כתיבה פרטית

  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • שוב חוזר הניגון – מונדיאל 2018

     

    במונדיאלים של 1974 ו-1978 הייתי תינוק וילד קטן ושמעתי עליהם רק סיפורים (בעיקר על הולנד הגדולה ובכלל לא על הזוכה).

    במונדיאל של 82 כבר ראיתי את זיקו ופאולו רוסי ויכולתי להרגיש את ההתלהבות. ההתחלה של ההתמכרות.

    את המונדיאל של 1986 לא אשכח לעולם. נער בן 13, שבדיוק נכנס לעולם הכדורגל (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד ורק בהיפנוזה אוכל אולי להבין למה דווקא אותה אז, באותם שנים עלובות) והחליט לאהוד את נבחרת אנגליה המרגשת. עם ליניקר, הודל וודל, רובסון ושילטון… והגענו (כן כשאוהדים זה תמיד 'אנחנו') עד רבע הגמר – רק כדי לפגוש את ארגנטינה ומאראדונה (השחקן הטוב בעולם באותו הזמן וכנראה גם הגדול בהיסטוריה – וכמה קשה לי לכתוב את זה). ואז מאראדונה הבקיע גול עם היד (שלא נפסל) ואני בכיתי. וכעסתי על אי הצדק.

    אי צדק. מונח מפתח בכדורגל.

    שלא כמו בכדורסל שם בדר"כ קבוצות טובות הרבה יותר מנצחות, בכדורגל הכול אפשרי. אתה יכול לא לעשות כלום 89 דקות ואז לגנוב גול ולזכות בכל הקופה.

    וגם התחלתי לשנוא. לתעב. לשמוח לאיד. ארגנטינה ומאראדונה היו המטרות הראשונות (שהצטרפו לליברפול ולידס).

    שמחה לאיד עוד מונח מפתח בכדורגל. כי כשהקבוצה שלך עפה/מודחת לפעמים כל מה שנשאר זה לשמוח בנפול אויביך.

    וכך מונדיאל משעמם ומפוהק ב-1990, הוציא ממני צהלות שמחה בגמר בו ארגנטינה הפסידה לגרמניה והפעם מאראדונה בכה.

    ואז עוד כמעט 30 שנה של כדורגל ושישה מונדיאלים ואנגליה לוזרית אחת. ומשהו בך מתבגר. האהדה נשארת מטורפת ולא שפויה לעיתים (או כמו שאומרים אצלנו, ה'שריטה' רק מעמיקה) וגם הרצון לראות את היריבות מפסידות (תודה לך בייל), אבל פתאום אתה יכול, השם ישמור, לפרגן על איזה גול יפה של מסי, לומר מילה טובה על עונה לא רעה של הסקאמס מליברפול ואפילו לרחם על האויב (קאריוס).

    כי היכולת להפריד בין האדם/מועדון ליצירה שלו/הם היא חשובה בעיני.

    להיות מסוגל להשתאות על הסרטים של אחת הבמאיות פורצות הדרך הראשונות בהיסטוריה, לני ריפנשטאהל, אפילו שעשתה אותם בשירות הצורר הנאצי.

    לצלול לתוך הספרים של סאראמאגו או הסרטים של קן לואץ' – גם אם הם עוכרי ישראל.

    להתרגש מהמוזיקה של פינק פלויד ורוג'ר ווטרס – גם אם הוא תומך ב-BDS.

    ***

    מאחל לכולנו חג מונדיאל שמח. הלוואי שנראה הרבה גולים, מעט טעויות שיפוט (מונדיאל ראשון עם שימוש בטכנולוגית ה-VAR – שימוש בוידאו לצפיה חוזרת באירועים שנויים במחלוקת), הרבה הפתעות ושאוכל לשיר שוב אחרי המונדיאל: Cry for me Argentina… (אני בתהליך… ייקח עוד זמן).

    אני אעז ואהמר על בלגיה כזוכה (פעם ראשונה שלה, כמעשה ספרד לפני 8 שנים) ועל לוקאקו כמלך השערים.

     


    להגיב
  • מפגשים וסדנאות כתיבה למבוגרים ונוער בפרדס חנה – עם שלי מרכוס

     

    צ'אקרת הכתיבה שלי נפתחה בהודו. כמה סמלי…
    והודו שלי הגיעה מאוחר יחסית.
    לא אחרי הצבא, לא בין סמסטרים, לא רווקה קופצנית חסרת פחד,
    ההפך-
    הודו שלי הגיעה עם בן זוג ושלושה ילדים, כשהקטן בן שנתיים.
    כי להודו יש את הזמן הנכון שלה ואני הגעתי אליה לראשונה עם עגלה, מזוודה מלאה בטיטולים וסימילאק וחוברות עבודה של כיתה א' ו-ג'.

    תמיד כתבתי. סיפורים, מחשבות, יומנים וסדרות ספרים, מאז כיתה ב'.

    בצבא כתבתי קובץ סיפורים סוריאליסטיים ששיקף את השגרה המונוטונית בצבע חאקי שהשתלטה לי על החיים, הייתי מקריאה את הסיפורים לכולם וזוכה למחיאות כפיים סוערות.
    טוב, היה לנו משעמם שם, בתל השומר.

    אחר כך שקדתי על הספר הראשון שלי, שגנזתי מהר מאוד/ זה היה סיפור אהבה בשלושה חלקים, סיפור שהכרתי היטב מהחיים שלי וכתבתי לבחור אחד. נתתי לו את כתב היד וברחתי. היום אנחנו נשואים מאז 2004.

    תכננתי להרשם ללימודי כתיבה ותסריטאות באחד מבתי הספר הגדולים מיד אחרי שנחתתי בארץ, אחרי סיבוב של שמונה חודשים ביבשת דרום אמריקה וישר נרשמתי ללימודי רפואה סינית.

    פחדתי.

    פחדתי לכתוב, פחדתי שיצלבו אותי בבקורת, שייקחו ממני את התום, שיכניסו לי חוקים וכללים אקדמאים תוך הכתיבה ובעיקר פחדתי להיחשף ולהיות ללעג מצד מלומדים ומוכשרים ממני.

    אז למדתי דיקור, צמחי מרפא, שיאצו, ליווי הריון ולידה ופגשתי אנשים ונשים רבים מאוד בקליניקה.
    פתחתי קליניקה פרטית והתחלתי לטפל.

    והנה, כל מי שמתיישב על מיטת הטיפולים – הוא דמות.
    עולם ומלואו בתוך הראש שלי, עם סיפור (שהמצאתי כמובן) ועלילה מתפתחת וקונפליקט ומכשולים וכמובן שלא ידעתי אז, אבל מה שעשיתי היה ליצור סיפור לפי כל כללי הז'אנר.

    ואז עזבנו הכל: קליניקה, בית, עסק של בן זוגי, חברים, בית ספר וטסנו להודו.
    חמישה חודשים.
    מכונת כביסה לחמישה אנשים עם זמן סחיטה ארוך במיוחד.

    מה עברנו שם? ה-כ-ל. כל רגש שקיים וכאלה שלא חשבתי שקיימים יצאו החוצה.
    הרפתקאות, פרות, קופים, מפלים, ים (כולל כמעט טביעה בסירה שהתהפכה), קוקוסים, אוכל חריף, רכבות (36 שעות רצוף מדלהי לגואה), מפגשים, גמילה מטיטולים וממוצץ ומהעגלה, הרבה הרבה ביחד, זה היה ריסט וריסטארט ולקראת החודש השלישי נסענו שוב ברכבת למקום שאדם לבן לא מגיע אליו.

    הכפר קותרדיפאלאם במדינת אנדרה-פראדש, בדרום מזרח הודו.
    איך שהגענו באה המשטרה ולקחה את בן זוגי לחדר חקירות כדי לברר מה מעשינו כאן. הרי אדם לבן לא מסתובב במחוזות אלה.
    מעשינו היו להתנדב, לגור ולחיות עם קהילת בני אפריים, אחת מקהילות השבטים האבודים של עמנו.
    מצאנו יהודים, שגרים בבתי בוץ עם גגות קש ועל קירות הבית סמלי מגן דוד ומנורה.
    יש בית כנסת והם יושבים שם ביחד, נשים וגברים ושרים שירי שבת.
    מצאנו קהילה מבודדת, בתחתית מערך הקאסטות ההודי, שעובדים מחמש בבוקר עד שמונה בערב בשדות האורז.
    אנשים שקטים, נעימים ומיוחדים שחולמים על ארץ ציון וירושלים.

    ושם, ישנים בבקתה על הארץ, שואבים מים מהבאר בבוקר, עושים צרכים בבור ומתקלחים עם דלי מים – שם נפתחה הצ'אקרה.

    מתוך התנאים הפיזיים המורכבים, מתוך התחושות הרגשיות המלאות, מתוך המפגש עם כפר הודי שלם, מתוך היותי מיעוט, מתוך המקום הקשה הזה שאדם לבן לא הגיע אליו – מהביצה הזאת צמח נרקיס.

    נכנסתי לאמוק כתיבה.

    שעות על גבי שעות.

    סיפורים.

    עומקים.

    צללתי לתוך כל הכאבים שלי והשמחות שלי והחלומות שלי והחרטות שלי ולא הפסקתי לכתוב.

    העמקתי עוד.

    ועוד.

    התאבדתי על הכתיבה.

    דיממתי אותה.

    ועפתי עליה.

    לא היתה לי דרך אחרת בעולם הזה לעכל את החוויה ולהיות בה בשלום.

    *

    כשחזרנו לארץ, זוג עם שלושה ילדים, בלי בית, אוטו ומושג מה לעשות בחיינו, התחיל מבצע צוק איתן. כן, נחיתה קשה.

    פתחתי את דף הסיפורים שלי בפייסבוק, בין אזעקה לאזעקה.

    כתבתי את הספר הראשון שלי, שיצא לאור בשנת 2016.

    והתחלתי ללמד.
    ללמד לכתוב. לפתוח את הצ'אקרה לעוד אנשים.

    אני מלמדת כתיבה יוצרת , ילדים, נוער ומבוגרים.
    בסדנאות שלי אין צליבה וביקורת, אין ממה לפחד.
    בסדנאות שלי נהנים, מעמיקים, צוחקים, לפעמים גם בוכים, מתחברים ומקבלי השראה.
    הלימוד נעשה דרך תרגילי כתיבה ומשוב מלא טוב עליהם.
    אני מדגישה את נקודות החוזק ושואלת שאלות שמכוונות לשיפור הטקסט.
    אנחנו לומדים על כתיבת דמות, דיאלוגים, מונולוגים, קונפליקט, טווית ותכנון עלילה, טיפים ועצות להפוך טקסט טוב למצוין, עבודה אישית על פרויקט כתיבה ואיך שמים סיפור בתוך מבנה טוב.
    אנחנו מדברים על מחסומי כתיבה, על פחדים, על מכשולים ואיך להכניס את הכתיבה בהתמדה לשגרת יום-יום.
    בסדנאות ההמשך, נפגשות קבוצות שעובדות ביחד על תהליכי כתיבה ומעמיקות בטקסטים ובעבודה על פרויקטים אישיים.
    בקבוצות הנוער אנחנו כותבים בטבע, בבתי קפה, בהמולה, יצרנו דוכני כתיבה בשיקשוק בואדי, אליהם הגיעו אנשים שהזמינו סיפור מבני הנוער.
    אני מרגישה זכות גדולה ללוות ילדים, נוער ומבוגרים בעולם הכתיבה הפרטי שלהם וללמד שלא צריך לטוס עד הודו, לנסוע ברכבת עד קותרדיפאלאם, להיעצר על ידי שוטרים הודים שלא ראו אדם לבן – כדי לכתוב.

    אני מזמינה אתכם, כל מי שכתיבה זורמת בדמו, שסיפורים מתרוצצים בראשו, שדמויות לא נותנות לו לישון בלילה.. להצטרף לשלל פעילויות חודש יוני אצלי.

    • ב-6.6, יום רביעי הקרוב! בשעות 9:00-10:30, נפתחת סדנה חדשה למבוגרים. שישה מפגשי כתיבה מהנים ומעוררים השראה.
    • ב-11.6, יום שני, בשעות 20:00-21:30, סדנת ערב.
    • ב-15.6, יום שישי בבוקר. סשן חד פעמי לכבוד שבוע הספר, 3 שעות של כתיבה יוצרת מעיפה השראה.

    לפרטים, שאלות, פטפוטים והרשמה: שלי 050-8271077   |   מייל


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (8) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השביעי – השיקשוק]

     

    יזמות היא מחלה כרונית מרתקת. לכולנו יש המון רעיונות טובים אבל רובנו לא מרגישים צורך להביא אותם לידי ביצוע. ואלו שכן, נוטים לעשות זאת באופן שיטתי.

    בכתיבת הטור הזו אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שיזמות היא חלק בלתי נפרד מהרוח הפרכוראית, ויתכן אפילו שהיא היא תבלין הקסמים המיוחד שלה, אז החלטתי להקדיש כמה טורים ליזמים וליזמיות של פרדס חנה-כרכור.

    בהמשך טבעי לטור השיקשוק ביקשתי לראיין את אילנה פלדה שהייתה מאד מעורבת בהקמתו ובהקמת פרוייטים רבים.
    על קפה גדול בקפה קטן ניסיתי להבין ממנה איך קורה שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט ליזום.

    ש: מה מניע אותך ליזמות חברתית?

    ת: יזמות חברתית זו מילה גדולה. התשובה פשוטה, מה שחסר לי אני עושה.
    אתה יוזם מטעם נורא אגואיסטי. אחת היוזמות הראשונות שלי מעורבות בהקמת גן הורים בתל-אביב. אני הייתי אמא צעירה ולא היה לידי גן שהיה מקום שרציתי לשלוח אליו את ילדי, אז יזמתי את הגן שרציתי. לא נולדים יזמים, אני חושבת שאצלי זה התחיל בבצלאל. תקופת שיינקין הייתה מלאה בעשיה וגם פלסטיק פלוס הייתה שיעור גדול ביזמות.

    אילנה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שמונה, בת לשני הורים מהנדסים ובכורה משתי בנות. גדלה ברמת-אביב ולמדה בבצלאל תקשורת חזותית. היא נשארה כמעט עשור בירושלים ובשנות ה-80 חזרה לתל אביב שם פגשה את הנס בן-זוגה והשאר סופר בטור (העלייה השלישית).

    ש: אז ספרי לנו על יוזמות שהיית מעורבת בהם בפרדס חנה.

    ת: היו כל כך הרבה שקשה לזכור, כמה שעולות לי עכשיו לראש: השיקשוק, בית פתוח לאמנים, מן הון להון (אירוע אומנות יהודים ערבים), מקום שמור, מקצה לקצה עם טל שרייבר (אוצרות של אמנות על ארונות בזק) שהיה פרויקט מיוחד ויפה וכלל יוצרים מכל השכונות בפרדס חנה-כרכור.

    ש: מה הפרוייקט החביב עלייך?

    ת:היו הרבה רגעים מרגשים אבל פרוייקט שילוט הרחובות היה ממש רגע של הולדת.
    שילוט רחוב הכי נובע מצורך, הוא דוגמא מובהקת להשפעה על מה שחסר לי. הייתי בקשר עם המועצה זמן רב בקשר לשילוט וכשהחליטו לבצע אותו פנה אלי אחד מחברי המועצה עם דוגמא לשלט שאני חשבתי שאפשר לעשות יותר טוב ממנו. רצתי הביתה ועשיתי סקיצה לשילוט, הכל היה בהתנדבות והמועצה אהבה את הרעיון. אחר כך היה ויכוח בקשר לצבעים, הזכיין של השילוט רצה להכין אותם בצבע בז', כל כך לא קשור לפה. אני הצעתי שהם יהיו לבן על כחול והזכיין אמר שזה לא יעבוד. בכל התקופה הזו כל פעם שהייתי טסה הייתי מצלמת שלטי רחוב יפים ושולחת אותם לראש המועצה, בסוף זה הצליח, היה למעשה שלי השפעה.
    אני שמחה יותר כשאני הולכת ברחוב ורואה את השילוט הזה.

    ש: יש לך עצות ליזם הקהילתי המתחיל?

    ת: Just Do It, החלום הוא הכי חשוב. חלום הוא חצי הדרך.
    החצי השני הוא למצוא שותפים. שותפות היא כח להגשים דברים שאתה לא יכול לבד.
    מעבר לכך שותפות מביאה איתה המון חוכמת חיים, כל אדם מביא את נסיונו.
    זה הדבר שעוזר להגשים למציאות. כל אחד מהשותפים יכול לעשות באזור הכוחות שלו, מה שמעניין אותו.
    אני חלק מקהילה וקהילה היא כח. למה אני לא חיה באמסטרדם או בכל מקום אחר? כי שם לא מעניין אותי לתקן ולשנות. חשובה לי הלוקאליות. בקהילה יש משהו שהוא שלי. קהילה מאפשרת לי להנכיח את עצמי.

    ש: את חושבת שיכול להיות חינוך ליזמות?

    ת: בהחלט. חשוב להעביר יותר אחריות לילדים. ללמד אותם שלא כל דבר שקיים הוא עובדת חיים. ביזמות יש שני ערוצים, ערוץ של חלום וערוץ של ביקורת. ביקורת נתפסת כדבר שלילי אבל יש באמת ביקורת בונה והחינוך למחשבה ביקורתית חשוב מאד.
    יזמות היא לא רק תיקון של משהו שלא מתפקד בממסד. גם בממסד אידיאלי אנשים צריכים להיות מעורבים. תמיד אפשר לעשות יותר טוב. יזמות בשבילי זה לראות בעולם את הבית שלי, גם הבחוץ הוא חלק מהפנים.
    אתה צריך להאמין שיש לך זכויות כדי להיות יזם, להרגיש שהדברים הם עניינך.

    ש: איזה עוד חלומות יזמיים מקננים בך?

    ת: בגילי אין לי כבר חלומות גדולים. להזיז אבן. לשתול עץ. הייתי רוצה לעשות מקום שמור מאה לפרדס חנה, מחייכת אילנה, אבל לא בא לי להתחייב על כלום בגילי.

    ש: אנחנו בפתחה של שנת בחירות, מה את מאחלת למועצה החדשה?

    ת: שתשתמש בקסם אבקת הפיות שמפזרים פה. הייתי מאחלת שראש המועצה החדש יפתח את הישוב תוך שימור של האיכות שלו, שישכיל להראות דרך ולא ללכת אחרי דרך. אנחנו נמצאים בצומת בה עוד יש הזדמנות לשמור על הרוח המקומית. אנחנו יכולים להוביל ולהנהיג את הפיתוח, אנחנו יכולים לדאוג לסביבה בכל כך הרבה רמות, גם את הגדילה של הישוב אפשר להנהיג בצורה שלא תהיה הרסנית לקסם המיוחד שלו.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (8) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק השביעי – דברים שכתבתי לעצמי – או – למה כל כך חשוב לתרגל כתיבה?]

     

    היה היה איש אחד בשם אנטון צ'כוב, הוא נולד ברוסיה ונחשב לאחד מטובי כותבי הסיפורים הקצרים בעולם. כתב את "השחף", "גן הדובדבנים", "הדוד וניה", "ואנקה ז'וקוב" , אנטון צ'כוב המציא את ז'אנר הסיפור הקצר, כן, זה הבחור.
    בתור אחד כזה ששלט בסיפורים קצרים וכתב אותם מושלמים לכל הדעות, אמר אנטון צ'כוב את המשפט הבא, משפט שהוא כחוק בכתיבת הסיפור הקצר:
    "אל תספר לי על זריחתו של הירח, תראה לי את השתקפותו בשברי כוס זכוכית"

    אהה! איזה משפט!
    הבנתם?
    בואו נדבר על זה קצת, כי זה כלל חשוב בכתיבה: אל תספרו לי, תראו לי!
    או כמו שזה נשמע יותר טוב באנגלית: Show! Don't tell
    צרו את הסיטואציה ותנו לי להבין לבד, כקוראת, מה קרה בסיפור.
    השתמשו בפעולות ובמילים, מחשבות וחושים, רגשות והבעות, במקום לסכם ולתאר מה קורה בסיפור.

    דוגמה: הדמות שלכם גבוהה מאוד וחשוב לכם להגיד את זה.
    אתם יכולים כמובן לספר שהוא היה כל כך גבוה ,כמו עץ סקויה עתיק בשיפולים המזרחיים של ארצות הברית, בלה, בלה בלה,
    או- שאתם יכולים להראות איך שבכל פעם שהוא נכנס בדלת, כל דלת, הוא חייב להתכופף, ואפילו בגלל זה כל הזמן נתפס לו העורף.
    הנה לכם דמות עם עורף תפוס תדיר בגלל הגובה שלה.

    ארנסט המינגווי, חסיד של תורת ה-Show-Don't tell עוד הוסיף ואמר שאם הכותב מכיר טוב מאוד את הסיפור שלו, את הדמויות שלו ואת העלילה, הוא יידע איך להראות מה קורה ולתת את תחושת החוויה הסובייקטיבית של הקורא, מבלי לספר לו ובכך להחליט בשבילו על החוויה.

    בואו ניתן עוד דוגמה.
    הדמות שלכם עייפה מאוד, היא חזרה הביתה אחרי יום נורא מתיש, אתם יכולים לספר לי עד כמה היא עייפה ואיך היא לא יכולה להשאיר את העיניים פקוחות וכל שניה היא מפהקת והראש שלה נופל בזמן שהיא מכניסה שניצל לפה- זה בסדר, יש מקום לפעמים גם לתיאורים כאלה בסיפור שלכם, אבל אם תרצו להשתמש ב-SHOW ,פשוט כתבו: "היא נכנסה בדלת ורובי הביט בה ואמר "בחיי ליבי, את נראית גמורה".
    גם הבנתם שהיא גמורה מעייפות וגם הראתי לכם שהיא עצבנית ממה שרובי (מי שזה לא יהיה) אמר לה. אתם מרגישים את מה שעובר על ליבי (מי שזאת לא תהיה) במקום שאספר לכם בעצמי.

    למה חשוב כל כך להראות ולא לספר?
    סיפור טוב נותן לקורא לחוות אותו דרך הסיטואציה, מטרת הכותב הוא לשים את הסיטואציה על השולחן "אני רק מניחה את זה כאן" ולתת לקוראים להרגיש לבד.
    כל אחד מאתנו אחר, כל אחת מאתנו מגיעה עם המטען שלה לתוך הסיפור – סיפור שמראה ולא מספר, נותן טווח דמיון רחב מאוד לקורא ועם זה – הזדהות שלמה.

    דרך נוספת להשתמש בשיטה הזאת היא ליצור פערים בכתיבה ולהכין הפתעות.
    אל תספרו (וגם אל תראו) הכל בהתחלה.
    שמרו הפתעות, תחשפו את הדמויות שלכם לאט-לאט, שימו לב לקצב העלילה שלכם ושמרו עליו מסתורי, פזרו רמזים, הן בתיאורי המקום, הן בתיאורי הדמויות והן בהתקדמות העלילה. צרו מתח, מסתורין והזדהות.
    חשבו איך אתם יכולים לספר בלי לספר…זה טריקי, יש להתאמן על הטכניקה הזאת לא מעט, אבל ברגע שתופסים את העניין, הסיפורים הופכים אחרים, עמוקים וטובים מאוד!
    תחשבו על עצמיכם בתור קוראים – האם הייתם רוצים שיספרו לכם כל פרט ופרט בסיפור, בדיוק מה אמר מי ולמי, מתי ומה הוא הרגיש. או שהייתם רוצים אתם להרגיש בעצמכם, להיות הדמות עצמה, להזדהות, להיות חלק מהסיפור ולא מחוצה לא?

    את זה עושה ה Show! Don't tell המפורסם שתבע אנטון צ'כוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש יוני נפתחות סדנאות חדשות, פרטים בקרוב.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מחשבות על אחריות

     

    הידעתם שבעברית אין תרגום ישיר למילה Accountability (אחריותיות הכי קרוב): לקיחת אחריות, ההתחייבות של גורם לקחת אחריות על מעשיו או תוצאותיהם.

    כנראה שלא סתם. זוכרים מישהו לוקח אחריות בארץ הזאת אבל באמת?

    אם חשבנו שלהגיד "סליחה", "אני מצטער" או "טעיתי" זה קשה, מתי שמעתם בפעם האחרונה מישהו אומר "מצטער, אחריות שלי"? ואם אפשר שהמישהו הזה יהיה במעמד ציבורי?…

    כן, אני מדבר גם על האסון הנורא בדרום בשבוע שעבר. עד היום כאבתי ועצבתי ועכשיו מרשה לעצמי לכעוס. ראש המכינה התפטר. יופי. עם סוללת עורכי דין וקמפיין מאורגן הוא מתפטר ועוזר להפיל את כל האשמה על הש"ג, הפיון, במקרה הזה אחד המדריכים. מבלי לקרוא את ממצאי החקירה, לטעמי, בעצם העובדה שלא יצאה הוראה מלמעלה "לא יוצאים לטיולים באזור הזה היום ולא משנה המסלול" ראש המכינה, וגם אנשים מעליו, אחראיים. אבל מכיוון שתחומי אחריות (אמיתית, לא מס שפתיים) כמעט שלא מוגדרים בשומקום, גם כאן לא יקרה כלום.

    וזה ממשיך בכל כיוון.

    כשנחשון וקסמן ז"ל נרצח בניסיון החילוץ, ראש הממשלה דאז יצחק רבין כן אמר בטלויזיה "אני אחראי". יפה, לא? רק איך האחריות הזאת מתבטאת? כשכל שבוע נהרג בישראל פועל בניין ואף אחד לא משלם על כך… כשאחרי אסונות ורסאי, המכביה או רמדיה ה"אחראים" יצאו בעונשים מגוחכים אם בכלל, זה מרתיח.

    הנה קצת על רמדיה (תזכורת: מתו 4 תינוקות ועשרות נפגעו בצורה חמורה):
    עונשיהם של עובדים מחברת האם בגרמניה: "…לאחר שיתוף פעולה מוגבל מצד הפרקליטות בישראל הם הורשעו לאחר הסדר טיעון ונקנסו."
    עונשם של מנכ"ל חברת רמדיה (למדסברגר) וטכנולוג המזון (בלק): "…לאחר הסדר טיעון הורשע לנדסברגר בגרימת מעשה העלול להפיץ מחלה ונידון ל-400 שעות שירות לתועלת הציבור ועונשו של בלק הופחת ל-15 חודשי מאסר."
    עונשיהם של האחראים במשרד הבריאות: "…בהסדר טיעון שנחתם ביוני 2011 הודו הנאשמים במעשה העשוי להפיץ מחלה ברשלנות, אך לא הורשעו בפלילים, ונגזרו עליהם עונשים של שירות לתועלת הציבור."
    – כלומר, על מוות ברשלנות פושעת של 4 תינוקות ופגיעה בעשרות אחרים, בסה"כ ישב אדם אחד בכלא למשך 10 חודשים (ניקוי שליש על התנהגות טובה).

    יש עוד כ"כ הרבה דוגמאות (ים המלח, בתי הזיקוק, זיהומים של נחלים וים והרשימה ארוווווווכה…).

    ועוד מעט מתוכננת כאן ממש לידנו אסדת גז ועוד מבנים קרובים לאוכלוסיה. שכמובן אם חס וחלילה יקרה אסון בגללם יום אחד (ולא מדבר על זיהום), אף אחד לא יישא באחריות.

    סתם מחשבה – תארו לכם שלשר האנרגיה היתה אחריות ישירה של 15 שנים קדימה (גם כשכבר לא בתפקיד) על כל נזק שאסדת גז יכולה לגרום לאוכלוסיה. האם עדיין היו בכלל חושבים למקם אותה על החוף וקרוב לאוכלוסיה?…
    ואם על כל פועל שנהרג, הקבלן האחראי היה נקנס ב-100,000 ש"ח, נעצר ליומיים ובמקרה חוזר על עצמו נשללת לו הזכות לעסוק בבניין, אולי משהו היה משתנה?

    למה לא לעגן בצורה מסודרת אחריות של נושאי תפקידים – שתהיה ברורה לפני שנכנסים לתפקיד. כולל שרים (שר החינוך עדיין לא צייץ מילה על האסון בדרום), מנהלים ובכירים אחרים.

    אולי הכול מתחיל מאיתנו, בני האדם, שכ"כ קשה לנו להודות בטעות או פאשלה שנגרמת בגללנו. כי כשאנחנו תינוקות מותר לנו הכול ולא כועסים עלינו ואז יום אחד, בלי שהכינו אותנו, כועסים עלינו על משהו שרק אתמול צחקו עליו. נתנו כאפה לאח שלנו, ואנחנו כבר בני 4 ו"מבינים" מה אנחנו עושים. ואז אנחנו "לומדים" להאשים אחרים, לתרץ, להסביר, רק לא להרגיש אשמים. לא מלמדים אותנו בשום שלב שלהודות במעשה, לקחת עליו אחריות, זה לא דבר רע או אשמה שחייבים להיענש עליה, אלא פשוט תפיסת מציאות אחרת… אחראית. אפילו בשפה רובנו (כולל אני) אומרים "הכוס נשברה" ולא "שברתי את הכוס", כמעט תמיד בצורת סביל – דברים קורים מעצמם, לא אנחנו אלה שעושים אותם.
    ולא, אני לא מחפש להלקות או להעניש את עצמנו. כולנו אנושיים וטועים. פשוט לקיחת אחריות על המעשים שלנו יכולה לעזור בעיקר לנו להשתנות.

    אני זוכר שכשהחלטנו ללדת את ילדנו בבית הואשמנו בחוסר אחריות. ואני טענתי שאנחנו לגמרי לוקחים אחריות – לא מחפשים את מי להאשים במקרה ו – אלא אחרי שבחנו את כל האופציות, החלטנו כך וכך ולקחנו אחריות תוך מודעות לסיכויים ולסיכונים.

     

    שיהיה לכולנו סופשבוע נעים. לפחות אנחנו לא אחראים על מזג האויר (וגם זה כבר משתנה…)

     

     


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (7) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השישי – למקומות, היכון, כתוב]

     

    שעת ערב, הכלים שטופים, יש שקט באוויר, את מושיטה יד ופותחת ספר.
    קוראת דף ועוד דף, מסיימת פרק, ממשיכה לפרק הבא , הראש בתוך הספר, עף עם הדמויות, מרותק לעלילה.
    וואו! כמה טוב הוא כתוב, הקריאה קולחת, מסקרנת ואת נהנית מכל רגע.
    יש בידך את המוצר המושלם, המוגמר.
    את חושבת – איזה כשרון, הסופרת הזאת יושבת בחדר הכתיבה שלה וכותבת מילה אחר מילה, הן שופעות ממנה בהשראה אינסופית, משפטים מתחברים בהרמוניה, מוזיקה לאזנייך, פרק ועוד פרק, ספר.
    טה-דה! הסוף. המוציאים לאור מרוצים, הם מדפיסים מהדורה ועוד אחת ונותר רק לכתוב את הספר הבא.

    אז לא.

    כלומר, כן. אבל לא ממש ככה.

    מילה ועוד מילה, או יותר נכון – מילה ועוד מחיקה, עריכת משפט, מחיקת משפט, מה רציתי לכתוב בכלל? חוזרת אחורה, מתחילה מהתחלה ועל הרצפה ערימת דפים מקווצ'צ'ים.
    (כן, אני מאלה שכותבים עוד על דפים, עם עט).

    אחד הדברים שאני חוזרת עליהם בסדנאות הכתיבה שלי הוא חשיבות תרגול הכתיבה,
    או במילים שלי: למה חשוב לכתוב חרא?
    קחו גוש חימר, תכניסו אותו לתנור והנה לכם קערת קרמיקה יפה? כמובן שלא.
    אותו הדבר בכתיבה. והאמת שבכל אומנות.
    גם הכתיבה מתחילה כגוש, חומר גלם, רעיון , מחשבה ראשונית מבולבלת ולא מאורגנת – והגוש הזה הוא הדבר האינטואיטיבי שאת רוצה לכתוב. שאת חייבת לכתוב ולהוציא מתוכך החוצה.
    הטעות היא לחשוב שאת מוציאה את זה על ההתחלה מהוקצע, מלוטש ומסוגנן.
    זוהי טעות שגוררת איתה המון תסכול.
    אפילו לפני הסדר, לפני העמדת הסיפור בתוך מבנה, לפני כתיבת דף דמות ותכנון העלילה – כל אלה אבני דרך חשובות בעבודה שלנו – רק לכתוב.
    לכתוב חרא, לכתוב גרוע, זה לא משנה- לכתוב, לכתוב, לכתוב.
    לתרגל את הרעיון מכל מיני כיוונים, לערום דפי טיוטה מלאים, להוציא את זה החוצה.

    על מה לכתוב?

    מה זה משנה?

    על הציפור שצייצה הבוקר מול חלונך, על הדרך שבה הרדיו מטרטר, על זיכרון ילדות שעלה לפתע, על כך שלא היה חלב בבוקר לקפה שלך, על פחד, חלום, געגוע וכמה היית רוצה להיות עכשיו בשדרה השישית במנהטן.
    זה אפילו לא צריך להיות קשור לסיפור שאת עובדת עליו.

    בלי זה – לא תתגלה הכתיבה הטובה, הליטוש, היהלום שמסתתר בסיפור שלך, אותה כתיבה שאת קוראת בספר שמונח ליד מיטתך.
    מוצר מוגמר עובר תהליכים רבים, לשם כך אנחנו כותבים, בשביל התהליך, לא בשביל הספר.

    אנשים שהוציאו ספר יעידו כי הם לא יושבים לקרוא בו, ולא משום שהם יודעים מה כתוב בכל שורה, אלא משום שזה כבר לא מעניין, התהליך מאחורינו.

    תרגול כתיבה לשם כתיבה, כתיבת הדברים שאני כותבת לעצמי ואז זורקת לפח, זה דבר מאוד משחרר וחפשי. אני לא מחויבת לקוראים שלי ואפילו לא לעצמי ובוודאי שלא לשופטת הפנימית שתשב תמיד על כס המלכות שלה ופטיש שניצל בידה.

    כתיבה לשם כתיבה תמיד מחזירה אותי להתחלה ומזכירה לי למה אני כל כך אוהבת לכתוב.

    *הטקסט כתוב בלשון נקבה, אך פונה לשני המינים.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (6): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור החמישי: ליל הסדר מזוית אחרת]

     

    היו היה שבט שחי מגעגוע.
    ואולי תשאלו איך אפשר לחיות מגעגוע, ולמה בכלל, ומה יש בו בגעגוע?
    אז תשמעו סיפור שיסביר את הסיפור.

    במקום אחד בעולם ישנו הר.
    ועל ההר עומדת אבן,
    ומן האבן יוצא מעין.

    ההר הזה עומד לו בקצה אחד של העולם
    ובקצה השני של העולם עומד לב.
    הלב של העולם.

    והלב של העולם עומד כנגד המעין וכוסף ומשתוקק מאד לבוא אל המעיין, וצועק את כיסופיו תמיד. וגם המעין משתוקק אליו.

    ללב העולם יש חולשה, שהוא כמעט בוער בלהט החמה, ואולי עוד יותר, מהגעגועים והערגה המלהטים בו. הוא כמעט ואינו יכול לשאת את ההשתוקקות והגעגועים אל המעין. למזלו, כאשר הוא כבר חייב לנוח מן ההשתוקקות הבוערת, ולנשום לרווחה, אזי באה צפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגנה עליו מן החמה, ואז הוא זוכה לקצת מנוחה. וגם אז הוא מסתכל אל עבר המעיין ומתגעגע אליו.

    אז בעצם, אם הוא מתגעגע אליו כל כך מדוע אינו הולך אל המעין?
    זו שאלה מצויינת. אבל יש לה תשובה פשוטה.
    כאשר הלב עומד על ההר, הוא אמנם מתגעגע מאד, אך מראה המעיין במרחק מנחם אותו והנחמה נותנת לו את הכוח לחיות. אבל כאשר הלב רוצה להתקרב אל המעיין, הוא הולך לו בהרים ובגאיות ולרגעים בדרך המעיין נעלם מעיניו. ואם לרגע לא יסתכל על המעיין תצא נפשו, וימות… ולא רק הלב ימות. אלא העולם כולו. כי הוא הלב של העולם.

    ולכן, הוא אינו יכול ללכת אל המעיין, אלא רק לעמוד על ההר, להביט אל המעיין ולהתגעגע עד כלות הנפש.

    ודעו, כי למעיין הזה אין זמן. את הזמן המועט שיש לו בכל זאת, הוא מקבל במתנה מן הלב – יום אחד. ובהתקרב סיומו של היום, עלול לבוא זמנו של המעיין ויסתלק. ובעקבותיו יסתלק הלב ויתבטל העולם.

    ובאמת, סמוך לגמר היום, הלב והמעיין מתחילים לברך זה את זה, לחוד חידות ולשיר זה אל זה שירים נפלאים באהבה והשתוקקות גדולה.

    ויש איש מיוחד, איש חסד האמת, שמשגיח על אותו רגע מיוחד והוא נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן למעין, ולמעין שוב יש זמן. ואם עקבתם אחרי כל הסיפור, אז תבינו שבזכות האיש הזה שמקבץ חסדים של אמת, העולם שלנו, וההר, והלב והמעיין מתקיימים. ממש עד היום.

    אז זהו הסיפור של הגעגוע.

    געגוע משהו שהיה ולמשהו שיהיה ולמשהו שבעצם נמצא ממש כאן אבל אי אפשר לגעת בו…. אפשר רק להתגעגע.

    זה כל כך מסתכל…
    אי אפשר להפגש באמת אף פעם…
    לגעת
    להתקרב

    אבל אולי יש כאן תעתוע ולא רק געגוע.
    כי בקשר אמיתי, מתגעגעים מכל הלב למי שממש כאן.
    כמו לאישה שאיתך.
    כמו לחיים ממש.
    ומי שמנסה בכל זאת להפוך
    את הקרובים אליו
    ואת חייו
    ל"שלו"
    מובטח לו שיביא לסופו של העולם
    או לפחות לסופו של הקשר

    בחכמת הקבלה מסופר על נקודה קדושה החבויה בעומק הלב, "רעותא דליבא" שמה, נקודה של אור אלוהי אינסופי, נביעה של געגועים ללא קץ. ואת הגעגוע הזה אי אפשר להפיס, אלא במחיר חורבן העולם.

    אז השבט ההוא שמכור לגעגוע,
    אנחנו חוזרים אליו עכשיו.
    הוא שבט אחד מיוחד, שמסכים לחיות כך – נוגע לא נוגע, מתגעגע.
    ובהסכמה הזו שלו יש אהבה עמוקה לעולם,
    הסכמה עמוקה לאפשר לעולם להתקיים
    ומשום כך,
    להשאיר תמיד
    נקודה של
    געגוע
    לא ממומש.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • האדמה הטובה – הרבה יותר מגן

    תארו לעצמכם מקום שפוי לגדול בו…
    מקום שמתגעגעים אליו שנים אחרי ותוך כדי…
    מקום בו שיטות נמוגו, היומיום מגלה עצמו על שלל אפשרויותיו ההופכות למציאות.

    "ראה אותי" מבקש הילד (וכל אחד מאיתנו).
    ואנו נפגוש את בקשתו מצויידים באהבה, כוונות טובות והרבה עניין.
    נקשיב לקולות הסמויים – כי שם טמונים הצרכים המשמעותיים.

    שלום, אני משה, שנים רבות שאני גדל עם ילדים, לומד אותם ואיתם, קשוב לצחוקם ולבכיים.

    התברכתי ומצאתי שותפים נפלאים לראייתי את הילדים והאדם – גלעד, מיי ונתי, אנשי הצוות, פועלים מתוך חופש מלא ומציאת נתיב תרומתם האותנטית. הם הורים לילדים בעצמם ומספרים שנעשו להורים טובים יותר.
    והנה אנחנו ממשיכים ביחד לשנה השישית (!).

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל מרחב פנימי מרווח, מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, טאבון לאפיית פיתות, בריכה בקיץ, מטבח ילדים, נדנדות, טווס אחד, כמה ארנבות ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים. האוכל צמחוני, טרי (מבושל כל יום) ועשיר.

    לעוד פרטים וכל שאלה:

    משה  050-6592838  |   מייל >

    מפגשי היכרות יתקיימו החל מחודש אפריל (בתיאום מראש) ואתם מוזמנים לבקר כמובן בכל עת.

    הגן נמצא ברחוב הראשונים 13 בפרדס חנה ופתוח בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (מתקיים צהרון בשעות 13:30-16:00).

    הגן פועל מתחילת ספטמבר ועד סוף יולי. נותרו מספר מקומות לשנה"ל תשע"ט.


    להגיב
  • פוסט פסח

     

    אז לקחתי לי את החופש להעלות פוסט חג פוסט החג… מצאתי עצמי מתחבט ברגשות אשם (טוב בכל זאת חג בבית של אמא) שאני לא מעלה פוסט בזמן. כמו כולם. כזה של חג שמח וחירות וחופש ושאר ירקות. ונזכרתי שאין נושא שכתבתי עליו יותר מאשר "חופש" – וזה לא ממש עוזר. מילים כמו חול וכשמגיע המועד להרגיש חופשי אני שוב מרגיש חנוק ולחוץ ודואג. הכי לא חופשי שיש.

    ובכלל כשהים כבר עוד מעט לא חופשי, והחיים יקרים ועם כל הארובות לא ירחק היום שגם האויר יעלה כסף (ע"ע 'זכרון גורלי') – איך עדיין מוצאים את החופש בין המילים ובין האתגרים?

    אולי להפסיק להגדיר. להפסיק להבין. פשוט לנסות להרגיש

    ח ו פ ש

    אז אני משחרר את עצמי מהגדרות ומנסה מעכשיו פשוט להרגיש בתוך סיטואציות את החופש שלי בלי להבין למה.

    משחרר את עצמי מדד-ליינים דימיוניים שרק יוצרים לחץ מיותר.

    משחרר עצמי מלהרגיש חופשי כי צריך.

    ומשחרר את הפוסט הזה לאויר העולם, ככה, כמו שהוא (שחרור רגעי של פרפקציוניזם וניסיון להיות מקורי)

    חג שמייח!


    להגיב
  • כל מה שלא ידעת על אינטיליגנציה מלאכותית והאלגוריתם שאל בשבילך…

    [תרגום של מתי מריאנסקי לפוסט של פרנסואה שולה – מתוף דף הפייסבוק המרתק "עליית המכונות"]

     

    העולם שלנו מעוצב באופן ניכר ע״י שתי מגמות ארוכות טווח: אנחנו צורכים ויוצרים מידע ברשת, בבית ובעבודה, והחיים שלנו הולכים ועוברים לשם. באותו הזמן, האינטליגנציה המלאכותית הולכת ונהיית חכמה יותר ויותר.
    שתי המגמות האלה נפגשות באלגוריתמים שקובעים את צריכת המידע שלנו: אלגוריתמים אטומים שקובעים יותר ויותר איזה מאמרים נקרא, עם מי נהיה בקשר, את הדעות של מי נקרא, מי יענה לדברים שאנחנו כותבים.

    אחרי הרבה שנים של חשיפה אלינו, האלגוריתמים האלה שאוצרים את המידע עבורנו, נותנים למערכת ששולטת עליהם כוח משמעותי להשפיע על החיים שלנו, ולקבוע למה אנחנו עשויים להפוך. ככל שאנחנו מעבירים יותר מהחיים שלנו לממלכה הדיגיטלית, אנחנו הופכים יותר פגיעים לשליטים של הממלכה הזו: האלגוריתמים.

    אם פייסבוק יכולה להחליט, במהלך תקופה של שנים רבות, איזה חדשות תראה (אמיתיות או מזויפות, לא משנה), איזה סטטוסים פוליטיים תראה, מי יראה את אלה שאתה כותב, אז פייסבוק שולטת למעשה על האמונות הפוליטיות ועל תפיסת העולם שלך.

    כל זה לא ממש חדש. הרי ידוע שפייסבוק הריצה מאז 2013 סדרה של ניסויים שבהם הודגמה בהצלחה היכולת לשלוט על מצב הרוח וההחלטות של משתמשים ללא ידיעתם ע״י כיוונון של תוכן הפיד שלהם, ובנוסף גם לחזות את ההחלטות העתידיות שלהם.

    בקיצור, פייסבוק יכולה, בעת ובעונה אחת, גם למדוד כל דבר אודותינו, וגם לשלוט במידע שאנחנו מקבלים. וכשיש לך אפשרות לקרוא גם את תפיסת המציאות וגם את פעולה הנוצרת ממנה, אז יש לפניך בעיית AI קלאסית. ואתה יכול עכשיו לבנות לולאת אופטימיזציה להתנהגות אנושית. לולאה של למידת חיזוק (Reinforcement learning).
    לולאה שבה אתה צופה במצבה הנוכחי של המטרה שלך, ומכוון בזהירות את המידע שאתה מאכיל אותה, עד שאתה מצליח להוציא ממנה את ההתנהגות ואת הדעות שרצית.

    חלק רציני מהשדה של מחקר אינטליגנציה מלאכותית (ובמיוחד החלקים שפייסבוק משקיעה בהם) עוסק בפיתוח אלגוריתמים שיכולים לפתור בעיות אופטימיזציה כאלה באופן היעיל ביותר. לחבר את שני צידי הלולאה הזו ולהשיג שליטה מלאה על התופעה שבה אנו עוסקים. במקרה הזה, שליטה עלינו.

    וזה לא כל כך קשה, כי המוח האנושי פגיע במיוחד לדפוסים פשוטים של מניפולציה חברתית. בזמן שחשבתי על זה, כבר הכנתי לעצמי רשימה קצרה של דפוסי התקפה פסיכולוגיים שיכולים להיות אפקטיביים באופן הרסני. חלקם נמצאים בשימוש כבר זמן רב בתעשיית הפרסום (למשל חיזוק חברתי חיובי או שלילי), אבל באופן חלש ולא ממוקד. אם נסתכל על זה מנקודת מבט של אבטחת מידע, נוכל לקרוא להם ״נקודות תורפה״: אפשרויות ניצול (exploites) שיכולות לשמש אותנו כדי להשתלט על מערכת כלשהי.

    ובמקרה של המוח האנושי, נקודות התורפה האלה לעולם לא יתוקנו – הן פשוט האופן שבו אנחנו פועלים. הן בתוך ה-DNA שלנו. הן הפסיכולוגיה שלנו. ברמה האישית, אין לנו כל דרך פרקטית להגן על עצמנו ממישהו שינצל את נקודות התורפה האלה.
    המוח האנושי הוא מערכת סטטית, פגיעה, שהולכת למצוא את עצמה תחת התקפה מתגברת והולכת של אלגוריתמים של בינה מלאכותית, שילכו ויהפכו חכמים יותר ויותר. ויהיה להם מבט מגבוה על כל מה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו מאמינים בו, ובאותו הזמן ממש גם שליטה מלאה על המידע שאנחנו צורכים.

    חשוב להגיד, שליטה המונית על אוכלוסיה – ובמיוחד שליטה פוליטית – המושגת מהצבת אלגוריתמים כדי לקבוע איזה מידע נקבל, אינה מצריכה רמה גבוהה במיוחד של אינטליגנציה מלאכותית. לא צריך כאן ישות סופר-אינטליגנטית, מודעת-לעצמה כדי להוות איום חמור.

    אז אם שליטה המונית באוכלוסיה אפשרית כבר היום – בתאוריה לפחות – אז למה עדיין העולם לא הגיע לקיצו? אני חושב שהסיבה היא שאנחנו עדיין די גרועים בעסק הזה של AI. אבל זה עשוי להשתנות. תבינו, צוואר הבקבוק כאן הוא היכולות הטכנולוגיות שלנו.

    עד 2015, כל האלגוריתמים למיקוד (Targeting) פרסומות, לרוחב כל התעשייה, עבדו באמצעות רגרסיה לוגיסטית פשוטה. למעשה, זה נכון במידה רבה אפילו היום: רק השחקנים הגדולים ביותר עברו למודלים מתקדמים יותר.

    זו הסיבה שכל כל הרבה מודעות שאנחנו רואים כל היום ברשת לא קשורות לכלום. אין בהן שום תחכום. ובאותו האופן, הבוטים במדיה החברתית שהופעלו ע״י מדינות עוינות כדי להשפיע על דעות הציבור הכילו מעט מאוד אינטליגנציה מלאכותית, אם בכלל. הם פרימיטיביים לחלוטין.
    בינתיים.

    האינטליגנציה המלאכותית התקדמה במהירות רבה בשנים האחרונות, וכל הקדמה הזאת מתחילה רק עכשיו לעבוד באלגוריתמים למיקוד פרסומות ובבוטים לרשתות חברתיות. רק בסביבות 2016 החלה הלמידה העמוקה להכנס לפיד החדשות ולרשתות הפרסום. פייסבוק השקיעה בכך השקעה עצומה.

    מי יודע מה יבוא עכשיו? זה די מדהים לראות את ההשקעה הענקית של פייסבוק במחקר ופיתוח של אינטליגנציה מלאכותית, עם המטרה המוצהרת להיות המובילה בתחום. מה כל זה אומר לכם? מה היית עושה עם כל זה אם המוצר שלך הוא פיד החדשות?

    נמצאת לפנינו ישות רבת עוצמה שבונה פרופילים פסיכולוגיים מדויקים ופרטניים של יותר משני מליארד אנשים, שמריצה ניסויי ענק במניפוליציה התנהגותית, ושמתכוונת לפתח את טכנולוגיית הבינה המלאכותית הטובה ביותר בעולם


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (6) – הטור של לילה חפר

    [לטור החמישי – העלייה השלישית]

     

    "אני רוצה לראיין אותך" אני אומרת לרואי עמנואל, הבעלים של מושבה חופשית.

    "מה פתאום". הוא עונה לי.

    "אבל אני כותבת על תלבל"שים, ואתה טבעת את הקיצור הזה" אני עונה.

    "אני אמצא לך מישהו. זה יהיה מוזר מידי להתראיין" הוא אומר, משל חושש לצאת נחתום שמעיד על עיסתו.

    "אבל אני רוצה לסגור מעגל עם פרק ההיסטוריה ולהגיע לכאן ועכשיו. החוליה החסרה לי זו ההגירה הגדולה מהמרכז למושבה, והכאן שאני כותבת בו הוא מושבה חופשית, אז אתה החוליה".

    עוד כמה ימים חולפים ואנחנו נפגשים, סוף סוף מחוץ למסך עם כוס צ'אי על המרפסת שלי.

    תלבל"ש הוא תל-אביבי לשעבר, ונקודת המסה הקריטית של ההגירה לפרדס חנה הייתה הקמת תחנת הרכבת. הגירת צפון שינקין (ראו טור קודם) טפטפה כבר משנות התשעים, אבל הפכה למבול עם חניכתה של תחנת הרכבת שאפשרה לשיר בלילה בחפלה ולהגיע בבוקר למשרד בתל-אביב.

    ש: כמה זמן חיית בתל-אביב, ואיך קרה שעזבת?

    ת: חייתי בתל-אביב עשור. רציתי טבע. הייתי בסביבה בכמה הופעות לזכרו של מאיר אריאל, הרגשתי את האווירה. היו גם המון סיפורים, על חפלות, על קהילה יוצרת. ההחלטה התקבלה תוך יום כשהגעתי להתנדב בזכרון-יעקב סביב פרוייקט שעשו אחרי מלחמת לבנון השנייה. העברתי יום עם אנשים מהאזור והחלטתי. הכול קרה מהר. רכבתי לכאן עם האופניים. מצאתי בית תוך 24 שעות, זה היה כל כך קל אז (ובואו לא נדבר על המחיר…).

    ש: ומה מצאת כשהגעת?

    ת: באמת היו חפלות. זו לא הייתה אגדה… מצאתי גם הרבה שקט ואפשרויות חדשות. היה הראגה, היתה "הידית", היו מלא מקומות התכנסות ומפגש לרווקים. לכולם היו זולות, הים היה פתוח. וכל הזמן עברו לפה אנשים. כל יום גילית פה עוד תלבל"ש. אלו גם היו ימי השיקשוק הראשון, לקראת סופו עם כל פלאותיו.
    אז עוד פרסמו בתים להשכרה במודעות על העצים, מצחיק איך זה נשמע כמו סיפור של היסטוריה רחוקה. ומושבה חופשית הייתה אז המקום היחיד להתעדכן (טרום ימי הפייסבוק). שם מצאת בית ועבודה והטורים של רונית היו כל כך יפים.

    ש: ואיך הייתה הפרידה מתל אביב?

    ת: בהתחלה עוד הייתי חוזר לבקר אבל זה הלך ונעשה יותר ויותר קשה. העיר הרגישה מוזרה יותר ויותר מפעם לפעם. אחת מנקודות המפנה שלי בהשתרשות פה (מעבר לילדים כמובן) הייתה כשהתחלתי לעבוד בראגה. בכלל הגעתי לשם כדי לעשות "ילדודנס" -מסיבת ריקודים להורים וילדים. אחרי כמה מסיבות אורי כהן, מייסד הראגה, עזב וטל הציע לי להצטרף כשותף. זו הייתה תחושה של השתקעות כאן. היה לי מקום משלי. היו שלוש שנים מדהימות. הראגה היה מקום שכל-כך הרבה מוסיקאים התחילו בו את הדרך (ע"ע נתנאל גולדברג). היו כל כך הרבה מופעים מיתולוגים, השיא היה מופע של פנטוזי כותב השירים המיתולוגי של הריינבואו (שאז נכנסו לראגה 190 איש אפילו שהיה מקום ל-80…). ושם גם פגשתי ערב אחד את רונית בר-אילן… קשר שהתפתח… וביחד הקמנו את מקום בזמן וגם נכנסתי כשותף במושבה חופשית.
    אני חושב שהרבה תלבל"שים שעברו לכאן בשנים ההן חיפשו יזמות. הם לא רצו להמשיך לחיות על הקו לתל-אביב, בשונה מחלק גדול מההגירה המאוחרת יותר, היה שם רצון לשנות אורח חיים.
    כל כך הרבה יוזמות התחילו בפרדס חנה. היה פה כסף חלופי הרבה לפני הביטקוין, כל תרבות הבארטרים, סירי לידה חוצי מגזרים, מקום מלא בהשראה.
    כשהגעתי הצטרפתי לקבוצה של בישול משותף של ארוחות ערב, כל אחד בישל יום בשבוע לכולם והיית מקבל הביתה קופסאות כל יום ממישהו אחר. זו יוזמה קטנה וכל כך פרדס חנאית שגם מחברת בין אנשים, חלק מהקבוצה הזו הם חברים טובים עד היום, קשר שנרקם דרך הקיבה…
    גם מושבה חופשית כמובן הייתה פורצת דרך, היא הייתה המקומון-בלוג האינטרנטי ראשון בארץ.
    ובכלל, פרדס-חנה הרגישה קצת כמו סן-פרנציסקו מקומית. מאגר בלתי נדלה של יצירתיות.

    ש: למה להחזיק את מושבה חופשית בימי הפייסבוק?

    ת: מושבה חופשית היא ישות עם חיים משל עצמה. כמעט מכרתי אותה כשגרנו בחו"ל, אבל כשחזרנו מפורטוגל הרגשתי שאני רוצה לתת לה חיים חדשים. העזיבה של רונית הייתה סוף של גלגול של מושבה חופשית והייתי צריך לחשוב איך לשמר את המהות שלה אבל לתת לה קול חדש. שלא לדבר על כך שהלוחות משרתים את תושבי האזור ונשאר תמיד קבל נאמן. וגם ל-20 אחוז מהאנשים בפרדס חנה אין פייסבוק מבחירה והם עדיין משתמשים במושבה חופשית כמקור מידע.

    ש: איך אתה רואה את פרדס-חנה היום?

    ת: לשמחתי עוד יש פה קהילה. למרות הגודל מעגלים קהילתיים עדיין מתקיימים. יש פה כל כך הרבה דברים שקורים בו זמנית ואתה פחות מרגיש חלק מהכל, אבל אתה יכול להרגיש פה חלק.
    אני ממש מקווה שפרדס-חנה תצליח לשמר את החיים שמחוץ לצרכנות. לשמר את המפגש האנושי שמאפיין אותה, שרואה ומתחשב ונותן מקום גם למי שיש לו פחות. שנצמד ללוקאלי. שימשיכו להיות פה מכולות, שאנשים ימשיכו ליזום פה ולחלום פה.

    אנחנו משוחחים עוד איזה זמן על חלומות. על האפשרות לשמור על צביון של מושבה בעיר של כמעט ארבעים אלף תושבים. ועל התקווה שאנחנו שותפים לה שהמקום הזה יכול להיות דף חדש לאנשים שמחפשים מקום שבו עוד אפשר להיפגש, גם אם לרגע.

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (6) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק החמישי – מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

     

    למקומות, היכון, כתוב!

    השבוע השתתפתי במרתון.
    יותר נכון, הובלתי את המרתון…
    התחלנו בתרגילי חימום, ואז ישר התחלנו לרוץ.
    כלומר, לכתוב.

    אני מדברת כמובן על מרתון כתיבה.
    מרתון שאינו תלוי מזג אויר, תנאי שטח, מרתון בו אפשר לשתות יין ובירה במקום מים ולנשנש תוך כדיי עוגת שיש של ריבת חלב ושמנת. (זה באמת מה שהיה על השולחן).
    התכנסנו , קבוצת הכתיבה ואני, הוצאנו קצת "קנאקים" מהאצבעות והתחלנו.

    למרתון כתיבה יש כמה מטרות:
    ראשית, לכתוב בלי להפסיק, לא לעצור את העט או המקלדת, להמשיך ברצף כתיבתי,
    ממש כמו בריצה אמיתית – אם תעצרו כל הגוף שלכם ייתפס.
    המטרה בכתיבה רציפה היא לתת קודם כל למה שלא שייך לצאת החוצה.
    בהתחלה תכתבו שטויות, דברים סתמיים או לא קשורים,
    ואם לא תעצרו, בשלב מסויים ייצא הסיפור האמתי החוצה.

    מה עושים אם אין מה לכתוב?

    כותבים: "אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב, אין לי מה לכתוב…" ופתאום יש מה לכתוב.
    זה עובד.

    שנית, לכתוב אינטואיטיבית. את מה שיש בבטן, לעצמך, בלי לשתף את השאר, הכי בלאדי, הכי מהלב, לדמם על הדף.
    כשאני כותבת בלי לעצור, כשהיד מהירה יותר מהמחשבה, קורה דבר מופלא: אני לא מבינה את כתב היד שלי (: ואני מגלה שכתבתי דברים שלא ידעתי שהם קיימים בי. זו מדיטציה בכתיבה.
    ושם- נמצא הסיפור האמתי, מתחת לשכבות שהסתירו אותו בשטויות, דברים סתמיים או לא קשורים.

    שלישית, להבין שלא משנה מה יש לכם בראש, עד שהעט לא פוגשת את הדף – שום דבר לא יקרה.
    יכול להיות לכם סיפור שלם, עלילה, דמות, ספר! נובלה! הרומן החדש!
    עד שהעט לא פוגשת את הדף, עד שהאצבע לא נוגעת במקש המקלדת- שום דבר לא יקרה.
    וכשזה קורה- זה מפתיע.
    מה שיש לכם בראש, משתנה כשהוא עולה על הדף, זה קסם.

    וכל זה מתרחש תוך כדי המרתון.

    מתחילים ב-5 דקות.
    עוצרים ומשתפים.
    ממשיכים ל-10 דקות של כתיבה רציפה.
    עוצרים ומשתפים.
    ואז 15 דקות כתיבה.
    עוצרים ומשתפים.
    ולבסוף, 20 דקות כתיבה רציפה.
    בשלב הזה, היהלום כבר מתחיל להיות מלוטש ויוצאים מהמרתון עם התחלה של סיפור טוב.

    תנסו בעצמכם.

    תקבעו לכם זמן, חמש דקות ועוד עשר ועוד חמש-עשרה ולבסוף עשרים דקות.
    אפילו לא שעה, אתם יכולים לתת את זה לעצמכם.
    תפתחו בקבוק בירה, פנקו את עצמיכם בפחמימה ריקה ליד ותתחילו.

    ריצה נעימה.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
  • פוסט פגום… על אהבת חינם וקבוצת 'אבא פגום'

     

    לפני כשנה, חבר סיפר לי על קבוצת פייסבוק חדשה בשם "אבא פגום". מה זה סיפר, מייד גם הוסיף אותי לקבוצה.

    בהתחלה קצת נרתעתי מהשם. "אני? אבא פגום?" – אני הרי "אבא מושלם" (תשאלו את לירי), אולי נופל פה ושם. אבל פגום?

    החששות שלי אוששו ע"י שיטוט קצר בקבוצה, שמנתה אז כמה אלפים בודדים. הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same. יצאתי מהקבוצה (לשאר הפייסבוק – הרבה בדיחות, הרבה שאלות שחוזרות על עצמן, הרבה More of the same).

    לפני כמה חודשים נתקלתי שוב בקבוצה. מה זה נתקלתי – בהפגזה מכל עבר – בע"פ, בשיתופים בפייס, בטלויזיה וגם במדבקות האלה.

    החלטתי לנסות שוב. נכנסתי. מה זה נכנסתי. חיכיתי שבוע להיכנס עד שאישרו אותי…
    ופתאום. 50,000 פגומים (היום כבר 87,000+ עם רשימת המתנה של מעל 10,000). מאות פוסטים מרגשים. אינספור מקרי עזרה הדדית ואהבת חינם. כן גם הרבה בורקסים (נשים יפות) ושאלות שחוזרות על עצמן ('איך משיגים מדבקה'). והמון סטייקים…
    ושפה מוסכמת: אנחנו פגומים, האישה היא מנכלית/צודקת, הילדים הם היורשים והבורקסים… וכל פעם שפוגשים פגום בכביש נותנים לו איזה ממתק מהחלון…
    את הקבוצה הקים סער בן הרוש והיום היא אחת הגדולות בפייס, עם מפגשים, טיולים וקניות משותפות. היא מייצגת יותר מאחוז מהאוכלוסיה בארץ ומדהים לראות איך ימנים ושמאלנים ודתיים וחילוניים וקרניבורים וטבעונים ואוהדי ביתר ומכבי… כולם פגומים ביחד וצוחקים ביחד על הרגעים הקשים של החיים.

    אני בהתחלה הייתי בעיקר אבא פגומתבונן. נהניתי להיות דנידין. הרואה את הצרות של אחרים ואינו נראה בקושי שלו.

    עד שהתקרב תאריך יום ההולדת של ליעם, ניסיתי את מזלי ופרסמתי את הפוסט הבא:

    קיויתי לארגן לו סיבוב קצר באזור.
    ואז זה התחיל:

    – איך שמחתי, השגתי לליעם מה שרציתי. אבל לא חלמתי על איך שזה המשיך…

    והמבול לא הפסיק:

    אני יכול להמשיך ולמלא כאן את הפוסט עד פסח…. קיבלתי הצעות מטורפות מדן ועד אילת, בכל כלי שהוא חוץ מכדור פורח (שנה הבאה) – בטרקטורון וטרקטור ומלגזה ורייזר ורכב שטח ואופנוע שטח וסוסים ומה לא…

    אה, והיה גם את זה:

    מיותר לציין איך הרגשתי באותו הערב. אני מכיר הרבה מקרים של עזרה הדדית ואהבת חינם גם מקבוצות באזור אבל לא נתקלתי בכזאת הצפה. אני יכול לקחת את ליעם עכשיו כל שבת עד יומולדת 8, לאזור אחר בארץ, לחוויה שונה…

    אבל החלק המרגש באמת היה מאות התגובות של אלו שלכאורה "לא יכלו לעזור". כמות האנשים ששאבה השראה מאהבת החינם הזאת ופרגנה, ואחלה מזל טוב, והתרגשה מהמחוות – היתה מתנה לא פחות גדולה.

    אחרי יומרוגש ברמות פרסמתי את פוסט התודה הזה:

    מאז יש לי מלא חברים חדשים. הזמנתי את המדבקה ואני פעיל ועוזר איפה שיכול. גאה להיות פגום. שוב מבין שדווקא כשאתה חושף את החולשה שלך, את הפגימות שמשותפת לכולנו, אתה מתקרב לאחרים…

    לאבאים שיודעים שהם פגומים ורוצים להצטרף לקבוצה (סבלנות…) >

    הנה הפתעה שהכין לנו אבא פגום אלוף אחד באמצע טיול רייזרים:

     

    [על המדבקה בצד ימין של האוטו בתמונת הנושא – פוסט מפרגן לא פחות בקרוב]

     

     

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • נתינה מאהבה להבראתה של שיר רוזמרי


    ❤ קצת על שירי 

    שיר היא האמנית והיוצרת של 'אומנות באור' The art of light
    אמנות מדהימה של גופי תאורה וסמלים גאומטריים ושבטיים מתרבויות שונות עשויים מעץ.

    בשנים האחרונות חוותה שירי תהפוכות רבות בחייה – ( מחלת עצבים SFN, מחלת פיברומיאלגיה, ניתוח אפנדציט שהסתבך והביא להידבקות איברים ותאונת דרכים קשה). לפני התאונה שפגעה בידייה הייתה צורפת מוכשרת.

    המצב הבריאותי שלה החל להדרדר באופן דרסטי עד חוסר היכולת ליצור ולהשתמש שוב בידייה.
    שיר חיה מטיפול לטיפול. רוב הזמן סגורה בביתה ללא יכולת לתפקד, חווה כאבי תופת שלא מניחים לה.

    לצערינו, היא תלויה לחלוטין באחרים.

    כיום, שיר מתרכזת כל כולה בחלום שלה לחיות בגוף בריא ולשוב לחיים חדשים ומאושרים.

    הרצון לחיות זועק מהלב של שיר ויש דרכים מגוונות לתרום למסע ההחלמה שלה.

    אני חברה טובה של שיר והייתי איתה ברגעי כאב וגם ברגעי תקווה.
    מדובר באישה מדהימה מלאה באהבה טהורה לכל הבריות.
    היא אוהבת את העולם ומרגישה שהיא עדיין לא מוכנה להפרד ממנו.

    ***
    בעוד כשבועיים לשיר יש תור למרפאה מיוחדת בפלורידה. התור נקבע חודשים מראש והוא קריטי מאוד!
    שירי כרגע הזמינה כרטיסים אבל אין לה תקציב בכלל כדי לממן את השהות ואת הטיפול עצמו. מדובר במרפאה פרטית שיכולה לעזור לה לשקם את התפקוד במערכת העצבים ולהפריד את איבריה שנדבקו. לקבוע תור למרפאה לוקח כחצי שנה והם מקבלים רק את מי שהם בטוחים שהטכנולוגיה שלהם יכולה לעזור. הם קיבלו את שיר והודיעו לה שיוכלו לסייע בתהליך ההחלמה שלה – וכל מה שנותר הוא לגייס מספיק כסף למימוש המטרה. הטיפול, הטיסות והשהות יקרים מאוד!
    בנוסף זקוקה שירי לליווי צמוד של מטפל\ת בשנה שלאחר השיקום.

    לכן יש צורך בתקציב של כ-180,000 ש"ח.
    עד כה גוייס בהצלחה סכום של 25,000 ש"ח.
    שמממן את הטיסה של שירי ואחותה כמלווה.

    אנא תרמו, כל תרומה תעזור כדי לאפשר לה לעבור את תהליך ההחלמה והשיקום כמשאלת ליבה.

    איך כל אחד מאיתנו יכול לעזור?

    יש לכולנו אפשרות לעזור ולתת מהלב שלנו לשיר – האפשרויות לתרומה הן מגוונות:

    – ניתן כעת להזמין את יצירות האומנות שלה דרך האתר בפייפאל או מפרדס חנה בנייד: 0544551994
    לדף הפייסבוק של אומנות באור The art of light > 

    – נוסף נפתח לשירי פרויקט מימון המונים לקידום המטרה שם ניתן לתרום כסף או לרכוש טיפולים כתמורה לתרומה:
    לפרויקט מימון ההמון >

    מכיוון ששיר חייבת לטוס בעוד שבועיים הדבר שהכי יועיל לה הוא פשוט לשלוח תרומה ישירה לחשבון הבנק שלה בהעברה בנקאית:
    שירי רוזמרי
    בנק הפועלים 12
    סניף 622 פרדס חנה
    מס חשבון 680285 

    משה בחור ישראלי שעבר טיפול במרפאה בפלורידה כותב את חוות דעתו  על הטיפול ועוד סרטונים על חווית החולי של שירי האהובה שלנו אפשר לראות כאן >

    ———————————————————————————————————————————————–

    ואם מישהו מחפש סאבלט ביתה של שיר האהובה❤🏡🎪☄ מסובלט בזמן שהותת בטיפולים בחו"ל –  מה-21 למרץ עד ה-17 לאפריל בפרדס חנה. בית פרטי באווירה קסומה ,שטח גדול מקדימה ומאחורה עם טיפידום 7 מטר שעומד ריק ופתוח לכל עשייה. בבית ,4 חדרים שבכולם אפשרות שינה. בשכונת רמז על השדות מרחק הליכה משמורת טבע. 2,800 ש"ח לכל התקופה.
    תמונות אפשר לראות בפוסט בפייסבוק >

    תודה מכל הלב

    054-4551994 שיר


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (5) – הטור של לילה חפר

    [לטור הרביעי – תולדות המקף הגדול]

     

    כּרכּורים, כּרכּורים אבל לא כל יום פורים.

    ובסנכרון מופלא עם רוח החג הגעתי היום מחופשת היישר מבית הספר לתיאטרון "הידית" לראיין את הנס פלדה האיש והאגדה.
    אין ספק שחלק מהותי בדימוי הציבורי של פרדס חנה-כרכור הוא היותה מושבה עתירת אומנים ויוצרים בכל התחומים. אך לא תמיד היה כך.

    הגל הראשון של ההגירה הגדולה לפרדס חנה החל בערך לפני 20 שנה.
    הנס ואילנה פלדה היו חלק ממבשרי הנדידה הזו, מראשוני גל ההגירה.
    אין טוב מלשמוע ממקור ראשון אז הלכתי להתארח אצל הנס מול החלון שמשקיף אל העץ המקסים בחצר הבית החדש של הידית ברחוב הגלעד.

    ל: איך להציג אותך?

    הנס: "הכותרת שהסתובבתי איתה רוב השנים היא המעצב אבל פה בתיאטרון קבלתי את התואר הקוסם. דנצינגר (מעצב ישראלי חשוב, ל.ח) הגדול אמר שלהרבה אנשים יש הגיון משותף אבל קסם הוא דבר פרטי.אני מאד אוהב את האמירה הזו ואת התואר הזה. תני לי בעיה ואני פותר אותה. הדרך שלי לפתרון היא תמיד פשוטה צבעונית והומוריסטית זה החתימה שלי, צורת הקסם שלי".

    הנס אבא לשלוש וסבא לארבע עזב את אמסטרדם ב-1979 בהצהרה שהוא יוצא למסע למדגסקר.
    בדרך עצר בתל אביב התאהב בעיר ובאילנה (אמנית ופעילה קהילתית, דמות משמעותית במושבה ונדבר איתה גם בעתיד, ל.ח) ונשאר. הגיע כצלם והתחיל לעצב בשנות ה-80 בלב תל-אביב בימים בהם לא היה ברור מה זה מעצב. הנס ואילנה יצרו אהיל שהוליד קו מוצרים שהולידו חנות בשם "פלסטיק פלוס" ואת קבוצת "קקטוס" שהייתה חלק מגל ההתעוררות של שיינקין.
    הגל הצליח מעל המצופה ושיינקין שגשגה.

    הנס: "כשהגיע השלב בו לא היו יותר בעלי חנויות בחנויות, רק מוכרים זמניים, הרגשנו שאנחנו לא מזהים את הרחוב. המחירים עלו ועלו ואנחנו הבנו שצריך לחפש את המקום הבא. התחלנו לחפש במעגלים הולכים ומתרחבים סביב תל-אביב. ויום אחד באנו לבקר את פרנק ונורית בפרדס חנה, היה להם בית מקסים, טיילנו בשדות ואמרנו לעצמנו "למה לא? " הבתים היו זולים יחסית, כולם עם חצרות, התחלנו לראות בתים עד שמצאנו את בייתנו.וככה עברנו ב-1995 לפרדס חנה".

    ל: מה אתה זוכר מפרדס חנה של אז?

    הנס: "הגענו עם ילדים בני 12,8,5 הצטרפנו לקהילת בית הספר הדמוקרטי בחדרה שגם הוא היה חלק מהשיקולים של המעבר לפה. פרדס חנה הייתה דבר ראשון ריח עבורי. ריח של עצי שסק, פריחה, ירוק מכל כיוון. כל בית היה שונה, לכל אחד קסם משלו".

    ל: הייתה קהילה?

    הנס: "לא. אבל די מהר, בערך שנתיים אחר כך התחיל גל של הגירה מתל-אביב. קראנו לפרדס-חנה "צפון שיינקין" באותה תקופה התחיל בטבעון "בית פתוח" של אומנים וחברנו לעוד אנשים מהקבוצה הזו (המהגרים החדשים) וביחד התחלנו את "הבית הפתוח" (מה שלימים יהפוך לאמנים במושבה ,ל.ח) שהיה מאד מוצלח והביא לפה הרבה אנשים מהמרכז שחלקם גם עברו לפה. זיו וענהלי פתחו עיתון מקומי "קורא במושבה" ואליהם חברנו יחד עם נוספים ונולד השיקשוק. השיקשוק הביא המון אנשים להגר לפרדס חנה-כרכור. הם הגיעו לואדי, נשמו את האווירה התאהבו החליטו לעבור. השילוב בין אווירה מיוחדת למחירי נדל"ן נוחים קסם לאנשים".

    ל: איך אתה חווה את הגדילה שעוברת פרדס חנה בעשור האחרון?

    הנס: "בכבישים. פתאום יש פקקים. בבנייה ההיסטרית שלצערי נעשית בלי התחשבות באופי המקום. מורידים הרבה עצים, אין כבוד לשורשים של המקום כמושבה חקלאית.ביקרתי בפסטיבל המידברן, רבים מהאנשים המובילים שם את העיצוב והחזון הם מכאן. הייתי רוצה להרגיש אותם יותר בהשפעה על המושבה. שיתנו להם יותר מקום מצד אחד וגם שכולנו נהייה יותר פעילים בהשפעה על מה שקורה כאן לא "נירדם בשמירה".
    הייתי רוצה לפגוש יותר את התושבים החדשים פה ב"ידית" וביזמות המקומית. הייתי רוצה להזמין את התושבים החדשים להרים יוזמות גם בשכונות שלהם,שיעזו לחלום עוד חלומות שיוצרים קהילה".

    ל: השנה שנת בחירות, מה יש לך לומר לראש המועצה הבא/ה?

    הנס: "הייתי רוצה שהם יבינו שהיישוב הוא לא המבנים אלא האנשים. פה יש הון אנושי מדהים, שימו שם את המשאבים. תנו לרוח המקום להיות, תנו ליוזמות המקומיות לחיות".

    ל: מה מייחד בעיניך את פרדס חנה-כרכור היום. למה באים לפה?

    הנס: "מקום עם אווירה של קטן שפרוש על פני מרחבים. אתה משוטט ויכול להגיע לשכונות כל כך שונות אחת מהשנייה. הרבה יזמות. הרבה חלומות. כל הדברים החדשים שנפתחים " האורוות" בתי קפה, פאבים,השוק הישן בהרבה מהם יש רוח מיוחדת. מאד שמחתי שהשקשוק זכה ללידה מחדש. הרבה קסמים".

    אז התחלנו בקוסם וסיימנו בקסמים וגם בי דבקו נצנוצים של קסם ויצאתי מהתאטרון אל הרחובות שהומים בילדים מחופשים, מלאים בצבע ויצירתיות. יצאתי מלאה באופטימיות ובתחושה שרוח הקסמים ששורה פה מנשבת גם דרך העיור והבנייה הרוויה. יצאתי עם המחשבה שאם כל אחד מאיתנו ינשוף בכנפיים האלה את נשיפת הקסם הפרטי שלו כולנו יכולים להמריא יחד אל עיר קהילתית, יצירתית ומלאת חיים.

    חג שמח וקסום לכולם!

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (5) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הרביעי – למישהו יש רעיון?]

     

    מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?

    אני אוהבת את פורים, זה חג שמאז ומתמיד אהבתי.
    ולא בגלל אזני ההמן (חולת פרג!) או הממתקים או התחפושות,
    אני אוהבת את פורים בגלל העולם הפנטסטי שהוא מביא איתו פעם בשנה.
    פורים הוא אגדה בשבילי, יומיים של עולם אחר שבו הכל יכול לקרות:
    זקן יורד לי עד ברכיים
    שפם ארוך לי אמתיים.
    קרניים לי קרני התיש
    שיניים לי שיני הליש.
    מלפני צמה עם סרט
    מאחורי זנב תפארת.
    כאלה מין יצורי כלאיים, קסומים, עם כוחות על, שחיים בסיפורי פנטזיה.
    אז לכבוד חג החגים, האחד והיחיד, מלך המסכות, השטויות והממתקים-
    נדבר על כתיבת פנטזיה ויצירת עולמות קסם דרך כתיבה.

    מהי פנטזיה?

    פנטזיה היא ז'אנר ספרותי עם כמה מאפיינים שחייבים להיות בו:

    • עולם בדיוני וייחודי, יש לו חוקים משלו שלא קיימים באף מקום אחר.
    • יש שימוש בקסם, בלחשים, בכישוף ובחומרים כמו שיקויים, למשל.
    • קיים מאבק בין טוב לרע. (פנימי וחיצוני)
    • המוות אינו תחנה סופית, יש המשך בדמות רוחות, זומבים ושאר חמודים כאלה…

    הדבר הראשון שאנחנו יוצרים בהגיענו לכתוב פנטזיה הוא העולם.
    העולם הפנטסטי חשוב יותר מן הדמויות ולעתים אף מהעלילה עצמה.
    עולם מורכב, עשיר, ססגוני ומלא בכללים וחוקים ייחודים יצור סיפור פנטסטי טוב!
    אפשר לחוות עולם פנטסטי נפלא באליס בארץ הפלאות, נרניה, הארי פוטר, שר הטבעות, הסיפור שאינו נגמר, הקוסם מארץ עוץ, ובוודאי שתוכלו לחשוב על עוד עולמות פנטסטיים רבים.

    חשוב שבעולם הפנטסטי יהיו כללים, כמו : "אסור להשתמש בקסם בעולם המוגלגים" , במשרד הקסמים הבריטי תוכלו למצוא את מערך החוקים הרחב של "הארי פוטר", כולל שמות כל השרים מאז הקמתו ב 1707, מטרותיו והאגפים השונים שלו, כמו: אגף החיות, אגף הישויות ואגף הרוחות-
    לגמרי עולם ומלואו.

    אחרי שבראנו את העולם הפנטסטי שלנו (זה לוקח יותר משבעה ימים, אנחנו לא אלוהים) – אנחנו מתחילים למלא אותו.
    לרוב, התהליך הוא מקביל. בד בבד עם בריאת העולם, כבר עולים בנו רעיונות לדמויות ולסיפור שלנו, התהליך מתקיים ביחד. כשנחשוב על דמות, יתלוו אליה כללים ודברים שקשורים לעולם. ולהפך…
    לא לשכוח לתת לדמות הראשית שלנו כוחות על, פרטים ייחודיים, משימה חשובה, קונפליקט שישאיר אותנו במתח וכמובן : אויבים ותומכים.

    הכל יכול לקרות בעולם הפנטסטי: כל יצור שחשבתם עליו אי פעם – יש לו מקום בעולם הזה. כל כוח קסם, לחשים חדשים, כישופים שאיש לא חשב עליהם עוד- כל אלה נכנסים בשמחה לתוך העולמות האלה.

    ולבסוף- העלילה!
    מה המטרה של הגיבור שלנו? מה מונע ממנו להשיג את המטרה? אלו מכשולים (ובעולם הפנטסטי המכשולים יכולים להיות כל דבר!) עומדים בפניו.
    בסיס העלילה הפנטסטית מוציאה את הגיבור (או הגיבורה!!) שלנו למסע.
    מסע בו היא חייבת להשיג משהו, הרבה פעמים מול מימד של זמן דוחק. במהלך המסע היא מגלה דברים על עצמה ומשתנה. בעולם הפנטסטי, היא גם מרוויחה דברים, כמו: יכולות הקסם שלה משתפרות, היא יכולה למצוא קמע או חפץ כלשהו שיעזור לה ובהרבה מקרים- חברים קסומים חדשים שיעזרו לה ויהיו נאמנים אליה לכל אורך הדרך.

    אז למה אתם ממתינים?

    הסיפור הפנטסטי שלכם מכה בשרביטים ולא יניח לכם עד שתכתבו אותו, זהירות: הוא יודע להשתמש בקסמים ולשלוח אליכם דרקונים יורקי אש ואלפיות מכשפות. מואה-אה-אה!

    חג פורים שמח, קסום ופנטסטי.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >

    לאחר חג הפורים- בחופשת הפסח, תתקיים סדנת כתיבת פנטזיה לנוער בהנחייתי.
    הכינו את השרביטים:
    25-28/3 ראשון-רביעי, ארבעה ימי כתיבה קסומה, מ-9:00 עד 12:00
    במקום מופלא ומלא ביצורים אגדתיים: אורוות האומנים בפרדס חנה!
    יש חניה בשפע לחדי קרן ודרקונים.
    כל משתתפ.ת יכתוב סיפור פנטסטי שלם, מהפרק הראשון ועד האחרון, ניצור את העולם וחוקי הקסם, נוסיף דמויות ויצורים אגדתיים
    ונטווה עלילה מסמרת שיער.

    לפרטים נוספים: mamarcus77@gmail.com שלי

     


    להגיב
Close