כתיבה פרטית

  • נקודת החיבור # 2 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    לפני כמה ימים הייתי אצל חברים והילדים שיחקו "10 שניות מתחת למים", מן משחק מחבואים משוכלל. אנחנו המבוגרים ישבנו בחוץ ודיברנו. באחד התורות, אחד הילדים התחבא מתחת למפת השולחן שסביבו ישבנו. מחבוא גאוני. לפתע הילדים האחרים עצרו את המשחק ורצו להתחיל את התור מהתחלה, מה שהיה חושף את המחבוא המוצלח. מיהרתי להגן עליו ואמרתי לשאר הילדים שהוא לא יוכל לצאת כי הוא מצא מחבוא ממש מוצלח ושיתחילו את הסבב החדש בלי לחכות לו.
    איך שסיימתי לדבר הילד מתחת לשולחן החל לצעוק עלי באכזבה שגיליתי אותו ויצא מתחת לשולחן חושף את מקומו.
    באמת? שאלתי בהפתעה, כן עכשיו הם ידעו שאני כאן התיך בי ו…הלך.
    הילדים המשיכו במשחק כאילו כלום לא קרה ולי התחילה שיחה עם אמו על מה שקרה.
    אתה באמת חשפת את המיקום שלו היא אמרה.
    באמת? איך אפשר לדעת? הרי הוא יכול היה להיות להיות בכל מקום בשדה הראיה שלי, אם היה נחשף ואז מתעצבן עלי אז אתם צודקים… אך איך אפשר לדעת לפני?

    כשנזכרתי היום במקרה הזה, נזכרתי גם בנטייה שלנו כאנשים לקבוע תוצאה עוד לפני שהתרחשה.
    ואז נזכרתי בשיעור שלמדתי מהדרך.

    האינדיאנים קוראים לאדם הלבן ווא-שין-צ'ון (wa shin-chun), שמשמעותו 'האדם של השכל'.
    האדם הלבן בעזרת האינטלקט החזק שלו הצליח לשנות סדרי עולם, אולי לטוב ואולי לרע, אבל החשוב הוא שהאנשים הלבנים הם הראשונים, כחברה, שיצאו מהמעגל הטבעי של החיים שכל היצורים החיים שותפים לו, ובעצם יצרו עולם בתוך עולם. וכך הלכנו והתרחקנו מהחיבור הטבעי והפשוט הזמין לכל הייצורים החיים, ואנו בתוכם.

    למצב התודעה הזה דוגמאות רבות, כמו מערכת החוק האנושי, מבנים חברתיים, מה מלמדים אותנו במערכות החינוך, מוסר, הערים ושיטות התכנון ואפילו נקודת המבט של הרפואה המודרנית על האדם והחיים.
    ברמה האישית אנו יוצרים מלא מציאויות דמיוניות, לרוב, כשאנו בסרטים, יוצרים הנחות והשערות, או קובעים תוצאה לפני שלמעשה התרחשה, כמו בסיפור של הילד מתחת למפה.
    ואולי המופע המרשים ביותר, שאני מכיר, הוא חיבור של מציאויות פנימיות לרשת גדולה אחת, לדוגמא פייסבוק.

    אלו עולמות שהאדם יצר, שנשענים על המציאות, אינם המציאות, אך משליכים עליה.

    אותי זה מרתק ממש.

    אדומי העור מספרים שיום אחד החיות באו לבורא עולם והתלוננו לפניו שמאז שנתן לאדם את הדעת, הפך האדם לזעפני כזה, לא קשוב, מתלונן ועושה בלאגן. ולמרות מאמצם האדיר של החיות לדבר אל האדם, בחר זה להישאר בשלו. התחננו החיות לבורא עולם שייקח מהאדם את הדעת בכדי שהחיים ישובו למסלולם. חייך אליהם בורא עולם ואמר להם: נכון, הדעת של האדם חזקה, אך הלב שלו חזק הרבה יותר. בואו נעזור לאדם להיזכר. וכך קיבלו האנשים הראשונים טקסים, שהמרכזי שבהם הוא הסווט לודג', אוהל הזעה, שכוונתו היא חיבור מתוך היסודות הטבעיים של החיים – אש, אדמה, מים, אוויר ותפילה של הלב.

    הדרך האדומה של הלב, הדרך בה אדומי העור הולכים ורואים את החיים, נקראת דרכו של האדם הפשוט, איקצ'ה וישאשא (ikche wishasha) או האדם הטבעי/המחובר. האדם הטבעי נושא בתוכו את דרכו של הטבע שמחוצה לו בתוכו. הוא יודע להישאר מחובר לתנועת החיים הטבעית בכל מקום ואורח חיים. כמו על ההר, במדבריות מקסיקו, כך גם בעיר הגדולה או בכפר.

    ואיך הכי טוב להישאר טבעי ומחובר? אותי החיים לימדו פתרון פשוט – להיות בטבע. הטבע הוא המרחב הישיר שיצרה הבריאה, כל השאר הוא עם שינויים שאנחנו הוספנו. לשהות בטבע מעורר אותנו בצורה שלא תמיד אפשר לתאר  במילים ברורות, אך כולנו יודעים איך זה מרגיש לשבת סביב אש טובה או לראות שקיעה יפה, משהו מרגיש נעים ומוכר. אלו החלקים בנו שיודעים וזוכרים את החיבור לטבעי. אני גיליתי שהחיבור מועצם כשאני מסכים להיות בטבע מנותק לגמרי מעולם האדם.

    ואיך מתנתקים לגמרי מהחיים "הרגילים"? יש מלא דרכים. אני, אגלה לכם בסוד, מוציא מסעות בדיוק כאלה לחיבור בין אנשים לטבע ומי שסקרן יכול לקרוא עוד על "נקודת החיבור".

    ובחזרה לעניינו – הטבע.

    צאו אליו. זה יכול היות בחוף הים, או להישטף באור הלבנה במרפסת בקומה 30, זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה לעצור רגע את השטף של החיים ולתת לגוף ולנפש שלנו זמן להתחבר.
    במיוחד בזמנים האלו של סערות גדולות, מידע סותר, חוסר וודאות ופחד- חשוב למצוא נקודת חיבור למשהו יציב וקבוע, כמעיין הנובע תמיד ומזין אותנו.
    שהות בטבע עבורי היא קודם כל דלת, כניסה אל החיים האמיתיים. בנוסף זהו גם תרגול וגם תזונה הנותנת מענה לקשת רחבה של צרכים.

    וישנה עוד דלת, קצת יותר חמקמקה, על מפתנה עומד כשומר הלא ידוע, כשחוצים אותה מגיעים אל אזור קצת מפחיד, בהתחלה, שבעזרת הסכמה לתת לחיים להתגלגל דרכנו, בלי לקבוע תוצאות מראש, בלי מאמץ ובלי הידוע, נגלה מעיין הנעורים שמוכר גם בשם אזור הקסמים.

    מכירים? ספרו לי ולנו על המפגשים שלכם

    ימים טובים

    אסף (סופי) יבנאי

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-28 לאוקטובר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • שניר גנן הגן – מעצב גינות, עבודות עץ, בריכות אקולוגיות וכל חלום

     

    הי לכולם קוראים שניר, נולדתי בקיבוץ אפיק שנמצא ברמת בגולן.
    עוד בצעירותי נמשכתי לפריחות של צמחים והתחלתי לעבוד כילד בגינות של חברים בקיבוץ.
    לאחר שירות הצבאי הלכתי להתמקצע בתחום הגינון זה התחיל בעבודה קצרה בקיבוץ שניר נמשך לקיבוץ יטבתה ואז לפרס חנה.
    התמקצעתי בעיקר בהקמה ותחזוק גינות ומשם המשכתי לעבודות לעבודות עץ ובריכות אקולוגיות.

    גינון בשבילי זה חיבור עם האדמה, הצומח, האויר חיבור לאנשים חדשים וחיבור לקוחות לפיסת גן עדן שיש להם מחוץ לבית.

    אשמח להפגש להכיר ולהגשים את חלומותיכם עם הגינה

    תחומי התמחות עיקריים):

    • הקמה ואחזקת גינות, יצירת אלמטים עיצוביים, פתרונות טבעיים

    • עבודת עץ פרגולות דקים בתי עץ מחסנים גדרות ועוד

    • בריכות שחייה עם התמחות בבריכות אקולוגיות

    אזור עבודה פרדס חנה קיסריה מישור החוף והשרון

    שניר גנן הגן
    טלפון לשאלות, הזמנות וקביעת פגישה 052-8815224
    שלחו לי מייל
    דף הפייסבוק שלי

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 8 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 8 – יותר גרוע מדאעש]

     

    היום אני כותב מדם לבי. מוכנים? כבר מתחיל לדמם גם עליכם.

    העונש הקשה ביותר שאני גוזר על עצמי הוא קריאת המון המון המון מאמרים. ואני מתכוון ממש המון. תחשבו על מאמר אחד שאתם לא רוצים לקרוא בבוקר, תכפילו אותו בחמישים, ותקבלו יום עבודה שלי. נורא. באמת נורא. אבל הטקסטים האלה מזכירים לי דברים שרציתי להגיד, מדגימים לי הערות שרשמתי לעצמי בצד לאורך שנים ואפילו מעלים לי רעיונות חדשים. מצד שני, קריאה מדכדכת נורא, כי כל כך הרבה טקסטים רעים יש שם בחוץ, כל כך כל כך הרבה.

    והכי הרבה בעולם יש טיפים. טיפים הם כמו פתיתי שלג. אין שני טיפים דומים.

    סתם אני אומר את זה. לא באמת. 99% מהם נראים בדיוק אותו דבר.

    סיכונים מקצועיים

    לפעמים הם כל כך דומים זה לזה, שאתה אשכרה רואה את הקאט אנד פייסט והגוגל טרנסלייט מחייכים אליך מהטיפ את חיוכם שבור השיניים והמגחך. אבל ככה זה, אני מניח. אתם יכולים לקרוא לזה סיכון מקצועי.

    בכל אופן, בתוך המון המוני הטיפים של השרברבים, המאמנים, מתקיני הטלוויזיות, היועצים הפיננסיים, יועצי הזוגיות, הנומרולוגים והרבנים שאני קורא, צצים לפעמים טיפים טובים. ואני מתכוון לטיפים שכתובים טוב יותר, כאלה שנעים לקרוא ולא מטרחנים לך את הנשמה. טיפים מתחשבים.

    ובדרך כלל, מה שמאפיין את הטיפים הסימפטיים האלה, הוא שהכותבים שלהם לא לקחו את עצמם ברצינות יתרה. באמת, מדובר באנשים שכנראה היו מספיק בטוחים בעצמם כדי לא להוריד הוראות, אלא לכתוב עם חיוך, עם הומור עצמי, עם מודעות עצמית.

    בלי פקודות

    גם אם אתם מומחים של ממש בתחום שלכם – ואפילו אם התחום שלכם ירדים כל אדם סביר מן השורה – נגיד, אתם מומחים לטפטפות או להתקנת מדפסות, גם אז הטיפים שלכם יכולים להיות מעניינים ומשעשעים. הם לא יופיעו בצורה של "קומו, צאו, התקינו, ודאו", אלא יבחינו שיש קורא בצד השני, ושאם תעניינו אותו ותכבדו אותו – הוא יקרא בהכרת טובה ויחזור לקבל עוד מידע או להזמין שירותים.

    אז אם אתם יכולים, ספרו סיפור תוך כדי  טיפ, או בדיחה. לא הרבה. רק טיפ-טיפה. אל תפזרו הוראות ופקודות, כי אז פשוט לא נעים לקרוא את זה. אפילו חיילים שונאים פקודות. תזכרו, אתם נותנים לאנשים הוראות. תעשו את זה בעדינות, למען השם. שלא ירגישו שאתם אומרים להם מה לעשות

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • אל האינסוף ובחזרה / עמית נויפלד

     

    [עמית נויפלד]

     

    הפיד האינסופי הוא לטעמי ההמצאה הדרמטית ביותר של הרשתות החברתיות. יותר מכפתור הלייק, יותר מהעובדה שעם כל רפרוש אנחנו זוכים לקבל פוסט חדש בראש האתר, היכולת שלנו להמשיך ולגלול עוד ועוד היא זאת ששומרת אותנו מקובעים למסך במשך דקות עד שעות ארוכות. אם נחשוב על זה, אין לכך תקדים באתרי תוכן אחרים או רשתות חברתיות שקדמו לפייסבוק – לכל אתר אינטרנט יש סוף, תפריט תחתון, קרדיט למעצבים וסימון של זכויות יוצרים. יותר נכון, לכל אתר תוכן היה סוף. אחרי שראו כי טוב מיהרו רוב האתרים הגדולים לאמץ את קונספט הבור ללא תחתית, וכעת גם ynet ו-וואלה!, למשל, מתהדרים בפיד אינסוף.

    ההברקה שעומדת מאחורי הרעיון ככל הנראה נתפסת כמהותית לא רק על ידי. בסרט "הדילמה החברתית" שעלה לאחרונה בנטפליקס מתראיינים שורה של בכירים בתעשייה הטכנולוגית, אחד מהם, Aza Raskin, מתהדר בתואר – Inventor: Infinite Scroll – ממציא פיד האינסוף. חשבו על המילה "ממציא" לרגע. על ממציאים גדולים מן העבר. תומאס אדיסון, האחים רייט, ג'יימס וואט… אני לא טוען שכל המצאה בהיסטוריה האנושית הייתה דרמטית, מישהו המציא גם את האסלה המנגנת בשלב כלשהו ואת פורמט "כוכב נולד". ועדיין, דומה בעיני שמעולם לא הייתה המצאה שדרשה מאמץ כה פעוט (סביר להניח שמדובר בהברקה רגעית במקלחת ובכמה ימי תכנות) ושזכתה להשפיע באופן כה גורף על ההתנהגות של מאות מיליוני אנשים, מסייעת בהפיכה שלהם ליוזרים (משתמשים – מושג שכפי שהסרט מציין יפה, משמש רק שתי תעשיות – רשתות חברתיות וסמים).

    פיד האינסוף הוא לא הפיצ'ר המטריד ביותר שהוטמע בחיינו. "הדילמה החברתית" מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע להתנהלות הרשתות החברתיות, במיוחד בנוגע לאופן שבו הן יכולות להטות דעת קהל, להשפיע על מערכות פוליטיות, ואפילו להוביל ליישום בפועל של אלימות חברתית כנגד קבוצות מיעוט. אלה לבדם דורשים רגולציה חמורה שתפקח על פעילותן. איסוף המידע שמתנהל ללא הרף אף הוא צריך להטריד, אם כי באופן אישי אני נוטה להקל בו ראש – פרסומות מותאמות אישית אינן משפיעות על מי שהפסיק לקנות שטויות, ואם הרשת יודעת להתאים לי סרטונים בצורה יותר טובה אני מוקיר לה תודה (בבקשה, הסבירו לי בתגובות אם אני טועה לגמרי בגישה). מבחינתי, הזמן, המשאב היקר ביותר בחיינו, אותו אנחנו משחיתים עד אין קץ ברשתות, בדרך כלל ללא תגמול בעל ערך הולם, הוא זה שצריך להטריד אותנו באמת.

    זאת הסיבה שאני נטפל כעת לפיד האינסוף. לא רק שהוא מבריק וממכר, אלא שגם, בניגוד לפיצ'רים בעייתים אחרים שהוזכרו, הוא פחות או יותר בשליטתנו (ההסתייגות תוסבר בהמשך). הפיד של הרשת נמתח לאינסוף קצת כמו ש-"בריכות אינסוף" (Infinite Pools) במלונות בוטיק נמתחות לאינסוף. התמונות היפות באתר מתגלות כשכשוכית בגודל 10-15 מטרים, שגם עשרה אנשים שמנסים לשמור על מרחק סביר ביניהם גורמים לה להיראות עמוסה כמו בריכה ציבורית שמארחת קייטנה. הפיד שלנו לא שונה בהרבה – הוא מורכב ממספר מצומצם (יחסית) של אנשים שהאלגוריתם בחר לחשוף בפנינו, ומפוסטים שלהם שמתפרסמים בתנועה בלתי פוסקת של גלגל ענק. האינסוף מעולם לא היה כה חד גוני ומשועמם.

    בחודש פברואר השנה יצאתי לניסוי קטן ברשת החברתית. מספר החברים שלי זינק בשנה האחרונה (נכון לרגע זה הוא עומד על 2,387) ובמשך שבועיים רצופים בצעתי סלקציה קפדנית: "חברי פייסבוק" שפרסמו פוסטים שמצאתי לא רלוונטים או לא מעניינים הועלמו בשיטתיות מהפיד (לא הסרתי חברות, רק הסרתי מעקב) כנ"ל לגבי קבוצות שהשתלטו לי על הפיד. אחרי שכמה מאות נשרו האלגוריתם של פייסבוק התבלבל לכמה ימים טובים. כאשר הייתי נכנס לרשת הייתי רואה מספר סטטוסים בודדים, ואחריהם הגלילה נעצרה, ככה זה נראה.

    הרשת החברתית אמנם הציגה מספר המלצות לעמודים שאולי יעניינו אותי, אבל בינה לבין עצמה נאלצה להודות שאין לה משהו חדש להראות לי בפיד, והציעה לי בנימוס לצפות בפוסטים שכבר ראיתי או לחילופין, בפוסטים אקראיים מרחבי הרשת. פיד האינסוף התגלה בעירומו – הוא מתבסס על מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים שגורמים לנו לצבור חברים שאיננו מכירים ולעקוב אחרי קבוצות שלא מעניקות לנו ערך אמיתי. ברגע שאנחנו מתחילים לסנן, האינסוף מצטמצם לגודלו הטבעי – בריכה זעירה שבה עשרה אנשים ממתינים בתור לזווית צילום טובה.

    אלה היו ימים נפלאים, אני חייב להודות. שקט נפשי ושלווה שנובעת מהידיעה הפשוטה שאין מה לראות ולפיכך גם אין מה להחמיץ. אבל הם לא נמשכו לאורך זמן. הסיבה להסתייגות מעלה ("פחות או יותר") נובעת מכך שהאלגוריתם מסתגל מהר. כעבור מספר ימים הפיד שלי חזר לסורו. הסיבה לכך – גם אחרי סינון של מאות חברים עדיין נותרו לי קרוב לאלפיים אחרים שרק המתינו בתור. הגלגל הענק חזר להסתובב, רק הפעם עם פרצופים חדשים. הדבר המעניין הוא שלפתע צפו עשרות חברים שכלל לא זכרתי, את חלקם אפילו חיבבתי. התהליך חזר על עצמו שוב בשבועיים הבאים. פיד האינסוף נעלם לטובת המלצות היסטוריות של הרשת החברתית, ואז שוב, משלוח של חברים טריים.

    נכון לרגע זה, אני מעריך שמתוך 2000+ חברים אני עדיין עוקב אחרי כ-700 – זה מאפשר לפיד שלי להגשים את מהותו הנצחית, אבל אני בהחלט מגיע הרבה יותר מהר לפוסטים שכבר צפיתי בהם. מעבר לזה, תהליך הסינון ממשיך בכל עת. אני מסיר מעקב מעוד ועוד חברים וכן מדייק את העניין שנוצר בפיד שלי, ואני עושה זאת תוך שמירה על מספר כללים:

    אישור חברים חדשים. פולני, אין מה לעשות, ולא נעים לי להגיד לא. אלא אם מדובר בספאם ברור. אני נוטה לאשר את כולם ומייד לשלוח להייד. היתרון בכך הוא שבמידת הצורך קל יותר לתקשר – שליחת הודעה לא מגיעה לתיבה עלומה של "אחר" שמתגלה אחרי שנה, ותמיד אפשר לחזור ולעקוב מבלי לשלוח בקשת חברות חדשה.

    שמירה על גיוון. הרשת החברתית עלולה להדהד את המסרים שאנחנו רוצים לשמוע, אלה בהם אנחנו מלכתחילה מאמינים, ודווקא מסיבה זאת חשוב לשמור על איזון של הפיד. בין חברי יש מכחישי קורונה וחרדתיים מדופלמים, אנשי ארץ ישראל השלמה וחובבי מדינת כל אזרחיה, אנשי פוסט-קפיטליזם וניאו-ליברטריאנים גאים, אנשי המרד בהכחדה וכאלה שחושבים שהאקלים מעולם לא היה טוב יותר, תודה. זה לא קל, לפעמים מתחשק לחסום לצמיתות, אבל ברוב הזמן הדעה ההפוכה מציבה אתגר מחשבתי ששומר עלי חד.

    מינימום קבוצות. מצטער, אבל אין משהו שחונק פיד והורג זמן כמו קבוצה טובה. אני מודה שזאת אחת הסיבות שמעולם לא הקמתי קבוצת פייסבוק לתנועת ההאטה. אפשר להצטרף לקבוצה ולהיכנס אליה אחת לכמה ימים מתוך בחירה, לא חייבים להשתעבד לקצב שלה (הדברים תקפים גם לגבי עמודים).

    ***

    הפחתת מספר החברים וצמצום הפיד הן פעולות שאמורות לשרת מטרה יותר גדולה – הצלת זמן. העובדה שאני כותב בלוג אודות האטה מאלצת אותי, באופן אירוני, להיות ברשת יותר זמן ממה שהייתי בוחר – קריאה, מחקר, השראה, כתיבה. כמו רבים אחרים גם אני מכיר בעובדה שקל מאוד להתמכר. בצד השני של המסך יושבים אנשים סופר אינטליגנטיים עם מטרה אחת ברורה – להשאיר אותנו כמה שיותר זמן באתר. האמצעים להתגוננות, לפיכך, צריכים להיות דרסטיים בהתאמה.

    ראשית כל להשתחרר מרוח התקופה שגורסת ש"כמה שיותר יותר טוב" (ולא משנה כמעט באיזה תחום מדובר). אם יש לכם 5,000 חברים בפייסבוק זה רק אומר שיש לכם פחות ופחות סיכויים להיחשף לאלה מתוכם שבאמת מעניינים אתכם או יקרים לליבכם (ממוצע חברי הפייסבוק העולמי עומד על 338). אם אתם חברים בחמש רשתות חברתיות זה לא אומר שאתם יותר מחוברים אלא שאתם הרבה יותר מנותקים מהחיים שרוחשים בזמן שאתם במסכים. אני מחובר רק לפייסבוק (אולי כי אני זקן), וגם בו אני משתדל לצמצם שימוש. אם אני רוצה להתרשם באופן אישי מציוץ בטוויטר או מתמונה באינסטגרם אני אכנס לרשתות האלה דרך גוגל, ובאופן נקודתי. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, הבנתי שאתרי החדשות לא עומדים בקצב ההתרחשויות, ומי שרוצה להתרשם בזמן אמת מוזמן להציץ בעמודים של הכתבים הפוליטיים השונים. עכשיו, נסו לגגל "דפנה ליאל טוויטר", או "עמית סגל טוויטר" ותגיעו ישירות לעמודים שלהם. תוכלו לקרוא ציוצים ותגובות, מבלי להשתעבד באופן תמידי לעוד פיד אינסוף.

    ראש השנה אמנם מאחורינו, וגם יום כיפור, אבל כל יום הוא זמן מצוין להתחיל "תשליך". בחרו רשת אחת שמעניקה לכם את הערך הגדול ביותר. מחקו אפליקציות מהנייד. בטלו נוטיפקציות והסירו מעקבים מחברים. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שלנו. אנחנו צריכים לזכור שיש עולם שלם ומופלא של מציאות שרק מחכה שנצא לקראתה בזרועות פתוחות. והיא מדהימה, באמת. אם נכוון את עצמנו לגילוי, להרפתקה, גם טווח של 1,000 מטרים מסביב לשכונה לא יאכזבו אותנו לעולם. וכן, אני יודע שאתם קוראים את המילים האלה על מסך, ושהגעתם לפוסט בסבירות גבוהה דרך הפייסבוק. זאת בדיוק הדילמה החברתית – איך לנצל את הרשת בצורה טובה, מבלי להשתעבד לה, ומתי לצאת לשוטטות ארוכה.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
  • חוקת המשחק / נתן אלתרמן

    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מָה רַב הַשִּׁעְמוּם.
    אוּלַי קְצָת נְשַׂחֵק בְּתַקָּנוֹת־חֵרוּם?
    אָמַרְנוּ אָנוּ: מַהוּ הַמִּשְׂחָק הַלָּז?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: מִשְׂחָק יָקָר מִפָּז.
    אַתֶּם תִּהְיוּ פּוֹשְׁעִים, הָחֵל מִיּוֹם מָחָר,
    וְאָנֹכִי אֶתְכֶם אוֹשִׁיב בְּמַאֲסָר.
    אָמַרְנוּ אָנוּ: טוֹב, זֶה בֶּאֱמֶת שָׂמֵחַ.
    אַךְ מַה יִּהְיוּ פְּשָׁעֵינוּ תַּחַת הַיָּרֵחַ?
    אָמְרָה הַמֶּמְשָׁלָה: לֹא תִּצְטָרְכוּ לִטְרֹחַ.
    מִן הַבְּחִינָה הַזֹּאת יִהְיֶה זֶה קַל וָנוֹחַ.
    אַתֶּם רַק תַּעַבְרוּ עַל חֹק אֲשֶׁר קָבַעְתִּי.
    וְאָז בָּכֶם אֶקְלַע בְּאֹפֶן אוֹטוֹמָטִי.
    נתן אלתרמן
    בתגובה לתקנות החרום של ממשלת המנדט הבריטי, 1946


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד לגנן – שתילי חורף 2020

     

     

    יש מלא סיבות להתבעס, אבל ביניינו, הסגר נפל (שוב) בדיוק בזמן להכין מחדש את הערוגות בבית. וכמו באביב, גם הפעם ב״מהגינה של נימרוד״ החלטנו לעזור לגנניות וגנני הקהילה והשכונה ליצר שפע מהאדמה.

     

    והפעם –  קונספט חדש ומרענן – חבילות שתילים לפי ערוגה

    • כל חבילה מתוכננת לערוגה בייתית ממוצעת בגודל 2מר׳ (1X2מ) 
    • החבילות מכילות ״תכנון ערוגה״ במרווחי שתילה נכונים לתנובה מקסימאלית. 
    • לכל חבילה יצורף הסבר עם תוכנית שתילה להשראה. 
    • ניתן לבצע החלפות במקום בהתאם למלאי

    הזמנת חבילות שתילים באתר הגינה תחת קטגוריה ״לגינה ועוד״ https://www.nimrod.bio/shop

    מידע נוסף:

    • כל החבילות נמכרות ב15% הנחה – המחיר בהתאם למספר וסוג השתילים בחבילה.
    •  25% הנחה על חומרי טיוב קרקע (קומפוסט, הומוס נוזלי) ברכישת חבילות שתילים 
    • ניתן להזמין מראש (מומלץ…) או להגיע ולבחור במקום (בהתאם למלאי…)
      האיסוף מהגינה (מגד 5 פרדס חנה) בשעות פעילות הדוכן: 

      • יום ב׳+ה׳: 10:00-18:00
      • יום ו׳: 8:00-13:30
    • בשלב זה המכירה תתקיים ביום ה + ו  24-25.9, בתקווה לתאריכים נוספים בהמשך.
    • משלוחים יצאו ביום ה 24.9 – זיכרון בצפון עד חדרה בדרום, קיסריה במערב עד חריש במזרח.
      • משלוח לאזורים נוספים: במידה ותארגנו קבוצה עם הזמנה גדולה מספיק, נשמח לארגן משלוח, נא לתאם בפרטי. 
    • חלוקת ההזמנות והמכירה יתקיימו בדוכן הגינה הפועל כעסק חיוני למכירת מזון בהתאם להנחיות ולתו הסגול.

     

    זרעים או שתילים – בשתי מילים:

    • בעונת החורף, כשהאדמה רטובה, קל ומומלץ לשלב בערוגה הבייתית גם זריעה ישירה. למה? זה זול בהרבה, לרוב נקבל צמח חזק, זה קסם ויש גידולים שרק כך אפשר. 
    • אז בהמשך לאירוע  הזרעים, נותרו בגינה מגון חבילות זרעי חורף אותן ניתן להוסיף לשתילים 
    • מה הכי כדאי לזרוע בחורף:
      • אפונה
      • גזר
      • צנונית
      • צנון
      • שורש פטרוזיליה
      • כל עלי הבייבי – כמיקס (מומלץ) או כל אחד בנפרד:
        רוקט, מיזונה, חרדלים, אטא  סוי ועוד.  
    • מגוון גדול נוסף של זרעים ניתן לרכוש בדוכן (ללא הזמנה והבתאם למלאי)

    החבילות שבנינו:

    ערוגה לאוהבי הסלט, לגידול מחזור מהיר ושתילת  מחזור נוסף בהמשך העונה.  מגוון זני חסה. רוקט, ועשבי תיבול שימשיכו למחזור הבא.

     

    ערוגה שלא תפסיק להניב. עשבי טיבול וירק הכי טרי בשפע למשפחה במגוון טעמים. בטיפול נכון יכול להחזיק כל העונה.
    מתאים לערוגה ממש קרוב למטבח או לגידול באדניות.

     

    שייקים אמרנו? מעט עבודה ותנובה מתמשכת משטח קטן – זו הערוגה. החבילה מתוכננת לייצר ערוגה עם ניצול מקסימאלי בשתי שכבות ולאורך כל העונה. שפע ירק לבישול או לשייק  וירק טרי לסלט.

     

    ערוגת חורף ״על באמת״ – פרחי ברוקולי וכרובית כגידול מרכזי וקטנים שינצלו את המרחב בתחילת הגידול.
    מתאים לגינה גדולה ושימשית

     

    אין על שורשים בחורף. מרק, ירקות  בתנור. זו ערוגה שתניב שפע בריא לאחר כחודש ורובה יתפנה למחזור נוסף. מומלץ להוסיף זריעה ישירה להשלמת המגוון

     

    למי שקשה לו להחליט, או כשיש רק ערוגה אחת. קצת מכל דבר, חשוב לתכנן נכון את השתילה בערוגה כי השילוב מורכב. יאפשר מחזור נוסף קטן בהמשך העונה.

     

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • אימון בודהיסטי לחיי היומיום – Online

     

    תורת הנפש הבודהיסטית והתרומה שלה לחיינו האישיים והמקצועיים ולמערכות היחסים

    קורס עומק המתאים למתרגלים/ות חדשים/ות, אין צורך בניסיון מוקדם

    בהנחיית: סנדיה בר-קמה
    תאריך הפתיחה: 12/10/2020
    שעות אקדמיות: 88
    מספר מפגשים: 22

    ימי שני | 19:00 – 16:00

    הקורס יתקיים אונליין ב-ZOOM וכולל:
    שירות עוטף ותמיכה טכנית בזמן אמת
    הקלטות שיעורים לצפייה מאוחרת יותר (בקורסים נבחרים)
    מערכת ניהול מידע שתרכז את חומרי הלימודים לגישה נוחה בין השיעורים.

    לפרטים והרשמה אנא צרו עימנו קשר:

    072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    כולנו רוצים להיות מאושרים, רגועים, שלווים, חיוניים, וליצור יחסים הרמוניים עם הסביבה ועם עצמנו. כולנו מבקשים לחיות ללא סטרס וללא דאגות, כולנו שואפים למצוא משמעות וחיבור. הגישה והתרגול של אימון בודהיסטי מציעים לנו דרך וכלים להגשים את השאיפות הראויות והאפשריות האלה. ההתרחשויות בנפש האדם ניתנות להבנה ולשחרור באמצעות המדיטציה והרעיונות הבודהיסטים.

    בין הנושאים שנלמד בקורס אימון בודהיסטי:

    • מהי מדיטציה
    • מיינדפולנס – איך עושים את זה ואיך מיישמים את זה באופן מועיל בחיי היומיום.
    • דיבור פנימי שלילי – המגיפה המודרנית.
    • כעס ותסכול – האויבים הגדולים: עבודה עם כעס ותסכול.
    • היאחזות – שורש הסבל והכאב מה רע בהיאחזות ואיך משתחררים מעוּלה.
    • שמחה, אושר וקלות – מה מונע ממני להיות מאושר/ת ברגע זה.
    • אינטימיות – מה לבודהיזם ולאינטימיות?
    • חמלה – להיות בנעלי האחר/ת – תרגולים ספציפיים לטיפוח חמלה וכדי לחיות עם לב פתוח ולהיות בתקשורת חדשה עם הזולת.
    • איך להתמודד עם פחדים ומחשבות הרסניות.
    • צרכים ורגשות – האם הרגשות שלנו מנהלים אותנו או אנחנו אותם?
    • ארעיות, השתנות, בר-חלופיות – אחד משלושת מאפייני הקיום המותנה.
    • טבע הבודהא – אהבה, אמפתיה, חמלה, סליחה, שלווה, שמחה ויציבות. תרגולים ספציפיים לטיפוח ופיתוח טבע הבודהא שבתוכנו.
    • התכוונות מיטיבה – מרכיב מרכזי מתוך הדרך בת-8-המרכיבים.
    • חמשת המכשולים וחמשת החברים הרוחניים
    • פחדים וחרדות – איך לעבוד עם דאגות אובססיביות; מהם שני סוגי הפחד ואיך להתמודד איתם.
    • להתיידד עם מפלצות – איך לעבוד עם רגשות סוערים.
    • מה מנהל אותנו – סנקארות ופרדיגמות. “
    • קבלה רדיקלית וחמלה עצמית – מצרך מבוקש שאף פעם אין יותר מדי ממנו!
    • מהו אושר אמיתי – “מהו ההבדל בין הנאה לאושר

    סנדיה בר-קמה
    מורה לדהרמה, ללימוד ותרגול בודהיזם ומדיטציית ויפאסנה, מתרגלת ומלמדת מזה 25 שנים, מורה בעמותת ‘תובנה’, ב’מרכז לרפואת גוף-נפש’ ובמסגרות נוספות, בארץ ובהודו, בריטריטים, בסדנאות ובקבוצות. חיתה 7 שנים חיי פרישות ותרגול באשרם ליוגה ומדיטציה בארצות הברית. משתמשת בכלים מהמסורת והתרגול הבודהיסטי ומהמסורת של האי-שניות (נון-דואל).
    מנחה סדנאות, קורסים וקבוצות.
    מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

    לעמוד הקורס>>
    לכל תכני האונליין של שנת הלימודים 2020/21 במרכז גוף נפש>>

    לפרטים והרשמה: 072-3942557 | mindbody@mindbody.co.il

     

    —————————————————————–

    התייעצו עמנו – מרכז גוף נפש: mindbody@mindbody.co.il
    072-3942557
    וואטסאפ: https://wa.me/97235495149


    להגיב
  • שנה. תעשי טובה

     

    וואו. איזו שנה שזו היתה. 4 עונות. 3 סבבי בחירעות. 2 ראשי ממשלה וקורונה אחת.

    ואם יש תמה אחת שקופצת לי הכי הרבה בשנה שחלפה, היא נושא שכתבתי עליו המון כאן: ח ו פ ש

    כמה אתגרו את החופש שלנו השנה, עם סגרים והגבלות תנועה ומסיכות ומה לא. וכמה קשה לקבל גזרות כשאין אמון במערכות השלטון ובתשקורת שמשרתת אותן. ונשארה עיתונאית צדיקה אחת בסדום, אורלי בר-לב, שמי שלא עוקב אחריה (ובעיקר אחרי השידורים הישירים שלה מההפגנות) מפסיד!

    אז איך אתם שומרים על החופש שלכם? וכמה הוא שווה? 500 ש"ח? 5,000 ש"ח? אינסוף?

    ומה מכל זה יישאר צרוב בנו ובעיקר בילדנו? האם עוד שנתיים, חמש או עשר, נשב ונצחק עם החברה וניזכר בשנה המטורללת ההיא? שנת הקורונה… או שמאפיינים שלה והגבלות יישארו איתנו מעתה ועד עולם?

    ומה באמת קורה בעולם? האם שם גרוע או טוב יותר? מי קובע מה ירוק ומה אדום, מי חולה קשה ומי לא ומתי זה ייגמר? האם כל זה חלק ממזימה כלל עולמית? האם זה הוירוס האחרון? האם ההופעות יחזרו (ניל יאנג, אנא בוא)? האם הכלכלה תחזור להיות כמו שהיתה? האם נטוס עוד לחופשה כמו פעם?!?!

    המון שאלות ואי ודאות וכשאין מקור לסמוך עליו, נותר רק לסמוך על הלב והתחושות של עצמנו, על המפגשים, כן האנושיים (עם מי שמותר) ועל התקווה, שלעולם אסור לוותר עליה.

    מאחל לכולנו ולעצמי שנה שפויה ורגילה עם פחות דרמות.

    שהקורונה תעזוב אותנו ואיתה כמה שרים, ראשי ממשלה וח"כים מושחתים.

    שהחמסינים והיתושות יעזבו איתם…

    שההפגנות בכל העולם יגדלו והשיטה הקלוקלת בה 1% שולטים על 99% תשתנה

    שיחזור האמון ותחזור האחווה, שנדע לראות מעבר לקושי ולפתוח את הלב הכי גדול שאפשר

    שתהיה שנה טובה


    להגיב
  • המשפחה המעורבבת שלי

     

    [טלי קבין כהן]

     

    שלום. שמי טלי קבין כהן.

    אני שומעת את הביטויים "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ורואה את השסע, הכעס וההקצנה. לכן אני רוצה לספר לכם על המשפחה המעורבבת שלי.

    נולדתי בישראל. גם הוריי נולדו בישראל. הורי אמי עלו לארץ ממצרים וממרוקו. הורי אבי עלו לארץ מרומניה ומגרמניה. יוצא שאני:  רבע מרוקאית, רבע מצרייה, רבע רומנייה ורבע גרמנייה. והילדים שלי, הם כל אלה וגם חצי תימנים!  כי הורי בן זוגי עלו לארץ מתימן.

    אז מי אני?

    ישראל הראשונה או ישראל השנייה?

    אליטיסטית או מקופחת?

    את מי אני אמורה לאהוב? ואת מי אני אמורה לשנוא?

    אבל גדלתי במשפחה חמה ואוהבת, ומאז ומעולם חייתי בהרמוניה ובשמחה עם כל החלקים שבי. יותר מזה. בורכתי!  זכיתי ליהנות ממגוון עשיר של מסורות, תרבויות, טעמים, ריחות, שהתערבבו זה בזה ויצרו עבורי את הקסם המיוחד של המשפחה שלי.

    את ליל הסדר התוסס והצבעוני שלנו, אנחנו חוגגים כל השנים, בנוסח העדה המרוקאית.

    אצל סבתא ברטה ממצרים אהבתי לאכול פול מצרי, צלי בתיבול מזרחי עשיר ועוגיות מעמולים נפלאות עם קישוטים של סבתא. סבתא ואני היינו צופות יחד בסרט בערבית בטלוויזיה, והיא הייתה מתרגמת ומוסיפה פרשנויות אישיות משלה. הייתה קוראת לי: "יא בינתי, יא רוחי, יא עייני", כינויי חיבה מרגשים שמעלים דמעות בעיניי גם היום. וכשהייתי חולה, הייתה מורחת אותי בערק ועוטפת סביב בצמר גפן שיחמם ויגרש את ההתקררות.

    אצל סבתא אניוטה מרומניה אהבתי לאכול  גפילטע פיש, מרק עוף צח ולטקס משובחות, וחטפתי על הראש בכל פעם שלא סיימתי לאכול את כל מה שהניחה אצלי בצלחת. כשהשתעלתי הייתה משקה אותי בגוגל מוגל מצהוב של ביצה עם סוכר, והצלילים שהתנגנו אצלה בבית היו של יידיש מעורבת בגרמנית מהשיחות שלה עם סבא. כשבאו לבקר אצלנו, תמיד ביקשה שאנגן לה את ה"פור אליז" של בטהובן בפסנתר. למענה למדתי אותו.

    המשפחה המעורבבת שלי היא הבסיס שלי, העוגן, התמיכה.

    כמו המשפחה המעורבבת שלי יש עוד משפחות רבות, אולי רוב המשפחות בישראל.

    אז נכון, השנים הראשונות להקמת המדינה היו שנים קשות. נעשו גם טעויות. אני מבינה ומכבדת את כל מי שנפגע. אבל אחים אנחנו!  ועברו שבעים שנה. מדוע שלא נוכל לחיות בשלום ואהבה בינינו?

    לקראת השנה החדשה המתרגשת עלינו לטובה, מי ייתן ויתגשם בנו הפסוק:

    "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".


    להגיב
  • נקודת החיבור – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    אני רוצה לספר לכם על אחת החוויות החזקות שעברתי בחיי ועל השינוי במסלול חיי שבא בעקבותיה.
    כדי להגיע לנקודה בזמן שבה קרתה החוויה אני רוצה קודם לספר איך הגעתי לשם ולחזור לינואר 2000 במדבר.

    אז לפני 20 שנה הייתי כולי ראש, עד כדי כך שהייתי משוכנע שאין לי בכלל רגשות. הייתי ציני מאוד, ציניות שניזונה מהעובדה שהכל נראה שחור וחסר משמעות. הייתי נוקשה וביקורתי כלפי פנים וכלפי חוץ, לא ידעתי מי ומה אני,  חסר בטחון ובעיקר הייתי רגזן, נרגן, מתוסכל, משועמם או בקיצור חסר שמחת חיים.
    באותה תקופה למדתי שיטת טיפול שיש בה המון המון נתיבי גישה, ובגלל שהייתי ראש לא ידעתי איך לחוש ולהקשיב לאן ללכת. לא הייתה לי שום דרך לדעת איזה מהנתיבים יוביל לשורש הבעיה ולטיפול בה. הדרך בה התמודדתי עם "המכשול"  הפעוט הזה היה לסרוק נתיב נתיב בשיטתיות עד שמצאתי אותו. זה עבד…חלקית. כשלבסוף הייתי מוצא את שורש הבעיה הייתי מדהים וחוללתי קסמים.
    אבל יצאתי מותש ומתוסכל מהחיפוש האינסופי

    כשחלקתי את התסכול שלי עם המורה שלי היא אמרה לי – "אני מכירה מישהו שיוריד לך את הראש. רוצה?"
    כן! אמרתי.
    "אז צא למסע"

    ככה פגשתי את המסע. בינואר 2000 בלב המדבר. המסעות היו מפגש בלתי אמצעי עם הטבע, בסביבה תומכת וחסרת חוקים שהראש יכול להבין. האנשים בה עסקו בלמצוא נתיבים להיות, לפגוש, את עצמם, אחרים והחיים, ולעשות משהו שנקרא להפוך כיוון – לתת אהבה במקום לבקש אותה.
    במפגש הזה עם המדבר, האנשים ואהבה למעשה נולדתי. ובנקודה הזו החלו חיי.
    וככה כאיש צעיר בן 23, מבלי שממש ידעתי, זכיתי לעבור חניכה בעבודה עם הטבע, הבריאה, האדמה, היופי, שקט ואהבה. ושם במדבר פגשתי את אם ילדותיי
    על כל אלה תהיה לי תודת-עולם ל"נהג", כפי שכינה את עצמו גילעד, מוביל המסע

    השנים חלפו ואני נהייתי חלק מעולם "המסעות" ומדי חודש היינו יוצאים אל הטבע למסע שתמיד היו בו גדילה, לימוד, ריפוי, וקסם, הם הפכו למשפחתי הקרובה ביותר, השבט שלי.
    בשיא התקופה החיים היו לי כגן עדן. כל מה שרציתי קרה. התחושה הייתה ללכת בעולם ששטיח אדום פרוש לפניי.

    וכמו הרבה דברים טובים, אט אט התנועה הזו דעכה עד שפסקה. אין יותר מסעות והשבט התפזר לכל כנפי השמיים.

    מהשבט הרחב נשארה לי המשפחה הגרעינית והמהממת שלי והחיים לקחו אותי במסלולים שונים וארצות אחרות, שהרחיקו אותי מבית הלב שלי שהיה המדבר.
    מבדואי הפכתי להייטקיסט ומנהל, בתוכי עדיין היו קיימים ערגה ועצב מתוק למדבר, לטבע, לחיבוקים ואהבה פשוטה. לא ידעתי איך להביא אותם לחיי, והשתקתי בתוכי את הכמיהה.
    השנים חלפו ואט אט נהייתי שוב מר.

    יום אחד איפשהו לפני 10 שנים קרה משהו – מצאתי את עצמי מדבר עם חבר על המסע, על הבית שלי שבמדבר, על השקט, החיבור החזק, הביחד ואהבה פשוטה. עיניי נצצו וליבי עלץ. כבר לא יכולתי להסתיר את השמחה הזו מעצמי ואמרתי לו  בוא, אני רוצה להראות לך את הבית שלי, שאני עצמי לא ביקרתי בו שבע שנים.
    וככה יצאנו הוא ואני אל לב המדבר לשמונה ימים, ובנקודת הזמן ה ו מתחיל הסיפור שרציתי לספר לכם עליו –
    היה זה ביום השישי של המסע הפרטי שלנו. כל המילים כבר נאמרו בינינו  ובעיקר שתקנו. דיבור הפך למאמץ שדרש ממש מנוחה אחריו, כזה עמוק היה השקט בנו. ובבוקר אותו היום אחד ההרים קרא לי לבוא אליו, חייכתי, תפסתי בקבוק מים ויצאתי למסע היומי שלי לבד.
    את הדרך עשיתי בנחת. ישבתי, נמנמתי, נחתי, הקשבתי כל פעם כשאיזה עץ או סלע קראו לי אליהם. ובין לבין אני מטפס על ההר. הזמן איבד מצורתו ומשמעותו וככה התקדמתי לי בלי לדעת אם היה זה קצב מהיר או איטי.
    מתישהו הגעתי לראשו של ההר, שם נפרש אל מול עיניי פלאטו ענק ורחב ידיים, כמו ארץ נוספת שנגלית רק מכאן.
    ואני עומד כמו בכניסה לארץ חדשה שלא ראיתי מעולם. למרגלותי גומחה קטנה, שנראתה לי כמעין שטיח שיש בכניסה לבית, כל מה שידעתי שאני צריך לשכב בתוכה. וכך קרה, נדחקתי לתוכה ולהפתעתי היתה תפורה בול למידותי.
    מיד נרדמתי בה בתנוחת עובר.

    הזמן עבר

    כמה? אין לי מושג.

    פתחתי עיניים והמציאות הייתה שונה.
    בחנתי את סביבתי ואותי ושמתי לב שלא הרגשתי את גבולות גופי, הסתכלתי על העור שעל ידי והוא היה שם, אך כמו לא היה שלי. אני הייתי ענק וקטן בו זמנית, ויכולתי להיות בכל גודל שעלה בדמיוני. תחושת אחדות פראית אחזה בי, יכולתי להרגיש כל דבר, עץ, אבן, שמיים, חיה וממש להיות הם, כאשר אני נע ומתקרב אליהם מבלי לזוז, מתאים את המימדים שלי אליהם וממש הופך להיות הם. מאושר כילד התחלתי לשחק עם הבריאה – הייתי יכול להיות ענק כמו כדור הארץ ולחוש אותו כמו הייתי הוא, או קטן כמו תא בגוף שלי ולהיות הוא.

    וככה עברו השעות כשאני בחוויה העוצמתית של אחדות.

    והשמש החל שוקע, בלכתו השאיר שובל כתום כאש בענני השמיים.
    מהופנט מהיופי של הבריאה עצרתי והקשבתי, נתתי לכל רחש ותנודה לחדור אלי, כאשר לפתע רעש מיכני חזק התקרב וחדר בעוצמה אליי. רצתי מהר לשפת הצוק לראות מה הדבר הזה, ולתדהמתי מתחתיי, כן מתחתיי,  עף לו מטוס הרקולס (שהוא מטוס תובלה צבאי ענק), ארבעת מנועיו מרעישים וקורעים את השקט של המדבר.

    הוא חלף באיטיות תחתיי, כ"כ קרוב, שהייתי משוכנע שאני יכול לקפוץ בקלות מהצוק על גב המטוס ולעוף איתו.

    ולמה לא? זו יכולה להיות אחלה חוויה…
    למזלי עוד היה בי מספיק חיבור למציאות כדי לעצור את עצמי.
    ואולי החיבור הזה לקרקע, אולי המטוס ואולי בגלל שזה סוף היום, הקסם התפוגג והמציאות חזרה להיות רגילה.
    כבר החשיך וידעתי שעלי לחזור חזרה, נזכרתי בחבר שלי, התגעגעתי אליו והרגשתי שהוא דואג לי, כל אלה גרמו לי לנוע חזרה בנחישות למחנה.

    כשהגעתי חזרה למחנה הוא בא לקראתי, מודאג :"איפה היית?" (ובטח רצה להוסיף יא משוגע)

    ואני רק מביט אל תוך עיניו ומחייך,
    אוסף אותו אליי ומחבק,
    ליבי גואה ומתפוצץ ונחשול של אהבה שוטף.
    קשה לתאר כמה אהבתי (אותו) באותו רגע,
    התחבקנו במשך דקות

    באיזשהו רגע חשבתי לספר לו מה עברתי, ואז הבנתי שאומנם החוויה על ההר היתה חזקה, אך חוויות מסוגה הם לא העיקר בחיים, מה שבאמת חשוב זה לאהוב. והמשיכה שלי לחוויות חזקות וסיפורים טובים מסיטים אותי מהעיקר…להיות עם לב פתוח ולתת אותי וכל מה שעובר דרכי מחוכמת הדרך שאספתי עם השנים.

    ועם ההבנה הזו עלתה בראשי תמונה של לפיד המסעות שכמעט כבה לפני שבע שנים וראיתי אותו עובר לידיי.
    עכשיו אני אמון לשמור את אש התמיד.
    אש היופי ואהבה.
    ולהזכיר לעצמי ולכולם שגן עדן זה כאן

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • טיפול רגשי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), בזכרון יעקב ובאונליין – עם חני גנני

     

    שמי חני גגני,

    מאז ומתמיד התעניינתי באנשים.
    מה עובר עליהם, איך הם מרגישים ואיך הם מתמודדים בתהפוכות החיים.
    הייתי ילדה רגישה מאד, אבל כבת לניצולי שואה, הייתי "חייבת" להיות חזקה ו"מוצלחת".

    כך הגעתי לתחום ההייטק. שעטתי במרוץ העבודה והחיים, תוך כדי גידול שלושה ילדים, מבלי לתת את הדעת על המחירים ששילמתי, בסטרס מתמשך, בבעיות בריאות ובכאבי גוף ונפש.

    בשנת 2002 עשיתי שינוי גדול בחיי. אחרי כשני עשורים של עבודה טכנית רציונאלית בהייטק עברתי לתחום הטיפולי-בריאותי. מיד הרגשתי ש"הגעתי הביתה", שמצאתי את הייעוד שלי.
    ככל שפגשתי יותר אנשים במרחבים הטיפוליים וככל שהעמקתי יותר בלימודים על המוח, הרגשות וההתנהגות, על בעיות נפשיות והטיפול בהם, מצאתי את הדמיון בין כולנו.

    כולנו חווים מצוקות חיים וקשיים רגשיים. כולנו זקוקים לפעמים לתמיכה או לעזרה ביצירת שינוי רצוי.
    לעיתים נראה שהקשיים הנערמים בדרך הם "יותר מידי", או "אי אפשר לבד" וכדאי לפנות לעזרה מקצועית.
    המקום האנושי המשותף הזה, מאפשר לי להביא לטיפול רגישות, הקשבה, סבלנות ואהבה.

    אני מאמינה שלכל אדם יש זכות בסיסית להרגיש נוח ובטוח בעולם ובחברה ולחיות חיים בעלי משמעות וסיפוק. אני גם מאמינה שלכל אחת ואחד מאתנו יש יכולת להקל על המצוקה ולהרגיש יותר טוב.

    טיפול רגשי בעיני הוא דרך של שיתוף פעולה ביני לבין המטופלים. ביחד נגיע להבנה מעמיקה של המצוקות, לגילוי מחודש של הכוחות הפנימיים, לרכישת מיומנויות נוספות וליצירת שינוי מיטיב.

    מזה 12 שנים, אני פוגשת בטיפול נשים וגברים, מתבגרות ומתבגרים, החווים קשיים מגוונים כמו חרדות, דיכאון, כעסים, חוסר ביטחון, פגיעה בתפקוד ופגיעה ביחסים.
    בנוסף לקליניקה הפרטית, צברתי ניסיון טיפולי רב במסגרות ציבוריות כמו: בי"ח פסיכיאטרי, מחלקת רווחה עירונית ובמסגרות שונות בחינוך המיוחד.

    הגישה שלי מתאפיינת בפרקטיות, תוך מיקוד בבעיות הספציפיות המטרידות את המטופל, בעבודה בגובה העיניים, תוך פתיחות וכבוד למקום בו נמצא המטופל, ובשימוש והתאמה של כלים טיפוליים מגוונים בהתאם לצרכי המטופל.
    את הטיפול אונליין, באמצעות האינטרנט, התחלתי עוד לפני הקורונה, והמטופלים ואני נוכחנו שהוא יעיל ונוח, כמו טיפול בקליניקה, ולפעמים אף יותר. הקליניקה שלי ממוקמת בזכרון יעקב.

    ההכשרות המקצועיות שלי כוללות תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה ופסיכותרפיה קוגניטיבית- התנהגותית (CBT). באופן קבוע, אני ממשיכה לצבור ידע ולהתפתח מקצועית בהרבה מאד קורסים והשתלמויות בתחום הגל השלישי והמעודכן ביותר בטיפולי CBT, בתחומים וקשיים נפשיים ספציפיים, ויסות רגשי, תרפיה באמצעות תנועה ויוגה, הרפיות ודמיון מודרך.

    התשוקה שלי היא לשתף ולהעניק למטופלים שלי מהידע שרכשתי ומניסיוני המקצועי והאישי.

    מתי מומלץ להגיע לטיפול?

    ישנם אירועי משבר, כמו חולי, פיטורין, גירושין, אובדנים.

    ישנם מעברים או שינויים  ש"הופכים את החיים" ומשבשים את התפקוד בחיי היום-יום.

    במצבים אלו הטיפול מתמקד בגיוס מחודש של משאבי נפש, כדי להתגבר ולחזור לתפקוד רגיל.

    לפעמים ישנם קשיים נפשיים מתמשכים, כמו דיכאון, חרדות ודאגות קבועות.

    לעתים אלו התנהגויות הרסניות כמו התפרצויות זעם, אימפולסיביות או דחיינות, פרפקציוניזם נוקשה או קשיי התמדה. קשיים מתמשכים אלו גורמים למצוקה רגשית הולכת ומצטברת, פוגעים בתפקוד היומיומי, בעיסוקים וביחסים הבינאישיים.  במצבים אלו הטיפול עוזר בהבנה ועיבוד של מקור הקשיים והביטוי העכשווי שלהם, בוויסות הרגשי וההתנהגותי, ובהקניית מיומנויות להתמודדות עם הקושי.

    לפעמים קיימת תחושה של תקיעות בתחומים מסוימים בחיים, כמו בעבודה, לימודים, זוגיות, חברה, התפתחות אישית וכדומה. תחושת תקיעות זו מגבירה את הדאגות לגבי העתיד ומחבלת ביכולת להיטיב את איכות החיים ולהגשים שאיפות. הטיפול במצבים אלו מתמקד בהבנת הקשיים והגורמים לתקיעות, בהגדלת המסוגלות להתמודד עימם, ברכישת מיומנויות והנעה ליצירת שינוי.

    הנה סרטון הסבר קצרצר שלי על סטרס:

    אני מזמינה אתכן/ם לפנות אלי לייעוץ או שאלות.

    חני 054-5540304   |    מייל   |    אתר


    להגיב
  • צהרון "גן בית" בפרדס חנה, צהרון פרטי לגילאי 4-10

     

    ל"גן בית", הגן הקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.

    מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.

    הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.

    מאמינים בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
    ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
    יש פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
    יש מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
    המון מתקנים ובתי עץ
    דום מטריף, בריכה מרעננת וטרמפולינה ענקית
    מדורה
    ופיתות על הסאדג'
    ועוד…

    יש מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
    תפריט מזין, טרי, מגוון וטבעוני.

    צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
    ימים א'-ה' – 13:30-16:00
    הצהרון יפעל עד סוף יולי

    לעוד פרטים: גיל  054-2358883


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 8 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 7 – על חשיבותו ההיסטורית של הפנקייק]

     

    הבוקר קמתי עם טיפ מושלם. באמת. כזה שאף אחד לא ישכח. כזה שידברו איתי עליו עוד הרבה זמן. אני תמיד מחפש את היהלומים האלה, רעיונות טובים באמת. וכשאחד כזה מזדמן לי בדרך, אני קצת יוצא במחולות ומברך את מזלי הטוב.

    אז הלכתי להכין סנדוויצ'ים לילדים ואחורי זה שילחתי אותם בזה אחר זה אל בתי הספר, והכנתי לי קפה והעמדתי מים לאשתי ופתחתי פייסבוק וקראתי אימיילים. והתיישבתי לכתוב את הטיפ המושלם, את הגביע הקדוש של הטיפים לכתיבה אפקטיבית (כן, אני יודע. אני חי בעולם פנימי מטריד. לא חייבים להזכיר לי את זה.)

    ופוף, הוא לא היה שם יותר, הממזר. הלך, נעלם, התפוגג.

    תקשיבו לי טוב טוב: הדחיינות היא האויבת הגרועה ביותר של הכתיבה. היא גרועה אפילו יותר מביקורת עצמית, וביקורת עצמית היא הדאעש של הכתיבה.

    איך הלך הרעיון

    ואלה לא רק הרעיונות הטובים שלא רשמתם לעצמכם בצד והלכו בדרך כל טיפ. אלה גם הרעיונות שכתבתם במילה אחת ואחר כך לא הבנתם למה בדיוק התכוונתם. או הרעיונות שרשמתם בשלושה משפטים ושנראים אחרי שבוע כמו גיבוב בנאלי של משהו שכל אחד יודע.

    המקרה הזה הוא אפילו עוד יותר מרגיז: היה לכם רעיון, התחלתם לכתוב אותו אבל לא עד הסוף, וגם הוא נמוג. איזה עולם!

    עוד פעם אני אגיד את זה. תקשיבו לי טוב טוב: רעיונות הם יהלומים בתוך סלע. אם לא תשמרו את הסלע, הלך היהלום. אבל גם אם לא תחצבו את היהלום מתוך הסלע בזמן ובמקום שבו אתם רואים אותם – גם אז הלך היהלום.

    יש לכם רעיון טוב? שבו ותכתבו אותו. עד הסוף. אל תפסיקו. סתתו, שייפו, דייקו והבריקו את היהלום שלכם. כאן ועכשיו. אחרת תישארו עם זיכרון של יהלום, וזיכרון של יהלום זה דרעק. אין מה לעשות עם זה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • ללמוד לאט / אורית פרנפס

     

    [אורית פרנפס]

     

    היא חוזרת הביתה בשלוש אחר-הצהריים, שומטת את התיק במסדרון. אמא מחממת לה צלחת עם ארוחת צהריים, אין לה זמן לאכול, היא לוקחת את הצלחת אתה לחדר, פותחת את מחברת היסטוריה וספר היסטוריה וממשיכה ללמוד – לקרוא, לשנן. יש לה עוד יומיים מבחן, וכמות החומר עצומה. היא צריכה לתכנן את הזמן כי עליה לעבור גם על שני השיעורים האחרונים בפיזיקה, היא לא הצליחה לעקוב בשיעור ולא ממש הבינה. בשעה 20:00 היא עדיין ליד שולחן הכתיבה, צלחת ארוחת הצהריים הוחלפה בצלחת ארוחת ערב. היא בלחץ. היא הספיקה ללמוד רק שני פרקים בהיסטוריה, והיא לא זוכרת את כל הפרטים, לפיזיקה עוד בכלל לא הגיעה. מחר שוב שיעור פיזיקה והמורה רצה, כי צריך להספיק המון חומר. השעה 21:30 שום דבר כבר לא נקלט. היא עייפה, אולי תקום מחר מוקדם ותעבור על שיעור פיזיקה. היא חייבת קצת מנוחה. ולמחרת, כותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם, והכל מצטבר בראש, והלחץ מצטבר בגוף, שוב היא מסמנת לעצמה שאחר-הצהריים תנסה לעכל, לעבור שוב על המחברת.

    החוויה הזו איננה זרה לתלמידי חטיבת ביניים ותיכון רבים. זו חוויה של עומס שמגיע מכיוונים שונים, מרדף לכיבוש ערימות של חומר לימוד, תרגול ושינון בקצב מהיר, ולחץ שמתלווה אליהם. הלמידה היא בולמוס של תכנים שצריך לעכל: יש המון מה ללמוד, הכל נחוץ, הכל חשוב, והכל דחוס ומהיר. הילדים מפתחים טכניקות להתמודדות עם כמויות של חומר לימוד. הם משננים, מתרגלים אבל בדרך כלל על חשבון העמקה, הבנה, קישורים, חשיבה עצמאית, חשיבה ביקורתית, הנאה ומציאת משמעות עמוקה.

    הקצב המהיר והעומס הכבד עומדים בסתירה לאופן שבו מתרחשת למידה טבעית. למידה היא בנייה של מבנים פנימיים במח ובגוף תוך כדי התנסויות ואינטראקציות עם מקורות חיצוניים. כדי שלמידה משמעותית אכן תתרחש, על הילד להיות פעיל בהתנסויות ובאינטראקציות הללו, ובבנייה פעילה של המבנים הפנימיים. הילדים התרגלו להתייחס לחומר הלימוד הרב כיעד שצריך "להשתלט" עליו – משהו שנמצא "שם" מחוצה להם – בספר, במחברת, אצל המורה. הם לא תופסים אותו כמשהו שיכול להיות באינטראקציה אמיתית איתם, להפוך לחלק מהם, לחיות בתוכם, ולהשתתף בבנייתם כילדים, כאנשים.

    ההשלכות של העומס והקצב המהיר בלמידה הן קשות. איכות החיים של הלומדים נפגמת וגם התפיסות שלהם כלפי למידה מתעוותות.  למידה היא דבר טבעי, מהנה, מספק, מונע מסקרנות, מעניין ומתשוקה. אבל כשלמידה נתפסת ככיבוש יעד גדול ועמוס לממדיהם, במהירות וביעילות, היא במקרים רבים הופכת למשעממת, יבשה, סיזיפית, מרוחקת, חסרת חיים ומקור לחרדות. בנוסף, עם כל המאמץ המושקע בלמידה בבית-ספר, תוצאות הלמידה מאכזבות – הלמידה המהירה היא ברוב המקרים שטחית, וכך אנו עדים לתופעה הרווחת שלאחר בחינות ובעיקר בחינות הבגרות, חלק גדול מחומר הלימוד מתפוגג כי הוא לא מקושר למבני העומק אצל הלומד.

    אחד המענים למצב שתואר כאן הוא האטה.

    האטה צריכה להיות כזו שתאפשר ללומד להיות פעיל באינטראקציות, בהתנסויות, ובבניית המבנים הפנימיים במוחו ובגופו, כחלק ממי שהוא. הנה כמה הצעות קונקרטיות להאטה בלמידה.

    פחות זה יותר – הפחתת העומס האובייקטיבי

    כדי לאפשר ללומדים אינטראקציה והתנסויות בעלות משמעות ובנייה פעילה של מבנים פנימיים, חשוב לפעול לכך שתלמידי בית-הספר העל יסודי יתמודדו עם כמות סבירה של חומר לימוד, ובקצב נינוח יותר. זה אומר וויתור כואב על הרבה תכנים שנראים לכותבי תכניות הלימוד כחשובים ונחוצים. אבל זה עומד אל מול וויתור כואב בהרבה – וויתור על האפשרות ללמוד באופן משמעותי.

    אמנם נעשו ונעשים ניסיונות שונים מסוג זה, כמו 'המיקוד' לבחינות הבגרות (הודעה מראש על נושאים שלא יופיעו בבחינת הבגרות הקרובה), הורדת נושאים מבחינות הבגרות, הרפורמות להורדת מספר בחינות הבגרות, או הרפורמה המאפשרת למורה לבחור נושא מרכזי להעמיק בו. ועדיין, כל אלה שוליים מידי, ומורים ותלמידים מעידים עדיין על עומס כבד, שאולי נגזר מהנטייה החברתית-תרבותית לעודד ולתגמל הספקים, אפקטיביות ותוצאות מהירות.

    להאט בלמידה – פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית יותר

    אפשר להאט באמצעות שימוש בפרקטיקות האטה בהקשר ללמידה. רוב הפרקטיקות פותחו כחלק מגישת למידה שנקראת: "למידה מתנועת החיים". גישת הלמידה מבוססת על רעיונות של הפילוסוף יוג'ין ג'נדלין.

    פרקטיקת האטה בלמידה: ריטריט שבועי ליצירת מרחב האטה והעמקה

    כשארגון או חברה מעוניינים לעשות חשיבה עמוקה, חדשנית ויצירתית, הם יוצאים לריטריט – מרחב נטול אילוצים ורגוע לחשיבה ולמידה, במקום רחוק, יפה ומעורר בהשראה. במרחב זה הם מתנתקים מהלחץ והקצב היומיומי ומאיטים יחד, מקדישים זמן לחשיבה פתוחה, ומנהלים שיח בקבוצות קטנות.

    האם ניתן לאפשר לילדים מרחב להאטה והעמקה? דמיינו שבתוך לימודי הפיסיקה, למשל, באיזשהו שלב במהלך למידה אינטנסיבי ומאומץ, מזמין המורה את התלמידים לשעתיים המוקדשות להאטה והעמקה אישיים. אפשר להישאר בכיתה אולם רצוי לשנות אווירה ולצאת לחצר, או לגינה קרובה. אפשר לטפח חדר ריטריט להעמקה, מרוצף בשטיחים, פופים, כריות, ומאובזר במספר לוחות מחיקים ומחשבים ניידים. כאן, ייפתח מרחב נינוח ורגוע שבו מתרחשת חשיבה פתוחה, לא כבולה לאילוצים ומונעת מתוך סקרנות ועניין ללא כל מדד של אפקטיביות. במרחב הזה הלומד יוכל לחלוק אי הבנה שמציקה לו, תובנה, או רעיון שעולים אצלו. במשך כשעתיים הוא יקדיש זמן ותשומת לב לשאלות שאין זמן לשאול בדרך כלל, שעוברים עליהן כלאחר יד. הוא יתייחס למוקדים של הבנה מעורפלת, יבחר שותף (תלמיד אחר, או אולי המורה) לחשיבה משותפת והתייעצות. זהו אי של שפיות שבו משוחחים עם עמיתים ועם מנחים, יוצאים לטיול כדי להרהר, חוזרים שוב לשיח כדי להעמיק, לחקור היבטים וכיוונים שונים, ולתת לדברים לשקוע.

    לא מדובר כאן ב"שיעור חופשי" שבו הילד פונה לעיסוקים חופשיים, חברתיים ואחרים. מדובר ביצירת הזדמנות לעסוק בחומר הלימוד באופן נינוח, חופשי, משוחרר מאילוצים. בתום הריטריט הקצר חוזרים לסדר היום. בשיעור פיסיקה הבא, הילד חוזר עם תובנות חדשות למסלול הלימוד בעל קצב מהיר יותר.

    חשוב לציין שמרחב שכזה מתאפשר כשמחליטים לאפשר אותו – באופן מודע מתוך הכרה באיכויות וברווחים שלו. הנטייה הטבעית בחברה שלנו היא לרוץ קדימה, לכבוש יעדים, להספיק כמה שיותר. אם ילדים יתנסו בריטריטים שכאלה, ילמדו להרפות במרחב הזה, לשים לב למה שבדרך כלל מוזנח, או פחות דחוף, ולחוש את הערך שבכך, יוכלו בהמשך ליצור לעצמם באופן מודע מרחבים כאלה, גם בתקופות אינטנסיביות של למידה כפי שמתוארת בדוגמה למעלה.

    ***

    תכנית הלימודים / אריק מנדלבאום

    אחרי הקורונה
    מערכות החינוך ימהרו לצמצם פערים
    ולהשלים את החסר
    ולהוסיף ימים ושיעורים ומבחנים
    שחלילה לא יהיה מי שיפספס
    איזה שיעור מתוכנית הלימודים
    כאילו כל מה שקורה עכשיו
    הוא לא בעצם אחד השיעורים הכי חשובים
    למי שהרשה לעצמו להיות תלמיד
    כאן
    עכשיו
    בחיים

    ואני שואל: מי שמפספס את השיעור הזה,
    איך נצמצם איתו פערים?

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: קשב פעיל של מלווה הלמידה

    ניזכר שוב בנערה מהדוגמה למעלה, זו הכותבת בשיעור מהר מה שהמורה אומרת, ובשיעור שאחרי מעתיקה במהירות מהלוח את התרגילים ופתרונם. אלה הן פרקטיקות מקובלות בבית-הספר העל-יסודי: המורה מסבירה והילדים מנסים להבין, המורה מרצה והילדים כותבים מהר, המורה פותרת תרגיל על הלוח, והילדים מעתיקים. המקצב של ההסבר,  של ההרצאה, של פתרון התרגיל נקבע על-ידי המורה, מונע על-ידי הצורך "לכסות את החומר", על-ידי מה שתוכנן להספיק בשיעור.

    עם זאת, מי שצריך להיות פעיל בהתנסות הזו, בבניית המבנים הפנימיים, זה הילד. על-פי גישת "למידה מתנועת החיים", למידה משמעותית צריכה להיות מחוברת לתנועת החיים של הילד, למקצבים הפנימיים שלו, לצעדים הטבעיים לו.

    המונח "תנועת החיים" מגיע  מהמונח implying שטבע ג'נדלין שמתייחס למה ששואף אצל האדם (וכל יצור חי) ומבקש לנוע הלאה, לעשות צעד קדימה, בכל מצב חיים. בהקשר של למידה, למשל, תנועת החיים מניעה ילד שרוצה להבין, ילד שסקרן לדעת משהו, ילד שנלהב להתנסות או להשתתף בפעילות.

    נסתכל על דוגמה. כשלומדים על "לחץ אוויר" בפיזיקה, עורכים ניסויים שמדגימים את העיקרון. למשל, שואבים אוויר מבקבוק פלסטיק והבקבוק מתכווץ. המורה מסבירה את התופעה. היא מדברת על ואקום, ועל חלקיקים מחוץ לבקבוק ובתוך הבקבוק, כוחות, לחץ אוויר. הילד מבין את מה שהיא אומרת, פחות או יותר, אבל ייתכן והוא לא מרגיש שהוא "באמת מבין" מדוע הבקבוק מתכווץ. מה זאת אומרת "באמת מבין"? כשהילד מנסה להבין את התופעה, קיימת בו שאיפה למשהו. שאיפה לסוג של הבנה עמוקה – לפעמים קוראים לזה "אסימון" שנופל, או אנחת רווחה: "אהה!".  אחרי השיעור הוא ניגש למורה ואמר לה שממש מסקרן אותו להבין מדוע הבקבוק מתכווץ ככה, אבל ההסבר שלה לא שכנע אותו. הם מוצאים זמן בהמשך היום ויושבים בנחת. הם מציירים את הבקבוק, את חלקיקי האוויר בפנים ובחוץ, מדברים ומצביעים על גבי הציור, הוא שואל, היא מדגימה, הוא מסביר מה מפריע לו, מה חסר, היא מקשיבה, מנסה להיענות לקושי, הם מדברים, מסבירים, מצביעים על הציור, ובשלב מסוים מגיעה תחושה חזקה של הבנה – מה זה בדיוק ואקום, מהו לחץ האוויר שמכווץ את הבקבוק. עכשיו הוא כבר לא מחפש יותר להבין יותר מדוע הבקבוק מתכווץ. הוא כבר יודע, זה שלו. הוא כבר בצעד הבא בלמידה.

    המקצב הפנימי המתואר פה הוא אישי, הוא משתנה מאדם לאדם, וגם משתנה אצל אותו אדם. מתקיימת בו אינטראקציה מורכבת בין האדם לסביבתו (במקרה זה, חומר הלימוד, המורה). אם המורה או המלווה אינם קשובים לתנועת החיים של הילד, ומנסים להאיץ את התהליך הזה, באמצעות הסברים, דוגמאות, פתרונות, שלא מסונכרנים עם תנועה זו, ההבנה כנראה לא תקרה, האסימון לא ייפול.

    גם אצל ילדים קטנים יותר אפשר לזהות את חוסר הסינכרון בין המקצבים הפנימיים הטבעיים שלהם, לבין מקצבים שדוחפים מבחוץ. כשילד נתקל בבעיה בבנייה של מבנה, בפתרון תרגיל חשבון, בניסיון קריאה בשלבים ראשונים – מה אנחנו, כמלווים (הורים, מורים) עושים במקום בו הילד "תקוע"? כמה זמן התמודדות אנחנו מאפשרים לו, לפני שאנחנו "פותרים לו את הבעיה" ומקדמים את ביצוע המשימה? למה אנחנו קשובים, בעצם? האם למשימה, לחומר הלימוד, לקידום הפעולות הנדרשות לסיום המשימה? האם אנחנו קשובים לתנועת החיים של הילד? ולמה הוא זקוק עכשיו?

    איך נאפשר לילד ללמוד מתוך תנועת החיים שלו, ולא להידחף מבחוץ? הדבר החשוב הוא לפתח גישה של קשב ללומד. הקשבה למקצב הפנימי של הילד, לתנועת החיים שלו, למה הוא צריך, מה יעזור לו להבין, מה יוצר אצלו התלהבות ועניין, מה מדליק את האור בעיניו.

    הקוראים וודאי מהנהנים בראשם ומסכימים עם עיקרון הקשב הפעיל ללומד, אבל עם זאת מתעוררת ביקורת: למי יש את הפריבילגיה לאינטראקציה אחד על אחד? על כך מיד – בפרקטיקה הבאה.

    ***

    בקשות של תלמיד ממורה  – סעיף יג' / אריק מנדלבאום

    אל תדבר איתי על שירה
    תשיר איתי
    אל תספר לי על ריקוד
    תרקוד איתי
    אל תסביר לי על ציור
    צייר איתי
    ואם אתה ממש אמיץ
    אל תלמד אותי
    תלמד איתי

    ***

    פרקטיקת האטה בלמידה: כלים פדגוגיים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום

    כאשר המלווה קשוב אל תנועת החיים של הילד, או קבוצת ילדים, זה משפיע על הלמידה בכל כלי פדגוגי. אפילו הרצאה יכולה להיות בגישה קשובה, מבט, אינטראקציה, זיהוי הלך הרוח, התכוונות אל השומעים והתאמת הפעולות למתרחש.

    ישנם כלים פדגוגיים שבאופן טבעי מאפשרים יותר חיבור לתנועת החיים של הילד, שבהן יש לילד יותר הזדמנויות להיות פעיל, ולנוע מתוך המקצבים הפנימיים שלו. למשל, שיח שבו הילד משתתף באופן טבעי בצורה פעילה, מתוך מעורבות ועניין, כדוגמת שיח וחקר בקבוצות קטנות, הוא פעילות שמאפשרת לילד לנוע מתנועת החיים שלו. הוא מקשיב לחבריו, ובעיתוי המתאים לו, כשהוא חש שיש לו מה לתרום, הוא מבטא את עצמו. גם יצירה פתוחה והזמנה לביטוי אישי הן פעולות שמזמינות את הילד לפעול מתוך המקורות הפנימיים שלו, מתוך הבנה שאין אפשרות להאיץ תהליכים של יצירה אותנטית. השתתפות במשחקים דורשת אקטיביות – ילד שמשתתף באופן אקטיבי במשחק פועל מתוך תנועת החיים שלו, הקצב שלו. וישנם גם תהליכים ארוכים ומורכבים יותר שהילד מוביל מתוך התנועה שלו, המוטיבציות שלו והמקצבים שלו, כמו למידה שמונעת סביב פרויקט גדול וארוך טווח (Project Based Learning – PBL).

    כל הכלים הפדגוגיים הללו ועוד רבים אחרים, מאפשרים אינטראקציה עם תנועת החיים של הילד, ולכן הם בדרך-כלל צורכים יותר זמן כי הם אינם מאיצים בילד, פחות דוחפים אותו מכוח חיצוני, פחות מכפיפים את תנועת החיים שלו לתבנית חיצונית.

    פרקטיקת ההאטה הבאה היא ל"מתקדמים" אבל היא טומנת בחובה למידה עמוקה ומחוברת.

    פרקטיקת האטה בלמידה: לאפשר למשהו חדש להתבטא

    הלמידה המהירה בבית-הספר היא פעולה של מחזור ולא של יצירה וחדשנות. ילדים לומדים כמות גדולה של תוכן, והם ממחזרים אותו, מקסימום מארגנים אותו מחדש. האם יש מקום לביטוי אישי וייחודי של הילד? האם יש מקום ליצירת חדש? ליצירת משהו שלא היה קודם?

    באחת מהרצאותיו התייחס ג'נדלין לשאלה זו:

    "יש שתי דרכים ללמוד, לחשוב, להבין: האחת, לארגן מחדש מושגים ישנים ומוכרים. השנייה, לעמוד בנקודה שבה אנו תקועים, היכן שמורגשת תחושה שיש שם עוד מה שרוצה להתבטא אבל לא יודע בינתיים איך, לעמוד על הקצה, ולהמתין שהחדש יגיע, זה שמופיע רענן, שלא הופיע מעולם."

    איך אפשר לענות על שאלה בהיסטוריה? גם כאן, יש שתי דרכים לחשוב, ליצור משמעות. האחת – הילד יכול להיזכר במה שקרא או שמע, אולי לדפדף שוב בספר ולקרוא את הקטעים הרלוונטיים, ולכתוב תשובה שמסכמת את כל התכנים שקרא. התשובה תהיה נכונה במדדים של בית-הספר, מכילה את כל הרכיבים הדרושים. אבל איזו משמעות הפיק הילד? כמה עמוק היה התהליך שבו מחזר את כל מה שקרא ושמע?

    הדרך השנייה היא להקשיב לשאלה, לעצור לרגע, ולהבחין במה שמתעורר אצלו. איזו משמעות מורגשת מתהווה לנוכח השאלה? מתוך המקום הזה לנסח מילים ומשפטים משלו, חדשים, שמבטאים מחשבה רעננה, שמקושרת למה שלמד ומעבר. עבודה עם בן או בת זוג יכולה לעזור בסוג כזה של חשיבה. כל בן זוג, בתורו, מנסה לחוש את המשמעות ולנסח אותה במילים, לא כפי שכתוב בספר הלימוד, וגם לא כפי שמצופה ממנו, אלא באופן שמבטא את עצמו באופן המדויק ביותר. בן הזוג מתעד את דברי חברו. אחר-כך מתחלפים. החזרה ללימוד הרגיל לאחר פעילות שכזו היא ממקום אחר, מחובר הרבה יותר.

    התחושה של המשמעות, לגבי כל דבר שפוגשים בו, היא חיונית כדי להתחבר למקורות האישיים. אבל כדי שנרגיש משמעות אנחנו זקוקים להאטה ולשאלה – מה בכל זה משמעותי עבורי.

    בכל פעם שאנחנו יוצרים משהו חדש באמת, שנובע מתוכנו, ולא מועתק, משוכתב או ממוחזר, אנחנו פועלים בדרך השנייה (ג'נדלין קורא לזה "לעמוד על הקצה"). למשל, כשאנחנו, כותבים פוסט אותנטי לפייסבוק, ברכה כנה לחבר, כשאנחנו מציירים, כותבים יצירה מוסיקאלית, או מפתחים רעיון או מושג – אנחנו מעורבים בחשיבה הזו. בכל פעם שאנחנו נתקעים או נעצרים, אנחנו לא כל כך יודעים איך להמשיך. ההמשך עדיין לא מנוסח – לא במילים, לא במשיכות מכחול או בצלילים. אבל אנחנו מרגישים את ההמשך. אנחנו מרגישים את המשמעות שרוצה להיכתב, להצטייר, להמשיך את הלחן. אנחנו עוצרים כאן, שוהים מעט, מרגישים את המשמעות, מנסים משהו, מוחקים, מנסים שוב, עד שהדבר המדויק מתנסח וממשיך.

    האם נאפשר לילדים להיות תקועים במקום הזה ולשהות בו, להאט, כדי שמשהו חדש לגמרי יופיע? משהו שאולי לא נמצא בתכנית הלימודים, או בתכנון של המורה, ויחד עם זאת, הוא מרגש, מסעיר, ופותח דלתות להתפתחות, שהוא מהות התנועה קדימה בחיים?

    ***

    לכל ה"העתידנים" / אריק מנדלבאום

    תפסיקו להכין ילדים לקראת איזה- "מחר"
    למדו אותם לפגוש את החיים- עכשיו!!!
    אל תכינו אותם לקראת איזו- "עבודה"
    עיבדו איתם היום, את החיים בְּכָּכּותָּם
    הרי כל עתיד בסופו של דבר מתממש באיזה- עכשיו
    וכל מי שילמד ויתפתח- היום
    יוכל לממש כל עתיד שמתהווה.

    ***

    לא "הכל או כלום" – האם למידה איטית אפשרית בתוך מסגרת?

    בזמן לימודי לתואר שלישי למדתי המון. אני חושבת שזו הייתה הלמידה האינטנסיבית ביותר שחוויתי, אבל לא הרגשתי את ריצת העכבר חסרת התכלית. להיפך, הייתה לי שליטה רבה בתהליך הלמידה, בחירה מה ללמוד ולאילו כיוונים להתפתח, איפה לשים יותר דגשים ואיפה רק לסמן, ואיך להגמיש את הזמן שלי וליצור בו מוקדים אינטנסיביים לעומת חלונות מאווררים לחשיבה, פיתוח ויצירת החדש. לא כל הלמידה שלי הייתה איטית, בכלל לא. אבל היו הרבה איים שבהם היה מרחב נינוח שאפשר מפגש פנימה ולמידה מהקצה, ואלה היו המקורות היצירתיים ביותר שלי להתקדמות. מה מתוך זה יכול להיות ישים גם לגילאי בתי-הספר?

    למידה בבתי-ספר לרוב מונעת היום מכוחות חיצוניים, לא מתנועת החיים של הילדים. יש בה עומס תמידי, ואין מרחבי זמן נינוחים לחשיבה, לפיתוח וליצירת החדש.

    העומס המוכתב בהחלט מקשה על האפשרות ללמידה איטית בבתי-הספר וטוב יהיה אם יוקל, גם אם זה יתבטא בוויתורים על חלקים מהתכנים הנלמדים היום וגם בשינוי סדירויות ותפיסות חברתיות עמוקות. אבל רק ההקלה בעומס אינה בהכרח מניבה איכויות של משמעות, עומק ויצירתיות. הצעתי מספר פרקטיקות האטה לצורך למידה משמעותית ומעמיקה יותר, שמביאות איתן גם איכות חיים והנאה בלמידה ונכון לשלבן בחיי הלמידה במסגרות החינוך השונות.

    באופן אישי, הייתי רוצה לראות בבתי-ספר ילדים שלומדים מתוך תחושת משמעות – משתהים ומפנים קשב למשמעויות העולות בהם, מצמיחים מהן רעיונות, תובנות, והבנות. ילדים שמבטאים את עצמם תוך חיבור למקורות הפנימיים שלהם – פחות ציטוט, פחות שינון, פחות מחזור. יותר חידוש, יותר יצירה, יותר חיבור. הייתי שמחה לראות מורים שמפנים תשומת לב למקצבים ולתנועות החיים של התלמידים שלהם. זה קשה, אבל התכווננות לשם היא בעלת פוטנציאל לשינוי. הייתי מקווה לראות יותר כלים פדגוגיים פרוגרסיביים שמאפשרים לתנועת החיים לזרום, פחות הרצאה והכתבה, יותר שיח, יצירה, משחקים ופרויקטים. הייתי שמחה שיהיו תנודות בין זמנים אינטנסיביים יותר, וזמנים של האטה, שבהם מתאפשרת חשיבה פתוחה, העמקה, חקירה נטולת אילוצים.  תמונה כזו דורשת שינויים, חלקם עמוקים, אך היא בגדר האפשר. היא טומנת בחובה רווחה, איכות חיים, למידה משמעותית ומחוברת יותר.

    ***

    לאחרונה יותר ויותר אנשי חינוך מזהים את הפוטנציאל של רעיונות תנועת ההאטה. לצורך העמקת החשיבה, השיח והלמידה בהקשר של חינוך והאטה, יצרנו פורום של אנשי חינוך שיש להם עניין לחשוב ולפתח הגות ופרקטיקה של האטה וחינוך. הפורום מקיים מפגשים חודשיים של פיתוח וחשיבה משותפת. הוא הוקם ביזמה ובחסות הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות, ושותפות לו מיקה דפני, ד"ר ענת שפירא לביא ואני. להצטרפות כתבו לנו
     Office@keren-yozmot.org.il

    אני רוצה להודות לרונה שפריר, ולמיקה דפני על קריאה מעמיקה של גרסה קודמת של הפוסט והערות משמעותיות, ולאריק מנדלבאום על שאפשר לי לעשות שימוש בשיריו.

    ***

    ד"ר אורית פרנפס, חוקרת תהליכי למידה. בשנים האחרונות לומדת ומעמיקה בפילוסופיה של ג'נדלין ובעולם ההתמקדות. מפתחת גישת "למידה מתנועת החיים"

    פרופ' יוג'ין ג'נדלין (1926-2017) – פילוסוף ופסיכותרפיסט מאוניברסיטת שיקאגו.
    עבודתו הפילוסופית עוסקת בעיקר בקשר בין שפה ולוגיקה לבין חוויה ומשמעות.
    ג'נדלין פיתח דרכי חשיבה ועבודה עם תהליכי חיים. בין היתר הוא פיתח את שיטת ההתמקדות (focusing).

    _________________________

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 19

    [הטורשיר השמונה עשר: הפרח בגני / זוהר ארגוב]

     

    טרייסי צ'פמן, ילדה ענייה מקליבלנד, שנהפכה לאחת מהזמרות והיוצרות הבולטות באמריקה של סוףשנות ה-80 וה-90. שיריה מלאים במסרים חברתיים וחלומות על מרד בממסד. מגיל 8 החלה לכתוב שירים (כלי הנגינה הראשון שקיבלה היה יוקללה). צ'פמן היא שחורה ולסבית ועדיין נתקבלה בחום ע"י הממסד הלבן והשמרני (שנהנה לשיר איתה אבל לא לשנות את המצב הגזעני). השירים שלה רלוונטים עד היום, במיוחד על רקע מחאות השחורים בארה"ב.

    ***

    השיר התשע עשרה של "קורא למוזיקה".

     Fast Car/ Tracy Chapman

    הסינגל הראשון שהוציאה. שיר שמדבר על בחירה בחיים ותקוה, על אמונה שלמרות כל הקושי עדיין אפשר להצליח (טרייסי גדלה למשפחה חד הורית). על קבלת החלטות קשות ולקיחת סיכונים. השיר אינו עליה אבל רבים רואים בו כסיפור חייהם…

    “יש לך מכונית מהירה
    האם היא מהירה מספיק בשביל שנוכל לטוס מכאן?
    עלינו להחליט אם
    לעזוב הלילה או לחיות ולמות ככה

    אני זוכרת כשנסענו
    נסענו במכונית שלך
    כל כך מהר שהרגשתי שיכורה
    אורות העיר נפרשים לפנינו
    והיה נעים כשזרועותיך עטפו את כתפיי ו
    הרגשתי שאני שייכת
    הרגשתי שאני יכולה להיות מישהי, להיות מישהי, להיות מישהי…”

    Fast Car / Tracy Chapman

    You got a fast car
    I want a ticket to anywhere
    Maybe we make a deal
    Maybe together we can get somewhere
    Anyplace is better
    Starting from zero got nothing to lose
    Maybe we'll make something
    Me, myself I got nothing to prove

    You got a fast car
    I got a plan to get us out of here
    I been working at the convenience store
    Managed to save just a little bit of money
    Won't have to drive too far
    Just 'cross the border and into the city
    You and I can both get jobs
    And finally see what it means to be living

    You see my old man's got a problem
    He live with the bottle that's the way it is
    He says his body's too old for working
    His body's too young to look like his
    My mama went off and left him
    She wanted more from life than he could give
    I said somebody's got to take care of him
    So I quit school and that's what I did

    You got a fast car
    Is it fast enough so we can fly away
    We gotta make a decision
    Leave tonight or live and die this way

    So remember we were driving, driving in your car
    Speed so fast I felt like I was drunk
    City lights lay out before us
    And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
    I had a feeling that I belonged
    I had a feeling I could be someone, be someone, be someone

    You got a fast car
    We go cruising to entertain ourselves
    You still ain't got a job
    I work in a market as a checkout girl
    I know things will get better
    You'll find work and I'll get promoted
    We'll move out of the shelter
    Buy a bigger house and live in the suburbs

    I remember we were driving, driving in your car
    Speed so fast I felt like I was drunk
    City lights lay out before us
    And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
    I had a feeling that I belonged
    I had a feeling I could be someone, be someone, be someone

    You got a fast car
    I got a job that pays all our bills
    You stay out drinking late at the bar
    See more of your friends than you do of your kids
    I'd always hoped for better
    Thought maybe together you and me would find it
    I got no plans I ain't going nowhere
    So take your fast car and keep on driving

    I remember we were driving, driving in your car
    Speed so fast I felt like I was drunk
    City lights lay out before us
    And your arm felt nice wrapped ’round my shoulder
    I had a feeling that I belonged
    I had a feeling I could be someone, be someone, be someone

    You got a fast car
    But is it fast enough so you can fly away
    You gotta make a decision
    Leave tonight or live and die this way


    להגיב
  • רני יקיר – מטפל זוגי בפרדס חנה והסביבה

     

    [רני יקיר]

     

    איך לשמור על הזוגיות במהלך משבר הקורונה?

    זוגיות היא מערכת יחסים שזקוקה מצד אחד לגמישות ולשינוי ומצד שני ליציבות וביטחון. כדי להתמודד עם משברים, זוגיות כמו עץ, זקוקה לבסיס עמוק ומסועף ולענפים ולעלים שיכולים להתאים את עצמם לסביבה. הענפים צריכים להיות חזקים וגמישים מספיק כדי להתמודד עם סערות קשות וגם לתת מצע לעלים שבסופו של דבר מזינים את העץ באמצעות פוטוסינתזה.

    משבר הקורונה, תופס את הזוגיות כמו סופת חורף קשה באמצע חום יולי – אוגוסט. תנאי המחיה של העץ משתנים מיום ליום ולכאורה, אין לעץ איך להתאים את עצמו לחום הדורש מצע עלים שיאגור מזון לחורף ובאותו הזמן, סופות החורף הקרות שנכנסות באמצע הקיץ ומאיימות לשבור את הענפים שאינם בנויים להתמודד איתן.

    בחורף העץ משיר את העלים ונכנס לתרדמת. הזוגיות לא יכולה להיכנס לעולם לתרדמת. זו פריווילגיה שלא יכולה להתקיים ביחסים בטוחים. המצע הבריא של זוגיות, הוא עבודה מתמדת על היחסים. העבודה על היחסים מתאפשרת בשגרה, אבל במשבר הקורונה אין שגרה. המציאות החדשה היא, שחוסר הוודאות הוא השגרה החדשה. לכן, זוגות רבים חווים משבר קל עד אקוטי ביחסים.

    מה יכול להיחשב עזרה ראשונה ליחסים הזוגיים?

    כל זוג נכנס למשבר הקורונה במצב שונה של היחסים. חלקם נכנסו אליו בתקופה של "ירח דבש", חלקם בתקופה רגועה, חלקם במשבר נקודתי וחלקם במהלך משבר אקוטי. ככל שנמשך משבר הקורונה, כך כל זוג צריך להתמודד עם הפער בין היחסים שהיו בתחילת המשבר, לבין מצב היחסים היום. זאת, כשהמשבר נמשך ואין צפי מתי הוא יסתיים.

    הכלי הזמין לכאורה לכל זוג, שאינו דורש מיקור חוץ, הוא שיחה יומית. מניסיוני בטיפול זוגי במהלך הקורונה, למדתי שככל שבני זוג מקיימים יותר מפגשים אישיים ביניהם, כך יש הפחתה בסימפטומים של משבר. הכוונה היא בין השאר ליכולת לקיים יחידה הורית עם מסרים משותפים מול הילדים, הפחתת ריבים בנוכחות הילדים, מציאת זמן התאווררות לכל אחד מבני הזוג ועוד.

    כלי נוסף, במהלך השיחה היומית, לברר מה המצוקה האישית של כל אחד מבני הזוג. לפתוח באומץ את השאלה, מהי הציפייה של כל אחד מכם מבן/בת הזוג שלו/ה באותו היום. למדתי במהלך שיחות בייעוץ זוגי, שחלק מהאנשים נוטים להיזהר מביטוי של מצוקה ועוד יותר נוטים להסתיר מה הציפייה מבן/בת הזוג, בשעת משבר.

    כשזוג מצליח, גם אם הוא במהלך משבר אקוטי לשתף את האמת על המצוקה האישית ועל הציפייה מבן/בת הזוג, הסיכוי להפחית את המצוקה והיכולת לתת מענה לבן/בת הזוג עולה במידה משמעותית. זאת, מאחר ואלו נתונים מעשיים שניתן לעבוד עליהם, כאשר המענה הוא בין השאר רגשי.

    איך אפשר לייצר שגרה ויציבות במשבר הקורונה?

    נסו למפות את היחסים שלכם מינואר ועד היום ולדרג את היחסים ממעולים למשבר אקוטי בסולם של 1-10. רישמו בנפרד, באופן אישי על דף מה הדירוג בתחילת החודש. בהמשך, הוסיפו תאריכים משמעותיים למשל תחילת הסגר, מישהו נכנס לבידוד, יציאה לחל"ת, אובדן פרנסה, פתיחה וסגירה של מערכות החינוך ועוד.

    עכשיו השוו את הרשימות. יש לשער שתגלו פערים ביניכם ואולי גם יתגלו אירועים משמעותיים שלא היה ברשימה האישית. כאן מתחילה המשימה הקשה והמשמעותית, שיתוף איך נראה משבר הקורונה בהיבט האישי של הזוגיות. מניסיוני, המשימה היא קשה לא בהיבט הטכני, אלא בהיבט הרגשי. כאן תוכלו מצד אחד לחשוף את הקשיים ומצד שני לגלות את החוזקות שלכם.

    אפשר לייצר שגרה ביחסים הזוגיים, כשאתם קרובים לאמת של היחסים ביניכם. כשהאמת גלויה, תוכלו לבנות שגרה המבוססת על הצורך האישי שלכם, תוך התבססות על המגבלות האישיות. מרכיב חדש במשבר הקורונה הוא חוסר היציבות בשגרת החיים. אם לפני משבר הקורונה, ניתן היה לתכנן פחות או יותר את מהלך השבוע, הרי כיום הדבר הוא לא מציאותי.

    נסו להיפגש כל יום, אפילו לרבע שעה. להיפגש, כוונתי במובן העמוק של המילה. לשתף בכנות, גם אם יש חשש לפגיעה בזולת מה מצבך היום, מה הציפיות שלך ולהתעניין מה המצב של בן/בת הזוג. נסו לתכנן את היומיים הבאים, עם מספר חלופות לתרחישים שכבר צפויים בתקופה זו. גלו גמישות ונסו ככל יכולתכם ליצור יציבות על ידי שיתוף ברגשות ובמחשבות שלכם. המפגש היומי, הוא אחד הכלים הנגישים והיעילים, לשמור על הזוגיות בשגרה ובעיקר בתקופה של חוסר וודאות.

    ליצירת קשר: רני יקיר 050-2461341   |  yakir10@gmail.com   |   אתר   |   פייסבוק   |   שלחו לי ווצאפ

    רני יקיר – מטפל מוסמך שמתמחה בטיפול זוגי, משפחתי ואישי. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות ותואר שני בעבודה סוציאלית. בעל ניסיון רב בתיאום הורי, משבר גירושין, טיפול זוגי ממוקד רגש ועוד


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 7 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 6 – 10 טיפים לקריאה אפקטיבית]

     

    המילה אגב, בניגוד לשמועות המרושעות שהפצתי עליה לא פעם בעבר, היא מילה נהדרת. היא מילה שנושאת עימה הבטחה גדולה.

    אבל יש לה גם בעיה.

    הבעיה של אגב, זה שהיא מבטיחה משהו נוסף על הדרך. עוד משהו. או משהו שלא קשור. או משהו שקשור בעקיפין. במילים אחרות, אם נדמה את התוכן שלכם לנסיעה מתל אביב לחיפה, אז אחרי האגב באה עצירה בפנקייק.

    פנקייק זה טוב

    עכשיו, דונט גט מי רונג, לעצור בפנקייק זה יופי, אבל צריך שיהיה לזה טעם. נגיד, אם אתם עוצרים בפנקייק כדי לאכול פנקייק בטעם בוואריה פלסטיק מהאייטיז וקצפת פלסטיק גם כן מהאייטיז, אז נהדר, אני רוצה לשמוע על האגב שלכם. אבל אם אתם עוצרים בפנקייק כדי לתדלק ולקנות מסטיק? לא מעניין.

    בזבזתם אגב. אגב לשווא.

    ולא רק שסטיתם מהדרך, שזה לא רעיון טוב, גם לא הבאתם שום תועלת בסטייה הזו, וזה נזק נוסף. זה אומר שרוב הקוראים לא יגיעו לחיפה עם הטקסט שלכם.

    וחבל, כי בחיפה יש את מעיין הבירה.

    ועוד עניין אחד ודי: בתוכן קצר של כמה מאות מילים, אין מקום ליותר מאגב אחד. כי בנסיעה מתל אביב לחיפה אין טעם אמיתי ביותר מעצירה אחת. אם יש יותר מעצירה אחת זה הופך מנסיעה ליום טרטורים. ואז, לא רק  שהקורא שלכם לא יגיע לחיפה, הוא גם לא יקרא את הטקסט הבא שלכם. אין לו את כל היום בשביל הנסיעות המייגעות האלה.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • מטפלים בצעירים, הבוגרים מטפלים בנו

    [נורית שגב]

     

    היה היו עצי דקל גבוהים ברחוב דגניה אשר בכרכור.

    דקל וושינגטוניה איננו מצל במיוחד.

    אבל העצים הבולטים האלה סימנו את מושבות הברון, בימים שבהם משפחת רוטשילד רכשה אדמות והושיבה איכרים חדשים במולדת העתיקה. אינני יודעת מי אחראי להחלטות תכנוניות, אבל ניכר שהוחלט על אופי גנני מסוים במושבות, ומוטיבים חוזרים בנוף.

    ככה יוצרים תרבות מקומית.

    בערב קר בתחילת 2008 ראיתי טרקטור מזעזע דקל אחרי דקל ברחוב דגניה, מניף אותם באוויר ומניח אותם על הכביש.
    התקשיתי להאמין, גופותיהם של הדקלים הונחו ממש בפתח ביתו של עזרא שפהרד ידידי, שכבר לא היה אז בין החיים.
    עזרא הקביל את פני כשהגעתי לגור באזור, ותרם מנסיונו הרב בנדיבות- השכלתו כאגרונום בריטי סייעה בעיסוקו כחקלאי, והבטיחה שיחות מרחיבות דעת ולב..

    כעת הדקלים מוטלים ברחוב.  לא הגבתי לחורבן שזרע נהג הטרקטור, שאלתי אותו בזהירות מי שלח אותו, ושוב לא הגבתי כלל, כשסיפר לי שנשלח מטעם המועצה.
    באותו הלילה כתבתי. ביכיתי את העצים החסונים, וגם את אזלת ידי.

    מה האפשרויות שעומדות בפני?

    לא יעלה על הדעת להתנגד לשלוחי המועצה. ובכלל, מה יכולתי לעשות. אז כתבתי מאמר, וביקשתי ממאשה דולב, חברתי "הירוקה", עזרה באיתור צלם לתיעוד.

    בבוקר ידעתי שלא אניח לאירוע כזה לקרות שוב.
    החלטתי להשיל מעלי נימוסי חברה, אל מול מחויבות עמוקה לעצים. הרי קולם אינו נשמע.

    משמאל – האלון הפגוע. אמא השתגעת? צילום: נורית שגב

    ככה שבבוקר קר אחד בהמשך אותו שבוע, זיהיתי טרקטור נוגח בעץ אלון בסמוך, ברחוב הנשיא בכרכור.
    לא מתוך כוונה לעקור. העץ רק עמד בדרכו. והוא נתבקש לחפור תעלה לצינורות.
    הפעם זינקתי מהמכונית, אחרי שאמרתי לילדיי – אל תדאגו. אני חייבת.
    נעמדתי בין הטרקטור לאלון ושאגתי- שלא תעיז להתקרב!

    מה קרה? שאל נהג הטרקטור. יש כאן ילד על העץ?

    לא!!!

    יש כאן עץ!!!

    הנהג לא הצליח להבין. כיוון שכיבה את המנוע, שבו אלי נימוסיי הטובים ואמרתי, אתה כרתת כרגע ענף מעץ אלון. שמת לב? אתה כורת את השורשים שלו. אסור לנו להרוג עצים. העץ הזה מוגן ואתה עובר על החוק

    אבל אמרו לי לחפור תעלה, נכלם האיש. מה לעשות?

    לא תוכל לחפור, אם זה אומר שתהרוג עצים.

    הילדים שלי הבינו שלא יגיעו אתי רחוק בבוקר הזה, ויצאו מהמכונית לבית הספר.

    שנים אחרי האירוע סיפרו לי כמה נבהלו (אמא השתגעה?) וגם, על המבוכה הרבה.
    אימהות לא עושות מהומות כאלה.
    עמדתי ליד העץ. לא ידעתי איך להמשיך. לשמחתי, למרות טור המכוניות המתארך ברחוב הצר, איש לא צפצף. יצאו מהמכוניות ונזפו בטרקטוריסט ביש המזל.
    הכרתי שתי נשים שחשבתי שתוכלנה לעזור.

    ואכן, דבי לרר הגיעה מיד, וגם מאשה ואריה האובן.
    ואחריהן יעלה אורן זלאיט ואילנה פלדה, יעל ויאיר וגרשון, מירי ומיקי שרגנהיים, ועוד רבים רבים.
    בשלושת החודשים שאחרי כן כתבתי על כל עץ שנפגע או נכרת. תושבים רבים צלצלו כשהכורת עלה על עצי הרחוב ברחבי המושבה.
    התכנסנו, תושבים חובבי עצים, לפגישה בבית ויצו כרכור, ונפגשנו עם כל מי שהסכים לספר מה כוללות תכניות הפיתוח ואיך ניתן לשמור על העצים תוך כדי עבודה. ביקשנו שתהליכי תכנון ינוהלו ע"י מתכנן נוף.

    השכן טיפס על האלונים ב 2008, עץ מוגן – אסור לכרות! השלטים עדיין כאן, גם האלונים. צילום: נורית שגב.

    גרשון העו"ד התנדב, והחתמנו 120 תושבים על התנגדויות לכריתת עצים בתהליך בנייה שאיים על חורשת האיקליפטוס בכרכור, באותם לילות גשומים וקרים.
    חלקנו נסענו לוועדה המחוזית בחיפה.
    יאיר טיפס על האלונים ותלה שלטים – לא לכרות! עץ מוגן! ואילנה פלדה הכינה שלטים ציוריים ועליהם כיתוב אני עץ מוגן.

    עבודות הפיתוח גבו את חייה של שקדיה עצומה, נציגה נדירה של עצי השקד במישור החוף. היא עדיין לא פרחה באותו חורף ועל כן קיפחה את חייה ("זה היה עץ מת!").

    הזמנתי את הקהל הגדל של אוהבי העצים לעצרת להגנת העצים, ובאחד מימי ששי החורפיים הבאנו את ילדינו לרחבת המועצה והקמנו מצגת זיכרון משאריות השקדייה הכרותה.

    אחרי מספר חודשים של מאמרים, מחאות ותלונות תושבים נראה היה שהמועצה הבינה שפגיעה בעצים לא תזכה איש בתהילה. לא התקבלו החלטות על מדיניות שונה, אבל חלק מעבודות הפיתוח זכו לתכנון מחודש, וכך ניצלו מרבית עצי האלון ברחוב הנשיא.

    תכנון החניות הראשוני לא התייחס כלל למיקום העצים, וג'ולי לוי פלד הדגימה מהו תכנון משופר.

    בשנים הבאות הסתבר לי שעזרא שפהרד שתל את אותם אלונים עם נכדתו, ושוב הודיתי לו בלבי. היערות המקומיים של אלון התבור צמחו פעם בצפיפות באזור, הכחדתם החלה בימי הטורקים וממשיכה גם בימינו.

    גם על דרך הבנים שימרנו את מרבית העצים, ועד היום נהנים הולכי הרגל מצילם של העצים שנותרו.
    אל כל רחבי המושבה הגיעה ידיעה, שכריתת עצים איננה מותרת לאיש. גם לא לאנשי הרשות. והתושבים שיתפו פעולה, צילמו את נהגי הטרקטורים ובדרך כלל הפסיקו כך את הכריתה האגבית.

    נהג זועם אחד דהר אלי בטרקטור חדיש וגדול, כיוון שהבחין שצילמתי אותו בעת פגיעה בעץ.
    אינני חושבת שהתכוון לדרוס אותי, אבל קפצתי אל המדרכה בזריזות מפתיעה.
    בהמשך הקים ראש המועצה חיים געש ועדת עצים בראשותה של ד"ר נורית השמשוני יפה, שהיא חובבת עצים אבל מקצוענית בממשל ציבורי, ושנתיים אחר כך הכירה המועצה בחשיבות העצומה של נוכחות העצים במושבה.

    כעת אנחנו שוב בעיצומו של בולמוס המכונה "תנופת פיתוח".

    שוב שומעים על העצים אשר עומדים בדרכם של בעלי יוזמה וממון.

    אינני מתנגדת לבנייה ופיתוח, זה בלתי נמנע וגם חשוב. רבים רוצים להתגורר עמנו. יבורכו. אבל איננו יכולים לוותר על עצים. מול האתגר הגדול הזה, נדרש תכנון מוקפד ואחראי.

    כך שלפני כשנה החליטו אסנת בר-אור ומאשה דולב לעשות מעשה, ופתחו במהלך חשוב: התוויית מדיניות עצים שתחייב כל מי שעוסק בבניה ופיתוח ברחבי פרדס חנה כרכור. חבר המועצה עו"ד אביעד סיני הוזמן לסיור בנושא מצבם העגום של העצים, והיעדרם מאזורים מרכזיים במושבה.
    אביעד הפליא בשיתוף פעולה וגם גור רתם, אגרונום המועצה הנלהב, נתן את ידו למהלך.

    כיוון שקיבלו את ברכתה של הגר פרי יגור, ראש המועצה, החלו לגבש מסמך מדיניות..
    לשם כך גייסו אותנו, מתכננות הנוף.
    דבי ג'ולי ואני, שמחנו להתנדב ולכתוב מסמך מפורט שעניינו שמירת העצים הקיימים, ושתילת עצים חדשים.

    חשוב היה להבהיר שאנחנו איננו משמשות בשליחותן של פיות היער. אין מדובר בגחמות או טעם אישי.
    לעצים בוגרים משמעות אקולוגית עמוקה, ותפקידם בקליטת גזי חממה, ייצור חמצן, ייצוב הקרקע, הצללה (וגם בתחושת רווחה פיסיולוגית וזירוז מרפא) – לא יסולא בפז.

    בפגישה מומחים מקדימה לפגישת ועדת איכות הסביבה ניסיתי להסביר-

    אנחנו מטפלים בעצים צעירים, אבל עצים בוגרים מטפלים בנו.

    וכך, 12 שנים אחרי כתיבת המאמר הראשון, מליאת המועצה עומדת לקבל את המסמך שיבטיח מדיניות נכונה בעניין העצים.

    ראש המועצה בימים האלה, הגר פרי יגור, מכירה בערכם של עצים. אין להקל ראש בתמיכתה, מנהיגותה נדרשת אל מול שותפיה אשר חלקם עוינים עצים סוררים… יתכן שעוינים באורח פעיל.
    אריה רפפורט הוא מהנדס המועצה, והבטיח לעבוד בתיאום עם מחלקת שפ"ע, ולאכוף על היזמים את ההוראות בעניין עצים. ראש אגף שפ"ע, אודי קוברסקי, מכבד אותם ופועל לשמירתם, אגרונום המועצה גור רתם מסור להם עד בלי די. שירה ליאון זכות היא השושבינה, ובתפקידה כרכזת הקיימות ביחידה לאיכות הסביבה, טווה חוטי זהב בין התושבים והעצים לאחראים במועצה. גיא נעים, הוא המידען במועצה, מנגיש את החומר הרב לקראת פגישות התושבים ואנשי המועצה, ומביא המלצות ממועצות וערים שהקדישו מאמץ למסמכי מדיניות. עו"ד אביעד סיני הוא כיום ראש ועדת איכות הסביבה, ועוזר לקדם כל יוזמה ירוקה בתנופה גדולה ומבורכת.

    אז יש מקום לקוות שפרוייקטים מכל סוג, אשר עוסקים במרחב הציבורי של פרדס חנה כרכור, ינוהלו ע"י אנשי נוף, והכללים ייאכפו מתוך הסכמה רחבה.

    כעת אנחנו נושאות עינינו אל העתיד.
    העצים הקיימים ישולבו ביערות מאכל, וכך נאפשר לילדינו ליהנות מתותי עץ, תאנים וחרובים בגני הילדים ובבתי הספר.

    במרחב הציבורי נשתול שכבות של עצים גבוהים ונמוכים, שיחים ובני שיח, משתרעים ומטפסים.

    כאלה שמותאמים לאקלים, ויודעים ליצור מרחב מוגן, מוצל ומזין.

    ויחד עם ההחלטה על מעבר לגינון בר קיימא, והכנת מיפרט גינון בר קיימא מקצועי, נוכל להתגאות בשימור אוצרות העצים הקיימים, והקמת בסיס יער מאכל. אלה, בתורם, יהוו מרחב מזמן לפעילות קהילתית ענפה, כמו שנדרש במושבה מגוונת כמו שלנו – מרובת פנים, מורכבת ומאתגרת.
    ואולי נזכה להרחיב כך את מעגלי השיח והעשייה גם לשכנים קרובים, גם רחוקים, בני היישובים והכפרים, אשר בתוכם אנחנו חיים.

    נורית שגב
    כרכור, 7.7.20

    הנה מסמך המדיניות שגובש

     


    להגיב
  • גן ספלולים – גן בפרדס חנה המאפשר ילדות טבעית

     

    בילדותי, שוטטתי יחפה ברחובות פרדס חנה מלאת עצי האלונים ואספתי בלוטים, המווון בלוטים.
    כל כך אהבתי את האגוז הזה ואת הספל שעוטף אותו מלמטה, הספלול, שם כל כך מתוק.
    הספלול והבלוט מסמלים עבורי את הילדות הקסומה שלי בפרדס חנה, ילדות של טבע, רגליים יחפות ושדות מוריקים.

    לכן משהחלטתי לפתוח גן, היה לי ברור ששמו יהיה "גן ספלולים" – גן שמאפשר ילדות טבעית בפשטות לקטנטנים…

    הגן משלב גישות שונות ומבוסס בעיקר על החינוך הקיבוצי.

    אז מה זה בעצם "חינוך קיבוצי"? ?

    בחינוך הקיבוצי יש חלקים רבים: טיולים, חצר גרוטאות, עשייה ילדית (יצירה), תיווך מבוגרים, ארגז חול ועוד ועוד.

    אבל החלק המהותי בעיני, הוא המפגש בין הילדים לסביבה והקהילה דרך התנסות חווייתית.

    לדוגמה – בטיולי הטבע בסביבתנו בעונה זו, נפגוש פשפש אש, נחלל בעשב ונריח את פרחי הבוגונויליה – אבל גם נכיר את מתקן האופניים ברחוב ואת האישה המבוגרת שגרה בסמוך ונספר לה על פשפש האש.

    אני שרון, גננת כבר 10 שנים ובספטמבר הקרוב גן ספלולים יתחיל את שנתו השלישית.

    הגן ממוקם במתחם חקלאי הקסום בפרדס חנה ומיועד לגילאי 2-4 שנים.

    ימי פעילות הגן:
    א'-ה' 7:30-16:00
    יום ו' 8:00-12:00

    תזונת הגן: בישול טרי בגן על בסיס יומי – ללא אוכל מעובד, הכל ממרכיבים טבעיים.

    מוזמנות.ים להתקשר ולשמוע פרטים נוספים

    054-4411699

    שרון


    להגיב
  • מוכרחים להיות אופטימי

     

    ימים קשים. הקיץ מגיע ואיתו היתושות. לחצי מאיתנו אין פרנסה. העם מפולג מאי פעם. ובראש הפירמידה יושבת לה ממשלת חזירים מנותקת ומגעילה. האמון במוסדות השלטון אבד והתקשורת, שפעם נקראה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" מתפקדת אולי כטמגוצ'י, שהוראות מלמעלה מאכילות אותה. אין באמת אופוזיציה ונראה שאין הרבה מה לעשות, חוץ מלהמשיך ולקבל בהכנעה וחוסר ברירה עוד גזירות והגבלות. שלא לדבר על צמידים וכפיית חיסונים ושאר זוועות…

    אז איך אפשר להיות אופטימים (Fake it till you make it)?

    אנשים התעוררו. כן ובעיקר אלו שפעם לא הרימו את הראש שלהם ממסך הטלוויזיה. אפילו אמא שלי כבר מבינה שלא כל מה שאומרים בערוץ 2 או בידיעות הוא נכון. וההתעוררות הזאת היא בכל העולם.

    יותר ויותר אנשים מבינים שצריך לשנות את השיטה. לפרק ולהרכיב מחדש. לא לבחור במפלגה אחרת והבטחות סרק אחרות. זה תהליך שייקח זמן אבל הוא חיובי.

    אנשים התקרבו – מעולם לא היתה כ"כ הרבה עזרה הדדית ותמיכה של האזרחים אחד בשני. הסולידריות מרימה ראש וזה יפה ומרגש.

    אנשים מתחברים. הרבה קבוצות חדשות נוצרו לשיתופי פעולה, התכוננות לעתיד, פעילויות משותפות.

    משפחות מבלות הרבה יותר ביחד – אבות שמבלים עם הילדים שלהם לא רק בסופ"ש, אימהות שמוצאות זמן לכל מיני חלומות שפעם לא היה זמן עבורם.

    הרבה יותר אנשים מבשלים בעצמם (יותר בריא), מגדלים לעצמם את האוכל, מתעניינים בבריאות ולא רק במחיר או בטעם.

    אנשים עושים יותר ספורט (גם אם השמינו בקורונה), מבינים שחשוב לחזק את המערכת החיסונית, לצאת לשמש, להזיז את הגוף, לחשוב חיובי…

    אנשים צורכים פחות, נוהגים פחות, טסים פחות, מבלים פחות = פחות תאונות, פחות זיהום אויר. פחות. יותר חיות ויותר טבע פראי. אויר נקי יותר והרבה יותר שקט.

    אנשים קונים יותר מקומי. מחברים שלהם, מהשכנים שלהם. מחזקים כך את הקהילה המקומית.

    ובעיקר כשכל זה ייגמר (וברור שדברים לא יחזרו להיות בדיוק כמו פעם), נהיה אסירי תודה לרגילות, לשיעמום, לפשטות ולימים שבהם "לא קורה כלום"…

    תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר… (רק שייגמר כבר הלילה)

     


    להגיב
Close