבאת את זה? גם את הקטע של "פקיחת העיניים". אני לא מבינה מה אתה אומר. מה זאת אומרת? אז למה שאלוהים לא ירצה שנאכל ממנו? מה יותר נפלא מזה שהבנים שלך יהיו כמוך? גדולים, מוארים, יודעים. אלוהיים. יודעים לא פחות ממך מה טוב ומה רע. אני לא מבינה. אתה מדבר שטויות. הרי אם מה שאתה אומר על העץ הזה נכון, אז אלוהים היה מעודד אותי לאכול מן העץ הזה כמה שיותר מהר, ובטח שלא מצווה עלי שלא לאכול ממנו".
    "תראי, אני רק נותן לך חומר למחשבה. תעשי עם זה מה שאת רוצה. אני רק מספר לך מה באמת יקרה כשתאכלי מהעץ. אני מרגיש אותך מתחילה קצת להתגונן. לא התכוונתי להלחיץ אותך. אולי יותר טוב שנפסיק את השיחה ונמשיך את הטיול".
    והטיול ממשיך. אבל משהו מתחיל להטריד את האישה פחות או יותר במרכז הבטן. היא באמת מתחילה להתגונן בשיחה דמיונית שהיא מנהלת עם עצמה.
    "זה לא נכון. הוא סתם חסר אמון. זה ממש לא יפה. לא מדברים ככה. אבל מי יודע? אם הוא צודק? אולי מי שיאכל מהעץ לא ימות? אפשר קצת להפליג בדמיון – אני אוכלת מן העץ. אני אלוהית. אני מבינה. אני גדולה, חכמה ומוארת. יהיה לי אופנוע מגניב, בגדים יפים, וכסף. אני אהנה מהחיים עד הסוף. משוחררת. חופשייה. אמיצה. טועמת מהכל" הדמיון הזה דווקא נעים, והיא נותנת לו להתרקם בנעימות.

    "רגע, רגע". בתוך הלב מתערבלת לה שאלה: "אם ככה, אז למה אלוהים לא רוצה שנאכל?!" שקט. שאלה. אל תבואי. אבל היא באה שוב. ואיתה התשובות המתבקשות. "אם זה נכון, אז אלוהים הוא לא מי שחשבתי". גם פה אפשר לצייר בצבעים חדים: "אלוהים מפחד ממתחרים. אלוהים לא רוצה שנהיה גדולים כמוהו. הוא לא סיפר לנו שאם נאכל מהעץ הזה נהייה אלוהיים, ואפילו שיקר לנו ואמר שנמות. או שהוא לא שיקר, אלא איים שאם נאכל מהעץ הוא יהרוג אותנו. אמאל'ה, מפחיד אפילו לחשוב ככה. זאת אומרת שאם ננסה להשתחרר ולא נהיה סתם נבראים קטנים וצייתנים אז הוא יהרוג אותנו? איזה מין אלוהים זה? נשמע רע מאד".
    "טוב, רגע, אולי הוא בכל זאת טוב, והוא רוצה אותנו גדולים, ונהנים, אבל עד גבול מסוים. עד שזה נעשה מוגזם. שלא נעוף על עצמנו. שלא נחשוב עד הסוף שאנחנו יודעים משהו. משהו כמו – תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם נותנים לי כבוד ולא מערערים לי על המעמד. בקיצור, לאלוהים יש איזה עניין עם שליטה. ואלוהים לא ממש ממש אוהב אותנו. הוא אוהב אותנו עד חצי המלכות. רק הכסא יגדל ממך. אוהב עד גבול מסוים. עד שתעצבן אותו. טוב, התבלבלתי לגמרי."

    מי צודק פה בסיפור? האישה מבולבלת. הנחש לא לבוש באדום ולא אוחז קלשון בידו. הוא נראה חבר טוב. יש לו כמה תכונות שהלוואי והיו לה. הוא חופשי. אמיתי. אומר דברים לפרצוף. הוא אומר דברים שגם היא כבר חושבת קצת. והאמת, שהדברים של הבורא נשמעים לא טוב, עכשיו שחושבים על זה. זה נראה לא טוב, כל הסיפור.
    האישה מחליטה משהו שנראה מאד סביר במצב הזה. היא פשוט תלך להסתכל רגע על העץ הזה, אולי לגעת, אולי לאכול. העיקר לצאת מעולם התיאוריות, הדיונים והמחשבות האינסופיות. "בוא נראה. הרי העץ פה. זה לא כל כך מסובך ללכת ולהתבונן בו לרגע. להאמין לבורא? להאמין לנחש? נראה שהרבה יותר טוב להאמין לעצמי".

    "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה־הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

    "איפה העץ? הנה הוא. האמת היא שהוא לא נראה מפחיד כמו שמספרים. נראה טוב למאכל. יפה. מביא דעת. די! אני לא יודעת מה יהיה. אבל נמאס לי לשמוע תיאוריות מכולם. אוכל וסוף סוף אדע".

    והנה…

    "אנחנו מתים? לא נראה ככה. הנה נפקחות עינינו כמו שאמר הנחש. הנה הדעת המובטחת".
    הרגשות מעורבים. שמחה. גם קצת כעס. האמון באלוהים נשבר. האשה לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה הזו. לא היכה בה שום ברק. להיפך.
    עבר היום, נטו צללי בין ערביים. וקולו של אלוהים מתהלך בגן. הם עומדים להיפגש שוב. אבל הפעם, אחרי שקרו כמה וכמה דברים. זה לא המפגש מלא האמון של ההתחלה. יש בו אפילו פחד ממשי. הלוא אם המוות לא הגיע מהעץ עצמו, אז כנראה שמה שאמר הבורא היה איום. ואם זה איום, אז מה שאלוהים עומד לעשות כשהוא יגלה מה קרה זה להרוג אותנו. כך הוא אמר בעצמו.

    "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת־קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן: וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל־הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה: וַיֹּאמֶר אֶת־קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי־עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא: וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל־מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל: וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה־זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

    כשאדם ואשתו שומעים את קול ה' הם עושים את הדבר הסביר ביותר – בורחים ומתחבאים. אבל אלוהים מחפש אותם. קורא להם. באיזה טון אנחנו מדמיינים לעצמנו שהוא קרא להם? כנראה שאדם ואשתו לא חשבו שהוא היה טון מאד מזמין – "אנחנו חוששים ממך, אנחנו מתביישים ויראים מהעירום שלנו. ולכן רצנו להתחבא".
    אחרי כל רצף השאלות, הנה התגובה של אלוהים – "אפשר לומר שזהו רגע של מבחן", חושבת האישה לעצמה. "הרי אם הוא רצה שאני אוכל מהעץ הזה, או אם הוא רוצה בטובתי, אז הוא אמור לחייך אליי ולומר לי, וואוו, כמה גדלת. את חכמה. יש לך דעת. אני כל כך שמח בך!"
    ופה לצערנו, הנבואות הגרועות התגשמו, לפחות כך נדמה – הבורא מטיל על כולם רצף של קללות נוראיות:

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל־הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל־הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל־ גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: אֶל־הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל־אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל־בָּךְ: ס וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל־חָי: וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם".

    ארור. סבל. עצב. קוצים. הנה העונש למי שלא מציית. למי שרוצה להיות גדול כמו אלוהים. אוי.

    "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם: וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן־עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם: וַיְגָרֶשׁ אֶת־הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן־עֵדֶן אֶת־הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".

    "אבל מי יודע? אולי יש לו משהו להגיד להגנתו? אולי לא הבנתי פה משהו. אולי פספסתי." אך כשאלוהים מדבר בפעם הבאה, הדברים לא מוסיפים נחת:
    "האדם היה כאחד ממנו", דהיינו כאלוהים. או בקיצור, הנחש צדק בעניין האלוהיות.

    "מה בעניין המוות? זה נראה שה' לא צופה לנו מוות, לפחות לא ממה שהוא אומר באופן ישיר. ואפילו אם כן, מסתבר שיש לזה תרופה: "וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם. אז מה הבעיה בעצם? זה טוב, לא? למה הוא לא רוצה שנאכל גם מהעץ הזה ונחיה לעולם?".

    אז עכשיו שהתגלה הסוד, ה' עושה בדיוק את מה שחששנו ממנו. הוא מגרש אותנו! אנחנו מורחקים. כבר לא אהובים. כבר אין לנו מקום. אולי גדולים. אולי בוגרים. אולי אלוהיים. אבל כבר לא ביחד. כבר לא חברים. מגורשים. אנחנו כבר לא מהטובים. עברנו צד.
    יותר מזה. נעשינו אפילו אויבים. בדרך העולם, מי שלא משלנו הוא נגדנו. אז יש עכשיו מערכות הגנה ושומרים שיגרשו אותנו מכאן, וידאגו שלא נוכל להתקרב. יש פה חרב. אם ננסה גם לאכול מעץ החיים באמת נמות. עכשיו זה ברור. יש פה חרב.
    למה? כי אם נאכל ממנו, נהיה גם אלוהיים וגם בעלי חיי נצח. לא רק שאנחנו לא מתים, יש גם אפשרות לחיות לנצח. ואת זה אלוהים ממש לא רוצה. למה? לא יודעים. אבל לפי כל מה שקרה עד עכשיו, אפשר רק לנחש, וזה לא נשמע טוב. "פן ישלח ידו". לא נעים לומר, אבל זה בהחלט נשמע כאילו מישהו מפחד.

    אז מה בעצם המסקנות מכל זה? קשה לאדם שלא להגיע למסקנות המתבקשות:

    בסופו של דבר, אלוהים לא רוצה שאני ארים את הראש יותר מדי. שלא אתגאה. שלא אעוף על עצמי. בטח לא שאני אהיה אלוהי. אלוהים לא רוצה מתחרים. הוא רוצה להיות המנהל הבלעדי של העולם.

    הנה למשל, הוא ממש אל קנא כשאלילים אחרים מתחרים בו. הוא רוצה להשמיד אותם. הוא הכי טוב והכי חשוב. הוא צריך שיהללו אותו ויעשו לו כבוד. הוא צריך שכולם ידעו שהוא האלוהים הכי טוב ושכל האלוהים של האחרים גרועים.

    מגיעים ליום הכיפורים, ומרגישים שצריכים להתנצל לה' על ש"לא עשינו מה שהוא רוצה". מרגישים, למרות הכל, שאלוהים רוצה שהדברים יקרו כמו שהוא חושב שהם צריכים לקרות, ואם לא, בסוף הוא מקלל, מביא מבול או מחלות. בסוף, הוא די מפחיד. ודי רוצה שליטה. ודי מחטיף כשלא עושים מה שהוא רוצה.
    וגם העסק הזה של המצוות. למה הוא מצווה אותן? האם הוא באמת רוצה בטובתי? או שהוא רוצה אותי קצת קטן? קצת מצומצם? שאוותר על כל מיני דברים טובים בשם ה"קדושה" שזה שם אחר ל"לא ממש ליהנות מהחיים". כמו שהרב קרליבך אמר:
    "People think God is anti pleasure".

    אלוהים פשוט לא רוצה שאוכל מעץ הדעת, שאהיה אלוהי. הוא גם לא רוצה שאהנה ממש מאוכל. מגוף. מכסף. קצת תרגע. קצת תפחית. ומה אם אני בכל זאת רוצה? אם לא אעשה מה שהוא אומר הוא יהרוג אותי. כי הוא בכל זאת המנהל כאן. ונבראים צריכים לציית. ככה זה בין אלוהים לנבראים.

    אלו פחות או יותר הטענות של הנחש. ואלו לא טענות עתיקות. הן רובצות בלב של כל רבים מאתנו ברמה כזו אחרת, בין אם אימצנו את הסיפור הזה ובין אם לאו. השאלות הללו מעיבות על הקשר שלנו עם עצמנו ועם הבורא. מי בסוף באמת יכול לאהוב את אלוהים ככה? "ואהבת ה' אלוהיך"? אם אני מבין שה' רוצה לצמצם אותי קצת, רוצה שאוותר על החיים בשבילו אז יש שתי אפשרויות לא כל כך מלהיבות: לוותר על החיים בשביל אלוהים או לוותר על אלוהים, לפחות זה שמצטייר מתוך הסיפור הזה, בשביל לחיות טוב.
    זהו לעת עתה.

    אז מה אתם אומרים?

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (7) – הטור של לילה חפר

    [לטור השישי – התלבל"שים]

     

    אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת כדי להסביר באמצעותה למה אני מתכוונת שכשאני מדברת על הרוח הפרכוראית המתחדשת הייתי אומרת "שיקשוק" ואני מתארת לעצמי שרבים מכם היו מהנהנים בהסכמה.
    פאר הרוח הקהילתית, מדורת השבט, עוף החול המקומי שכבר הספדנו והינה הוא מתגלגל מחדש.

    את הטור הזה אני מקדישה לאיש שמעולם לא פגשתי אך ככל שאני לומדת עליו יותר אני מרגישה שהוא השפיע מאד על רוח המושבה. זיו הדס ז"ל עורך העיתון "קורא במושבה" והוגה רעיון ה"שיקשוק", היה יזם חברתי שנפטר בפתאומיות כשהוא בן 29 בלבד.

    זיו היה איש חזון, בחור גבוה ומרשים, בן קיבוץ עם חלומות על הקמת קיבוץ חדש בערבה ששלל המכשולים הבירוקרטים הביאו אותו לפרדס חנה-כרכור, מושבה קטנה בשלביה הראשונים של ההגירה התל-אביבית (ראו פוסט "העלייה השלישית") בה הוא האמין שיוכל להיות שותף ליצירת קהילה שהיא סוג של קיבוץ עירוני.

    חזון השיקשוק היה מבוסס התנדבות וזיו שאף להביא אליו את כלהשכבות והקבוצות השונות. היה לו חשוב להתמקם במקום שכל אחד יכול להגיע גם ללא רכב. זיו התחבר לאנשים נוספים שעסקו ביזמות חברתית במושבה ויצר מעגל של שיתופי פעולה.
    כל אחד לקח תפקיד וזיו תרם מערכת הגברה. הקבוצה הצליחה להגיע לסוג של שותף פעולה עם ראש המועצה חיים געש שרתם את החינוך הבלתי פורמאלי לסייע לקבוצה ((בצורה בלתי פורמאלית 😉 והנה נקבע תאריך, טרקטור עלה ליישר את השטח בואדי, דפוס שלום תרם את כל הפירסום, אומנים מקומיים גויסו להופיע כולל מאיר אריאל האגדי שהתגייס ומזל טוב, נולד לנו שיקשוק!

    את השם "שיקשוק" הגתה יעלה זלאייט יוצרת קולנוע ואמנות פלסטית, אוצרת בקהילה ובעלת משפחתון, אמא לשלשה ילדים בוגרים שהייתה שותפה ליוזמות חברתיות רבות ואיתה נשוחח היום.

    ש: ספרי לי את הזכרונות שלך מהקמת בשיקשוק?

    ת: זיו כינס אותנו לפגישה, קבוצת אנשים שכבר הכירה במידה מסויימת. כבר היו שווקים של יד-2 והחלפות בחצרות וזיו נציע למסד אותם למפגש קהילתי קבוע.
    כתבנו אמנה שנועדה לשמור על השקשוק לא מסחרי. הרוח הייתה זיקוק צורת החיים שלנו, ארוע רב גילאי, אין הפרדות בין משפחות לרווקים או מבוגרים לילדים (אף אחד אז לא לוקח ביביסיטר, תמיד בארועים הקהילתיים היה אזור לילדים). המטרה הייתה לשלב בין יד-2 אקולוגי למוסיקה ואומנות וליצור מרחב שכל אחד יכול למצוא בו משהו. לאורך השנים קרו בשיקשוק פלאות של יצירה.

    ש: את יכולה לתת לי דוגמא למשהו מיוחד שאת זוכרת?

    ת: אחד הארועים הבלתי נשכחים בשבילי היה פסטיבל הגרב הבודד, בו כולם הביאו את הגרביים הבודדים שלהם לואדי ועשינו איתם שלל דברים .היה ארוע שבו פתחנו משרד שידוכים שאפילו יצאו מימנו כמה זוגות 🙂 היו המון. חלק מאד משמעותי בשבילי היה במת מוסיקה כל כך הרבה אמנים הופיעו שם, חלקם חברה צעירים שרק התחילו ופתאום היתה להם הזדמנות לנגן לקהל גדול וחלקם מוזיקאים וותיקים שגרו באזור ובאו בפשטות לתת מעצמם בקהילה.

    ש: איך היו היחסים עם המועצה?

    ת: הייתה ברכת דרך לא רשמית בהתחלה ואחר כך העלמת עין שנמשכה לא מעט שנים. בסך הכל היחס היה חיובי וראוי לציין לטובה את חיים געש בנושא. הקושי התעורר כשזה נהייה גדול והגיעו רוכלים ונכנסו לסיפור גם משרדי ממשלה ואז זה נהייה מול המדינה ולא מול המועצה והשקשוק נסגר.
    אבל הוא לא מת. הרבה תינוקות נולדו לשיקשוק, הרוח שלו חיה גם כשהוא היה סגור.
    מכל סך הארועים האלה נולדה תרבות אלטרנטיבית של תושבים יוזמים, לא מחכים שהמועצה תעשה להם, התדר של השיקשוק משך הרבה אנשים דומים מהם צמחה הקבוצה שהקימה את הבית ספר הדמוקרטי ועוד יוזמות רבות, הוא הביא אנשים רבים למושבה שהמשיכו ליצור ברוח הערכים שלו.

    ש: והאמנת שהוא יחזור לחיים?

    ת: לא. היו נסיונות שלא צלחו לפני. ופתאום שהגדרות בואדי הוסרו לחי בלילה בלי שום מאמץ או מאבק הוא התעורר. השיקשוק המחודש מאד משמח, אנחנו המקימים עומדים שם ורווים נחת… כמו סבים.
    הדבר המדהים הוא שהשיקשוק חזר בדיוק באותה רוח כאילו רוחו המשיכה להתקיים בכל השנים שהוא לא היה.
    הילדים שלנו שגדלו בשיקשוק חוזרים לשם ואומרים שזה נוף ילדותם.

    ש: מה הדבר הכי חזק בשיקשוק בשבילך?

    ת: הצורה שבה הוא אבן במים עם כל כך הרבה אדוות ולא רק בתוך פרדס חנה.
    הבן הבכור שלי חזר לכרכור ופתח בחצר שלו דום קרקס, הרוח הזו היא רוח פרדס חנה-כרכור שהוא גדל אליה, יזמות מקומית, רב-גילאית ויצירתית. אנחנו יכולים לראות את הדור הבא מפריח את מה שזרענו.

    השיקשוק מתקיים בכל יום שישי הראשון של כל חודש בואדי. היוזמה שהתחיל זיו לפני יותר מ-20 שנה חייה ופועמת.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • סוויטות יוקרתיות לזוגות – אתר ריזורט

     

    סוויטות יוקרתיות לזוגות – הבחירה הנכונה באתר ריזורט בלבד!

    רוצים לבלות בשניים? אתם לא זוכרים מתי הפעם האחרונה שיצא לכם לשכוח קצת מכל הלחצים היום יומיים שלכם ופשוט ליהנות אחד עם השני? אם כך, הגיע הזמן שתעשו משהו בנידון, כי הזוגיות שלכם, כמו כל דבר אחר, דורשת השקעה.
    כדי לבלות ביחד צריך לפעמים לפנות קצת זמן, להודיע במקומות העבודה שאתם לא מתכוונים להגיע בקרוב ופשוט לשכור את אחת מאותן סוויטות יוקרתיות לזוגות שמחכות לכם באתר ריזורט. אין משהו מפנק יותר מאשר להחליט שאתם רוצים לבלות ביחד הרחק מהעבודה, מהילדים ומכל מה שמקיף אתכם בחיי היום יום, כי גם אתם זקוקים לחופשה לפעמים. יש בישראל של ימינו סוויטות מאוד מפנקות ומיוחדות, אז למה לחשוב פעמיים? לבלות עם בן או בת הזוג בסוויטה מפנקת שיש בה הכול זה כל מה שאתם צריכים כדי ליהנות מהחיים ואתם תראו שלא תצטערו על כך, אז למה שלא תיכנסו כבר עכשיו לאתר ריזורט כדי לבחור לכם את הסוויטה המושלמת?

    כל המידע על הסוויטות באתר אחד

    אם אתם תוהים מדוע כדאי לחפש את סוויטת היוקרה שלכם דווקא באתר ריזורט, כדאי שתדעו שכאן תמצאו את כל המידע אודות הסוויטות השונות תחת קורת גג אחת. כלומר, בין אם אתם רוצים לקבל מידע אודות סוויטה מאוד מפוארת בצפון ובין אם מעניינת אתכם סוויטת פאר בדרום הארץ – באתר ריזורט תוכלו לקרוא מידע אודות כל הסוויטות במקביל. זה אומר שבצורה כזאת יהיה לכם הרבה יותר פשוט לבחור את הסוויטה הכי מתאימה שיש, אז למה לחשוב פעמיים? בנוסף לכך, יש סוויטות שמחכות לכם באתר הזה ושלא תוכלו לראות בשום מקום אחר, כך שאם חשוב לכם להגיע אל הסוויטות הכי מפנקות ומיוחדות שקיימות, כאן תמצאו את הדרך.

    למה כדאי להשקיע בחיפוש אחר סוויטת הנופש שלכם?

    האמת היא שרוב הזוגות, למרות האהבה הגדולה, לא באמת יוצאים לבלות בסוויטות מפנקות פעמים רבות בשנה. מעבר לכך שזה עולה לא מעט, יש גם משמעות לחופשה שצריך לקחת מהעבודה ולכן ברור מדוע אם כבר יוצאים לחופשה, נרצה לקבל את התמורה המלאה ביותר לתשלום שלנו. תארו לעצמכם שאתם לוקחים חופש, משלמים לא מעט ומגיעים בסופו של דבר אל מקום שהוא לא מספיק נקי ומסודר. זו עוגמת נפש שכל אחד מאיתנו היה רוצה להימנע ממנה ולכן עדיף יהיה לעשות חיפוש כמה שיותר מעמיק מראש. באתר ריזורט תוכלו להיות בטוחים שכל הסוויטות שאתם רואים אלה הסוויטות הכי מבוקשות, מפנקות ומיוחדות שיש בארץ, אז למה לחשוב פעמיים? השקיעו בעצמכם ובחרו את הטוב ביותר כי לצאת לחופשה זוגית במקום מעוצב ויפה זה כל מה שצריך לפעמים כדי לחזק את הזוגיות וכדי ליהנות מהקשר המקסים ביניכם.

    הפעילויות שמחכות לכם בסוויטות

    בסוויטות המפוארות של ימינו יש הרבה פעילויות ואבזור שמהם תוכלו ליהנות ולכן אתם יכולים להיות בטוחים שכבר מהרגע הראשון של החופשה, תיהנו מכל רגע ותרגישו שאתם מנצלים את הזמן בצורה מופלאה. יש סוויטות שיש בהן אמבט ג׳קוזי עם זרמים שתוכלו ליהנות ממנו אל מול הנוף עם כוס יין ויש סוויטות שיש בהן בריכות מפנקות בחוץ. יש אפילו סוויטות עם משחקים שונים כמו טניס שולחן או סנוקר, מה שאומר שתוכלו להיות עסוקים באינספור פעילויות במהלך החופשה הזוגית הקרובה שלכם. מבחינת האוכל תוכלו לקרוא, בין יתר הנתונים שמחכים לכם אודות כל סוויטה, האם ארוחת הבוקר או ארוחות נוספות יכולות להיכלל בכל הפינוקים שמחכים לכם במקום. שימו לב שיש מקומות שאפשר להזמין אליהם גם ארוחות שף נהדרות כך שאין ספק שגם מבחינה קולינרית זו יכולה להיות חוויה טובה מאוד.

    יצירת קשר עם בעלי המקום

    חסרות לכם סיבות להיכנס כבר עכשיו לאתר ריזורט ולראות את הסוויטות המפוארות שמחכות לכם שם? אם כך, כדאי שתדעו שכאן מחכות לכם גם הרבה תמונות של הסוויטות, כל המידע והנתונים השונים אודות מקומות האירוח ואפילו דרכי יצירת קשר עם בעלי המקום. אין סיבה לשכור מקום לחופשה לפני שאתם בודקים את כל הנתונים שיכולים להיות חשובים עבורכם וכל התשובות מחכות לכם תחת קורת גג אחת באתר ריזורט המוביל.

    [הצילום למעלה מתוך אחת מעשרות הסוויטות שממתינות לכם]

    לינק לאתר ריזורט >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
Close