כתיבה פרטית

  • על נהג המונית ועל מרדף החיים

    יום אחד, כשהייתי בערך בן 7, בזמן השתעשעות עם זוג חברים , חרקו לפתע בלמי רכבו של נהג מונית עצבני, הוא עצר את התנועה, התפרץ החוצה מרכבו, תפס משהו בידו ותוך כדי צעקות רמות החל לרוץ לעברנו באיום.

    (זה היה מלחיץ, אוקי…)

    התנענו את רגלינו ובזינוק מיידי מאפס ל100 רק עננת חול נותרה מרחפת מאחורינו.

    מעט לפני סיומו של המרדף, ציינתי בפני חבריי: "קצת הגזים הנהג הזה, אה…"

    חבריי הנהנו בהסכמה, ואחד מהם הציע: "בפעם הבאה אולי מוטב שנזרוק חלוקי אבן קצת יותר קטנים, שלא יהיו עוד בלאגנים כאלו בעתיד".

    שלושתנו הינהנו בהסכמה.

    נזכרתי במקרה הזה, ופרצתי בצחוק, אח, איזה פרחחים היינו.

    מרדף זה מיד עורר מספר מחשבות פילוסופיות.

    ואת הפוסט על משפטו המפורסם של יאנוש קורצ'ק "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" אשמור לפעם אחרת.

    *מירוץ החיים*

    לעיתים מתעופפות ליד אוזנינו קריאות תיגר שונות, אשר מכריזות בעוז על חוסר המשמעות העמוק שבמרדף הבלתי פוסק – אחר ההצלחות החומריות בתחומי החיים השונים, שאמורות לבסוף להפוך אותנו ל-מאד מאושרים.

    *"כש:"*

    – אסיים את הלימודים.

    – אשתחרר מהצבא.

    – אשיג את תעודות התארים האקדמיים.

    – אממש את כישוריי ואיכויותיי ואצליח במימוש הקרירה שלי

    – אכיר בן/בת זוג נפלא/ה

    – אקנה בית

    – אקים משפחה

    – אצא לפנסיה

    – ומיליון ואחד דברים נוספים…

    עם מימושן והשגתן של כל אחת מן ההצלחות הללו, אשר עליהן שמנו את כל הג'יטונים שלנו – בתקוותנו למימוש אושרנו המיוחל,אנו מתוודעים שלמעשה – זה לא סיפק את מה שכמהנו לו באמת- אושר וסיפוק פנימי קבוע.

    מעבר למעטה הדקיק של הסיפוק הזמני והחולף שהצלחנו לייבא, ישנה הוויית חרדה ותיסכול קבועים אשר כמו מתלווים אלינו בדרך קבע.

    מכייון שנראה שאין יותר מידי אלטרנטיבות אחרות, מחדש אנו ממקמים את כל ג'יטוני התקווה שלנו על מושא אושר חדש, אך למרבה הצער עם הזמן אנו מתוודעים שבמשחק הזה ישנם רק מפסידים.

    ספרות רוחנית, מסבירה על כך שעצמיותנו העמוקה, נבדלת מהזמני והחולף, וממש כשם שהנהג שונה מרכבו, כך גם הנשמה הרוחנית נבדלת מגופנו הזמני והחולף, והינה נצחית.

    כמו כן, ההנאות החומריות אשר משולות לדלק המזין את הרכב, אינן יכולות לספק את האני הרוחני, מהו אם כן אותו דלק אשר מסוגל לכך?

    *כמה מילים על תפיסת המציאות על פי ספרות היוגה:*

    האחד (העליון האישי), בעודו שומר על יחודיותו המופלאה, התרחב לעד לאין סוף ישויות אלוהיות, יחודיות וקטנטנות ביחסן לו – (אנחנו),

    לעיתים משול השוני בין טבענו האלוהי לבין זה של העליון, להבדל שבין טיפת מים לבין האוקיאנוס הגדול, האיכות זהה, אך הכמות שונה.

    מוסבר שהוא יצר כל זאת – מתוך אהבה, על מנת להנות לעד מיחסי שירות וחיבה הדדיים, עמוקים ומרגשים עד אין סוף – יחסים בהם הנשמה הקטנטנה מוצאת מענה לכמיהות אושרה העמוקות ביותר.

    כמו כן מוסבר, ששורש התודעה החומרית זהו הינו הרצון האנוכי לנסות ולהפוך ל- *"Number 1"* "אני הכי חשוב, אני הכי נפלא." או במילים אחרות – אני אלוהים.

    ספרות היוגה מלמדת שתודעה זו, בה אנו חווים עצמנו כמרכז כל היש היא זו שמסתירה מאיתנו עתה את טבענו האמיתי, וכמו כן את טבעה של המציאות האוהבת והנצחית שמעבר למעגל הלידה והמוות (Samsara).

    מסע פנימי זה מזמין אותנו להפיכת חיינו לשדה עבודה, בו כל פיפס הופך להזדמנות מופלאה לצמוח ולהתקדם לעבר יעדים מופלאים אלו.

    דני מוסטובוי.

    מורה ומרצה לספרות היוגה.

    לפרטים: WhatsApp 0558838423


    להגיב
  • חופשה בים המלח

    לפני זמן מה חבריי הזמינו אותי להצטרף ללילה בים המלח.

    בעת ההזמנה ידיד קרוב ציין: "בערב הגעתנו, חברתנו המשותפת עורכת ערב תרבות מקומי בקיבוץ בית הערבה, ושאלה האם תהיה מעוניין להעביר הרצאת מבוא בנושא היוגה והמדיטציה".

    על אף לוח הזמנים הצפוף אשר נבע מתקופת עומס במקום עבודתי, הרמתי מספר טלפונים על מנת לוודא את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן הודעתי לחבריי: "אני בפנים."

    בעודנו חוצים את התנועה הפקוקה של מרכז הארץ שיתפנו איש את רעו במחשבות, תובנות ובשאר חדשות מהתקופה האחרונה בה לא התראינו…

    לאחר זמן מה עם שחילופי הדברים שקטו במעט, החל להתגלות נופה המרהיב של הבקעה.

    נוף הררי ומדברי ליווה אותנו בדרכים המפותלות בעודנו מעמיקים עוד ועוד מתחת לקו פני הים.

    מחשבותיי נדדו לעבר אירועים היסטוריים ותרבותיים אשר פקדו חבל ארץ זה.

    נזכרתי בקטעי סיפורת אודות מערות קומראן, מגילות ים-המלח ופרושי מדבר יהודה – האיסיים.

    מכתביו של יוסף בן מתיתיהו והיסטוריונים נוספים נגלה אורח חייהם השליו והסגפני של אלו האחרונים, כמו גם פשטותם ורכות ליבם. או במילותיו של מתיתיהו: "הם עולים על יתר האדם באהבתם לבריות ולכלל הסובב. מתנזרים הם מתענוגות הבשר, ברעותם בהם רעה. ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. מואסים הם בחיי עושר אך אין נמצאת בהם חרפת העוני או החוסר.

    בעודנו עוברים את צדה המערבי של ימת "המים המתים" חשבתי לעצמי: מדהים עד כמה מקום זה רווי בכמיהותיהם הכנות של מחפשי האמת הרבים אשר עברו כאן במהלך הדורות, החל מקהילות האיסיים שכמו עיטרו נופים אלו בעבר. וכלה בנזירים הנוצריים אשר חיים עד עתה במנזרים נסתרים ברחבי אזורים מדבריים אלו, כמו שוקעים במציאות רוחנית ונסתרת אשר אינה נגלית לאדם הקשור להנאות הזמניות והחולפות, ולהבלי העולם הארעיים.

    לאחר זמן קצר עם שהמשכנו בנסיעתנו ידידי קרא בהתלהבות: "חבר'ה, הגענו, זה המקום!"

    פרקנו את הציוד, חבשנו כובעי שמש, התקדמנו לעבר החוף, ובעודנו פורשים את המחצלות ואת ארוחת הצהריים המאורגנת היטב, התיישבנו מרוצים במרחק נגיעה ממי המלח.

    זמן קצר לאחר מכן, עיניי נחו על אי קטן אשר נראה באופק בקרבת גדה מרוחקת, עדכנתי את חבריי שאני אחזור עוד מעט, ופניתי לחקור את הממצא…

    בהגיעי ליעד התיישבתי על סלע והבטתי לעבר האופק המרהיב, בו מצע המים השלווים נפרס עד למרגלות הרי ירדן הסלעיים.

    חשבתי לעצמי: ללא ספק ים המלח זוהי אחת מהטובות שבחבילות הנופש, מקום מפלט בינלאומי לקנדידט היגע והחרד.

    אך על אף שזהו כנראה המקום הרגוע ביותר בעולם.

    להפתעתי הרבה… אני בכלל לא רגוע!

    המיינד שלי ממש כמו מולטי-סטיישן רדיו, ממשיך לרשרש אפילו כאן…

    אמונות נפשיות, מחשבות, רשמים, הטבעות, מה יהיה ,מה היה, מה צריך, מה לא צריך, מה בא לי, מה לא בא לי.

    השם ישמור, אני כבר באמצע המדבר, לאן עוד אפשר לברוח…

    בעודני מביט הרחק אל הנוף, קול פנימי קרא… פנימה.

    בעודנו עוצמים את עינינו, מרפים לתוך החושך הפנימי ושוקעים למצולות הווייתנו שמעבר לרשרוש המחשבות והרגשות, נמצא עצמנו ניצבים בפני דלת סגורה, אף על פי שזוהי סגורה, השהות על ידה מקנה סיפוק והרצון לפותחה ממלא את הווייתנו במשמעות פנימית ותקווה עמוקה לאושר.

    מה מונע מאתנו להיכנס בדלת זו?

    האם פתיחתה אכן תענה על כל כמיהות ליבנו העמוקות והרדומות?

    על פי ספרות היוגה המסע הרוחני מוביל אותנו בהדרגה דרך מפתן דלת זו, לעבר מציאות נצחית, ייחודית אהובה ואוהבת.

    כאשר העצמי "נהג מרכבת הגוף" מתוודע לזהותו הנצחית וכך גם ליחסי האהבה המרגשים עם מושא האהבה העליון.

    מסופק מהרהורים אלו נפרדתי מהאי הקטן שעל גדות ים המוות.

    ובמילים אלו נפרדתי מבאי הרצאת הערב המרוצים והמסוקרנים שבקיבוץ בית הערבה.

    דני מוסטובוי,

    מורה ומרצה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:

    WhatsApp – 0558838423


    להגיב
  • אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!

    מאת אמיר תלם

    אתחיל בלספר על אגדה אינדיאנית, שנקראת:  שני זאבים

    מסופר, בקרב בני הצ’ירוקי, על אחד מזקני השבט שישב עם נכדו וסיפר לו על קרב המתחולל בתוך בני האדם.

    הוא אמר: “נכדי, הקרב המתחולל בתוך כל אחד מאיתנו הוא בין שני זאבים.

    זאב אחד הוא רע: כעס, קנאה, קנאות, צער, חרטה, השתוקקות ותאווה, גבהות הלב, רחמים עצמיים, רגשות אשם, טינה, רגשי נחיתות, שקרים, גאוות שווא, רגשי עליונות ואגו.

    הזאב השני הוא טוב: שמחה, שלווה, אהבה, תקווה, רגיעה, ענווה, חביבות, טוב לב, אמפתיה, נדיבות, כנות, חמלה ואמונה.”

    הרהר הנכד בדברי סבו לזמן מה ואז שאל: “מי משניהם מנצח?”

    ענה הצ’ירוקי הזקן בפשטות: “זה שאתה מזין.”

    אז, הכנת האוכל היא לא רק בשביל הגוף, אלא בשביל הנשמה. אפשר להקדיש את האוכל לעליון באמצעות תפילה תוך כדי הבישול ואחריה. אפשר גם לבקש ממנו לעזור לנו להתמודד עם הזאב הרע ….

    בתאיבון 

    לינק – https://www.youtube.com/watch?v=jRwEnaRP4J8


    להגיב
  • דעת היוגה – עם דני מוסטובוי טיול לחרמון

    לאחרונה בעת אחת מנסיעותיי לצפון הארץ, נגלתה לפני תמונת נוף מרהיבה של החרמון המושלג, אשר כמו עוטר בעננים כהים וכבדים.

    ממשיך בנסיעתי בין השדות והעמקים, מחשבות, וזיכרונות פקדו את נפשי…

    לפני מספר שנים, עת שהתגוררתי בעמק שלמרגלות ההר, רבות היו הפעמים בהן דקות ארוכות התבוננתי ביופיו ועוצמתו הרבה, אשר בנוכחותם האיתנה השרו ביטחון ורוגע על כל שסביב.

    ולעיתים היה הוא ממש כמו נעטף בצבעיה הכתומים והמכשפים של השקיעה הלבנונית,

    מראה אשר מיד עורר אווירת פרישות וחיפוש פנימי בנפשו של המתבונן.

    מחשבות אלו היו מובילות אותי לעיתים לכדי תהייה "מהו שמושך את האדם לעבר מסעו הרוחני…"

    "האם זהו הסבל לבדו, על צורותיו המגוונות, אשר כמו דוחק בנו מכל עבר, אל אותו היעד, אשר ישרה עלינו מזור ממצוקות נפשנו הרבות…"

    "או שזוהי הינה כמיהה עמוקה אף יותר… כמיהה לאושר, שמעבר למציאות הזמנית והחולפת, על שמחותיה וסבלותיה הרבות…"

    ממשיך בנסיעתי, וכמו נטמע באווירה עוצמתית זו – עם שאני מתקרב להר עוד ועוד,

    נזכרתי במאורע שהתרחש לפני מספר שנים.

    הוצעה לי הצעה, – הצעה לה לא יכולתי לסרב.

    ידידתי הטובה ואחותה הקטנה שהגיעו לביקור קצר יחד עם משפחתם, הציעו שנערוך טיול קטן, היעד, (כמובן) – פסגת החרמון.

    התארגנו צ'יק-צ'ק, לקחנו מעילים, תיקים וצעיפים, ויצאנו לדרך.

    בדרכנו, בעודנו עוברים על פני נופים מקסימים, שדות ירוקים, מטעי תפוחים ודובדבנים, תהינו האם השלג אשר הצטבר עד כה על פסגות ההרים אכן ימלא את מבוקשנו –

    חוויה אירופאית אותנטית…

    כך, נוסעים במעלי הכבישים המפותלים ועוברים את העליון מבין הכפרים אשר למרגלות ההר, הגענו לאתר.

    ביוצאנו מהרכב… בג'סט ידידותי, אחד מפקידי הקבלה שהתהלך סביב, בירך אותנו לשלום, ובפיו הבשורות הבאות:

    "הרכבל עובד… וגם יש שלג…"

    "אבל לא אצלנו, אלא ברכס שמעבר לגבול…"

    אצלנו אין , לא רואים את זה מכאן."

    "חבל שבאתם עכשיו, עדיף היה לכם להגיע בעוד חודש…"

    מחליפים מבטים בינינו, מביטים לעבר הפסגה, ומכנסים אסיפת חכמים… סיכמנו פה-אחד: אנחנו עולים למעלה בכל מקרה.

    בעודנו הולכים ומתקדמים לעבר הרכבל, נגלה לשמאלנו שביל רגלי המתפתל אל-על, אשר כמו הכריז על מסע מרגש לאין ערוך מזה האחרון.

    הידקנו את שרוכי נעלינו, והתחלנו לעלות בשביל המפותל… ידידתי, אחותה הקטנה ואני.

    בעודנו עולים עוד ועוד במעלה רכסי ההר המרהיבים, החלו נראים מצעי שלג רכים, ושכבות קרח דקיקות המכסות ועוטפות את הארץ, עצרנו לחזות במראה המפליא.

    שרר שקט מוחלט, הקול היחיד שנשמע היה זה קולו הענוג של השלג הנמס ושובל המים העדין שהותיר אחריו, בעודו מחלחל מבעד לאבני הארץ.

    עמדנו נפעמים מאווירה עדנית זו.

    חשבתי לעצמי – "בדרך קבע – מחשבותיי, הינן ממש כטרקטור ישן, שמטרטר ללא הרף, ללא כל תקווה להפוגה או למנוח.

    אך הנה עתה, הפלא ופלא… אווירה קסומה זו, כמו מהדהדת הוויה כה עמוקה, טבעית, ורצויה בפנים הווייתי.

    מחשבות ותהיות החלו זורמות בראשי… נזכרתי (במילותיי שלי) בבית שיר סנסקריטי אשר היטיב לתאר את הרהוריי…

    "עם ש תודעתו של האדם מיטהרת ושבה להווייתה המקורית, הינה ממש כברבור השט ומשתעשע במימיה הזכים של אגם-הנפש הטהורה – אשר רווייה היא בחדווה, בסיפוק, ובאושר עמוק.

    בעוד שתודעה אנוכית, כזו של העורב, מקנה לאדם כניסת VIP למימיה הצוננים של בריכת אשפתות הרחוב הדביקה והסרחרחה."

     

    "את מי אם כן, בין שני אלו, ברצוננו לטפח בפנים הווייתנו… "

    בעודנו ממשיכים לעלות, השביל התפתל צפונה, ולאחר מכן מזרחה, ועם שאנו מקיפים את רכס ההרים הצפוני, נוף האתר על כלל מטייליו כמו נעלם מהאופק, ולפנינו נגלה לפתע מחזה אף מדהים מהאחרון!

    עמדנו משתאים, ומולנו במרחק מה, רכס אדיר – גדוש בשלג!

    הגענו למקום תצפית ייחודי המשקיף על רכס החרמון הסורי שמעבר לגבול.

    נוכחנו לדעת שיש מקום אחד בארצנו שניתן עתה לחזות בהר מעוטר בשלג –

    והמקום הזה – הוא בדיוק היכן שאנו עומדים!

    בעודנו מפרים את האווירה השלווה בצלילי שמחתנו, נראו לפתע קבוצת שפני סלע מקפצים בנינוחות על האבנים, כמו מתרחקים ליתר ביטחון מהיצור המוזר – האדם,

    ובכך מסכמים את הצלחת מסענו, אי שם על פסגת החרמון.

    דני מוסטובוי,

    מרצה, ומורה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, מוזמנים ליצור קשר:

    WhatsApp – 0558838423


    להגיב
  • ״בסוף כל הדרכים״- ענבר ברי רוז

    לפני שש שנים כתבתי שיר,
    שיר פרידה מאבא שלי.

    בכל פעם שהשיר התקדם, הרגשתי שאבא שלי הולך קצת רחוק יותר
    בכל פעם כשהרגשתי אותו רחוק יותר, נעצרתי כמו ילדה שרוצה למשוך את אבא בשרוול, מבקשת שיישאר.

    באחד מערבי יום חמישי, שזה הזמן האהוב עליי בשבוע, נכנסתי בפעם האחרונה לאולפן ויצאתי למסע בנבכי הנפש, כשכל שורה מוקלטת הופכת את הפרידה למוחשית יותר ויותר.

    היה לי חשוב שאת המילים, שיש בהן אבדן וכאב, תלווה מוסיקה שיש בה תנועה, מעוף ורוח, כמו כל פרידה, כמו החיים, כמו המוות… ערבוב של הפכים וניגודים שיוצרים שלם אחד.

    בשבועות האחרונים, לקראת הוצאת השיר, אני מוצפת זיכרונות בצורה מוחשית כל כך שלרגעים אני מתבלבלת מה היה ומה עכשיו. ריחות, קולות, תמונות, חיים כל כך שנדמה שפשוט אפשר להושיט יד ולגעת.
    הלוואי ויכולתי לגעת
    לפגוש אותך, אבא,
    לפחות לעוד פעם אחת.

    ענבר ברי רוז, אמנית ומפיקה.
    בעלת הסטודיו Berry Rose-home studio המארח מוסיקאים (עמיר לב, ערן צור, דניאלה ספקטור ועוד…)

    לסדנאות אמן.

    אתר 

    עמוד פייסבוק 

    יוטיוב

     


    להגיב
  • אֻם מַיּי גּוֹד

    כולנו מכירים את הג'יני – זה שממלא את כל משאלותינו… אך, מאיפה המילה ג'יני הגיעה ? בואו נחזור קצת בזמן כדי להבין איך להתחבר לג'יני שלנו….

    הרעיון של "גאונות"- genius (או ג'יני בשם חיבה ! ) מגיע מרומא העתיקה. ההבנה באותה תקופה הייתה כי לכל האנשים יש רוח מנחַה, המלווה אותם לאורך חייהם. הרוח, כונתה genius מהשורש הלטיני gignere, שמשמעותו היא "להוליד" או "לגרום". הרוח המלווה (ה – genius) של האדם מחדירה בו תכונות מולדות ובכך מכתיבה את אישיותו ונטיותיו. אם לאדם היו יכולות יוצאות דופן הבינו זאת כי הדבר נובע מאותה רוח, מה-  geniusשלו.

    לאחר מכן, לאורך ההיסטוריה במהלכה האנושות עוברת מתרבות ששמה את אלוהים במרכז באופן כזה או אחר, לתרבות הומניסטית ששמה את האדם במרכז, הצעד הטבעי הבא היה שהמילה genius תתייחס לאדם עצמו ולא לרוח. כשהחלו להשתמש במילה באנגלית, היו עדיין אומרים "יש לו genius", אך ככל שהתפיסה הרציונאלית הכתה שורש בתודעה האנושית, ייחסו את היכולות למוח ולגוף, ולכן במקום לומר "יש לו genius" החלו לומר "הוא genius".

    בתרבות העתיקה של הודו הייתה הבנה דומה לזו של רומא הקדומה. אותה רוח נקראת paramatma, שמשמעותה היא "הרוח העליונה" (parama זה "עליונה" ואילו atma זה "נשמה" או "רוח") זהו היבט של האלוהות המלווה באופן אישי כל אחד מאתנו מייעץ ומנחה בצורה של אינטואיציה, או השראה.

    כך שאין אדם שאין לו פוטנציאל להיות גאון. זה רק תלוי אם יקשיב לקול האלוהי שבליבו. ככל שאדם יוותר על גאווה מיותרת, שמביאה אותו לייחס את היכולות שיש לו לעצמו במקום כמתנות שניתנו לו, יוכל לשמוע את אותו הקול של הרוח העליונה, של ה genius או paramatma.

    בהקשר זה ישנו ציטוט מדהים של בטהובן, הגאון המוסיקאלי, שחי בעידן שבו אלוהים עוד היה חלק יומיומי מהחיים. וכן הוא אומר:

    "אומן אמיתי הוא לעולם לא גאוותן. בחוסר מזלו, הוא רואה שהאומנות היא חסרת גבולות, לכן מרגיש מה הוא רחוק ממטרתו, ועל אף שעשוי להיות נערץ על ידי אחרים, הוא עצוב על כך שהג'יניוס שלו, אף כי הוא מאיר את דרכו כשמש, נמצא תמיד במרחק ובלתי ניתן להשגה…"

    נכתב ע"י גלעד תדהר, פסנתרן ומורה. giladtidhar@gmail.com


    להגיב
  • אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!

    נחנו חיים בתקופה שמזון וגיוונו הם חלק עיקרי בחיינו. אפשר לצאת למסעדה, להזמין טייק אווי, לנשנש משהו או לבשל. 

    ברוכים הבאים לפינתנו – מזון לנשמה !

    פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים!

    חכמת היוגה העתיקה מלמדת אותנו שאוכל הוא לא רק מזון לגוף, אלא מזון לנשמה. הכנת האוכל על כל שלביו, היא הזדמנות למדיטציה והודיה. הודיה על המזון והודיה למי שמאפשר לנו לאכול אותו. 

    מדהים להבין כי האדם אינו יכול לייצר מזון, אלא רק לשנות אותו בהתאם לצרכיו. הטבע ובוראו הם אלו שמספקים לנו את הדגנים, הפירות והירקות. הגשם מאפשר את השבחת הקרקע והשקייה, השמש מספקת את החום והאור והירח את העסיס – כל אלה רחוקים מלהיות מעשה אדם. כל האלמנטים של היקום עובדים בתיאום מושלם כדי לספק לנו את מזוננו. איזה פלא ! אפשר לעצור ולחשוב לרגע על מיהו הקוסם המדהים שמאפשר את הסנכרון המדויק הזה.

    סיפור מעניין בעניין זה מספר ראדאנת׳ סוואמי (Radanth Swami) – מורה רוחני ומחבר רב המכר – ״המסע הביתה״  (The Journey Home): 

    ראדנאת׳ סוואמי מספר בספרו על עץ הסוקואיה הענק: גובהו מעל 300 מטר. קוטרו עשוי להיות 36 מטר. עץ אחד עשוי להכיל מספיק עץ לבניית 50 בתים עם שישה חדרים. קליפת העץ העבה מכילה טאנין הדוחה חרקים, ומרקמה ספוגית וסיבית ההופכת אותה לחסינה מאוד. העץ חי מעל 3000 שנה. עם זאת, אלפי הזרעים שבעץ  אינם גדולים בהרבה מסיכה. זרעים אלו מוקפים בכנפיים זעירות. אדם שעומד בבסיס של סקויה יכול רק להביט כלפי מעלה ביראה אילמת על פארו העצום. האם הגיוני להאמין שהעיצוב של עץ הענק המלכותי ושל הזרעים הזעירים שממתינים להנביט עוד מאות עצים כאלו אינו תוכנן מראש ומעשהו של קוסם עילאי ? 

    אז, בחזרה למזון …. 

    אני מזמין אתכם לפינתנו השבועית – לבשל עם ונו. ונו היא טבחית מדופלמת עם ניסיון של שנים בבישול והדרכת בישול של מזון טעים, בריא, צמחוני ונפלא. מומלץ במהלך הבישול למדות ולהיזכר בהודיה לעליון, מה שיעניק למזון טעם, ריח ומראה נשגב. 

    אז, מוכנים ? והיום ! פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים! בתאיבון. 

     

    לינק לסרטון : https://www.youtube.com/watch?v=EgrXYRhQudM


    להגיב
  • בְּרֵאשִׁית, בָּרָא

     

    בראשית זה מלשון ראש תשתית- במחשבה.
    והכוונה לזה שהעולם הזה הוא בכלל לא פיזיקלי אלא תודעתי.
    דבר שכבר מדברים עליו רבות בפיזיקת הקוונטים.
    אנחנו מוקרנים ולא באמת נמצאים פה פיזית.
    ולכן לתודעה ולמחשבה שלנו יש את כל הכח ומשם נובעת המציאות. ממה שנקראה ״תודעה קולקטיבית״
    כל מה שכולם חושבים ומרגישים מייצר ומגלה לנו מציאויות כל הזמן. גם הזפת זו תוצאה של תודעה קלקטיבית של אנשים שמדברים לשון הרע ושופטים את כל העולם ואשתו ״ זפת – נזיפה ״.
    אז להתחיל לקחת אחריות כל אחד על הפה והמחשבות שלו זו העבודה היחידה שיש לנו לעשות בחיים האלה.
    וזה נקרה ״ עבודת הבירורים״ על פי פנימיות התורה / פרשונת הסוד/ הקבלה.
    ״..בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.״
    את הרוחניות ואת הארציות
    ״..וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״
    ארץ – ארציות/ גשמיות
    תהו-תיהיה – לתהות
    בהו- בהייה התבוננות.
    חשך- שכחה
    פני- פנימיות הנפש
    אלינו להתבונן לתוך עצמינו ולתוך עצמינו בלבד.
    ולעשות את עבודת הבירורים
    לתהות ולבהות על כל מה שצף בנו.
    אנחנו חיים בעולם תודעתי ונמצאים בתוך השכחה.
    הנשמה היא נצחית וכשהיא מלאה באור היא לבושה ב״חלוקא דרבנן״ חליפת ה א ו ר (תלוי איך חייה את החיים שלה זה לפוסט אחר) נכנסת לגוף לחליפת ה ע ו ר ונמצאת בשכחה. בתוך החושך של הארציות.
    שוכחת שהיא אלוקית
    שוכחת שהיא נצחית
    שוכחת שהיא מהות האהבה
    שוכחת שהיא לא צריכה להזדהות עם הגשמיות.
    ״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.״
    לברור בין האור לחושך
    לברור בין העיקר לתפל
    בין האלוקות לגשמיות
    ״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר״
    ערב – ערבובייה
    בוקר – בקרה
    שוב עלינו לבקר ולברור בין כל מה שקורה לנו בחיים.
    זכות הבחירה היחידה שניתנה לנו היא במה אנחנו מזדהים בסופו של דבר.
    אם עולה בי כעס אני בוחרת אם להזדהות ואם הזדהתי אני אכעס
    אם עולה בי פחד והזדהתי אני אפחד
    אם עולה בי עצבות והזדהיתי אני עצובה
    זה קשה למי שלא מיומן ורק חיי בתוך האוטומט
    אבל זו מיומנת שמחייבת אימון
    ברגע שנצא מהאוטומט התודעה תוכל לקחת את המושכות.
    כרגע הגוף שולט בתודעה מתוך חושך ושכחה. מתוך אגוצנטריות של ״ מה אני רוצה ומה בא לי״
    מתוך תאוות ויצרים גשמיים וארציים וזמניים-
    זמני זה כל מה שלא עולה איתנו לעולם העליון.
    מה שקורה היום בעולם מחייב את כולנו להתעורר מהחלום של העולם הזה.
    וזה יעשה רק על ידי כך שהתודעה תיקח פיקוד על הגוף.
    שנברור בין כל הרגשות שצפות והגוף מגיב בצורה אוטומטית.
    שנכבה את המדיה -מדומיין
    שזהו כח החושך לשלוט במחשבות ובגוף שלנו.
    . העיקר הוא לא לפחד!
    העיקר הוא לקבל את האחר
    העיקר הוא להתחבר
    כל מה שידענו עומד להעלם כל החומר ישבר
    אם לא נתאחד נכחד.
    הגאולה שמגיעה היא גאולת הדעת
    מי שלא יחזיק תודעה גבוהה לא יצליח לצאת מביצת החושך.
    חג שמח ! שנאהב את כולם באשר הם. כי הם אנחנו.
    רוני ריבר  תלמידת ״החיים״ וכל השאר


    להגיב
  • דעת היוגה – עם דני מוסטובוי.

    יום אחד, במהלך טיול בין שביליה של חורשת אקליפטוסים נאה במרכז המושבה, בין העצים… והשיחים… תפסה לפתע את עיניי – מצבת עץ, אשר מסביבה חגו פרפרים צבעוניים.

    התקרבתי מעט בכדי להתבונן על הכיתוב אשר התנוסס על חתיכת העץ העליונה, ושם, מעל ציור של לב בצבע שחור, נכתב: אליעזר הארנב, ותאריך מותו.

    התבוננתי מעט על המצבה, נשאתי תפילה קטנה לזכרו של אליעזר, והמשכתי בדרכי.

    בעודי צועד בפאתי החורשה הרהרתי אודות חייו ומותו של הארנב.

    האם הספיק להכיר את הארנבת אהובת ליבו, האם מצא שמחה וריגוש בכרסומם של גזרים כתומים ועלי גינה רעננים, ויותר מכל האם מותו נגזר עליו בהפתעה או שהעביר הוא את שיבתו בנחת, בעודו מתכונן לרגעיו האחרונים…

    חשבתי לעצמי "נדמה כי חיינו מורכבים גם הם מרבגוניות אינסופית של פעילויות והתרחשויות. תחילה עם הולדתנו אנו כמו משקיפים בסקרנות ובפליאה על העולם שבחוץ, דרך עדשות עינינו הילדיות, בהמשך, עסוקים, מרוגשים ונסערים מהעתיד לבוא, אנו סוקרים את שסביבנו בריגוש עז דרך עדשות הנעורים, וכעבור זמן מה לעיתים מעט מתוסכלים לנוכח חוויה פנימית של פיספוס כלשהו, אנו נאלצים להיפרד ממשקפיים אלו על שלל סוגי עדשותיהן.

    בעודי צועד בחורשה ומהרהר כך, נזכרתי לפתע במפגש מכונן שאירע כעשור קודם לכן.

    ערב אחד, לאחר הופעתנו המשותפת בקונצרט של התזמורת הקאמרית, ניגש אליי אחד מחברי התזמורת הוותיקים, והציע לי להצטרף אליו לתה ועוגיות, הצעה לה נעניתי כמובן בחיוב.

    הוא היה כנר ומלחין, אשר לעת זקנתו תמך בפועלה של התזמורת.

    בשלב מסוים בשיחתנו, לאחר מספר דברי הלצה ונועם, טון קולו הפך רציני, והוא אמר:

    "אתה יודע דני… כשהייתי בן גילך, אולם הקונצרטים היווה עבורי את מושא האושר העליון, עשיותיי כנגן וכקומפוזיטור הרוו לחלוטין את תשוקותיי, וסיפקו את ליבי עד תום. אך היום… הוא השתהה, ואז הצהיר בחדות: 60 שנה עברו להן כהרף עין, ועתה, אין אני מוצא בכך עוד כל טעם!".

    כך ישבנו עוד מספר דקות, שותקים, שותים את התה ואוכלים את העוגיות…

    בעודי נזכר בסיטואציה זו, חשבתי לעצמי, "כמה מדהימים הינם חיינו, בהם תחילה אנו כמו נקשרים לסוגי עשיות ופעילויות מגוונות, וחושבים אותם לחשובים ולמשמעותיים מכל, ולאחר, בעבור הימים, אותן העשיות בדיוק הופכות בעינינו לחסרות כל משמעות וערך.

    באפוס ההודי הגדול בשם ה "מהא-בהראטה" ישנו סיפור המתרחש בעת העתיקה, המתאר את מסע נדודיו של אחד ממלכי העולם הגדולים, את פגישתו עם נווד חכם, ובדיון רחב אשר מתפתח ביניהם אודות אמות מידה ארציות ודברי צדק.

     דיונם נחתם בשאלה :

    "מה אם כן, הוא הדבר המופלא ביותר בעולמנו?".

    לכך משיב החכם בחיוך: "על אף שהמוות כמו מרחף מעל ראשיהם של כל איש ואישה,

    כמו מזכיר אודות זמניות החומר, ומכוון לעבר ההתעוררות לחיי הנצח הרוחניים.

    כולנו כאחד חיים כאילו חיים זמניים אלו, ימשכו לנצח!"

    יוצא מהחורשה לכיוון רכבי חשבתי, "ספרות היוגה מלמדת שמעבר למציאות זמנית זו, אשר רוויה בפחד וחרדה מכיליון הזמני, ישנה מציאות נצחית וחיובית, אשר עם ההתעוררות לה אנו כמו משתחררים מכל סבל חומרי ומתוודעים מחדש לשמחתנו ולמשמעות קיומנו המקורית.

    ולכן נראה שאין עליי להתעצב יתר על המידה על גורלו הזמני של אליעזר הארנב, מכיוון שאין זהו גזרו האחרון.

    נפרד מהארנב ומהחורשה, מוקיר תודה על השיעור, התנעתי את רכבי, והמשכתי הלאה.

    דני מוסטובוי,

    מרצה, ומורה לספרות היוגה.

    למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:

    WhatsApp – 055-883-8423


    להגיב
  • להמציא את עצמך מחדש – מגמות בשוק התעסוקה בימי הקורונה

    סקירת מצב

    הקורונה טרפה הרבה קלפים, האיצה מגמות שחזינו שיקרו בשוק התעסוקה לעשור הקרוב ובוזמנית גם עצרה מגמות אחרות. אין ספק שאף אחד מאתנו, גם יועצי הקריירה שבינינו, לא חזו את השינויים שקרו ובעיקר לא במהירות שבה הם קרו.

    בימים אלו אנשים רבים מוצאים את עצמם בחוסר וודאות או לחילופין עם תחום מומחיות שאין לו צפי ברור לחזרה והם נאלצים לחשב מסלול מחדש.

    גם היציאה הממושכת לחל"ת והשהות בבית גרמה למחשבה מחודשת על העתיד המקצועי ולעיתים גם להחלטה על שינוי מקצועי. פגשתי גם אנשים שממציאים את עצמם מחדש בתחום העיסוק הקיים. אין ספק שהתקופה הזו דרשה היערכות מחדש גם בתחום התעסוקה.

    מגמות תעסוקתיות

    הקורונה השפיעה רבות על מגמות בשוק התעסוקה. ממצב שבו היינו בשוק של מועסקים, שידם של המועמדים האיכותיים הייתה על העליונה וארגונים שניהלו מצוד אחר מועמדים מצטיינים והיו מוכנים לשלם להם סכומים גבוהים על מנת לגייס אותם, בימי הקורונה מעסיקים רבים גילו שהם יכולים להסתפק בפחות עובדים, פחות שכר ועדיין לשמור על תפוקות דומות. פתאום נכנס השיח על מי עובד חיוני ומי פחות.

    כך נוצר מצב שהמעסיקים נהיו בררניים יותר, בעיקר שהם יודעים שיש היצע גדול מאד של מועמדים, פעמים רבות הם טובעים בקורות חיים ומתקשים להחליט. מהצד השני מועמדים מצוינים נפלטו או הוצאו לחל"ת בעקבות הקורונה ונכנסים לשוק מחפשי העבודה.

    כיום, יותר מתמיד אני רואה את המגמה בבירור ומלווה אנשים רבים במיקוד והכוונה תעסוקתית ליצירת אפשרויות תעסוקה חדשות

    אז איך מכוונים נכון?

    על מנת להבין מהן האפשרויות המתאימות ביותר צריך לצלול פנימה, להבין מה הצרכים והאילוצים, תחומי העניין, הערכים, הידע, החזקות והיכולות. רק אחרי הבנה מעמיקה ומיפוי כל הפרמטרים הללו, ניתן לעשות את החיבור וההתאמה לתחומי עיסוק רלוונטיים. זהו שלב מעמיק וחשוב מאד בתהליך לפני היציאה לדרך. לאחר שלב זה מומלץ להכין קורות חיים מותאמים לתחום אליו ניגשים.

    כתיבת קורות חיים

    קורות החיים נכתבים בצורה שיווקית תוך הבלטת המידע מילות חיפוש רלוונטיות לתחום. לכל תחום נכתב קובץ נפרד ומותאם לו. מכיוון שידוע שרוב המעסיקים משקיעים זמן קצר של כמה שניות בקריאת הקובץ כדאי מאד למקד את הכל לדף אחד. לאחר הכנת הקבצים ניגשים למלאכת החיפוש ואיתור המשרות, תוך דגשים לחיפוש נכון ברשת ואיתור מהיר של משרות שעשויות להתאים.

    לסיכום

    אנשים רבים מצליחים לעשות שינוי תעסוקתי ולייצר לעצמם הכנסה בימי הקורונה, ימים לא פשוטים של תנודות וחוסר יציבות כלכלית.

    בתהליך קצר אך מעמיק, ניתן לפתוח דלתות חדשות ולצאת לכיוונים שרק שבמשך שנים רק דמיינתם או אולי אפילו לא העזתם לדמיין.

    הקורונה אמנם יצרה משבר אך יחד איתו גם זמן התבוננות מבורך המזמן תובנות והזדמנויות חדשות. רוחות של שינוי מנשבות אך מי אמר ששינוי זה רע?

    הכותבת היא יועצת קריירה מובילה העובדת בשיתוף עם חברת Alljobs ומרצה במכללת רופין בתחום התעסוקה. ליצירת קשר ולפרטים נוספים: עינת אביב   052-6890234

    לדף פייסבוק

     פרטים בלינק

    בדרך למציאת עבודה- סדנת הכנת קורות חיים בזום

     

     


    להגיב
  • קורקינט בגשם/ מיכל ליבדינסקי ושי אביבי

    הזמן שאוזל בתוך כל הדברים-שצריך-לעשות שוב גזל אותנו זה מזו. "בואי נעביר יחד יום שלום" הוא אמר, אז פתחתנו יומנים ושריינו יום כזה. 'זמן מחוץ לזמן' אנחנו קוראים לו, ובעגה המקצועית: זמן איכות זוגי.

    בדרך כלל אנחנו מוצאים נקודות יפות בטבע לנסוע להרפתקאות, הפעם אמרתי שאשמח להעביר את היום בתל אביב מסיבה נשית עמוקה: תשוקה לנעליים. יצאנו להרפתקה תל אביבית. בזמן מחוץ לזמן לא משנה איפה ומה אנחנו עושים, הסלוגן הוא: 'העיקר שאנחנו ביחד' אנחנו מחיכיים זה לזו והעולם שבחוץ מתמוסס.

    הדרך לתל אביב הייתה ארוכההה. כמו תמיד יש לו סידורים בדרך, מקומות שצריך לעצור להביא משהו או לקחת, ואם כבר אנחנו בדרך לתל אביב אז גם מבקרים את הוריו. מכיוון שזממתי על פשיעה רצינית ברכישת הנעליים, הייתי סבלנית וחייכנית לאורך כל הסידורים, ידעתי שזה ישתלם לי. כשהוא סיים בשעה טובה את הסידור האחרון חגגתי "עוברים מאדון 'צריך' לגברת 'בא לי'! ". מזמן שמנו לב לזה שהוא הכי אוהב לעשות את הדברים שצריך לעשות – לרוץ בין משימות זה הספורט החביב עליו, ואני הכי אוהבת לעשות את הדברים שבא לי. ברשימת הדברים שבא לי לעשות בתל אביב היה ביקור בשתי חנויות נעליים, קנית תה עם טפיוקה למתבגרת שלנו, ובדיקה של סושיה חדשה. מצאנו חניה במרחק שתי דקות הליכה מחנות הנעליים הראשונה, ושתי דקות הליכה מהמשקה של המתבגרת. לא האמנו למזלנו הטוב. לאחר קניית הנעליים הלכנו לחנות הטפיוקה, בעוד אנחנו ממתינים לטייק אווי על הצומת הסואנת של בוגרשוב והמלך ג'ורג', עבר מולנו זוג צעיר (17) על קורקינט חשמלי, הוא מרכיב אותה מאחורה – הם נוסעים בעמידה מחובקים, ואני נמסה. לא עברו חמש דקות ועוד זוג צעיר כזה נוסע יחד על קורקינט חשמלי הפעם הוא הרכיב אותה מקדימה. "איזה מהמם" אני אומרת לבחור שלי " פעם הייתם מרכיבים אותנו על אופניים והיום על קורקינט חשמלי." חייכנו שנינו בנוסטלגיה ואז אמרתי את מילת הקסם " בא לי גם". לא הייתה ברירה אז התחלנו לרקום תכנית. אנחנו חונים בתל אביב בחניה מושלמת, תכל'ס כואב הלב להוציא את האוטו להידחק לפקקים של לב העיר ולהתפלל למצוא חניה בנקודה הבאה. בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות קטנועים חשמליים זרוקים בכל פינה ואפשר פשוט לקחת שני קורקינטים ולהמשיך איתם. להרכיב אותי על קורקינט שנינו הסכמנו שזה מסובך ושאנחנו כבדים מידי. "הבעיה שצריך קסדות" הוא אמר, ואני רואה מולנו בצד השני של הכביש חנות קורקינטים עם קסדות. כשאני רואה צורך ומזהה מענה אני לא מהססת. חציתי לחנות, וחזרתי עם 2 קסדות. עכשיו כבר לא הייתה ברירה.

    השמיים הראו שבקרוב ירד גשם, הוא עם כפכפי אצבע, אני עם חצאית דקה. אז הלכנו לאוטו, החלפתי את החצאית בטייץ חורפי, לקחתי מעיל, ונעלתי את המגף הארוך שהרגע קניתי בחנות. הוא הוריד את הכפכף ושם את הנעל שלו מהחנות. כל הסיטואציה הצחיקה אותי "כמו בסרט – מחליפים את הבגדים של היום יום ועולים על מדי גיבורי על" צחקנו, ויצאנו נחושים להרפתקה. בשדרות בוגרשוב מצאנו קורקינטים חשמליים. אני בלי הפלאפון (שכחתי בבית – איזה כיף!) והוא לא הצליח עם שלו להשכיר שניים, ככה שבלית ברירה הוא הרכיב אותי על שלו 😊 גלשנו יחד על שדרות בוגרשוב ומשם לשדרות רוטשילד בין תל אביבים ששותים קפה, שנינו מרוכזים בנסיעה, לשמור על איזון טוב – תנועה אחת לא נכונה של אחד מאיתנו ושנינו נופלים. התחיל טפטוף גשם שהלך והתחזק, חשבתי שאם הייתה לי מטריה הייתי מחזיקה מעל שנינו – יש יתרונות בלנסוע שניים, אבל אין לי. הגענו לחנות כשהתחיל מבול. הוא החנה את הקורקינט באזור מקורה, ואני קניתי נעליים. כשיצאנו חזר טפטוף קל . פתאום מול עיניי מטריה בודדה זרוקה על המדרכה, עפה עם הרוח וכנראה הלכה לאיבוד. לא האמנתי למראה עיני. ממוגנטת התקרבתי והרמתי אותה, כשהוא הגיע עם הקורקינט עליתי מאחוריו ביד אחת החזקתי אותו חזק, וביד השנייה את המטריה כמו מרי פופינס. אין תמונה מהרגע אז מציירת אותו כאן במילים: זוג לא צעיר מחובק על קורקינט חשמלי עם מטריה צבעונית גדולה מעל הראש, גולש בגשם ברחובות תל אביב בין מכוניות בפקקים, ומתפקע מצחוק.

    הגענו לסושי, אכלנו, והרמנו כוסית קטנה של סאקה. כשגלשנו משם חזרה לכיוון האוטו חשבתי לעצמי שכשנמצאים הרבה זמן יחד, טוב לרקום זמן איכות זוגי שהוא הרפתקה. הכל כל כך שגרתי וידוע מראש בחייו של זוג: הריבים, המין, השגרה. כשיש זמן מחוץ לזמן שמלא בהרפתקנות ובלא נודע, אנחנו הופכים מזוג משמים מלא אבק, לסופר-זוג! כזה שמעז (קורקינט במקום אוטו!), מתגבר על מכשולים (רכישת קסדה!), צוחק מול הסכנה (נסיעה על קורקינט אחד!), וגולש על הקסם (מציאת מטריה!) .

    הגענו לאוטו, התנענו הביתה בול על השעה של הפקקים. הסתכלנו על טור המכוניות הארוך לפנינו, וחייכנו: העיקר שאנחנו ביחד. כשהלב פתוח זה לא משנה איפה – בהרפתקה, או בפקק. שמנו פינק פלויד, שרתי לו לתוך האוזן את הטרק החביב עלי.

    אני שוב ושוב מגלה שהתאהבות היא לא רק מנת חלקם של צעירים. אם שומרים על הניצוץ שמיגנט את הלבבות אפשר להרגיש אותה פועמת במלוא הדרה קסמיה ויופייה גם בעצם היום הזה. הנסיעה הזאת יחד בגשם עם מטריה גדולה על קורקינט בלב תל אביב נכנסה לי עמוק ללב. בהמשך החיים כשנריב או נתעצבן או לא יהיה לי כח אליו, אזכר בה אחייך לעצמי בשקט ואשלים איתו מהר.

    בנר שמיני של חנוכה אנחנו חוגגים 8 שנים למופע "באושר ועושר" שנולד בנר שמיני של חנוכה בשנת 2012. לכבוד זה מרימים שידור זום מיוחד, עם מערכונים מצחיקים מהמופע, קטעים מרגשים מהספר, וגם כמה מפתחות מההרצאה על איך להפוך את המינוסים באתגרים הזוגיים לפלוס של העמקת הקירבה והיחד.

    הצטרפו אלינו בנר שמיני של חנוכה לשידור הזום המיוחד:

    " קפסולת 'באושר ועושר' – אהבה מאירה את החושך "

    17/12

    בשעה 21:00

    השתתפות: 60 שקלים

    או לכו על המזל, 2 כרטיסים יוגרלו בין משתתפי האתר. הכניסו תגובה למטה, רישמו את שמכם המלא, ושלבו אצבעות.

    לינק כאן


    להגיב
  • על כל היפה שהיה וחלף…

    (הערות לקורא/ת – יש מלא לינקים שבפוסט הזה שהם ממש פלשבקים לנקודות זמן בחיי האתר ובחיי מלאן אנשים ורגעים אז שווה להיכנס…)

     

    וואו, מאיפה מתחילים?

    אולי מהערב ההוא אז ב"ראגה" כשפתאום רונית הציצה ואמרה "הי, אני רונית ממושבה חופשית".

    והשאר – היסטוריה.
    שעליה כתבתי לא מעט.

    ונגמרת ממש.. עכשיו.

    אחרי 9 שנים בדיוק, מנובמבר 2011 כשחברתי אל רונית, אני ע ו ז ב את מושבה חופשית.

    (ועכשיו כשאני בודק את זה – גם רונית עזבה בדיוק אחרי 9 שנים, מ-2006 עד 2015).
    בטוח יש קשר מעניין למספר 9

    כמה סיפורים, כמה רגעים, כמה פוסטים, כמה לקוחות (המון מהם חברים), כמה מילים ותמונות, כמה רעיונות.
    איזה כותבים מדהימים וטורים היו כאן.
    כמה מסיבות
    כמה רעיונות
    כמה קרביים ונימים של אנשים פורסמו כאן.
    עוד לפני הפייסבוק.

    14.5 שנה. כמה גלגולים.

    Ô הלידה של מושבה חופשית ע"י רונית בפברואר 2006 ו(כמעט)שש השנים הראשונות, רובן לפני שהפייסבוק השתלט על חיינו, כשמושבה היתה מדורת השבט עם לוח אירועים שוקק ומלא חיים ואנשים. השיקשוק המיתולוגי. הראגה. בלי סמארטפונים כובלים.

    Ó שותפות. נובמבר 2011 כשהצטרפתי אל רונית לכאן וגם פתחנו את "מקום בזמן". צורה חדשה לאתר.

    Ö התקופה שלי לבד. בשנים 2015-2016 רונית עוזבת ואני בסיבוב עם המשפחה של שנתיים בחו"ל.
    חושב פעם ראשונה למכור את מושבה, אבל בעזרת הטכנולוגיה, מנהל אותה מחו"ל.

    Ō ארבע השנים האחרונות – מושבה רגועה, נאמנה, מאמינה. מנומנמת. שוב צורה חדשה.

    למושבה תמיד היתה יישות משל עצמה ועכשיו יש לה ממש ביוגרפיה…  שהולכת מעבר לגלקסית פרדס חנה.

    זוכרים את הספריה הקוסמית?
    את האינדקסים?
    את ואת תחזית המאיה?
    את "דברים בשם אומרם"?
    את איך שנראה פעם?

     

     

     

     

     

    ועכשיו זה ממש הזמן להמשיך הלאה. עם 4 ילדים וגן ושאר חלומות, אני מעביר את האתר לידיים הבטוחות של גל ושי, שני אחים מבנימינה, ובתקווה שהאתר ימריא לו אל פסגה חדשה.

    כדי לא לשכוח מישהיו לא אפרט את התודות (אבל יש אינסוף) ואתייג כותבות וכותבים

    תודה

    ושלום

    כל
    כך
    בטוח
    שאתגעגע

     

    שיר סיום / נועם עמנואל

    על כל היפה שהיה וחלף
    שוב יורד המסך בכבדות
    ודמעה חוצפנית תדגדג את האף
    ותסבול מפיצול אישיות

    חצייה יתעצב על עבר שנגמר
    הוא שכח שהיו גם צרות
    וחציה יאושר וישמח למחר
    וימלא עד גדותיו בתקוות.

    כי כן, רבותי – זה טבעו של עולם
    שכל מה שמתחיל גם נגמר
    וכל מה שנגמר – שוב מתחיל מחדש –
    מעגל שאיננו נסגר.

    רצינו לומר כאן את כל התודות
    ששכחנו ללא כוונה
    ולבקש מכולכם גם את כל הסליחות
    ששכחנו בקש בזמנן.

    רצינו לומר שהרבה טוב נזכור
    ושלום אחרון, בפשטות
    שתמיד בפינה של הלב עוד נזכור
    הדמעה עם פיצול אישיות.

    כי כן, רבותי….

    ובכל זאת אי שם בפינה של הלב
    בפינה נשכחה, נסתרה
    מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
    שהזמן התבלבל בספירה

    מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
    שהיה זה רק תמול או שלשום
    ובעצם רצינו לומר עוד דבר מה
    אך לזמן אין בכלל תחנות.

    כי כן, רבותי…


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 10 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 9 – איך לכתוב טיפים]

     

    באוויר משתפך ערפל כחלב
    והעיר היא תכולה וורודה
    ומרחיב האדם את ליבו הנרעב
    לשכרון האביב (נקודה).

    ———————————–

    אהלן, מה שלומכם?

    בשפכטל לא תמחקו לי את החיוך אחרי הבית הזה שכתבתי פה למעלה, מתוך "שיר עם סימנים" של אלתרמן. היום יש לי חדשות, אבל קודם…

    שלוש נקודות!

    שלוש נקודות מציינות היסוס, הפסקה, השהיה או מידע נוסף שהקורא אמור להסיק בעצמו. הן ראויות לגמרי לשימוש מעת לעת, אבל אני ממליץ בחום להימנע משימוש יתר, כי הנטייה הזו מלמדת בעיני קוראים מסוימים על כושר ביטוי חסר או אוצר מילים מוגבל. ובכלל, לפעמים הקורא הסביר לא מבין מה רציתם להגיד עם שלוש הנקודות האלה.

    ואם ריבוי שלוש נקודות זה רע למדי, הרי…שחיבור…מילים…או משפטים…בצרורות של שלוש נקודות… הוא מזעזע. כשאני רואה את זה אני חושב לעצמי, "שפת מורס", או "אלוהים, יורים עלינו! שמישהו יעשה משהו!"

    בכל מקרה, אחרי שלוש נקודות יבוא רווח. לא מצמידים אותן למילה שאחריהן.

    צורות דומות ומזעזעות אף יותר כוללות שלוש נקודות שהביאו את החבר'ה…… וגם שלוש נקודות שעברו ניתוח לשינוי מין והפכו לפסיקים,,,,, עכשיו, דונט גט מי רונג, אני לגמרי בעד הגדרה מגדרית עצמית, אבל אנא מכם, לא בכתב.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • נקודת החיבור # 3 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)
    (לחלק השני: עולם בתוך עולם…ודלת)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    אני אגלה לכם סוד קטן
    אני נודניק. כן. ואפילו אחד מוצלח.
    אני אוהב להיות נודניק ולהראות לאנשים את היופי והקסם שיש (להם) בחיים למרות שהם מתעקשים שהוא לא קיים.
    לאחרונה יוצא לי לראות במפגש עם אנשים בקליניקה תחושה של חוסר, פסימיות, יאוש וממש קושי לראות את היופי ולהגיד עליו תודה פשוטה.

    אז איך רואים את היופי בחיים?
    אני שמח שאתם שואלים, כי זה ממש עוזר לי פה בכתיבה של הפוסט ובזרימה 😉

    בשביל לענות על השאלה הזאת אני רוצה לספר לכם על זוג עיניים נוסף שיש לנו.
    העין של ה"אין" והעין של ה"יש".

    איך גיליתי אותן? את האמת אני לא ממש יודע, זה קרה כאילו מעצמו מתוך חקירה שלי על נקודת המבט שלי. שלא תבינו לא נכון, אני הייתי אחד מהאנשים השליליים והפסימים ביותר שהכרתי, אולי בגלל זה אני יכול היום לספר על זה, אולי בגלל זה אני נודניק כזה טוב, כי פשוט אני מכיר את המצב הזה ממש טוב.

    העין של האין, הלא, הבלתי אפשרי, היא עין שהתרבות שלנו מאוד אוהבת ומורגלת להשתמש בה. מאז שאנחנו קטנים ההורים שלנו הראו לנו שוב ושוב איפה אנחנו לא. אצלי למשל אמרו לי שאני עצלן (לא חרוץ), מפוזר (לא מסודר), חסר סבלנות… אף אחד לא אמר לי מה אני כן.
    אותו הדבר קרה בביה"ס, בצבא, באוניברסיטה…
    בגלל שהעין הזאת מיומנת מאוד היא גם העין הדומיננטית שלנו ולרוב כשנביט אל העולם נביט קודם כל דרכה ולרוב נפגוש את מה שהיא רואה – חוסר,פגם, יאוש, קושי ולאו דווקא את מה שיש שם באמת.

    אולי אפשר לקרוא לה גם העין של הבאסה… אני אחשוב על זה.

    ליד העין של ה"לא" ישנה עין שלרוב היא קטנה יותר, חלשה יותר, זו העין של הכן, היש והאפשר.
    זו עין שבהתחלה אנחנו צריכים ממש להתאמץ ולהשתמש בה, כמו להשתמש ביד החלשה יותר שלנו, במיוחד כי אף אחד לא לימד אותנו שבכלל אפשר.

    העין של ה"כן" למעשה מנכיחה את מה שיש. שזה שונה מלצבוע את המציאות בצבעים יפים.
    למשל אם כרגע אני מרגיש מנותק והדבר הראשון שעולה בי זה איזה באסה! שוב אני לא מחובר לעצמי ולחיים ו… ו… , אני יכול לעצור רגע ולהגיד "אני כרגע בניתוק, (שבע קווים מתחת למילה כרגע), וסחטיין עליי ששמתי לב לזה בכלל…"
    איך זה מרגיש? קצת אחרת נכון?
    לי זה נותן מקום למי שאני ומה שאני כרגע.
    הניתוק פתאום הופך למשהו בר חלוף ולחלק ממני, לא כל כולי.
    יותר מזה, אספתי אליי רסיס של עוצמה (הפעם הצלחתי לראות!), אני מרגיש חזק קצת יותר.

    חשוב לזכור שאחד הדברים שמחזקים את העין של ה"כן" זה להגיד תודה, אפילו על דברים קטנים כמו כוס מים שהגיעה בול בזמן, או שמישהו נתן לי זכות קדימה  – ככה אנו מתחילים לשים לב לקסמים הקטנים של החיים.

    וככל שאנחנו משתמשים בעין של ה"כן" יותר היא הולכת וגדלה, עד הרגע שהעין של ה"כן" זהה בגודלה לעין של ה"לא". זו תהיה הפעם הראשונה שמופיעה לנו בחירה באיזו עין להשתמש קודם כשאנו מביטים אל העולם .

    וכשנבחר יותר ויותר להשתמש בעין של ה"כן", תכל'ס זה קורה מהר יותר משנדמה, היא תמשיך לגדול עד שהיא תהפוך העין הדומיננטית שלנו ונתחיל להביט אל העולם קודם דרך היש, הכן, האפשר והיופי.
    ואתם יודעים מה קורה אז?
    חיוך טיפשי ולא מוסבר מופיע לנו על הפנים
    חיוך כזה של אהבה, אהבה בחיים.

    ~נקודת החיבור~

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • קורס "מיינדפולנס, מדיטציה ועקרונות הבודהיזם" בהנחיית סנדיה בר-קמה

     

    [סנדיה בר-קמה]

     

    המורה הראשון שלי היה אבא שלי. הערצתי אותו. כשהוא נפטר מסרטן כשהייתי בת 21 נשמטה הקרקע מתחת לרגליים שלי, וצללתי לתהומות של צער וכאב. עם מותו חוויתי באופן המוחשי ביותר את חוסר הקביעות, את הארעיות, את השתנות הדברים, גם הבטוחים והנצחיים ביותר כמו אבא שלי.

    חודשים ושנים אחרי מותו, כשעדיין הייתי מתעוררת בלילות למשמע קול בכי ומבינה שזאת אני שבוכה וששוב חלמתי עליו, הגעגועים אליו היו מהולים בכמיהה עזה להבין,  להבין את פשר החיים ואת פשר המוות, ומה המשמעות של החיים האלה בכלל. ושלי בפרט.

    אבא שלי לימד אותי לשאול שאלות. להטיל ספק. לחקור ולא לקבל כמובן מאליו שום דבר. לא כי "ככה צריך", לא כי ככה "כולם עושים", לא כי זה מה שכתוב בספרים, גם לא כי מישהו חכם ויודע אמר את זה או כתב את זה בספר.

    מבלי דעת, אבא שלי בעצם חזר על דבריו של הבודהה, שהמליץ לא להאמין בצורה עיוורת לאף אחד'ת, אפילו לא לו, אלא לגבש דעה מתוך חקירת החוויה האישית.

    ככה הגעתי אל הבודהיזם ואל המיינדפולנס. ואני בהכרת תודה מתמשכת ונצחית לדרך הזאת, שמאפשרת לחיות חיים שפויים וערים בתוך הכאוס והקושי של החיים המודרניים העמוסים, שלא לומר המוטרפים,

    ובמיוחד בתקופה הנוכחית, שיש בה כל כך הרבה חוסר ודאות ודאגה ופחד מהבאות.

    איך מתמודדים עם חוסר הוודאות?

    התקופה האחרונה קשה לרבים מאיתנו.
    אנחנו מתמודדים, יום יום, עם חוסר ודאות, חוסר יציבות ושינויים לא צפויים שלא תלויים בנו.
    מרגישים מוצפים, מיואשים מהמצב בארץ ובעולם, מבודדים מהמשפחה הרחבה, מההורים המבוגרים.

    מצב לא פשוט.

    חלקנו בוחרים לא להתמודד, מתנתקים מהרגשות שלנו, או מתכחשים להם וחלקנו פשוט לא יודעים איך להתמודד.
    שתי הדרכים האלה מובילות להרבה סטרס, לכעס ולתסכול. זה גובה מאיתנו מחיר מאוד גבוה ומחבל לנו באיכות החיים ובמערכות היחסים שלנו – בין אם זה מריבות בזוגיות (ואפילו פרידה), מריבות עם הבוס או קולגות בעבודה, או מריבות עם ההורים או עם הילדים.

    מה עושים?

    איך בכל זאת מתמודדים?

    כדי להתמודד טוב יותר עם מצבים של חוסר ודאות וחוסר יציבות, חשוב שנקבל כלים פרקטיים שישמשו אותנו ביומיום:

    ♦ איך להתמודד עם רגשות שליליים
    ♦ איך להתמודד עם כעס ותסכול
    ♦ איך להתמודד עם חרדות
    ♦ איך להתחבר מחדש לעצמנו
    ♦ איך להיפטר מביקורת ושיפוטיות עצמית
    ♦ איך לייצר לעצמנו יציבות בכל סיטואציה

    את כל זה ניתן לעשות בעזרת תרגול מיינדפולנס וכלים מתוך הדרך הבודהיסטית.

    מיינדפולנס היא טכניקה לתרגול מודעות קשובה ונוכחות מלאה, בשילוב מדיטציה, לכל מה שקורה לנו, למה שאנחנו עושים ולסביבה שלנו.
    היא עוזרת לנו להבין טוב יותר את עצמנו, להשתחרר מדפוסים שמייצרים לנו סבל ומאפשר ליותר חופש ושמחה להיכנס לחיינו.

    ב-1/12/20 יפתח הקורס "מיינדפולנס, מדיטציה ועקרונות הבודהיזם" במכללת כרכור בהנחייתי.

     

    הקורס מקנה כלים להיות במיינדפולנס בכל תחומי החיים, ומיועד לכל מי שרוצים לשפר את איכות חייהם ואת מערכות היחסים בחייהם ולחוות יותר קלות ושמחה בחיים האישיים והמקצועיים.

    בין היתר, הקורס מאפשר:

    להפחית סטרס
    לנהל מחשבות טורדניות וכעסים
    להתמודד עם מצבים קשים (גירושין, ילדים מתבגרים, אובדן ועוד)
    לקבל אומץ לעשות שינויים בחיינו
    ליהנות מהכאן ועכשיו בלי לדאוג לעתיד או להיתקע בעבר
    ליצור יציבות למרות חוסר הוודאות שיש בחיים
    לטפח חמלה לעצמנו ולאחרים
    להתמודד טוב יותר עם רגשות שליליים
    להפחית ביקורת ושיפוט עצמי
    לחולל שינוי בדפוסים, אמונות והרגלים
    להתמודד עם פחדים וחרדות
    להכניס יותר הנאה לחיים
    העלאת ביטחון עצמי וערך עצמי
    להכניס יותר שלווה, קבלה ורוגע בחיינו
    להכניס הרמוניה במערכות היחסים שלנו
    ועוד.

    אם יש לך תחושה של תסכול וחוסר ודאות, ויש לך רצון לעשות שינוי אמיתי ומשמעותי בחייך, הקורס הזה בשבילך.

    הפרטים המלאים על הקורס נמצאים כאן >

    עוד פרטים בטלפון 072-3924690

     

    על סנדיה בר-קמה:

    את המסע הרוחני התחלתי ב-1986 והוא נמשך עד היום הזה.
    אני מורה למיינדפולנס, מדיטציית ויפאסנה, עקרונות הבודהיזם ופסיכולוגיה בודהיסטית.
    מתרגלת ומלמדת למעלה מ-25 שנים, מנחה סדנאות, קורסים וקבוצות.
    מאמינה שבכולנו טמונה היכולת לאהוב, לחמול, להיות נדיבים ולהתעורר.

    לאתר שלי >

     

    סרטון על הקורס במכללת כרכור:


    להגיב
  • קורא למוזיקה: טורשיר # 20

    [הטורשיר התשעה עשר: Fast Car / Tracey Chapman]

     

    שלום חנוך. מה יש עוד לומר. לטעמי גדול היוצרים במוזיקה העברית לדורותיה. כותב, מלחין, שר, מרגש. רוקר גם בגיל 70+. גאון. נולד וגדל במשמרות.

    ***

    השיר העשרים של "קורא למוזיקה".

    לילה / שלום חנוך

    שיר שכתב חנוך בגיל 16. תקראו את זה שוב. בזמן שאנחנו אולי אספנו קלפים, חנוך כתב את אחד השירים היפים שיש, בלילה אחד. מילים ולחן. שיר שמדבר על החיים בקיבוץ, על לינה משותפת. גיבור השיר הוא הלילה, שאמור לעודד את התינוקות הבוכים. ורק בבית האחרון הוא קורא לאמא לקום…

    לילה / שלום חנוך

    מֵעַל הַצַּמָּרוֹת עֵדִים הָעֲנָנִים
    כְּשֶׁהַיָּרֵחַ אֶל הַגַּן מֵנִיד רֹאשׁוֹ, נוֹתֵן סִימָן
    "אֶפְשָׁר לָשֶׁבֶת"
    שָׁם בַּפִּנָּה אוֹתוֹ סַפְסָל
    קָלַט אֶת כָּל כַּמּוּת הַטַּל
    וְהִתְרַטֵּב
    "תִּקַּח מַגֶּבֶת"
    אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְשׁוֹכֵב.

    הַלַּיְלָה הַזֶּה,
    שׁוּם סִימָן הוּא לֹא נוֹתֵן
    הוּא מְעַוֵּר, הוּא מְכַוֵּן
    אֶת הַתְּנוּעָה בִּשְׁלַל גַּחְלִילִיּוֹת.
    הוּא מְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת
    וְהוּא חוֹשֵׁב שֶׁיְלָדִים מַאֲמִינִים לָזֶה,
    מִן לַיְלָה שֶׁכָּזֶה,
    כָּזֶה.

    בַּחַלּוֹנוֹת כָּבוּ מִזְּמַן כָּל הָאוֹרוֹת,
    וּשְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת שׁוֹלְחוֹת סִימְפוֹנְיוֹת אֲנָקוֹת
    סֻלָּם מִינוֹרִי.
    בְּבִיתָנֵי הַתִּינוֹקוֹת
    מְיַלְּלִים בְּהַפְסָקוֹת.
    נִצְבָּט הַלֵּב
    "הֵי אִמָּא, עוּרִי!"
    אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְשׁוֹכֵב.

    הֵחֵלָּה רוּחַ שׁוֹרֶקֶת אֶלֶף מַנְגִּינוֹת
    חָצֵר פָּנֶיהָ מְלִיטָה, עוֹצֶרֶת אֶת נְשִׁימָתָהּ
    כִּי בָּא אוֹרֵחַ.
    הַסַּהַר מְעַגֵּל אֶת פִּיו
    בְּמִין חִיּוּךְ כָּל כָּךְ חָבִיב
    וּמִסְתָּרֵק
    "אַתָּה קֵרֵחַ!"
    אוֹמֵר הַלַּיְלָה וְצוֹחֵק.


    להגיב
  • נקודת החיבור # 2 – מסע שמאני משנה חיים עם סופי

     

    (לחלק הראשון: הרקולס של אהבה)

     

    [אסף (סופי) יבנאי]

     

    המסע הקרוב למדבר – 2-5.12.2020

    לפני כמה ימים הייתי אצל חברים והילדים שיחקו "10 שניות מתחת למים", מן משחק מחבואים משוכלל. אנחנו המבוגרים ישבנו בחוץ ודיברנו. באחד התורות, אחד הילדים התחבא מתחת למפת השולחן שסביבו ישבנו. מחבוא גאוני. לפתע הילדים האחרים עצרו את המשחק ורצו להתחיל את התור מהתחלה, מה שהיה חושף את המחבוא המוצלח. מיהרתי להגן עליו ואמרתי לשאר הילדים שהוא לא יוכל לצאת כי הוא מצא מחבוא ממש מוצלח ושיתחילו את הסבב החדש בלי לחכות לו.
    איך שסיימתי לדבר הילד מתחת לשולחן החל לצעוק עלי באכזבה שגיליתי אותו ויצא מתחת לשולחן חושף את מקומו.
    באמת? שאלתי בהפתעה, כן עכשיו הם ידעו שאני כאן התיך בי ו…הלך.
    הילדים המשיכו במשחק כאילו כלום לא קרה ולי התחילה שיחה עם אמו על מה שקרה.
    אתה באמת חשפת את המיקום שלו היא אמרה.
    באמת? איך אפשר לדעת? הרי הוא יכול היה להיות להיות בכל מקום בשדה הראיה שלי, אם היה נחשף ואז מתעצבן עלי אז אתם צודקים… אך איך אפשר לדעת לפני?

    כשנזכרתי היום במקרה הזה, נזכרתי גם בנטייה שלנו כאנשים לקבוע תוצאה עוד לפני שהתרחשה.
    ואז נזכרתי בשיעור שלמדתי מהדרך.

    האינדיאנים קוראים לאדם הלבן ווא-שין-צ'ון (wa shin-chun), שמשמעותו 'האדם של השכל'.
    האדם הלבן בעזרת האינטלקט החזק שלו הצליח לשנות סדרי עולם, אולי לטוב ואולי לרע, אבל החשוב הוא שהאנשים הלבנים הם הראשונים, כחברה, שיצאו מהמעגל הטבעי של החיים שכל היצורים החיים שותפים לו, ובעצם יצרו עולם בתוך עולם. וכך הלכנו והתרחקנו מהחיבור הטבעי והפשוט הזמין לכל הייצורים החיים, ואנו בתוכם.

    למצב התודעה הזה דוגמאות רבות, כמו מערכת החוק האנושי, מבנים חברתיים, מה מלמדים אותנו במערכות החינוך, מוסר, הערים ושיטות התכנון ואפילו נקודת המבט של הרפואה המודרנית על האדם והחיים.
    ברמה האישית אנו יוצרים מלא מציאויות דמיוניות, לרוב, כשאנו בסרטים, יוצרים הנחות והשערות, או קובעים תוצאה לפני שלמעשה התרחשה, כמו בסיפור של הילד מתחת למפה.
    ואולי המופע המרשים ביותר, שאני מכיר, הוא חיבור של מציאויות פנימיות לרשת גדולה אחת, לדוגמא פייסבוק.

    אלו עולמות שהאדם יצר, שנשענים על המציאות, אינם המציאות, אך משליכים עליה.

    אותי זה מרתק ממש.

    אדומי העור מספרים שיום אחד החיות באו לבורא עולם והתלוננו לפניו שמאז שנתן לאדם את הדעת, הפך האדם לזעפני כזה, לא קשוב, מתלונן ועושה בלאגן. ולמרות מאמצם האדיר של החיות לדבר אל האדם, בחר זה להישאר בשלו. התחננו החיות לבורא עולם שייקח מהאדם את הדעת בכדי שהחיים ישובו למסלולם. חייך אליהם בורא עולם ואמר להם: נכון, הדעת של האדם חזקה, אך הלב שלו חזק הרבה יותר. בואו נעזור לאדם להיזכר. וכך קיבלו האנשים הראשונים טקסים, שהמרכזי שבהם הוא הסווט לודג', אוהל הזעה, שכוונתו היא חיבור מתוך היסודות הטבעיים של החיים – אש, אדמה, מים, אוויר ותפילה של הלב.

    הדרך האדומה של הלב, הדרך בה אדומי העור הולכים ורואים את החיים, נקראת דרכו של האדם הפשוט, איקצ'ה וישאשא (ikche wishasha) או האדם הטבעי/המחובר. האדם הטבעי נושא בתוכו את דרכו של הטבע שמחוצה לו בתוכו. הוא יודע להישאר מחובר לתנועת החיים הטבעית בכל מקום ואורח חיים. כמו על ההר, במדבריות מקסיקו, כך גם בעיר הגדולה או בכפר.

    ואיך הכי טוב להישאר טבעי ומחובר? אותי החיים לימדו פתרון פשוט – להיות בטבע. הטבע הוא המרחב הישיר שיצרה הבריאה, כל השאר הוא עם שינויים שאנחנו הוספנו. לשהות בטבע מעורר אותנו בצורה שלא תמיד אפשר לתאר  במילים ברורות, אך כולנו יודעים איך זה מרגיש לשבת סביב אש טובה או לראות שקיעה יפה, משהו מרגיש נעים ומוכר. אלו החלקים בנו שיודעים וזוכרים את החיבור לטבעי. אני גיליתי שהחיבור מועצם כשאני מסכים להיות בטבע מנותק לגמרי מעולם האדם.

    ואיך מתנתקים לגמרי מהחיים "הרגילים"? יש מלא דרכים. אני, אגלה לכם בסוד, מוציא מסעות בדיוק כאלה לחיבור בין אנשים לטבע ומי שסקרן יכול לקרוא עוד על "נקודת החיבור".

    ובחזרה לעניינו – הטבע.

    צאו אליו. זה יכול היות בחוף הים, או להישטף באור הלבנה במרפסת בקומה 30, זה לא באמת משנה. מה שחשוב זה לעצור רגע את השטף של החיים ולתת לגוף ולנפש שלנו זמן להתחבר.
    במיוחד בזמנים האלו של סערות גדולות, מידע סותר, חוסר וודאות ופחד- חשוב למצוא נקודת חיבור למשהו יציב וקבוע, כמעיין הנובע תמיד ומזין אותנו.
    שהות בטבע עבורי היא קודם כל דלת, כניסה אל החיים האמיתיים. בנוסף זהו גם תרגול וגם תזונה הנותנת מענה לקשת רחבה של צרכים.

    וישנה עוד דלת, קצת יותר חמקמקה, על מפתנה עומד כשומר הלא ידוע, כשחוצים אותה מגיעים אל אזור קצת מפחיד, בהתחלה, שבעזרת הסכמה לתת לחיים להתגלגל דרכנו, בלי לקבוע תוצאות מראש, בלי מאמץ ובלי הידוע, נגלה מעיין הנעורים שמוכר גם בשם אזור הקסמים.

    מכירים? ספרו לי ולנו על המפגשים שלכם

    ימים טובים

    אסף (סופי) יבנאי

    המסע הקרוב – 4 ימים במדבר – החל מה-2 לדצמבר

    _________________________

    אסף (סופי) יבנאי

    איש רב תחומי ההולך בד בבד בעולם החומר והרוח – יועץ ומנהל בכיר בהייטק עם רקע טכני ועיסקי. איש רפואה ההולך את הדרך האדומה, המסורת האינדיאנית, מלווה ומעצים אנשים ועסקים, מלמד ומעביר טקסים, מוביל מעגלי גברים ונשים, מוציא מסעות התפתחות של לב לטבע. עוסק במהות הזכרית והנקבית, מדריך אנשים אל עבר מהות הווייתם ולמימוש עוצמתם.

    אסף (סופי) יבנאי   050-9112435   |   אתר המסע   |   האתר שלי   |   מייל


    להגיב
  • שניר גנן הגן – מעצב גינות, עבודות עץ, בריכות אקולוגיות וכל חלום

     

    הי לכולם קוראים שניר, נולדתי בקיבוץ אפיק שנמצא ברמת בגולן.
    עוד בצעירותי נמשכתי לפריחות של צמחים והתחלתי לעבוד כילד בגינות של חברים בקיבוץ.
    לאחר שירות הצבאי הלכתי להתמקצע בתחום הגינון זה התחיל בעבודה קצרה בקיבוץ שניר נמשך לקיבוץ יטבתה ואז לפרס חנה.
    התמקצעתי בעיקר בהקמה ותחזוק גינות ומשם המשכתי לעבודות לעבודות עץ ובריכות אקולוגיות.

    גינון בשבילי זה חיבור עם האדמה, הצומח, האויר חיבור לאנשים חדשים וחיבור לקוחות לפיסת גן עדן שיש להם מחוץ לבית.

    אשמח להפגש להכיר ולהגשים את חלומותיכם עם הגינה

    תחומי התמחות עיקריים):

    • הקמה ואחזקת גינות, יצירת אלמטים עיצוביים, פתרונות טבעיים

    • עבודת עץ פרגולות דקים בתי עץ מחסנים גדרות ועוד

    • בריכות שחייה עם התמחות בבריכות אקולוגיות

    אזור עבודה פרדס חנה קיסריה מישור החוף והשרון

    שניר גנן הגן
    טלפון לשאלות, הזמנות וקביעת פגישה 052-8815224
    שלחו לי מייל
    דף הפייסבוק שלי

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית # 9 – צפריר בשן

    [צפריר בשן]

     

    [כתיבה אפקטיבית # 8 – יותר גרוע מדאעש]

     

    היום אני כותב מדם לבי. מוכנים? כבר מתחיל לדמם גם עליכם.

    העונש הקשה ביותר שאני גוזר על עצמי הוא קריאת המון המון המון מאמרים. ואני מתכוון ממש המון. תחשבו על מאמר אחד שאתם לא רוצים לקרוא בבוקר, תכפילו אותו בחמישים, ותקבלו יום עבודה שלי. נורא. באמת נורא. אבל הטקסטים האלה מזכירים לי דברים שרציתי להגיד, מדגימים לי הערות שרשמתי לעצמי בצד לאורך שנים ואפילו מעלים לי רעיונות חדשים. מצד שני, קריאה מדכדכת נורא, כי כל כך הרבה טקסטים רעים יש שם בחוץ, כל כך כל כך הרבה.

    והכי הרבה בעולם יש טיפים. טיפים הם כמו פתיתי שלג. אין שני טיפים דומים.

    סתם אני אומר את זה. לא באמת. 99% מהם נראים בדיוק אותו דבר.

    סיכונים מקצועיים

    לפעמים הם כל כך דומים זה לזה, שאתה אשכרה רואה את הקאט אנד פייסט והגוגל טרנסלייט מחייכים אליך מהטיפ את חיוכם שבור השיניים והמגחך. אבל ככה זה, אני מניח. אתם יכולים לקרוא לזה סיכון מקצועי.

    בכל אופן, בתוך המון המוני הטיפים של השרברבים, המאמנים, מתקיני הטלוויזיות, היועצים הפיננסיים, יועצי הזוגיות, הנומרולוגים והרבנים שאני קורא, צצים לפעמים טיפים טובים. ואני מתכוון לטיפים שכתובים טוב יותר, כאלה שנעים לקרוא ולא מטרחנים לך את הנשמה. טיפים מתחשבים.

    ובדרך כלל, מה שמאפיין את הטיפים הסימפטיים האלה, הוא שהכותבים שלהם לא לקחו את עצמם ברצינות יתרה. באמת, מדובר באנשים שכנראה היו מספיק בטוחים בעצמם כדי לא להוריד הוראות, אלא לכתוב עם חיוך, עם הומור עצמי, עם מודעות עצמית.

    בלי פקודות

    גם אם אתם מומחים של ממש בתחום שלכם – ואפילו אם התחום שלכם ירדים כל אדם סביר מן השורה – נגיד, אתם מומחים לטפטפות או להתקנת מדפסות, גם אז הטיפים שלכם יכולים להיות מעניינים ומשעשעים. הם לא יופיעו בצורה של "קומו, צאו, התקינו, ודאו", אלא יבחינו שיש קורא בצד השני, ושאם תעניינו אותו ותכבדו אותו – הוא יקרא בהכרת טובה ויחזור לקבל עוד מידע או להזמין שירותים.

    אז אם אתם יכולים, ספרו סיפור תוך כדי  טיפ, או בדיחה. לא הרבה. רק טיפ-טיפה. אל תפזרו הוראות ופקודות, כי אז פשוט לא נעים לקרוא את זה. אפילו חיילים שונאים פקודות. תזכרו, אתם נותנים לאנשים הוראות. תעשו את זה בעדינות, למען השם. שלא ירגישו שאתם אומרים להם מה לעשות

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • אל האינסוף ובחזרה / עמית נויפלד

     

    [עמית נויפלד]

     

    הפיד האינסופי הוא לטעמי ההמצאה הדרמטית ביותר של הרשתות החברתיות. יותר מכפתור הלייק, יותר מהעובדה שעם כל רפרוש אנחנו זוכים לקבל פוסט חדש בראש האתר, היכולת שלנו להמשיך ולגלול עוד ועוד היא זאת ששומרת אותנו מקובעים למסך במשך דקות עד שעות ארוכות. אם נחשוב על זה, אין לכך תקדים באתרי תוכן אחרים או רשתות חברתיות שקדמו לפייסבוק – לכל אתר אינטרנט יש סוף, תפריט תחתון, קרדיט למעצבים וסימון של זכויות יוצרים. יותר נכון, לכל אתר תוכן היה סוף. אחרי שראו כי טוב מיהרו רוב האתרים הגדולים לאמץ את קונספט הבור ללא תחתית, וכעת גם ynet ו-וואלה!, למשל, מתהדרים בפיד אינסוף.

    ההברקה שעומדת מאחורי הרעיון ככל הנראה נתפסת כמהותית לא רק על ידי. בסרט "הדילמה החברתית" שעלה לאחרונה בנטפליקס מתראיינים שורה של בכירים בתעשייה הטכנולוגית, אחד מהם, Aza Raskin, מתהדר בתואר – Inventor: Infinite Scroll – ממציא פיד האינסוף. חשבו על המילה "ממציא" לרגע. על ממציאים גדולים מן העבר. תומאס אדיסון, האחים רייט, ג'יימס וואט… אני לא טוען שכל המצאה בהיסטוריה האנושית הייתה דרמטית, מישהו המציא גם את האסלה המנגנת בשלב כלשהו ואת פורמט "כוכב נולד". ועדיין, דומה בעיני שמעולם לא הייתה המצאה שדרשה מאמץ כה פעוט (סביר להניח שמדובר בהברקה רגעית במקלחת ובכמה ימי תכנות) ושזכתה להשפיע באופן כה גורף על ההתנהגות של מאות מיליוני אנשים, מסייעת בהפיכה שלהם ליוזרים (משתמשים – מושג שכפי שהסרט מציין יפה, משמש רק שתי תעשיות – רשתות חברתיות וסמים).

    פיד האינסוף הוא לא הפיצ'ר המטריד ביותר שהוטמע בחיינו. "הדילמה החברתית" מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע להתנהלות הרשתות החברתיות, במיוחד בנוגע לאופן שבו הן יכולות להטות דעת קהל, להשפיע על מערכות פוליטיות, ואפילו להוביל ליישום בפועל של אלימות חברתית כנגד קבוצות מיעוט. אלה לבדם דורשים רגולציה חמורה שתפקח על פעילותן. איסוף המידע שמתנהל ללא הרף אף הוא צריך להטריד, אם כי באופן אישי אני נוטה להקל בו ראש – פרסומות מותאמות אישית אינן משפיעות על מי שהפסיק לקנות שטויות, ואם הרשת יודעת להתאים לי סרטונים בצורה יותר טובה אני מוקיר לה תודה (בבקשה, הסבירו לי בתגובות אם אני טועה לגמרי בגישה). מבחינתי, הזמן, המשאב היקר ביותר בחיינו, אותו אנחנו משחיתים עד אין קץ ברשתות, בדרך כלל ללא תגמול בעל ערך הולם, הוא זה שצריך להטריד אותנו באמת.

    זאת הסיבה שאני נטפל כעת לפיד האינסוף. לא רק שהוא מבריק וממכר, אלא שגם, בניגוד לפיצ'רים בעייתים אחרים שהוזכרו, הוא פחות או יותר בשליטתנו (ההסתייגות תוסבר בהמשך). הפיד של הרשת נמתח לאינסוף קצת כמו ש-"בריכות אינסוף" (Infinite Pools) במלונות בוטיק נמתחות לאינסוף. התמונות היפות באתר מתגלות כשכשוכית בגודל 10-15 מטרים, שגם עשרה אנשים שמנסים לשמור על מרחק סביר ביניהם גורמים לה להיראות עמוסה כמו בריכה ציבורית שמארחת קייטנה. הפיד שלנו לא שונה בהרבה – הוא מורכב ממספר מצומצם (יחסית) של אנשים שהאלגוריתם בחר לחשוף בפנינו, ומפוסטים שלהם שמתפרסמים בתנועה בלתי פוסקת של גלגל ענק. האינסוף מעולם לא היה כה חד גוני ומשועמם.

    בחודש פברואר השנה יצאתי לניסוי קטן ברשת החברתית. מספר החברים שלי זינק בשנה האחרונה (נכון לרגע זה הוא עומד על 2,387) ובמשך שבועיים רצופים בצעתי סלקציה קפדנית: "חברי פייסבוק" שפרסמו פוסטים שמצאתי לא רלוונטים או לא מעניינים הועלמו בשיטתיות מהפיד (לא הסרתי חברות, רק הסרתי מעקב) כנ"ל לגבי קבוצות שהשתלטו לי על הפיד. אחרי שכמה מאות נשרו האלגוריתם של פייסבוק התבלבל לכמה ימים טובים. כאשר הייתי נכנס לרשת הייתי רואה מספר סטטוסים בודדים, ואחריהם הגלילה נעצרה, ככה זה נראה.

    הרשת החברתית אמנם הציגה מספר המלצות לעמודים שאולי יעניינו אותי, אבל בינה לבין עצמה נאלצה להודות שאין לה משהו חדש להראות לי בפיד, והציעה לי בנימוס לצפות בפוסטים שכבר ראיתי או לחילופין, בפוסטים אקראיים מרחבי הרשת. פיד האינסוף התגלה בעירומו – הוא מתבסס על מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים שגורמים לנו לצבור חברים שאיננו מכירים ולעקוב אחרי קבוצות שלא מעניקות לנו ערך אמיתי. ברגע שאנחנו מתחילים לסנן, האינסוף מצטמצם לגודלו הטבעי – בריכה זעירה שבה עשרה אנשים ממתינים בתור לזווית צילום טובה.

    אלה היו ימים נפלאים, אני חייב להודות. שקט נפשי ושלווה שנובעת מהידיעה הפשוטה שאין מה לראות ולפיכך גם אין מה להחמיץ. אבל הם לא נמשכו לאורך זמן. הסיבה להסתייגות מעלה ("פחות או יותר") נובעת מכך שהאלגוריתם מסתגל מהר. כעבור מספר ימים הפיד שלי חזר לסורו. הסיבה לכך – גם אחרי סינון של מאות חברים עדיין נותרו לי קרוב לאלפיים אחרים שרק המתינו בתור. הגלגל הענק חזר להסתובב, רק הפעם עם פרצופים חדשים. הדבר המעניין הוא שלפתע צפו עשרות חברים שכלל לא זכרתי, את חלקם אפילו חיבבתי. התהליך חזר על עצמו שוב בשבועיים הבאים. פיד האינסוף נעלם לטובת המלצות היסטוריות של הרשת החברתית, ואז שוב, משלוח של חברים טריים.

    נכון לרגע זה, אני מעריך שמתוך 2000+ חברים אני עדיין עוקב אחרי כ-700 – זה מאפשר לפיד שלי להגשים את מהותו הנצחית, אבל אני בהחלט מגיע הרבה יותר מהר לפוסטים שכבר צפיתי בהם. מעבר לזה, תהליך הסינון ממשיך בכל עת. אני מסיר מעקב מעוד ועוד חברים וכן מדייק את העניין שנוצר בפיד שלי, ואני עושה זאת תוך שמירה על מספר כללים:

    אישור חברים חדשים. פולני, אין מה לעשות, ולא נעים לי להגיד לא. אלא אם מדובר בספאם ברור. אני נוטה לאשר את כולם ומייד לשלוח להייד. היתרון בכך הוא שבמידת הצורך קל יותר לתקשר – שליחת הודעה לא מגיעה לתיבה עלומה של "אחר" שמתגלה אחרי שנה, ותמיד אפשר לחזור ולעקוב מבלי לשלוח בקשת חברות חדשה.

    שמירה על גיוון. הרשת החברתית עלולה להדהד את המסרים שאנחנו רוצים לשמוע, אלה בהם אנחנו מלכתחילה מאמינים, ודווקא מסיבה זאת חשוב לשמור על איזון של הפיד. בין חברי יש מכחישי קורונה וחרדתיים מדופלמים, אנשי ארץ ישראל השלמה וחובבי מדינת כל אזרחיה, אנשי פוסט-קפיטליזם וניאו-ליברטריאנים גאים, אנשי המרד בהכחדה וכאלה שחושבים שהאקלים מעולם לא היה טוב יותר, תודה. זה לא קל, לפעמים מתחשק לחסום לצמיתות, אבל ברוב הזמן הדעה ההפוכה מציבה אתגר מחשבתי ששומר עלי חד.

    מינימום קבוצות. מצטער, אבל אין משהו שחונק פיד והורג זמן כמו קבוצה טובה. אני מודה שזאת אחת הסיבות שמעולם לא הקמתי קבוצת פייסבוק לתנועת ההאטה. אפשר להצטרף לקבוצה ולהיכנס אליה אחת לכמה ימים מתוך בחירה, לא חייבים להשתעבד לקצב שלה (הדברים תקפים גם לגבי עמודים).

    ***

    הפחתת מספר החברים וצמצום הפיד הן פעולות שאמורות לשרת מטרה יותר גדולה – הצלת זמן. העובדה שאני כותב בלוג אודות האטה מאלצת אותי, באופן אירוני, להיות ברשת יותר זמן ממה שהייתי בוחר – קריאה, מחקר, השראה, כתיבה. כמו רבים אחרים גם אני מכיר בעובדה שקל מאוד להתמכר. בצד השני של המסך יושבים אנשים סופר אינטליגנטיים עם מטרה אחת ברורה – להשאיר אותנו כמה שיותר זמן באתר. האמצעים להתגוננות, לפיכך, צריכים להיות דרסטיים בהתאמה.

    ראשית כל להשתחרר מרוח התקופה שגורסת ש"כמה שיותר יותר טוב" (ולא משנה כמעט באיזה תחום מדובר). אם יש לכם 5,000 חברים בפייסבוק זה רק אומר שיש לכם פחות ופחות סיכויים להיחשף לאלה מתוכם שבאמת מעניינים אתכם או יקרים לליבכם (ממוצע חברי הפייסבוק העולמי עומד על 338). אם אתם חברים בחמש רשתות חברתיות זה לא אומר שאתם יותר מחוברים אלא שאתם הרבה יותר מנותקים מהחיים שרוחשים בזמן שאתם במסכים. אני מחובר רק לפייסבוק (אולי כי אני זקן), וגם בו אני משתדל לצמצם שימוש. אם אני רוצה להתרשם באופן אישי מציוץ בטוויטר או מתמונה באינסטגרם אני אכנס לרשתות האלה דרך גוגל, ובאופן נקודתי. במערכת הבחירות האחרונה, למשל, הבנתי שאתרי החדשות לא עומדים בקצב ההתרחשויות, ומי שרוצה להתרשם בזמן אמת מוזמן להציץ בעמודים של הכתבים הפוליטיים השונים. עכשיו, נסו לגגל "דפנה ליאל טוויטר", או "עמית סגל טוויטר" ותגיעו ישירות לעמודים שלהם. תוכלו לקרוא ציוצים ותגובות, מבלי להשתעבד באופן תמידי לעוד פיד אינסוף.

    ראש השנה אמנם מאחורינו, וגם יום כיפור, אבל כל יום הוא זמן מצוין להתחיל "תשליך". בחרו רשת אחת שמעניקה לכם את הערך הגדול ביותר. מחקו אפליקציות מהנייד. בטלו נוטיפקציות והסירו מעקבים מחברים. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שלנו. אנחנו צריכים לזכור שיש עולם שלם ומופלא של מציאות שרק מחכה שנצא לקראתה בזרועות פתוחות. והיא מדהימה, באמת. אם נכוון את עצמנו לגילוי, להרפתקה, גם טווח של 1,000 מטרים מסביב לשכונה לא יאכזבו אותנו לעולם. וכן, אני יודע שאתם קוראים את המילים האלה על מסך, ושהגעתם לפוסט בסבירות גבוהה דרך הפייסבוק. זאת בדיוק הדילמה החברתית – איך לנצל את הרשת בצורה טובה, מבלי להשתעבד לה, ומתי לצאת לשוטטות ארוכה.

    _________________________

    פורסם במקור באתר סלואו


    להגיב
Close