כללי

  • איטליה שלי # 2 / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    [לחלק הראשון: סוף אופטימי]

     

    הכפר הקטן שבו אנחנו חיים (NOSATE) מונה כ-650 איש פחות או יותר. הוא ממוקם על גבול מחוז לומברדיה ונושק לנהר הטיצ׳ינו ולתעלות מלאכותיות ששימשו בעבר להובלה של אבני בנייה מההרים למילאנו (תמונת הנושא של הפוסט).

    נכון לומר יהיה שעם כל הקרבה לתופת הווירוס מסביבנו, נכון לכרגע עוד לא היה נדבק אחד בכפר שלנו וכמות הנדבקים בעיירות הצמודות אלינו ממש מעטה – כך שזה דיי מעודד.

    עם זאת – התורים בסופרים, המלחמה על הזמן ועליית המספרים במילאנו – כן מדאיג מאוד.

    אני אופטימי. מסרב להכיר בדרך אחרת. כשמצב מסויים משתנה לנו בחיים – אין לנו ממש ברירה ולקבל אותו – מה שכן אפשר לעשות זה לחשוב איך מפיקים ממנו את המיטב.

    אני עובד חצי שבוע כרגע, עדיין לא ברור מה תהיה רמת התמיכה מהמדינה פה. צרת רבים חצי נחמה? אני לא בטוח. מה שכן נכון לכרגע המשכורת כן תגיע. לא בטוח כמה יגיע בחודשים הקרובים. זה זמן טוב להיכנס למגננה כלכלית. לחשוב מה נחוץ ומה לא. לעשות סדר במותרות. לא לוותר על הכל. אנחנו עדיין לא שם, אבל בהחלט לצמצם.

    תרבות הצריכה של כולנו בשנים האחרונות גם ככה קבלה תפנית והפכנו קצת כולנו למגזימנים!!

    אין לי תשובות לגבי הכלכלה ומה יהיה המחיר שנשלם עליו בעתיד הקרוב לגבי כל המצב הזה. נלמד תוך כדי. לא תהיה לנו ברירה.

    למרות הכל ובגלל הכל יש לנו חובה אחת והיא להיאחז באהבה. בשנים האחרונות מצאתי זמן ומקום גם למילה הכתובה. זה היה תהליך. זה לא קרה ביום אחד, אבל התגובות ברשת היו חיוביות אז כמובן שזה דירבן אותי להמשיך. כיף לגעת במחשבות של אחרים, ברגשות. זאת תכונה שירשתי מאמא שלי – האהבה למילה – ועל זה אהיה לה אסיר תודה לעולמים.

    בפוסט הקודם כתבתי לכם על יופי ולכן חשבתי להביא בפניכם את השיר הבא שכתבתי לפני שנה או יותר..

    מקווה שתאהבו.

     

    בינתיים.. נתנחם במטבח.. כשיש זמן – והסופרים עדיין מלאים בכל טוב, אפשר לנצל את זה לארוחות כיף משפחתיות. כל מה שצריך זה רצון טוב, מצרכי בסיס ואהבה גדולה. את הכל מבשלים ביחד לתבשיל מנצח.

    הנה לכם מתכון לריזוטו כרישה ופרחי זוקיני (אם לא תמצאו אז גם קישואים חתוכים לקוביות קטנות יעשו את העבודה בשבילכם).

    מצרכים (ל-4 אנשים):

    500 גר אורז לריזוטו (קארנארולי/באלדו/רומא)
    50 גר חמאה
    שמן זית
    חצי כרישה קצוצה
    4 קישואים קטנים חתוכים לקוביות קטנות (רק אם לא מצאתם פרחי זוקיני ואם כן אז 10 פרחי זוקיני)
    יין לבן (טעים – כזה שתרצו לשתות עם המנה שלכם ליד)
    גבינת פרמג׳ן

    לציר ירקות: 
    סלרי, גזר, תפו״א ובצל גדול
    מלח, פלפל

    הוראות הכנה:

    קודם כל מכינים את ציר הירקות.
    בצל, סלרי, תפו״א וגזר עם ליטר וחצי מים, מלח, פלפל ומביאים לרתיחה.. 5 דק אחרי שרתח מנמיכים את האש ועוברים לתחילת הריזוטו.
    במחבט עמוקה (צירפתי תמונה) מטגנים קלות את הכרישה עם שמן זית, חצי כמות החמאה ומעט מלח גס. אחרי כמה דק מוסיפים את האורז ומטגנים קלות, תוך כדי מוסיפים כוס יין ומאדים את כל האלכוהול.. כמובן שמערבבים כל הזמן.
    עכשיו השלב שתוכלו להוסיף את הקישואים ותוך כדי, עם מצקת, למזוג מהציר ירקות 2-3 מצקות ולערבב. חשוב לשמור על אש בינונית גבוהה ומדיי פעם לערבב. ככה ממשיכים במשך 10-15 דק.. כל פעם שהציר מתאדה מוסיפים עוד למחבת ומערבבים. כשהאורז מתרכך זה הזמן לכבות את האש, להוסיף את שאר החמאה ואת הפרמג׳ן המגורד ולערבב.. חשוב מאוד לא לבשל יתר על המידה !!  כל זה יחד עם העמילן שיופרש מהאורז יעשו את הכל קרמי ועסיסי.

    מעבירים לצלחת.. ניתן להוסיף עוד פרמג׳ן למי שאוהב, זליפה קלה של שמן זית וזהו !! בתאבון !

    שיהיה לכולנו שבוע בטוח וטוב. תשמרו על עצמכם!

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • מחשבות על קורונה (אמ;לק: אנחנו מפחדים מהדבר הלא נכון)

    (בפוסט הזה יש המון הפניות למקורות מידע כדי שכל אחד יגיע למסקנות שלו בעצמו)

    וואו, איך זה הגיע. ואיך תוך שבוע התבודדנו ובודדנו- ומה זה עושה ללב ולנפש.

    הרבה מחשבות יש לי על הקורונה, בשורה התחתונה אני מפחד הרבה יותר מהמשבר הכלכלי מאשר מהקורונה. ולדעתי הרבה יותר אנשים ימותו עקב המשבר הזה (מהתאבדויות עד פשע והתמכרויות) מאשר מהנגיף.

    והנגיף זה. מדהים. זה משו לא חי, חלבון שפשוט מתחבר לתא ומשכפל את עצמו. זה קצת כמו שהנייד שלכם היה מתחבר לכם לכף היד ומייצר לעצמו חברה (טוב זה כמעט קורה).

    ואלוהים יודע (?) איך הכול התחיל.

    האם זה באמת עטלף? או ארמדילו? או חיה אחרת? (שמתם לב שכל המגיפות קשורות לחיות? צריך עוד רמז לעזוב אותן לנפשן?)

    האם זה ה-5G הזה והאם אפשר בכלל להאמין למשהו באינטרנט
    יש את המפה הזאת – איך אפשר לדעת שהיא אמיתית?

    ואולי זה נשק ביולוגי של הבונים החופשיים או סופר שליט על אחר לצמצום האוכלוסיה (אג'נדה 21 באו"ם), סגר עולמי חדש.

    ואולי מישהו פשוט רוצה לחסוך את הפנסיות של הזקנים?

    אולי הכול קונספירציה? זה נראה יותר מדי כמו סרט שראינו

    ואולי חייזרים?

    ההסבר שאני בחרתי לבחור הוא שזו אמא אדמה ששחררה את הקורונה כדי להגיד, די. עצרו.
    כמה טוב לה עכשיו לאמא אדמה. לים, לנהרות (הדולפינים חזרו לנהרות ונציה!), לאויר. תראו איך סין נראית פתאום.
    ולכולם יש זמן להיות עם המשפחה. גם אם זה קשה ילדים פוגשים את ההורה הקרייריסטי שלהם. אנשים חוזרים להיות יחד.

    אז למה אני מפחד יותר מהמשבר הכלכלי (גם כשהכול ייגמר לאנשים לא יהיה כסף לצרוך, מה שמניע כלכלות) מאשר מהקורונה?
    תקראו את זה (אמ;לק: באיטליה מתים 17,000 איש כל שנה משפעת, בישראל 124. לכן ההבדלים). וגם את זה (99% מהמתים באיטליה סבלו מבעיות רפואיות והגיל הממוצע שלהם מעל 75).  ולסיום את זה (חתן פרס נובל מנבא לא יותר מעשרה הרוגים בארץ)

    מאוד מקווה ומתפלל שאחרי שכל זה יעבור ננהג אחרת. אבל מנחש שלא רק שלא נלמד, אלא גם נעשה הכול בטורבו כדי "להחזיר" את מה שפספסנו. כמה אשמח לטעות. אבל איך נעריך סתם את החיים הפשוטים, שמותר לצאת ולבלות ובעיקר להתחבק…

    (ולא מאמין שלא כתבתי מילה על הממשלה)

     

     

     


    להגיב
  • איטליה שלי / ניר ג'רבי

     

    [ניר ג'רבי]

     

    שמי ניר,
    מתגורר באיטליה כבר 19 שנה כמעט, הרבה קורה בתקופה כזו והדרך היתה רצופת יופי.
    תמיד בחרתי לראות יופי ולנשום אותו – ולא – לא בגלל שקל לחיות פה, גם אם נדמה לאנשים מישראל שכשאתה מתגורר בחו״ל אתה כל הזמן בחופשה.
    כיום אני עובד בחברת תעופה קוראנית (באמת !!) וזה בהחלט מוסיף עוד קצת צבע לחיים.

    מעבר לזה האהבה הכי גדולה שלו נמצאת בין הסירים – אוכל.
    איטליה ידועה כממלכה קולינרית, לא בגלל שהאוכל פה מורכב ומיוחד, נהפוך הוא, הפשטות וחומרי הגלם המצויינים שזמינים תמיד וכל זה לצד יצירתיות ומסורת.

    ק ו ר ו נ ה – בימים אלה, העולם עובר ניעור בריאותי, נפשי וחומרי.
    אתמול נכנסנו לשבוע הרביעי של הילדים ללא בית ספר.

    איטליה מדממת. איטליה שלי. 19 שנה אני חי פה וזו הפעם הראשונה שהרחובות נראים פה כמו יום כיפור (רק בלי האופניים).. זה עצוב. זה מתסכל.
    זה משאיר את כולנו עם הרבה שאלות בעיקר.
    אין תרופות קסם למצב. בולעים את הרוק וממשיכים הלאה.

    לקח לאנשים זמן להבין, לעכל ובעיקר להפנים שהמצב חמור יותר ממה שחשבו.
    זה תהליך. זה לא פשוט להכיל.
    לראות שדה תעופה שעוברים בו 21 מיליון נוסעים בשנה מתרוקן זאת תמונה אפוקליפטית.
    הסופרים מלאים – בעיות אספקה של אוכל – אין כרגע – אפילו נייר טואלט יש!

    אני כותב היום כי אני חושב שזה חשוב.

    אני חושב שיש זלזול וקלילות יתרה ביחס של אנשים לסוג הווירוס, למהירות ההתפשטות שלו ובעיקר להשלכות שיש לו על מערכת הבריאות שכדאי שתפנימו – יש גבול ליכולות שלה וכשזה מגיע – יש סלקציה (מילה נוראית). בוחרים במי לטפל, למי יש יותר ערך או סיכוי לחיות. מצב סוריאליסטי.  זה המצב.

    אין לי כוונות להטיף מוסר לאף אחד.
    כולכם גדולים ונבונים.
    זה שיעור מעולה בחיים. שיעור על ערכים, על זמן, על חומריות, על הישרדות (נפשית בעיקר).
    אני אדם אופטימי כרוני. אני וחצי הכוס המלאה שלי.

    הבטחתי סוף אופטימי..

    היו לי הרבה תמונות אוכל מהתקופה האחרונה (תתכוננו כי זה יקרה גם לכם ) אז למען הסר הספק, הנה אחד – מתוק!

    אולי אחד המתוקים שמזוהים הכי הרבה עם המילה איטליה !!  ג ל י ד ה !

    עשינו אתמול גלידה בבית (ללא מכונה). צד ימין נוטלה (איך לא!) וצד שמאל… קרם לוטוס, תמרים וביסקוויטים פלאסמון (של תינוקות – ואל תשאלו למה אני מחזיק בבית את הביסקוויטים האלה !! בכל זאת הילדים גדולים !!).

    אז שיהיה לכולנו שבוע מעורר! תהיו בטוב ותהיו טובים!

    עוד מעט זה יהיה מאחורינו…

    ניר

    [המשך: בשבוע הבא…]


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 16

    [הטורשיר החמישה עשר: הכעס / רוקפור]

     

    להקת REM (ע"ש תנועות עיניים מהירות בזמן שינה) הוקמה בשנת 1980 והיתה אחת הלהקות הראשונות שזכו להצלחה הן בפן המסחרי והן בביקורות (איכות). מייקל סטייפ הוא מקים הלהקה והכוח המניע מאחוריה. הלהקה התפרקה משנת 2011 ונחשבת לאחד ממאה ההרכבים הגדולים בכל הזמנים.

    ***

    השיר השישה עשר של "קורא למוזיקה".

    Its the End of the World as We Know it / REM

    השיר יצא באלבומם "מסמך" בשנת 1987 וניכרת בשיר השפעה של דילן (השיר "Subterranean Homesick Blues").
    סטייפ אמר שכתב את השיר אחרי הרבה חלומות על סוף העולם. הוא לא ידע כמה השיר יהיה רלוונטי יותר מ-30 שנה אחרי…
    "The ladder starts to clatter
    With a fear of height, down, height
    Wire in a fire, represent the seven games
    And a government for hire and a combat site"

      Its the End of the World as We Know it / REM

    That's great, it starts with an earthquake
    Birds and snakes, and aeroplanes
    And Lenny Bruce is not afraid

    Eye of a hurricane, listen to yourself churn
    World serves its own needs
    Don't mis-serve your own needs
    Speed it up a notch, speed, grunt, no, strength
    The ladder starts to clatter
    With a fear of height, down, height
    Wire in a fire, represent the seven games
    And a government for hire and a combat site
    Left her, wasn't coming in a hurry
    With the Furies breathing down your neck

    Team by team, reporters baffled, trumped, tethered, cropped
    Look at that low plane, fine, then
    Uh oh, overflow, population, common group
    But it'll do, save yourself, serve yourself
    World serves its own needs, listen to your heart bleed
    Tell me with the Rapture and the reverent in the right, right
    You vitriolic, patriotic, slam fight, bright light
    Feeling pretty psyched

    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it and I feel fine

    Six o'clock, T.V. hour, don't get caught in foreign tower
    Slash and burn, return, listen to yourself churn
    Lock him in uniform, book burning, bloodletting
    Every motive escalate, automotive incinerate
    Light a candle, light a motive, step down, step down
    Watch your heel crush, crush, uh oh
    This means no fear, cavalier, renegade and steering clear
    A tournament, a tournament, a tournament of lies
    Offer me solutions, offer me alternatives and I decline

    It's the end of the world as we know it (I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)
    I feel fine (I feel fine)

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    The other night I drifted nice continental drift divide
    Mountains sit in a line, Leonard Bernstein
    Leonid Brezhnev, Lenny Bruce and Lester Bangs
    Birthday party, cheesecake, jellybean, boom
    You symbiotic, patriotic, slam but neck, right, right

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)

    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it (time I had some time alone)
    It's the end of the world as we know it and I feel fine (time I had some time alone)


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 3 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 2 – תשמעו סיפור]

     

    למה בעצם חשוב כל כך לכתוב אפקטיבי?

    אנחנו חיים בעידן של מסכים, והיומיום שלנו עתיר טקסט. אנחנו צורכים טקסט בעיתון, באתרי חדשות, בפייסבוק, בטוויטר, בג'יידייט, באימייל, בוואטסאפ, במסרונים. אין סוף! וככל שמתרגשים עלינו יותר מסכים, ככה אנחנו צורכים יותר תוכן.

    וככה אנחנו גם מתקשרים את עצמנו. דרך כל המסכים האלה. והאני שנשאר בכל המסכים האלה, הצפריר שהוא אני – הוא כבר לא תמונה או סרטון. לא לא. האני שאנחנו משאירים מאחורינו הוא האני הכתוב. וככה, הטקסט שלכם הוא חלק מכם. חלק מהאני שלכם. האימייל המגניב שהשארת לבחור שאיתו התחלת? זה לא מייל, זו את. התגובה החיננית שהשארת בפוסט של חבר? זו לא תגובה. זה אתה!

    ועכשיו, תחשבו על התחרות. על המכרז הגדול שיש בו מנצחים בודדים שזוכים בתשומת הלב שלנו על המסך שלנו. תחשבו כמה אפקטיביים אתם צריכים להיות כדי שהאישיות הכובשת שלכם, שעולה מתוך הטקסט האפקטיבי שלכם, תזכה בתשומת הלב של הקוראים שלכם.

    חתיכת אתגר, הא? ואם לא תהיו אפקטיביים? אין דבר. את תשומת הלב של אמא שלכם תמיד תצליחו להשיג.

    יאללה ביי.

    אה, שכחתי! טיפ!

    הטיפ של היום הוא שכדאי לכם לחשוב טוב טוב על מי אתם. מי זה האיש הזה שאתם משאירים על המסך של אנשים אחרים. מי האישה הזו? מה זה המותג הזה? וכמה אתם מצליחים לשמור על אישיות בודדת. כי בינינו, אם יום אחד אתם פוצי מוצי בטוויטר ולמחרת אתם סמוטריץ' בפייסבוק, אנשים יתקשו להחליט מי אתם ולנהל אתכם מערכת יחסים.

    ומילא אנשים, אם אתם שירותיים וחינניים בתשע בבוקר בפייסבוק שלכם, וב-12 מקללים לקוחה במסנג'ר, או סתם מתעלמים ממנה, אז ללקוחות שלכם יש קושי לקבוע איזה מותג אתם ומה רמת השירות שלכם. ואם בבוקר אתם כותבים בשפה פורמלית, ובצהריים אתם כותבים בשפה מתיילדת, אז אנשים לא יוכלו לאפיין אתכם – ויילכו לתת את הכסף שלהם למישהו שכן יודע מיהו.

    ברור, נכון?

    יופי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • Yali Fitness – אימוני כושר ויציבה בהתאמה אישית בסטודיו בפרדס חנה

    שלום אני יהלי שפהרד, מאמנת כושר אישית.

    כבר בתחילת דרכי בתחום, בשנת 2003, אימצתי גישה הוליסטית וייחודית לאימוני כושר כתוצאה מכאבים שמנעו ממני לרקוד, נכנעת לכאבי הגב המשתקים. אם רק הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום.

    בשנה הראשונה של הלימודים שלי באוסטרליה העמקתי בקייס סטאדיז של מניעת פציעות ספורט ואימון אוכלוסיות מיוחדות – אנשים עם מחלות ומצבי בריאות ספציפים מבוגרים וילדים. המסקנה העיקרית שהגעתי אליה כבר אז ונכונה לדעתי גם היום, היא שבהתאם לדרך בה אדם זז, נע או עומד ביום יום – ניתן לנבא ולצפות בעיות אורתופדיות בעתיד, ובמקביל – למנוע אותן.
    עידו פורטל אמר את זה ממש יפה "בטן שטוחה עם יציבה לקויה וכאבי גב או זרוע חטובה שלא יכולה להרים ארגז ספרים, זה כמו אף ממש יפה שלא יודע לנשום".
    מאז אני לא מפסיקה ללמוד ולהתפתח מתוך תשוקתי לנושא של יציבה, פיזיולוגיה ותנועה ושל היכולות הפיזיות האישיות שלי. אני ממשיכה בכל יום להרחיב את ארגז הכלים שלי בחקירה אישית, בפעילויות שונות ומגוונות כמו אקרובטיקה ואקרובאלאנס ועמידות ידיים.

    בעקבות השתתפותי בנינג'ה ישראל, הגעתי לעולמות חדשים של תנועה כמו תנועה קדמונית ושיטת עידו פורטל ששידרגו ומשדרגים עוד ועוד את ארגז הכלים שלי בתחום הכושר וגם בתחום השיקומי והמניעתי.
    במקביל, בימים אלה אני מגלה יותר ויותר את חשיבות השחרור של הגוף, ובכלל דרך לימודי קורס מורים ליוגה שמוסיף מימד שלם לכל הסיפור ומעמיק את כל נקודת המבט שלי על גוף ותנועה. הרעיון שאני לוקחת משם לכלל האימונים שלי הוא שעל ידי דיוק והקשבה לתנועה ולגוף, אנו יוצאים רגע מהראש, נותנים קצת שקט למחשבות היום יום ומתחברים אל הגוף ומקבלים שליטה מוטורית, שיווי משקל ושיפור קואורדינציה שממקסמים את היכולות הפיזיות שלנו.

    המטרה שלי היא לעזור לאנשים להתחבר, להתחזק, ליהנות וליעל את הגוף וכך לשמור על הבריאות, אהבה ושמחה.

    בשנה הארונה אחרי שנים של ניסיון בתחום אני זוכה להגשים את החלום שלי ולממש את היעוד שלי ע"י פתיחת סטודיו בפרדס חנה.
    את הסטודיו פתחתי במטרה לעזור לאנשים להבין את החשיבות ואת התועלת של התחברות לגוף ולנפש דרך תנועה. חיבור זה מוביל לשימור ושיפור יכולת תנועתית וכמובן חיזוק וחיטוב הגוף בצורה נכונה, יעילה ובטוחה תוך כדי שיפור יציבה.

    הסטודיו ממוקם בפרדס חנה בתוך חצר גדולה וקסומה בין גינות ירק לעצי פרי, מוקף בחלונות הפונים לגינה שמעניקים תאורה טבעית ונעימה.

    חלל הסטודיו וגם השיעורים עצמם נבדלים ביחודיותם באווירה המשפחתית והאינטימית.

    תוכלו למצוא אצלנו מגוון רחב וייחודי של שיעורים במשך כל שעות היום והשבוע:
    פילאטיס, יוגה, אימוני תחנות פונקציונלים, היט, אימוני תחנות אירובים, קרוספיטס, פריימל מובמנט (שיעור בהשפעת עידו פורטל) פיטבול, HIIT TRX ,TRX ,TRX FLOW.

    הדגש אצלנו הוא על הקשבה לקצב האישי של כל אחד מהמתאמנים ועל דיוק ושידרוג של עצמנו דרך דיוק התנועה, התחזקות הגוף ושיפור היכולת הפיזית ובכלל.
    תוך כדי חיזוק, חיטוב, והצרת היקפים אני מלמדת אנשים להשתמש בגוף שלהם בצורה נכונה, לשמר ולשפר את היציבה והיכולות התנועתית וכך לחיות חיים פעילים בריאים ושמחים יותר שנים ארוכות. כך שתוכלו לחסוך על מטפלים ולהאט תהליכי זקנה.

    הקבוצות קטנות ואינטימיות, עד 8 משתתפים. כל אחד ואחת מקבלים את האימון המדויק והנכון ביותר עבורם.

    אז אם אתם רוצים לקבל את המיטב מגופכם ומעצמכם או פשוט להתחזק ולהתחטב, אם אתם לא מרוצים מתפקוד גופכם, אם אתם רוצים להיכנס לכושר אך חוששים בגלל כאבים ופציעות ישנות, אם אתם סובלים כאבים כרוניים שמונעים מכם לנוע – דברו איתי!

    אני אשמח לעזור לכם.

    יהלי 052-5606827

    להלן לוח השיעורים (הכולל גם סדנאות בישול בריא):


    .


    להגיב
  • פסיכואנליזה, בודהיזם ומיינדפולנס – מטעם מרכז גוף נפש

    מרכז גוף נפש. בית ללימוד ותרגול עם מיטב המורים, באווירה ביתית ויחס אישי. מאז 1998.

    mindbody@mindbody.co.il | 072-3942557

    *** שמחים לספר על הפעילויות הקרובות באזור הצפון מטעם מרכז גוף נפש ***

     

    << האקולוגיה של הפעולה הנפשית: סמינר עיוני בפסיכואנליזה ובודהיזם | ד"ר מיכל ברנע אסטרוג | החל ב 20.03 >>

    מיקום: כפר מונש
    בהנחיית: ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג

    מחברת הספרים "התבהרות", "אנשים עדינים", מנחה באוניברסיטת תל אביב ובמרכז גוף נפש, ראש התכנית התלת שנתית לגישת האקומי בישראל.
    כיצד הפעולות הנפשיות שלנו מעצבות את נקודת המבט שלנו, את החוויה שלנו, את עולמנו? כיצד הן נפוצות אל הסביבה ונעשות לגורמים המשפיעים, לטובה או לרעה, על האחרים שסביבנו? באילו תנאים הן הופכות לכלא הפרטי שלנו ומתי הן מובילות לשחרור?
    בסמינר ניגש אל השאלות הללו ואל הסוגיות העולות מהן בעזרת כמה רעיונות מרכזיים מתורת הבודהא ומהמחשבה הפסיכואנליטית.

    הסמינר יחל ב-20.3,  שמונה מפגשים בימי שישי בבוקר, 9:30 עד 13:00 בכפר מונש.

    * אין צורך בידע מוקדם של המושגים
    * נותרו מספר מקומות.

    לעמוד הסמינר >>

    —————————————————————–

    << מבוא קצר לבודהיזם ומיינדפולנס – בבנימינה | אלה טולנאי | החל ב 10.05 >>

    מיקום: בנימינה
    בהנחיית: אלה טולנאי
    מנחה עם ניסיון של 20 שנים. בעלת M.A בעבודה סוציאלית, מנחת MBSR, מיינדפולנס ומדיטציית ויפאסנה, מלמדת בעמותת “תובנה” ובאופן פרטי קבוצות וסדנאות מדיטציה.הקורס נלמד בגישה נינוחה ובהירה המתאימה לכל מי שמעוניין לטעום מהדרך העשירה הזאת וישלב לימוד תאורטי, תרגול ופרק זמן לשאלות.

    המיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית מציעים לנו כלים פשוטים להביא לחיינו נוכחות, קבלה, בהירות ונינוחות.
    מדיטציית מיינדפולנס מפתחת בנו כישורים מנטאליים בסיסיים (ריכוז, קשב ונוכחות), מסייעת בהפחתת מתח, חרדה, לחץ ודיכאון ומלמדת אותנו, יחד עם חכמת הדרך הבודהיסטית איך להתבונן על חיינו במבט רחב, משחרר וחומל יותר.

    הקורס יחל לאחר פסח ב 10.05.20 – ההרשמה בעיצומה. 
    8 מפגשים בימי ראשון בין השעות 18:00-21:00
    * אין צורך בידע מוקדם

    לעמוד הקורס >>

    —————————————————————–

    התייעצו עמנו – מרכז גוף נפש: mindbody@mindbody.co.il
    072-3942557
    וואטסאפ: https://wa.me/97235495149


    להגיב
  • סקס איטי / יובל פלס

     

    [יובל פלס]

     

    נעים להכיר אני יובל. אני לא מדריך למיניות, אני לא מעביר סדנאות בנושא, ואני לא מתיימר להיות מאסטר באינטימיות. היה לי חשוב לפתוח בזה, כדי להבהיר שאני לא מדבר ממקום שונה ואחר מכם. ועדיין, אני חושב שזה אחד הנושאים החשובים בחיי.

    כמו רוב האנשים, לאורך רוב חיי לא באמת דיברתי או עסקתי באופן עמוק בתחום המיניות. זה לא שחשתי פחד או רתיעה, פשוט זרמתי, היה ממש כיף. לא חשבתי שיש מעבר לזה.

    דברים השתנו מבחינתי בעקבות שיחה עם חברה טובה. היא סיפרה לי שהיא השתתפה בסדנה על מיניות, שבעקבותיה היא הבינה שכל מה שחוותה עד לאותו רגע לא היה באמת "סקס", והוסיפה שעד שלא אחווה זאת בעצמי לא אדע על מה היא מדברת. מאחר ושנה קודם לכן היינו בקשר אינטימי קצר, שאני חוויתי כלא פחות ממדהים (פיזית), החלטתי בו במקום להיעלב עד עמקי נשמתי, אם כי, כגבר טיפוסי, המשכתי את השיחה כאילו כלום לא קרה. מבפנים, ביני לבין עצמי, תהיתי מה עבר עליה.

    ***

    לפני שאני ממשיך, קצת על הרקע ממנו הגעתי לנקודת הזמן בה התקיימה השיחה:

    הייתי בן 26, חילוני, יזם עסקי וחברתי, פה ושם הרפתקן אקסטרים (גלישת אוויר, אבל תמיד עם קסדה), חובב ספרות עיון בנושא התפתחות אישית – חיים סטנדרטיים לכל הדעות. בכל הנוגע להתעסקות במיניות ושיח על מיניות – זה לא היה חלק מהשגרה שלי.

    התבגרתי כחנון ירושלמי טיפוסי. לא העזתי לדבר עם בנות יותר מדי עד שהגעתי לצבא, אז התחלתי לגלות את המין השני. רק בגיל 20 וקצת מצאתי את החברה הראשונה שלי. עד אז אפילו לא נישקתי בחורה (הנשיקה הראשונה הפכה למערכת יחסים של שלוש וחצי שנים). אחרי שנפרדנו היו כמה מערכות יחסים של לא יותר מחצי שנה וגם תקופות כרווק, במהלכן חוויתי קשרים אינטימיים קצרים יותר או פחות, והתנסתי בכל מיני הרפתקאות מיניות (חלקן יותר פרועות, חלקן פחות, אבל לא משהו קיצוני מידי, הצלקות לא קשורות). אהבתי לעשות סקס, התמסרתי להנאה, רוב הפרטנריות אפילו העידו שאני "ממש טוב בזה", אז בסך הכל לא הרגשתי שיש עוד מימדים אחרים או שאני מפספס משהו.

    נקפוץ כמה שנים קדימה. אני בזוגיות רצינית וארוכה. לאחר בערך שלוש שנים, הגענו, בת זוגי ואני, להבנה שהמיניות בינינו נשחקה. זה לא היה אמור להפתיע אותנו, זוגות רבים מגלים שהזמן שעובר, גם אם מחזק את החברות ביניהם, נוטה לעשות שמות במשיכה המינית ההדדית. אבל במקום לקבל את השחיקה כגזירת גורל, החלטנו לצאת למסע כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לשנות את המצב.

    בתוך המסע הזה גיליתי עולם שלא הכרתי עד אז, ולראשונה הבנתי למה התכוונה החברה הטובה כשאמרה שעד שלא אעבור את מה שעברה, לא אבין מה היא מיניות אמיתית.

    השינוי המשמעותי התחיל במהלך סדנה של שבוע אחד, שעסקה כולה במיניות – החל מהחיבור הרגשי ועד העמקה אמיתית ופרקטית בעולם המיניות. רוב האנשים ששומעים על סדנה כזאת, בטוחים שמדובר באורגיה אחת גדולה. מצטער להרוס, אבל זאת לא. זה בעיקר מקום בו אנחנו מתבקשים לפרק את החומות שבנינו סביבנו, להסיר את השריון שמגן עלינו, ולהתבונן מחדש בדברים בעיניים אחרות.

    לגמור

    במהלך הסדנה גיליתי שהדבר הכי חשוב במיניות הוא דבר מה שאנחנו נוטים להזניח, הן במיטה והן מחוץ לה – הנוכחות. אנחנו גדלים בחברה שבה הכל מהיר והכל צריך להיות מיידי – הגירויים, העבודה, הרפתקאות, החוויות. בכל רגע אנחנו טרודים בדבר הבא שצריך להיעשות, ממהרים קדימה מבלי לעצור לרגע, מבלי להיות נוכחים באמת במה שאנחנו עושים ברגע עצמו.

    עידן המהירות לא פסח על המיניות. אנחנו חיים בעולם סופר אינטנסיבי. בעבר הלא רחוק, גירויים מיניים היו נדירים בנוף. חוברות פורנוגרפיות וסרטי סקס נמכרו בחנויות צדדיות והוקרנו באולמות ייעודיים (שרוב הציבור הנורמטיבי הדיר את רגליו מהם). הדור הנוכחי מוצף בגירויים מכל כיוון, פרסומות, קליפים, אתרי רכילות, סרטי מיינסטרים וסדרות, וכמובן אתרי פורנו. אנחנו חיים במציאות בה כל ילד בן 8 נחשף לפורנו, וגדל לעולם שבו הוא חושב שזו הנורמה. והדבר העצוב ביותר, לפעמים נדמה שזו באמת הנורמה. שאנחנו כפופים לסטנדרט חדש של "יעילות" ו-"הצלחה" גם במיטה, וסטנדרט זה נמדד לפי איכות הביצועים, מספר התנוחות, רמות הקושי שלהן, וכמובן, התוצאות – כמה פעמים גמרנו בסשן אחד, בסופ"ש אחד, בחופשה אחת.

    העולם שלנו מוכוון תוצאות – כמה כסף אנחנו מרוויחים, כמה תארים יש בקורות החיים, כמה עסקים הקמנו בחיים, האם יש או אין לנו בת או בן זוג, יש או אין ילדים. העולם בוחן תוצאות. אפילו בטרנדים "רוחניים" כמו מינימליזם ופשטות מרצון, אנחנו יכולים לעיתים לראות כיצד המרוץ לתוצאות המדידות מסיט את תשומת הלב מהדברים שבאמת חשובים. במקום לדבר על חופש, סופרים חפצים.

    הדבר אינו שונה בעולם המיניות – בסקס – כל מה שנספר הוא התוצאה. לגמור.

    שניה אתן פה פאוזה לתת לזה לשקוע.

    רגע… אתה אומר שכל עניין המיניות הוא לא לגמור?

    לא. גם את זה אני לא אומר. אני מנסה להוריד את הנושא הזה בכלל מהשולחן.

    אקח אנלוגיה מעולם אחר – הקולינריה.

    מזון אמור לספק לגוף שלנו אנרגיה. העונג שאנו חשים מאכילה של מזונות מסוימים הוא לא יותר ממנגנון אבולוציוני עתיק ימים שנועד לעודד אותנו לצרוך מזונות טובים, ולהרחיק אותנו מכאלה שעלולים להזיק לנו. למרות זאת, האוכל שאנחנו צורכים תופס מקום מרכזי בתרבות ובמסורת האנושית, והוא היווה נדבך מרכזי בחיי האדם, עוד הרבה לפני הופעת ה- "Foodies" בעולם. הסיבה לכך נובעת מהעובדה שאנחנו, כבני אדם, מחפשים תמיד את המשמעות שמעבר, את הסיפורים שיוצרים מסורות וקהילות, ואת ההנאה שנובעת מצלילה לעומקם של דברים.

    ובמיניות?

    המטרה האבולוציונית היא רביה, ומנגנון העונג הנלווה לה נועד לעודד אותנו להזדווג בכל הזדמנות.

    רובנו כמובן כבר מזמן לא שם. אנחנו עוסקים במין גם כאשר אין בכוונתנו להתרבות, כאשר ההנאה היא המניע המרכזי לפעולה, או נכון יותר – הגמירה. זה המדד העיקרי של רוב בני האדם בעודם באים להכריע בשאלה האם היה אקט מיני מוצלח או לא. בגדול, זה מרגיש כמו מסע, ארוך או קצר, לאורגזמה. ומי שלא צלח את המסע, יוצא מאוכזב.

    מיניות איטית

    אז מה זה מיניות איטית ואיך מיישמים אותה בפועל?

    מיניות איטית מתחילה בנוכחות.

    נוכחות במיניות היא לא לרוץ לשום מקום – להיות (להוות) ולחוות ללא מטרה. גם לא אורגזמה.

    לא אכנס פה לטכניקות המתאימות לכך לגבר, כי זה לא עניין טכני. זה קודם כל עניין מהותי. והוא לא תקף רק לגברים אלא גם לנשים. נוכחות היא פשוט להיות. מיניות מבחינתי יכולה גם להיות רק חיבוק וזהו. מיניות מדהימה יכולה להיות בכלל ללא חדירה, ללא זקפה. אחד מהדברים הכי מיניים שאני מכיר הוא פשוט להסתכל לבת הזוג בעיניים.

    במיניות איטית אנו שמים את כל המטרות שלנו בצד. אנחנו לא מנסים להניע את בן או בת הזוג לבצע פעולות טכניות כאלה ואחרות שיובילו לאורגזמה מיוחלת. אנחנו בוחרים להיות בכאן ובעכשיו, ללא החומות, השיריונות והמסכות. זה החיבור הכי עמוק שייתכן, חשוף ומעורטל מהגנות, שמכוון להתענגות משותפת.

    למהות הזו יש מתודות רבות (למשל, טנטרה) אבל הן רק כלים שבאים לתמוך בתפיסה מסוימת – תפיסה של חיבור בין שני אנשים ללא ריצה או מטרות. בני זוג שבוחרים פשוט להיות. וכן – הדבר הזה אפשרי גם למפגש חד פעמי ומקרי בין שני בני אדם – זה לא חייב להיות רק בין בני זוג של חודשים או שנים.

    היות ואני ידוע בין מכריי כאדם פרקטי ולא רק פלספן, אנסה להוריד לקרקע את השיח שהתחלתי לייצר כאן.

    איך לייצר מיניות איטית וסקס איטי בחיי היומיום

    אתחיל בבלתי אפשרי – בסטוץ!

    כן, אותו מפגש מיני אקראי, חד פעמי, שהתחיל בערב על הבר או באפליקציית היכרויות, וכל מהותו היא היסחפות מהירה ומלאת תשוקה, גם אותו אפשר להאט, ואפילו בלי לדפוק אותו לגמרי. אז איך איטיות נכנסת לזה?

    התרגול, שמאפשר להאט גם מפגש מיני חד פעמי, הומצא בארגון  ISTA שמעביר סדנאות מעמיקות על נושא המיניות, והוא נקרא RBDSM. לא. זה לא קשור לעולם ה-BDSM. אלה פשוט ראשי תיבות לחמישה נושאי שיחה, ששניה לפני שנכנסים לאינטראקציה מינית עם אדם חדש, שווה וכדאי לעבור עליהם.

    זה יכול להיות כשאתם כבר במיטה, ערומים, שניה לפני שאתם נסחפים לאקט עצמו, ואז לוקחים רגע כדי לעצור, לדבר שניה, להיות נוכחים ברגע עצמו, להסתכל לפרטנר בעיניים ולדבר על מה שבאמת חשוב במפגש כזה. שיחה כנה לפי חמשת הנושאים (שמיד אפרט), מאפשרת למפגש להפוך לכזה שלא מצלק אף צד, ויותר מכך, מאפשרת לנו לחוות יותר ממה שהאמנו שאפשרי במפגש אחד – לדוגמה, להגיע למקומות שממש מדליקים אותי ובדרך כלל מביך אותי לבקש אותם מפרטנרית ללילה אחד.

    RELATIONSHIPS
    מערכת יחסים – באיזה סטטוס מערכת יחסים אני נמצא כרגע. רווק, גרוש, במערכת יחסים פתוחה ועוד.

    BOUNDRIES 
    גבולות – שאלה חשובה במיוחד בסיטואציה של סטוץ, שלעיתים קרובות מלווה באלכוהול או חומרים משככי מציאות אחרים- מה הגבולות שלי ושלך, מה אני לא מוכן לעבור ומה אני מוכן לבדוק אבל ברגישות ועם הקשבה.

    DESIRES
    תשוקות – מה ממש מדליק אותי ומרגש אותי, וכדומה אצל בן/בת הזוג

    STD
    מחלות מין – נשמע כמו טרן אוף רציני, אני יודע, אבל דווקא ההפך הנכון. במקום שמחשבות מסוג זה יטרידו אתכם במהלך האקט עצמו, ויסיטו את תשומת לבכם, עדיף להוריד את הנושא מהמיטה כבר בהתחלה – האם יש לי או אין לי מחלות מין ואיזה סוג סקס אני מוכן? רק קונדום, אפשר בלי… הבנתם את הרעיון.

    MEANING
    מה המשמעות של המפגש הזה עבורנו – האם אנחנו מחפשים רק מפגשים חד פעמיים, האם אנחנו פנויים רגשית לאפשרות שיתפתח משהו משמעותי יותר, עד כמה אנחנו "זורמים" ואומרים מה שיהיה יהיה.

    אני יודע, רוב האנשים שקראו את השורות האחרונות בטח אומרים לעצמם שאני חי בסרט. ששיחה מהסוג שאני מציע תהרוג את המתח המיני ותוציא את כל האוויר מהמפגש. אז אני כאן כדי לספר לכם שההפך הוא הנכון – השיחה יכולה להפוך את המפגש להרבה הרבה יותר לוהט. תחשבו שפתאום אתם מגלים שבן/בת הזוג אוהב בדיוק את הדברים שאתם חלמתם לעשות אבל אף פעם לא העזתם. או שתחשבו כמה אתם מתגרים רק מלדבר על מה הולך לקרות? כמה הציפייה בונה תשוקה חזקה. זה אמיתי. אני לא משתף פה בדברים שקראתי בספר, אלה התנסויות מהחיים האישיים שלי.

    אחד הדברים שהכי חשובים לי, כדי שבאמת אוכל להיות משוחרר במיניות, זה לראות את בת הזוג שלי. חשוב לי לוודא שהיא במקום נוח ונעים עבורה כי אני מבין שאם היא במקום כזה – השמיים הם הגבול, ואם היא לא, זה יכול להיות מצלק עבור שנינו.

    מוזמנים לנסות את זה בתור משחק מקדים. עוד בבר כשאתם יושבים לבירה, או בשיחה בצ'ט כשאתם גולשים בטינדר. אני יודע שזה יכול מצד אחד לייצר להט ותשוקה, ומהצד השני לחסוך כאב לב ואכזבה.

    ***

    גם עבור אלה מאיתנו שמצויים בזוגיות, למיניות האיטית יש מה להציע.

    הרעיון הראשון והחשוב ביותר, הוא להבין שמיניות זה דבר חשוב, ולכן יש לתת לעיסוק בה זמן ומקום הולם.

    בעולם של ימינו, מיניות היא "משהו שקורה" אחרי שנכנסים למיטה, ובדרך כלל באופן ספונטני, כי אם מתכננים את הסקס זה מוציא ממנו את כל הכיף. גם לגבי תפיסה זאת, שמקורה ככל הנראה בסרטים, אני יכול להעיד אחרת לגמרי.

    לקבוע זמן ומקום. כל דבר שחשוב לנו מספיק, אנחנו דואגים לפנות לו זמן מתאים. קובעים מראש יום, שעה, רושמים ביומן ומוודאים שזה אכן קורה במציאות. ההתכוונות וקביעת הזמן מייצרת נינוחות, שקט ואנרגיה שמעניקה למיניות את המקום הראוי לה, ולא את התחושה שמדובר במשהו שנעשה כדרך אגב.

    גם למקום שנבחר יש חשיבות. חדר השינה הוא מקום מוצלח, אבל מן הראוי לארגן אותו בצורה שתהלום ותעצים את החוויה. להעיף את הכביסה לחדר אחר, להדליק נרות, להשמיע מוזיקה נעימה – להכין אותו באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עשיית האהבה.

    האיטיות עצמה. לרוב, מיניות בראש שלנו מתקשרת לתשוקה סוערת, אש לוהטת ודברים שעפים באוויר. אבל זוגיות, תודה לאל, היא לא סרט פורנו, ואהבה היא הרבה יותר מזה. מסיבה זאת ממש, ההאטה בסקס יכולה להגביר את ההנאה. אנחנו עוצרים רגע ולוקחים את הזמן כדי ליצור ציפייה, מוכנות, התרגשות וגירוי.
    סקס איטי יכול להתחיל בפעולות לכאורה לא מגרות. לשים את היד של בן הזוג על אבר המין הנשי, מבחוץ. ממש לכסות אותו מבלי לנוע, מבלי לחדור. רק להיות שם. נוכח. ואותו הדבר בדיוק גם מהצד השני – לשנים יד ולהחזיק באיבר המין הגברי, מבלי לעשות כלום. רק להיות שם שניה נוכחת. לתת לציפיות, למחשבות, לגירוי למלא את החלל. לא רק לאינטנסיביות.

    נשימה והתכווננות. בעירום, או לפחות קרוב מאוד לעירום, יושבים אחד מול השניה, כשהרגליים של האישה חובקות את הגוף של הגבר אבל אין מגע בין אברי המין. אוחזים אחד את השניה ונושמים ביחד. מסנכרנים את הנשימה ולו קצת כדי להרגיש את החיבור. לאחר כמה רגעים של נשימה, משתפים במחשבות – זה יכול להיות הדברים שהייתם רוצים שיקרו, המקום שבו אתם נמצאים, מה שמדליק אתכם, או כל דבר אחר מהלב שמחובר לרגע הזה.

    כן, אני יודע, גם אצלי, בהתחלה, התגובה המידית לרעיון הזה הייתה – נו באמת! ועד היום, לעיתים, כשזוגתי מבקשת שנעשה את זה אין לי סבלנות. ואז אני שם לב שאם אין לי סבלנות לזה, כיצד אוכל לעשות את אחד הדברים המחוברים, החשופים והמהנים ביותר שאנחנו יכולים לעשות ביחד? התרגיל הזה בעיקר מחבר אותי לכאן ועכשיו. לעובדה שאני פה איתך, ואני חולק את שעל ליבי, ואת המחשבות המגרות שלי, וזה בפני עצמו יכול לייצר חיבור משמעותי.

    קלילות ושיח. לפעמים, המיניות שלנו עמוסה במטעני עבר, מה שמכביד על ההנאה ממנה. להקליל את המיניות זו דרך נהדרת לייצר חיבור מדהים – כזה שמוביל משיכה וגירוי.

    אז איך מייצרים את זה – מותר לדבר תוך כדי, אפילו רצוי. אם אפשר לצחוק – זה בכלל מדהים.

    צחוק גורם לשרירים להיות רפויים – שזה המצב הרצוי – לא להיות מתוחים.

    אז לדבר תוך כדי זה מומלץ, לתקשר, לספר, ללחוש, לצחוק. לצאת מתוך הקונכיה של עצמי. לא רק עם המחשבות והדברים שעוברים לי בראש. לשתף. זה בסופו של דבר חיבור בין שניים – לא כל אחד עם עצמו.

    שיחה.

    מה? הרגע דיברת על זה לא?

    אז הכוונה היא לא תוך כדי. אלא אחרי. לפני, מתי שזה ממש לא על השולחן.

    מיניות היא נושא מורכב. יש בה דברים כואבים, וכל כך הרבה חשיפה וכל כך הרבה מטענים ומעצורים.

    זה מרגיש לנו כמו משהו שלא מדברים עליו באמת. אז ממליץ ממש בחום כן לדבר על זה – לשים את המין על השולחן ולשבת לקפה, או לארוחה ולדבר על זה. אפשר להכין כמה שאלות לפני (כמו: מה הדברים שאת / אתה הכי אוהב, או מה מדליק יותר, או מה הלבוש שהכי עושה לך את זה). עצם השיח על משהו – מייצר מודעות – והמודעות הזו מייצרת חיבור.

    אני יודע שהמחשבה על כל הפרקטיקה הזו היא משהו שלפעמים בא לנו לדפדף הלאה. היא לא טבעית לנו. אבל, במהלך חיי למדתי שכאשר לא מדברים על משהו מורכב, ויוצאים מתוך הנחה שהכל סבבה, מגלים, לעיתים מאוחר מדי, שמתחת לפני השטח רוחשים דברים שיכולים לפרק גם את החיבור המוצלח ביותר. השיח וההסכמה לדבר על דברים – גם אם מביכים או קשים – יכולים לייצר מיניות אחרת, נוכחת, מחוברת ומדהימה.

    ***

    גם אם הפרקטיקה שהצעתי פחות מדברת אליכם, חשובה לי יותר המהות – מיניות היא הרבה יותר מסקס.
    מיניות היא משהו קסום ואיטי שמועצם כשלא ממהרים לשום מקום. גם קוויקי יכול להיות "איטי". מהיר בזמן האקט עצמו, איטי בכך שאנחנו באמת שם ברגע עצמו, עם קשב ועם רגישות, ביחד עם בן או בת הזוג.

    המסע אליו יצאתי לא הפך את חיי לסרט אירוטי, אבל ההתעמקות בנושא בהחלט הפכה את המיניות שלי למשהו אחר. לא עוד משימה שצריך לעשות עליה וי רק כדי להגיד שאנחנו בסדר, ולא רק אקט שהוא תוצר של דחף בלתי נשלט. היחסים המיניים הפכו למפגשים קסומים, שלא פעם תוהים איך הם מתעלים בכל פעם מחדש מעל כל מה שהיה לפניהם. ולא כי היו בהם תנוחות אקרובטיות חדשות, שברנו שיא במספר האורגזמות, או התנסינו בדברים הרפתקניים כמו אורגיות או חילופי זוגות, אלא רק בגלל שיישמנו סוד קטן, עתיק ימים וקסום – היינו שם נוכחים, אחד עם השניה, בכל רגע נתון.

    ***

    יובל פלס הוא יזם חברתי ועסקי, וממקימי הג'ימבורי הראשון בעולם למבוגרים

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • פיסול בחימר – החוגים של יניב ולידה

    פיסול בחימר ועבודה באבניים מאפשרים לכל תלמיד, לא משנה מה הגיל שלו, כמה ניסיון יש לו, מאיפה הוא מגיע או לאן הוא הולך, את היכולת להתחבר ולהיות עם עצמו בזמן השיעור.

    כשיוצרים והופכים להיות חלק מתהליך, מפתחים סבלנות, קבלה, ואת היכולת להתמיד.

    בהתחלה, החימר מחזיק בתוכו הרבה מים, זה מה שמקנה לו את היכולת להיות גמיש, ואיתו לפסל או לקדר. לאחר מכן, כשהעבודה מוכנה, משאירים אותה על המדף שתתייבש, כך שכמות המים בכלי תמשיך להפחית. כשהעבודה יבשה, מכניסים אותה לתנור, לטמפרטורה מעל 800 מעלות, בו החימר מתקשה ונפרדים מהקצת מים שנשארו בפנים.
    כלי שעבר שריפה הוא כלי שמוכן לצביעה, ויש הרבה טכניקות… גלזורות, אנגובים, ריסוס, שבלונות, דקאליים, מוקה ועוד הרבה.
    ושוב מחזירים את הכלי לתנור, בפעם השנייה לשריפה גבוהה של כ1250 מעלות!
    כשהתנור מתקרר, הופ! יש עבודה גמורה, כזו שהפכה לחומר שלא מתקלה ושיכול ללוות אותכם כל החיים.

    מוזמנים להיות חלק מתהליך כל כך מרגש ומשמעותי

    שיעורי ילדים:
    ימי ב' וג' בין 16:00 ל-17:15

    שיעור נוער/הורים וילדים יחד:
    ימי ב' וג' בין 17:15 ל-19:15

    שיעורי מבוגרים:
    כ-3 שעות, בבקרים ובערבים בימי ב', ג', ד' וה'

    לפרטים נוספים ולכל שאלה:

    יניב:  052-3263228
    לידה: 054-6899035


    להגיב
  • עזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל

     

    אהלן, אני אליאב לילטי ואני במאי קולנוע וטלוויזיה.

    אין כמעט אזרח שלא נפגע או נכווה בדרך זו או אחרת מכוחם הדורסני של הבנקים בישראל. בחמש השנים האחרונות אני עוקב אחרי הסיפור של עו"ד ברק כהן ופעילי באים לבנקאים, שניהלו מאבק עיקש נגד צמרת המערכת הבנקאית.

    הפופולריות העצומה שלה זוכה עו"ד כהן ברחוב הישראלי נובעת קודם כל מההזדהות העצומה שהרחוב הישראלי מרגיש כלפי המאבק הזה. לבד מההזדהות הרחבה, המשפט והסרט חושפים פרטים, מסמכים ועדויות מטרידים ביותר אודות קשרי הון-שלטון-עיתון-משטרה-פרקליטות.

    בניסיון להשתיק את המאבק של ברק וחבריו הוגשו קובלנות פליליות, הוסרו הדפים של "באים לבנקאים" בפייסבוק ובגוגל, לשכת עורכי הדין בראשות אפי נוה השעתה את רישיון עריכת הדין של ברק, בנק לאומי ניסה להכריז עליו כפושט רגל,  בוצעו אחריו מעקבים ואפילו גויס נגדו מומחה למלחמה בטרור! כל  זאת, על אף העובדה שברק מתנגד באופן נחרץ לאלימות וכל מודל הפעולה שלו מושתת על מחאה בגבולות החוק.

    שיאו של ניסיון ההשתקה הזה היה "משפט הבנקאים". על פעילותם ב"באים לבנקאים" עמדו ברק כהן וחבריו למשפט. האישומים כללו סעיפים חמורים כקשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים שכמו לקוחים ממשפט נגד משפחת פשע מסוכנת. המאבק של ברק החל כאקט שנתפס בתחילה כאקט  דון קישוטי וכמובן חסר כל סיכוי מול הגופים החזקים במדינה ששילבו ידיים לנטרל את פעילותו. פעילי "באים לבנקאים" לא נבהלו מהמשפט נגדם. עבורם הייתה זו הזדמנות יקרה מפז להפוך את היוצרות; להפוך את האישומים נגדם לכתב אישום כנגד ראשי המערכת הבנקאית, הפרקליטות והמשטרה.

    מהלך שהוכתר כהצלחה מהדהדת.

    תיעדתי כל פעולה, כל חקירה וכל דיון בבית משפט.

    במשפט, הבנקאים הבכירים נתנו לראשונה דין וחשבון על תהליכי הגבייה הדורסניים, על שכר הבכירים, על הפשעים שהודו בהם בארה"ב ועל האשראי המיוחד לבעלי הכוח.

    מה קרה מאז? משפט הבנקאים החל בקול תרועה רמה כאשר דיון אחר דיון, משטרת ישראל, הפרקליטות ובנק לאומי מובכים שוב ושוב, סעיפי אישום נמחקים וההתנהלות הבעייתית ולפרקים לא חוקית של בנק לאומי ובכיריו נחשפת במלואה. שיאו של המשפט היה בעדותה הדרמטית בת שלושת הימים של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, בה נחקרה בנוגע להסדר הטיעון של לאומי עם הרשויות בארה"ב (שכלל גם קנס של שני מיליארד ש'"ח). בעדותה נחשפו הליכי הגבייה הדורסניים, מערכת קבלת ההחלטות ופעולות לא חוקיות שביצע בנק לאומי נגד עו"ד כהן. שיאו הבא של המשפט אמור היה להיות התייצבותו לעדות של ציון קינן מנכ"ל בנק הפועלים לשעבר. אבל הפרקליטות והמדינה החליטו לרדת מהעץ הגבוה שעליו רצו לתלות את ברק וחבריו והגיעו להסדר טיעון.

    אבל הסיפור לא תם. עו"ד כהן הגיש תביעות אזרחיות כנגד בנק לאומי וחנן פרידמן (היועץ המשפטי של בנק לאומי דאז שקוּדם לתפקיד מנכ"ל לאומי) וכנגד היועץ למלחמה בטרור טיראן פרטוק על פגיעה בפרטיות.

    תלונות נוספות הוגשו כנגד מספר שוטרים על בידוי ראיות ותיאום עדויות והוגשה התראה לפני תביעה אזרחית נגד ארז ריכטנברג, התובע במשפט מטעם פרקליטות המדינה.

    ובמקביל, אפי נוה הודח מראשות לשכת עורכי הדין ומואשם בשוחד; ציון קינן ויאיר סרוסי הודחו מתפקידם ;רקפת רוסק עמינח פרשה מתפקידה; חוקק חוק שכר הבכירים; נוסחו כללים חדשים לגביית חובות מחייבים (חוזר לבנקים מאת חדווה בר, הממונה על הבנקים); נפתחה חקירה בארץ על הסכם הטיעון של לאומי עם הרשויות הפדרליות בארה"ב וקרו זעזועים נוספים שיפורטו בהמשך.

    והסרט "משפט הבנקאים"? 

    לסרט הצטרפה המפיקה סתיו מירון וכעת אנו בשלב גיוס כספים, צילומי ראיונות ותחילת עריכה.

    מלבד החומרים שאני עצמי צילמתי במשך 4.5 השנים האחרונות, יישזרו בסרט חומרי גלם רבים מאוד של ברק עצמו ופעילים נוספים. אחת העדויות הדרמטיות ביותר שתופיע בסרט היא עדותה של מנכ"לית לאומי, רקפת רוסק עמינח, החושפת את מנגנון קבלת ההחלטות ואף מעמתת אותה עם העבירות שביצע לאומי בארה"ב, שבגינן נקנס בסכום חסר תקדים של 2 מיליארד ₪.

    כדי שהסרט החשוב הזה יגיע לכל אחת ואחד בציבור, אני צריך את התמיכה שלכם.

    יש לנו תשורות נפלאות בשבילכם, כולל כרטיסים לסרט.

    עכשיו אתן ואתם יכולים להיות חלק מיצירת הסרט.

    היכנסו ללינק, בחרו תשורה ועזרו לנו להביא את "משפט הבנקאים" לכל המסכים בישראל.

    תודה רבה

    אליאב


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 12 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור האחד עשר – האני שבמראה]

     

    זה סיפור על קסמים, והגשמה של חלום וקארמה יוגה ואהבה וזהו גם הטור האחרון של "יוגה על רגל אחת".

    פרק א' – החיפוש

    זה השבוע האחרון של אוגוסט, חם, לח – מחזוריות העונות הנשכחת תמיד. אני וטלי הולכים ברחובות פרדס חנה באחד מהטיולים הארוכים שאנחנו כ"כ אוהבים. אני מביט באיזה מבנה מט ליפול עם גג הרוס ואומר לטלי: "איזה סטודיו ליוגה יפה אפשר לעשות ממנו, אה?" ואנחנו מפנטזים על מקום ליוגה שיהיה שלנו, שנכניס לתוכו את האהבה והכבוד שלנו לידע ולמורים. אנחנו ממשיכים עם הפנטזיות שכוללות הלוואות שערורייתיות ושימוש בדחפורים. ואנחנו שמחים. ובאמונה. חושבים לדבר עם מתווך, מרגישים שכנראה עוד לא הבשילו התנאים.

    שלושה שבועות, והרבה טיולים ופנטזיות אחרי. אנחנו נפגשים עם מתווך שהלקוח שלו מוכן לבנות לנו מקום, בית קטן, בבנייה קלה, ולמקם אותו בשטח שלו באיזור מבוקש בפרדס חנה. שכר הדירה סביר, אנחנו מחשבים הלוואות, לא מאמינים שככה שפר עלינו מזלנו, מתכננים לפרטי פרטים את "בית היוגה", כולל לוגו וצבעים מובילים בעיצוב. אנחנו מרגישים מבורכים. כמה ימים אחר כך נוסעים לשטח ומגלים שבדיוק ליד המקום המיועד יש כלביה פעילה, וזבל. ועדיין… אנחנו שוקלים את זה. עד כדי כך זה בוער בתוכנו. לבנות בית רוחני. מקום לקהילה. מקום ליוגה. אבל מבפנים משהו לא יושב. יש שם יותר מדי רעש. נקרעים מבפנים כמה ימים ואז בצער רב ובהקלה גדולה מוותרים, מתפללים שנמצא משהו אחר, פוחדים שפספסנו הצעה של פעם בחיים, מחזיקים אצבעות שמשהו טוב יותר מחכה לנו. לומדים שחשובה לנו מאד סביבה שקטה.
    מדייקים את הבקשה, ממשיכים הלאה.

    אוקטובר, אנחנו בסדנה בסיני, מקבלים הודעה מהמתווך "מצאנו לכם מקום מושלם", גם בית גם סטודיו, מקום – חלום. יותר מזה הם לא חושפים פרטים. מגיעים נרגשים אחרי כמה ימים למאורה רעועה שעולה הון תעופות. נו באמת. זה ממש לא מתאים. ממשיכים.

    מסתובבים ימים בכל פרדס חנה, מחפשים מקומות מתאימים, כותבים חזון, מניחים חלום במילים. מקבלים הצעה ממש במרכז המושבה, הגודל מתאים, המחיר נעים, שוב מתכננים לפרטי פרטים, עושים לוגו, משרטטים עיצוב פנים, נערכים לשיפוצים. וכל הזמן הזה אנטנה סלולרית קרובה מטרידה את שלוותנו, מעכירה את ההתלהבות. בסוף מזמינים מומחה קרינה. לא טעינו ואכן קרינה חזקה מאד. נזכרים בחזון שכתבנו, סעיף 1 "מקום תומך חיים". מבטלים את החתימה, למתווך נמאס מאיתנו. מפה אנחנו ממשיכים לבד.

    ראינו מבנים נטושים ויפים שדורשים שיפוצים נרחבים מכוחנו, תקציבנו ואורך רוחנו, כמעט קנינו יורט קסמים שנחבא באחת מחצרות הבתים. כמעט לקחנו מקום מסחרי ליד מוסכים (!), שקלנו חללים חסרי ייחוד במרכזים מסחריים, נוף לבית קברות, נוף לעמודי חשמל, נוף לבניינים.

    "אנחנו נדע כשזה יהיה המקום. פשוט נרגיש." אנחנו אומרים אחד לשניה, אבל מבפנים המתח והעייפות מתחילים לתת אותותיהם.

    וכל כמה שבועות טלפון לרוני ממתחם הידית, לראות אם התפנה המקום שרצינו מההתחלה, כבר לפני שנה, ליד עץ התות, בתוך הקסם. ולא ואין ולא פנוי. עד שיום אחד אמר "כן." והוסיף "אבל יש מישהו לפניכם, צריך להחזיר תשובה" ולא עזר שאמרנו שנשלם מיד ומראש ונאלצנו לחכות 3 ימים, מעזים-לא מעזים לחלום שאולי הפעם… ובתום סוף השבוע, ביום ראשון בשבע ורבע בבוקר התקשרנו והתבשרנו שהמקום שלנו. לא ידענו את נפשנו משמחה והתרגשות. זה היה באמצע דצמבר. שבוע אחר כך חתמנו חוזה ובראשון לינואר 2020 קיבלנו מפתח ל"יוגודה", שם שירד לי בתקשור, מקום, חלום, הגשמה.

    פרק ב – המקום ו… המשתנה

    בשבועיים שעברו בין היום שנאמר לנו שהמקום שלנו לבין יום קבלת המפתח תכננו את "יוגודה" לפרטי פרטים. תקציבים, תכנית עסקית, רשימות מלאי וציוד ראשוני, רכישות למכביר, עיצוב ומיתוג, ועוד ועוד. בגדול תכננו לבוא בראשון לחודש, לנקות, לטהר, לשים פרקט ולצאת לדרך.

    ואכן באנו בראשון לחודש וגילינו הפתעה… שהחדר הקטן שיועד להיות משרד / חנות הוא למעשה משתנה לשעבר, עם קרמיקה תואמת וכיעור שאין שני לו. היינו בהלם, בקושי יכולנו לבלוע את הרוק. המשכנו לחלל המרכזי שכעת היה ריק ועירום, חושף בפנינו את פגמיו הרבים שהשטיחים והרהיטים שהיו בו, וכעת אינם, כיסו והסתירו.

    כמה רגעים אחר כך כשנרגענו מההלם נפלה בנו ההכרה שהרבה לפני הפרקט והנקיון נדרש שיפוץ רציני… צבע, וחיפוי קירות, וחיפוי תקרה, ושקע כח, ומיזוג ו… ו… חלק ידענו שנצטרך לעשות, הרוב הגיע כהפתעה לא משמחת…
    אז חישבנו חישובים, קנינו חומרים, מצאנו אנשי מקצוע מעולים ומקצוענים, קיבלנו עזרה מדהימה מחברים, חלק עשיתי בעצמי, חלק עם עזרה של נשמות יקרות, והנה השיפוץ פחות או יותר הושלם, בין גשמים וקירות רטובים, נזילות ותקלות קרו לנו ניסים ונפלאות. ותיקנו ושיפצנו, וטאטאנו ושטפנו, וטיהרנו וניקינו וקידשנו ובירכנו, וקשה להאמין שעבר פחות מחודש…

    ולפני שבוע ה"יוגודה" נולד. והוא תינוק כ"כ יפה ומהמם, ובאמת חשבתי שאחרי 3 ילדים סיימתי, אבל הנה עוד אחד רצה לבוא דרכי 🙂
    ומלבד השיעורים השוטפים, אנחנו מתכננים קורסים סדנאות ומסעות רוחניים מרגשים, לאט לאט יגיעו פרטים…
    תודה שקראתם ולהתראות על המזרנים, בדממת התרגול והחזרה לעצמנו, שאין מופלא ממנה.
    ואני מצרף קצת תמונות של הילד, שתראו כמה הוא גדול כבר ויפה ומחכה לחיבוק שלכם.

    קישור לאתר יוגודה >
    קישור לדף הפייסבוק של יוגודה >

     

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 2 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 1 – על צפריר ומה זאת כתיבה אפקטיבית]

     

    תשמעו סיפור:

    כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לעבוד בתור מאבטח של מוסדות חינוך. הייתי עומד בהקשב מתוח שמונה שעות ביום ומחכה לביקורת של האחראי האזורי. הוא היה סמ"פ משוחרר ומשועמם שבדק שאני ערני ומגולח ומצוחצח, שיש לי מים בבקבוק ושלא חסרים לי כדורים במחסנית.

    בקיצור, לא כל כך השתחררתי מהצבא. הייתי אומלל.

    אחרי כמה שבועות כאלה, אמא שלי אמרה אמרה שאי אפשר ככה, ושאני צריך לעשות משהו שקשור לעריכה וכתיבה ונדמה לה שאולי היא מכירה מישהו באיזה עיתון שאולי יוכל להציע לי עבודה. אז היא התקשרה לאבא שלי, שבמקרה היה עורך עיתון, ואמרה לו "או שאתה לוקח את הילד לעבוד אצלך, או שאל תחזור הביתה". וככה התחלתי לעבוד בעיתון.

    ללמדכם שכישרון נטו באמת יעזור לכם להגיע לייעוד שלכם, אבל קשרים גם כן לא יזיקו.

    למה אני מספר לכם את הסיפור הזה?

    כי הוא סיפור.

    וסיפור זה נעים

    וכי רציתי להזכיר לכם שלא משנה מה אתם כותבים, פוסט או עמוד אינטרנט, דף נחיתה או מחברת המראה, אנשים אף פעם לא ימהרו לקרוא את זה. אתם נותנים להם מידע, ואנשים לא באמת רוצים לצרוך מידע. הם רוצים קולה. ועוגת גבינה. ובלונים. וסקס. מידע? לא תודה.

    אבל אם אתם מספרים להם להם סיפור משהו אחר לגמרי קורה. כי זה כבר לא מידע. ואנשים אולי לא רוצים מידע, אבל סיפור הם נורא רוצים.

    אז המלצונת קטנטונת: לפני שאתם נותנים מידע, לפני שאתם מספקים ערך, לפני שאתם מציעים שירות או שוטחים את הסחורה שלכם על הדף, ספרו סיפור.

    תתחילו ב"יום אחד הארנב יצא אל האחו" או ב"משה סמנכ"ל השיווק חייג אל מנהל תיק הלקוחות אבל הגיע ליורם מהמוסך שאמר לו, 'אדוני, הלקסוס שלך מוכנה' (למרות שמשה בכלל נהג בסובארו)". או שתתחילו ב"יום אחד חטפתי קרייביינג מטורף לסביח". או שתתחילו במשהו משלכם.

    תעשו להם חשק. זה יעשה פלאים לעסק שלכם.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • גן בית. גן בפרדס חנה שהוא גם בית. החלה ההרשמה לשנה הבאה

    החלה ההרשמה לשנת תשפ"א 2020-2021
    (יש עדיין מקום למי שרוצה
    להצטרף השנה)

     

    גן בית.

    קראנו לגן שלנו "גן בית" כי זו ההתכוונות העמוקה ביותר שלנו – שכל ילד וילדה ירגישו שהם באמת בבית.

     בו מתאפשר להם להרגיש בנוח עם כל מי שהם.
    ילד זקוק לחום ואהבה לא מותנית. לתחושה שהוא אהוב גם ובעיקר כשלא טוב לו. הוא רוצה לחוש ביטחון ותחושת שייכות.
    להרגיש ב ושמותר לו להיות מי שהוא.

     בו רואים את הניצוץ הייחודי של כל אחד ואחת והמתנה החד פעמית שלהם לעולם
    מקום בו מקשיבים למה שהם אומרים ומנסים להבין גם את מה שלא נאמר, שמוחזק בליבם.

     בו לא מכתיבים בכל רגע ורגע מה לעשות אלא מאפשרים לילד להתחבר לחופש ולרצונות העמוקים
    החופש להיות, החופש לעשות, החופש להתבטא, לבהות או לחלום

     בו המרחב יפה ומסקרן למשחק הנאה וחקירה
    אנו מאמינים שהכמיהה העמוקה של ילד לחקות את המבוגר ולהיות חלק מהעשייה היומיומית. לכן בגן יש "סביבת לימוד טבעית" בה הילדים יוכלו לעשות יחד איתנו המבוגרים ואנחנו המבוגרים חוזרים ולומדים מהם איך לחיות ברגע…

     בו המנהיגות של הגננים היא מתוך הקשבה ונוכחות היוצרת מרחב לקשר משמעותי
    אנו רואים במפגש עם הילדים הזדמנות לגדילה רוחנית והרחבת יכולת ההכלה, האהבה העצמית והקבלה.

    אנו מאמינים בתהליך קליטה הדרגתי ועוטף המותאם באופן אישי ומלא לצרכים של הילד וההורה.

    אנו רואים את הילדים כמראה לעצמנו. משתדלים שלא לשכוח את הילדים שהיינו אנו ואת הילד שעדיין חי בתוכנו.

    הגן כולל מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית עם עצי פרי, שלל מתקנים ונדנדות, טווס אחד ועוד הפתעות.
    פעם בשבוע נבעיר מדורה או תנור ונאפה יחד מאפים טעימים.
    נצא לטיולים בסביבה הקרובה ונגלה יחד את קסמו של הטבע.
    בגן יש הרבה מוזיקה (גם בלייב), הרבה ריקודים והרבה שמחה.
    האוכל מזין, טרי וטבעוני (עם הרבה פירות וירקות).

     

    גן ממוקם ברחוב הראשונים ומיועד לגילאים 2-5 (הצהרון מגיל 4-10).

    בגן יהיו מקסימום 15 ילדים.

    הגן פועל בימים א'-ה' בין השעות 08:00-13:30 (כולל צהרון עד 16:30 – אפשר לקרוא על הצהרון כאן >). 

    מוזמנים לבוא לבקר, לשאול, לפגוש את הצוות ובעיקר להרגיש ב

    לפרטים נוספים: גיל 054-2358883


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 12 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור האחד עשר: ללכת לישון כועסים]

     

    הוא מספר לי אתגרים מהעבודה שלו, משתף במחשבות, ספקות, מורכבויות.
    פתאום אני מרגישה ניצוץ של תסכול, חוסר נחת וקושי להקשיב.

    בדרך כלל יש לי איזו עצה חכמה, דחיפה, תמיכה או חיזוק.
    היום, נאדה.

    מקשיבה לו ומרגישה שידי רפו.
    כאילו אין לי איך לעזור עם התסכול והבלבול שלו.
    מרגישה איך הגוף שלי מתמלא אנרגיה קרבית שהיא לא שלי, לצד אנרגיה של חוסר אונים – איך אני יכולה לעזור עם זה בכלל? מה אני מבינה בזה? זה לא העולם שלי?…

    מרגישה כאילו פג תוקפה של הוויזה שלי להיכנס לעולמו.
    יש רגעים כאלה.

    בדיוק אז, ראיתי מול עיני את הפח שאני עומדת לפול אליו.
    פח של אדישות מטובלת בציניות. מתרחקת ממנו כדי לא להגיד דברים מטופשים.

    והנה עוד פח מוכר עומד פה לפני… פח של עודף עצות, הצפה במידע ופתרונות. הצגת כל הכלים ועקרונות לחיים באושר שאני יכולה להציג על חלון הראווה שלי כרגע.

    שני הפחים האלה הם מתכון לריב בטוח.

    שניהם מרחיקים אותי מהכוונות העמוקות שלי: להיות לו יד ימינו.
    להיות לו קיר תומך ויציב.
    להיות עבורו מעקה בדרך שיוכל להישען עליו ובעזרתו להתקדם.
    להיות עבורו משקפת נקייה להתבונן דרכה במודעות ובתשומת לב.

    אז עצרתי שנייה והרגשתי את כל אותם רגשות.
    חוסר אונים, בלבול, ספקות, תסכול, עצבנות, חוסר שקט וקושי להתרכז בדבריו.
    עצרתי והרגשתי.

    נשמתי ודיברתי את עצמי פשוט. כמו שזה.
    "איזה באסה. אני מרגישה שאין לי איך לעזור לך כרגע, מרגישה שממש אין לי מה לומר או להציע. סליחה. מרגישה שאני לא מבינה בזה ופשוט לא יכולה לעזור."

    הוא הסתכל עלי בהפתעה ורוך… שתק…. וחייך.

    אז במקום ליפול לפחים המפתים,
    ובמקום לשאול בחוסר סבלנות "אז מה אתה רוצה ממני??"

    שאלתי בפשטות ובסקרנות כנה:
    "מה אתה צריך ממני עכשיו? איך אני יכולה לעזור לך?"

    אמר שלא זקוק לשום דבר מיוחד.
    שאם הוא מדבר הוא זקוק להקשבה, וזהו פחות או יותר.

    אוטומטית רגשות האשמה שלי כבו. הבנתי שלא נדרש ממני כמעט דבר, מעבר להיותי אתו כפי שאני כרגע.
    להיות עבורו משענת, קיר תמך ומשקפת נקייה אני יכולה די בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
    רק מעצם היותי מרוכזת וקשובה. נוכחת.
    ובמקום לנסות למצוא פתרונות שרחוקים ממני כרגע, ולהיות מתוסכלת שאני לא ממלאת את "התפקיד" שלי כמו שהייתי רוצה.
    אני פשוט יכולה להיות. להיות. להיות.

    תקשורת מקרבת זה לא רק לדבר צרכים ורגשות של עצמי.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים לדייק את הצרכים שלהם ממני, ברגעים שונים בחיים.
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאחרים להבין איך אני יכולה לעזור להם.
    תקשורת מקרבת זה לשאול- "מה אתה צריך ממני עכשיו? למה אתה זקוק?"
    תקשורת מקרבת זה גם להצליח לומר בכנות-
    "אינני יכולה להיות עבורך כרגע. אני לא פנויה." /
    "מרגישה תסכול כי לא יכולה לעזור." /
    "אני מבולבלת כי אין לי מילים. מרגישה חוסר אונים מול מה שאתה מביא ולא נראה לי שאני האדם שיכול להועיל לך כרגע."
    תקשורת מקרבת זה לעזור לאהובים למלא את הצרכים שלהם, בעזרתך או בלעדיך

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 11 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור העשירי: Carry on Mr. Dylan – השיר הגנוז של מאיר אריאל]

    זה נכון שבשנת ה 20 לזכרו, אבא שלי קיבל הרבה כבוד והערכה. זו היתה שנה עם רצף שיאים מרגשים (יציאת שלושת השירים 'משורר', 'פילוג' וכמובן 'קרי און', יציאת הספר החדש, יציאת חוברת האקורדים, מופע ענק ועוד) וזה מאוד נעים ומעורר הודיה.

    לא מזמן נערך ערב מחווה למשוררת רחל, 90 שנה למותה! מאוד חימם את ליבי שיש מי שטורח להזכיר ולזכור את המשוררים הישראלים הראשונים. האמת שנדמה לי שכל עוד הדור של הוריי והדור שלי קיימים, זיכרון המשוררים הראשונים מובטח. מה יהיה עוד 20 שנים? האם נצליח להעביר לדור הצעיר את חשיבות הזיכרון?

    היו שחשבו שאחרי יציאת הספר אני אחווה נפילת מתח, פתאום יהיה ריק. דווקא מתאים לי אתנחתא ואז התכנון הכללי שלי הוא לחזור לעשות מה שעשיתי לפני הרבה שנים, מפגשי דיון על החומרים הפילוסופיים של אבא. מכל מיני כיוונים. בכל מפגש דיברנו וניתחנו שנים עד שלושה חומרים וזה הלך ותפס תאוצה. אבל אז יצאתי ללימודים ועשיתי פאוז על המפגשים. עכשיו מרגיש לי נכון לחזור לזה ואני מחפשת את המקום הנכון שיכול לארח מפגש קבוע כזה באזור פרדס חנה.

    מיזם דומה אך שונה התחיל לא מזמן בתל אביב בהנחיית יותם זיו וחמי בן לביא .. במפגשי הלימוד יותם מנחה ואחת לחודש מתארח אומן ויוצר שקשור איכשהו למאיר אריאל. במפגש של 12.2 יתארח החבר שלום חנוך וגם יראיינו אותי קצת. ההנחיה של יותם מאוד נעימה וזה מפגש מומלץ מאוד.  (מכירת כרטיסים מתחילה ב 27.1)

    ואם חשבתם שכאן זה נגמר אז ההפך הוא הנכון. אנחנו חווים גל של פניות עם בקשות לכל מיני פרויקטים שכולם עוסקים במאיר אריאל: יש רעיון למחזה המבוסס על כתביו מהספר החדש. יש יוזמה לתערוכה המבוססת על שיריו, יש יוזמה ליצירת סדרה המבוססת על חייו. על איזה אתנחתא אתם מדברים?

    עכשיו מתחיל להיות לי מאוד חסר מקום קבוע שיכול לארח את המפגשים והיוזמות האלו. מקום שאפשר להגיע אליו גם ללא קבוצה, מקום שישמר את המורשת.  כי מאז שאמא יצאה מהבית הגדול שבו גרה שהפך לסוג של בית מאיר אריאל, אין בית מאיר אריאל. וזה חסר לי, זה חסר לאמא, זה חסר לכולנו. אני מרגישה את גלגלי ההפקה מתעוררים…

    עכשיו דמיינו את הדבר הבא:

    המרכז לרוח ותרבות – בית מאיר אריאל

    להלן חזון:

    המקום הזה יכלול מספר חללים שבהם יתאפשרו מגוון פעולות:
    חדר ארכיון – שם ניתן יהיה לעיין בחומרים הסרוקים, לקרוא מאמרי עיתונות מכל השנים, לחפש חומרים לעבודות, לשבת בנוח להתחבר עם הכתובים.
    על קירות החלל המרכזי תוצג תערוכה שתכלול את רישומיו, כתבי היד, חומרים מעניינים מחייו ועוד. התערוכה תתחלף אחת למספר חודשים ותכלול גם יצירות של אמנים שיצרו ציורים ויצירות בהשראת מאיר אריאל.  החלל המרכזי יכלול בית קפה עם נשנושים.
    חדר למפגשים וסדנאות – בו יתקיימו מפגשי לימוד שיכללו גם את הגותו של מאיר אריאל אך גם סדנאות שונות מעולם התרבות והרוח. שיעורי כתיבה, לימודי נגינה ועוד.
    במקום יתקיימו הרצאות שונות, סדנאות חד פעמיות וגם קבועות, הקרנות של סרטוני וידאו מהארכיון המשפחתי, הקרנות סרטים מיוחדים ובחגים שונים יתקיימו אירועים, בסוכות תהיה סוכה וכו'…

    איך עד כה?

    אני רק אוסיף שבמקום יוכלו להתקיים השקות של ספרים, תערוכות של אמנים ואירועים מיוחדים.
    וגם, כמובן, שיהיה במקום הזה את הבר האדום…נראה מי מזהה מאיזה שיר זה…והבר הזה יפעל עם אופציה להופעות קטנות ואינטימיות.

    שלמות. נדרשים רק חמישה מיליון שקלים.

    חזרה למציאות. אני מכנסת ישיבה דחופה עם ההיגיון הבריא שלי, מזמינה גם את אומץ, יצירתיות ומקוריות.  חברים, האם הדבר אפשרי במציאות? הגיון בריא: את לא אמתית. אומץ: תירגע, יתכן ויש לזה התכנות. יצירתיות ומקוריות יחד: אנחנו על זה. אני: נכון יש הרבה עבודה אבל בתכלס אפשרי. הגיון בריא: את מבינה שזה חמש שנים מעכשיו כן? יצירתיות ומקוריות: תנוח, תכף תראה קסמים. אני: נו נהדר, זה יהיה מוכן לשנה 25 לזכרו של אבא.

    יצירתיות ומקוריות מנהלות דיון ער עם ההיגיון הבריא שלי על אסטרטגיות, גישות, יציאות לא מתוכננות ונזרקים לאוויר רעיונות שלא נפסלים על הסף, אומץ ואני יצאנו לסיגריה כדי לדון בלו"ז.

    חזרה למציאות באמת.

    אבל איזה כיף לעוף ככה על החלום הזה, אני רואה בדמיון את המרכז הזה, את הבית הזה קיים ופועל, אנשים יושבים בבר האדום, אנשים לומדים מאיר אריאל, אנשים מגיעים עם הילדים שלהם, אנשים לא שוכחים.

    זה החזון.

    להוריי מעולם לא היה בית בבעלותם, יוצאי קיבוץ שכאלה. אנחנו משפחה ללא הון עצמי או ירושה נחמדה. אני מפיצה עכשיו אדוות אופטימיות, קיים סיכוי טוב שהיא תגיע לאדם הנכון ואז דברים קורים. אני מאלו שמאמינות ביצירת מציאות ע"י מחשבה מספיק חזקה עקבית ונחושה. אז אני אמשיך לראות בדמיוני את הבית הזה קיים עד שיהיה קיים.

    מי שבעד, מוזמן לשתף את המסר לעולם.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • על הדיכאון

     

    [פרלין אגרנטי]

     

    במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
    האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

    בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

    למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

    ***

    הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

    הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

    טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

    אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

    ***

    הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

    כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

    אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

    ***

    אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

    כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

    נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

    ***

    כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

    החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

    נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

    הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

    אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

    ***

    הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין.

    במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

    מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

    באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

    לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • תמכו באנו – עזרו לנו לעזור למאבק הבא

    לתמיכה לחצו כאן >

    עזרו לנו לתת גב לאלפי מנהיגים ומנהיגות שפועלים סביב השעון כדי שישראל תהיה דמוקרטית, שוויונית, צודקת, סביבתית יותר. תנו לנו את הכח לתת כח למאבק החברתי הגדול הבא.

    להוביל שינוי חברתי זה מאתגר: לדמיין מציאות אחרת; לשכנע אנשים שזה אפשרי; לגייס תמיכה ציבורית ולהגיע למי שמקבל את ההחלטות.
    עשרות אלפי גיבורים מובילים מאבקים לשינוי בישראל לטובת כולנו – אם זה מאבק להקמת גן משחקים בשכונה, אם זה מאבק להגברת תדירות האוטובוסים בעיר; אם זה קמפיין לחיזוק מערכת הבריאות או הפחתת הצפיפות בכיתות.

    אנו נותנת להם גב, כדי שיוכלו להצליח.

    כבר 5 שנים שאנחנו עוזרים למנהיגות ומנהיגים חברתיים להוביל שינוי: דרך מתן ייעוץ אסטרטגי, בחיבור עם מקבלי החלטות, בגרפיקה ומיתוג, בהשאלת ציוד ובסיוע ביחסי ציבור. באמצעות מתן גב לאקטיביסטים הצלחנו לגייס תמיכה של מאות אלפי ישראלים ולקדם שינויים אדירים: לחזק את טוהר הבחירות ולמנוע זיופים; לדאוג לפיקוח על הפעוטונים ומעונות היום כדי להגן על הילדים שלנו; לקדם העסקה ישירה של אלפי עובדים; לקדם הכרזה של שמורות טבע ימיות, להגן על החופים ועל הים; ועוד ועוד ועוד.
    כשנותנים גב למנהיגות אמיתית שבאה מהשטח, מצליחים לעשות שינוי אמיתי.

    מה אנחנו עושים עם הכסף?

    1. כל 3000 ש"ח שנגייס עוזרים לנו לתת גב לעוד מאבק חברתי שלכם.ן: אנשים שנאבקים על הגברת תדירות האוטובוסים ברחוב שלהם; על שיפור החינוך בעיר או במדינה; מניעת בנייה בשטח פתוח ועצירת מפעלים מזהמים; ועוד מאבקים רבים אחרים.
    2. כשאנחנו מגייסים 80,000 ש"ח אנחנו יכולים להרים אתכם.ן מאבק ברמה הארצית: כך ייסדנו את חינוך מלידה שמובילה את המאבק על הגנת הילדים של כולנו; טוהר הבחירות – שהובילו מהפכה במניעת זיופים במערכות הבחירות; או אנשי הים התיכון, שמגנים על הים והסביבה.
    3. עם 60,000 ש"ח אנחנו יכולים ליצור הכשרות ולהפוך את אקטיביסטים בישראל למקצועיים ומיומנים יותר – איך להופיע בתקשורת, איך להשתמש ברשת, איך לארגן קהילה.

    כדי שנוכל להגדיל את ההשפעה, לחזק יותר מאבקים ויותר פעילות ופעילים, ליצור רשת רחבה של אקטיביסטים שתומכים זה בזה ונלחמים יחד על שוויון, צדק חברתי ודמוקרטיה – אנחנו צריכים אתכם – תרמו עכשיו למאבק הגדול הבא!

    לתמיכה לחצו כאן >

    ליצירת קשר עם העמותה:

    טלפון: 03-6096585   |   אי-מייל: jake@anu.org.il   |   אתר www.anu.org.il   


    להגיב
  • שיעורי קרמיקה עם יניב וסאצ'ו – סטודיו "בארו" בפרדס חנה

     

    שלום לכולם,

    שמי יניב שסר, זוכר את עצמי כילד חוזר תמיד משיעור אמנות הביתה וממשיך לעשות את מה שלמדנו בכיתה. תמיד אהבתי ליצור וככל שהזמן עובר החשק רק עולה ועולה.

    עליתי ארצה בשנת 2003 בתכנית נעל״ה מצ׳ילה, יחד עם סצ׳ו שעלתה מארגנטינה עם אמא שלה לידה וכל המשפחה שלה.
    יחד הכרנו את עולם הקרמיקה, עולם שעד היום אני ממשיך לחקור, לבדוק וללמד אותו.

    לפני כמה שנים, הרגשתי צורך עמוק להקשיב לראש, ללב ולידיים שלי – אז הלכתי ללמוד אמנות בשנקר. זו היתה חוויה מדהימה שהעניקה לי ראיה ויכולות שניתן כמובן לממש גם בעולם הקרמיקה.

    אני חלק מצוות המורים שמלמדים בסטודיו ״בארו״ שבפרדס חנה (ברחוב הגאון 4) ואני רוצה להזמין אתכם למגוון השיעורים שיש לנו בסטודיו:
    – שיעור של שעה ורבע לילדים בגילאי 6 עד 8.
    – שיעור של שעתיים לילדים מגיל 9 ומעלה (שיעור בו ההורים גם יכולים להצטרף אם רוצים).
    – שיעור של שלוש שעות למבוגרים.

    השיעורים מתקיימים בימי שני, שלישי, רביעי וחמישי בסטודיו ברחוב הגאון בפרדס חנה.

    במסגרת השיעור ניתן לפסל, לצייר, לשבת על האובניים לקדר ולומדים עוד הרבה טכניקות אחרות.

    מוזמנים ליצור איתנו קשר

    לידה: 054-6899035
    יניב:  052-3263228


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 15

    [הטורשיר הארבעה עשר: Different Pulses / Asaf Avidan]

     

    להקת רוקפור (RockFour) פעילה מעל 30 שנה! (משנת 88). מנגנת רוק עם גוון פסיכדילי תוך שימוש בכלים ושיטות הקלטה של פעם (כמו מלוטרון). הלהקה הראשונה ששרה והופיעה באנגלית. מושפעת מקינג קרימסון, פינק פלויד ורדיו הד. בתחילת שנות ה-2000 זכתה הלהקה בתחרות קאברים עולמית לשיר "Arnold Lane" של פינק פלויד, בבחירה ישירה של דיויד גילמור, ריצ'רד וויט ודיויד בואי (!!) וזכתה ליום הקלטות באולפן המפורסם "אבי רואד".

    ***

    השיר החמישה עשר של "קורא למוזיקה".

    הכעס / רוקפור

    מתוך אלבומם הראשון "רשת פרפרים", שיר נפלא שאת מילותיו כתבה טל גורדון. שיר על גבר שנפרד מזוגתו, אבל עדיין בוער מבפנים.
    "הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
    בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר…"

    הכעס / רוקפור

    אזני אטומות חיוכך זיכרון עמום
    רודף מחשבות וזורק כמו אל בור פעור
    חותם על חוזים הסכמים שעבר זמנם
    רואה את הכל מתערב ונשאר בצד

    הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
    בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
    כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
    זה כמו מקום אחר
    אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר

    אם יש עוד סיבות, הן כבר לא חשובות היום
    צולל נעלם וטומן את הראש בחול
    אוסף שאלות זה עדיין בפנים בוער
    פוחד לעלות ותמיד מחדש נופל

    הכעס כבר נעול…

    מילים: טל גורדון    לחן: אלי צורף


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית – צפריר בשן

     

    את הפוסט הזה אכתוב אני (רואי), כי הנחתום (צפריר) לא אוהב להעיד על עיסתו. אז ברשותו אעשה עיסה עם דברים שכתב על עצמו, קטעים מהספרים שלו, חוויות שלי מהסדנה שלו ועוד קצת תבלינים.

    צפריר כותב על עצמו

    "צפריר בשן גר בתל אביב, נשוי לאלה ואב ליונתן, מיה ואנה. הוא מרצה ומנחה סדנאות לכתיבה אפקטיבית.
    צפריר שימש כעורך ובעל טור אישי בעיתונים הארץ וגלובס. הוא הקים וניהל חברת ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור והיה סמנכ"ל שיווק בחברת טכנולוגיה… עובד במה שהוא אוהב: כותב, מלמד ולפעמים אפילו אוכל צהריים עם הילדים".

    את צפריר הכרתי דרך הניוזלטר שלו, בו הוא מצליח לשעשע ולהיות מקורי ובו בעט (משחק מילים שמשעשע אותי), לתת אחלה של טיפים לכתיבה, בשפה קולחת וברורה (אימלה מה יגיד לי על הניוז הזה…). יש לו יכולת לכתוב על ריצה בצורה מעניינת! אל דאגה, לאו דווקא תתחילו לרוץ, אבל סיכוי טוב שהכתיבה שלכם תצא קולחת ומהירה יותר. בהמשך נתקלתי בספרים שלו "כתיבה אפקטיבית" ו"תכתוב תרוויח" וגיליתי איך אפשר להרוויח פעמיים, כי אלו גם ספרים כייפים לקריאה וגם נותנים ערך אמיתי לקורא (מישו אמר אפקטיבי?).
    את ההשלמה חוויתי על בשרי ולפטופי בסדנת "כתיבה אפקטיבית" שמצליחה בארבע שעות לגעת בדברים הכי חשובים לכתיבה משמעותית ומעניינת – והכי חשוב, בלי להירדם או להשתעמם באמצע.

    ולסיום סיומת, הנה עוד תקצור של מה שכתוב במאחורה של הספר "כתיבה אפקטיבית":

    "…כתיבה אפקטיבית משנה חיים. היא ההבדל בין פקיד למנהל, בין הצלחה עסקית לעוד כישלון אחד, בין אהבה נכזבת לרומן (רוסי) עב כרס…
    הכתיבה שלכם הפכה למה שמגדיר אתכם בעיני העולם… היא זו שתשתקף בתשובתו של לקוח, במבטו של הבוס, אפילו בחיבוק של בני הזוג שלכם.
    … שום דבר ממה שלמדתם בבית הספר לא הכין אתכם להשיג מטרות בכתיבה: להצחיק, לרגשף להעביר מידע, להניע לפעולה, לגרום לדברים לקרות, למכור…"

    השתכנעתם? קראו את הטור, לא השתכנעתם? קראו הכול מהתחלה… וברצינות – כל חודש יעלה כאן טור עם טיפים שווים ממש ולמי שלא רוצה לחכות חודש, מומלץ להירשם לניוז של צפריר ולקבל טיפים על בסיס יומי. מבטיח שזה מעניין. ואפקטיבי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
Close