כתיבה פרטית

  • על הדיכאון

    [פרלין אגרנטי]

    במשך כמעט שליש מחיי לקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. ציפרלקס, קלונקס וחברים אחרים.
    האמנתי לרופאים, לפסיכיאטרים, לפסיכולוגים הקליניים ולחברות התרופות – שסיפרו לי שהבעיה נמצאת בראש שלי. חוסר איזון כימי. המוליך העצבי סרוטונין ("ההורמון השמח"), מתפקד ברמה נמוכה וצריך לעזור למוח לייצר יותר ממנו. במשך כמעט שליש מחיי התייחסתי אל הדיכאון כאל מחלה, וטיפלתי בו כמו במחלה – ניסיתי לגרש אותו באיומי כדור (10 מ"ג).

    בהתחלה התביישתי בדיכאון שלי והסתרתי אותו, אבל די מהר גיליתי שלהיות מיוסרים זה לגמרי מיינסטרים, ולקחת ציפרלקס הפך לתחביב נורמטיבי. בישראל חילקו 2 מיליון מרשמים של נוגדי דיכאון וחרדה רק בשנה האחרונה. בת"א כל תושב עשירי נוטל כדורים. כשהחרדות מרימות את ראשן המכוער, אנחנו בולעים כדור ומרגישים טוב יותר. אושר אקספרס בקפסולה. כפית של סוכר שעוזרת לתרופה המרה של היומיום להחליק. זה קל, מהיר, נגיש וזול יותר מאשר להתמודד עם הדכדוך. והרופאים עוזרים לנו, די בתלונה על ייאוש קל וידם קלה על המרשם. מבחינתם זה פיתרון מעולה כדי לחיות ולהישאר שפויים. הם שמחים להנדס לנו את המוח המיוחל, שיבטיח מזג חיובי ואופטימי. הפכנו לדור שחי על הזדקקות הולכת וגוברת להתערבות כימית. דור שגדל בתמיסה של סרוטונין.

    למרות שנים ארוכות על כדורים, לא היה שיפור במצב הרוח שלי. שיניתי מינונים והחלפתי סוגים, אבל העצבות תמיד גברה עליהם. עם הזמן ההסברים של הרופאים השתכללו; במקום לדבר על סרוטונין הם עברו לדבר איתי על חוסר בדופמין או נוראדרנלין. עוד מוליכים עצביים אהובים, שרצוי שהמוח שלי יהיה ספוג בהם. בשום שלב לא חשדתי שאולי התרופות לא אפקטיביות. לרגע לא חשבתי לעצור ולהקשיב לדיכאון. המשכתי להתנסות במה שהיה לרפואה להציע לי. הפקדתי את נפשי בידי הכימיה, ולמרות שקראתי להם Happy pills, הייתי רחוקה שנות אור מלהיות שמחה.

    ***

    הסיפור המדעי הפנה את הזרקור מהחיים שלנו למוח שלנו. הוא סיפק לנו פתרונות קלים ומהירים לחיים מורכבים, ובמשך עשרות שנים קנינו את סיפור הסרוטונין. האמת היא, ומחקרים מתחילים להכיר בכך, שהסיפור הזה לא מדויק. זו רק תיאוריה, שעד היום לא באמת הוכחה באופן חד משמעי. לביולוגיה יש תפקיד מסוים בעולם הרגשי שלנו, אבל לא תפקיד מרכזי. אם זו הייתה הסיבה המרכזית לדיכאון, היינו מצפים שלאור התפתחות המדע ושכלול הטכנולוגיות והתרופות, שיעור הדיכאון יפחת או לפחות יתייצב. אבל הוא רק גדל משנה לשנה.

    הנרטיב הרפואי של דיכאון וחרדות הפך להיות הדומיננטי, אך הוא מבוסס על מחקרים מוטים וסלקטיביים. כמו שמתוך 20 תמונות סלפי, 19 נמחקות ורק אחת נבחרת לעלות לפרופיל שלנו, כך גם פועלות חברות התרופות עם מחקרים. הן משקיעות בהם הון עתק, זורקות לפח את כל אלה שמראים אפקט מזערי או תוצאות לא חד-משמעיות, ומפרסמות רק את אלה שמציגים הצלחה כלשהי. כמובן, לא כל טיפול תרופתי הוא מיותר. הוא מספק הקלה מסוימת לחלק מהאנשים (ולו בשל האפקט המרגיע של השגחה ודאגה ע"י רופא), אבל ההשפעה יותר חלקית וזמנית ממה שמספרים לנו. היעילות של הכדורים פוחתת עם השימוש, והישנות של הדיכאון תוך פחות משנה היא תופעה נפוצה. פסיכיאטרים לא יודעים להסביר את התופעה הזו והם פשוט מכנים אותה "דיסתימיה" (דיכאון כרוני), שזה כמו לומר: "צר לנו, יש לכם אופי מלנכולי, בהצלחה עם החיים".

    טיפול תרופתי ניתן אחרי אבחון לפי ה-DSM, שהוא המדריך לסיווג הפרעות נפשיות. בשנות ה-70 פסיכיאטרים נתקלו בתופעה מעניינת – הם שמו לב שאם הם עוקבים אחר הקריטריונים שבמדריך, הם נאלצים לאבחן כל אדם שמתאבל כדיכאוני ולרשום לו כדורים. זה נראה להם לא הגיוני לסמם אנשים שמתמודדים עם אובדן. התברר שהחוויה של דיכאון ואבל כל כך דומה, שאיגוד הפסיכיאטרים האמריקאי החליט ליצור סעיף שנקרא the grief exception, כדי לא לקטלג יותר אנשים שמתאבלים כדיכאוניים. כך, אם מישהו מציג סימנים של דיכאון, הוא יאובחן כחולה – אלא אם כן הוא איבד מישהו בשנה האחרונה. אלה אותם סימפטומים בדיוק, עם הבדל אחד: אם איבדתם מישהו יקר לכם, אתם חווים חוויה אנושית נורמלית, מגיבים בצורה רגילה לאובדן של משהו משמעותי. אם לא איבדתם מישהו, אתם חולים במחלה נפשית.

    אבל איך אפשר להסביר לאנשים עם דיכאון שהחוויה שלהם נובעת מחוסר איזון כימי במוח, חוץ במקרה ספציפי אחד שבו החוויה היא בעצם תגובה הגיונית לחיים? למה לאבד אדם אהוב הוא המקרה היחיד שבו זה הגיוני שנגיב בדכדוך, ירידת אנרגיות, ייאוש או אפילו פאניקה? למה לא במקרים אחרים, כמו תקיעות בעבודה משעממת, בדידות, קשיים בזוגיות, הורות טרייה, או כל שינוי אחר בחיים שמערער את תחושת היציבות או תפיסת העצמי שלנו?

    ***

    הטענה שדיכאון נוצר מחוסר איזון במוח מטעה. היא מובילה לרידוד השיח הסובב הפרעות רגשיות. המבט הרפואי על אדם דיכאוני (ובעצם על כל אדם) הוא חטוף, צר ולעיתים נטול קונטקסט. הניסיון להעריך מצוקה אנושית על פי רשימה בלבד פשוט לא עובד. אנחנו צריכים להפסיק למדוד את הנפש על פי קריטריונים ולהתחיל למצוא את הסיפור האמיתי שמאחורי הסימפטומים.

    כשישבתי על ספת הפסיכיאטר בפעם הראשונה, הוא אבחן אותי במשך 45 דקות, בהן נשאלתי רק על הסימפטומים שלי. הפרעות בשינה? הפרעות בתיאבון? הפרעות בריכוז? הפרעות בהנאה? מזל טוב. נולד לך דיכאון (ומרשם לציפרלקס). אף מילה על למה לעזאזל אני מרגישה ככה. בטיפול פסיכותרפי הקונטקסט כמובן רחב יותר, ומדברים על הסיבות הפסיכולוגיות ועל החוויות שעברנו בחיים. הקונטקסט הפסיכולוגי חשוב אמנם, אבל הוא לא מספיק. זהו טיפול ברמת המיקרו ולא המאקרו. כדי להתמודד עם מגיפה, צריך להתחיל להכניס גם את התרבות לתוך הקליניקה. צריך לדבר על התנאים החברתיים שמובילים אנשים כה רבים לתסכול, זעם, ריקנות, חרדות, הימנעות, דימוי עצמי נמוך, קושי לבטא רגשות, אשמה, בושה ועוד.

    אחד הדברים שהבנתי בטיפול הפסיכותרפי הוא שלא היו לי כלים להבין את המצוקה שלי, ולא ידעתי איך לעכל אותה ואיך לתמלל אותה. מה שעשיתי היה להדחיק, ואחרי שנים של הדחקה הדיכאון והחרדות התפרצו. זו אמנם סיבה אישית ופרטנית, אבל מלכתחילה חוסר הגישה לכלים ולמיומנויות של עיבוד וביטוי רגשי הוא חברתי. אנחנו לא נולדים עם חוסן נפשי וזקוקים ללמוד לפתח את היכולת הזו. מישהו פעם לימד אותכם לפענח את הכאב שלכם? להתחבר לגוף ולהקשיב לו? להבין למה מתעוררת תחושה של חוסר ערך, אי-שקט או ייאוש? לא יודעת מה איתכם, אבל אותי לימדו לרסן רגישות ולהשתיק אותה. בטח שלא להיעזר בה כדי לכוון את חיי. גם כשכבר פניתי לקבלת עזרה, לא היה ניסיון להעניק לי כלים מתאימים. במקום זאת צומצמתי למשוואה כימית וקיבלתי חפיסת כדורים.

    ***

    אנחנו זקוקים לדרכים חדשות כדי להתמודד עם דיכאון וחרדות. דיכאון לא יכול להיות מצומצם לתסמינים פיזיים, כמו דלקת פרקים או כאב ראש. הדיכאון הוא לא המחלה, הוא הסימפטום. אבל במקום להקשיב לו, לחקור אותו וללמוד ממנו, מעודדים אותנו להשתיק אותו, להעלים אותו פעם אחר פעם, ממרשם למרשם.

    כדי לטפל בשורש הבעיה אנחנו צריכים להעניק לה הקשר חברתי רחב יותר. לפתוח את עינינו למציאות שאנחנו חיים בה. דיכאון, במידה רבה, הוא תופעה קולקטיבית, וגם תהליך הריפוי זקוק לקולקטיב. הדיכאון, במובן הזה, הוא לא פחות מקריאה לשינוי חברתי.

    נשמע תלוש מהמציאות? מסתבר שלא. ב-2014 ארגון הבריאות העולמי פרסם שנוכחותה או היעדרה של בריאות נפשית היא מדד לתפקוד חברתי, ומצריכה גם פתרונות חברתיים ולא רק אינדיבידואליים. למרבה הצער, מסקנתם אינה זוכה לתשומת הלב שהיא ראויה לה – היא דורשת השקעה משמעותית, שינוי דרכי חשיבה, ובעיקר היא מאיימת על המשך קיומה של תעשיית התרופות האנטי-דיכאוניות – מערכת כלכלית שמכניסה מידי שנה הון עתק. אז במקום להתמודד עם הדיכאון ברמה החברתית הנדרשת, אנחנו ממשיכים להפריט את הכאב שלנו ואת אופן הטיפול בו. כניסתם של משככי הדיכאון והחרדות לשוק הייתה סוחפת מאחר והיא תאמה כמו כפפה לאופייה של התקופה שלנו, שמעודדת נפרדות ואינדיבידואליזם. חברות התרופות הציעו לנו פתרון שתפור למידותנו החברתיות הנוכחיות – משהו מהיר שאפשר לרכוש.

    ***

    כבר הרבה זמן שאני לא מתייחסת לדיכאון כאל מחלה. הוא סימפטום שמצביע על אופן החיים שלנו, על ההתנהלות הרגשית שלנו ועל הסביבה שלנו. אנחנו מכירים בצרכים הפיזיים שהם הבסיס לקיום שלנו – אוויר, אוכל, מים, מחסה. בנוסף אליהם קיימים גם צרכים רגשיים, אך רק בטעות הם לא מוגדרים ומוכרים כצרכים בסיסיים, קיומיים והישרדותיים. למשל, צורך בביטוי עצמי, באותנטיות, בשייכות, בעבודה המעניקה משמעות. צורך בחשיפה לטבע, בנופים ירוקים ובהאזנה לפכפוך של מים מידי פעם. צורך בהקשבה ונראות, בהרגשה שאנחנו טובים בדבר מה, לא משנה מה. צורך בפשטות, בבחירה עצמאית, בחופש ובפנאי. צורך בערכים מהותיים שישמשו עוגנים בסערות החיים.

    החברה שאנחנו חיים בה עונה היטב על הצרכים הפיזיים. על הצרכים הפסיכולוגיים – קצת פחות. במרדף אחרי הגדרה עצמית והצלחה אישית, אנחנו מתנתקים מהדברים שאנחנו כה זקוקים להם, ותחושת הניתוק הזו מובילה למגיפה עולמית של דיכאון וחרדות. זה לא חוסר איזון כימי במוח. זה חוסר איזון במערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם העולם, החברה והקהילה בה אנו חיים.

    נראה שאנחנו מנסים להסתגל לקצב חיים שלא תואם לקצב הפנימי שלנו. אונסים את עצמנו להיות יותר ממה שאנחנו יכולים, או אפילו רוצים. אנחנו מתאמצים להתאים את עצמנו ולפעול תחת לחצים ורעשים רבים, להסתגל לתבניות שהוגדרו על ידי אחרים, במקום לחפש את השקט וההאטה להם אנחנו זקוקים. את הקהילות בהן חיינו פירקנו מזמן, נפרדנו מהאופי השבטי שלנו. אנחנו עושים דברים ביחד פחות מכל דור לפנינו. אחת הסיבות לכך נעוצה ברשתות החברתיות. הן מאפשרות לנו להיות אחד עם השני, אך במרחק בטוח ובכמויות שבהן אנחנו יכולים לשלוט. הן משכללות את היכולת שלנו להסוות את הלבד, להקיף את עצמנו באלפי חברים וירטואליים, למלא את החלל בלייקים ועוקבים.

    הן גם מאפשרות לנו לערוך, לפלטר, להדגיש, להשמיט ולהציג את עצמנו בצורה מסוימת ולא אחרת. הן הבריחה המושלמת מחיים אותנטיים, פגיעים ומלאים. מהצורך ליצור קשרים משמעותיים ומחייבים. אבל הרצון להשתייך תמיד יהיה קיים בנו. הוא לא נעלם, הוא בגנים שלנו. הטבע שלנו הוא לא אינדיבידואליסטי, למרות שזו הנטייה החברתית אליה אנחנו מוסללים. אף אדם הוא לא אי בלב ים. אנחנו נולדים דרך חיבור ומגשימים את עצמנו באמצעות חיבור. אנחנו לא רק מעדיפים קשרים בריאים ויציבים, אנחנו זקוקים להם. ודווקא בעידן הנוכחי, כשיצירה של קשרים וחיבורים היא קלה יותר מתמיד, יש יותר ניתוק, בדידות וריקנות. אלה לא סתם מילים לא נעימות – לבדידות יש השלכות פיזיות – היא פוגעת בבריאות ומייצרת מתח וחרדה ברמה דומה לתקיפה פיזית.

    אז למה במקום לרשום לנו מפגשים חברתיים, טיולים בטבע או התנתקות מהסמארטפון, רופאים רושמים לנו כדורים?

    ***

    הכדורים לא עוזרים לנו לבנות חוסן נפשי אל מול נסיבות החיים, אלא רק לטשטש את הכאב וחוסר האונים. הם לא מספקים מודעות, בהירות או הבנה. הם לא מפתחים בנו גמישות או מסוגלות עצמית, אלא תלות וקיבעון. חוסן נפשי דורש סט של אמונות, ערכים וקשרים חזקים, לא רק רמה מסוימת של סרוטונין.

    במקום לראות בדיכאון עננה שמעיבה על הנפש, אני מעדיפה לראות אותו כבהירות. דיכאון הוא הגיוני. הכאב הוא הגיוני. הוא התגובה הכי הגיונית שאני מכירה לחיים שבהם קיים ניתוק מביטוי רגשי וממילוי של צרכים מהותיים.

    מה שפחות הגיוני בעיניי הוא ההסבר הרפואי, שמניח שמבחינה כימית אנחנו לא מתוכנתים מספיק טוב כדי להתמודד עם החיים. אני דווקא מאמינה שאנחנו מתוכנתים מעולה. אנחנו פשוט מתמודדים עם תנאים חברתיים שלא מתאימים לכולם באותו האופן, וזה משפיע עלינו רגשית ופיזית. העזרה שאנחנו זקוקים לה היא לא אבחנה רפואית ומרשם לתרופה, אלא זיהוי וחיבור לדברים שבאמת חשובים לנו.

    באופן אישי, ההסבר שסיפקו לי למקור הדיכאון והחרדות היה שגוי, והוא הוביל אותי לחפש פתרונות לא נכונים. ננעלתי על סיפור הסרוטונין. עברתי דרך ארוכה עד שהבנתי שאני מתאמצת להתמודד רק עם פני הדברים ולא עם הבעיות האמיתיות, העמוקות יותר. ברגע שהבנתי את זה, לכדורים כבר לא היה ערך מוסף בחיי ולא הזדקקתי להם יותר. בתחילת הדרך הם סיפקו לי הקלה ראשונית ועזרו לי להרים את הראש מעל המים, אבל בהמשך לא הייתה להם תרומה ממשית בשיפור המצב הרגשי שלי. כשהבנתי שהדיכאון הוא לא הרגש עצמו, אלא רק התקיעות של הרגש, הכול השתנה. הרגשות שלי קיבלו מקום וביטוי ושחרור. למדתי לזהות מה בסביבה ובדרך החיים שלי מעורר אותם, ואיך ליצור קיימות רגשית.

    לזהות את החלקים בנו שלא מקבלים מענה, ולתת להם ביטוי, זה לא בהכרח קל וזה בטח לא תהליך מהיר. ריפוי מצריך האטה. ונוכחות. ואמון. דברים שהמדיקליזציה של הנפש לא מאפשרת. היא מציעה לנו פתרונות מהירים וזולים יותר, העיקר שלא נוריד את הרגל מהגז בזמן שאנחנו שועטים קדימה. היא מאפשרת לנו להמשיך לספוג, מצמצמת את הסבלנות שלנו לכאב, ומשמרת את הראייה הצרה שלנו. אם נלמד לפתח ראייה רחבה יותר, וגם נעצור מידי פעם ונשאל מה באמת חשוב לנו, יש סיכוי טוב יותר שנצליח לעזור לעצמנו במקום בו הכדורים לא מצליחים.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • כתיבה אפקטיבית – צפריר בשן

     

    את הפוסט הזה אכתוב אני (רואי), כי הנחתום (צפריר) לא אוהב להעיד על עיסתו. אז ברשותו אעשה עיסה עם דברים שכתב על עצמו, קטעים מהספרים שלו, חוויות שלי מהסדנה שלו ועוד קצת תבלינים.

    צפריר כותב על עצמו

    "צפריר בשן גר בתל אביב, נשוי לאלה ואב ליונתן, מיה ואנה. הוא מרצה ומנחה סדנאות לכתיבה אפקטיבית.
    צפריר שימש כעורך ובעל טור אישי בעיתונים הארץ וגלובס. הוא הקים וניהל חברת ייעוץ אסטרטגי ויחסי ציבור והיה סמנכ"ל שיווק בחברת טכנולוגיה… עובד במה שהוא אוהב: כותב, מלמד ולפעמים אפילו אוכל צהריים עם הילדים".

    את צפריר הכרתי דרך הניוזלטר שלו, בו הוא מצליח לשעשע ולהיות מקורי ובו בעט (משחק מילים שמשעשע אותי), לתת אחלה של טיפים לכתיבה, בשפה קולחת וברורה (אימלה מה יגיד לי על הניוז הזה…). יש לו יכולת לכתוב על ריצה בצורה מעניינת! אל דאגה, לאו דווקא תתחילו לרוץ, אבל סיכוי טוב שהכתיבה שלכם תצא קולחת ומהירה יותר. בהמשך נתקלתי בספרים שלו "כתיבה אפקטיבית" ו"תכתוב תרוויח" וגיליתי איך אפשר להרוויח פעמיים, כי אלו גם ספרים כייפים לקריאה וגם נותנים ערך אמיתי לקורא (מישו אמר אפקטיבי?).
    את ההשלמה חוויתי על בשרי ולפטופי בסדנת "כתיבה אפקטיבית" שמצליחה בארבע שעות לגעת בדברים הכי חשובים לכתיבה משמעותית ומעניינת – והכי חשוב, בלי להירדם או להשתעמם באמצע.

    ולסיום סיומת, הנה עוד תקצור של מה שכתוב במאחורה של הספר "כתיבה אפקטיבית":

    "…כתיבה אפקטיבית משנה חיים. היא ההבדל בין פקיד למנהל, בין הצלחה עסקית לעוד כישלון אחד, בין אהבה נכזבת לרומן (רוסי) עב כרס…
    הכתיבה שלכם הפכה למה שמגדיר אתכם בעיני העולם… היא זו שתשתקף בתשובתו של לקוח, במבטו של הבוס, אפילו בחיבוק של בני הזוג שלכם.
    … שום דבר ממה שלמדתם בבית הספר לא הכין אתכם להשיג מטרות בכתיבה: להצחיק, לרגשף להעביר מידע, להניע לפעולה, לגרום לדברים לקרות, למכור…"

    השתכנעתם? קראו את הטור, לא השתכנעתם? קראו הכול מהתחלה… וברצינות – כל חודש יעלה כאן טור עם טיפים שווים ממש ולמי שלא רוצה לחכות חודש, מומלץ להירשם לניוז של צפריר ולקבל טיפים על בסיס יומי. מבטיח שזה מעניין. ואפקטיבי.

    לאתר של צפריר  |  לדף הפייסבוק  |  להצטרפות לניוז שלו  |  לרכישת הספרים


    להגיב
  • מהגינה של נמרוד ינואר 20 – מעשבים שוטים לסופר פוד חופשי

     

    סוף סוף יש גשם, החורף מביא איתו שפע ירוק והמון שמחה לגינה\חווה. כשעובדים ב״שיתופעולה״ עם הטבע (מושג מדהים של טליה שניידר האחת והיחידה) המחזוריות של העונות נכנסת גם לעבודה שלנו, וחודש ינואר הוא הזמן קצת לנוח להתרענן. היום הקצר עבר והגינה מתחילה להתעורר לחיים וכל מה שהשקענו בתחילת העונה מתחיל להניב שפע.

    לא רק שפע כמותי ואיכותי – אלה ובעיקר שפע מגוון. בדיוק כמו אצלנו ההולכים על שניים, המגוון והשונות הם החשובים באמת. ואתם יודעים מה, כמה מגוונים שלא יהיה השדה או הגינה שלנו, זה כלום מול המגוון האמיתי שמגיע לבד מהטבע. בעונה הזו עולים וצומחים בכל פינה המון צמחי בר, כשהם בערוגה שלנו, אנחנו קוראים להם ״עשבים״ – אבל למעשה לרבים מהם סגולות נדירות.

    אז הפעם כל הפוסט הוא סביב עשבים (או צמחי בר, הכול עניין של נקודת מבט 🙂

    לאחר שנאלצנו לדחות את אירוע הליקוט שלנו מיום חמישי שעבר (סערה, זוכרים?) השבוע הצלחנו לתפוס את היום האחרון של חנוכה עם בוקר חורפי מהמם וקיימנו את אירוע הליקוט והתרמה לשומרי הבית, והיה פשוט מדהים.
    70 משתתפים בכל הגילאים יצרו שבט קטן.
    מללללא ילדים בכל הגילאים קישטו את הגינה כמו פרפרים.
    נישנשנו (חובזות, כף אווז, סירפדים….). מרחנו כוכבית על עקיצות (אביבית לימדה אותנו שכוכבית יעילה פי אלף מכל פניסטיל ג׳ל לגירויים ועקיצות).
    חיסלנו ארגזי תפוזים.
    ובעיקר, זכינו ליום חורפי מהמם בשדה שופע.

    ובקשר לגשם? הוא הגיע בדיוק בזמן, ממש לקראת סוף הסיור. רגע קסום שבו התכרבלנו במחסה החדש שבשדה, התחממנו עם תה חם ושיחקנו עם הברד (כן כן, ברד!) שירד. עליו הילדים שמחו מאוד כמובן, החסה קצת פחות…

    מי שאהב את הרעיון של הליקוט וההתחברות לאדמה ישמח מהדבר הבא:

    לכבות פתיחתה הרישמית של עונת הליקוטים, הכרזנו על מנהג חדש,
    ״מלקטים בשני״לליקוט עצמי מודרך בגינה, בחינם! 

    בחודש הקרוב, ינואר, הגינה נפתחת ומזמינה אתכם כל יום ב׳ לליקוט סופרפוד טרי בריא ורענן.
    חובזה, גדילן, כוכבית, כף אווז, סירפד ועוד מלא חברים שיצטרפו במהלך החודש.
    איך זה עובד?

    מגיעים לגינה (רחוב מגד עד הסוף) בתאום מראש, מקבלים דלי והסבר קצר היכן ומה ניתן ומומלץ ללקט, הדגש הוא על צמחי בר מקומיים והאדמה תפתיע אותנו בטוח כל פעם במגוון אחר ולקחת הביתה מתנה כל מה שאספתם.
    אפשר לבוא אם או בלי ילדים.
    כדאי שנוכל לווסת את כמות המלקטים, הכניסה מותנית בתיאום מראש בהודעת וואטספ למס: 054-7776770

    ההודעה תכלול:
    שעת הגעה צפויה
    מס' משתתפים (מקסימום 5)
    טווח גילאים (מומלץ גיל 4 ומעלה)

    למי שרוצה באמת למצוא הפתעות ואוצרות, מוזמנים להצטייד בספר ״הטעם שבטבע״ של אביבית ברקוביץ האלופה (יש אצלנו בדוכן למי שרוצה).

    תודה גדולה ל Avivit Joti Bercovici על הדרכה נפלאה ועל לב רחב.

    ותודה לכל המשתתפים האלופים שהגיעו ותרמו תרומה מכובדת למטרה מקודשת
    -כל ההכנסות מסדנת הליקוט נתרמו לשומרי הבית כדאי שנוכל להמשיך לנשום כאן…. 

    #מהגינה לגנן:

    כאן הפינה לכל הגננים והגננות שביניינו – אם זה משק עזר או עציץ במרפסת, זו המקום בשבילכם – אז אם תרצו מוזמנים גם לשלוח לשאול או לבקש נושא מסויים.

    ונחזור לעשבים ה"שוטים", המעצבנים האלה..

    אז עכשיו הם רגע ״עשבים מעצבנים״  ולא ״סופר פוד מהטבע״.
    אם הזמן שלנו בגינה מוגבל, והעשבים בחורף ממשיכים להגיע כאילו משום מקום אפילו לאותה ערוגה שרק לפני שבועיים ישבנו עליה בשיא הסבלנות אנחנו צריכים להיות קצת יותר חכמים כדאי להצליח לאכול בסוף מפרי עמלנו. 

    בגינה אורגנית ואקולוגית אנחנו ״מנהלים״ מערכת, אנחנו לא באמת רוצים (או יכולים) לשלוט. אנחנו ״מנהלים עשבייה״, באנגלית זה יותר ברור – "We do weed management instead of weed control".

    מה זה אומר?

    קודם כל זה אומר צניעות ולהבין שכשאני רואה שדה ענק של חיטה בלי אף עשב שנובט יש כאן ״קסם״ כימי לא כל כך נחמד שדואג שזה יהיה המצב וש״איך שהוא״ רק הגידול ישרוד את הריסוס.
    זה אומר שתמיד היו ותמיד יהיו עשבים, והחוכמה היא איך במינימום עבודה נשיג את התוצאה הרצויה או המספקת עבורנו.

    איך עושים את זה בתכלס?

    הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא להשתדל למנוע מהעשבים (בעיקר הסוגים המציקים לנו במיוחד) להגיע לשלב של הפצת זרעים. כל פעם שכזו שפספסנו זה אלפי מציקנים קטנים בעונה הבא. אז בין אם אתם מעדיפים לעשב כשכל הנבטים עוד קטנים, או רק את מי שגדל ומפריע לירקות שלכם – שימו לב לא לפספס.

    כלל שני – תזמון והתמדה מותאמים אישית. מתי לעשב זו שאלה שחקלאים וגננים מסוגלים לדבר עליה ימים שלמים, יש שמעדיפים ״לתפוס אותם קטנים״ מה שמאפשר לעבוד מהר והרבה פעמים גם להשתמש בכלי עבודה ידניים קטנים שמזרזים את העבודה, ולקבל ערוגות ״מתוקתקות״ וניצול מקסימאלי.  הבעיה – זה מצריך הרבה התמדה, גם אם ניקיתי ממש יפה, תמיד יבואו ״חברים״ חדשים.
    האסקולה השנייה תטען שזה המון עבודה מיותרת, ותכלס, נבטי עשבים לא מפריעים לגידול כל עוד הם קטנים ממנו באופן מובהק כך שהגידול חזק מהם – ואז נעשב לרוב פעם אחת כשבועיים אחרי השתילה ולאחר מכאן רק כאשר יופיעו בין החסות ״מפלצות״ שעולות מעל ומפריעות לגידול.

    כלל שלישי (ואחרון להיום) – know your enemy – בחרו את האויבים לכם כי יש המון, אבל לרוב ישנם כמה בודדים ש״מציקים״ לנו במיוחד. אם זה בגלל הצימוח המהיר, הפצת הזרעים, הקוצים או סתם מין מסויים שהשתלט לנו על הערוגה. כשמכירים את המציקן הספציפי, לומדים מהר מאוד גם היכן מתי ואיך לתקוף. חוץ מזה, אם אנחנו מתמקדים או נותנים יתר תשומת לב למציקן מסויים, ניתן גם את הקשוחים שבהם לרסן יפה מאוד תוך עונה או שתיים. אם אנחנו ״יורים לכל הכיוונים״ זה פחות אפקטיבי. יותר מזה, אם הזמן תגלו גם שיש כאלו שהם לא בעצם די נחמדים (כל עוד הם לא מגזימים…..:) 

    #מה שותלים עכשיו?

    בינואר פחות כבר שותלים, רוב שתילות החורף כבר מאחורינו, בהחלט אפשר להמשיך ולשתול ירקות חורף קטנים ובינוניים (קולרבי, שומר, סלק, תרד, מנגולד, סלרי)
    החורף אצלנו קצר ושווה לנצל אותו לנסות לגדל ולטעום מגוון זנים של חסה (אצלנו בחווה גדלים כרגע 8 זנים שונים…)
    כשהכול רטוב, זה הזמן לזרוע ישירות באדמה גזר, שורש פטרוזיליה, סלק ומגוון עלים.
    למי שיזדרז ניתן עוד להספיק לזרוע מחזור אחרון של אפונה.
    בחודש פברואר כבר ניכנס להכנות לקראת הקייץ. יהיה שמח.

    שיהיה חודש מלא שפע ומים והרבה חום בבית.

    מהגינה של נימרוד – חקלאות אקולוגית מקומית אורגנית

    איפה ומתי?

    דוכן הגינה נמצא ברחוב מגד 5 פרדס חנה (ממש בסוף הרחוב מימין)
    הדוכן פתוח:
    יום ב׳ 12:00-18:00
    יום ה׳ 10:00-18:00
    יום ו׳  8:00-13:00

    ניתן לבצע הזמנות מראש והארגז ימתין לכם (איסוף החל משעה לאחר הפתיחה) או פשוט להגיע.

    בנוסף לירקות תוכלו למצוא אצלנו מגוון מוצרים מקומיים אקולוגיים ואורגניים נוספים כמו דבש חופש, חומר ניקוי תוצרת בית, זרעים, דשנים, מוצרי קוסמטיקה ורפואית טבעית ועוד מלא הפתעות.

    הזמנות ומידע נוסף באתר: www.nimrod.bio

    להזמנות באפליקציה: FARMER

    לחנות הגינה בפארמר לחצו כאן – >  https://farmerdirecto.page.link/89T8 

    עמוד הפייסבוק שלנו : NimrodGarden

    054-7776770 נימרוד

    לקבלת עדכון שבועי (הודעה אחת לשבוע) על הסל המוזל ופעילויות נוספות מוזמנים להצטרף לקבוצה: https://chat.whatsapp.com/C2wSpvUhWkZGmtAAj09lPr


    להגיב
  • בעשור הקרוב…

     

    בערך בשנת 2010, עלה לי רעיון לסדרה בשם "ישראל 2020".
    הרעיון היה איך ישראל תיראה בכל מיני סיטואציות – חתמנו על הסכם שלום, ראש ממשלה ומפלגת שלטון חרדית, התקדמות טכנולוגית אדירה (מכוניות מעופפות וטלפורטר), ישראל שאחרי אסון טבע (רעידת אדמה וכו').
    כמו הרבה רעיונות אחרים ("Ideas are like assholes, everybody has one") לא יצא מזה כלום, נשאר רק הזכרון.
    אני זוכר בברינסטורמינג שעשיתי עם עצמי (שגם ככה יש שם סערות תדיר למעלה בראש) שממש דמיינתי תרחישי קיצון. ושוב מגלה כמה שהמציאות מורכבת יותר ותהליכים קורים לאט.

    מה שכן התחדד לי בעשור האחרון הוא הפער בין מילים למעשים. אצל פוליטיקאים במיוחד, אבל גם אצל "סתם" אנשים וכמובן גם אצלי. לכן תמיד אהבתי את המשפט "נעשה ונשמע" שהפירוש שלו עבורי הוא שהסיפור שלך יסופר בעקבות ואחרי המעשים שלך (ולא לפני).

    אז הנה אני משתטה ומעיז לנבא 10 דברים על העשור הקרוב, 7 + 3 דברים שהם בעיקר ווישפול סינקינג:

    1. מכוניות יסעו לבד ומי שירצה לנהוג יעשה זאת במקומות מותאמים. הילדים שלנו לא יצטרכו להוציא רשיון.
    2. התלות בנפט תרד משמעותית. חשבתי שזה יקרה קודם, אבל כוחות השוק עצומים. אנרגיות מתחדשות יהיו צורת האנרגיה הנפוצה בכל העולם, וגם בישראל.
    3. ההתמכרות שלנו לרשתות החברתיות והטכנולוגיה תגבר (אם בכלל יש לאן) ותגרום לאנשים לאבד את הזהות האמיתית שלהם. רבים ישתגעו מאי יכולת להבדיל בין מציאות למציאות מדומה.
      אל מול התהליך הזה תחל תנועת נגד של חזרה לפעם, ומעבר של הרבה אנשים מהערים החוצה.
    4. בהמשך ל-3 – תהליך שיבוט בני אדם יתחיל, ה-ד.נ.א. של תינוקות יתוקן כך שימנעו ממנו מחלות סופניות מצד אחד וניתן יהיה לקבוע את מראהו מצד שני. איברים ישוכפלו במדפסות תלת מימד ויחל השלב הראשון של יצירת אדם-מכונה.
    5. הפער בין עניים לעשירים יגדל. אלפי מיני חיות נוספים ייכחדו )-: אבל הסיבוב יתחיל, השינוי התודעתי והטלת הספק של יותר ויותר אנשים, יובילו בסוף לשינוי מנגנוני השלטון והחזרת השליטה לעם (אוי כמה שאני אופטימי… אין ברירה).
    6. יותר אסונות טבע והם עצמם יותר כבירים – ואז אולי נבין סופסוף שחדל להתעסק עם הטבע.
    7. תימצא תרופה לסרטן (ראו סעיף 2 בחלק הבא).

    ועוד שלושה דברים באמת טובים:

    1. העולם ייהפך ליותר ויותר טבעוני. תחליפי הבשר ומשבר האקלים יובילו לזה גם את האחרונים. הבשר ושאר המוצרים מן החי שאנשים צורכים ייוצר במעבדה – ומיליוני דונמים של שטחי גידול לתעשיית הבשר ישנו ייעוד.
    2. לגליזציה בכל העולם. על אותם שטחים שהתפנו יגודל קנאביס לאינסוף שימושים. בראשם תרופה לסרטן.
    3. יהיה לי בית ללא משכנתא…

    יאללה 2020 תפדלי…

    (בתמונת הנושא: הנוף מאחת המרפסות של ביתי)


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 11 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור העשירי – מתחת למכסה המנוע – על שוחד, תודעה והדרך לשחרור]

     

    האם "האני" שאנו חושבים שהוא אנחנו באמת אנחנו?
    או שאולי קיים "אני" עמוק יותר, חכם יותר, מסופק יותר?

    לכאורה נדמה שהתשובה לשאלה "מי אני?" היא פשוטה.
    חלק מהאנשים ישיבו: "האני זה הגוף והמוח שלי. זו הזהות והאופי שלי. האני זה השם שלי."
    במישור מסוים תשובה כזו היא נכונה.
    במוח (ואולי בחלקים נוספים בגוף) שוכנת התודעה הפיזית שלנו. הפסיכה (psyque) שהיא אוסף הפעילויות המנטליות והרגשיות, והחיבור בינה לבין מה שקרוי "הנשמה" (או האני הנצחי, החלקיק האלוהי וכ"ו) השתרש מאד בהבנה המקובלת של מושג "האני".

    ניתן לראות את ההקבלה התרבותית הזו בהגדרה שנתן המילון המקוון "Urban dictionary" למילה Psyque:

    Psyque
    The psyique is used to refer as "the soul" or spirit of a person, in other words the mind.

    הפסיכה
    המילה "פסיכה" משמשת לתיאור הדבר הקרוי "נשמה" או רוחו של אדם, או במילים אחרות "התודעה".

    וגם ההגדרה הזו של המילון נכונה במישור מסוים.
    אבל, וזה אבל משמעותי, ההתייחסות המערבית המודרנית לנושא התודעה או הנשמה שונה בתכלית השינוי להתייחסות בתורות המזרח.

    ההתייחסות המזרחית למונח תודעה, או התשובה לשאלה "מי אני", כפי שהיא מוצגת במדע המזרחי, מניחה את קיומם של "שני" אניים "שונים".

    "האני" הראשון הוא הפסיכה. כל אותם תהליכי מחשבה, רצייה, תשוקה, היפגעות, שכלתנות והישרדות הפועלים בתוכנו כל העת, אפילו בזמן שבו אנו ישנים.
    זהו "האני" שהמדע והפסיכולוגיה מכירים בו.
    "האני" שמרבית האנשים מזהים בו את עצמם.

    המונח המשמש לתיאור "האני" הראשון הזה הוא: "Antahkarana".
    'הסיבה הפנימית' בסנסקריט או בלעז "המיינד".

    מיינד זה, לפי המדע המזרחי, מחולק לארבעה אספקטים (חלוקה שנוצרה לנוחות, רק לשם החקירה, הוא לא באמת מחולק פיזית לארבעה חלקים):

    1. מאנאס
    2. צ'יט
    3. אהנקרה
    4. בודהי

    Manas
    החלק הזה בתודעה שלנו הוא כלי איסוף האינפורמציה וקבלת הרשמים מהחושים. זה "השער" אם תרצו. התחנה הראשונה בדרך פנימה ל"מלך בארמון".

    Chitta
    הצ'יטה מאחסנת את הרשמים שהתקבלו ורושמת אותם. היא מקטלגת אותם לשלוש קטגוריות:

    1. רשמים "נעימים, רצויים, מגינים, מזינים וכ"ו
    2. רשמים "מסוכנים, אסורים, לא נעימים, דוחים וכ"ו
    3. רשמים נייטרלים, שלא ניתן לשייך אותם לאחת משתי הקטגוריות האחרות.

    הצ'יטה היא השומר בשער המוביל לחצר הפנימית של ארמון התודעה. היא האספקט ההישרדותי בתוכנו.

    Ahankara
    האגו. המקום שבו החוויות והרשמים "נצבעים" בצבעי השייכות. האזור שבו מה שמתקבל דרך החושים משוייך לעצמי. כאן המילה "לי" מתווספת לקופסאות הרשמים המאוחסנות במחסן: "נעים לי" או "לא נעים לי".
    זה המקום הכי מזוהה עם "העצמי", עם הפסיכה.
    זו החצר הפנימית של הארמון, ממש קרוב למגדל המלך עצמו.

    Buddhi
    זהו "המלך". זה האזור שבו מתבצע תהליך הבחירה, ההחלטה, השפיטה, הבחינה. זה המקום שבו מתבצעות החלטות טקטיות בהתאם למידע שהתקבל ממחלקות "המודיעין".
    כאן מוחלט האם "לברוח מהסכנה" או "להצטרף לחגיגה".

    אם כך, זהו התיאור הכולל של הפסיכולוגיה של האדם. כל אותן פונקציות ואספקטים המובילים לבניית האישיות.
    לאישיות זו יש שם, והוא ניתן לנו בלידתנו יחד עם אוסף שלם של הגדרות עצמיות: יהודי, מוסלמי, נוצרי, חכם, טיפש, עשיר, עני, מצליח, מצחיק, דכאוני וכ"ו.
    ההגדרות הללו התווספו אלינו בעזרתם של הורינו, החברה וחיזוק עצמי של ההגדרות על-ידינו, בהתאם לפעולת האנטאקראנה, או המיינד.

    אז האם זהו "האני"?

    "כן!" אומרת הפסיכולוגיה המערבית.

    "לא ולא!" אומר המדע המזרחי.
    מעבר לכל הטררם הזה, על צבעוניותו הרבה, קיים "אני" "אחר".
    והוא הנשמה האמיתית שאנחנו, הוא "העצמי".

    אטמה – הנשמה
    המונח ATMA במזרח מתאר את מושג הנשמה.
    בצורה מאד כללית, ישנן שתי נקודות מבט פילוסופיות-רוחניות במזרח:
    Advaita vedanta ו-Dvaita.

    האדואיטה וודאנטים אומרים שהנשמה היא אוניברסלית, כללית. כל מה שקיים – מגרגר החול הקטן ביותר ועד לכוכבים הרחוקים ביותר, כולל כל מיני בעלי החיים והצמחים כמובן, הוא אחד.
    לפי הסתכלות זו, אין הפרדה בין חומר לאנרגיה, נשמה פרטית או כללית, אדם ואלוהים.

    בין המורים הגדולים לאדוואיטה וודאנטה נמצאים ענקי רוח כמו:
    שרי רמאקרישנה פראמהמסה, רמאנה מהארישי, סוואמי ויווקננדה, ניסארגאדאטה מהאראג'.

    הדרך להגיע לחווית האחדות לפי הוודאנטים היא על דרך ההחסרה, בעזרת חשיפה, או ניקוי של ה"לכלוך" שמסתיר את בוהק הנשמה השלמה תמיד, מוארת תמיד ושמעולם לא "עזבה את הבית".

    הוואדאנטים אומרים שלא ניתן להתפתח למהות שלמה, כי מהותנו כבר עכשיו שלמה. מה שצריך זה להבחין במה שלא אמיתי בתוכנו, כל מה שיש לו קיום זמני כמו המחשבות, הרגשות וכ"ו ומה שישאר לבסוף תהיה חוויית השלמות והאחדות. מצב מיסטי שנקרא Yoga – אחדות.

    הדוואיטים מחלקים את הנשמה לשני חלקים: החלק הפרטי, האינדוודואלי שנקרא מJivatma והחלק האוניברסלי שנקרא Paramatman – אלוהים.
    הם אומרים שמטרתה האולטימטיבית של הנשמה, הסיבה שבגללה היא הגיעה לעולם, היא להתפתח לעבר שלמות וכך לבסוף להיטמע באחד.
    לפי הדוואיטים הנשמה הפרטית זקוקה ל"תיקון" ודרך גלגולים רבים מספור היא לבסוף, ולאחר עבודה קשה במיוחד, מתעלה ומגיעה לשלמות.

    למעשה ההבדל העיקרי בין השיטות מסתכם בזה: הפילוסופיה הוודאנטית אומרת שהנשמה כבר עכשיו שלמה ומוארת, במצב אחדותי עם האחד ולמעשה לא ניתן להפריד בין השניים, כי הכל היא מציאות אחת. אי-דואליות.
    הפילוסופיה הדוואיטית אומרת שישנה חלוקה בין הנשמה הפרטית לנשמה האוניברסלית, כלומר דואליות, ושמטרת הקיום עלי אדמות הוא להתפתח כלפי שלמות.

    אז מי אתה?
    ומי זו את?

    האם אנחנו זה הגוף, על שלל מערכותיו המורכבות?
    או אולי האספקט החושב שבנו הוא הוא "האני"?
    אולי הרגש הוא בכלל מושב "האני"?

    היוגה ככלי להכרת העצמי

    היוגה היא תהליך שבו חוויית "האני" הולכת ונהיית ברורה יותר ויותר. הטכניקות והתרגילים היוגים כולם מכוונים להשגת המטרה הזו: הכרת וחוויית "האני".

    בגישת התרגול האטה-יוגה, המתרגלת מתחילה מהגוף הפיזי: היא מותחת ודוחסת את הגוף, מחזקת ומאמנת אותו. אברי הגוף מתחילים לציית לתודעתו של האדם – ולהשתנות, להתרכך ולהתמסר.

    תנוחות היוגה

    לתנוחות היוגה, האסאנות, יש שני תפקידים עיקריים.
    האחד, לייעל את תפקודו של הגוף ולהביא אותו למצב של בריאות אופטימלית.
    התפקיד השני הוא לשמש כשער שדרכו המתרגל עובר בדרך להכרת מי שהוא באמת.

    הרפיה נכונה של הגוף בזמן עשיית האסאנות, מחדדת את התחושות הגופניות, כוח הריכוז, האיצ'ה-שאקטי, מתחיל להיות מופנה פנימה יותר ויותר. ההפרעות המנטליות מתחילות להתרחק זו מזו, קצב ההופעה שלהן מואט, והפער שביניהן מתחיל להיות ברור יותר ויותר.

    מרבית האנשים חושבים שהם זה הגוף. כלומר, שהיישות הזו שנקראת אדם היא למעשה אוסף של תפקודים מכאניים, שעליהם מפקד המוח.

    לתפיסתם, אם נכרות יד או רגל, נהיה פחות "אני". ואם יקצצו את שתי רגליה ושתי ידיה של חווה, תחושת האני שלה תהיה פחותה במחצית.

    זה כמובן לא המקרה.

    אנשים שאיבדו את שתי ידיהם ורגליהם אינם מרגישים נחותים או חסרים מאנשים "שלמים".
    תחושת האני שלהם לא הצטמצמה או פחתה בגלל אובדן איבריהם.

    ההבנה הזו היא תחילתו של השחרור מההזדהות עם הגוף כמי שנותן חיים וקיום לתחושת "האני". האדם מתחיל להבין ש"האני" שלו, מה שזה לא יהיה, הוא לא הגוף.

    פראניאמה – טכניקות הנשימה של היוגה

    אם האני זה לא הגוף, האם האני אלו הן המחשבות והרגשות?
    העולם הפסיכו-מנטלי-רגשי שסוער בתוכנו כל הזמן?

    כשהשאלה הזו עולה, והאדם מתחיל להפנות את תשומת הלב לתנועות המנטליות שבתודעתו, הוא עובר לשלב הבא באימון: האימון בריכוז בתנודות הפנימיות של ההכרה.

    כאן נכנסת לפעולה הפראניאמה, טכניקות הנשימה של היוגה, ככלי לעידון הריכוז והשקטה של תנודות ההכרה והדחפים העצביים.

    הריכוז בנשימה מלמד אותנו להתבונן בשינוי מבלי להיות מעורב בו. תנועת הנשימה, ההתמלאות וההתרוקנות, תחושת האוויר שנכנס ויוצא הם נקודות עוגן להעמקת הריכוז.

    התוצאה של תרגול טכניקות הנשימה, העמקת ההרפיה ועידון הריכוז יביאו את המתרגל אל המדיטציה.

    מדיטציה

    המדיטציה מתחילה במקום שבו המחשבות מסתיימות. והיא ממשיכה את דרכה של המחפשת הרוחנית לעבר הכרת העצמי.

    המתרגלת יושבת ללא ניע במשך זמן הולך ומתארך ופשוט מנסה להיות נוכחת להכל. לכל מחשבה שעולה, לכל תנועה של ההכרה.

    הפלא שמתרחש, הוא שההתבוננות במערך הפיזי והמנטלי שבתוכנו, יוצרת בעצמה השקטה של אותו מערך. הרעש הפנימי: המחשבות, הרגשות, הפחדים והתשוקות מתחילים קצת להאט ותחושת רווחה וצלילות מתחילה להיווצר.

    ברגע שנוצרת צלילות, ולו חלקית וזמנית, נוצרת האפשרות להפסקת ההזדהות עם המערך המנטאלי-פסיכו-רגשי.

    ההסבר וההגיון פשוטים וברורים: אם קיים רגע, ולו הקטן ביותר, שבו קיימת תחושת ה"אני" בלי שום מחשבה או רגש, אזי האני אינו יכול להיות המחשבות או הרגש. אם ישנה התבוננות על משהו, הוא בהכרח נפרד ממי שמתבונן עליו.

    כאשר חווית השקט מתבהרת, מתחילה להיווצר הפרדה בין האובייקט לסובייקט. האובייקט הוא כל דבר שנתפס בעזרת ההכרה, והסובייקט הוא ההכרה עצמה.

    להיפרד כדי להתחבר

    תהליך ההיפרדות מהמציאות הנתפסת הוא תהליך ההתחברות למציאות "פנימית", שהיא למעשה התשתית שבזכותה המציאות "החיצונית", הנתפסת, יכולה להתקיים.

    חווית המתרגל את עצמו כנפרד מהמחשבות, מהרגשות, או למעשה מכל דבר שעליו הוא מסתכל היא חווית השחרור וההארה שעליה התורות המזרחיות כולן מדברות.

    ההכרה שה"אני" הוא לא דבר שניתן לתפוס אותו או לראות אותו ושהדרך היחידה להבין מהו היא דרך הבנת מהו לא, היא שלב חשוב מאוד בדרך להכרת העצמי ולתשובה לשאלה "מי אני"?…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 11 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור התשיעי: השקעות בבורסת הזמן]

     

    הכי שונאת בעולם
    ללכת לישון כועסים.

    זה שורף אותי מבפנים,
    מרגישה חנוקה,
    לא נוח לי בשום חלק בגוף.

    עצם הרעיון פוגע בי
    יותר מכפי שהייתי פגועה קודם לכן.

    זה גורם לי להרגיש עצב, בדידות, תסכול מאוד גדול.
    אני מרגישה חסרת אונים.

    אני רואה את החומה בינינו נבנית
    אבן על אבן,
    מכל נשימה שלך אחרי שהצלחת להירדם
    כשאני בצד שלי עדיין מתהפכת בחוסר שקט.

    חוסר שקט… כן.

    הצורך הכי חזק שלי לשקט, הרמוניה, שלווה
    נפגע בבטן הרכה.

    חסרה לי תחושת הביטחון הזו,
    לדעת שגם אם רבים אנחנו יחד.

    אבל עם הזמן אני מצליחה להבין,
    צעד צעד,
    לאט לאט…
    שהרעיון הבלתי מתקבל על הדעת הזה:
    *ללכת לישון כועסים*
    פשוט מאוד
    מבוסס צרכים אחרים,
    שאינם שלי כרגע.

    צרכים כמו:
    אמת, ביטוי עצמי, נפרדות, מרחב, שקט.

    לפעמים מדהים להבין את ההתנגשות הפשוטה ביותר-
    מה שגורם לך לשקט, הוא בדיוק מה שמפר אצלי את השקט.

    כדי לחזור לעצמי אני זקוקה לחיבור
    ויש אנשים
    שכדי לחזור לעצמם הם זקוקים אך ורק
    לעצמם.
    בשקט.

    ובמקום לראות את החומה נבנית בינינו,
    הוא רואה אותה מתפרקת באותם רגעים בדיוק.

    ולכן הוא מצליח להירדם.
    כשאני לא.

    זו אמנם שפת התמודדות אחרת לגמרי משלי
    אבל אין לי ברירה אחרת
    מאשר לנסות להבין, לתרגם לשפתי,
    ולחכות בסבלנות שיבנה כאן עולם
    אחרי סוף העולם שלי.

    אף פעם אין דרך אחת.
    ותמיד
    האמת נמצאת במפגש הדרכים.

    שם אני רוצה לחיות את חיי,
    במקום בו הדרכים נפגשות.
    במקום בו אין מנצחים וצודקים,
    במקום בו יש רק
    אנשים.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • עבדאללה VS. החתול של שרדינגר / יובל כספי

    [יובל כספי]

     

    לאחרונה אני מרגישה קצת כמו החתול של שרדינגר – גם פה וגם לא פה. או לא ממש פה ולא ממש בשום מקום אחר. או לא לגמרי בטוחה אם אני חיה, מתה, או בכלל באיזשהו לימבו בין לבין.

    וכמו שלא ברור אם החתול המפורסם חי, מת, או נמצא באיזשהו מצב ביניים; כך גם אני מתקשה – שלא לומר כלל לא מצליחה – לקבוע בצורה חד משמעית מה הן התחושות האלה, והאם הן "טובות" או "רעות". ובכלל, אני לא חושבת שאפשר (ואם אפשר, אני די בטוחה שאני לא מעוניינת) לקבוע באופן אבסולוטי מה היא תחושה "טובה" ומה "רעה" – וזה כמובן תקף גם לגבי כל תחושה או רגש אחרים שנעים על הרצף שבין שני הקצוות האלו.

    ואני אסביר:
    למשל, במצב היפותטי לחלוטין, חלמתי בלילה האחרון שאני חוזרת לצבא (הסירי דאגה אמא, זה מצב היפותטי לחלוטין. לא חלמתי על הצבא כבר שישה לילות שלמים; ספרתי בעצמי). מי שלא מכיר אותי, ולא יודע מה המשמעות של חזרה לשירות צבאי עבורי, יכול להתייחס לזה כניטרלי. אבל, באותה נשימה אני יכולה לשתף שחלמתי שאני נאלצת לחזור לצבא, וקמתי עם תחושת חנק. במצב כזה, גם מי שלא מכיר אותי יכול להבין שכנראה המשמעות עבורי היא "רעה". אבל(!) אני גם יכולה להגיד שחלמתי שאני נאלצת לחזור לצבא, ואכן קמתי עם תחושת חנק. ועם זאת, במהלך החלום הרגשתי שאני מצליחה לעמוד על שלי, להסביר את עצמי מול הגורמים הסמכותיים, וזה נתן לי תחושה של סיפוק. ובמאמר מוסגר ארחיב שתחושת הפתיחות הזו – שאני יכולה לדבר ושיש לי מקום להביע את עמדתי – הייתה לי זרה לחלוטין במהלך השירות הצבאי. כלומר, בתוך החלום הדי-לא-נעים הזה (אולי באמצעותו?), התרחש גם ריפוי קטן.
    ועם כל הנתונים האלו, אני מתקשה להגדיר האם זה "טוב" או "רע". כלומר, ברור לי שהרבה מהחוויות שלי בתקופה "ההיא" מסווגות אצלי כ"רעות" (ברמה כזו או אחרת). ולרוב אני גם לא ממש נהנית לחלום על הצבא (בין אם זה חלום היפותטי או אמיתי), אבל מדי פעם כן יש הבזקים של אור; דברים, אירועים, שיחות או מפגשים נעימים וטובים שאני יודעת שאלמלא השירות וכל מה שחוויתי במהלכו – לא היו קורים בכלל. אז מה זה אומר עלי? על החוויות מהשירות? על המצב שלי עכשיו? על החוויות הנעימות בחיים? על הזכרונות הכואבים? על הכאבים שאני עדיין חווה (תודה לך פיברו, אני אוהבת אותך!)? אולי טוב שהיה לי רע? אולי זה רע שטוב לי?

    ואולי – רק אולי – כל מה שאני צריכה זה שיופיע איזה סיריוס בלק אחד ויגיד לי ש"בתוך כולנו יש גם אור וגם חושך. מה שמשנה זה הנתיב בו אנחנו בוחרים לפעול. זה מי שאנחנו באמת."

    ומה הקשר לעבדאללה שנמצא בכותרת? אין קשר, לפחות לא קשר ישיר. זה פשוט החתול המתוק בתמונה, שבמציאות אחרת גם יכול להיקרא "החתול של יובל".
    (והוא, אני מקווה, לא פרדוקסלי).

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • אסדות הגז – כרוניקה של זיהום ידוע מראש

     

    לפני כמעט חמש שנים קראתי כאן לכולם לבוא להפגנות נגד שוד הגז. לפני שהנושא הוכרע והאסדות מוקמו.

    ועכשיו שהן שם, האם יש כוח שיכול למנוע מהן לפעול?

    עד כמה הן הולכות לזהם, מישהו באמת יודע? על מי אפשר לסמוך? על המשרד להגנת הסביבה, על שומרי הבית? איפה האמת?

    האם באמת נזילה בתוך הים הולכת להפוך את הים התיכון ללא נגיש במשך כמה שנים? (ומהי ישראל בלי ים?!?)

    ומה יקרה כשכל שאר האסדות המתוכננות תיבננה וכשהן תפעלנה יחד עם רוח מערבית?

    זה מה ששומרי הבית אומרים:

    המון סבתות מתוסכלות הולכות להישאר מחר לבד, אחרי שעשרות משפחות תכננו לעזוב את האזור בגלל הנישוב (איזו מילה מכובסת) שבינתיים נדחה משלישי ה-17.12 למועד לא ידוע.

    כמובן שנובל אנרג'י אומרים אחרת – שאין שום בעייה ומניעה – שהרי מה יאמרו?

    ואף אחד כמעט לא מדבר לאן הולך הכסף שיופק מכל הזיהום הזה??? מילא היה חוזר לאזרחים, מושקע בארץ, מוריד את מחירי החשמל… אבל זה הולך לכיסים פרטיים (ע"ע תשובה ונובל אנרג'י).

    ואיך הפכה פרדס חנה, לאחד ממוקדי זיהום האויר הגבוהים בארץ?? עם ארובות חדרה ממערב, מפעל מזהם בקיבוץ ברקאי ממזרח, מפעל איטונג מצפון וכל הקמינים מבית… בלי אויר נקי גם כל הקהילה המדהימה שחיה כאן לא תוכל להתקיים )-:

    להצטרפות לשומרי הבית >

    לנתוני ניטור אויר באזור המתעדכנים בזמן אמת >


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 10 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור התשיעי: מאיר אריאל, טליה שפירא וסוכות]

    גם אני אוהבת את בוב דילן, לא באובססיה אבל אוהבת. כילדה שמענו בבית הרבה דילן לצד ביטלס, לאונרד כהן, קט סטיוונס וגם כוורת. כדי לגוון שמענו הגשש החיוור אבל זה תמיד התחיל והמשיך והתגלגל לבוב דילן.

    כולם יודעים שמאיר אריאל אהב את בוב דילן. הוא לא הסתיר זאת אבל אני לא יודעת אם אהב את הכינוי בוב דילן הישראלי ועדיין הוא תירגם את השיר

    Knocking on heaven's door קרא לו 'טוק טוק טוק על דלתי מרום' וביצע אותו בהופעותיו. זה היה השיר היחיד לדעתי שבו אבא שר קצת באנגלית. וגם, לא ממש שר, יותר מקריא משפטים באנגלית שלא היו בשיר שדילן כתב (hey nice Jewish boy, what are you doing here, go home) השיר גם נכנס לאלבום האחרון שאבא הוציא 'דלתות נפתחות מעצמן', הופעה חיה 1998).

    אבל חוץ מהשיר הזה, אבא אף פעם לא שר באנגלית, או כתב באנגלית. לפחות לא שידענו.

    בחודש הראשון למותו של אבא, התגלו לנו כל האוצרות שהתחבאו במשרדו בארגזים ומעטפות. לא שטרות כסף כמובן, אלא משהו גדול בהרבה. התגלו לנו הרבה מאוד ניירות מכל הגדלים והסוגים עם כל שיריו, רישומיו וחומרים רבים נוספים וגם הרבה הרבה הקלטות. אין לזה בכלל מחיר.

    באותה עת בה עברתי כאחוזת עמוק על החומרים הכתובים של אבא, שחר אחי (שגם הוא עבר כאחוז עמוק על ההקלטות) מגיח פתאום אומר לי: תקשיבי לזה רגע, לוחץ פליי ואז יש רגע שחרוט לי והוא בהיר לי כמו היה אתמול. זה הרגע שאני שומעת לראשונה, את ההקלטה המאוד ביתית שאבא הקליט עם שיר לא מוכר שהוא שר באנגלית. משהו בלחן המיס אותי ואני מקשיבה שוב. מבינה שזה שיר שאבא כנראה כתב והקליט באנגלית. זה משהו שלא ידענו עליו. תגלית. וזה לא סתם באנגלית, יש שם משחקי שפה מאיר אריאליים באנגלית…מתברר שהוא פלירטט גם איתה ושלף שיר שמוקדש כמחווה ליוצר האהוב על אבא – בוב דילן.

    טוב זאת היתה התאהבות של מכת ברק. הקשבתי שוב ושוב ושוב ואז ידיעה ברורה, זה פשוט שובה לב ואמרתי לשחר: השיר הזה חייב לצאת ודחוף.

    כי על אף איכות ההקלטה הנמוכה, רעשי הרקע ועל אף שאבא לא התאמץ לשיר טוב במיוחד וזו רק סקיצה אחת שבה הוא מלווה את עצמו עם גיטרה. זה היה מרעיש לגלות שהוא כתב, הלחין ושר שיר באנגלית. תוך זמן קצר אני מוצאת גם את כתב היד עם מילות השיר. מהרגע הזה נוצרת אצלי אובססיה ואני רוצה להוציא את השיר הזה ויהי מה, השיר הזה חייב לצאת, נקודה.

    כשנכנסים למילים, רק מי שמכיר היטב את שירי בוב דילן יכול לזהות איך הוא משחק ומתמסר עם שירים ושמות אלבומים של דילן.

    בשלב הזה כבר יש לי שתי אובססיות. האחת על ספר הכתבים הגדול והשניה על הוצאת השיר לדילן.

    שתי האובססיות האלו ליוו אותי בעשרים השנים האחרונות. אבל בגלל שאני לא בנאדם אובססיבי, האובססיות שלי נאלצו לקבל בהבנה שיש אובססיבית ראשית והיא אמא שלי. לה היה חשוב קודם להוציא את ספר השירים, שזה מובן בהחלט. ספר השירים עצמאי בשטח יצא לאחר עשר שנות עבודה מפרכות והוא באמת יצירת מופת. ספר חשוב עם מידע מרתק בעריכתו של יואב קוטנר החבר. אולי תופתעו אבל גם השיר Carry on Mr. Dylan  נמצא בו, אפילו שכל הספר בנוי רק מהשירים שראו אור. יש מצב שהאובססיה של מישהי כאן דאגה שגם השיר הזה יהיה שם…

    אבל מה עושים עם השיר לבוב

    בשנה הראשונה למותו העצוב והמעצבן של אבא שלי, לקחו על עצמם החברים יהודה עדר, שלום חנוך ומשה לוי, להוציא אלבום עם השירים האחרונים שאבא עבד עליהם. הם עיבדו את החומרים שמהם נולד האלבום הנפלא מודה אני (2000) עם השיר באותו שם שהפך לקלאסיקה.

    אבל ההקלטה עם השיר לדילן היתה כל כך ירודה באיכותה והחברים הבינו שיש פה מקרה קשה לפיצוח ולא רצו לעכב את יציאת האלבום. צריך לזכור שאז לא היה פיתוח טכנולוגי כמו של היום. האובססיה של האישה הלא אובססיבית שוב קיבלה בהבנה.

    השנים חולפות, מצבים משתנים. היו זמנים שחשבתי שאני כנראה לא אצליח להוציא את ספר הכתבים הגדול  והשיר לדילן לעולם לא יראה אור. צריך גם להתפרנס ממשהו, לגדל ילדים, לעזור לאמא עם האובססיות שלה…אני הרי לא אובססיבית…עד שהגיעה שנה 19 למותו של אבא. שם, כשעמדנו מסביב לקברו והשמענו את השיר האחרון ששחר הוציא 'יעלה אבי', (תמצאו ביוטיוב) התפרצו לי בבת אחת שתי האובססיות בסערה וידעתי שזהו, הספר חייב לצאת והשיר חייב לצאת לשנה 20.

    מאותו רגע לא עניין אותי כלום, הודעתי למשפחה שאני מעלה הדסטראט ושאף אחד לא ינסה לעצור אותי, לפני שמישהו אמר מה ומי הפרויקט הצליח ובינואר 2019 התחילה הפקת הספר ד"ר התחכמות. אחד הטקסטים שמצאנו הוא מין רשימת נקודות השפעה והשראה בחייו, זה הוזמן ע"י עיתון כלשהו ושם כמובן, יש גם פיסקה על בוב דילן. ברור שהכנסו את זה לספר.

    בחודש מאי 2019 הספר רואה אור. הישג לא מבוטל לאישה לא אובססיבית ונרשם וי אחד. אחרי שנרגעתי רגע מההפקה הזאת ועברנו בשלום את המופע והאזכרה של שנה 20, תפסתי את אחי אהוד ואמרתי לו 'אתה מצטרף לאבא שלך לשיר לדילן? לפני שהוא הספיק להגיד מה ומי, ההפקה הזאת דוהרת קדימה בשיתוף חברת 'עננה בעמ' שמימנה את העיבוד המורכב, הקלטת כלים עם אדם מדר והקלטת שירה של אהוד אריאל.

    ועכשיו, צריך הרבה סבלנות מרוגשת לקבלת התוצאה…

    כשקיבלתי את הסקיצה הראשונה לאחר העיבוד זה היה מצב מכונן. סוף סוף זה נשמע כמו משהו שממש יכול לצאת לאור. השילוב של אבא עם בן שרים יחד לבוב דילן מייצר "צמרמורת נועם" (ראו ברכה לנעמי שמר על הציטוט) . שמעתי את זה לפחות 500 פעמים וכל פעם זה ריגש אותי. זה פשוט חייב להצליח. מכאן התחיל רצף מהיר של פעולות של אנשי מקצוע מהתחום, המעבד איתי צוק מסיים את העבודה המורכבת, עטרה אופק גויסה לסידור המילים באנגלית תקינה, משם להכנת סינגל לרדיו והכנת קליפ למילים שיצר ברוב כישרון ברק דגני.

    דצמבר 2019 השיר יוצא לאור. אושר טהור.  אני באמת ובתמים מתרגשת ברמת האוסקר. למה דווקא אוסקר? כי אני בסרט מעולה שבו אני מגשימה חלום.

    להלן חלום

     

    מסוקרנת מאוד, לא באובססיה, על מה יקרה כשבוב דילן ישמע את זה. יאהב? לא יאהב? יקבל מזה חיזוק? יקבל בהבנה? מתפללת שכן.

    ובלי ששמתי לב, בשנת 2019 הצלחתי להגשים את שתי האובססיות האהובות שלי. אני די עומדת על פסגה עכשיו וצופה במחזה מרהיב.

    עוד מעט אשוב.

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • קורס העמקה במיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית העתיקה עם סהר רוקח

    [סהר רוקח]

     

    עשור מחיי אני מתרגלת, שנים ארוכות חיפשתי בית בחוץ, בסוף הוא התגלה קרוב ממה שאפשר היה לדמיין…  אם אנסה לזקק המתנה הגדולה של תרגול מיינדפולנס ובודהיזם בשבילי בשנים האלו, היא התחושה העמוקה של 'לחזור הביתה'.
    הידיעה והתחושה שיש להכל מקום תחת השמש, תזכורת לכך שאפשר לפגוש את הרגעים של החיים עם בטחון, יציבות, נינוחות ו… חופש.

    בתקופות סוערות של אי וודאות ושינוי, בהם זה מרגיש שאבדה לגמרי האחיזה במוכר התרגול מראה את הדרך למצוא אי של שקט בלב הסערה.
    כשהראש עסוק, היזכרות שאפשר ללכת מעבר למחשבות הרגילות שבסך הכל מספרות סיפור,  אם נביט קצת מעבר להן נגלה שוב את החיים עצמם.
    תזכורת לכך שהם קורים כרגע, ממש עכשיו.

    זו מתנה יקרה מפז…  החיים והתרגול.
    מתנה פשוטה ממה שהיא נראית, נגישה ועוצמתית מכפי שנדמה

    אחרי עשור של תרגול, אני יודעת לומר שהוא מטפחת את הטוב שבנו, נותן מקום ודרך לשאיפות והכמיהות העמוקות של כולנו לחיות חיים של תבונה, הרמוניה, שמחה, סיפוק ושלווה ופותח את הדרך להגשים ולחיות את חיינו במלואם.

    אני שמחה להזמין אתכם לקורס העמקה במדיטציית מיינדפולנס והיכרות עם הדרך הבודהיסטית. אם למדתם קורס אחד של מיינדפולנס (למשל קורס MBSR או קורס מבוא) והגיע הזמן להעמיק את התרגול וליצור המשכיות ללמידה ומרחב תומך להתפתחות האישית שלכם זה הקורס בשבילכם

    8 מפגשים בימי שישי בפרדס חנה
    מפגש ראשון 10.1.20
    בין השעות 10:30 – 13:30
    ~ הנחה למקדימים להירשם ~

    ניתן לפנות בשאלות והתייעצויות – תמיד.
    מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו

    052-5398762   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק   |   דף נחיתה לקורס

     

    סהר רוקח

    מורה למיינדפולנס בגישת MBSR (הפחתת לחץ, מתח וחרדה) וגם MBCT (טיפול קוגניטיבי באמצעות מיינדפולנס למניעת דכאון) בהכשרת מכון מודע, הבינתחומי הרצליה ואוניברסיטת בנגור, אנגליה.
    הולכת בדרך הדהרמה והמיינדפולנס כעשור, מלמדת ומעבירה סדנאות וקורסים רבים במסגרות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ ומלווה יחידים בדרך.
    בשנים האחרונות מתמחה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס – גישת האקומי וסטודנטית לפסיכולוגיה באוני' הפתוחה. מלמדת בעמותת תובנה, הקריה האקדמית אונו, אקסטרא סטודנט – אוני' ת"א ועוד.


    להגיב
  • המדריך הקצר לחיים ללא קניות

    [עמית נויפלד]

    לרגל חגי הקניות הקרבים ובאים: שופינג IL, חג הרווקים הסיני, בלאק פריידי וסייבר מאנדי – להלן מגוון דרכים בהן ניתן לנצל בצורה הטובה ביותר את ההטבות המוצעות, וליהנות מחיסכון מקסימלי בהוצאות:

    לעשות אאוטינג לחפצים. עברו על ארונות הבגדים שלכם, על כלי המטבח, על מדפי הספרים. ככל הנראה תמצאו בגדים שלא לבשתם שנים (או מעולם) ועכשיו דווקא ייראו לכם נאים. בארונות המטבח אולי תמצאו מכשיר להכנת פסטה ביתית שהשתמשתם בו רק פעם אחת, וזאת הזדמנות טובה להזמין שוב את החברים לארוחה איטית. את כל הספרים בבית שעדיין לא קראתם שימו בערימה מסודרת, בחרו אחד וקראו לפחות עשרה עמודים. אל תתפתו לקנות עוד בגדים/כלי מטבח/ספרים וכו' עד שלא סיימתם לנצל את כל האחרים שמונחים אצלכם בבית ללא שימוש.

    להחליף עם חברים. גם אחרי שהשתמשתם בכול עדיין אין צורך לרוץ לחנות הקרובה, עדיף להתחיל להחליף ולשתף חפצים עם חברים. אם מכונת הפסטה עומדת רוב הזמן ללא שימוש אפשר להחליף אותה מידי פעם עם מכונה ביתית לייצור גלידה שמעלה אבק בארון של חבר אחר, או מסחטת מיצים מהשבוע שבו הוא החליט לחיות חיים בריאים. מסיבות להחלפת בגדים כבר הפכו לקלאסיקה מודרנית, וכן, גם ביבליופילים עם תעודות יכולים להשאיל מידי פעם ספרים, ולרשום למי נתנו באלף מקומות שונים.

    להקים בנק חפצים. האנשים שהכי נוח לשתף איתם חפצים הם השכנים שלנו. אם יש לכם מקלט בבניין, או מחסן משותף, הציעו לשכנים האחרים להניח בו בצורה מסודרת את החפצים בהם אתם כמעט ולא עושים שימוש ביום יום: מקדחה, סולם, אקדח דבק, שואב אבק, תיבת כלי עבודה וכו'. רשימה שתיתלה על הדלת עם פירוט המוצרים תוכל לסייע למעקב כאשר כל שכן שלקח מוצר יחתום את שמו על גבה. אין לכם מקלט או מחסן פנוי – אל ייאוש, "אפליקציית הבניין" דורשת רק עט ודף נייר.

    לתקן דברים. לפני כמה ימים התקלקל מנגנון הכיסא המשרדי שלי, הוא לא עלה וירד כמו שצריך. מאחר ומדובר בכיסא בן כעשר שנים, הסקנו שהוא מיצה את גלגולו הנוכחי והתקשרנו לחנות ממנה רכשנו אותו במטרה להזמין חדש. במקום לנצל את המצב, בעל העסק נזף בנו והגיע יום למחרת על מנת להחליף את הבוכנה הפנימית. זה עלה רבע ממה שהיה עולה כיסא חדש. העולם מלא באנשים שמתפרנסים מלתקן דברים: נעלים, בגדים, רהיטים, מכשירי חשמל כאלה ואחרים. בדקו אם יש לכם בבית משהו קרוע, שבור או מקולקל וקחו אותו ביום שישי הבא לתיקון. התחושה של להשיב משהו מת לחיים שקולה להנאה שבלגדל משהו שאפשר לאכול באדנית.

    לגדל משהו שאפשר לאכול. האדניות הריקות שעדיין תלויות לכם על המעקה, מונחות בכניסה לבית או זרוקות על הגג. הכשירו אותן מחדש ושתלו בהן משהו שבעוד כמה שבועות יוכל להשתכשך לכם בכוס התה, או לבלות עם חברים אחרים בקערת הסלט.The Chair 

    לבקר בשוקי פשפשים. יום שישי הוא יום נהדר לשוקי פשפשים, ולפחות לטעמי, רכישה של משהו יד שניה, לפחות מבחינה סביבתית, שקולה לרכישת שום דבר (בהנחה שלא מנצלים את ה"לופ הול" הזה על מנת לרהט מחדש את כל הבית ולזרוק חפצים ישנים לרחוב). מעבר לעובדה שחפצים ישנים נבנו טרם עידן "מנגנוני היישון" המובנים, מה שמבטיח להם בסבירות גבוהה חיים ארוכים יותר משל מוצרים חדשים (על רוב הרהיטים בבית שלי אפשר למצוא מדבקות של "מס מותרות"), הרי שהמחשבה העמוקה שהושקעה בכל אחד ואחד מהם הופכת אותם למתנות מוצלחות לכמעט כל אירוע שתוכלו לדמיין. הציצו בפוסט הזה ותוכלו לעצור תעשייה שמגלגלת 10 מיליארד שקלים בשנה.

    לנסוע לחירייה. באמת, סעו לשם. יש מעט מאוד חוויות עוצמתיות כמו עמידה על הרמפה שמעל בור האשפה, ובהייה בדחפורים העצומים שמניעים את הררי האשפה שאנחנו יוצרים בכול יום מחדש. צרו קשר עם המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, ותאמו לעצמכם ביקור עם המשפחה או חברים. כתבתי על הביקור שערכתי במקום בפוסט הזה, ואתם יכולים להתרשם מהתמונות, אם כי אני מבטיח לכם שהן לא מהוות תחליף הולם לחוויה העל חושית שתעברו אם תגיעו לשם בעצמכם.

    להכיר את המנגנונים שגורמים לנו לרצות לקנות עוד. אם כבר נכנסתם לפוסט על הביקור בחירייה, כדאי מאוד גם לקרוא על הסיפורים שמספרים לנו כדי לגרום לנו לקנות דברים: הסיפור אודות שיפור רמת החיים, הסיפור אודות החירות, הסיפור אודות ההצלחה, וגם הסיפור אודות העיצוב. הם כולם שם, בתמציתיות, ממש מתחת לתמונות, ויכולים להעביר לכם לפחות 15 דקות.

    להתרחק מאתרי מכירות ברשת ומרשתות. מצטער, אני פשוט לא יכול להתאפק. כתבתי בהרבה מקומות אחרים על למה לא לקנות ברשתות, אבל בחודש שמוקדש כולו לחגי קניות, כמעט מתבקש לשים על כך דגש – אתרי מכירות ברשת ורשתות תמיד יגרמו לנו לקנות יותר ממה שאנחנו צריכים, בעיקר באמצעות שלל "מבצעים", אבל גם באמצעות תכנון כמעט מדעי של מיקום מוצרים וסידור מעברים או לינקים ל"מוצרים דומים שאחרים אהבו", שפועל על התת-מודע שלנו בלי שאנחנו מרגישים. אם מסיבה כזו או אחרת אתם ממש חייבים לקנות משהו בזמן הקרוב (או בכלל מתישהו בחיים למרות הפוסט הנוכחי), עשו זאת בחנויות קטנות, פרטיות, עצמאיות, עם בעלי בית שעומדים מאחורי הקופות. אני מבטיח לכם שחוויית הקנייה תהיה מוצלחת בהרבה, שתקנו רק מה שאתם צריכים, וכשתחזרו אליהן בפעם השנייה, או לכל המאוחר השלישית, כבר תהפכו ללקוחות קבועים שזוכים גם לחיוך רחב ולניד ראש גם אם הם בסוף לא קונים כלום.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 10 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שפת ההתנהגות]

     

    כמה מילים על בורסת הזמן.

    אנחנו כולנו אנשים עניים. עניים בזמן.
    וזמן, גבירותיי ורבותיי, הוא אחת השפות החשובות בהן מדברים אהבה.
    אז יש פה בעיה.
    זוגית, משפחתית, חברתית.

    למה אני מתכוונת?
    היום, בעידן המירוץ הבלתי פוסק שאנו חיים בו,
    ובאופן ספציפי הורים לילדים צעירים שמנסים לכלכל ולגדל משפחה…
    אנשים הופכים לעניים מרודים.

    לא בכסף או באוכל חלילה,
    עניים בזמן.
    אין לנו זמן לעצור, לחשוב, להתלבט,
    בעיקר אין זמן להיות יחד, בלי איזו מטרה מיוחדת.

    ואם לפתע יצוץ קמצוץ של זמן,
    הוא מיד יתמלא במשימה אחת או שתיים.
    פשוט כי תמיד יש איזו טו-דו-ליסט שמחכה בצד.

    בסדרי העדיפויות שלנו נלחמים להם אלה באלה העבודה, המשפחה, הילדים, החינוך, הקניות, התורים לרופאים, הבית, האוטו, הגינה, השכנים, הקהילה, הספורט, השינה, ההנאות, החברים… וכן, גם הזוגיות.
    אז אי אפשר להאשים אף אחד שמה שמרגיש לנו דחוף וקיומי (כמו עבודה, תיקונים, תורים, מוסך וכ"ו) דוחק למטה את הצורך הבסיסי של מערכות היחסים האינטימיות שלנו – הצורך בזמן איכות שקט ונקי.

    כי למי יש זמן פשוט לשבת ולהשתעמם ביחד?

    כי למי יש סבלנות לעצור את הריצה ולשבת רגע יחד על ספסל?

    כי למי יש אורך רוח להשהות כמה משימות כדי רק רגע להסתכל אחד על השנייה?

    אכן, לפעמים זה לא פשוט. הרבה פעמים יש לנו כל מיני "מחירים" ו"מסים" לשלם כדי להשקיע זמן איכות משותף עם אהובים שלנו.

    למשל: לשחרר מעט שליטה ולסמוך על מערכות תמיכה (בייביסיטר/סבים), או לבטל תכניות עם חברים, או לחכות עם עוד פרק של בית-הנייר, או להשאיר כלים בכיור עד מחר.
    כל אחד מה"מיסים" שלו.

    כעת, אגיד לכם סוד פשוט מאוד על משאב הזמן.
    כשמשקיעים אותו במערכות יחסים שחשובות לנו, זו מניה שעתידה רק לצמוח. גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך! ואין הרבה מניות כאלה בבורסת הזמן.

    וגם: השקעת זמן איכות היא השער שלנו להרוויח במניות אחרות:
    אינטימיות
    הנאה
    היכרות
    רוגע
    הקשבה אמתית
    תמיכה

    רק אם אני משקיעה זמן באדם שאני אוהבת
    אני באמת יכולה להצליח לומר לו:
    "אני רואה אותך"
    "אתה חשוב לי"
    "אני זקוקה לך"
    "אתה מעניין אותי"

    רק אם אשקיע זמן "סתם" להיות אתו,
    אצליח לדבר בעוד שפות של אהבה:
    מגע
    מחוות
    מילים

    תשקיעו זמן באנשים שיקרים לכם,
    תשקיעו זמן במערכות יחסים קרובות.
    אין סיכוי שתפסידו מזה.
    אתם בעצמכם כבר תדעו מיד מה הרווחתם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קורס בניסים – מהו ומה הוא אומר?

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?
    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?
    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?
    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?
    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    היה זה כאילו הלן חיכתה כל חייה לרגע הספציפי הזה, שהיווה טריגר לסדרה של חוויות פנימיות. תקופת הכנה זו הגיעה לשיאה בערב אוקטובר 21, 1965, כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה שהיא לא משוגעת. הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. הלן עשתה בדיוק את זה וכך התחילה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה כולו נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן.

    אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים. מטרתו היחידה של הקורס היא להתקין דרך שבה אנשים מסויימים יוכלו למצוא את המורה הפנימית שלהם. להתחבר לשלוות האלוהים, לחיות באהבה ולהיות קרובים יותר לאמת.

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     

    מהו הקורס בניסים?

    כל כולו של הקורס, כפי שמרמזת כותרתו, ערוך כמכשיר לימוד. הקורס מדגיש את היישום על פני התיאוריה, ואת ההתנסות על פני התיאולוגיה. הקורס עוסק בנושאים רוחניים אוניברסאלים ומציג עצמו כדרך רוחנית-פסיכולוגית אחת מני רבות. ישנן תוכניות רבות אחרות, וזו שונה מהן רק בצורה. כולן מובילות בסופן לאלוהים.

    • טקסט- 524 עמודים המציגים את התפישות עליהן מבוססת מערכת החשיבה של הקורס.
    • ספר העבודה מכיל 356 שיעורים, אחד לכל יום בשנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים ומעיד על אמיתותם. התרגול שלהם בתוך החיים מביא אותנו אל החוויה, מעבר לתיאוריה, ויצירת שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.
    • המדריך למורים מופיע במבנה של שאלות-תשובות ונותן הבהרה למספר מונחים בהם משתמש הקורס.

    בסופו של דבר נשאר הקורא בידי המורה הפנימית שלו או שלה, אשר תכוון את כל לימודי ההמשך, כפי שהיא רואה לנכון.

    מה הקורס בניסים אומר?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    נראה, שבעולמנו, אנחנו "אוהבים" מישהו כדי לקבל משהו בעצמנו. אין טעות גדולה מזו מפני שאהבה אינה מסוגלת לבקש דבר, היא רק אוהבת ומעצם כך גדלה, מגדילה אותנו ומתעצמת בנו ובזולתנו.
    "האני הקטן" מחפש לרומם את עצמו  באמצעות הכרה חיצונית, נכסים חיצוניים, ו"אהבה" חיצונית. העצמי שאלוהים ברא אין לו צורך במאומה. הוא לעולם מושלם, בטוח, אהוב ואוהב. הוא מבקש לחלוק יותר ולא לקבל; להאציל ולא להשליך. אין לו כל צרכים, ורצונו הוא להתאחד עם אחרים מתוך הכרתם המשותפת בשפע.

    כשאנו מוותרים על האשמה ועל הצורך להתגונן מפני העולם ולהוכיח, אנחנו רואים עולם אחר. זהו התיקון האחד לכל טעויות התפישה; היישוב של מה שנראה לכאורה כניגודים שעליהם מבוסס העולם. מה שנראה כעוולות שנעשו לנו על ידי מישהו אחר הופך עתה לקריאה לעזרה ולאיחוד. חטא, מחלה ותקיפה נראים כתפישות מוטעות המבקשות רפואה באמצעות עדינות ואהבה. ההגנות ננטשות מפני שבמקום שבו אין תקיפה אין בהן צורך. צרכי אחינו הופכים לשלנו, מפני שהם עושים את המסע ביחד איתנו בשעה שאנו הולכים אל אלוהים. "בלעדינו יאבדו את דרכם. בלעדיהם לא נוכל לעולם למצוא את דרכנו".

    כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את אלוהים, לזכור מי אנחנו באמת הנצחית שאינה משתמעת לשתי פנים, כי האהבה בראה אותנו בדמות עצמה.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי. ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו. בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי,
    מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    לפרטים: אפרת אביטל: 052-4869269   |   efrata@gmail.com

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 10 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור התשיעי – סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר]

     

    "יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

    זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

    הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

    עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

    תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

    "חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
    "מה?" הבטתי בו מבולבל.
    "חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

    אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
    היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

    באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

    האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

    החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
    "חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

    מתחת למכסה המנוע

    המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

    אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

    וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

    הרגלים ודפוסי מחשבה

    המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
    למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

    המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
    הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
    אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

    המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

    והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
    כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

    יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

    חיים במצב של השרדות
    השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

    על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

    אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
    אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
    אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

    לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
    התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

    התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
    מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

    ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

    זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

    מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

    אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!
    אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
    גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
    הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

    אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
    אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

    היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

    החדשות הטובות הן שזה פשוט.
    והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
    בכל גיל ובכל מצב גופני.

    מה עושים
    כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
    אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

    כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

    הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

    זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

    ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
    נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

    אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
    והמרחב הזה הוא אנחנו.
    או אז נצא לחופשי.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • שקט בין כוכבים / יובל כספי

    [יובל כספי]

     

    בא לי לכתוב על שקט.
    על הנקודה הזו, הכל כך מיוחדת, הכמעט מקודשת, שבה לא צריך להגיד כלום.
    לא צריך לכתוב כלום.
    רק להיות.
    רק להרגיש.

    בתוך ים של שקט עמוק, מנחם, עוטף, מחבק.
    להיות בשקט של לילה מדברי,
    חבוקה בזרועות אהובתי.

    בעולם כל כך רועש,
    כל כך אינטנסיבי,
    רק לשנייה אחת
    לצאת מהסערה
    וליצור.
    לברוא שקט.

    אני יודעת שאפשר,
    אני מרגישה את זה בכל תא בגוף,
    כל איבר, כל וריד, עורק ונים,
    זועקים למנוחה
    לשקט
    רק לשנייה אחת.

    מבטיחה.
    ובעצם, למה לא לתקופה?
    ליום, לחודש, לשנה?
    למה לא לברוא חיים של שקט?
    זה הרי היה אצלי בידיים
    ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 9 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור השמיני: 20 שנה לאבא מאיר אריאל]

    סוכות תמיד מחזיר אותי לכמה זיכרונות חדים אך מנצנצים. סוף שנות ה-80, אני גרה עם ההורים בתל אביב וזוכרת היטב את הקטע של אבא עם סוכות. למחרת יום כיפור, הוא היה מתחיל לבנות סוכה גדולה בחצר הקדמית של הבית המוזר ברחוב הירקון 70. מיד אחרי שהשלד עמד הוא היה יוצא להביא סכך ואמא היתה משתלטת על הקישוט. קראחאנה שלמה של בדים מכל הסוגים, המון פרחים, מלא מלא מלא שרשראות מנצנצות ומיני נפתחים שגם הם מנצנצים כמובן.

    אבא היה מקפיד לקשט גם עם ענף כותנה פורח שהוא היה דואג לארגן מקרוב משפחתנו שהיה מביא לו כל שנה. ארבעת המינים כמובן ובנוסף ענפי תמרים כתומים ורימונים. התוצאה המוגמרת היא שאין ולא היתה סוכה כזו בעולם הזה ולצערי רק מי שהיה מבין על מה אני מדברת.
    במשך כל החג היו מגיעים חברים להתארח. אבא היה מאושר עם כל אורח אושפיזין ותמיד היו על השולחן מאכל ומשקה וספרי תורה והרבה צחוקים…בערב החג הראשון, הוזמנו כל חברי הזוג אריאל למסיבה מפוארת ואיש לא העיז להעדר, פשוט כולם הגיעו. אבא היה מוציא את האקורדיאון, מישהו היה מוציא חליל, מפוחית, דרבוקה, ומתחילים ג'אם שמח ודי שיכור.

    אחת החברות הטובות של הזוג אריאל היתה השחקנית קומיקאית טליה שפירא זכרה לברכה. היא ובעלה יענקלה היו חברים טובים ותמיד גם הגיעו לכל ערב סוכות בבית אריאל. בשנתיים האחרונות לחייה, אבא כתב לה קטעים שהיו אמורים להכלל בהצגה הבאה שלה. הוא כתב מספר קטעים שנכתבו בגוף נקבה אך תוך זמן קצר היא חלתה וההצגה לא עלתה.
    בזמן איסוף ומיון החומרים לספר החדש, מצאתי גם את הקטעים האלו. מצאתי גם את ההספד העצוב שכתב כאשר נפטרה בשנת 92.
    כן. זה מעצבן שהטובים הולכים מהר. אז לפחות שיהיה איזה משהו לזכור. לכן הכנסתי לספר שני קטעים שאני חושבת שהם מבריקים, מצרפת כאן אחד ואני רוצה שתסתכלו על האיור. אני חושבת שהוא ניסה לצייר אותה.

    אז לחייך טליה. די בטוחה שאתם צוחקים שם למעלה.

    וזה הזכיר לי…

    תמונת האקורדיון הזכירה לי עצב מסוג אחר. העצב על אובדן הסבא הטוב בעולם. כשאבא שלי נפטר בני הבכור היה בן ארבע ורבע והשני בן שנה וחצי. סך הכל ארבע ורבע שנים הוא הספיק להיות סבא ואני זכיתי לנחת. כי הוא היה כל כך חמוד עם הילדים. כל הטריקים שלו מהילדות שלנו חזרו אליו והאמת שהצליח לו לא רע, הילדים היו מתגלגלים מצחוק ממנו והוא תמיד היה מאושר בחברתם.
    כשלבני הבכור מלאו שנתיים, קנינו לו אקורדיון קטן כזה אבל אמיתי. הוא מאוד אהב אותו וכך, במשך שנה שלמה, בכל ביקור אצל סבא הם היו שולפים את האקורדיונים שלהם ומתחילים לג'מג'ם שירי ילדים.

    מזל שצילמתי.

    עדכון: בן השנתיים היום בן 25, מוזיקאי מסוג כלשהו ועדיין חמוד בטירוף.

    אגב, מי שעדיין לא השיג ומחפש את הספר החדש ד"ר התחכמות או את ספר השירים עצמאי בשטח – אז מכאן >

    חג זיכרונות שמח

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – חוגים לילדים ומבוגרים בפרדס חנה

     

    אנחנו לידה ,סצ'ו ויניב , משפחה של קרמיקאים שיוצרים ומלמדים עם הרבה אהבה לתחום.

    הגענו לארץ לפני 16 שנים מארגנטינה/צ'ילה. הבנו שקרמיקה זה הדבר הכי טבעי והכי מקרב את האדם לאדמה. הקרמיקה נוצרת ממים, אדמה,אש ואוויר, שהם ארבעת האלמנטים שמאוד מחברים את האדם לאדמה. הקרמיקה מאפשרת לנצל את האנרגיה שלנו לתועלת ולהפיק ממנה את השתקפות הנפש בעולם החומר. לפי נסיוננו, התעסקות בקרמיקה מאוד מחברת אותנו לעצמינו וזה בעצם ממש תרפיה.. לתת לדברים לצאת ממך החוצה.. לתת ביטוי לרגשות

     

    למדנו בבית ספר לקרמיקה שמונה שנים וכשהגענו לארץ פתחנו סטודיו בהוד השרון עד שעברנו לפרדס חנה והקמנו במו ידינו את "בארו – סטודיו" מעורר השראה לעיצוב קרמי. אנחנו עוסקים בתחום המון שנים ומלמדים בטכניקות שונות בסגנון חופשי ומעניין לכל הרמות. חוג לילדים, נוער, מבוגרים והורים וילדים יחד!

    בסטודיו המיוחד שלנו ישנן גם אטרקציות נוספות כגון: ימי כיף, ימי הולדת, סדנאות, ערבי תרבות וכו'. מומלץ גם לבקר אותנו (בתיאום מראש) בגלריה שליד הסטודיו, ברחוב הגאון 4 פרדס חנה – (בwaze  זה הגאון 51) ותוכלו למצוא מלא מתנות, הפתעות, כלי מטבח, כיורים ועוד.

    מוזמנים לבוא להציץ ולהתרשם!

    שנת לימודים 2019-2020, החוגים השנה הם בימי ב', ג' וד'.

    – חוג ילדים,נוער והורים עם ילדים מוזמנים ליצור קשר עם יניב טל': 052-3263228
    – חוג למבוגרים ליצור קשר עם לידה טל': 054-6899035
    – סדנאות, ימי הולדת ואירועים לצור קשר עם סברינה (סצ'ו) טל' 054-6899032

    נשמח לראותכם/כן.

    בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – הגאון 4 פרדס חנה

    טלפון: 054-6899032
    אימייל:  barro.ceramics@gmail.com
    פייסבוק >   |   לאתר >


    להגיב
  • שנה טובה. הכול בסדר

     

    שישי. שישי של לפני חג. חמישה ימים של חופש (תלוי למי…). אחרי עוד סיבוב בחירעות שהרגיש הפעם מכוער מתמיד. וגם אני התערבתי, התערבבתי, כעסתי, השמצתי, קיויתי, התאכזבתי… כ"כ הרבה רשות בשביל סוג של אחיזת עיניים, בשביל עוד מעשה חיצוני שבאמת ובתמים משפיע עלינו הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים.

    ואיך אפשר להתמקד בטוב? לבחור ביפה? לחשוב אופטימי?

    בספטמבר פתחנו גן וגם צהרון, וזכיתי למורים הטובים ביותר בעולם: הילדים. נכון שיש לי 4 משלי (מישהו אמר 5 ימים חופש??) אבל לראות פתאום 20 ילדים נהנים מהרגע, משתוללים, מתלכלכים, לא חושבים מה היה אתמול ומה יהיה מחר. משתעממים ודקה אחרי צורחים משמחה. בוכים וכועסים ושתי דקות אחרי מתחבקים וצוחקים. חיים את הרגע. כדי שגם הרגע שאחריו יהיה בול כזה.
    וכשנגמר היום ואני עם הבירה והסיגריה שאחרי, עייף ומותש אחרי ששטפתי מאוד כלים (אין אצלנו לא מדיח ולא חד פעמי) – אני תמיד נמצא גם בתחושת הודיה קטנה. שזו העבודה שלנו כרגע. שהיא מאפשרת לנו לעזור ולהיעזר (ואיזה צוות מדהים יש לנו! תודה למורן ושחף ונונה וגאיה ויהלי ויונתן) ובעיקר להבין מה שידעתי תמיד. שהאושר האמיתי נמצא בדברים הקטנים ובמערכות היחסים.

    מאחל מה שמאחל כל שנה. שתהיה לכולנו שנה טובה. שנבחר שתהיה כזאת. שנבחר לראות בה את הטוב. לטעום ולחלום ולנשום


    להגיב
Close