כללי

  • אהבה היא לא רגש, היא בחירה

    אהבה היא טבעית, כולנו רוצים להיות אהובים, כולנו אוהבים לאהוב. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, כמו לנשום, זו פעולה לא רצונית שקורית מעצמה. האהבה הטבעית הזו, היא בסיס ההוויה שלנו, היא אינה תלויה בדבר ומופנית לכל אדם, חיה, צומח ומצב ללא אבחנה ובטוטאליות מוחלטת.

    תפישת האהבה שלנו היא כבר משהו אחר. תפישת האהבה שלנו ייחודית ומושפעת מנסיון העבר שלנו, מהפרשנות האישית שנתנו לחוויות חיינו ומהלמידות שלנו לאורך הדרך.

    תפישת האהבה היא אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו.

    אנו מגיעים לעולם כתינוקות שקבלת אהבה נראית להם מובנת מאליה וטבעית, ההזדהות עם האם (או עם הגורם המטפל בנו) היא באחדות מוחלטת. כתינוקות זכים, פעוטות וילדים אין לנו כלים להתמודד עם מורכבות החיים של הבוגרים המטפלים בנו. הנטייה הטבעית שלנו, כשאנו לא מקבלים את שציפינו, היא להרגיש אשמה, פגימות וחוסר ראויות.

    כתינוקות, אנו משתמשים באמצעי תקשורת בסיסיים להביע את צרכינו ומשהצרכים האלה לא מקבלים מענה, הם נרשמים בנו כמשהו שעשינו לא בסדר, כמשהו שלא מגיע לנו. למשל, תינוק בוכה כשהוא רוצה אהבה, קירבה, חיבוק- והאם, שעושה ככל יכולתה, מספקת הכל ברמה הפרקטית אך לא יכולה באמת למלא את הצורך באהבה מוחלטת מסיבותיה שלה הנגזרות ממצבה הנפשי.

    אהבה, רגש, מה שביניהם

    ככל שאנו גדלים, הלמידות הללו הולכות ומעמיקות, מתרחבות מהשפעת הגורם המטפל ומושלכות על סביבת החיים שלנו. הנפש משחזרת, באופן לא מודע, מצבי חיים מוקדמים על מנת לייצר חווית תיקון. באופן זה היא מסמנת לנו את המקומות בתוכנו המבקשים ריפוי. לדוגמה, אם נבחרנו בין האחרונים לקבוצת משחק בגן או בבית ספר והרגשנו דחויים, אם קיבלנו הערה שנתפשה בעיננו כמעליבה מהמורה או מהורה והרגשנו לא מספיק טובים, נמשיך להרגיש ככה בכל זירה אחרת בחיינו.

    כל חוויה כזו מוסיפה נדבך פגיעות נוסף  למודעות שלנו. כל כאב כזה, כאמצעי הגנה, מגיב בלמידה התנהגותית שמאפשרת הימנעות ממפגש נוסף עם אותו כאב. כתוצאה מכך אנחנו מצמצמים ומצרים את חופש המחייה שלנו ונעשה הכל כדי לא להרגיש דחויים או לא מספיק טובים, גם אם זה פועל בניגוד לרצון הטבעי שלנו.

    אשמה ופחד הם הפכה של האהבה, למרות שבלתי אפשרי שיהיה הפך לאהבה, שהיא מקיפת כל ונצחית, בכל זאת- האשמה והפחד יוצרים מחסומים בתוכנו לאהבה, אשר בראה אותנו בדמות עצמה. באנו כאהבה טהורה שיודעת שהיא ראויה לאהבה ללא תנאי ולמדנו לצמצמם אותה, לצמצם את עצמנו, לצמצם את החופש שלנו להיות.

    בחיינו הבוגרים, מחסומים אלה באים לידי ביטוי בכל בחירה שאנו עושים, במודע או שלא.

    אנו מתחילים להיתקל בקשיים, לא מרוצים, לא מצליחים להשיג אושר ושלווה, שמחה פשוטה כבר לא נגישה לנו. אנו מחפשים עוד ועוד תחליפים שמרחיקים אותנו מעצמנו. כל מפגש עם העולם, נחווה דרך משקפי התפישה שלנו, המושפעים מכל מה שאמרנו לעצמנו שלא מגיע לנו, שלא מתאפשר לנו, שאנחנו לא מספיק טובים, חכמים, יפים, מוצלחים וכו…. כולנו מכירים את זה, לא?

    האהבה מקבלת צורה חדשה, היא הופכת להיות אהבה שתלויה בדבר. תלויה בצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו יפים, חכמים, נחשקים, רצויים ובעיקר מיוחדים יותר. אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו מתוך מחשבות המחסור האישי וכך אנו גם בוחרים את צעדינו בעולם. כל צעד כזה מטמיע את התפישה שאנחנו לא מספיק טובים, כל צמצום שכזה מזין את הכאב ובפנים, אנחנו מאמינים שאנחנו חסרים, פגיעים ולא ראויים.

     אבל האהבה הטבעית היא מקורנו, זוכרים?

    היא נמצאת שם כל הזמן, בתוכנו פנימה. ממתינה בסבלנות, ברכות, בעדינות- כדרכה של אהבה, היא מטיבה בחסד- לא בכח. ממתינה שנפנה אליה, נבקש את עזרתה, נפנה אליה את מודעותנו.

    לשם כך נדרש אימון, אימון השכל לראות אחרת, להטיל ספק בכל מה שגדלנו על ברכיו ובכל נסיון העבר שלנו. דרושה נכונות ונתינת אמון בדרך האחרת, בדרך האהבה. נדרשת המודעות ליכולת הבחירה החופשית שלנו, ליכולת לבחור באהבה. אהבה היא לא רגש, היא בחירה.

    לבד זה קשה ואולי אף בלתי אפשרי, האגו האישי שלנו מפעיל מניפולציות מתוחכמות שמותאמות לכל דרך בה נלך. כשאנחנו ביחד, בשותפות, אנחנו מקבלים משוב, שיקוף, לומדים לאתר את הכאב הפנימי באמצעות העולם החיצוני ובעיקר מבינים שאהבה נחווית בביחד. רק ביחד אנחנו מגלים שהנתינה והקבלה אחת הן באהבה. רק ביחד אנחנו לומדים לסלוח על טעויות של אחרים ושל עצמנו כי אנחנו רוצים לאהוב.

    אהבה, אהבה עצמית, אהבה לזולת, אהבה לסביבה- הכל אותו דבר.

    אהבה היא מוחלטת לכל. ההצלחה כבר מובטחת, בואו נקצר את הזמן ונזכור, בכל רגע ובכל מצב, שמה שחשוב באמת, מה שעושה לנו טוב, מה שעושה אותנו הכי מאושרים, תמיד, הוא גילויים של אהבה. ניסים הם ביטויים של אהבה,  כאלה שאנחנו מקבלים וכאלה שאנחנו נותנים. הכוחות שלנו אדירים, הרצון שלנו, כשאנחנו מחוברים אליו, יכול לברוא יש מאין- "ניסים הם טבעיים, כשהם לא קורים זה אומר שמשהו השתבש".

    קורס בניסים מלמד אותנו מי אנחנו באמת.

    באמצעות תרגול יומיומי הוא מחזיר אותנו למקורנו, פותח את שכלנו לאהבה ומביא את השפעות האגו למודעותנו. כשאנחנו מודעים, יש לנו את היכולת לבחור (במקום לפעול על אוטומט). כשאנחנו מודעים אנחנו מחוברים לרצון הטבעי שלנו וכל כוחות היקום ועוצמת האהבה עומדים לצידנו. ככל שאנחנו מתרגלים יותר, התפישה משתנה, הראייה נהיית בהירה וקרובה יותר לאמת, החוויה נעימה הרבה יותר, השלום והשלווה נוכחים בנו,  האהבה הווה בכל היבטי חיינו, בתוכנו.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת, מלווה למודעות ומורה. הליווי האישי וההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • מגיהינום לגן עדן שלמעלה / רודי סעדה

    (תמונת הנוף מהחצר של אמיליו)

    החלק השמיני – חבר טוב באמצע היער

    [רודי סעדה]

    בחודש מרץ החלטתי לצאת מאזור הנוחות של גבעתיים ולנסוע ליער פראי בברזיל, ללכת אחרי המסתורין שהלב שלי כמה אליו. ידעתי שבהיפרדות מן המוכר טמונה חכמת חוסר הוודאות, ובחכמה הזו טמון החופש שלי מהעבר. החיים למדוני שעצם הנכונות לצעוד אל עבר הלא נודע, תוביל אותי לתודעה יצירתית המתזמנת את ריקוד היקום, אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות.

    לסיפור הבא אני קורא 'מגיהינום לגן עדן שלמעלה'

    ***
    שלושה ימים לפני הטיסה, גופי קרס. שפעת חזקה נעצה בי שיניים עם ציפורניה העקשניות והפילה את רוחי. כאב גרון צרב לי את מיתרי הקול. כל בליעה, כמו בלעתי דורבן מפוחד. גודש באף ולחצים בסינוסים הבהבו לי מיגרנה שהעניקה לגמד קטן עם מגרפת מסמרים לחרוט בצד ימין של ראשי. מנוזל, כואב וחסר אנרגיה, כמעט שביטלתי את המסע הזה. 'אשאיר את ברזיל לזמן אחר' חשבתי לעצמי, אבל בתוכי האינטואיציה גירדה, בישרה לי ששם, מרחק אוקיינוס וחצי מגבעתיים יבוא ריפוי.

    מיותר לציין שלא נרדמתי בטיסה, אף לא לרגע. המחנק במטוס ולחץ הגובה גרמו לראש שלי להתפוצץ, בגובה של 12 קילומטר מהקרקע. כאב הראש הדליק כאב שיניים שפירק לי חצי לסת ימין. בעיניים דומעות וגוף מותש, נחתתי לקונקשן בשוויץ, ארבע שעות המתנה, שבהן אני מוטל חצי מעולף על מוצ'ילה ממתין לטיסה הארוכה באמת. אחת עשרה וחצי שעות טיסה, שבה חוצים אוקיינוס, שתי ארוחות, ולחץ באוזניים. לא, לא נרדמתי גם במטוס הזה, אולי התעלפתי, לא יודע.

    בשעה שישבתי במושב 44K והבטתי מחלון המטוס, הזיתי על היער, על אמיליו שלקראתו אני יוצא למסע הזה. בחנתי את גורלי, ליבי פעם בחוזקה ולא הפסקתי להרהר על מה שהובילני למסע הזה.
    הרהרתי על המילים שפרסתי בחודשים האחרונים כאן, על הסיפורים המטלטלים שחשפתי מהעבר, על הדרך הזו לעקור מליבי טינה דרך מילים שחורות על דף לבן. הרהרתי על החוויה הקפקאית בכלא ההוא בירושלים, הבגידה של אשתי וההיריון הלא צפוי מהמעשה שלה שהשאירו אותי פעור פה וחיברו אותי לנקודה קטנה בבטן שלמדתי לקרוא לה אינטואיציה, הרהרתי על הדפים האלה שכבר ארבע שנים כמעט אני ממלא בכתב יד, בעט נובע, יום אחרי יום, איזו החלטה משוגעת, יא אללה.
    לאן המילים הובילו אותי, והנה אני מביט מלמעלה על הים הכחול הגדול, כשאני משאיר עבר מאחור וצופה בדמיוני לקראת עתיד שאינו ידוע.

    ואז המטוס הנמיך גובה, וכשהוא נגע במסלול, נשמתי. אני בסאן פאולו, ברזיל, נשארה עוד טיסת קונקשיין קצרה לברזיליה, שעתיים לא נורא. ואז מונית לאלטוֹ פראיסו, ויאללה הירוק של היער ידגדג לי בקרוב בנחיריים.

    ***
    יצאתי אחרון מהמטוס. אני לא אוהב לעמוד בתור, במיוחד במטוס מחניק. חציתי מטוס ריק שכל הנוסעים כבר ירדו, הנהנתי אוֹבְּרִיגָדוֹ, תודה, לדיילות ובשרוול המתכת בירידה מהמטוס כבר הרגשתי את מזג האוויר הרותח של ברזיל. רגליים מותשות וגוף תפוס ליוו אותי בשבילים המשורטטים בעמודים וחבלים לקראת ביקורת הדרכונים, כשאני נזכר פתאום שהמזוודה הגדולה שהפקדתי בתל אביב, אמורה להישלף בסאן פאולו, וכי אצטרך להפקיד אותה שוב לטיסה לברזיליה. העייפות, כאב הראש, והעיניים העקומות שלי בלבלו אותי. לא היה לי מושג מאיפה לעזאזל אני אוסף את המזוודה, וממש בעוד רגעים אצטרך להגיע לדלפק הצ'ק אין.

    דיברתי עם האדם הראשון שעיני לכדו. לא יודע את שמו, לא שאלתי. רק זוכר שהוא לבש בגדים שחורים של דוֹס, כובע שחור על ראשו, פרצופו מעוטר זקן שחור, פאות שחורות ארוכות. איש שחור בקיצו, וגילו בערך בגילי. הוא היה אחרון בתור שהתקדם בגמלוניות למסוף הדרכונים.
    הבחנתי בדרכון הישראלי שבכפות ידיו. "אתה מדבר עברית?" פניתי אליו.
    "כן" הוא הרים עיניים מופתעות.
    "פעם ראשונה שלך בברזיל?".
    "לא".
    "אז תגיד אחי, מאיפה אני אוסף את המזוודה הגדולה שלי? אני מפה עוד טס לברזיליה ואמרו לי שאני אמור לאסוף את המזוודה ולהפקיד אותה שוב בצ'ק אין".
    "אין לי מושג" הוא ענה והמשיך "אני בכלל יורד כאן בסאן פאולו".

    לא יודע למה המשכתי לדבר איתו. אולי בגלל שכבר למעלה מ 24 שעות לא פציתי פה, אולי רציתי לשחרר את כאב הראש במילים, או סתם מישהו לדבר איתו. שאלתי אותו על ברזיל, ומה הוא עושה כאן בעצם. הוא סיפר לי שהוא מנהל ישיבה בסאן פאולו, והוא הגיע לעשות את פסח עם התלמידים. לא חשדתי במשהו מיוחד, ככל שדיברנו התור התקדם, בעוד מספר רגעים אנחנו בקו הצהוב לקראת חותמת הכניסה.

    ואז הבחנתי בהם. שני חבר'ה ברזילאים, לבושים בג'ינס תכלת וחולצת כפתורים, עמדו שם, כאילו ציפו לנו, עם תרמיל חום על כתפם וג'קט. ממש ליד מסוף הדרכונים הם נעצו מבטים מחשידים, בתנועה של אחד מהם עם הג'קט הבחנתי בסמל המשטרה המוזהב שעל חגורתו, גם האקדח שלו הציץ לרגע. הייתי עייף, לא חשבתי שהם חיכו לי או לדתי הזה שאני משוחח עימו. התור התקדם והדוֹסניק המשיך למסוף דרכונים אחד, ואז תורי הגיע והוביל אותי למסוף דרכונים אחר. ואז הבחנתי בשניים האלה, עונדים שרשרת עם תג משטרה, ואז עוד שניים מאותו דגם שלהם הצטרפו, סך הכל ארבעה. שניים פנו אל הדתי, ושניים התקרבו אליי בצעדים חפוזים, הם שלחו ידיים ואחזו אותי במרפק, ואז הגיע אדם נוסף, רזה, גבוה, שיער שחור, מעט ארוך, הזכיר לי מאוד את טום קרוז. הוא המפקד שלהם, זה הורגש מהנוכחות הכריזמטית שלו. הוא כיוון אליי עיניים פיקחות, הציג לפני תעודה, ממש מול הפנים.

    "קוראים לי קרלוס" הוא הציג את עצמו באנגלית ברורה "ואני משירות הביטחון של שדה התעופה" הוא דיבר בחביבות והמשיך "אתה מעוכב לחקירה".

    לחיי נפלו, עיניי שקעו בארובותיהן. המחשבה הראשונה שהגיתי, הייתה גם המילה הראשונה שפלטתי "וואט?".
    "אני מבקש שתבוא איתנו" הוא השיב.
    "וואט?" המשכתי בקול צרוד ובעיניים תמוהות.
    הלב שלי חרד הוא הרגיש שצפויה לו רעה, "וואט?" שאלתי שוב, "וואט?" המשכתי.
    "בוא איתנו".
    "אבל וואט?".
    ואז הרגשתי את זרועותיהם של שני השוטרים הסמויים, שהיו מוצקות ככפות דוב, חיבקו ולחצו אותי כמו במלחציים, כמעט שגררו אותי. הרגשתי שניטלה ממני הזכות לחופש, גופי התמלא בבהלה, ולעזאזל בארץ זרה אני.

    מרגע זה כבר לא הרגשתי את כאב הראש, גם לא את כאב השיניים, השפעת כאילו לא הייתה והנזלת עצרה. רק דפיקות הלב שלי החלו לדהור "פאק", הן לחשו להגיון שבעצמו ניסה לפענח מה לעזאזל קורה.

    פאק.

    דפיקות הלב, צעדו עם הרגליים הרועדות שלי וטלטלו את שיערות נפשי. ראש הביטחון קרלוס צעד מלפנים בגב זקוף, ראש חץ, מאחוריו הבחור הדתי ההוא, מובל על ידי שני שוטרים סמויים. מאחוריו אני שמובל גם כן על ידי שני שוטרים סמויים, ומאחורי שני דוסים מבוגרים, רבנים של ממש, בגיל 70 לפחות, מובלים גם הם על ידי שוטר סמוי אחד. אנחנו מובלים דרך מעברים שלא אופייניים לשדה תעופה, פוסעים במסדרונות אפורים, ריקים, ולאחר חמש דקות הגענו למסוע של המזוודות, אותו מסוע מוכר, רק מנקודת תצפית אחרת לחלוטין.
    "תאספו את המזוודות שלכם" מורה לנו קרלוס בנחמדות.
    השוטרים הסמויים מביאים לנו עגלות, ואני המתנתי למזוודה שתגיע. אני זוכר את המזוודה שלי, יש לה סרט כחול על הידית, אמא שלי שמה את הסרט הזה "שלא תתבלבל במזוודות, אני קושרת לך את זה". אני זוכר את התמונה המונפשת הזו בבית הוריי ביפו, והנה אני צופה במזוודה על המסוע מתגלגלת, עם הסרט הכחול הזה על הידית. אני מצביע לעברה, אחד השוטרים שולח יד, אוסף אותה ומניח אותה על העגלה.
    "יש עוד?" קרלוס המפקד מביט בי.
    "נוֹ" אני משיב לו באנגלית מבוהלת, דפיקות הלב מתקתקות חרדה, הן יודעות לקרוא את המציאות. בעוד שעתיים יש לי טיסה נוספת לברזיליה ונדמה שהיקום מפרגן לי סיפור אחר במסע. תודה רבה באמת.

    ***
    אנחנו מהלכים במסדרונות נוספים, שרוולי בטון ריקים מתמונות או עציצים. בזמן הזה המוח שלי רוקם פתרונות, אולי טלפונים לעורכי דין, או שמא הקונסוליה הישראלית, אולי מישהו מהממשלה. לא יודע, משהו, אנחנו צועדים כל אחד ועגלתו, שדה התעופה כבר לא נראה שדה תעופה, אלא מסדרונות, עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, פעם ימינה ופעם שמאלה, תעלות תעלות, מבוך סתרים, ואז דלת שנפתחת ופורסת לנגד עיניי אולם גדול שנראה כמו אולם ספורט, האנגר ובתוכו שולחנות ענק בצורת ריש.

    הם מובילים אותי לאחד מהשולחנות האלו וקרלוס מורה לי להניח את המזוודה על השולחן. לקולו אני קשוב, הלב בשלב הזה מתחיל להירגע, אני יודע שהם מחפשים משהו שבבירור אין לי, אבל זאת ארץ זרה, עולם שלישי, לך תדע, מי יודע מה יכול לקרות. הוא מורה לי בחביבות להתרחק שני מטרים מהשולחן ולצפות במתרחש.

    מגיע אדם נוסף, כפות ידיו מעוטרות בכפפות לָטֵקס לבנות. כמנתח הוא פותח את המזוודה, ומרגע זה ואילך כל דבר יעבור דרך כפפות הלטקס האלו. הוא מרוקן את תכולת המזוודה על השולחן, הכל. הוא עובר, דבר דבר, לא מחסיר גרגר, בעדינות מרבית ובתשומת לב מעוררת השראה אני חייב לציין הוא בוחן את הסבון, ואז את משחת השיניים, עובר למכונת התספורת, לכובע הקסקט, לתחתונים, לגרביים, מה לא. ואז הוא שולף סכין יפנית וחותך את גב המזוודה, אז הוא מסובב אותה ובוצע בה חתך נוסף בצידה הימני. הוא לא מוצא דבר. הוא שולח יד לערימת הספרים שהבאתי ומדפדף בהם, גם כאן הוא לא פוסח על דף. כעת הוא מחזיק את כלי הדיו של העט הנובע, הוא מציג זאת בפני קרלוס המפקד.
    "מה זה?" שואל אותי קרלוס.
    "זה דיו" אני משיב לו "לעט".
    הוא מאמין לי, ומניח את הדיו על השולחן השחור.
    מנתח המזוודות מפרק את המזוודה כמו פירק רכב במוסך, מדהים. המזוודה חזרה להיות אוסף של בד ומוטות כמו רהיט שהגיע מאיקאה.
    קרלוס מגלה את דפדפות הספירלה, שלוש דפדפות ספירלה זולות ממאקסטוק שקניתי בגבעתיים, שתיים מהן ריקות ואחת כמעט שמלאה. הוא נוגע בכריכת הפלסטיק הכתומה, עם סכין יפנית הוא חורט על הפלסטיק, שולח נחיריים ומריח. אז הוא שולח אצבע וטועם.

    אני מבין שהם מחפשים סמים אין לי ספק.

    הוא מדפדף במחברת ומבחין בכל מה שכתבתי, שישים עמודים לפחות, משני הצדדים, מלאים באותיות עבריות. כל דפי הבוקר, כל תרגולת הכתיבה שהתחייבתי לעצמי, כל הסיפורים שאני כותב שעוברים לאחר מכן למחשב.
    הוא בהלם.
    "זה השפה שלך?" הוא מביט בי בעיון.
    "כן" אני משיב לו וממשיך "עברית".
    "מה זה?".
    "זה ספר" אני עונה לו. "אני כותב ספר".
    "באמת?" הוא מביט בי בעיניים מלאות הערצה.
    "כן, באתי לברזיל, לכתוב ספר".
    "זה מה שאתה עושה?".
    "כן" אני משקר, על אף שזה לא רחוק מן האמת "זה מה שאני הולך לעשות בברזיל, לכתוב את הספר שלי".
    הוא מביט בי ועל פניו משתלב חיוך. נדמה שהוא מגלה אמפטיה. המילים אני מבין הצילו אותי, חיברו אותי לליבו. העברית התגלתה כקרש הצלה.
    "על מה אתה כותב?" הוא מתעניין.
    "עליך".
    "מה?".
    "עלייך קרלוס" חייכתי. הרגשתי בטוח פתאום. "אני כותב את סיפורי חיי, וכרגע גם אתה הצטרפת לסיפור הזה, אני אכתוב על איך שפתחת לי את המזוודה, על איך שדפדפת בספרים, איך חשדת בי, אכתוב על מבנה הגוף הארוך שלך, והפרצוף המוכר שלך שנראה כמו שחקן מסרט הוליוודי".
    הוא מהנהן לעצמו, מקמט את פיו וממשיך לדפדף. נראה בהלם למראה כתב היד שלי. גם אותי זה מרגש, לראשונה הבחנתי באמת כמה כתבתי, יא ווא רא די.
    מנתח המזוודות מחזיר את המזוודה מפירוק לאחר טיפל בה בשקידה, כמו חזרה אחרי ניתוח, וקרלוס מנחה אותי להחזיר את התכולה למזוודה.

    אבל מחול השדים לא מסתיים בהאנגר הזה.

    שוב מסדרונות ושוב דלתות, הפעם המסדרונות צרים יותר והאנרגיה דחוסה וכבדה. מבוך של דלתות, ופתאום על רצפת המסדרון מופיע קו צהוב. אנחנו צועדים על הקו הזה, מימיני ולשמאלי, חדרים חדרים, בכל חדר שכזה, שולחן, חצובה ומצלמת וידאו, אלה חדרי חקירה שזכורים לי מסדרה שפעם ראיתי 'כלואים בארץ זרה'. הפעם שוטר במדים ניגש אלינו ומסביר לנו באנגלית ברורה ובבהירות, שמרגע זה צועדים רק על הקו הצהוב, לא זזים ממנו. הוא מנחה אותנו שאם אנחנו רוצים שירותים אנחנו מרימים אצבע. "אף אחד לא עושה תנועה מיותרת מבלי אישור שלי, זה ברור?" הוא נוהג איתנו מתוך קרירות רוח, חוצפנית אפילו. בפחד הנהנתי 'כן', גם האחרים. ממשיכים לפסוע על הקו הצהוב. בקצה הקו ממתין תא, שנראה כמו תא מעצר, בעצם זה תא מעצר, מיוחד. להיפך מפעמים קודמות זה היה תא אחר, אפל למחצה, ספסלים מרופדים מגודרים בדלת ברזל עם סורגים ושם הורו לנו לשבת. שני הרבנים המבוגרים ואנוכי, את הדוֹס ששוחתי איתו, לקחו לחדר חקירה צדדי.

    "סליחה" פניתי לקרלוס רגע לפני שהסתובב על צירו. "תראה יש לי טיסה לברזיליה", שלחתי מילים מתחננות, "ממש בעוד שעתיים, אני לא יודע מה אתם רוצים אבל אני בכלל ממשיך לכפר שנקרא אלטו פראיסו".
    "אין מה לעשות" הוא מביט בי בעיניו השחורות והמבהיקות, בחיי שהוא נראה כמו טום קרוז.
    "אני יכול לפחות לכתוב קרלוס?" פניתי ללב ההוליוודי שלו.
    "כן" הוא ענה במהירות, הסתובב, המשיך בדרכו על הקו הצהוב, ונבלע לחדר חקירה צדדי.

    פניתי אל המזוודה שחזרה מניתוח ושלפתי מחברת, מהמוּצִ'ילה שלפתי עט נובע והתחלתי לכתוב. בשנים האחרונות הכתיבה מלווה אותי, והיא חוצה איתי עולמות ואירועים שאלוהים יעזור. לרגעים היא צינור פליטה, לרגעים כמו חבר טוב, שומרת עליי מאיבוד עשתונות, מיישרת אותי מחשיבה קדחתנית שלא מעט עולה לי בכאבי ראש. אני מביט במחברת הזו כעת, אלה מילים של תפילה. התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהספסלים המרופדים האלו בתא המבוטן חסר החלונות, הרבה סימני שאלה בקצוות של המשפטים, שאלות כמו מה לעזאזל אני עובר, ומה אני מזמן לחיים שלי, ולמה? המילה 'למה' חוזרת לא מעט פעמים בדף ההוא. כתבתי שני עמודים, בכיתי באותיות על הדפים, ממעמקי נפשי פניתי בקול תחנונים לאלוהים שיוציא אותי מכאן, שיעשה קסם ויעלה אותי לטיסה הקרובה, בלי איחורים, בלי בעיות, בהרמוניה. אני כבר רוצה לפגוש את אמיליו, אני רוצה לפגוש יער, אני עייף, כואב, מותש לא נרדמתי איזה שלושה ימים, ראבאק. כתבתי מילים של תקווה, מילים חיוביות, במילים ההן הבנתי שכל עוד אני מתמקד בדאגה אני מגביר את תחושת האין אונים, ולא משנה, עד כמה שהמציאות עגומה אני עדייו אדון לגורלי, להיות אומלל זאת בחירה שלי. אני מביט במילים ההן כעת, אני זוכר אותן, כל כך קרובות על ציר הזמן ועם זאת כל כך רחוקות בזיכרון החוויות שעברתי מאז. כתבתי וכתבתי עד שאחד הרבנים עצר את פרק כף היד שלי כשפנה אלי בעברית עם מבטא אידיש כבד.
    "אתה יודייע מה אנחנו עושים פה?".
    הרמתי את העט והפנתי מבט. "אין לי מושג" עניתי לו בעיניים רטובות.
    "זה הבחור ההוא, הם בכלל חיפשו את הבחור ההוא" הוא אמר בביטחון.
    הוא התכוון לדוֹס ששוחחתי איתו קודם לכן.
    "איך אתה יודע?".
    "ראיתי קודם במסך המחשב שלהם את התמונה שלו, הם בכלל היו עליו. אנחנו כנראה הסוואה למעצר שלו".
    ואז הבנתי את שקרה. דיברתי עם הבנאדם הלא נכון, מכיוון ששוחחנו, הם חשבו שאני איתו, ובצדק. הם עצרו את שני הרבנים האלה כי הם פשוט דומים לו בלבוש, הם חשבו שאולי כולנו עסקת חבילה.

    רגעים ארוכים ישבנו בשקט, בדממה, עד ששמעתי קול צעדים שהגיעו מהקו הצהוב שבמסדרון. זה קרלוס, הוא באמת דומה לטום קרוז, אולי זה טום קרוז, לא יודע. טום קרוז שעובד על תפקיד לסרט חדש, בחיי כמה שהוא דומה לו. הוא ניגש אלינו ובידיו הדרכונים.
    "מי זה גִ'יסוּס?" הוא פונה אלינו, אף אחד מאתנו לא משיב.
    הוא מציץ בדרכון שוב "מי זה גִ'יסוּס?.
    אחד הרבנים פונה אליי "זה לא אתה?".
    "לא, קוראים לי רודי".
    "גִ'יסוּס?" שואל קרלוס בקול ברור "מי מכם זה גִ'יסוּס?".
    הוא נעץ עיניים תמהות בדרכון, והמשיך באיטיות "גִ'יסוּס שמואל?".
    אחד מהרבנים הרים את ראשו "יהושוע שמואל? זה אני".
    פתאום התמתחו שרירי גופי, ולראשונה מאז הטיסה הפרצוף שלי הרים חיוך גדול.
    קרלוס הגיש לי את הדרכון, אספתי אותו בלב מלא הודיה, ואז הוא שלח יד והורה לשלושתנו לצאת מדלת צדדית.
    הדלת הזו הובילה אותנו לקבלת הפנים של שדה התעופה של סאן פאולו. התפללתי לא לפגוש טום קרוז בחיים.
    להוט רכבתי עם העגלה והמזוודה הפצועה לטיסת הקונקשיין, אלה היו דקות גורליות, רגעים לפני שסגרו את הצ'ק אין הנחתי את המזוודה וקבעתי לי מושב במטוס. עליתי לטיסה כמתוכנן, השארתי את דפיקות הלב מאחור, וכשהמטוס חצה עננים אל עבר ברזיליה, נשמתי נשימות מלאות וליבי חזר לתקתק כסדרו. חשבתי על הרב הזה שקוראים לו גִ'יסוּס שמואל, אני בספק אם הוא הבין את הבדיחה של אלוהים, וכאב הראש חלף לו לצמיתות.

    ***
    בקבלת הפנים בברזיליה המתין לי גֶ'פֵרְסוֹן. הוא נהג המונית, הוא בן 34, חבוש במשקפי ראייה שחורים וגשר כסוף על שיניו. הוא זיהה אותי ישר ביציאה מהטרמינל.

    ארבע שעות אורכת הנסיעה לאלטו פראסיו, הלא היא גן העדן שלמעלה בתרגום לעברית. ארבע שעות שבהם אני חוצה מרחבי עד ירוקים, ירוק עצום שמשתרע מלפני ומצדדי, כמו הכחול של הים הוא אין סופי. בכביש בודד הרכב כמו סירת מִפְרש בגוונים היפים של הירוק, אשליה אופטית של אינסוף ירוק מתגלה לי בכל מקום שעיניי מביטות בו, וככה שעה, ועוד שעה, ירוק ועוד ירוק. וזה יפה אנשים, יפה בטירוף, בכל קילומטר שעברנו הלב שלי נפתח כמניפה, הבטתי דרך החלון לאינסוף ודמעות פרצו מעיניי, דמעות של חופש. שחררתי את מה שעברתי בדרכי לכאן, החיכּוּך האלים עם המציאות הכאיב לי הפעם בשפה זרה, וקבעתי החלטה בנסיעה הזו שמעתה ועד עולם אני בוחר חיכּוּך שליו יותר למציאות חיי. הירוק ריפא את ליבי בדרכו שלו וריכך את הֶלֵך מחשבותיי, וכבר רציתי לפגוש את אמיליו שבשבילו הרי יצאתי למסע הזה. דמיינתי את עצמי שוכב על מיטה וישן ביער, נותן לצרצרים ללוות את שנתי. נשארה עוד שעה אחת של נסיעה, והלב החל להתרגש מחדש. מולנו התגלה הר שמעליו רקדו עננים לבנים ואפורים ושחורים מחזה כמעט מוזר כמו הגענו לטירה באגדות.

    "זה אלטוֹ פראיסו" הצביע לי ג'פרסון נהג המונית אל ההר שם באופק, ככל שהתקרבנו, השמש הסתתרה מאחורי העננים, וטיפות גשם קטנטנות נפלו על שמשת המונית, מרבדי הירוק הפכו לעצים שהפכו לעצים גדולים של ממש וכעת זה כבר יער עבות. הגענו לפתחו של הכפר. ברוכים הבאים לאלטוֹ פראסיו. הרכב האט בכניסה והרגשתי באנרגיה החזקה ששוררת במקום. ג'פרסון החנה את המונית בתחנת דלק צנועה, וכיוון אותי במבטו לרכב אחר שעמד שם.
    "מה?" הרהרתי לעצמי בקול, "זה אלטוֹ פראיסו כן?" שאלתי את ג'פרסון.
    "סי" הוא ענה, כן.
    רכב פיאט לבן מדגםWAY מוכתם בבוץ חום הגיע לעברנו, מתוכו יצא בחור שחום עם פני לסט ניאנדרטליות ועיניים מלאות בטוב. "רודי" הוא חייך אליי, "קוֹמוֹ אֶסְטַאס טוּדוֹ בֶם?", מה שלומך הכל טוב הוא שאל אותי, ולחץ את ידי בחיוך אוהב.
    "טוּדוֹ בוֹם" הנהנתי בריגוש, הכל בסדר. יותר מאוחר אספר לו על התקרית שעברתי בדרך לכאן.
    "וואמוֹס" הוא הצביע על הפיאט הקטנטנה.
    הוא אסף את המזוודה מהמונית והכניס אותה לבאגאג' של הפיאט.
    המשכנו לנסוע אל עומק הכפר ואז החוצה ממנו. דהרנו על שבילי אדמה חומה, ואז שבילי עפר, וחצץ. הדהים אותי איך הרכב הקטנטן הזה נוסע כמו ג'יפ מיומן.
    "זה אלטו פראיסו" פנה אלי הבחור. מאוחר יותר אגלה שקוראים לו נִינַאג' והוא בן 43 "אבל לאן שאנחנו נוסעים, זה אלטו פראיסו האמיתית, לא כולם מכירים אותה".

    וככה הוא נכנס לעומק היער עוד ועוד ועוד ועוד, והתגלו לפני המפלים שבצד הדרך, וחיות שליוו את נסיעתנו. אולי 45 דקות בתוך שבילים ומהמורות שהפיאט הזו דהרה, ואז בין השבילים נִינַאג' פנה ימינה, ואחרי דקות ספורות עשה פנייה נוספת בפרדס הענק הזה של אִמא טבע, וכעת הגענו לשער עץ שהיה פתוח, כמו חיכה לבואנו. חצינו אותו ובנסיעה איטית של עשרים דקות הבחנתי במקום המרהיב הזה שהתגלה לפני בשלבים, זהו ביתו של אמיליו אין לי ספק. צדקתי.
    הגעתי לפיסה מתוך גן עדן, ואוו. הלב שלי רקד בשמחה, הרגשתי על בשרי את הביטוי לב מתרונן. הבחנתי שאני בתוך ציור של אלוהים. ואוו, באמת וואו. פרפרים כחולים גדולים ליווו את המכונית הקטנטנה כשהגענו לבקתת מגורים מעץ, טוּקַאנִים עם מקור צהוב ענקי חצו את האופק ונחו על עץ דקל נמוך ממש לידי. תרנגולות הסתובבו על האדמה, אַרֶארוֹת, תוכים ירוקים עם זנב צבעוני מרהיב צעקו בקול, התעופפו מטרים מעליי כמו היו תושבי קבע, בעצם הם תושבי קבע. הבחנתי בבת יענה, בחיי ראיתי בת יענה שהציצה וברחה, וקופים, קופים באו מצמרות העצים פתאום, כמו באו להגיד לנו שלום.

    יא ווא רא די, איזה עולם.

    האוטו עצר, ושהנחתי את הרגלים על הקרקע, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא הייתי בו. כשנִינַאג' כיבה את מנוע הפיאט שמעתי את פכפוך המים של הנהר שעבר שם, ואז את קולם של הצרצרים שהצטרפו גם הם לשדה השמיעה של. פסעתי מספר צעדים והבחנתי בנהר בצבע טורקיז שחצה שם בפינה. השמש חצתה מזמן את מרום שמיים, והייתה כעת לקראת שקיעה. צבע אדום נפרס ורקד עם העננים, מה שנתן תחושה של אפקט פוטושופ מרהיב לג'ונגל הזה. איפה אני נמצא יואוו. ואז הרגשתי את עקיצות היתושים, בגן העדן הזה היתושים באים לבקר בשקיעה ובזריחה. והם גירדו אותי, אכלו אותי כמו קיבלו משלוח מנות מארץ אחרת. בכייף שיהיה להם, לא אכפת לי, לא בשלב הזה לפחות. העיניים שלי היו מרותקות לנוף המדהים שנפרס לפני ומצדדי ומאחורי, אני בהלם מזה שבכלל גרים פה אנשים, איזה ג'ונגל, איזה שמיים, איזה חיות. הלב שלי נשא פרפרים צבעוניים, בתי עץ יפיפיים התגלו לפניי, הן נבנו בהרמוניה עם הטבע, ניכר שהייתה מחשבה בבנייתם, כמו הסתתרו בין העצים. עץ מנגו מעוטר כולו בפירות כתומים צהבהבים התגלה בהמשך הירוק, יכולתי להריח את המתוק של הפירות. לידו עץ אבוקדו שנשא גם הוא פירות גדולים, ונדנדות של ילדים תלויים מענפיו וביניהם לא מעט עצי בננה שהתגאו בפירות הצהובים. נִינַאג' שלף את המזוודה החבולה מהבאגאג', ולקראתנו הגיעה פתאום אָמְבִּיקַה עם חיוך פרוס על פניה.
    "רודי".
    היא חיבקה אותי, לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני מחבק אימא שמעולם לא פגשתי. אמביקה אישה מיוחדת ממש, חכמה מאוד, ומבשלת מדהים עד שבלוטות הטעם שלך רוקדות סמבה מכמה שזה טעים. היא פנתה אל נִינַאג', והם דיברו בפורטוגזית מהירה, פה ושם הצלחתי ללקט מילים. הייתי עייף ומרותק בו זמנית, הגוף שלי התרגש, התקשה כמעט לרסן את עצמו. בתוכי השתוללה עייפות מהולה בשמחה, גמול ופיצוי על כל ייסורי הגעה לכאן. סוף סוף הגעתי לאלטו פראיסו, הגעתי לגן עדן שלמעלה.

    [פורסם במקור ב-29 לאפריל 2017]

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • מאיר אריאל – ספר חדש!

    [שירז אריאל]

    לתמיכה בהדסטארט >

    אבא שלי, מאיר אריאל עליו השלום, מאוד אהב את פרדס חנה כרכור. הוא ואמא עברו לכאן לאחר 13 שנים בעיר הגדולה, כשנה לאחר שאני עברתי לכאן עם משפחתי והפגנתי התלהבות. הייתי אם צעירה והתאים לי שסבא וסבתא יהיו לידי. קצת קשה לי להגיד שזאת היתה החצי שנה הכי נפלאה והכי אחרונה שלו. מזל שלפחות זכיתי לזמן הזה והילדים שלי הרוויחו סבא נהדר.  בזמן הקצר שגר כאן הוא הספיק גם להופיע פעמיים בשיקשוק שאך נולד והיה נוהג לטייל עם הכלבה שלהם 'סאני'. יש רבים שזוכרים את התמונה הזאת ממנו. מסתובב עם הכלבה ומברך לשלום.

    באופן בלתי נתפס עברו להן 20 שנה.  הנכד הבכור כבר סיים צבא, השני עוד רגע משתחרר ומאז נוספו למשפחתנו עוד 12 נכדים.

    זוכרת היטב את זמן השבעה. המוני אנשים באים, אמא מוכת הלם ויגון ואני מוצאת נחמה בחדר העבודה שלו. מתיישבת מול השולחן שלו ומתחילה לפתוח מגרות. בכל מגרה מצאתי הרבה מעטפות דואר גדולות כשבכל מעטפה יש טקסטים, מכל מיני סוגים. גם שירים שהכרתי וגם כאלה שלא. חלקם בכלל לא שירים אלא פרוזה מכל מיני סוגים: קטעי קישור להופעות, חומרי הגות, הצעות לפתרון הסכסוך, מהו קיבוץ, מהי קבוצה, על המדינה וגם מכתבים לדמויות מוכרות ופרטיות, גם לרשות הדואר או בית המשפט. ויש גם ציורים ורישומים – את ה-כל הוא שמר. מצאתי חומרים עוד מתקופת השליחות שלהם בארה"ב בשנת 68 -70.  הייתי בשוק מהכמות ומהמגוון של הנושאים. יחד עם חברת משפחה קרובה התחיל מבצע מיון וסידור כשאני מבינה, שחייבים להפוך את זה לספר ויהי מה.

    לאמא היה חשוב להוציא גם את ספר השירים הגדול וספר נפלא זה 'עצמאי בשטח-כל השירים', יצא בשנת 2009.
    עוד לפני כן, בשנת 2005 יצא 'ברכות והספדים' ובשנת 2011 יצא הספר 'כתבים' שכלל 29 קטעים כתובים ושלל ציורים.
    מאז יצאו מספר מהדורות אך כל הספרים אזלו ואין להשיגם.

    חזרה ל 2018. בערך חודש אחרי האזכרה ה-19 זה היכה בי. שבעצם התחילה שנת ה-20. ואין לנו אפילו ספר אחד. ואז הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה, ואם כבר אז להפיק ספר שכולל את כל החומרים ולא רק 29, יש המון המון חומר נוסף ואולי הגיעה העת שיצא ספר יפה ומכובד שיכלול את כל מה שיצא בכתבים ועוד לפחות 60 חומרים חדשים וגם חלקים מ'ברכות והספדים' כך שיחד זה כ-100 קטעים שנונים ומעניינים שאבא שלי כתב.

    פרויקט גדול כזה לא קל להפיק לבד, נדרשת כאן המון עבודה שאני מאוד רוצה לעשות. חלק גדול עדיין לא הוקלד אפילו. בתקופה של אבא לא היה הדסטארט. בטוחה שהוא היה נעזר בזה להפקה עצמאית של אלבום אם היה נשאר פה עוד קצת.

    אז לזכרו, אני מזמינה אתכם להצטרף למיזם, יש בו כל מיני הפתעות מיוחדות. יש לי תקווה להצליח לגייס מספיק כדי להוציא גם את ספר השירים – הצטרפו אלי היום ויחד נוציא את הספרים לאור.

    (במהלך השנה הקרובה אחשוף כאן חומרים חדשים ונדירים של מאיר – ואספר על שלל האירועים לשנת ה-20)

    לתמיכה בהדסטארט >


    להגיב
  • חוגי מוזיקה ופיתוח יצירתי לילדים בפרדס חנה – עידן ויצנר

    [עידן ויצנר]

     

    מוסיקה הייתה תמיד חלק מהחיים שלי. אני לא זוכר שום תקופה בחיי בה לא שרתי בקולי קולות והתמודדתי בעצם עם כל אתגר בחיי באמצעות המוסיקה. כשהייתי בן 8 והיה לי קשה, הייתי נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת ושר שם כאילו אף אחד לא שומע. ידעתי עמוק בפנים שזה העולם שלי ושלא משנה מה קורה, הוא תמיד יהיה שם בשבילי. ואת האמת? זה ממש כה עד היום.

    נעים מאוד, קוראים לי עידן ויצנר ואני זמר ויוצר ומורה למוסיקה לצעירים, ילדים ונוער. במהלך השבוע אני מלמד פיתוח קול, פסנתר וכתיבה, אבל אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם וממש מחכה להם הוא הזמן עם הילדים בחוגי המוסיקה. כבר אספר לכם על החוגים, אבל קודם אני רוצה לשתף אתכם באיך בעצם מוסיקה תורמת ועוזרת לכל מי שעוסק בה.

    יש כמה דברים מרכזיים שהעיסוק במוסיקה מביא איתו לכל ילד שמתנסה בה.

    אולי הדבר הראשון והחשוב ביותר היא שהעיסוק במוסיקה הוא פשוט כיף. כשהילד מחובר לדבר (ובינינו, רוב הילדים ממש אוהבים מוסיקה), הוא כל כך נהנה לנגן, לשיר, לזוז עם המוסיקה והחוויה הזאת תמיד תלווה אותו ותעשה לו טוב בכל פעם שהוא יעסוק בזה שוב.

    מעבר לזה, מוסיקה מאוד עוזרת לילד לתת ביטוי רגשי למה שהוא מרגיש. כבר בגילאים הקטנים, הוא יכול לבחור שיר שמתאר איך הוא מרגיש עכשיו, הוא יכול לנגן מנגינה שהוא אוהב שמביעה את השמחה שלו או את העצב. והזמן הזה שלו עם המוסיקה היא בדיוק המקום לתת ביטוי לכל דבר שרוצה לצאת החוצה.

    העיסוק במוסיקה מפתח מאוד את היכולות הקוגניטיביות של הילד. מוזיקה משלבת בצורה נפלאה את הרגש יחד עם יכולות החשיבה. הרבה מחקרים הראו באופן מובהק שילדים שעסקו במוסיקה בגיל צעיר גילו יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר בגיל מאוחר. אבל מי שעוסק במוסיקה לא באמת צריך את המחקרים האלה בשביל להבין מתוך היום יום שלו כמה העיסוק במוסיקה הוא רחב ותורם להבין תהליכים ודפוסי חשיבה גם בתחומים אחרים.

    העיסוק בנגינה מפתח גם את היכולות המוטוריות העדינות של הילד. אני יכול לתת לכם דוגמא מהחוגים שאני מעביר כשאני רואה את השיפור בילדים בני שנתיים וחצי וחמש ביכולת שלהם לנגן, להקיש על הקסילופון לדייק את התנועה המוטורית הנדרשת בשביל נגינה יותר ויותר משבוע לשבוע.

    בנוסף, מוסיקה מחברת בין אנשים וכשהילד מנגן יחד עם עוד חברים הוא לומד לשתף פעולה טוב ויותר, לחלוק, להקשיב, ולפתח מגוון כישורים חברתיים שחשוב לרכוש ומוסיקה היא הזדמנות מצוינת בשביל להתאמן עליהם.

    יש עוד הרבה יתרונות למוסיקה ולשמחתי כל ילד שזוכה לעסוק בה מרוויח מזה משמעותית.

    זכיתי לשוחח ולדבר על התרומות שיש למוסיקה ועל איך לעזור לילד שלכם להתמיד בחוג אותו הוא בוחר, בתוכנית הבוקר של מיכל ינאי "משפחה שכזאת". הנה הריאיון בו אני נותן את התשובות לשאלות האלו 😊

     

    אם גם הילד שלכם אוהב מוסיקה ואתם רוצים לתת לו להתנסות בנגינה, פיתוח השמיעה המוסיקלית, הכרת כלי התזמורת, פיתוח חוש הקצב ועוד… אתם מאוד מוזמנים להגיע למפגש ניסיון ולהצטרף לחוגי המוסיקה, אותם אני מעביר בעין שמר.

    קבוצת הבוקר מתקיימת בימי ראשון בשעה 10:30 ומיועדת לילדים מגיל שנתיים וחצי ועד ארבע.
    קבוצות הצהריים מתקיימות בימי חמישי.
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    וגילאי 4-6 בשעה 17:30

    רוצים לקבל עוד פרטים על החוגים ולהירשם למפגש היכרות?
    כנסו לקישור הזה >

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    ימי ראשון (קבוצת בוקר)
    גילאי 2.5-4 בשעה 10:30
    ימי חמישי
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    גילאי 5-8 בשעה 17:30

     

     


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 4

    [הטורשיר השלישי: Famous Blue Raincoat/Leonard Cohen]

     

    טורשיר רביעי – שירים מקסימים עם מילים יוצאות דופן בתוספת כמה מילים על השיר ועל המבצע.

    והפעם נעבור לעברית, לכבוד יום השנה לאיש שהוא פסקול חי של מדינת ישראל, אריק איינשטיין.

    ***

    קבלו אותו. השיר הרביעי של "קורא למוזיקה".

    עטור מצחך

    שיר שנבחר לשיר הישראלי היפה בכל הזמנים שוב ושוב. עם מילים אלמותיות של אברהם חלפי, לחן של יוני רכטר הגאון וביצוע לא פחות ממושלם של אריק איינשטיין (בעזרתן של יהודית רביץ וקורין אלאל). שיר שמדבר על מערכת יחסים, כשלא ברור אם מדובר על בני זוג (לבשי חלוקך, אני כבר בא) או על אהבה לא מושגת (למי שתהיי חייו מלאי שיר).

    "…שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
    ושבויה בין כתלייך
    ממני נפרדת
    עת אני בגופי נפרד ממך.."


     

    עטור מצחך זהב שחור
    (אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)
    מצחך מתחרז עם עיניים ואור,
    (אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)
    אך למי שתהיי
    חייו מלאי שיר.

    חלוקך הורוד צמרירי ורך.
    את בו מתעטפת תמיד לעת ליל.
    לא הייתי רוצה להיות לך אח,
    לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך
    ורואה חלומות עגומים של קדושה
    ולמולו את אישה…

    את אוהבת להיות
    עצובה ושותקת
    להקשיב לסיפור על קרוב על רחוק
    ואני, שלא פעם אביט בך בשקט
    אין קול ודברים
    שוכח הכל על אודות אחרים.
    שוכנת נפשי בין כתלי ביתך
    ושבויה בין כתלייך
    ממני נפרדת
    עת אני בגופי נפרד ממך.

    פרוש חלומי כמרבד לרגליך
    צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
    לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
    עוד מעט ואבוא אליך.

    עטור מצחך זהב שחור
    יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
    אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
    כשיכור…
    עטור מצחך זהב שחור.

    מילים: אברהם חלפי    לחן: יוני רכטר


    להגיב
  • איך עוקפים את בעיית זכר/נקבה בעברית

    [רוזין רוזנבלום]

     

    שיטה 1: ההצלחה מוטלת על הכף…סופית

    אני רוצה להראות לך איזה קסם
    יש במילים הנגמרות ב-כף סופית

    רוב מילות פנייה הנגמרות בכף סופית,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה

    שלך, בשבילך, ממך, ברצונך, איתך,
    אותך, כמוך, לך, אצלך, שלך, דעתך, ועוד…

    לרשימת המילים הנגמרות בכף סופית
    המצאתי שם – רשימת הכאפות

    למה רשימת הכאפות?
    בגלל שהן גם מסתיימות בכף סופית
    וגם נותנות כאפה לבעיית הזכר/נקבה
    בפנייה ישירה

    בכל פעם שחשוב לך
    לפנות אל הקהל שלך באופן ישיר,
    כדאי לך להיעזר במילים מרשימת הכאפות

    ואז לא תהיה לך בעיה עם זכר ונקבה במשפט.
    בדיוק כמו שעשיתי בטקסט של הפסקה הזו

    אני גם ממליצה לך להכין רשימת כאפות קבועה,
    שתהיה לך זמינה לשימוש

    ***

    שיטה 2: זמנך עבר

    שמת לב שכאשר כתבת בלשון עבר,
    הצלחת לעקוף את בעיית זכר/נקבה?

    מילות פועל בלשון עבר,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה,
    ולכן מומלץ להיעזר בהן,
    בדיוק כמו שעשיתי בפסקה הזו

    לדוגמה…
    במקום לכתוב – אם אתה מחפש –
    אפשר לכתוב – אם חיפשת –

    במקום לכתוב – האם אתה חולם –
    אפשר לכתוב – אולי חלמת על –

    ***

    שיטה 3: בשם הפועל נעשה ונצליח

    להשתמש בשם הפועל
    ולבנות את המסר שלך
    בדיוק כמו שעשיתי עכשיו,
    זה ממש קל

    במקום: תשתמש/י – להשתמש
    במקום תבנה/תבני – לבנות

    ***

    שיטה 4: כולנו באותה סירה

    אני יודעת שקשה לעקוף
    את בעיית זכר/נקבה בעברית,
    אבל אנחנו נעקוף אותה יחד,
    נלמד איך עושים את זה,
    ונתקדם צעד צעד עד שנצליח

    אם נסתכל על המבנה של הפסקה הזו,
    נגלה שכתבתי אותה בלשון – רבים-אנחנו –
    שזה מאוד שונה מלשון רבים-אתם

    הכוח של לשון רבים-אנחנו-
    טמון בזה שהיא מייצרת קירבה,
    אני לא נמצאת מולך, אני בצד שלך,
    אנחנו יחד בסיפור הזה

    ***

    ורגע לפני סיום,
    חשוב לי להגיד לך עוד משהו,

    יכול להיות שעבר לך בראש
    שכתיבה כזו תוציא ממך משהו מאולץ, לא קולח,
    או שאולי זה יאלץ אותך לוותר
    על מילים מסוימות שתכננת לכתוב,

    ואולי יש לך חשש שזה יגרום לך
    לכתוב טקסטים מהסוג האנמי/אקדמי

    אין לך מה לדאוג.

    רוב מילות התיאור של רגשות/תחושות,
    אותן מילים שבדרך כלל מעניקות לטקסט עוצמה,
    הן מילים שאין להן בעיה של זכר/נקבה,

    בעיית זכר/נקבה מתבטאת בדרך כלל במילות פועל ושייכות,
    כך שגם אם שינית אותן קצת,
    הן לא מחלישות את הטקסט שלך

    בטח שמת לב שאת כל הפוסט הזה
    כתבתי בלשון יחיד/ה בלי בעיה,
    זה היה לך מוזר? הרגשת שהטקסט מאולץ?

    ועוד כתבתי את זה במצב של עייפות ניכרת,
    נשבעת לך שאם הייתי כותבת את זה בשיא העירנות,
    היית רואה כאן טקסט סוחט דמעות

    ואני אגיד לך עוד משהו בכנות,

    גם אם לפעמים זה ייאלץ אותך
    לשנות קצת את הטקסט פה ושם,
    זה לגמרי שווה את זה,

    כי מה שקורה כאן עכשיו בינינו,
    התחושה הזו שאני מדברת איתך אישית,
    כאילו שאני כותבת עבורך במיוחד,
    זה מייצר המון אינטימיות

    בגלל זה כדאי לך להתאמן על זה,
    להכין לעצמך רשימת כאפות,
    לתרגל קצת, לכתוב ולמחוק,
    זה יותר פשוט ממה שנדמה לך

    רוזין

    נ.ב.
    לא דמיינת, היה כאן רגע בינינו,
    לא זייפתי את זה

    _____________________________________________________________

    פורסם במקור בדף הפייסבוק של רוזין רוזנבלום – בעלים ומייסדת‏ ב-‏‎www.rozin.co.il‎‏


    להגיב
  • קרוסלה – חוגי תנועה וריקוד לילדים בפרדס חנה – בשיטת דבי רומק

     

    שמי דבי,

    מזה 25 שנה, אני מלמדת חוגי מחול יצירתי לילדים בפרדס חנה-כרכור.
    נפלה בחלקי הזכות ללמד מאות ילדים ליצור ולרקוד ועל זה אני מודה.

    אני רוצה לשתף אתכם בסיפור קצר מתוך המסע שלי למקום בו אני נמצאת היום.

    עוד כשגרתי בקנדה, בגיל צעיר, אהבתי מאוד לרקוד. אמא שלי, שזיהתה את זה, דאגה במשך הרבה שנים שאגיע לחוגי ריקוד (שאז לא היו כל כך נגישים ומוכרים..). כבר אז הרגשתי עמוק בתוך ליבי שהאהבה והשמחה שהתנועה והמחול מביאים עימם, ישאירו אותי קרוב לעולם הריקוד לעוד הרבה שנים. בשלב מאוחר יותר החלטתי ללמוד ריקוד באוניברסיטה ולמזלי גיליתי פרופסור שהייתה אחת מהמומחים המובילים בתחום המחול היצירתי לילדים.

    החלום שלי התגשם – הייתה לי הזדמנות לשלב בין שתי אהבות שלי!

    העמקתי בנושא המרתק של התפתחות הילד, במחלקה לפסיכולוגיה, באוניברסיטה.
    חידדתי את הכלים שלי כמורה במכללה להוראה, בכדי שאוכל ליצור מערך ייחודי לילדים, המאפשר אווירה חמה וידידותית לרקדנים ורקדניות צעירים וסביבה בה יש מקום לגיבוש יצירתיות.

    עשיתי עלייה לארץ מקנדה ולמדתי עברית כדי להמשיך לעסוק באהבה שלי ללמד ריקוד.

    הקמתי בפרדס חנה-כרכור את "לרקוד עם דבי" .

    במהלך המסע הכרתי את הדר כהן זמיר, הפועלת לצידי בארבע השנים האחרונות. היא למדה את שיטתי והפגינה יצירתיות ויכולות כוראוגרפיות ברורות שאפשרו את היווצרותו של קשר מיוחד עם הילדים והבטחה לעבודה עתידית ושותפות יצירתית, אמיצה ומרגשת.

    היום, ביחד עם הדר אנחנו מלמדות ילדים בגיל הרך וגילאי יסודי, באהבה רבה –

    ב"קרוסלה- בית ספר לריקוד"

    מקור שמו החדש של העסק "קרוסלה- בית ספר לריקוד", מגיע מן המוסד בו התמקצעתי "Carousel" באוניברסיטת Waterloo  בחניכתה של ד"ר רות פרידל, על פי גישתה המשלבת לימודי מחול יצירתי עם פסיכולוגיה התפתחותית.

    השיעורים בחוג מתמקדים בנושאים מתחלפים ומלווים במוסיקה, סיפורים, אביזרים ותמונות שנועדו לעורר את הילדים לחקור את הסביבה, עולם הדמיון, היצירה והביטוי של הרגשות שלהם כתגובה לנושאי השיעור. ניתן דגש על עבודה קבוצתית-שיתופית הכרוכה בפתרון קונפליקטים, ביקורת בונה וסובלנות.

    הקליקו להגדלה

    סגנונות הריקוד הם מחול יצירתי, בלט קלאסי, מחול מודרני.

    בכל שיעור, על פי השלב ההתפתחותי, נשמר איזון עדין, המאפשר לרקדנים והרקדניות הצעירים להגביר את יעילות התנועה, להרחיב את רפרטואר התנועות שלהם תוך טיפוח חופש היצירה.

    אנחנו מלמדות, בשיתוף עם המורה נהדרת, קטרי סייפולה כהן, בימי ראשון, שני, ורביעי.

    הגילאים: טרום חובה, גן חובה, כיתה א', כיתות ב'-ג', כיתות ד'-ו'.

    מזמינות את ילדכם ואתכם לבוא לרקוד איתנו.

    השיעורים מתקיימים ב: סטודיו "Judo for Life" סמטת ערער 1, פרדס חנה (ליד BIG)

    לפרטים נוספים והרשמה לשיעור נסיון:

    דבי- 052-5670792
    הדר- 054-3210811

    לדף הפייסבוק של "קרוסלה – בית ספר למחול" | שלחו לנו מייל

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • רוחות של שינוי

    [צילום: צופית דמרי]

     

    התמונה הזאת מרגשת אותי. ואני לא אחד שמתרגש בקלות מפוליטיקה. היא נוטעת בי תקווה, היא נכונה.

    האיחוד הזה של שמאל וימין, דתיים וחילונים, מערב פרדס חנה ומזרח כרכור, נשים וגברים, אגו ושיתוף פעולה

    מדהים בעיני. ומרגש כבר אמרתי.

    זו שותפות עם שלושה קווי יסוד: שמירה על הסטטוס קוו בנושא השבת, הצהרה על מדיניות של חיזוק השכונות וצמצום פערים ופעילות למען האחדות הישובית וחיבור בין הקהילות השונות.
    השותפות גם אומרת שכבר יש רוב של 8 מתוך 15 במועצה. ומאוד סביר שיוני חכימי והגמלאים יחברו לקואליציה שכזאת ואז זה כבר מועצה שיכולה לפעול עם 10 מ-15. והלוואי שכולם יצטרפו ותהיה קואליציה מלאה שהולכת לאותו כיוון.

    השותפות הזאת דרשה ויתור על הרבה אגו מצד כל הארבעה. והכרה בשוני ומגוון הדיעות של האחר. אבל היא בעיקר מסמנת שינוי ותקווה.

    וזה מה שכתב אייל:

    "…בבחירות הבנו כמה דברים בסיסיים: הבוחרים ווהבוחרות שלנו רוצים שינוי, מבקשים תקווה ומאמינים בחזון שפרשנו וברצון לייצר פוליטיקה אחרת.
    יותר מזה, במהלך הקמפיין ובמיוחד ביום הבחירות, הרגשנו את האהבה הרבה שרוחשים לדרך הזו.

    הרגשנו גם את הרצון האמיתי של הא.נשים בחיבור ובהבנה של האחד את השני.

    ואם לסכם אז הרגשנו גם את הצורך במנהיגות חדשה, מנהיגות שרואה את התמונה הרחבה ונשארת בגובה העיניים.

    …התמונה הזו, כך אנחנו מאמינים , מבטאת את הקול הזה. הגר, יואב, אפרים ואנוכי כנציג טוב במושבה, מייצגים ציבורים שלמים שתואמים בדיוק את החזון של טוב במושבה. חיבור בין ימין ושמאל, חיבור בין חובשי כיפה לחילוניים , חיבור בין אנשים. זהו חיבור שהציבור צמא לו.

    …זו דרכנו, והיא תתבטא בעשייה כי זה המנדט שקיבלנו…"

     

    – ועדיין, הגר צריכה לנצח בסיבוב השני כדי שהשותפות הזאת תצא לפועל (למרות שבפועל תהווה גוש חוסם אם אלדד ינצח).
    מעניין מה יהיה שיעור ההצבעה…

    הבחירות לסיבוב השני יתקיימו ביום שלישי הבא, ה-13 לנובמבר, בין השעות 13:00-22:00. בוחרים באותו מקום שבחרנו בסיבוב הראשון.

     


    להגיב
  • דיאלוג פתוח בישראל – שינוי מהותי בבריאות הנפש בארץ

    כניסה להדסטארט >

     

    [מאיה לילה חפר]

     

    מי רוצה לדבר על שיגעון שירים את היד.
    דיכאון? אובדנות? פסיכוזה?

    לא אה?

    לא. אנחנו לא רוצים לדבר על זה. וגם לא לשמוע. וזה משונה מאד כי על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי אחד מכל ארבע מבוגרים במערב יחווה משבר נפשי שידרוש התערבות פסיכיאטרית ודיכאון זו המגפה השלישית בגודלה במערב.

    אז איך זה שאנחנו לא רוצים לדבר על זה? הרי אחד מארבע אומר שכל אחד מאיתנו נפגש עם הכאב הזה, והשאלה מהו ואיזה מין סיפור מסופר עליו זו שאלה חשובה מאד.

    הסיפור שאנחנו מספרים על מחלות נפש (שם גרוע. נפש? מה זה? זה מונח רפואי? ואם כבר מאמינים שיש נפש, זה מה שחולה? אותו יסוד נצחי שיש המאמינים בהישארותו או בגלגולו) – חשוב מאד. כי ההסבר שאנחנו נותנים לעצמנו על המהות של המשבר הזה מכתיב את דרכי ההתמודדות שלנו איתו, את הטיפול שאנחנו מציעים ואת התפיסה של האדם המתמודד את מה שעובר עליו.

    אנחנו חיים בתקופה בה המשברים הנפשיים עברו מדיקלזציה, הם יצאו מתחום סמכותו של איש הדת או השמאן, הם יצאו מתחום סמכותה של הפסיכותראפיה והם תחום סמכותו של הרופא. רופאים מערביים אמונים על טיפול במחלות שנמצאות בגוף בעזרת כדורים ולכן זה הטיפול המרכזי שאנחנו מציעים בישראל מרפאות, בתי חולים ותרופות.

    אל תבינו אותי לא נכון, אני לא נגד פסיכיאטרים ולא נגד תרופות. יש לי פסיכיאטר נחמד מאד ותרופות הצילו את חיי בשלבים מסוימים. נגד מה אני? אני נגד פרוטוקול. אני נגד היותן של התרופות מענה מרכזי במקום כלי נוסף בארסנל התשובות שלנו.

    אני נגד התשובות המוחלטות על משהו שבסופו של דבר הוא מיסתורין.

    מדעי המוח לא פתרו את תעלומת המשברים הנפשיים. עוד לא נמצאה בדיקת הדם שתראה שאדם בדיכאון ואף אחד עוד לא הבין מה גורם לפסיכוזה.

    אובדן השאלות בתרבות שלנו הוא אחד הדברים המצערים, משום שאין דיאלוג אמיתי בלי היכולת לשאול שאלות. שאלת הטיפול, כן או לא תרופות, איזה ז'אנר של טיפול נפשי, התנהגותי או דינמי, כל הבחירות האלה צריכות לבוא רגע אחרי השאלה, מה קורה במערכת הגוף-נפש שלי?

    אבל לא בכל העולם זה המענה שניתן בשעת משבר.

    בפינלנד למשל פיתחו לפני 30 שנה גישה בשם דיאלוג פתוח. הגישה נשענת על הסתכלות מערכתית ורואה את המשבר מתוך הקשר רחב יותר ומתוך הבנה שהקהילה בה חי האדם היא מקור כח לחצוב מימנו פתרונות למשבר.

    הגישה מציעה שיח של ריבוי קולות, גם עם כל הקולות שנמצאים באדם וגם עם כל הקולות של האנשים שהוא אוהב. הגישה נשענת על סבילות לאי ודאות, למצב בו אני המטפל לא יודע את הפתרון מראש אלא יוצא למסע חקר עם כל אדם אחרי המשבר הפרטי שלו.

    לגישה הצלחות יוצאות דופן במחקרים, היא הורידה את אחוזי האשפוז ואת כמויות התרופות. 70 אחוז מהאנשים שטופלו בה בהתקף פסיכוטי ראשון לא חזרו למערכת בריאות הנפש (!).
    ויותר מכל, היא שנתה לחלוטין את החוויה של מטופלים, בני משפחה ומטפלים כלפי תהליך ההתערבות לחוויה הומאנית, מכבדת, וטרנספורמטיבית.

    יש תנועה מבורכת בבריאות הנפש בישראל בשנתיים האחרונות. הבתים המאזנים (חלופות האשפוז) שנפתחו מראים לנו אופק חדש, אולם הם עדיין צעד אחרי הישארות האדם בקהילה.

    בימים אלו עו"ס איתי קנדר וחבריו בדיאלוג פתוח ישראל מגייסים מימון המון להבאת ההכשרה למטפלים לארץ הכשרה כזו תשתית דור של מטפלים שיוכל לתת מענה חדשני למשברים נפשיים בקהילה.

    כולנו צריכים לשאול את עצמנו איזה טיפול אנחנו רוצים לקבל אם נקלע למשבר, איזה טיפול אנחנו רוצים עבור יקירנו ,כי אחד לארבע זה לא משהו שקורה אי שם. זה משהו שצריך להעסיק אותנו.

    כניסה להדסטארט >

    (התמונה בגוף הטקסט: שיר מתוך האנתולוגיה "בקצה הנפש" אחת התשורות המוצעות בהדסטארט של דיאלוג פתוח)


    להגיב
  • טיפול באמנות, CBT ופסיכותרפיה בפרדס חנה – עם לילך פרידמן

     

    היא נכנסת אליי לקליניקה ומתיישבת: "אז מה זה בעצם CBT?" היא שואלת.

    "CBT הוא טיפול קוגנטיבי התנהגותי. הצד הקוגניטיבי מתייחס למחשבות ולפרשנויות שלנו את העולם, וכיצד אלה משפיעות על הרגשות שלנו, והצד ההתנהגותי מתייחס לתגובות ההתנהגותיות שלנו. הרעיון המרכזי ב-CBT הוא שיש קשר ישיר בין המחשבות, הרגשות, ההתנהגויות והתחושות הגופניות שלנו וכולם משפיעים זה על זה".

    היא הגיעה לטיפול בגלל חרדה חברתית או חרדת בחינות, ואולי בגלל חרדת קהל. בכל מקרה, העבודה מתחילה בהסבר שלי על חרדה, ואז אנחנו בודקות יחד מה קורה לה בגוף בשעת חרדה, אילו מחשבות מעוררות בה חרדה ואיך היא מתנהגת כשהיא מרגישה חרדה. לאחר שאנו מבינות את המעגל הזה אנחנו מתחילות לטפל בכל אחד מחלקיו לחוד ובכולם יחד.

    יום אחד היא מגיעה ואומרת לי: "פתאום אני מבינה את עצמי יותר, אני שמה לב לתחושות הגופניות שלי, למחשבות שלי, לרגשות, הרבה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם".
    היא מקבלת ממני משימות התנהגותיות הביתה כדי לתרגל ולהתרגל לחרדה, עד שעם הזמן רמת החרדה שלה יורדת כשהיא נפגשת עם אנשים או כשהיא יושבת בבחינה או כשהיא צריכה לעמוד מול כיתה ולהרצות. היא גם למדה לחיות עם ולצד החרדה, ובעיקר לא לגרום לחרדה לפגוע בתפקוד היומיומי שלה.
    עכשיו אם היא רוצה אפשר לפנות ולטפל בקשיים אחרים, או שאפשר להחליט יחד שהטיפול הסתיים בהצלחה.

    ***

    שמי לילך פרידמן ואני עובדת כפסיכותרפיסטית יותר מעשרים שנה. למדתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בתרפיה באמנות. עבדתי במשך השנים במסגרות שונות עם אוכלוסיות מגוונות, וכיום אני עובדת בקליניקה פרטית בפרדס חנה עם ילדים, נוער ומבוגרים.
    בנוסף להיותי מטפלת אני גם מדריכה מוסמכת מטעם יה"ת (האיגוד הישראלי לתרפיה על ידי יצירה והבעה) וכן מרצה בתוכניות שונות למטפלים.
    אני מאמינה כי כל מטפל צריך להמשיך ללמוד ולהתפתח לכל אורך החיים ולכן, אחרי התואר השני המשכתי ללמוד גם פסיכותרפיה וטיפול דינמי בילדים ובכך העמקתי בתחום הטיפול הדינמי – טיפול המתייחס לקונפליקטים פנימיים, ועוזר להעלות תכנים לא מודעים ולעבד אותם. בהמשך, למדתי גם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שנותן כלים להתמודדות עם סימפטומים ספציפיים. לאחרונה התחלתי בתהליך של כתיבת דוקטורט באוניברסיטת בר אילן העוסק באינטגרציה בין טיפול דינמי לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. מאחר ולמדתי את שני סוגי הטיפול הללו אשר נחשבים כשונים מאוד ואף מנוגדים זה לזה, ואני מטפלת באמצעות שתי השיטות, מעניינת אותי האינטגרציה ביניהם והחלטתי שאני רוצה לחקור אותה.

    מטופלים רבים מגיעים אליי לקליניקה – ילדים ומבוגרים עם חרדות, OCD, כעסים, טריכוטילומניה (תלישת שיער), התקפי חרדה, דיכאון ובעיות של ויסות רגשי – סימפטומים שניתן לטפל בהם באופן ממוקד באמצעות הטיפול הקוגניטיבי-ההתנהגותי (CBT).
    מטופלים אחרים מגיעים בגלל משברי חיים כמו גירושים או מוות במשפחה, ויש המגיעים בגלל מעברי חיים כמו נישואים, שחרור מהצבא והתחלת עבודה חדשה.

    לפעמים העבודה הטיפולית צריכה להיות עמוקה ורחבה יותר מהעיסוק בסימפטום הספציפי, וכאן נכנס הטיפול הדינמי ושיטות חדשניות מהגל השלישי ב-CBT, שעוסקות במבנים הנפשיים העמוקים והראשוניים יותר של המטופל.

    כל מטופל שמגיע אליי לקליניקה מציג את עצמו ואת הצורך שלו, ובהתאם לכך אני מתאימה לו את השיטה הטיפולית הנכונה לו, ופעמים רבות אף משלבת בין שיטות שונות.

    אך תמיד אני זוכרת כי הטיפול הוא בראש ובראשונה מפגש בין שני בני אדם, הדורש קודם כל יצירת קשר של אמון. על בסיס קשר זה אני יכולה להשתמש בידע הרב ובניסיון שצברתי עם השנים להקל על המטופל את כאביו ולעזור לו לחיות ברווחה נפשית.

    מוזמנים להתקשר, לשאול ולהתייעץ,

    לילך 050-9633626   |   מייל   |   אתר


    להגיב
  • קורא למוזיקה : טורשיר # 3

    [הטורשיר השני: Epitaph / King Crimson]

     

    והנה הגענו לטורשיר השלישי – שירים מקסימים שהמילים שלהן מחייבות מבט נוסף. עם כמה מילים על השיר ועל המבצע.

    ואיך אפשר לעשות פינה כזאת בלי המלך של המילים, המשורר המזמר, האיש והאגדה – ליאונרד כהן. אפשר היה לבחור כמעט כל שיר שלו ולהתפעם מהמילים. ליאונרד (או בשמו המקורי אליעזר בן ניסן הכהן), יהודי-קנדי, ביקר בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים ושר לחיילים בחזית והוא אחד מכותבי המילים הגדולים בהיסטוריה.

    ***

    השיר השלישי של "קורא למוזיקה" הוא בעצם מכתב מושר.

    Famous Blue Raincoat

    שיר מלנכולי שמכניס לחמש דקותיו מערכת יחסים שלמה הכוללת משולש אהבים, על רקע ניו-יורק הקפואה של דצמבר. לשיר ניתנו אינסוף פרושים (כמו זה) וגם ליאונרד עצמו בראיונות, אמר שלא הכול תוכנן וברור גם לו. ויש גם מעיל אחד מפורסם…

    And what can I tell you my brother, my killer"
    ?What can I possibly say
    I guess that I miss you, I guess I forgive you
    "…I'm glad you stood in my way

    It's four in the morning, the end of December
    I'm writing you now just to see if you're better
    New York is cold, but I like where I'm living
    There's music on Clinton Street all through the evening

    I hear that you're building your little house deep in the desert
    You're living for nothing now, I hope you're keeping some kind of record

    Yes, and Jane came by with a lock of your hair
    She said that you gave it to her
    That night that you planned to go clear
    Did you ever go clear?

    Ah, the last time we saw you you looked so much older
    Your famous blue raincoat was torn at the shoulder
    You'd been to the station to meet every train, and
    You came home without Lili Marlene

    And you treated my woman to a flake of your life
    And when she came back she was nobody's wife

    Well I see you there with the rose in your teeth
    One more thin gypsy thief
    Well, I see Jane's awake
    She sends her regards

    And what can I tell you my brother, my killer
    What can I possibly say?
    I guess that I miss you, I guess I forgive you
    I'm glad you stood in my way

    If you ever come by here, for Jane or for me
    Well, your enemy is sleeping, and his woman is free

    Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes
    I thought it was there for good so I never tried

    And Jane came by with a lock of your hair
    She said that you gave it to her
    That night that you planned to go clear

    Sincerely, L Cohen

     

    Songwriter: Leonrad Cohen


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (11): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור העשירי: הזמנה זוגית לארמונו של האינסוף – פוסט הכנה זוגית לחגים]

     

    אתה מתעורר יום אחד ומגלה שהחיים הפכו מטיול מרגש לאוסף מטלות.
    ואז אתה שואל את עצמך "איך הגעתי לכאן"?
    את שואלת את עצמך "איך זה קרה לי"?

    היו ימים שבהם הייתי עולה בבוקר על אופנוע ורוכב אל הלא נודע. בלי תכניות. הרגשתי שאני טועם את החיים בהצעת ההגשה של היצרן. למי לא הייתה תקופה כזו בחייו? באותם ימים חתמתי על חוזה לא כתוב ביני לבין עצמי – "לא תשכח" שכך אתה רוצה לחיות. "לא תבגוד" בברית שכרת עם עצמך.

    מפה לשם, אחרי עוד כמה הרפתקאות, התאהבתי במישהי.

    ביהדות.

    היא פגשה אותי באופן בלתי קרוא. לא הזמנתי אותה. מבטיח.
    אבל אי שם ביפן, בכפר קטן, היא פשוט עברה לה ברחוב,
    וברגע אחד זה נגמר.
    אהבה, כידוע, היא אחד הדברים הבודדים שיגרמו לאדם להניח את אופנוע הנדודים ולרצות להקים בית.

    שלב חדש החל.

    לתקופה, הייתי עסוק בבניין הבית. למדתי את הכללים החדשים. לחיות בזוג. להיות הורה. לחיות בתוך העולם במקום לרחף כמה סנטימטרים מעליו.
    זה קצת כמו לנחות לתקופה שאחרי החגים.

    בפוסטים הקודמים, נכנסנו לסיפור הרפתקאה, בראנו את העולם מחדש, גילינו אוצרות גנוזים, הצטרפנו למחתרת לוחמי החופש. ופתאום מגיע לו העולם על אפרוריותו.

    אחרי החגים – שם קוד: נגמרו החלומות. התעורר והרח את הקפה. אתה כבר לא בקנזס דורותי.

    אבל כאן נמדדת השבועה.

    הברית.

    דורי דורות במשפחה שלנו הפכו את החופש למשימת חיים וחתמו על החוזה, שנקרא בשושלת שלנו – "ברית".
    בחוזה כתוב "לא תשכח" את החופש שראית כשאלוהים התגלה אליך.
    בחוזה כתוב "לא תבגוד" בהחלטות שהחלטת שם על ההר.
    בחוזה כתוב "לא תמכור" את עצמך ואת כוחות חייך.

    בני הברית מסכימים לחיות בעולם הממשי ולהפוך אותו לסיפור מרגש עם סוף לא ידוע מראש.
    הם מתחייבים לכתוב את הסיפור תוך כדי תנועה.
    הסתכלו טוב מסביבכם ותזהו את בני הברית.
    הבגדים שלהם מדיפים ריח של חופש,
    בצרור המפתחות שלהם יש מפתח ישן שרק הם יודעים את מנעולו.
    פניהם חרוצות קמטים, מהימים שבהם העזו לעמוד מול הפחד. לנפץ אלילים.

    ובתוך כל זאת יש בהם שלווה.
    בגופם אין את הכיווץ העצבני
    הנסתר
    שיש לרבים מאיתנו,
    משום שהם לא מחפשים פתח מילוט.

    הם כאן
    בעולם.
    אחרי החגים.
    אחרי הטיול.
    אחרי הנישואין
    אחרי הלידה.

    הם כאן

    ואין להם כוונה לברוח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (11) – הטור של לילה חפר

    [לטור הקודם – מכרכרת עם המתמודדים – הרהורים כלליים על סדרת המפגשים]

     

    האם קהילה יכולה ליצור פסטיבל שלם ללא מפיק, ללא אוצר ובלי כסף בשום צורה?

    אם הקהילה הזו היא קהילת פרדס חנה-כרכור היא כנראה תרצה לנסות.
    ההשערה הזו תיבדק בחודש נובמבר במושבה שלנו במסגרת פסטיבל דרך הנדיב.

    מבט באתר כבר מספר על הצלחה. סוף שבוע שלם של אירועים יצירתיים משלל סוגים החל במוסיקה, תיאטרון ופרפורמנס ועד סיור לילה בבית הקברות הישן לאור עששיות ואפילו חתונה קהילתית!
    127 אירועים נרשמו באתר, שפע לא יאמן שהיה תגובה לקריאה שהוציאה קבוצה שמכנה את עצמה "אחוות הטבעת".
    הקבוצה קבעה את חלון הזמן, 22-23-24.11.18 ויצאה לקהילה בקריאה להעלות לאתר חלומות שהם היו רוצים לחלוק בנדיבות עם אחרים. וזהו. מקום בזמן, מקום ברחב הדיגיטלי לתקשר בו כשפרפר מרפרפף בכנפיו במושבה שלנו אף פעם אי אפשר לדעת איך זה יגמר.

    תהיתי מה גורם לאנשים מבוגרים, עסוקים ורציניים לצלול להפקה של פסטיבל שלא מעורב בו כסף, אין תהילה, אבל יש עשרות שעות עבודה מאחורי הקלעים?

    גיא לב: ההבנה שבתור מבוגר אחראי, אתה מבין שיש לך אחריות גם על הסביבה שלך ויכולת להשפיע עליה. אנחנו אחראים ליצירת הסביבה שבה אנחנו רוצים לחיות.

    טימור סלומון שדה: זו בכלל לא המבוגרת! זו הילדה שבתוכי שמבקשת להביא לעולם המבוגרים קצת יותר כלים פשוטים: החזקת ידיים, עיניים בורקות ומרחב לא שיפוטי לשחק בו ולהיות בו יחד

    עירית רותם: בתור מי שמשתדלת לעצב את המרחב בה אני חיה כך שיתאים לי יותר, שיהיה יותר מעניין, צבעוני וחי, הפסטיבל הזה הוא הדרך לגרום לאנשים אחרים להבין את היכולת שלהם להיות משתתפים פעילים במרחב. הביטוי השחוק של "היה אתה השינוי שאתה רוצה לגרום בעולם". ומכיוון אחר: איזה כייף לייצר מסביבנו לונה פארק ענקי בו כולם יכולים לשחק.

    חמוטל ארבל: כי זה נראה לי פסטיבל מעיף שממש בא לי שיהיה לנו אותו!

    אילן שריף: כי בא לי לעשות דברים עם אנשים שמדברים ככה.

    האמת. הטיעון האחרון ממש תפס אותי. גם לי מתחשק לבלות זמן עם אנשים שמדברים ככה, שחושבים ככה ושמבטאים את זה בעשייה
    ובאמת, עוד לגמרי אפשר להצטרף לעשייה הזו.

    האחווה יצרה מודל עבודה על הפסטיבל, מתנדבים מהקהילה יגויסו להפעיל אותו מתוך עיקרון של אחריות משותפת והובלה משותפת על ידי חברי הקהילה. בפסטיבל משתמשים במושג "הצעת-ביצעת" וגם בעקרון "האחריות האישית" שני העקרונות האלה יוצרים פעולה משותפת. למרות שפסטיבלים לא "אמורים" להתנהל כך, למעשה אין מנהל שמחליט אלא יצירה משותפת שמתהווה תוך כדי תנועה. עוד דרושות ידיים רבות לימי הפסטיבל כדי שהוא יתממש במלוא הפוטנציאל שלו. ואם אתם רוצים להצטרף לצוות המופלא הזה כתבו להם הודעה לדף הפייסבוק דרך הנדיב >

    העקרון ההרפתקני ביותר הוא "כסף לא מחליף ידיים" כל מה שיקרה יוכל לקרות רק אם מישהו יבחר לתת אותו. הרעיון מאתגר גם את היוצרים המקצועיים שיכולים להשתמש בפסטיבל לא כאל אירוע שמביא הכנסות אלא כאל אירוע של קשר עם קהל, של התנסות בחומרים חדשים ומפגש הדדי ויצירתי.

    הפסטיבל יתקיים גם בבתים פרטיים של תושבים שנדבו את ביתם וגם במבנים ציבוריים ובתמיכת מועצת פרדס חנה כרכור.

    הפסטיבל שמצטייר לאיטו מתוך מארג האירועים יהיה צבעוני ומגוון ביותר ויכיל אירועי קולנוע, מוסיקה, קרקס, הרצאות במגוון נושאים, סדנאות ואירועי רחוב.

    בתקופה שבה בדידות הוכרזה כמחלת העשור מבורך ומסקרן לראות התגייסות קהילתית לברוא ביחד יצירה שכל הרווח ממנה הוא העונג שביצירה עצמה ובמפגש האנושי שנוצר במהלכה, בין אנשים ובין קבוצות שונות בקהילה.

    כל שנותר לכם הוא לשריין את התאריכים ולבוא לחגוג ביחד עם הנדיבים והנדיבות של הישוב המיוחד הזה, לבוא ולקבל את כל השפע היצירתי שמוענק שם לאורך שלשת הימים של פסטיבל דרך הנדיב. חפשו את הפרח הורוד!

    לתוכניה המלאה היכנסו לאתר >

     

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • חבר טוב באמצע היער / רודי סעדה

    (התמונה מ'גן העדן שלמעלה')

    החלק השביעי – הנקודה הקטנה שבבטן

    [רודי סעדה]

    מה גרם לי, אחד שמבלה את רוב זמנו בהומור, לפרוס בחודשיים האחרונים את סיפורי חיי האינטימיים והמצמיתים שעברתי, קשורים באדם אחד, שחשפתי את שמו בסיפור 'תשעה ימים' והגיע הזמן שאחשוף אותו במלואו.
    'רק שמור על כנות ועדינות' הוא אמר לי 'כל השאר אני סומך עלייך'.
    זה האדם שאני הולך לבלות איתו 28 ימים בלב היער. השם שלו אמיליו, וכשהוא יסיים את הביקור שלו, בקולומביה, אחרי שכבר היה חצי שנה בפרו, קבענו להיפגש לנו שנינו ב'אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ', גן העדן שלמעלה.
    אם אתם רוצים לדעת מי זה, פתחו את הלב, כפי שהכרתי אותו אני, כך אני חושף אותו לפניכם, לאט לאט ובעדינות, אין לי דרך אחרת.

    ***
    דצמבר 2011
    אחרי שביליתי ימים ארורים במעצר ההוא בירושלים, בלבול בזיהוי של אחד עשרה וחצי קילו קוק, יאוואראדי, שאלוהים יעזור, (הסיפור נמצא כאן בטיים ליין תחת הכותרת 'יא-ווא-רא-די') החלטתי לנסוע לקוסטה ריקה, לחפש תשובה בעצמי, לדעת מה היה רצון האל בטלטלה הזו שנסחפתי אליה.
    יצאתי לבקר משפחה שעסקה בטיפול עם צמחי מרפא, מדיטציות, שתיקה, וגם לא מעט נרות, זה היה נכון, כמעט מתבקש שאגיע אליהם לנקות עצמי מהכתמים העקשניים שנצרבו לי למחשבות.
    ארזתי תיק קטן, קניתי כרטיס טיסה לחודש וחצי, ויצאתי למרכז של אמריקה, נחתי בסן חוזה, לקחתי אוטובוס, ואז עוד אוטובוס, ואז עוד אוטובוס עד שהגעתי לעיירה קטנטנה שנקראת 'סָאן קְרִיסְטוֹבֶּל' שם חיכה לי ג'יפ שחור, שאסף אותי, ודהר אל תוך העלים הירוקים הצפופים של היער.

    ביער הזה ביליתי חודש ימים, הבנתי שלפני שאוכל להימלט מהשדים בראשי עלי להתייצב מולם, והתייצבתי, מהעבר ההוא שהקפיץ לי את הלב ניקיתי את עצמי בדיאטה של אוכל פשוט, בשירת ציפורים, בקולות של קופים מתנדנדים על ענפים בבקרים, בצרצרים שמפרקים את חוש השמיעה לרסיסים רסיסים, ובכך הורדתי לא מעט קילוגרמים של מחשבות.

    החודש הזה הסתיים, והרשתי לעצמי לסיים את השבועיים שנותרו על חוף הים, הג'יפ שלף אותי החוצה מהיער, ובאוטובוס מתפרק, בנסיעה של חמישים וחמש דקות, במהמורות של כביש מתפתל עם נוף עוצר נשימה הגעתי לחוף 'דוֹמִינִיקָל', הידוע כחוף עם הגלים הגבוהים במדינה, לשם מגיעים גולשים מכל רחבי העולם. אבל אותי לא עניינו הגלים, אותי עניין השקט. שם בפינה השמאלית של רצועת החוף הזו, בצד בצד, הרחק הרחק מכולם, אבל ממש הרחק, תחת צִילו של עץ קוקוס, הקמתי לעצמי אוהל, התכוננתי לבדידות נוספת, הפעם משלי, רגע של שקט, לתת לחכמה של היער לחלחל לתאי גופי, דרך הגלים הגדולים של האוקיינוס הכחול להחדיר אותה אל תודעתי בשיוף של גאות ושפל.

    ***
    שלושה לילות באוהל הספיקו לי כדי להבין שאני משועמם למוות. כמה אפשר להריח את ריחו המלוח של הים ולראות גלי אוקיינוס, כמה אפשר לשחק עם צדפים, לשבור קוֹקוּסים, לשייף אותם עם אבן, ולהכין מהם מאפרות, מלא מאפרות, וכססוניות, וקערות, ובתי מנורה, כל מה שתדמיינו מקוקוס ידי שמה עליו, חזרתי לארץ עם חמישים פריטים של קוקוס, לפחות. את כל ה קוֹקוּסים שהכנתי, אכלתי לפני, אפשר לומר שקוקוס היה המזון היחיד שלי. בעצם קוקוס היה המזון היחיד שלי, על כל חלקיו. הלבן זה המזון, הנוזל זה השתייה, הפועל היוצא של הקולינריה הזו היא ששלשלתי קוקוס.

    ***
    אם רציתם לדעת איך אפשר ללכת לאיבוד בחיים האלו, ככה זה מתחיל:
    הרגליים שלחו אותי לטייל על רצועת החוף הזו, מה עלה על דעתי אז לצאת לטיול הזה, לא זוכר, נראה לי השעמום, תוסיפו לזה את השמש שקופחת לך על הראש, ושקוקוס הוא המזון היחיד שלך, ההיגיון בימים ההם היה חד מימדי.
    לא היה לי שעון אבל אני יודע שיצאתי מוקדם בבוקר, מאוד מוקדם, אם אי פעם ישנתם על חוף ים, אז מיד אחרי הזריחה אתה מתעורר, לא בגלל האור, בגלל החום, אתה נרדם בתוך אוהל ומתעורר בתוך כִּבְשַן. חום למות.
    וכך מצאתי את עצמי מטייל על החוף, גורר רגליים, בלי מחשבה מקדימה, גם בלי חולצה, ככה יחף עם כובע קסקט על הראש. לא ידעתי לאן כפות רגלי נושאות אותי, החלטתי פשוט ללכת ומתישהו אעשה פרסה ואחזור.
    מצד ימין הים הכחול, מצד שמאל הירוק של היער הפראי, וביניהם רצועת החוף, רוחב של שבעה מטרים, חול לבן, מנוקד בראשי קוקוס, כמו בגלויה, ואני בתוכה, הרגלים נושאות אותי רחוק רחוק, וואו כמה שיפה פה.
    אולי השעמום, אולי המחשבות, אולי החוף האקזוטי היפה הזה שככל שאתה מתקדם הוא הופך ליפה יותר, לא שמתי לב שצעדתי מלא, חציתי פיתולים רבים בדרך, שעה, ועוד שעה, סה"כ אחת עשרה שעות. כשראיתי את השמש מתארגנת לקראת שקיעה, ויתושים שהתעוררו לאכול אותי, גמלה בי החלטה לפרסֵס ולחזור על עקבותיי, וכך עשיתי.
    אחרי מאה מטרים, שחציתי פיתול אחד, הבחנתי כמה מר גורלי, מה שהיה חוף שלפני רגע צעדתי עליו, הפך למים עמוקים, הגאות של האוקיינוס הפכה הכל למים, עכשיו מולי יש מים כחולים בצד שמאל שהופכים להיות יער ירוק בצד ימין.
    נעלם החוף!

    ***
    החיבור של הכחול של המים עם הירוק של היער בתוספת הכתום של השקיעה, העניקו תמונת נוף פנורמית חלומית מעניקת שלוות רוגע שראויה להיתלות בכל סטודיו ליוגה, אבל פחות למי שנמצא באותה העת, יחף, ללא חולצה, עקוץ יתושים, ורעב. למראה החוף הנעלם, הרהרתי לעצמי שאחזור דרך היער הנושק למים, וכך עשיתי, אחרי חמישה מטרים של צעידה כזו, הבנתי שאין מצב, לפלס את דרכי יחף ביער סבוך ופראי שכזה, זה רצח לרגליים, זה בלתי אפשרי.
    החושך הזדחל לתפאורה היפה, ואני אט אט מבין שאני נכנס לצרות.

    לא יודע מה גרם לי לעשות את השטות הזו, אולי השמש שקיפדה אותי קודם לכן, לא יודע, אבל אין לי ספק שהדאגה שהזדחלה הייתה חלק נכבד בעשיית אחת ההחלטות המטופשות והמיותרות של חיי, חשבתי לעצמי שאם אכנס קצת יותר לעומק היער, אמצא שביל נוח יותר להליכה, אשכרה חשבתי שאולי אמצא שם איזה כביש איילון, במקרה הכי נורא אמרתי לעצמי אחזור על עקבותיי בחושך לפי חוש השמיעה של הגלים, ואגיע חזרה לקו מים.
    אחרי עשרים דקות של כניסה לעומק הפרא, החושך כבר היה כבד, העלים היו צפופים, ובקושי היה ניתן לראות שמיים, שלא לדבר על לשמוע משהו, קולות הערב של היער החלו להלום את עור התוף בצלילים רועמים של קולות חיות שלא שמעתי מעודי, ובתוכי התבשלה התובנה שכנראה הלכתי לאיבוד, התובנה הולידה דאגה, שגרמה לי לעשות עוד טעות, לחזור על עקבותיי, אחרי חמש דקות בחושך, איבדתי אוריינטציה מה זה צפון מה זה דרום ואיפה לעזאזל אני נמצא, נשען על עץ מתוסכל בחושך הבנתי שהלכתי לאיבוד ביער פראי שגודלו כרבע מדינת ישראל, ברגע זה ממש אני נמלה קטנה קטנה, באמצע של דשא במגרש כדורגל גדול גדול.
    אוי ואבוי.
    הלכתי לאיבוד!

    ***
    היתושים גמרו אותי, הנחתי ישבן על האדמה, ודמעות של תסכול נזלו ממני, אנחות ייאוש נפלטו מגרוני וכעסתי על עצמי, כמה חסר אחריות אני, ואז מחשבה של בהלה דקרה את תודעתי כחץ מר כשהבנתי מה עשיתי בכלל, האוהל שלי שדאגתי להסתיר יפה יפה נמצא שם הרחק מכולם, מי יודע על קיומי בכלל, אף אחד, במקרה הכי טוב רק בעוד כמה שבועות פקחי החוף, אם בכלל, יימצאו את האוהל ואז אולי יחפשו אותי, הלכתי לאיבוד, יתושים שאוכלים אותי זאת הבעיה הפחות חמורה, אני ממש בצרה.
    אוי ואבוי.
    התחלתי לבכות, ולהתפלל, הרגשתי אבוד בחוץ וגם בתוכי, מה חשבתי לעצמי, הפעם אין את מי להאשים רודי, נאבק בגלי צונאמי של האשמה עצמית, הגיע פתאום גשם, לא לא באמת, כן כן באמת, על אף שהוא ערך חמש דקות, תודה אלוהים, הוא הספיק להפוך את היער הזה לבוצי, לא תודה אלוהים, אני בחושך, אבוד, רעב, עקוץ ומסביבי חיות מסוכנות מכל עבר, אם לא מתתי במעצר ההוא בירושלים, אין ספק שאמות כאן.
    התפללתי לאלוהים שיציל אותי, הוא כנראה שמע את התפילה, כי פתאום הרגשתי משהו זוחל עלי, על הירך, שלחתי כף יד והיא הרגישה רכות שמנונית, תפסתי את הרכות הזו שהרגישה עכשיו כמו צינור כיבוי אש, זה היה נחש, שהוסיף גם 'כחחחח' מבהיל, צרחתי 'אהההה' אחד גדול וכל היער צרח איתי, זינקתי על רגליי והתחלתי לרוץ, בחושך, לא ראיתי דבר, רצתי אולי חמישה מטרים עד שדפקתי רגל בשורש בולט באדמה, שברתי שתי אצבעות (את זה אגלה אח"כ) ונפלתי עם הפרצוף על האדמה הבוצית. 'אהההה' נאנקתי מכאב, ומייאוש, ומשניהם גם יחד, אוי לא, מה קורה פה לעזאזל, כל מה שאני עושה נהיה גרוע יותר, טעויות על טעויות כמו בסדרה הנדסית מעוותת, בתוכי מתחולל בלאגן, תמהיל של דאגה ופחד מבהיל, ואני לא יודע, אני באמת לא יודע מה לעשות, בכיתי, אני רוצה הביתה עכשיו.
    אני רוצה לישראל.

    ***
    אין מצב להתרגל לחושך הזה, זה חושך מוחלט, שחור, חוש השמיעה וחוש המישוש הם היחידים שמתפקדים, ואני עייף, ואני עיוור, ואני בצרה. אבל אני מחליט לקום, לא יודע איך היו לי כוחות לקום, אני חושב שראיתי את דמותה של אימא שלי, וזה נתן בי כוח, והחלטתי ללכת לכיוון אחד, כוס אמק, גם אם אני נמלה באמצע מגרש כדורגל לא אכפת לי, גם אם יעברו ימים, ושבועות, אם אני אלך בכיוון אחד, מתישהו אגיע לקצה, תמיד יש קצה, ואני נמלה עקשנית, זה חיזק אותי, אז פשוט נשמתי עמוק ללב, החלטתי על כיוון, ועם גישוש באפילה פילסתי את דרכי, תוך כדי הצעידה נוסף הייאוש שאני נתקל במחסומי יער שאילצו אותי להקיף אותם, ובהקפה הזו בחושך אני לא יודע אם אני בכלל חוזר על עקבותיי, יכול להיות שאני בכלל עושה מעגלים סביב עצמי, גופי רעד מבהלה על המחשבה הזו, אני כלוא בסיבים ירוקים פראיים, אסקייפ רום הכי משוגע שאפשר לבקש, תוסיפו את קולות היער המלחיצים, החיות שמתנדנדות שם על הענפים מעליי, אני בסרט מבהיל של ממש, היער אינו רחמן כמו שחשבתי. אבל אני צועד, נמלה עקשנית שכמוני, עוד צעד, ועוד צעד, והרגליים צורחות כאב, לא אכפת לי, אני צועד, עשרים דקות, ועוד עשרים דקות, וכבר שעה, וכלום, אולי אעצור, לא, אני ממשיך, יחף אני ממשיך בכל הכוח, אני ממשיך, וממשיך, ואז אור, אור בחוש השמיעה, אני חושב שאני שומע גלים, אני חושב? אני בטוח, יש, דמעות התרגשות של אושר פורצות מעיני, זה מסתיים, ויותר מהר ממה שחשבתי, אני מחיש צעדים, לא אכפת לי על כפות הרגליים, אני רוצה לשמוע את הגלים האלה חזק יותר, וככל שאני פוסע, הגלים אכן נשמעים חזק יותר, והריח המלוח של האוקיינוס שוטף את נחיריי, אני שומע גלים, כן, הגלים האלה, אני מכיר אותם מהלילות המשעממים באוהל, אני ממשיך לצעוד לקראתם, ועם הצעדים, הצפיפות של העלים כבר פחות דחוסה, ואור מכוכבים סוף סוף חודר לעיניי, ומתגלים לי עצי קוקוס, אני קרוב לים, אני יודע את זה, אני יודע שאני קרוב, ואט אט הוא מתגלה לי, הים, ומתגלה לי גם משהו נוסף.

    בקו האופק אני רואה את הים, ואיתה גם צללית של אדם בגבו אליי, אני משפשף את עיניי, לא, זה לא פאטה מוֹרְגָנה של יער, זה באמת דמות אדם, יושב לו שם על גזע עץ קוקוס שמרגיש כמו ספסל, מביט אל השמיים, והוא משכשך את רגליו במים, ככל שאני מתקרב יותר, אני רואה שמיים, וכוכבים, ואותו.
    אמיליו.

    ***
    בכיתי שפגשתי בו, הפחד מללכת לאיבוד השתחרר מתוכי כפרץ של דמעות. פחדתי, באמת שפחדתי, קראתי הרבה כתבות עיתון, וסיפורים על אנשים שהולכים לאיבוד בטרקים בטיול שלהם, ולא רציתי להיות אחד מאלה, יש לי קריירה של סטנדאפ שאני רוצה להגשים.
    "הוֹלה אָמִיגוֹ, טֶנק יוּ טֶנק יוּ" אני פונה אליו נרגש בדמעות
    "הוֹלה" הוא מביט בי בחיוך
    "אֶסְפּוֹסִיבְּלַה פּוֹרְפַבוֹר, אָבְלַה פּוֹקִיטוֹ אֶסְפַנִיוֹל" אני מסביר לו שאינני יודע ספרדית כל כך טוב, ואז המשכתי באנגלית "אני מחפש איזה דרך לצאת מפה"
    "פלוֹרֶסְטַה?" הוא שאל
    "כן, לצאת מהיער"
    "לַה מַנִיאָנַה" רק מחר בבוקר הוא עונה לי בספרדית
    אני בוכה, ומהנהן לא, אני רוצה עכשיו.
    "לאן אתה רוצה לחזור? הוא שאל אותי באנגלית מקרטעת
    "דוֹמִינִיקַל"
    על אף שחיוכו נשאר קבוע, עיניו הופתעו, הבנתי שהרגליים שלי גמעו מרחק עצום בהליכה ההיא.
    "זה ממש רחוק תצטרך לחכות לבוקר"
    הפנים שלי הראו אכזבה.
    "בוא תשב" הוא הזיז את האגן ופינה מרווח להניח את ישבני על גזע העץ, לראשונה הבחנתי ברגליים שלי דרך אור הכוכבים, הם פצועות, אבל לא אכפת לי, לפחות לא הלכתי לאיבוד. לידו הרגשתי שליו, דפיקות הלב שלי הסתנכרנו עם שלו והנשימות שלי שוחחו עם הנשימות שלו, לרגע נשמתי מנוחה. עיניו התבוננו על הכוכבים כמו ילד סקרן, זה עורר בי געגוע לימי הקיבוץ, הוא שלף חתיכת ענף והצביע על אחד הכוכבים שנצצו בשמיים "דִיז אִיז וונוס" הוא דיבר באנגלית והרגשתי לראשונה את המבטא הפורטוגזי שלו.
    "זה זמן טוב להביט בשמיים ולבקש משאלה" הוא אמר.
    המשאלה שלי הייתה לחזור הביתה בשלום, לחזור לאוהל, לשנות את תאריך הטיסה לעוד יומיים ולחזור הביתה, הספיק לי, רוצה לחזור לדירת הקרקע שלי ברוזנבאום 5 ולעשן שאכטות עם דניאל, השכן מלמעלה. אבל בלב פנימה התפללתי וביקשתי שלום, דבר ראשון בתוכי, אח"כ לעולם. והוא שיחק עם חתיכת הענף במים ויצר אדוות עגולות.

    "אתה מכיר את הכוכבים?" הוא פנה אלי בשאלה, הקול שלו נעים, רך, כמו חיבק אותי עם קולו.
    "הכוכבים?" שאלתי
    הוא הנהן 'כן', אבל אני לא מאמין בכוכבים, למעט זה שהם מאירים את הדרך בחושך "לא כל כך מכיר" השבתי לו.
    "הם מאירים לך את הדרך בחושך" הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי, אם השנים שיחלפו אגלה כמה הכוכבים עוד ילוו אותי בחיים. הוא החל לדבר על הכוכב וונוס, ולראשונה הרגשתי את הלב שלי נפתח, אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אנשים, הקול שלו היה מקווה מים במדבר לאוזן שלי שהוא דיבר, רציתי לשתות את קולו, ההרמוניה התגלתה כשהתבוננתי עליו יושב על גזע העץ והוא מתאים בקומפוזיציה מושלמת לציור הזה של הלילה, והכוכבים, והיער, לא כל כך הקשבתי למילים שלו, אבל הדיבור נשמע כאילו ציפור שיר דיברה מגרונו, כמו היפנט אותי במילותיו, לרגע שכחתי את המסע הפראי הזה שעברתי, את הפחד המבהיל שהלכתי לאיבוד ואת הרגליים הכואבות, אחרי קולות הסכנה של היער רציתי לשמוע אותו לנצח, הרגשתי שהוא מגן עליי מהצלילים של היער. וזה מוזר, מוזר כי זה אדם שפגשתי לפני עשר דקות בערך.

    עיניו נצצו יופי שהוא דיבר על 'וונוס', עם הזמן אגלה שהעיניים שלו תמיד נוצצות, כמו ילד הוא דיבר, מרותק גם הוא למילותיו, "תסתכל" הוא אמר והפנה אצבע לכוכב אחר "מרקורי" מחשבות ביקורת חצו בתודעתי, הפעם בכיוון הפוך, הבנתי כמה אדם שיפוטי אני, כמה אנשים פספסתי במהלך חיי בכך שהייתי שקוע בעצמי וסגור אליהם, זה מדהים שלצידי יושב איש זר, כפול מגילי, בן שישים לפחות, ואני מרגיש בנוח איתו, אולי הכי בנוח מאז שיצאתי לקוסטה ריקה.
    "אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי
    "אני חושב שהלכתי לאיבוד" חייכתי במבוכה
    "לא מה אתה עושה כאן, בקוסטה ריקה?"
    "אה, אני באתי לרפא את עצמי"
    "לרפא?" גבותיו הביעו סקרנות
    "לנקות קצת את הראש"
    "ממה?"
    "כואב לי" נפתחתי בפניו פתאום, הייתי חייב להיפתח למישהו, מאז הימים במעצר לא דיברתי עם איש על מה אני מרגיש שם בלב, לא עם המשפחה, גם לא עם חברים, בקושי, רציתי לשוחח עם מישהו על אלוהים, על אמונה, על חוסר האמונה, בממשלה, בחוקים, בחיים, בעצמי, על זה שכמעט התאבדתי שם במעצר לעזאזל, ולראשונה איתו דיברתי, באנגלית מקרטעת, אבל דיברתי.
    "כואב?" הוא שאל שסיימתי
    "כן" השבתי
    הוא נעץ בי מבט ולראשונה מאחורי הניצוץ בעיניים שלו התגלתה הרכות של נפשו כמו שאבה אותי פנימה "המחשבות רודפות אחרייך?" שאל כאילו קרא את תוכן ראשי.
    "הרבה שאלות, על עצמי על מה שעברתי, למה כל כך כואב לי בחזה"
    "וחשבת שאם תבוא לכאן זה ירפא אותך?"
    "כן" השבתי והמשכתי "וזה ריפא אותי, העניק לי מעט תשובות, הייתי צריך להתרחק, כדי להבין מחדש"
    "כמו כדור פורח, רק שאתה למעלה אתה יכול להבין את הכל"
    הוא ניסח את זה יפה "כן, כמו כדור פורח" החזרתי לו
    "שאתה מרכיב פאזל, גם אם החלק שאותו אתה מחזיק, מעוות או לא מובן, פתאום מלמעלה אתה מבין שזה חלק חשוב מתמונה גדולה יותר"
    קולו היה טבעי, מלטף, כמו צף על פני המים, כמו הגלים, התפאורה בזמן שהוא דיבר הייתה הרמונית, הירח, הכוכבים, עיני לא עמדו בהתרגשות וטפטפו דמעות לנוכח התמונה היפה הזו.
    "זה לא סתם הלכתי לאיבוד, נכון?" שאלתי
    הוא חייך, ולרגע עבר בי עקצוץ, רעד חשמלי, צמרמורת אינטואיטיבית, כאילו נפגשתי עם נפש תאומה, אני חושב שזה מה שמרגישים שמתאהבים לא? שאתה פוגש את האחת, לא יודע, לא מצאתי את האחת שלי. אבל אני חושב שככה מרגישים.
    הוא שלח יד לשמיים "הכוכב הזה והכוכב הזה, הם ביחסים הרמוניים" אמר, אין לי מושג מה זה אומר, אבל הרגשתי שזה טוב.
    הבטתי על המים שנרגעו, ושיקפו כמראה את הכוכבים שלמעלה, לרגע שכחתי את היתושים, את המחשבות שעקצו אותי על המעצר ההוא, אולי המסע הזה היה בשביל שאפגוש אותו, המחשבות יתגלו לי מאוחר יותר כנכונות.
    "איך קוראים לך?" הוא שאל אותי, שכחתי שלא הצגתי את עצמי, אבל ככה זה בטיולים אתה מכיר בנאדם לפני שאתה מכיר את שמו "רודי" עניתי.
    "רודי" הוא מילמל לעצמו כנזכר
    "ולך? איך קוראים לך?"
    "אמיליו"
    "אמיליו" הבטתי בעיניו והבחנתי בירח משתקף בבואתם.
    "מה זה רודי?"
    "מה הכינוי?"
    "כן"
    "אין כינוי, אמא שלי ראתה סדרת טלוויזיה, ולדמות בטלוויזיה קראו רודי אז היא קראה לי על שמו"
    "אמא שלך קרא לך על שם דמות בטלוויזיה? כמו מיקי מאוס?"
    "כן" חייכתי לעיניו העליזות "רק לא מצויר"
    "אתה שחקן"
    הרמתי עיניים בפליאה "איך ניחשת?"
    "אם אמא לך קראה לך על דמות בטלוויזיה, אז למה שלא תהיה דמות בטלוויזיה"
    "לא חשבתי על זה" המשכתי מחשבה בקול
    "אם אתה צופה בכדור פורח אתה יכול להבין שהכל מסתדר"
    טוב סבבה עם האנלוגיה של הכדור פורח, הוא עוד ימשיך עם זה הרבה? מחשבות ביקורתיות תקפו אותי, דפוסים מעולם ישן.
    "כל חלקי הפאזל מסתדרים" הוא המשיך.
    הוא ליטף את המים עם ענף עץ, והשליך אותו, הכוכבים שהשתקפו התעוותו ברעד.
    "ומה זה סעדה?" הוא המשיך כמו ילד מתעניין "יש לזה פירוש?"
    "כן" אמרתי "זה בערבית מהמילה סעיד, זה שמחה, הֶפִּינֵס"
    "אַלֵגְרִייָה" הוא ענה לי ופרס חיוך גדול יותר.
    "אַלֵגְרִייָה?"
    "בפורטוגזית שמחה זה אַלֵגְרִייָה, אַלֵגְרִייָה"
    "אז אתה רודי. שחקן. שמח" עם תפאורת הכוכבים, הירח והיער, זה הרגיש כאילו העניק לי שֶם של אינדיאני "שחקן שגורם לאנשים לשמוח ולצחוק" ובלי לשים לב, או עם לשים לב, הוא עלה על זה שאני עושה סטנדאפ.
    "כן" אמרתי והמשכתי "כדור פורח אה?" קרצתי אליו
    הוא הבין את הבדיחה.
    "אתה רעב?" הוא שאל אותי
    "כן קצת" וחשבתי על זה שכבר שלושה ימים לא הכנסתי כלום חוץ מקוקוס, רק שלא יציע לי קוקוס.
    "יש לי פה מקום בפנים בתוך היער, יש מדורה ואוכל, ומקום לישון תחת הגשם"
    הנהנתי בהסכמה.

    ***
    הגחלים שפגשתי העידו על כך שנראה שהוא לן כאן כבר כמה לילות. באמתחתו אולר, כלי אוכל ועוד כמה דברים הנחוצים לטייל ביער פראי שכזה, הוא שלף מצית, הזרדים שהניח נשרפו מהר, ותוך רגעים ספורים, הוא הרים מדורה של ממש, שהעניקה אור, ובמיוחד הרחיקה את היתושים שהתנחלו עליי כמו הייתי נחל הירקון.
    בעלה בננה רחב, הוא הניח סוג של פקעת ושורש, מעך בידו עוד כמה פירות שאינני מכיר, את כל זה גילגל בעלה כמו הייתה לאפה גדולה והחביא אותה בגחלים.
    "כמה זמן אתה כבר פה?" הוא שאל אותי בזמן שהוא שיחק עם הגחלים שהפכו כעת לתנור בישול
    "חודש בערך"
    "ומה אתה עושה אמיליו?"
    "אני מטייל" הוא השיב, בהמשך הזמן אגלה שהוא לא רק מטייל, הוא גם סוג של רופא, רופא יער, המשתמש בצמחי היער לריפוי, הידע שלו רחב בנושא, והוא מטפל בכל מי שפונה אליו, והוא טוב, ראיתי את זה במו עיניי, והוא קוסם, באמת, אני יודע שזה מוזר לומר קוסם, אבל מתוך לקסיקון המילים באמתחתי, קוסם זה הכי קרוב לתאר אותו, אם יבוא היום ותיפגשו איתו, תיווכחו בעצמכם שיש אנשים שהם מעבר לזמן, אמיליו הוא אחד מהאנשים האלה, ולא לא הלכתי לאיבוד בהגדרה הזו.

    ***
    סיימתי לאכול את הירקות שגולגלו בעלה הבננה, החייך שלי התפלא בחיוך גדול, יכול להיות שכל דבר שהוא לא קוקוס היה מרגש אותי, יכול להיות, אבל זה היה טעים, מאוד.
    הוא פנה אל תרמילו, שלף בקבוק, רוקן אותו לפינג'אן קטנטן, כמו תה בישל אותו על הגחלים הלוהטות.
    "רודי אַלֵגְרִייָה " הוא חייך אליי, "רודי השמח. רודי סעדה"
    עם ענף דק ערבב את התה "היית פעם בכדור פורח?" הוא שאל אותי בעודו שולף את הפינג'אן מהגחלים.
    "לא"
    הוא פנה אל תרמילו, הפעם הוציא שתי קערות קטנות מקוקוס, קערות כמו שאני הכנתי, גם הוא בטח היה משועמם על החוף הרהרתי לעצמי.
    הוא רוקן מעט מן התה לשנינו.
    "תשתה" הוא פנה אליי במבטו "זה טיפל'ה מר אבל זה בריא" וכששתיתי, זה היה הדבר הכי מר ששתיתי בחיי, קימרתי את פי, עיוותי את פניי 'אעהואוהווואהוהו'
    "אל תחמיץ פנים, בסופו של דבר זה מתוק"
    ממש, חשבתי לעצמי, והתבוננתי באש, המרירות של התה צרבה לי בגרון, ליטפתי את החייך וירקתי לחושך, והוא חייך אלי וצחק, "גרינגו" הוא אמר לעצמו.

    ***
    חשתי בעייפות גדולה וייחסתי אותה להליכה הארוכה והבהלה שגרמה ללב שלי לדהור כשהבנתי שהלכתי לאיבוד. הבטתי באש, ואמיליו החל לנשוף לעצמו שריקה, נשיפה מוזרה של פוו פוו פוו ואז ששש ששש ששש, ואז הוא החל למלמל, בפורטוגזית אני חושב, וזה היה יפה, והרמוני. אז הוא פנה אל תרמילו ושלף צמד חלילונים מעץ. ואז קרה קסם, כשהוא החל לנשוף בם, הרגשתי כאילו הוא נושף לתוכי, זה היה נעים, מלטף, כאילו החליל דיבר דרכו אלי, התרגשתי לנוכח הצלילים שהוא הפיק, עיניי התמקדו על הגחלים האדומות, והאש שריצדה מולי כמו רקדה לנשיפותיו על החליל, להבותיה היו כמו נחשים של אור, הבטתי עליה, על האש, על הכחול שבה, על הכתום שבה, על האדום שבה, והרגשתי שהיא מביטה בי חזרה, שלחה לי להבות כמו לשונות, ואמרה לי בוא, בוא לפה, נשמתי עמוק, כאב בבטן החל לפמפם לי, כאב שהרגיש כמו בחילה עמוקה, נשמתי פיהוק גדול, והרגשתי כאילו שאפתי את להבות את האש שמולי והיה לי חם בבית החזה, והאש כמו נחש, ירדה בגרון ודגדגה לי איברים פנימיים, הנחש בתוכי רקד לצליליו של החליל, והוא התפתל והתפתל, כמו סורק את גופי, אסף מטען ועוד ומטען ועוד ומטען עד שכבר לא יכולתי יותר, והבחילה עלתה כמו גיהוק גדול שעלה על גדותיו, הזזתי את גופי הצידה, והאש הזו, בערה מפי החוצה, הנחש יצא ממני, ואיתו כל הקוֹקוּסִים שאכלתי, קיא השפריץ ממני, הקאתי את כל היום הזה.
    בסוף ההקאה, נשכבתי על האדמה, מסוחרר, אז נתתי לעיניים לנוח, החלילים המשיכו לנגן והפעם קישטו עצמם בקווים של אור, ואני נושם את הקווים האלו, ובכל נשימה אני מבחין שהקווים מתפצלים והופכים לצורות הנדסיות של משולש, מרובע, ומשושה, לרגע בעיני רוחי ראיתי את הכוכבים שאמיליו דיבר עליהם קודם לכן והיחסים ביניהם, כעת המשולש הכפיל את עצמו והוא הופך לכוכב מגן דוד, שנפתח לעוד כוכב ולעוד כוכב, פְרַקְטַל של כוכבים, ואני בסחרחורת, שהציגה כעת מַנְדָלוֹת של סוסים, ורכבתי על הסוסים בנשימתי, שדהרו אל וילונות הרקיע שנפתחו, פקחתי עיניים ודמעה נפלה על פני.
    הבחנתי באמיליו עומד מעליי, הוא פיזר עשן, עיניי היו עייפות וחזרתי לחלום, ובחלום ראיתי חיזיון פנורמי, חובק חיים ודמויות, העולם הוא עץ של עולמות, וכל נשימה שלי, כמו צליל מיתר מרעידה את ענפי העץ מפילה עולמות כמו היו פירות של מחשבות, מחשבות כמו גרגירי חול שזורות להן בסוודר, והנה הסוודר נפרם, והמחשבות נפרמות אחת אחרי השנייה, לחוט ארוך, שבבירור הוא ציר הזמן של חיי שלי, ואני מבחין בזיכרונותיי ברצף הזמן הזה לאורכו, עבר ועתיד, זיכרונות חדים, כמו תמונות, חדות וברורות, ובהשתקפותם אני רואה את עצמי, ראיתי אש גדולה, ומכונית, ואני צועד אליה באיטיות, ודמות ליד המכונית צועקת 'הרגליים הרגליים', והתמונה התחלפה לתמונה של נערה עם שיער שחור, אף גיבֶּן, וסנטר בולט, שאותה אני אוהב, והיא יושבת לצידו, של בחור שחום עם עיניים רכות, קוראים לו תומר והוא שכן, ואני מגיש להם זוג קריסטלים, והתמונה התחלפה וכעת אני תחת דקל בסיני, מביט בגלי הים שחורטים לי על התודעה בעט נובע, בצבעים של יופי, אויי זה יפה, זה כל כך יפה, ואני חוצה אורות מהבהבים ורואה עצמי מופיע בסטנדאפ שנקרא 'טריפ' ושוב ראיתי אותה, את הבחורה הזו עם הסנטר הבולט, ועכשיו היא בהריון, והתמונה התפיידה לתמונת אולטרסאונד שחורה, ואני בוכה כשאני מבחין בתמונה, ובועות סבון, כמו דמעות ריצדו לעיני רוחי, ומשתקפות בהן תמונות ובאחת הבועות, אני עצמי במשאית אסירים מחוררת, מביט בשקיעה, ובבועה אחרת אני עומד על גג נגריה, ותמונה של אחי יאיר עם פנים מדממות, שזורות בנוף של יפו, כשאני רץ בגשם. ופתאום הבזק של פרחים אדומים, בתוך פרחים בתוך פרחים, ספירלות של פרחים צבעוניים כמה שזה יפה, בחיי, זה כל כך יפה.
    וגבעתיים מופיעה, והנה אני בוכה בבית גדול, ושוב תמונה של קהל, ומיקרופון, וצחוק, והפעם באנגלית, חוטי אור בצבע סגול וכחול, באים אליי כשובל של פרפרים מנוקדים, וגם זה יפה, יואוו זה כל כך יפה, ותמונה של מורה חיילת מלפני עשרים שנה, שבאה והלכה, ותמונה שלו מופיעה, אמיליו, נמצא איתי סביב האש במושב בישראל, ליד בנימינה, ותמונה שלי יושב בגב זקוף וידיי על ברכיי, ועט נובע כותב את המילה ALL-IN, בספירלות של צבעים, ועוד ספירלות, עד שאמיליו פרץ מתוכן, שלח יד ושאל אם מספיק? אמרתי שמספיק, אז הוא עזב אותי ונבלעתי לתוך ספירלה אינסופית. שסופה אפלה.
    איזה חלום.

    ***
    התעוררתי לריחות מתקתקים של לימון ומרווה, עיניי נפקחו לאט, ודבר ראשון שעיני לכדו היו גחלים אדומות, ועליהן פינג'אן תה מעלה אדים.
    הפניתי מבט, והבחנתי באמיליו רוקח משחה ירוקה זרחנית באחת מקערות הקוקוס שלו. הוא הביט בי בחיוך עליז.
    "הוֹלה" השבתי לחיוכו
    "הוֹלה" הוא החזיר לי בחיוך והמשיך "אל תזוז" הוא הורה לי עם מבטו אל עבר כפות הרגליים שלי "הרגליים שלך"
    הפניתי מבט לכפות הרגליים, כבשתי צרחה פנימית כשראיתי אותן, הן היו חרוכות, מחוררות שופעות בשלפוחיות ענקיות מדממות, כפות רגליי נראו כמו עלו על מוקש, יכולתי לראות את הוורידים והגידים תחת העור, אוי גוֹד, הן היו שסועות בחלק מהמקומות, קרועות, כמו עברו מאבק עם שיני דב עצבני.
    "הוווווו פאק" פערתי עיניים לנוכח הזוועה הזו. מה עשיתי לרגליים שלי אלוהים ישמור, לארץ אני חוזר בכיסא גלגלים. אמיליו ניגש אליהן עם הקערה, ופנה אלי "זה הולך להיות כואב, זה ישרוף, אל תזוז, אולי תתעלף, אבל אל תזוז"
    הנהנתי כן, ולא הבנתי כמה כואב זה הולך להיות, הוא מרח את המשחה הזרחנית הזו ומיד הרגשתי צריבה, כמו חומצה, הכניסו את כפות רגליי עכשיו לתוך לבה של הר געש, פלטתי צרחת כאב ארוכה, כאילו ניסרו את רגליי ללא הרדמה, אני לא חושב שצרחתי אי פעם בחיים שלי כמו שצרחתי אז ביער ההוא, קרעתי את מיתרי הקול שלי בצרחה הזו, הגרון שלי נצרד בו במקום, הגוף שלי הקיז דמעות מהעיניים.
    ולא, לא התעלפתי.

    ***
    לקח עשרים דקות עד שנרגעתי מהמשחה הזו, סמכתי עליו ידעתי שהוא מטפל בי בידיים טובות, ועדיין זה כאב, הוא לקח עלים רחבים, ועטף את כפות הרגליים השסועות, עם שורשים דקים ארוכים, ששימשו כעת כשרוכים, ליפף על העלים והצמיד אותם לרגליי.
    "אתה לא תחזור לדוֹמִינִיקָל, תצטרך לתת לרגליים לנוח, לפחות יומיים, המשחה הזו תרפא לך את הפצעים" אמר כשניגב את כפות ידיו בחולצתו, אז פנה לגחלים, שלף את פינג'אן התה, וריח הלימון והמרווה חדרו שוב לנחיריי, הוא מזג מהם לקערת קוקוס והגיש לי "תשתה זה ירגיע אותך קצת", וכשהוא אמר את המילים האחרונות רעד קל עבר בגופי, רסיסי הלילה הבליחו לרגע.

    ***
    את רוב היום ביליתי על החוף, אמיליו נשא אותי והניח אותי עם רגליים חבושות בעלי בננה תחת צילו של עץ קוקוס, הוא השאיר אותי לבדי, העניק לי את השקט להתאושש ממה שעברתי, מחשבות תקפו אותי, הפעם בצורת הרהורים על הלילה של אתמול, הדמויות שפגשתי בחלום, מי היא הבחורה עם השיער השחור, עם הגִיבֵּנת באף והסנטר הבולט? שכן שגר מעליי? קריסטלים? למה כואב לי בבטן התחתונה שאני מנסה לצייר את דמותה מהזיכרון? הריון? אולטרסאונד? רסיסי הלילה הבליחו כטיפות מעורפלות, עם פרצופו המדמם של אחי, זיכרון ישן מהנגרייה ההיא ביפו ג'. ומכונית שרופה? 'הרגליים הרגליים' אני עוד יכול לשמוע את האיש הזה צועק ליד המכונית. בית בגבעתיים?
    עם ענף עץ דק, שרבטתי ציורים מעוגלים על החול, כתבתי מילים מתת ההכרה, העליתי בעברית את המחשבות האלו, והמים באו ומחקו, באו ומחקו, באו ומחקו, הזכירו שהכל ארעי וחולף, הכל זמני כאן בעולם.
    אני מביט על כפות רגליי והן חבושות בעליי בננה.
    איזה טריפ.

    ***
    שני לילות נוספים נשארתי עם אמיליו
    "כדי לעוף בכדור פורח, צריך לשחרר את המטענים העודפים" הוא אמר לי באחד הלילות
    הבטתי בו סקרן
    "אתה מבין על מה מדובר?"
    הנהנתי 'כן', אבל לא באמת הבנתי
    "כדי לעוף בכדור פורח, אנחנו משחררים משקולות, ולך יש כמה משקולות לשחרר כל מה שראית בלילה של אתמול זה מטענים, משקולות, עליך לחוות אותם במלואם בחיים ואז לשחרר אותם" הוא נעץ בי חיוך.

    ***
    לפני שלושה חודשים קיבלתי הודעה בוואטסאפ, כמו אסטרואיד הייתה ההודעה הזו, פגעה בול בגלגלי הזיזים של המוח, הקפיצה לי זיכרונות קדומים והזיזה 180 מעלות את החיים שלי ממסלולם.
    "רודי השמח, רוצה לטוס בכדור פורח?" אמרה ההודעה באנגלית, היא עוררה את הלב שלי בחיוך ובחרדה גם יחד. מספר הטלפון של השולח לא היה מזוהה אבל ידעתי בדיוק במי מדובר.

    'רק שתהיה מוכן מספיק' הוא אמר בלילה ההוא, ועברו שש שנים מאז, ולא לא שכחתי אותו, איך אפשר לשכוח את האדם הזה, בן 61, שנראה כמו נער, טרזן עם עיניים של בלרינה, חיוך גדול חוצה את פניו כמו קעקוע שהוא מביט לעברך, נפש צעירה, עדינה, שחכמתו על העולם גדולה כמו הכדור שעליו אנחנו חיים, האדם הזה ששינה את חיי, לימד אותי את רזי הסליחה והחמלה, ששינה את זרם המחשבות שלי מחורבן לבריאה, האדם הזה שאני בצורה מסוימת חייב לו את חיי.
    חשבתי שיעבור גלגול חיים, או שניים עד שנעוף יחד בכדור פורח, אבל החיים מסתבר רצים מהר מאוד על גלגלי הזמן.

    ***
    התמהמהתי אם לשלוח לו תשובה חיובית, מספר דקות עמדתי מול ההודעה הזו שתפסה אותי באמצע שוק הכרמל, בין מוכרת הלחם המבוגרת עם השדיים הנפולים שמגיעים לה למותניים להוא שצועק 'שלוש סְפִינקס בעשששר', ממש בתחילתו של רחוב השומר, ליבי קפא לרגע. צעדתי מספר מטרים, אל ספסל חום, הראשון שעיני לכדו, הייתה רוח קרירה כשהנחתי את הישבן, והשמיים כוסו בשמיכה אפורה מחניקה, כמו הודיעו על גשם שיבוא בקרוב, על אף הקור שבחוץ, גופי הזיע, התבוננתי על ההודעה הזו 'רודי השמח' ככה הוא נהג לקרוא לי, 'רוצה לעוף בכדור פורח?' שלחתי אצבעות רועדות והקשתי אות אחרי אות "YES". ואז לחצתי 'שלח'. ההודעה נשלחה.
    "אתה יודע מה שזה אומר נכון?" חזרה אלי הודעה.
    בטח שידעתי מה שזה אומר. אספתי נשימה ארוכה, שלחתי אצבעות והקשתי שוב "YES". הלב שלי החל להלום מהר יותר.
    וואי וואי וואי, לא תמיד בא לי לקפוץ על רכבת הרים בלונה פארק של החיים, אבל חיים רק פעם אחת לא ככה? הלב שלי כמעט זינק החוצה מהתרגשות מהולה בפחד, הרי חיכיתי להודעה הזו כל כך הרבה זמן.
    והנה הזמן הזה הגיע.

    ***
    "אמיליו מה זה לשחרר?" שלחתי לו הודעה חזרה
    "תוציא אותם החוצה"
    "מה הכוונה?"
    "אתה יודע על מה מדובר"
    ואז נפל לי האסימון, זה למה יש לי 117 מחברות ספירלות, זה למה כתבתי 8,300 עמודים, כל הכתיבה הזו, כל דפי הבוקר, כל הגילופים של העט נועדו ללמד אותי לשחרר את המראות הפנורמיות שהתגשמו במציאות, להוציא החוצה את הסיפורים האלו.
    "אבל אמיליו אני לא יודע איך? זה כל כך קשה, איך אפשר לתאר את זה? אני לא באמת יודע לכתוב אמיליו" שלחתי לו הודעה מתחננת
    "תאמין בעצמך" הוא השיב
    "אמיליו, אני באמת לא יודע"
    "אם אתה רוצה להלך על חוט הזמן, רודי השמח, עלייך לזכור את החיים כפי שהם, תתחייב לזיכרון והזיכרון יתחייב אלייך"
    סמכתי עליו, הוא יודע על מה מדובר "יש לך וואטסאפ?" כתבתי לו
    "כן רודי השמח, לבנתיים, זה מוזר?"
    "כן, קצת"
    "למה? אני לא בנאדם"
    התמהמהתי מה לכתוב, העננים הקודרים החלו לשלוח טיפות מים קטנטנות, מתחיל לרדת גשם, הוא שלח לי סמיילי, וזה הרגיש כל כך מוזר שאדם כמוהו משתמש בוואטסאפ, ובסמיילי, שאלוהים יעזור, מי יאמין לי.
    "אתה יודע אצטרך לספר עלייך אמיליו, גם על המפגש שלנו לפני שנתיים ביער ההוא ליד עמיקם"
    "את כל מה שאתה זוכר, רק בעדינות, רודי השמח, בעדינות"
    "אני לא יודע איך בעדינות"
    "אני סומך עלייך"
    אין לי מספיק מילים באוצר המילים שלי כדי לתאר מפגשים נוצצים שכאלו איך אפשר לספר חלומות מוארים וצלולים, את נפשי שיצאה לרגע לטיול בנופיה היפים של עצמה. וזה מלחיץ, ושאומרים לי שסומכים עליי, זה עוד יותר מלחיץ.
    "אנחנו נפגשים במרץ"
    מה, תהיתי לעצמי, מרץ, כל כך קרוב יש לי מלא הצגות, וצילומים "יש לי סידורים אמיליו" השבתי לו "הצגות"
    "אתה רוצה לעוף בכדור הפורח?"
    ההודעה הזו גירדה את הסקרנות, אני יודע על מה הוא מדבר, אף פעם לא הייתי בכדור פורח.
    וואי וואי וואי

    ***
    ביום שלישי הקרוב בשעה 15:55 אעלה על טיסה LX255, אחצה יבשת, ואז אוקיינוס, שני קונקשינים, ו 26 שעות עד שאגיע לברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ביציאה מהשדה תמתין לי מונית שהוזמנה מראש, זה יהיה לקראת השעה 12:00, והיא זו שתאסוף אותי לכפר מרוחק בלב העצים והמפלים, 'גן העדן שלמעלה', זה שמו בפורטוגזית. זו הפעם הראשונה שאני נוסע לשם, כדי לבקר אותו, את זה מלפני שש שנים.

    וזה מה שהיה לי לשחרר.
    לבנתיים.

    [פורסם במקור ב-11 למרץ 2017]

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • כישוף אפריקאי בבית בנגורה, מוצ"ש, 27.10

    כישוף אפריקאי – בביצוע להקת בנגורה

    בית בנגורה- מופע סטודיו. רח' המושב 44, כרכור.

    מוצ'ש 27.10.18 בשעה 20:30

     

    יצירת מחול מקורית החוצה את גבולות הדמיון וחודרת לתוך עולם המיסטיקה האפריקאית המסקרנת בצורה עזת ביטוי, ריקוד אפריקאי – מודרני ומוסיקה חיה שנעה בין מלודיות קסומות ושקטות לבין תופים במקצבים מלאי עוצמה של אפריקה המערבית.
    בלב המופע מתגלה סצנת דיבוק וגירוש שדים כפי שהוא מתנהל באפריקה – עם תופים ובהשפעתם.

    מופע אנרגטי ומסעיר חושים בתלבושות מרהיבות אשר ימלא את הצופה בסקרנות, מתח, התפרקות לתוך שמחה ואנרגיה משחררת  במסע למחוזות מופלאים.

    מתופפים: סבולה ורחל בנגורה, מיכאל נגב , טל חממי , גל קציר
    רקדנים : גילי זינגר, רונה בר און, שחר אלוש, מירב ארווס, תמר אלמו.

    על היוצרים: סבולה ורחל בנגורה – זוג אמנים יוצרים, הוא אפריקאי והיא ישראלית. הזוג מנהל יחד את הלהקה היחידה בתחום בישראל. הלהקה העלתה במשך למעלה מעשור מגוון יצירות מחול מקוריות ואמנותיות ומעניקה השראה לכל אדם אשר הקצב והתנועה בנפשו.
    סולן ומנהל הלהקה-סבולה בנגורה הוא מלחין ומתופף וירטואוז מגינאה קונקרי שבמערב אפריקה. חבר באקו'ם.
    כוריאוגרפיה ובימוי: רחל בנגורה.
    תלבושות: רחל בנגורה.

    לאתר הלהקה >

    לפרטים רחל: 04-6373966, 054-5715489


    להגיב
  • היה אתה השינוי – קורס בניסים עם אפרת אביטל

    מהטמה גנדי אמר ״היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם״.
    קורס בניסים אומר שהעולם החיצוני לא באמת קיים, הוא אינו אלא השתקפות של העולם הפנימי.

    שינוי ממשי אנחנו יכולים ליצור רק בעצמנו על עצמנו.

    כל שינוי בנו, משפיע באופן ישיר ואותנטי גם על כל הסובבים אותנו ועל סביבתנו. זוהי בשורה משחררת. כשנבין איך אנחנו פועלים, נהיה מודעים לבחירה החופשית שלנו, ננקה את הבלבול וההרגלים האוטומטים דרכם אנו מפרשים את המציאות ונוכל להכיר באמת היחידה לגבי עצמנו.

    האמת היא פשוטה: אנחנו אוהבים לאהוב, הדבר שאנו הכי כמהים לו הוא אהבה. הדרך היחידה בה אנו מרגישים את היותנו אהבה היא כשאנחנו אוהבים.

    האמת אומרת שאנחנו אהבה, מקיפת כל, בלתי פגיעה, פשוטה ונוכחת.

    שדווקא ההגנות, התדמית, ההדחקות וההתנתקות פוגעים בנו ולא משרתים אותנו. המרדף אחרי השוואות, תחרותיות והישגיות מעכבים את הצלחתו, שופטים וצולבים אותנו על מזבח הקורבנות.

    כשאנחנו אוהבים אנחנו מקבלים אהבה. אנחנו אוהבים לקבל אהבה, ככה אנחנו מרגישים שלמים, טובים, ראויים.

    הדרך היחידה לקבל אהבה היא לתת אהבה מתוך אהבה.

    לא מתוך פחד ותחושה שלא מגיע לנו ואנחנו צריכים להוכיח את עצמנו, לא מתוך הצורך לפוגג את הבדידות. נהפוך הוא. דווקא מתוך חווית האחדות, מתוך ההבנה שכולנו בני אדם וכולנו מחפשים אחרי הדבר היחיד לו אנו זקוקים באמת: אהבה.

    כשאנחנו באהבה אנחנו:

    • בטוחים בעצמנו.
    •  נוכחים בכאן ועכשיו (כי הוא נעים לנו).
    • עוצמתיים וחווים את העוצמה שלנו.
    •  בלב פתוח המקבל את הזולת בסלחנות ובעדינות, ומלמד אותנו לנהוג כך גם כלפי עצמנו.
    •  אנחנו סולחים במקום לשפוט.
    •  העולם נראה יפה ונעים יותר.
    •  אין גבול ליכולת שלנו, לאמונה שלנו בעצמנו ולתחושת המסוגלות שלנו.

    קורס בניסים מלמד שניסים הם ביטויים של אהבה. ניסים הם טבעיים, קורים כל הזמן, אלא שלרוב אנו לא מודעים להם, שוכחים לייחס להם את החשיבות ולהבין את המסר שבאו להזכיר לנו.

    ניסים משנים את העולם, בכך שהם מביאים לו אהבה. אהבה תמיד מנצחת פחד כי היא מקיפת כל. הניסים מתחוללים באמצעותנו, בזכות הבחירה החופשית שלנו, באופן מודע, כל רגע מחדש, לאהוב.

    רוצים לשנות את העולם? לראות עולם טוב יותר, נעים יותר, אוהב יותר?

    כולנו רוצים אותו דבר ואם כל אחד ישנה את עצמו, ביחד,כולנו, נשנה את העולם. זה בשכל שלנו, הבחירה היא שלנו, כל רגע מחדש. אף אחד לא יכול לעשות זאת עבורנו, רק אנחנו יכולים לבחור להשתנות. בואו נהיה אנחנו השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם ואז נגלה שהעולם, כפי שאנחנו רואים אותו היום,הוא בסה"כ אשליה חסרת משמעות.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת ומורה. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

     

    ערב מבוא חינם יתקיים בבנימינה, ביום ג' ה-16.10.2018, בשעות 18:30-21:30

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

    יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
    מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

    וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

    אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתם יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

    מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • חוגי מוסיקה לילדים בפרדס חנה – עם עידן ויצנר

    כשהייתי ילד אהבתי לשיר. כמו כל הסיפורים הכי קלישאתיים, הייתי סוגר את הדלת, מבודד את עצמי מהעולם ושר בקולי קולות במשך שעות. הרגשתי שם, בחדר הזה, שיש לי כל מה שאני צריך. ולרגעים רבים גם היום, כשאני עם עצמי או על במה ואני פשוט שר, אני מרגיש ממש ככה. כמו הילד הזה שמוסיקה תמיד הייתה כל העולם שלו. כמו הילד הזה שהרגיש שדרך השירה הוא מוציא כל מה שיש לו ונותן לו מקום בעולם.

    מהמקום הזה אני מלמד מוסיקה ילדים, צעירים ונוער. אני מלמד אותם לשיר, לכתוב, לנגן ולהבין מוסיקה טוב יותר. אני חושב שיש כוח מאוד גדול ללמד מוסיקה כשאתה חי את הצד האמנותי שבה, כשאתה כותב, שר ויוצר בעצמך. ואני חושב שכבר מגיל קטן ילדים יכולים להרגיש את האהבה הגדולה הזאת ולספוג אותה לתוכם ולהידבק, אם היא באמת נמצאת שם גם אצלם. לשמחתי עדיין לא פגשתי ילד שלא אוהב מוסיקה…

    את הרעיון לחוגי המוסיקה לילדים פיתחתי מתוך הרצון להנגיש אותה לילדים קטנים ולחשוף אותם אליה מגיל צעיר. החשיפה למוסיקה מגיל צעיר תורמת בכל כך הרבה רמות ועוזרת לכל ילד ברבדים אחרים בעצמו. העיסוק במוסיקה מגיל צעיר עוזר לילדים לפתח את הביטחון שלהם בעצמם, לשפר את היכולות הקוגנטיביות שלהם ואת המוטוריקה העדינה, לעבוד בקבוצה, לחוות חווית למידה מתוך עניין והנאה, לתת הרבה מקום לרגשות ולתחושות, לפתח את הדמיון ועוד כל כך הרבה. אין כמעט תחום שמוסיקה לא נוגעת בו ואני חושב שזה מה שהכי יפה בה.

    בחוגי המוסיקה לילדים אני מאפשר להם מרחב להתנסות בנגינה על כלי נגינה שונים, לתופף, לשיר, לזוז, לרקוד ולהתחיל להבין את השפה המוסיקלית, כל אחד בהתאם ליכולותיו וגילו. ללמוד תווים, לדעת מהם כלי התזמורת ואפילו להכיר מלחינים שונים מתקופות שונות בהיסטוריה. את כל זה אנחנו לומדים מתוך חוויה, משחק וחזרתיות שמאפשרת לילד ללמוד בלי להרגיש שהוא לומד. הילדים בחוגים לומדים לכתוב מוסיקה משל עצמם כבר במפגש הראשון ונהנים מהמפגש החברתי עם ילדים אחרים. המטרה שלי הוא ליצור חוג שהילד ישמח לחזור אליו בכל שבוע מחדש ובינינו, לחזור להרגיש שוב ילד בעצמי בכל פעם מחדש יחד איתם.

    אם אתם רוצים לקבל יותר פרטים על החוגים שמתקיימים בקיבוץ עין שמר ולהגיע למפגש היכרות עם החוג ואיתי, אתם מוזמנים לפנות אלי, בטלפון, מייל או פייסבוק או ללחוץ על הקישור שכאן, להשאיר את הפרטים שלכם ולקבל את כל המידע שאתם צריכים.

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    מפגשי ההיכרות הקרובים יתקיימו בעין שמר:
    יום חמישי – 25.10.18
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    גילאי 5-8 בשעה 17:30
    יום ראשון – 28.10.18 (קבוצת בוקר)
    גילאי 3-4 בשעה 10:30

    מאוד אשמח לפגוש אתכם ואת הילדים שלכם ולחשוף אותם לעושר מוסיקלי, שאני בטוח שיתרום לכל אחד מהם בדרכו, יביא לו משהו חדש לחיים ומתנה שילד בכל גיל היה שמח לקבל.

    בוידאו שכאן, תוכלו לצפות בתגובה של עינת וילף, אמא לנינה בת הארבע, אותה לימדתי מוסיקה לגיל הרך ומשם בעצם הכל התחיל…


    להגיב
  • מדברים עם המועמדים – אייל כגן

    [מאיה לילה חפר]

     

    את עו"ד איל כגן אני פוגשת בחדר האחורי של החנות היפיפייה "דורותיאה", השקט שקורן מרהיטי הוינטאג' הפוך לקצב המהיר של האיש שמכונה כגן בפי כל. הוא נמרץ וחד מחשבה ומאתגר את קצב ההקלדה של הכותבת.

    השאלות לקוחות מהפוסט הזה, המסכם את הנושאים שהעליתם אתם, הקוראים.

    מה חמשת הדברים שהכי חשוב שידעו עליך?

    1. נמצא כאן 16 שנה. באותו בית באותה שכונה. מכיר את כל השכנים בשמות שלהם.
    2. רואה רחוק בתכנון אבל יודע גם לראות את נקודת ההתחלה הקרובה ביותר בביצוע.
    3. אני יזם חברתי-קהילתי סדרתי. מיזמות בתחום העסקים הקטנים כמו 'ח"י באהבה – לילה לבן' ועד מאבק על שמירת החופים ב'ים חופשי' ועוד… כמו שאומרים בספורט, קרעתי נעליים על המגרש.
    4. אני עו"ד שעבד במערכות גדולות. הייתי יועץ משפטי ואחראי על הרה-ארגון מבחינת כוח אדם בהסתדרות החדשה, ועוזר של מ"מ ראש עירית ת"א שהיה גם ראש מנהל התכנון והבניה. שני תפקידים בקנה מידה ארצי בעלי השפעה וחשיבות רבה.
    5. אני לא פוחד "ללכלך את הידיים". בכל פרויקט שעשיתי, ההנהגה שלי צמחה מהעשייה בשטח. אני אוהב להזיע ומאמין גדול בדוגמא אישית.

    בחר שלושה נושאים שבהם אתה יכול להתחייב לעשייה בקדנציה הראשונה – ואתה יודע שיש לך תקציבים לעשות זאת.

    1. מחלקה לפיתוח אסטרטגי. ההבנה שהגוף שאתה עומד בראשו לא יודע הכל ולא אמור לדעת הכל מביאה לשיתוף ציבור אמיתי. בפרדס חנה-כרכור ההון האנושי של היזמים – כמעט בכל תחום – הוא נדיר. יש פה כל כך הרבה ידע ומה שלא פחות חשוב, יש כאן רצון אדיר לתרום למען היישוב. אני אהפוך את שותפות הציבור הזו למנגנון פעולה באמצעות הקצאת משאבים מתוך המועצה. יש משאבים בשפע, אולם גיוס משאבים הוא תחום ידע. המחלקה האסטרטגית שאקים במועצה, תדע לאתר את המשאבים באמצעות איש מקצוע שעוסק באיתור כל ה'קולות הקוראים' הממשלתיים ושל המגזר השלישי והרביעי. צריך להפוך את הכיוון של דרכי הפעולה. אם מאתרים שמשרד החינוך הוציא קול קורא לחינוך טכנולוגי מייצרים תוכנית שעונה על הקריטריונים ומביאים את התקציב לכאן.
      הערוץ השני בו תעסוק המחלקה הוא תחום איגום משאבים בתוך המועצה עצמה ופיתוח שפה משותפת שתאפשר עבודה סינרגטית בתוך הארגון. כך לדוגמא: פעמים רבות יש תקציב לאותו נושא שמפוזר על פני משרדים שונים אבל הסכום לכל אחד בפני עצמו קטן ולא מספיק לפעולה משמעותית. אולם, אם מחברים את האגפים השונים יחד מתקבל תקציב גבוה.
      כשהאזרח במרכז ולא כותרות המשרדים השונים, הפתרונות שנוצרים הם בין-תחומיים ויעילים יותר.
    2. דרך המושבות. כתבתי את התוכנית של "דרך המושבות" כבר לפני 4 שנים יחד עם גילי בר-שי. זוהי תוכנית פיתוח כלכלי שמיועדת לשים את פרדס חנה כרכור על מפת התיירות הארצית. מדובר בשיתוף פעולה אזורי שלנו עם זכרון יעקב, בנימינה -גבעת עדה, יישובי אלונה, קיסריה וג'סר א-זרקא שימותג כולו תחת השם "דרך המושבות", ויזרים לאזור גם תקציבים ממשלתיים וגם אלפי תיירים ישראלים בשנה. אנחנו חיים באחד האזורים היפים בארץ. טוסקנה של ישראל, במרחק של 40 דקות מחיפה, 50 דקות מת"א ו-70 דקות מירושלים. הפרויקט האדיר הזה יאפשר העצמה ופריחה של מאות עסקים קטנים באזור כולו. אנשים יגיעו לכאן מכל הארץ כדי לצרוך תרבות, אמנות, קולינריה, היסטוריה, ספורט עממי ואתגרי, פעילות שטח ועוד. אם עד היום חוללנו מהפיכה תרבותית בפרדס חנה כרכור ששמעה יצא לרחוק בגלל ריכוז גדול של יוצרים ואומנים בכל התחומים, אין שום סיבה בעולם שלא נצליח לעשות את זה עבור כל האזור שמשווע ליזמות הזו.
    3. תשתיות. התשתיות לא יכולות לעמוד בקצב הגידול של המושבה. יש תוכנית מתאר מאושרת שלא יושמה, בגלל שלא פעלו מול משרדי ממשלה ואני מתכוון לפעול ליישומה. צעד ראשון ומשמעותי שלי להקלה על עומסי התנועה יהיה לאסור כניסת משאיות בבוקר ואחר הצהריים לדרך הנדיב. בנוסף אפעל לפתח חלופות לרכב הפרטי. תחבורה ציבורית, שבילי אופניים, עידוד תוכניות לשיתוף רכבים (car pool) ועוד. גם כאן יש דרכים יצירתיות להביא תקציבים, לדוגמא :המשרד לאיכות הסביבה מתקצב הפיכת גנים לירוקים, תקציב זה כולל פיתוח תשתית סביב הגן. הצטרפות לתוכנית כזאת מאפשרת לך להרוויח את המדרכה מסביב תוך שאתה משפר את הגן. Win win.

    איזה ראש מועצה/עירייה הם השראה בשבילך?

    רוביק דנילוביץ, שינה את באר שבע מהקצה לקצה. טרנר התחיל ודנילוביץ לקח את הבסיס והמשיך. גם כאן. חיים געש הניח את התשתיות ופיתח את היישוב, עכשיו הגיע הזמן לקחת את הבסיס הזה, לשדרג אותו ולהביא אותו אל העתיד שהוא כבר כאן למעשה.
    פרדס חנה כרכור היום היא יישוב מובל ולא מוביל. אנחנו צריכים לשנות את כיוון החשיבה, ולקחת את המקום הקסום הזה אל מה שהוא ראוי לראות. פנינה שמנצנצת למרחוק ומובילה בחינוך, בקהילתיות, בחוסן יישובי, בצמצום הפערים.
    פרדס חנה כרכור לא תוכל להמריא אלא אם כן היא תהפוך ליישוב שבו השכונות שעד היום לא קיבלו את מה שמגיע להן, יהנו מהתייחסות שונה לגמרי.
    קחי לדוגמא את ראש מועצת ירוחם, מיכאל ביטון,שהגיע למועצה מתוך היזמות החברתית ושינה את התדמית של ירוחם לגמרי. רואה קדימה, נאמן לעיר שלו. סוס עבודה של יזמות, הביא לירוחם תרבות ופסטיבלים שבאים אליהם מכל הארץ, הקים תוכנית קיימות יישובית ופועל למען צדק חברתי. איש מעורר השראה.
    אין סיבה שפרדס חנה כרכור לא תקבל את אותו דבר.

    לדף הפייסבוק של אייל כגן >    לאתר של אייל כגן >


    להגיב
Close