כללי

  • על הדיכאון

    [פרלין אגרנטי]

    במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
    האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

    בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

    למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

    ***

    הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

    הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

    טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

    אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

    ***

    הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

    כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

    אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

    ***

    אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

    כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

    נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

    ***

    כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

    החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

    נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

    הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

    אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

    ***

    הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין.

    במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

    מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

    באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

    לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • תמכו באנו – עזרו לנו לעזור למאבק הבא

    לתמיכה לחצו כאן >

    עזרו לנו לתת גב לאלפי מנהיגים ומנהיגות שפועלים סביב השעון כדי שישראל תהיה דמוקרטית, שוויונית, צודקת, סביבתית יותר. תנו לנו את הכח לתת כח למאבק החברתי הגדול הבא.

    להוביל שינוי חברתי זה מאתגר: לדמיין מציאות אחרת; לשכנע אנשים שזה אפשרי; לגייס תמיכה ציבורית ולהגיע למי שמקבל את ההחלטות.
    עשרות אלפי גיבורים מובילים מאבקים לשינוי בישראל לטובת כולנו – אם זה מאבק להקמת גן משחקים בשכונה, אם זה מאבק להגברת תדירות האוטובוסים בעיר; אם זה קמפיין לחיזוק מערכת הבריאות או הפחתת הצפיפות בכיתות.

    אנו נותנת להם גב, כדי שיוכלו להצליח.

    כבר 5 שנים שאנחנו עוזרים למנהיגות ומנהיגים חברתיים להוביל שינוי: דרך מתן ייעוץ אסטרטגי, בחיבור עם מקבלי החלטות, בגרפיקה ומיתוג, בהשאלת ציוד ובסיוע ביחסי ציבור. באמצעות מתן גב לאקטיביסטים הצלחנו לגייס תמיכה של מאות אלפי ישראלים ולקדם שינויים אדירים: לחזק את טוהר הבחירות ולמנוע זיופים; לדאוג לפיקוח על הפעוטונים ומעונות היום כדי להגן על הילדים שלנו; לקדם העסקה ישירה של אלפי עובדים; לקדם הכרזה של שמורות טבע ימיות, להגן על החופים ועל הים; ועוד ועוד ועוד.
    כשנותנים גב למנהיגות אמיתית שבאה מהשטח, מצליחים לעשות שינוי אמיתי.

    מה אנחנו עושים עם הכסף?

    1. כל 3000 ש"ח שנגייס עוזרים לנו לתת גב לעוד מאבק חברתי שלכם.ן: אנשים שנאבקים על הגברת תדירות האוטובוסים ברחוב שלהם; על שיפור החינוך בעיר או במדינה; מניעת בנייה בשטח פתוח ועצירת מפעלים מזהמים; ועוד מאבקים רבים אחרים.
    2. כשאנחנו מגייסים 80,000 ש"ח אנחנו יכולים להרים אתכם.ן מאבק ברמה הארצית: כך ייסדנו את חינוך מלידה שמובילה את המאבק על הגנת הילדים של כולנו; טוהר הבחירות – שהובילו מהפכה במניעת זיופים במערכות הבחירות; או אנשי הים התיכון, שמגנים על הים והסביבה.
    3. עם 60,000 ש"ח אנחנו יכולים ליצור הכשרות ולהפוך את אקטיביסטים בישראל למקצועיים ומיומנים יותר – איך להופיע בתקשורת, איך להשתמש ברשת, איך לארגן קהילה.

    כדי שנוכל להגדיל את ההשפעה, לחזק יותר מאבקים ויותר פעילות ופעילים, ליצור רשת רחבה של אקטיביסטים שתומכים זה בזה ונלחמים יחד על שוויון, צדק חברתי ודמוקרטיה – אנחנו צריכים אתכם – תרמו עכשיו למאבק הגדול הבא!

    לתמיכה לחצו כאן >

    הנה מה שעשתה "אנו" השנה:

    ליצירת קשר עם העמותה:

    טלפון: 03-6096585   |   אי-מייל: jake@anu.org.il   |   אתר www.anu.org.il   


    להגיב
  • שיעורי קרמיקה עם יניב וסאצ'ו – סטודיו "בארו" בפרדס חנה

     

    שלום לכולם,

    שמי יניב שסר, זוכר את עצמי כילד חוזר תמיד משיעור אמנות הביתה וממשיך לעשות את מה שלמדנו בכיתה. תמיד אהבתי ליצור וככל שהזמן עובר החשק רק עולה ועולה.

    עליתי ארצה בשנת 2003 בתכנית נעל״ה מצ׳ילה, יחד עם סצ׳ו שעלתה מארגנטינה עם אמא שלה לידה וכל המשפחה שלה.
    יחד הכרנו את עולם הקרמיקה, עולם שעד היום אני ממשיך לחקור, לבדוק וללמד אותו.

    לפני כמה שנים, הרגשתי צורך עמוק להקשיב לראש, ללב ולידיים שלי – אז הלכתי ללמוד אמנות בשנקר. זו היתה חוויה מדהימה שהעניקה לי ראיה ויכולות שניתן כמובן לממש גם בעולם הקרמיקה.

    אני חלק מצוות המורים שמלמדים בסטודיו ״בארו״ שבפרדס חנה (ברחוב הגאון 4) ואני רוצה להזמין אתכם למגוון השיעורים שיש לנו בסטודיו:
    – שיעור של שעה ורבע לילדים בגילאי 6 עד 8.
    – שיעור של שעתיים לילדים מגיל 9 ומעלה (שיעור בו ההורים גם יכולים להצטרף אם רוצים).
    – שיעור של שלוש שעות למבוגרים.

    השיעורים מתקיימים בימי שני, שלישי, רביעי וחמישי בסטודיו ברחוב הגאון בפרדס חנה.

    במסגרת השיעור ניתן לפסל, לצייר, לשבת על האובניים לקדר ולומדים עוד הרבה טכניקות אחרות.

    מוזמנים ליצור איתנו קשר

    לידה: 054-6899035
    יניב:  052-3263228


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 15

    [הטורשיר הארבעה עשר: Different Pulses / Asaf Avidan]

     

    להקת רוקפור (RockFour) פעילה מעל 30 שנה! (משנת 88). מנגנת רוק עם גוון פסיכדילי תוך שימוש בכלים ושיטות הקלטה של פעם (כמו מלוטרון). הלהקה הראשונה ששרה והופיעה באנגלית. מושפעת מקינג קרימסון, פינק פלויד ורדיו הד. בתחילת שנות ה-2000 זכתה הלהקה בתחרות קאברים עולמית לשיר "Arnold Lane" של פינק פלויד, בבחירה ישירה של דיויד גילמור, ריצ'רד וויט ודיויד בואי (!!) וזכתה ליום הקלטות באולפן המפורסם "אבי רואד".

    ***

    השיר החמישה עשר של "קורא למוזיקה".

    הכעס / רוקפור

    מתוך אלבומם הראשון "רשת פרפרים", שיר נפלא שאת מילותיו כתבה טל גורדון. שיר על גבר שנפרד מזוגתו, אבל עדיין בוער מבפנים.
    "הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
    בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר…"

    הכעס / רוקפור

    אזני אטומות חיוכך זיכרון עמום
    רודף מחשבות וזורק כמו אל בור פעור
    חותם על חוזים הסכמים שעבר זמנם
    רואה את הכל מתערב ונשאר בצד

    הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל
    בין הפינות החשופות אני צריך להיזהר
    כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום
    זה כמו מקום אחר
    אני בורח וקורא לך לא יכול להשתחרר

    אם יש עוד סיבות, הן כבר לא חשובות היום
    צולל נעלם וטומן את הראש בחול
    אוסף שאלות זה עדיין בפנים בוער
    פוחד לעלות ותמיד מחדש נופל

    הכעס כבר נעול…

    מילים: טל גורדון    לחן: אלי צורף


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית – צפריר בשן

     

    את הפוסט הזה אכתוב אני (רואי), כי הנחתום (צפריר) לא אוהב להעיד על עיסתו. אז ברשותו אעשה עיסה עם דברים שכתב על עצמו, קטעים מהספרים שלו, חוויות שלי מהסדנה שלו ועוד קצת תבלינים.

    צפריר כותב על עצמו

    "צפריר בשן גר בתל אביב, נשוי לאלה ואב ליונתן, מיה ואנה. הוא מרצה ומנחה סדנאות לכתיבה אפקטיבית.
    צפריר שימש כעורך ובעל טור אישי בעיתונים הארץ וגלובס. הוא הקים וניהל חברת ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור והיה סמנכ"ל שיווק בחברת טכנולוגיה… עובד במה שהוא אוהב: כותב, מלמד ולפעמים אפילו אוכל צהריים עם הילדים".

    את צפריר הכרתי דרך הניוזלטר שלו, בו הוא מצליח לשעשע ולהיות מקורי ובו בעט (משחק מילים שמשעשע אותי), לתת אחלה של טיפים לכתיבה, בשפה קולחת וברורה (אימלה מה יגיד לי על הניוז הזה…). יש לו יכולת לכתוב על ריצה בצורה מעניינת! אל דאגה, לאו דווקא תתחילו לרוץ, אבל סיכוי טוב שהכתיבה שלכם תצא קולחת ומהירה יותר. בהמשך נתקלתי בספרים שלו "כתיבה אפקטיבית" ו"תכתוב תרוויח" וגיליתי איך אפשר להרוויח פעמיים, כי אלו גם ספרים כייפים לקריאה וגם נותנים ערך אמיתי לקורא (מישו אמר אפקטיבי?).
    את ההשלמה חוויתי על בשרי ולפטופי בסדנת "כתיבה אפקטיבית" שמצליחה בארבע שעות לגעת בדברים הכי חשובים לכתיבה משמעותית ומעניינת – והכי חשוב, בלי להירדם או להשתעמם באמצע.

    ולסיום סיומת, הנה עוד תקצור של מה שכתוב במאחורה של הספר "כתיבה אפקטיבית":

    "…כתיבה אפקטיבית משנה חיים. היא ההבדל בין פקיד למנהל, בין הצלחה עסקית לעוד כישלון אחד, בין אהבה נכזבת לרומן (רוסי) עב כרס…
    הכתיבה שלכם הפכה למה שמגדיר אתכם בעיני העולם… היא זו שתשתקף בתשובתו של לקוח, במבטו של הבוס, אפילו בחיבוק של בני הזוג שלכם.
    … שום דבר ממה שלמדתם בבית הספר לא הכין אתכם להשיג מטרות בכתיבה: להצחיק, לרגשף להעביר מידע, להניע לפעולה, לגרום לדברים לקרות, למכור…"

    השתכנעתם? קראו את הטור, לא השתכנעתם? קראו הכול מהתחלה… וברצינות – כל חודש יעלה כאן טור עם טיפים שווים ממש ולמי שלא רוצה לחכות חודש, מומלץ להירשם לניוז של צפריר ולקבל טיפים על בסיס יומי. מבטיח שזה מעניין. ואפקטיבי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד ינואר 20 – מעשבים שוטים לסופר פוד חופשי

     

    סוף סוף יש גשם, החורף מביא איתו שפע ירוק והמון שמחה לגינה\חווה. כשעובדים ב״שיתופעולה״ עם הטבע (מושג מדהים של טליה שניידר האחת והיחידה) המחזוריות של העונות נכנסת גם לעבודה שלנו, וחודש ינואר הוא הזמן קצת לנוח להתרענן. היום הקצר עבר והגינה מתחילה להתעורר לחיים וכל מה שהשקענו בתחילת העונה מתחיל להניב שפע.

    לא רק שפע כמותי ואיכותי – אלה ובעיקר שפע מגוון. בדיוק כמו אצלנו ההולכים על שניים, המגוון והשונות הם החשובים באמת. ואתם יודעים מה, כמה מגוונים שלא יהיה השדה או הגינה שלנו, זה כלום מול המגוון האמיתי שמגיע לבד מהטבע. בעונה הזו עולים וצומחים בכל פינה המון צמחי בר, כשהם בערוגה שלנו, אנחנו קוראים להם ״עשבים״ – אבל למעשה לרבים מהם סגולות נדירות.

    אז הפעם כל הפוסט הוא סביב עשבים (או צמחי בר, הכול עניין של נקודת מבט 🙂

    לאחר שנאלצנו לדחות את אירוע הליקוט שלנו מיום חמישי שעבר (סערה, זוכרים?) השבוע הצלחנו לתפוס את היום האחרון של חנוכה עם בוקר חורפי מהמם וקיימנו את אירוע הליקוט והתרמה לשומרי הבית, והיה פשוט מדהים.
    70 משתתפים בכל הגילאים יצרו שבט קטן.
    מללללא ילדים בכל הגילאים קישטו את הגינה כמו פרפרים.
    נישנשנו (חובזות, כף אווז, סירפדים….). מרחנו כוכבית על עקיצות (אביבית לימדה אותנו שכוכבית יעילה פי אלף מכל פניסטיל ג׳ל לגירויים ועקיצות).
    חיסלנו ארגזי תפוזים.
    ובעיקר, זכינו ליום חורפי מהמם בשדה שופע.

    ובקשר לגשם? הוא הגיע בדיוק בזמן, ממש לקראת סוף הסיור. רגע קסום שבו התכרבלנו במחסה החדש שבשדה, התחממנו עם תה חם ושיחקנו עם הברד (כן כן, ברד!) שירד. עליו הילדים שמחו מאוד כמובן, החסה קצת פחות…

    מי שאהב את הרעיון של הליקוט וההתחברות לאדמה ישמח מהדבר הבא:

    לכבות פתיחתה הרישמית של עונת הליקוטים, הכרזנו על מנהג חדש,
    ״מלקטים בשני״לליקוט עצמי מודרך בגינה, בחינם! 

    בחודש הקרוב, ינואר, הגינה נפתחת ומזמינה אתכם כל יום ב׳ לליקוט סופרפוד טרי בריא ורענן.
    חובזה, גדילן, כוכבית, כף אווז, סירפד ועוד מלא חברים שיצטרפו במהלך החודש.
    איך זה עובד?

    מגיעים לגינה (רחוב מגד עד הסוף) בתאום מראש, מקבלים דלי והסבר קצר היכן ומה ניתן ומומלץ ללקט, הדגש הוא על צמחי בר מקומיים והאדמה תפתיע אותנו בטוח כל פעם במגוון אחר ולקחת הביתה מתנה כל מה שאספתם.
    אפשר לבוא אם או בלי ילדים.
    כדאי שנוכל לווסת את כמות המלקטים, הכניסה מותנית בתיאום מראש בהודעת וואטספ למס: 054-7776770

    ההודעה תכלול:
    שעת הגעה צפויה
    מס' משתתפים (מקסימום 5)
    טווח גילאים (מומלץ גיל 4 ומעלה)

    למי שרוצה באמת למצוא הפתעות ואוצרות, מוזמנים להצטייד בספר ״הטעם שבטבע״ של אביבית ברקוביץ האלופה (יש אצלנו בדוכן למי שרוצה).

    תודה גדולה ל Avivit Joti Bercovici על הדרכה נפלאה ועל לב רחב.

    ותודה לכל המשתתפים האלופים שהגיעו ותרמו תרומה מכובדת למטרה מקודשת
    -כל ההכנסות מסדנת הליקוט נתרמו לשומרי הבית כדאי שנוכל להמשיך לנשום כאן…. 

    #מהגינה לגנן:

    כאן הפינה לכל הגננים והגננות שביניינו – אם זה משק עזר או עציץ במרפסת, זו המקום בשבילכם – אז אם תרצו מוזמנים גם לשלוח לשאול או לבקש נושא מסויים.

    ונחזור לעשבים ה"שוטים", המעצבנים האלה..

    אז עכשיו הם רגע ״עשבים מעצבנים״  ולא ״סופר פוד מהטבע״.
    אם הזמן שלנו בגינה מוגבל, והעשבים בחורף ממשיכים להגיע כאילו משום מקום אפילו לאותה ערוגה שרק לפני שבועיים ישבנו עליה בשיא הסבלנות אנחנו צריכים להיות קצת יותר חכמים כדאי להצליח לאכול בסוף מפרי עמלנו. 

    בגינה אורגנית ואקולוגית אנחנו ״מנהלים״ מערכת, אנחנו לא באמת רוצים (או יכולים) לשלוט. אנחנו ״מנהלים עשבייה״, באנגלית זה יותר ברור – "We do weed management instead of weed control".

    מה זה אומר?

    קודם כל זה אומר צניעות ולהבין שכשאני רואה שדה ענק של חיטה בלי אף עשב שנובט יש כאן ״קסם״ כימי לא כל כך נחמד שדואג שזה יהיה המצב וש״איך שהוא״ רק הגידול ישרוד את הריסוס.
    זה אומר שתמיד היו ותמיד יהיו עשבים, והחוכמה היא איך במינימום עבודה נשיג את התוצאה הרצויה או המספקת עבורנו.

    איך עושים את זה בתכלס?

    הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא להשתדל למנוע מהעשבים (בעיקר הסוגים המציקים לנו במיוחד) להגיע לשלב של הפצת זרעים. כל פעם שכזו שפספסנו זה אלפי מציקנים קטנים בעונה הבא. אז בין אם אתם מעדיפים לעשב כשכל הנבטים עוד קטנים, או רק את מי שגדל ומפריע לירקות שלכם – שימו לב לא לפספס.

    כלל שני – תזמון והתמדה מותאמים אישית. מתי לעשב זו שאלה שחקלאים וגננים מסוגלים לדבר עליה ימים שלמים, יש שמעדיפים ״לתפוס אותם קטנים״ מה שמאפשר לעבוד מהר והרבה פעמים גם להשתמש בכלי עבודה ידניים קטנים שמזרזים את העבודה, ולקבל ערוגות ״מתוקתקות״ וניצול מקסימאלי.  הבעיה – זה מצריך הרבה התמדה, גם אם ניקיתי ממש יפה, תמיד יבואו ״חברים״ חדשים.
    האסקולה השנייה תטען שזה המון עבודה מיותרת, ותכלס, נבטי עשבים לא מפריעים לגידול כל עוד הם קטנים ממנו באופן מובהק כך שהגידול חזק מהם – ואז נעשב לרוב פעם אחת כשבועיים אחרי השתילה ולאחר מכאן רק כאשר יופיעו בין החסות ״מפלצות״ שעולות מעל ומפריעות לגידול.

    כלל שלישי (ואחרון להיום) – know your enemy – בחרו את האויבים לכם כי יש המון, אבל לרוב ישנם כמה בודדים ש״מציקים״ לנו במיוחד. אם זה בגלל הצימוח המהיר, הפצת הזרעים, הקוצים או סתם מין מסויים שהשתלט לנו על הערוגה. כשמכירים את המציקן הספציפי, לומדים מהר מאוד גם היכן מתי ואיך לתקוף. חוץ מזה, אם אנחנו מתמקדים או נותנים יתר תשומת לב למציקן מסויים, ניתן גם את הקשוחים שבהם לרסן יפה מאוד תוך עונה או שתיים. אם אנחנו ״יורים לכל הכיוונים״ זה פחות אפקטיבי. יותר מזה, אם הזמן תגלו גם שיש כאלו שהם לא בעצם די נחמדים (כל עוד הם לא מגזימים…..:) 

    #מה שותלים עכשיו?

    בינואר פחות כבר שותלים, רוב שתילות החורף כבר מאחורינו, בהחלט אפשר להמשיך ולשתול ירקות חורף קטנים ובינוניים (קולרבי, שומר, סלק, תרד, מנגולד, סלרי)
    החורף אצלנו קצר ושווה לנצל אותו לנסות לגדל ולטעום מגוון זנים של חסה (אצלנו בחווה גדלים כרגע 8 זנים שונים…)
    כשהכול רטוב, זה הזמן לזרוע ישירות באדמה גזר, שורש פטרוזיליה, סלק ומגוון עלים.
    למי שיזדרז ניתן עוד להספיק לזרוע מחזור אחרון של אפונה.
    בחודש פברואר כבר ניכנס להכנות לקראת הקייץ. יהיה שמח.

    שיהיה חודש מלא שפע ומים והרבה חום בבית.

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • בעשור הקרוב…

     

    בערך בשנת 2010, עלה לי רעיון לסדרה בשם "ישראל 2020".
    הרעיון היה איך ישראל תיראה בכל מיני סיטואציות – חתמנו על הסכם שלום, ראש ממשלה ומפלגת שלטון חרדית, התקדמות טכנולוגית אדירה (מכוניות מעופפות וטלפורטר), ישראל שאחרי אסון טבע (רעידת אדמה וכו').
    כמו הרבה רעיונות אחרים ("Ideas are like assholes, everybody has one") לא יצא מזה כלום, נשאר רק הזכרון.
    אני זוכר בברינסטורמינג שעשיתי עם עצמי (שגם ככה יש שם סערות תדיר למעלה בראש) שממש דמיינתי תרחישי קיצון. ושוב מגלה כמה שהמציאות מורכבת יותר ותהליכים קורים לאט.

    מה שכן התחדד לי בעשור האחרון הוא הפער בין מילים למעשים. אצל פוליטיקאים במיוחד, אבל גם אצל "סתם" אנשים וכמובן גם אצלי. לכן תמיד אהבתי את המשפט "נעשה ונשמע" שהפירוש שלו עבורי הוא שהסיפור שלך יסופר בעקבות ואחרי המעשים שלך (ולא לפני).

    אז הנה אני משתטה ומעיז לנבא 10 דברים על העשור הקרוב, 7 + 3 דברים שהם בעיקר ווישפול סינקינג:

    1. מכוניות יסעו לבד ומי שירצה לנהוג יעשה זאת במקומות מותאמים. הילדים שלנו לא יצטרכו להוציא רשיון.
    2. התלות בנפט תרד משמעותית. חשבתי שזה יקרה קודם, אבל כוחות השוק עצומים. אנרגיות מתחדשות יהיו צורת האנרגיה הנפוצה בכל העולם, וגם בישראל.
    3. ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות והטכנולוגיה תגבר (אם בכלל יש לאן) ותגרום לאנשים לאבד את הזהות האמיתית שלהם. רבים ישתגעו מאי יכולת להבדיל בין מציאות למציאות מדומה.
      אל מול התהליך הזה תחל תנועת נגד של חזרה לפעם, ומעבר של הרבה אנשים מהערים החוצה.
    4. בהמשך ל-3 – תהליך שיבוט בני אדם יתחיל, ה-ד.נ.א. של תינוקות יתוקן כך שימנעו ממנו מחלות סופניות מצד אחד וניתן יהיה לקבוע את מראהו מצד שני. איברים ישוכפלו במדפסות תלת מימד ויחל השלב הראשון של יצירת אדם-מכונה.
    5. הפער בין עניים לעשירים יגדל. אלפי מיני חיות נוספים ייכחדו )-: אבל הסיבוב יתחיל, השינוי התודעתי והטלת הספק של יותר ויותר אנשים, יובילו בסוף לשינוי מנגנוני השלטון והחזרת השליטה לעם (אוי כמה שאני אופטימי… אין ברירה).
    6. יותר אסונות טבע והם עצמם יותר כבירים – ואז אולי נבין סופסוף שחדל להתעסק עם הטבע.
    7. תימצא תרופה לסרטן (ראו סעיף 2 בחלק הבא).

    ועוד שלושה דברים באמת טובים:

    1. העולם ייהפך ליותר ויותר טבעוני. תחליפי הבשר ומשבר האקלים יובילו לזה גם את האחרונים. הבשר ושאר המוצרים מן החי שאנשים צורכים ייוצר במעבדה – ומיליוני דונמים של שטחי גידול לתעשיית הבשר ישנו ייעוד.
    2. לגליזציה בכל העולם. על אותם שטחים שהתפנו יגודל קנאביס לאינסוף שימושים. בראשם תרופה לסרטן.
    3. יהיה לי בית ללא משכנתא…

    יאללה 2020 תפדלי…

    (בתמונת הנושא: הנוף מאחת המרפסות של ביתי)


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 11 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור העשירי – מתחת למכסה המנוע – על שוחד, תודעה והדרך לשחרור]

     

    האם "האני" שאנו חושבים שהוא אנחנו באמת אנחנו?
    או שאולי קיים "אני" עמוק יותר, חכם יותר, מסופק יותר?

    לכאורה נדמה שהתשובה לשאלה "מי אני?" היא פשוטה.
    חלק מהאנשים ישיבו: "האני זה הגוף והמוח שלי. זו הזהות והאופי שלי. האני זה השם שלי."
    במישור מסוים תשובה כזו היא נכונה.
    במוח (ואולי בחלקים נוספים בגוף) שוכנת התודעה הפיזית שלנו. הפסיכה (psyque) שהיא אוסף הפעילויות המנטליות והרגשיות, והחיבור בינה לבין מה שקרוי "הנשמה" (או האני הנצחי, החלקיק האלוהי וכ"ו) השתרש מאד בהבנה המקובלת של מושג "האני".

    ניתן לראות את ההקבלה התרבותית הזו בהגדרה שנתן המילון המקוון "Urban dictionary" למילה Psyque:

    Psyque
    The psyique is used to refer as "the soul" or spirit of a person, in other words the mind.

    הפסיכה
    המילה "פסיכה" משמשת לתיאור הדבר הקרוי "נשמה" או רוחו של אדם, או במילים אחרות "התודעה".

    וגם ההגדרה הזו של המילון נכונה במישור מסוים.
    אבל, וזה אבל משמעותי, ההתייחסות המערבית המודרנית לנושא התודעה או הנשמה שונה בתכלית השינוי להתייחסות בתורות המזרח.

    ההתייחסות המזרחית למונח תודעה, או התשובה לשאלה "מי אני", כפי שהיא מוצגת במדע המזרחי, מניחה את קיומם של "שני" אניים "שונים".

    "האני" הראשון הוא הפסיכה. כל אותם תהליכי מחשבה, רצייה, תשוקה, היפגעות, שכלתנות והישרדות הפועלים בתוכנו כל העת, אפילו בזמן שבו אנו ישנים.
    זהו "האני" שהמדע והפסיכולוגיה מכירים בו.
    "האני" שמרבית האנשים מזהים בו את עצמם.

    המונח המשמש לתיאור "האני" הראשון הזה הוא: "Antahkarana".
    'הסיבה הפנימית' בסנסקריט או בלעז "המיינד".

    מיינד זה, לפי המדע המזרחי, מחולק לארבעה אספקטים (חלוקה שנוצרה לנוחות, רק לשם החקירה, הוא לא באמת מחולק פיזית לארבעה חלקים):

    1. מאנאס
    2. צ'יט
    3. אהנקרה
    4. בודהי

    Manas
    החלק הזה בתודעה שלנו הוא כלי איסוף האינפורמציה וקבלת הרשמים מהחושים. זה "השער" אם תרצו. התחנה הראשונה בדרך פנימה ל"מלך בארמון".

    Chitta
    הצ'יטה מאחסנת את הרשמים שהתקבלו ורושמת אותם. היא מקטלגת אותם לשלוש קטגוריות:

    1. רשמים "נעימים, רצויים, מגינים, מזינים וכ"ו
    2. רשמים "מסוכנים, אסורים, לא נעימים, דוחים וכ"ו
    3. רשמים נייטרלים, שלא ניתן לשייך אותם לאחת משתי הקטגוריות האחרות.

    הצ'יטה היא השומר בשער המוביל לחצר הפנימית של ארמון התודעה. היא האספקט ההישרדותי בתוכנו.

    Ahankara
    האגו. המקום שבו החוויות והרשמים "נצבעים" בצבעי השייכות. האזור שבו מה שמתקבל דרך החושים משוייך לעצמי. כאן המילה "לי" מתווספת לקופסאות הרשמים המאוחסנות במחסן: "נעים לי" או "לא נעים לי".
    זה המקום הכי מזוהה עם "העצמי", עם הפסיכה.
    זו החצר הפנימית של הארמון, ממש קרוב למגדל המלך עצמו.

    Buddhi
    זהו "המלך". זה האזור שבו מתבצע תהליך הבחירה, ההחלטה, השפיטה, הבחינה. זה המקום שבו מתבצעות החלטות טקטיות בהתאם למידע שהתקבל ממחלקות "המודיעין".
    כאן מוחלט האם "לברוח מהסכנה" או "להצטרף לחגיגה".

    אם כך, זהו התיאור הכולל של הפסיכולוגיה של האדם. כל אותן פונקציות ואספקטים המובילים לבניית האישיות.
    לאישיות זו יש שם, והוא ניתן לנו בלידתנו יחד עם אוסף שלם של הגדרות עצמיות: יהודי, מוסלמי, נוצרי, חכם, טיפש, עשיר, עני, מצליח, מצחיק, דכאוני וכ"ו.
    ההגדרות הללו התווספו אלינו בעזרתם של הורינו, החברה וחיזוק עצמי של ההגדרות על-ידינו, בהתאם לפעולת האנטאקראנה, או המיינד.

    אז האם זהו "האני"?

    "כן!" אומרת הפסיכולוגיה המערבית.

    "לא ולא!" אומר המדע המזרחי.
    מעבר לכל הטררם הזה, על צבעוניותו הרבה, קיים "אני" "אחר".
    והוא הנשמה האמיתית שאנחנו, הוא "העצמי".

    אטמה – הנשמה
    המונח ATMA במזרח מתאר את מושג הנשמה.
    בצורה מאד כללית, ישנן שתי נקודות מבט פילוסופיות-רוחניות במזרח:
    Advaita vedanta ו-Dvaita.

    האדואיטה וודאנטים אומרים שהנשמה היא אוניברסלית, כללית. כל מה שקיים – מגרגר החול הקטן ביותר ועד לכוכבים הרחוקים ביותר, כולל כל מיני בעלי החיים והצמחים כמובן, הוא אחד.
    לפי הסתכלות זו, אין הפרדה בין חומר לאנרגיה, נשמה פרטית או כללית, אדם ואלוהים.

    בין המורים הגדולים לאדוואיטה וודאנטה נמצאים ענקי רוח כמו:
    שרי רמאקרישנה פראמהמסה, רמאנה מהארישי, סוואמי ויווקננדה, ניסארגאדאטה מהאראג'.

    הדרך להגיע לחווית האחדות לפי הוודאנטים היא על דרך ההחסרה, בעזרת חשיפה, או ניקוי של ה"לכלוך" שמסתיר את בוהק הנשמה השלמה תמיד, מוארת תמיד ושמעולם לא "עזבה את הבית".

    הוואדאנטים אומרים שלא ניתן להתפתח למהות שלמה, כי מהותנו כבר עכשיו שלמה. מה שצריך זה להבחין במה שלא אמיתי בתוכנו, כל מה שיש לו קיום זמני כמו המחשבות, הרגשות וכ"ו ומה שישאר לבסוף תהיה חוויית השלמות והאחדות. מצב מיסטי שנקרא Yoga – אחדות.

    הדוואיטים מחלקים את הנשמה לשני חלקים: החלק הפרטי, האינדוודואלי שנקרא מJivatma והחלק האוניברסלי שנקרא Paramatman – אלוהים.
    הם אומרים שמטרתה האולטימטיבית של הנשמה, הסיבה שבגללה היא הגיעה לעולם, היא להתפתח לעבר שלמות וכך לבסוף להיטמע באחד.
    לפי הדוואיטים הנשמה הפרטית זקוקה ל"תיקון" ודרך גלגולים רבים מספור היא לבסוף, ולאחר עבודה קשה במיוחד, מתעלה ומגיעה לשלמות.

    למעשה ההבדל העיקרי בין השיטות מסתכם בזה: הפילוסופיה הוודאנטית אומרת שהנשמה כבר עכשיו שלמה ומוארת, במצב אחדותי עם האחד ולמעשה לא ניתן להפריד בין השניים, כי הכל היא מציאות אחת. אי-דואליות.
    הפילוסופיה הדוואיטית אומרת שישנה חלוקה בין הנשמה הפרטית לנשמה האוניברסלית, כלומר דואליות, ושמטרת הקיום עלי אדמות הוא להתפתח כלפי שלמות.

    אז מי אתה?
    ומי זו את?

    האם אנחנו זה הגוף, על שלל מערכותיו המורכבות?
    או אולי האספקט החושב שבנו הוא הוא "האני"?
    אולי הרגש הוא בכלל מושב "האני"?

    היוגה ככלי להכרת העצמי

    היוגה היא תהליך שבו חוויית "האני" הולכת ונהיית ברורה יותר ויותר. הטכניקות והתרגילים היוגים כולם מכוונים להשגת המטרה הזו: הכרת וחוויית "האני".

    בגישת התרגול האטה-יוגה, המתרגלת מתחילה מהגוף הפיזי: היא מותחת ודוחסת את הגוף, מחזקת ומאמנת אותו. אברי הגוף מתחילים לציית לתודעתו של האדם – ולהשתנות, להתרכך ולהתמסר.

    תנוחות היוגה

    לתנוחות היוגה, האסאנות, יש שני תפקידים עיקריים.
    האחד, לייעל את תפקודו של הגוף ולהביא אותו למצב של בריאות אופטימלית.
    התפקיד השני הוא לשמש כשער שדרכו המתרגל עובר בדרך להכרת מי שהוא באמת.

    הרפיה נכונה של הגוף בזמן עשיית האסאנות, מחדדת את התחושות הגופניות, כוח הריכוז, האיצ'ה-שאקטי, מתחיל להיות מופנה פנימה יותר ויותר. ההפרעות המנטליות מתחילות להתרחק זו מזו, קצב ההופעה שלהן מואט, והפער שביניהן מתחיל להיות ברור יותר ויותר.

    מרבית האנשים חושבים שהם זה הגוף. כלומר, שהיישות הזו שנקראת אדם היא למעשה אוסף של תפקודים מכאניים, שעליהם מפקד המוח.

    לתפיסתם, אם נכרות יד או רגל, נהיה פחות "אני". ואם יקצצו את שתי רגליה ושתי ידיה של חווה, תחושת האני שלה תהיה פחותה במחצית.

    זה כמובן לא המקרה.

    אנשים שאיבדו את שתי ידיהם ורגליהם אינם מרגישים נחותים או חסרים מאנשים "שלמים".
    תחושת האני שלהם לא הצטמצמה או פחתה בגלל אובדן איבריהם.

    ההבנה הזו היא תחילתו של השחרור מההזדהות עם הגוף כמי שנותן חיים וקיום לתחושת "האני". האדם מתחיל להבין ש"האני" שלו, מה שזה לא יהיה, הוא לא הגוף.

    פראניאמה – טכניקות הנשימה של היוגה

    אם האני זה לא הגוף, האם האני אלו הן המחשבות והרגשות?
    העולם הפסיכו-מנטלי-רגשי שסוער בתוכנו כל הזמן?

    כשהשאלה הזו עולה, והאדם מתחיל להפנות את תשומת הלב לתנועות המנטליות שבתודעתו, הוא עובר לשלב הבא באימון: האימון בריכוז בתנודות הפנימיות של ההכרה.

    כאן נכנסת לפעולה הפראניאמה, טכניקות הנשימה של היוגה, ככלי לעידון הריכוז והשקטה של תנודות ההכרה והדחפים העצביים.

    הריכוז בנשימה מלמד אותנו להתבונן בשינוי מבלי להיות מעורב בו. תנועת הנשימה, ההתמלאות וההתרוקנות, תחושת האוויר שנכנס ויוצא הם נקודות עוגן להעמקת הריכוז.

    התוצאה של תרגול טכניקות הנשימה, העמקת ההרפיה ועידון הריכוז יביאו את המתרגל אל המדיטציה.

    מדיטציה

    המדיטציה מתחילה במקום שבו המחשבות מסתיימות. והיא ממשיכה את דרכה של המחפשת הרוחנית לעבר הכרת העצמי.

    המתרגלת יושבת ללא ניע במשך זמן הולך ומתארך ופשוט מנסה להיות נוכחת להכל. לכל מחשבה שעולה, לכל תנועה של ההכרה.

    הפלא שמתרחש, הוא שההתבוננות במערך הפיזי והמנטלי שבתוכנו, יוצרת בעצמה השקטה של אותו מערך. הרעש הפנימי: המחשבות, הרגשות, הפחדים והתשוקות מתחילים קצת להאט ותחושת רווחה וצלילות מתחילה להיווצר.

    ברגע שנוצרת צלילות, ולו חלקית וזמנית, נוצרת האפשרות להפסקת ההזדהות עם המערך המנטאלי-פסיכו-רגשי.

    ההסבר וההגיון פשוטים וברורים: אם קיים רגע, ולו הקטן ביותר, שבו קיימת תחושת ה"אני" בלי שום מחשבה או רגש, אזי האני אינו יכול להיות המחשבות או הרגש. אם ישנה התבוננות על משהו, הוא בהכרח נפרד ממי שמתבונן עליו.

    כאשר חווית השקט מתבהרת, מתחילה להיווצר הפרדה בין האובייקט לסובייקט. האובייקט הוא כל דבר שנתפס בעזרת ההכרה, והסובייקט הוא ההכרה עצמה.

    להיפרד כדי להתחבר

    תהליך ההיפרדות מהמציאות הנתפסת הוא תהליך ההתחברות למציאות "פנימית", שהיא למעשה התשתית שבזכותה המציאות "החיצונית", הנתפסת, יכולה להתקיים.

    חווית המתרגל את עצמו כנפרד מהמחשבות, מהרגשות, או למעשה מכל דבר שעליו הוא מסתכל היא חווית השחרור וההארה שעליה התורות המזרחיות כולן מדברות.

    ההכרה שה"אני" הוא לא דבר שניתן לתפוס אותו או לראות אותו ושהדרך היחידה להבין מהו היא דרך הבנת מהו לא, היא שלב חשוב מאוד בדרך להכרת העצמי ולתשובה לשאלה "מי אני"?…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 11 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור התשיעי: השקעות בבורסת הזמן]

     

    הכי שונאת בעולם
    ללכת לישון כועסים.

    זה שורף אותי מבפנים,
    מרגישה חנוקה,
    לא נוח לי בשום חלק בגוף.

    עצם הרעיון פוגע בי
    יותר מכפי שהייתי פגועה קודם לכן.

    זה גורם לי להרגיש עצב, בדידות, תסכול מאוד גדול.
    אני מרגישה חסרת אונים.

    אני רואה את החומה בינינו נבנית
    אבן על אבן,
    מכל נשימה שלך אחרי שהצלחת להירדם
    כשאני בצד שלי עדיין מתהפכת בחוסר שקט.

    חוסר שקט… כן.

    הצורך הכי חזק שלי לשקט, הרמוניה, שלווה
    נפגע בבטן הרכה.

    חסרה לי תחושת הביטחון הזו,
    לדעת שגם אם רבים אנחנו יחד.

    אבל עם הזמן אני מצליחה להבין,
    צעד צעד,
    לאט לאט…
    שהרעיון הבלתי מתקבל על הדעת הזה:
    *ללכת לישון כועסים*
    פשוט מאוד
    מבוסס צרכים אחרים,
    שאינם שלי כרגע.

    צרכים כמו:
    אמת, ביטוי עצמי, נפרדות, מרחב, שקט.

    לפעמים מדהים להבין את ההתנגשות הפשוטה ביותר-
    מה שגורם לך לשקט, הוא בדיוק מה שמפר אצלי את השקט.

    כדי לחזור לעצמי אני זקוקה לחיבור
    ויש אנשים
    שכדי לחזור לעצמם הם זקוקים אך ורק
    לעצמם.
    בשקט.

    ובמקום לראות את החומה נבנית בינינו,
    הוא רואה אותה מתפרקת באותם רגעים בדיוק.

    ולכן הוא מצליח להירדם.
    כשאני לא.

    זו אמנם שפת התמודדות אחרת לגמרי משלי
    אבל אין לי ברירה אחרת
    מאשר לנסות להבין, לתרגם לשפתי,
    ולחכות בסבלנות שיבנה כאן עולם
    אחרי סוף העולם שלי.

    אף פעם אין דרך אחת.
    ותמיד
    האמת נמצאת במפגש הדרכים.

    שם אני רוצה לחיות את חיי,
    במקום בו הדרכים נפגשות.
    במקום בו אין מנצחים וצודקים,
    במקום בו יש רק
    אנשים.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • עבדאללה VS. החתול של שרדינגר / יובל כספי

    [יובל כספי]

     

    לאחרונה אני מרגישה קצת כמו החתול של שרדינגר – גם פה וגם לא פה. או לא ממש פה ולא ממש בשום מקום אחר. או לא לגמרי בטוחה אם אני חיה, מתה, או בכלל באיזשהו לימבו בין לבין.

    וכמו שלא ברור אם החתול המפורסם חי, מת, או נמצא באיזשהו מצב ביניים; כך גם אני מתקשה – שלא לומר כלל לא מצליחה – לקבוע בצורה חד משמעית מה הן התחושות האלה, והאם הן "טובות" או "רעות". ובכלל, אני לא חושבת שאפשר (ואם אפשר, אני די בטוחה שאני לא מעוניינת) לקבוע באופן אבסולוטי מה היא תחושה "טובה" ומה "רעה" – וזה כמובן תקף גם לגבי כל תחושה או רגש אחרים שנעים על הרצף שבין שני הקצוות האלו.

    ואני אסביר:
    למשל, במצב היפותטי לחלוטין, חלמתי בלילה האחרון שאני חוזרת לצבא (הסירי דאגה אמא, זה מצב היפותטי לחלוטין. לא חלמתי על הצבא כבר שישה לילות שלמים; ספרתי בעצמי). מי שלא מכיר אותי, ולא יודע מה המשמעות של חזרה לשירות צבאי עבורי, יכול להתייחס לזה כניטרלי. אבל, באותה נשימה אני יכולה לשתף שחלמתי שאני נאלצת לחזור לצבא, וקמתי עם תחושת חנק. במצב כזה, גם מי שלא מכיר אותי יכול להבין שכנראה המשמעות עבורי היא "רעה". אבל(!) אני גם יכולה להגיד שחלמתי שאני נאלצת לחזור לצבא, ואכן קמתי עם תחושת חנק. ועם זאת, במהלך החלום הרגשתי שאני מצליחה לעמוד על שלי, להסביר את עצמי מול הגורמים הסמכותיים, וזה נתן לי תחושה של סיפוק. ובמאמר מוסגר ארחיב שתחושת הפתיחות הזו – שאני יכולה לדבר ושיש לי מקום להביע את עמדתי – הייתה לי זרה לחלוטין במהלך השירות הצבאי. כלומר, בתוך החלום הדי-לא-נעים הזה (אולי באמצעותו?), התרחש גם ריפוי קטן.
    ועם כל הנתונים האלו, אני מתקשה להגדיר האם זה "טוב" או "רע". כלומר, ברור לי שהרבה מהחוויות שלי בתקופה "ההיא" מסווגות אצלי כ"רעות" (ברמה כזו או אחרת). ולרוב אני גם לא ממש נהנית לחלום על הצבא (בין אם זה חלום היפותטי או אמיתי), אבל מדי פעם כן יש הבזקים של אור; דברים, אירועים, שיחות או מפגשים נעימים וטובים שאני יודעת שאלמלא השירות וכל מה שחוויתי במהלכו – לא היו קורים בכלל. אז מה זה אומר עלי? על החוויות מהשירות? על המצב שלי עכשיו? על החוויות הנעימות בחיים? על הזכרונות הכואבים? על הכאבים שאני עדיין חווה (תודה לך פיברו, אני אוהבת אותך!)? אולי טוב שהיה לי רע? אולי זה רע שטוב לי?

    ואולי – רק אולי – כל מה שאני צריכה זה שיופיע איזה סיריוס בלק אחד ויגיד לי ש"בתוך כולנו יש גם אור וגם חושך. מה שמשנה זה הנתיב בו אנחנו בוחרים לפעול. זה מי שאנחנו באמת."

    ומה הקשר לעבדאללה שנמצא בכותרת? אין קשר, לפחות לא קשר ישיר. זה פשוט החתול המתוק בתמונה, שבמציאות אחרת גם יכול להיקרא "החתול של יובל".
    (והוא, אני מקווה, לא פרדוקסלי).

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • אסדות הגז – כרוניקה של זיהום ידוע מראש

     

    לפני כמעט חמש שנים קראתי כאן לכולם לבוא להפגנות נגד שוד הגז. לפני שהנושא הוכרע והאסדות מוקמו.

    ועכשיו שהן שם, האם יש כוח שיכול למנוע מהן לפעול?

    עד כמה הן הולכות לזהם, מישהו באמת יודע? על מי אפשר לסמוך? על המשרד להגנת הסביבה, על שומרי הבית? איפה האמת?

    האם באמת נזילה בתוך הים הולכת להפוך את הים התיכון ללא נגיש במשך כמה שנים? (ומהי ישראל בלי ים?!?)

    ומה יקרה כשכל שאר האסדות המתוכננות תיבננה וכשהן תפעלנה יחד עם רוח מערבית?

    זה מה ששומרי הבית אומרים:

    המון סבתות מתוסכלות הולכות להישאר מחר לבד, אחרי שעשרות משפחות תכננו לעזוב את האזור בגלל הנישוב (איזו מילה מכובסת) שבינתיים נדחה משלישי ה-17.12 למועד לא ידוע.

    כמובן שנובל אנרג'י אומרים אחרת – שאין שום בעייה ומניעה – שהרי מה יאמרו?

    ואף אחד כמעט לא מדבר לאן הולך הכסף שיופק מכל הזיהום הזה??? מילא היה חוזר לאזרחים, מושקע בארץ, מוריד את מחירי החשמל… אבל זה הולך לכיסים פרטיים (ע"ע תשובה ונובל אנרג'י).

    ואיך הפכה פרדס חנה, לאחד ממוקדי זיהום האויר הגבוהים בארץ?? עם ארובות חדרה ממערב, מפעל מזהם בקיבוץ ברקאי ממזרח, מפעל איטונג מצפון וכל הקמינים מבית… בלי אויר נקי גם כל הקהילה המדהימה שחיה כאן לא תוכל להתקיים )-:

    להצטרפות לשומרי הבית >

    לנתוני ניטור אויר באזור המתעדכנים בזמן אמת >


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 10 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור התשיעי: מאיר אריאל, טליה שפירא וסוכות]

    גם אני אוהבת את בוב דילן, לא באובססיה אבל אוהבת. כילדה שמענו בבית הרבה דילן לצד ביטלס, לאונרד כהן, קט סטיוונס וגם כוורת. כדי לגוון שמענו הגשש החיוור אבל זה תמיד התחיל והמשיך והתגלגל לבוב דילן.

    כולם יודעים שמאיר אריאל אהב את בוב דילן. הוא לא הסתיר זאת אבל אני לא יודעת אם אהב את הכינוי בוב דילן הישראלי ועדיין הוא תירגם את השיר

    Knocking on heaven's door קרא לו 'טוק טוק טוק על דלתי מרום' וביצע אותו בהופעותיו. זה היה השיר היחיד לדעתי שבו אבא שר קצת באנגלית. וגם, לא ממש שר, יותר מקריא משפטים באנגלית שלא היו בשיר שדילן כתב (hey nice Jewish boy, what are you doing here, go home) השיר גם נכנס לאלבום האחרון שאבא הוציא 'דלתות נפתחות מעצמן', הופעה חיה 1998).

    אבל חוץ מהשיר הזה, אבא אף פעם לא שר באנגלית, או כתב באנגלית. לפחות לא שידענו.

    בחודש הראשון למותו של אבא, התגלו לנו כל האוצרות שהתחבאו במשרדו בארגזים ומעטפות. לא שטרות כסף כמובן, אלא משהו גדול בהרבה. התגלו לנו הרבה מאוד ניירות מכל הגדלים והסוגים עם כל שיריו, רישומיו וחומרים רבים נוספים וגם הרבה הרבה הקלטות. אין לזה בכלל מחיר.

    באותה עת בה עברתי כאחוזת עמוק על החומרים הכתובים של אבא, שחר אחי (שגם הוא עבר כאחוז עמוק על ההקלטות) מגיח פתאום אומר לי: תקשיבי לזה רגע, לוחץ פליי ואז יש רגע שחרוט לי והוא בהיר לי כמו היה אתמול. זה הרגע שאני שומעת לראשונה, את ההקלטה המאוד ביתית שאבא הקליט עם שיר לא מוכר שהוא שר באנגלית. משהו בלחן המיס אותי ואני מקשיבה שוב. מבינה שזה שיר שאבא כנראה כתב והקליט באנגלית. זה משהו שלא ידענו עליו. תגלית. וזה לא סתם באנגלית, יש שם משחקי שפה מאיר אריאליים באנגלית…מתברר שהוא פלירטט גם איתה ושלף שיר שמוקדש כמחווה ליוצר האהוב על אבא – בוב דילן.

    טוב זאת היתה התאהבות של מכת ברק. הקשבתי שוב ושוב ושוב ואז ידיעה ברורה, זה פשוט שובה לב ואמרתי לשחר: השיר הזה חייב לצאת ודחוף.

    כי על אף איכות ההקלטה הנמוכה, רעשי הרקע ועל אף שאבא לא התאמץ לשיר טוב במיוחד וזו רק סקיצה אחת שבה הוא מלווה את עצמו עם גיטרה. זה היה מרעיש לגלות שהוא כתב, הלחין ושר שיר באנגלית. תוך זמן קצר אני מוצאת גם את כתב היד עם מילות השיר. מהרגע הזה נוצרת אצלי אובססיה ואני רוצה להוציא את השיר הזה ויהי מה, השיר הזה חייב לצאת, נקודה.

    כשנכנסים למילים, רק מי שמכיר היטב את שירי בוב דילן יכול לזהות איך הוא משחק ומתמסר עם שירים ושמות אלבומים של דילן.

    בשלב הזה כבר יש לי שתי אובססיות. האחת על ספר הכתבים הגדול והשניה על הוצאת השיר לדילן.

    שתי האובססיות האלו ליוו אותי בעשרים השנים האחרונות. אבל בגלל שאני לא בנאדם אובססיבי, האובססיות שלי נאלצו לקבל בהבנה שיש אובססיבית ראשית והיא אמא שלי. לה היה חשוב קודם להוציא את ספר השירים, שזה מובן בהחלט. ספר השירים עצמאי בשטח יצא לאחר עשר שנות עבודה מפרכות והוא באמת יצירת מופת. ספר חשוב עם מידע מרתק בעריכתו של יואב קוטנר החבר. אולי תופתעו אבל גם השיר Carry on Mr. Dylan  נמצא בו, אפילו שכל הספר בנוי רק מהשירים שראו אור. יש מצב שהאובססיה של מישהי כאן דאגה שגם השיר הזה יהיה שם…

    אבל מה עושים עם השיר לבוב

    בשנה הראשונה למותו העצוב והמעצבן של אבא שלי, לקחו על עצמם החברים יהודה עדר, שלום חנוך ומשה לוי, להוציא אלבום עם השירים האחרונים שאבא עבד עליהם. הם עיבדו את החומרים שמהם נולד האלבום הנפלא מודה אני (2000) עם השיר באותו שם שהפך לקלאסיקה.

    אבל ההקלטה עם השיר לדילן היתה כל כך ירודה באיכותה והחברים הבינו שיש פה מקרה קשה לפיצוח ולא רצו לעכב את יציאת האלבום. צריך לזכור שאז לא היה פיתוח טכנולוגי כמו של היום. האובססיה של האישה הלא אובססיבית שוב קיבלה בהבנה.

    השנים חולפות, מצבים משתנים. היו זמנים שחשבתי שאני כנראה לא אצליח להוציא את ספר הכתבים הגדול  והשיר לדילן לעולם לא יראה אור. צריך גם להתפרנס ממשהו, לגדל ילדים, לעזור לאמא עם האובססיות שלה…אני הרי לא אובססיבית…עד שהגיעה שנה 19 למותו של אבא. שם, כשעמדנו מסביב לקברו והשמענו את השיר האחרון ששחר הוציא 'יעלה אבי', (תמצאו ביוטיוב) התפרצו לי בבת אחת שתי האובססיות בסערה וידעתי שזהו, הספר חייב לצאת והשיר חייב לצאת לשנה 20.

    מאותו רגע לא עניין אותי כלום, הודעתי למשפחה שאני מעלה הדסטראט ושאף אחד לא ינסה לעצור אותי, לפני שמישהו אמר מה ומי הפרויקט הצליח ובינואר 2019 התחילה הפקת הספר ד"ר התחכמות. אחד הטקסטים שמצאנו הוא מין רשימת נקודות השפעה והשראה בחייו, זה הוזמן ע"י עיתון כלשהו ושם כמובן, יש גם פיסקה על בוב דילן. ברור שהכנסו את זה לספר.

    בחודש מאי 2019 הספר רואה אור. הישג לא מבוטל לאישה לא אובססיבית ונרשם וי אחד. אחרי שנרגעתי רגע מההפקה הזאת ועברנו בשלום את המופע והאזכרה של שנה 20, תפסתי את אחי אהוד ואמרתי לו 'אתה מצטרף לאבא שלך לשיר לדילן? לפני שהוא הספיק להגיד מה ומי, ההפקה הזאת דוהרת קדימה בשיתוף חברת 'עננה בעמ' שמימנה את העיבוד המורכב, הקלטת כלים עם אדם מדר והקלטת שירה של אהוד אריאל.

    ועכשיו, צריך הרבה סבלנות מרוגשת לקבלת התוצאה…

    כשקיבלתי את הסקיצה הראשונה לאחר העיבוד זה היה מצב מכונן. סוף סוף זה נשמע כמו משהו שממש יכול לצאת לאור. השילוב של אבא עם בן שרים יחד לבוב דילן מייצר "צמרמורת נועם" (ראו ברכה לנעמי שמר על הציטוט) . שמעתי את זה לפחות 500 פעמים וכל פעם זה ריגש אותי. זה פשוט חייב להצליח. מכאן התחיל רצף מהיר של פעולות של אנשי מקצוע מהתחום, המעבד איתי צוק מסיים את העבודה המורכבת, עטרה אופק גויסה לסידור המילים באנגלית תקינה, משם להכנת סינגל לרדיו והכנת קליפ למילים שיצר ברוב כישרון ברק דגני.

    דצמבר 2019 השיר יוצא לאור. אושר טהור.  אני באמת ובתמים מתרגשת ברמת האוסקר. למה דווקא אוסקר? כי אני בסרט מעולה שבו אני מגשימה חלום.

    להלן חלום

     

    מסוקרנת מאוד, לא באובססיה, על מה יקרה כשבוב דילן ישמע את זה. יאהב? לא יאהב? יקבל מזה חיזוק? יקבל בהבנה? מתפללת שכן.

    ובלי ששמתי לב, בשנת 2019 הצלחתי להגשים את שתי האובססיות האהובות שלי. אני די עומדת על פסגה עכשיו וצופה במחזה מרהיב.

    עוד מעט אשוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד – חקלאות אקולוגית מקומית בפרדס חנה

    אנחנו חולמים על עתיד בו יהיה מספיק לכולם תמיד.

    אנחנו מאמינים ש –
    קטן זה יפה
    לאט זה שפוי
    שאנשים וקהילה
    הם מה שחשוב באמת.
    ואנחנו פועלים כל יום מתוך כוונה להיות השינוי אותו אנחנו רוצים לראות בעולם!

    הי נימרוד ולד, 20 שנה מנהל בית תוכנה. במשך שנים רבות ניהלתי חיים בתל אביב עד שהרגשתי שהספיק לי מזה.
    המפנה בחיי התחיל ביחד עם מיכלי אשתי, אדריכלית אקולוגית ושלושת ילדנו, כשעברנו לפרדס חנה לפני כ-8 שנים.

    מיכל תכננה את בית החלומות שלנו – בית בוץ, עם מערכות מחזור מים, ארובת שמש (פטנט מעולה לאוורור הבית בקיץ, ללא צורך במזגן), בחוץ שירותי קומפוסט. אנחנו אוגרים מהגג מי גשמים להשקייה, צמחוניים מכל המניעים האפשריים, אבל לא מטיפים וכך התחלתי לגדל ירקות בגינה. בהתחלה עוד נסעתי למשרד בת-א, אבל מהר מאוד  זה סגר עליי והתחלתי בחיפוש עצמי. עבדתי קצת בגננות, ובהקמת מערכות מים אפורים, ואז עשיתי קורס בחקלאות אקולוגית והתאהבתי.

    הגינה התחילה באמת מהגינה הביתית. הפקתי 14 סלי ירקות בשבוע ומכרתי לחברים ולשכנים. החלטתי להתרחב ואימצתי 2.5 דונם של פרדס נטוש בסמוך לבית. התחלתי לעבד את השטח בשיטת "אדמה חיה"– שאני אוהב לקרוא לה  "הדור הבא של האורגני" –  לא משתמשים בחומרים כימיים, לא מכניסים טרקטור לשטח, אלא עובדים להעשיר את האדמה במיקרו אורגניזמים ובפטריות, כדי שהאדמה תהיה זו שתזין את הצמחים.

    היום אני מגדל בעיקר ירוקים, מגוון חסות, עליי בייבי, שומר, סלרי, כרוב, תרד, קייל ועוד מגוון של 15 גידולים מהירים שדורשים מעט מקום ובנוסף משלימים מחוות אחיות באיזור שמגדלות עבורנו עוד ירקות.

    ***

    האם חקלאות עבורך זה מקצוע או תחביב?

    היום זה מקצוע. זה התחיל ממש לידי. למדתי בבית ספר חקלאי בעין כרם. היה לי רישיון לטרקטור, ובשירות הצבאי בנח"ל, הקמנו גרעיני נח"ל, אז עבדתי כמה שנים בחקלאות התעשייתית. בהמשך (כשהמוח היה חייב חופש מהמחשב והצעות המחיר),  עשיתי תואר בגיאוגרפיה, מה שתרם להסתכלות הרחבה שלי על איך הדברים משתלבים בדברים אחרים, תפיסה רוחבית של מקום ומערכת – כמו הקשר קהילה-חקלאות-אקולוגיה, ועד שהיום זה מרכז חיי

    מה הכי קשה לך כחקלאי?

    הכי קשה זה להתמודד עם הגופים והמערכות שהיו אמורים לעזור ולתמוך בנו – הממסד- משרד החקלאות, רשתות ההפצה, מועצת הדבש והלול – זה מביא אותנו להוצאות מטורפות היכן שחקלאים במדינות מתוקנות מקבלים תמיכה ואפילו סבסוד. כשכבר יש משהו – כל התמיכה מוטעמת ומופנית למשקים גדולים ולתעשיית המזון ואנחנו, לחקלאים קטנים, נשארים לשרוד לבד. דבר שני היא עלות העבודה. המוצר שלנו עתיר עבודה. מתח הרווחים מאוד נמוך. התוצאה היא שלא תמיד אנשים מוכנים לשלם את פער המחיר בשביל האיכות הזו.

    מה עושה לך את זה?

    לזה בדיוק בא לי לקום בבוקר, ולבית תוכנה ממש לא. פה אני חלק מהפיתרון לבעיות האקולוגיות המורכבות של העולם הזה, ובמשרד בת-א אני חלק מהבעיה. עם הזמן, ככל שהמודעות תגדל יש לנו את המודלים שהביזנס הזה שלנו גם יעבוד ויפרנס אותנו.

    מהו החלק בעבודה שאתה הכי אוהב?

    את כל עבודת השדה- לעשב, לשתול, לזרוע, לחדש ערוגות, עבודה עם הצוות, את השקט של המוקדם בבוקר. זה שווה את הכול. את הסיור שאני עושה כל יום ראשון בבוקר כדי לראות מה יש לנו ומה מצריך טיפול. אני אוהב את הצמחים בערוגות הגינה כמעט כמו את הילדים שלי.

    מהו החלום שלך?

    למצוא את האיזון שיאפשר לגינה להיות כלכלית ומתפקדת כמקור פרנסה, ולאפשר לי אורח חיים שפוי.

    ***

    איפה ומתי?!

    רחוב מגד 5 ,פרדס חנה

    ימי שני 12:00-18:00
    ימי חמישי 10:00-18:00
    ימי שישי 8:00-13:00

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים ומוצרי קוסמטיקה רפואית טבעית.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    עמוד הפייסבוק שלנו: NimrodGarden

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 14

    [הטורשיר השלושה עשר: סליחות / יהודית רביץ]

     

    אסף נולד בישראל וגדל בירושלים, עבר לג'מייקה בגיל שבע לשליחות של 4 שנים של הוריו וכנראה ששם קיבל את ניצני הקצב… שרת בצבא ולמד בבצלאל. לאחר שהופיע עם להקתו "אסף אבידן והמוג'וס" פתח בקריירת סולו מצליחה מאוד.
    הוא כותב את המילים והמנגינות ושר באנגלית. מתגורר היום באיטליה.

    ***

    השיר הארבעה עשר של "קורא למוזיקה".

    Asaf Avidan / Different Pulses

    בחרתי דווקא בשיר הזה, גם עקב הקליפ הנפלא (שביים ונייה היימן) וגם עקב המילים המרגשות:

    I know that in your heart, there is an answer to a question
    Which I'm not as yet aware that I have asked…

    Different Pulses

    My life is like a wound
    I scratch so I can bleed
    Regurgitate my words
    I write so I can feed
    And death grows like a tree
    That's planted in my chest
    Its roots are at my feet
    I walk so it won't restOh, baby I am lost
    I said, "Oh, baby I am lost"I try to push the colors
    Through a prism back to white
    To sync our different pulses
    Into a blinding light
    And if love is not the key
    If love is not a key
    I hope that I can find
    A place where it could beI know that in your heart, there is an answer to a question
    Which I'm not as yet aware that I have asked
    If that tree had not drunk my tears
    I would have bled and cried for all the years
    That I alone have let them pass

    And, oh, baby I am lost
    I said, "Oh, baby I am lost"
    And, oh, baby I am lost
    I said, "Oh, baby I am lost"


    להגיב
  • קורס העמקה במיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית העתיקה עם סהר רוקח

    [סהר רוקח]

     

    עשור מחיי אני מתרגלת, שנים ארוכות חיפשתי בית בחוץ, בסוף הוא התגלה קרוב ממה שאפשר היה לדמיין…  אם אנסה לזקק המתנה הגדולה של תרגול מיינדפולנס ובודהיזם בשבילי בשנים האלו, היא התחושה העמוקה של 'לחזור הביתה'.
    הידיעה והתחושה שיש להכל מקום תחת השמש, תזכורת לכך שאפשר לפגוש את הרגעים של החיים עם בטחון, יציבות, נינוחות ו… חופש.

    בתקופות סוערות של אי וודאות ושינוי, בהם זה מרגיש שאבדה לגמרי האחיזה במוכר התרגול מראה את הדרך למצוא אי של שקט בלב הסערה.
    כשהראש עסוק, היזכרות שאפשר ללכת מעבר למחשבות הרגילות שבסך הכל מספרות סיפור,  אם נביט קצת מעבר להן נגלה שוב את החיים עצמם.
    תזכורת לכך שהם קורים כרגע, ממש עכשיו.

    זו מתנה יקרה מפז…  החיים והתרגול.
    מתנה פשוטה ממה שהיא נראית, נגישה ועוצמתית מכפי שנדמה

    אחרי עשור של תרגול, אני יודעת לומר שהוא מטפחת את הטוב שבנו, נותן מקום ודרך לשאיפות והכמיהות העמוקות של כולנו לחיות חיים של תבונה, הרמוניה, שמחה, סיפוק ושלווה ופותח את הדרך להגשים ולחיות את חיינו במלואם.

    אני שמחה להזמין אתכם לקורס העמקה במדיטציית מיינדפולנס והיכרות עם הדרך הבודהיסטית. אם למדתם קורס אחד של מיינדפולנס (למשל קורס MBSR או קורס מבוא) והגיע הזמן להעמיק את התרגול וליצור המשכיות ללמידה ומרחב תומך להתפתחות האישית שלכם זה הקורס בשבילכם

    8 מפגשים בימי שישי בפרדס חנה
    מפגש ראשון 10.1.20
    בין השעות 10:30 – 13:30
    ~ הנחה למקדימים להירשם ~

    ניתן לפנות בשאלות והתייעצויות – תמיד.
    מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו

    052-5398762   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק   |   דף נחיתה לקורס

     

    סהר רוקח

    מורה למיינדפולנס בגישת MBSR (הפחתת לחץ, מתח וחרדה) וגם MBCT (טיפול קוגניטיבי באמצעות מיינדפולנס למניעת דכאון) בהכשרת מכון מודע, הבינתחומי הרצליה ואוניברסיטת בנגור, אנגליה.
    הולכת בדרך הדהרמה והמיינדפולנס כעשור, מלמדת ומעבירה סדנאות וקורסים רבים במסגרות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ ומלווה יחידים בדרך.
    בשנים האחרונות מתמחה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס – גישת האקומי וסטודנטית לפסיכולוגיה באוני' הפתוחה. מלמדת בעמותת תובנה, הקריה האקדמית אונו, אקסטרא סטודנט – אוני' ת"א ועוד.


    להגיב
  • המדריך הקצר לחיים ללא קניות

    [עמית נויפלד]

    לרגל חגי הקניות הקרבים ובאים: שופינג IL, חג הרווקים הסיני, בלאק פריידי וסייבר מאנדי – להלן מגוון דרכים בהן ניתן לנצל בצורה הטובה ביותר את ההטבות המוצעות, וליהנות מחיסכון מקסימלי בהוצאות:

    לעשות אאוטינג לחפצים. עברו על ארונות הבגדים שלכם, על כלי המטבח, על מדפי הספרים. ככל הנראה תמצאו בגדים שלא לבשתם שנים (או מעולם) ועכשיו דווקא ייראו לכם נאים. בארונות המטבח אולי תמצאו מכשיר להכנת פסטה ביתית שהשתמשתם בו רק פעם אחת, וזאת הזדמנות טובה להזמין שוב את החברים לארוחה איטית. את כל הספרים בבית שעדיין לא קראתם שימו בערימה מסודרת, בחרו אחד וקראו לפחות עשרה עמודים. אל תתפתו לקנות עוד בגדים/כלי מטבח/ספרים וכו' עד שלא סיימתם לנצל את כל האחרים שמונחים אצלכם בבית ללא שימוש.

    להחליף עם חברים. גם אחרי שהשתמשתם בכול עדיין אין צורך לרוץ לחנות הקרובה, עדיף להתחיל להחליף ולשתף חפצים עם חברים. אם מכונת הפסטה עומדת רוב הזמן ללא שימוש אפשר להחליף אותה מידי פעם עם מכונה ביתית לייצור גלידה שמעלה אבק בארון של חבר אחר, או מסחטת מיצים מהשבוע שבו הוא החליט לחיות חיים בריאים. מסיבות להחלפת בגדים כבר הפכו לקלאסיקה מודרנית, וכן, גם ביבליופילים עם תעודות יכולים להשאיל מידי פעם ספרים, ולרשום למי נתנו באלף מקומות שונים.

    להקים בנק חפצים. האנשים שהכי נוח לשתף איתם חפצים הם השכנים שלנו. אם יש לכם מקלט בבניין, או מחסן משותף, הציעו לשכנים האחרים להניח בו בצורה מסודרת את החפצים בהם אתם כמעט ולא עושים שימוש ביום יום: מקדחה, סולם, אקדח דבק, שואב אבק, תיבת כלי עבודה וכו'. רשימה שתיתלה על הדלת עם פירוט המוצרים תוכל לסייע למעקב כאשר כל שכן שלקח מוצר יחתום את שמו על גבה. אין לכם מקלט או מחסן פנוי – אל ייאוש, "אפליקציית הבניין" דורשת רק עט ודף נייר.

    לתקן דברים. לפני כמה ימים התקלקל מנגנון הכיסא המשרדי שלי, הוא לא עלה וירד כמו שצריך. מאחר ומדובר בכיסא בן כעשר שנים, הסקנו שהוא מיצה את גלגולו הנוכחי והתקשרנו לחנות ממנה רכשנו אותו במטרה להזמין חדש. במקום לנצל את המצב, בעל העסק נזף בנו והגיע יום למחרת על מנת להחליף את הבוכנה הפנימית. זה עלה רבע ממה שהיה עולה כיסא חדש. העולם מלא באנשים שמתפרנסים מלתקן דברים: נעלים, בגדים, רהיטים, מכשירי חשמל כאלה ואחרים. בדקו אם יש לכם בבית משהו קרוע, שבור או מקולקל וקחו אותו ביום שישי הבא לתיקון. התחושה של להשיב משהו מת לחיים שקולה להנאה שבלגדל משהו שאפשר לאכול באדנית.

    לגדל משהו שאפשר לאכול. האדניות הריקות שעדיין תלויות לכם על המעקה, מונחות בכניסה לבית או זרוקות על הגג. הכשירו אותן מחדש ושתלו בהן משהו שבעוד כמה שבועות יוכל להשתכשך לכם בכוס התה, או לבלות עם חברים אחרים בקערת הסלט.The Chair 

    לבקר בשוקי פשפשים. יום שישי הוא יום נהדר לשוקי פשפשים, ולפחות לטעמי, רכישה של משהו יד שניה, לפחות מבחינה סביבתית, שקולה לרכישת שום דבר (בהנחה שלא מנצלים את ה"לופ הול" הזה על מנת לרהט מחדש את כל הבית ולזרוק חפצים ישנים לרחוב). מעבר לעובדה שחפצים ישנים נבנו טרם עידן "מנגנוני היישון" המובנים, מה שמבטיח להם בסבירות גבוהה חיים ארוכים יותר משל מוצרים חדשים (על רוב הרהיטים בבית שלי אפשר למצוא מדבקות של "מס מותרות"), הרי שהמחשבה העמוקה שהושקעה בכל אחד ואחד מהם הופכת אותם למתנות מוצלחות לכמעט כל אירוע שתוכלו לדמיין. הציצו בפוסט הזה ותוכלו לעצור תעשייה שמגלגלת 10 מיליארד שקלים בשנה.

    לנסוע לחירייה. באמת, סעו לשם. יש מעט מאוד חוויות עוצמתיות כמו עמידה על הרמפה שמעל בור האשפה, ובהייה בדחפורים העצומים שמניעים את הררי האשפה שאנחנו יוצרים בכול יום מחדש. צרו קשר עם המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, ותאמו לעצמכם ביקור עם המשפחה או חברים. כתבתי על הביקור שערכתי במקום בפוסט הזה, ואתם יכולים להתרשם מהתמונות, אם כי אני מבטיח לכם שהן לא מהוות תחליף הולם לחוויה העל חושית שתעברו אם תגיעו לשם בעצמכם.

    להכיר את המנגנונים שגורמים לנו לרצות לקנות עוד. אם כבר נכנסתם לפוסט על הביקור בחירייה, כדאי מאוד גם לקרוא על הסיפורים שמספרים לנו כדי לגרום לנו לקנות דברים: הסיפור אודות שיפור רמת החיים, הסיפור אודות החירות, הסיפור אודות ההצלחה, וגם הסיפור אודות העיצוב. הם כולם שם, בתמציתיות, ממש מתחת לתמונות, ויכולים להעביר לכם לפחות 15 דקות.

    להתרחק מאתרי מכירות ברשת ומרשתות. מצטער, אני פשוט לא יכול להתאפק. כתבתי בהרבה מקומות אחרים על למה לא לקנות ברשתות, אבל בחודש שמוקדש כולו לחגי קניות, כמעט מתבקש לשים על כך דגש – אתרי מכירות ברשת ורשתות תמיד יגרמו לנו לקנות יותר ממה שאנחנו צריכים, בעיקר באמצעות שלל "מבצעים", אבל גם באמצעות תכנון כמעט מדעי של מיקום מוצרים וסידור מעברים או לינקים ל"מוצרים דומים שאחרים אהבו", שפועל על התת-מודע שלנו בלי שאנחנו מרגישים. אם מסיבה כזו או אחרת אתם ממש חייבים לקנות משהו בזמן הקרוב (או בכלל מתישהו בחיים למרות הפוסט הנוכחי), עשו זאת בחנויות קטנות, פרטיות, עצמאיות, עם בעלי בית שעומדים מאחורי הקופות. אני מבטיח לכם שחוויית הקנייה תהיה מוצלחת בהרבה, שתקנו רק מה שאתם צריכים, וכשתחזרו אליהן בפעם השנייה, או לכל המאוחר השלישית, כבר תהפכו ללקוחות קבועים שזוכים גם לחיוך רחב ולניד ראש גם אם הם בסוף לא קונים כלום.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 10 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שפת ההתנהגות]

     

    כמה מילים על בורסת הזמן.

    אנחנו כולנו אנשים עניים. עניים בזמן.
    וזמן, גבירותיי ורבותיי, הוא אחת השפות החשובות בהן מדברים אהבה.
    אז יש פה בעיה.
    זוגית, משפחתית, חברתית.

    למה אני מתכוונת?
    היום, בעידן המירוץ הבלתי פוסק שאנו חיים בו,
    ובאופן ספציפי הורים לילדים צעירים שמנסים לכלכל ולגדל משפחה…
    אנשים הופכים לעניים מרודים.

    לא בכסף או באוכל חלילה,
    עניים בזמן.
    אין לנו זמן לעצור, לחשוב, להתלבט,
    בעיקר אין זמן להיות יחד, בלי איזו מטרה מיוחדת.

    ואם לפתע יצוץ קמצוץ של זמן,
    הוא מיד יתמלא במשימה אחת או שתיים.
    פשוט כי תמיד יש איזו טו-דו-ליסט שמחכה בצד.

    בסדרי העדיפויות שלנו נלחמים להם אלה באלה העבודה, המשפחה, הילדים, החינוך, הקניות, התורים לרופאים, הבית, האוטו, הגינה, השכנים, הקהילה, הספורט, השינה, ההנאות, החברים… וכן, גם הזוגיות.
    אז אי אפשר להאשים אף אחד שמה שמרגיש לנו דחוף וקיומי (כמו עבודה, תיקונים, תורים, מוסך וכ"ו) דוחק למטה את הצורך הבסיסי של מערכות היחסים האינטימיות שלנו – הצורך בזמן איכות שקט ונקי.

    כי למי יש זמן פשוט לשבת ולהשתעמם ביחד?

    כי למי יש סבלנות לעצור את הריצה ולשבת רגע יחד על ספסל?

    כי למי יש אורך רוח להשהות כמה משימות כדי רק רגע להסתכל אחד על השנייה?

    אכן, לפעמים זה לא פשוט. הרבה פעמים יש לנו כל מיני "מחירים" ו"מסים" לשלם כדי להשקיע זמן איכות משותף עם אהובים שלנו.

    למשל: לשחרר מעט שליטה ולסמוך על מערכות תמיכה (בייביסיטר/סבים), או לבטל תכניות עם חברים, או לחכות עם עוד פרק של בית-הנייר, או להשאיר כלים בכיור עד מחר.
    כל אחד מה"מיסים" שלו.

    כעת, אגיד לכם סוד פשוט מאוד על משאב הזמן.
    כשמשקיעים אותו במערכות יחסים שחשובות לנו, זו מניה שעתידה רק לצמוח. גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך! ואין הרבה מניות כאלה בבורסת הזמן.

    וגם: השקעת זמן איכות היא השער שלנו להרוויח במניות אחרות:
    אינטימיות
    הנאה
    היכרות
    רוגע
    הקשבה אמתית
    תמיכה

    רק אם אני משקיעה זמן באדם שאני אוהבת
    אני באמת יכולה להצליח לומר לו:
    "אני רואה אותך"
    "אתה חשוב לי"
    "אני זקוקה לך"
    "אתה מעניין אותי"

    רק אם אשקיע זמן "סתם" להיות אתו,
    אצליח לדבר בעוד שפות של אהבה:
    מגע
    מחוות
    מילים

    תשקיעו זמן באנשים שיקרים לכם,
    תשקיעו זמן במערכות יחסים קרובות.
    אין סיכוי שתפסידו מזה.
    אתם בעצמכם כבר תדעו מיד מה הרווחתם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • כדורסל באהבה – חוגי כדורסל לנשים וגברים באור עקיבא – עם ארנון שומר

     

    כדורסל באהבה – לחזור, להתחיל או להמשיך להינות מכדורסל

    לומדים כדורסל, עושים כושר בהנאה, מתפתחים בקבוצה

    קבוצות חדשות – ימי ראשון באור-עקיבא:

    • קבוצת נשים ב – 19:45  
    • קבוצת גברים ב – 21:15

    האימון מתקיים פעם בשבוע ואורכו שעה וחצי. מחצית האימון הראשונה כוללת חימום ומתיחות, לימוד ותרגול אלמנטים של כדורסל תוך כדי משחק.  מחציתו השניה של האימון מוקדשת למשחק. האימון מתקיים בתוך אולם ממוזג לאורך כל השנה.

    בנוסף לאימון השבועי מתקיימת ליגה בה משתתפות קבוצות נוספות מהאיזור, אשר מתאמנות באופן זהה. משחקי הליגה מתקיימים אחת לחודש – חודש וחצי.

    הקבוצות מיועדות עבור נשים או גברים (בנפרד) ששיחקו כדורסל בעבר, ורוצות/ים לחזור לשחק וכן עבור נשים או גברים שרוצות/ים לנסות לשחק כדורסל ואף פעם לא יצא להן/ם. הקבוצות מתאימות לכל הגילאים והרמות.

    המאמן – ארנון שומר, שחקן כדורסל מילדות, מדריך כדורסל לקבוצות נשים, גברים וילדים, עוסק בתחומי התפתחות אישית וקבוצתית.

    לפרטים נוספים, תשלום ואפשרות להגיע לאימון נסיון:

     אמיר (מנהל הקבוצה) –  052-6795667


    להגיב
  • Echoes להקת המחווה לפינק פלויד המובילה בישראל במופע THE WALL 2020

    (קרדיט ליצלום: גיל נמט)

    המשכן לאמנויות הבמה באר שבע 6.1.20 – 21:00
    היכל התרבות תל אביב 14.1.20 – 21:00
    מרכז הקונגרסים חיפה 6.2.20 – 21:00

    חוויה עוצמתית של סאונד, תאורה ווידאו ארט – בערב חד פעמי שאסור לכם לפספס !
    "אקוס עושים פינק פלויד נהדר… זאת מחווה סופר מכובדת"
    – (גל אוחובסקי- מאקו)

    "החומה", יצירת המופת של פינק פלויד, נחשבת לקלאסיקת רוק ו"אבן דרך" בתולדות הרוק. במרכזה של היצירה האנטי-גיבור "פינק" אשר מדוכא על ידי החברה ומושפע מהחיים ללא אביו שנהרג במלחמת העולם השניה, מהמורה הרודן בבית הספר, האם החונקת, והאישה הדומיננטית – כל אלו גורמים לו לשקוע בהזיות ולהסתגר עד לסיום הבלתי נמנע שבו נכפה עליו להרוס את החומה שבנה לעצמו ולהתמודד עם המציאות.
    המופע הייחודי אותו העלתה "פינק פלויד" בתחילת שנות השמונים, ואשר ליווה את צאת האלבום, הפך לשם דבר כאשר במהלך המופע נבנתה חומה פיזית בין הלהקה לקהל. התפאורה במופע זה הינה חלק בלתי נפרד מהחוויה העוצמתית והיא כוללת הפקה גרנדיוזית של סאונד, תאורה ווידאו ארט ייחודי אשר יוקרן על מסכי ענק.

    היצירה החוגגת בימים אלו 40 שנה לצאתה, תבוצע במלואה על ידי ההרכב Echoes הכולל עשרה נגנים וזמרים.

    ההרכב Echoes המתמחה מאז 2006 בביצוע ליצירות של פינק פלויד תוך הקפדה על ביצוע התפקידים המקוריים בדיוק ובשלמות והפקת סאונד ותאורה ברמה הגבוהה ביותר, נחשב כבר למעלה משני עשורים למופע המחווה לפינק פלויד האיכותי ביותר בארץ. לצד מופעי סולד אאוט, ההרכב אף הוזמן לקחת חלק בשיתופי פעולה ייחודיים יחד עם המנצח גיל שוחט, ועם ה- UK Pink Floyd Experience בעת ביקורם בארץ.

    THE WALL 2020

    המשכן לאמנויות הבמה באר שבע 6.1.20 – 21:00
    היכל התרבות תל אביב 14.1.20 – 21:00
    מרכז הקונגרסים חיפה 6.2.20 – 21:00 / מחירי כרטיס-החל מ 164 ש"ח

    רכישת כרטיסים למופע בתל אביב >   |  טלפון 9066*
    רכישת כרטיסים למופע בחיפה >        |  טלפון 9066*
    רכישת כרטיסים למופע בבאר שבע >  | טלפון 8557*

     


    להגיב
  • קורס בניסים – מהו ומה הוא אומר?

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?
    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?
    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?
    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?
    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    היה זה כאילו הלן חיכתה כל חייה לרגע הספציפי הזה, שהיווה טריגר לסדרה של חוויות פנימיות. תקופת הכנה זו הגיעה לשיאה בערב אוקטובר 21, 1965, כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה שהיא לא משוגעת. הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. הלן עשתה בדיוק את זה וכך התחילה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה כולו נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן.

    אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים. מטרתו היחידה של הקורס היא להתקין דרך שבה אנשים מסויימים יוכלו למצוא את המורה הפנימית שלהם. להתחבר לשלוות האלוהים, לחיות באהבה ולהיות קרובים יותר לאמת.

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     

    מהו הקורס בניסים?

    כל כולו של הקורס, כפי שמרמזת כותרתו, ערוך כמכשיר לימוד. הקורס מדגיש את היישום על פני התיאוריה, ואת ההתנסות על פני התיאולוגיה. הקורס עוסק בנושאים רוחניים אוניברסאלים ומציג עצמו כדרך רוחנית-פסיכולוגית אחת מני רבות. ישנן תוכניות רבות אחרות, וזו שונה מהן רק בצורה. כולן מובילות בסופן לאלוהים.

    • טקסט- 524 עמודים המציגים את התפישות עליהן מבוססת מערכת החשיבה של הקורס.
    • ספר העבודה מכיל 356 שיעורים, אחד לכל יום בשנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים ומעיד על אמיתותם. התרגול שלהם בתוך החיים מביא אותנו אל החוויה, מעבר לתיאוריה, ויצירת שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.
    • המדריך למורים מופיע במבנה של שאלות-תשובות ונותן הבהרה למספר מונחים בהם משתמש הקורס.

    בסופו של דבר נשאר הקורא בידי המורה הפנימית שלו או שלה, אשר תכוון את כל לימודי ההמשך, כפי שהיא רואה לנכון.

    מה הקורס בניסים אומר?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    נראה, שבעולמנו, אנחנו "אוהבים" מישהו כדי לקבל משהו בעצמנו. אין טעות גדולה מזו מפני שאהבה אינה מסוגלת לבקש דבר, היא רק אוהבת ומעצם כך גדלה, מגדילה אותנו ומתעצמת בנו ובזולתנו.
    "האני הקטן" מחפש לרומם את עצמו  באמצעות הכרה חיצונית, נכסים חיצוניים, ו"אהבה" חיצונית. העצמי שאלוהים ברא אין לו צורך במאומה. הוא לעולם מושלם, בטוח, אהוב ואוהב. הוא מבקש לחלוק יותר ולא לקבל; להאציל ולא להשליך. אין לו כל צרכים, ורצונו הוא להתאחד עם אחרים מתוך הכרתם המשותפת בשפע.

    כשאנו מוותרים על האשמה ועל הצורך להתגונן מפני העולם ולהוכיח, אנחנו רואים עולם אחר. זהו התיקון האחד לכל טעויות התפישה; היישוב של מה שנראה לכאורה כניגודים שעליהם מבוסס העולם. מה שנראה כעוולות שנעשו לנו על ידי מישהו אחר הופך עתה לקריאה לעזרה ולאיחוד. חטא, מחלה ותקיפה נראים כתפישות מוטעות המבקשות רפואה באמצעות עדינות ואהבה. ההגנות ננטשות מפני שבמקום שבו אין תקיפה אין בהן צורך. צרכי אחינו הופכים לשלנו, מפני שהם עושים את המסע ביחד איתנו בשעה שאנו הולכים אל אלוהים. "בלעדינו יאבדו את דרכם. בלעדיהם לא נוכל לעולם למצוא את דרכנו".

    כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את אלוהים, לזכור מי אנחנו באמת הנצחית שאינה משתמעת לשתי פנים, כי האהבה בראה אותנו בדמות עצמה.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי. ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו. בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי,
    מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    לפרטים: אפרת אביטל: 052-4869269   |   efrata@gmail.com

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     


    להגיב
Close