כתיבה פרטית
-
מועדון העקורים – חישובים קיומיים
מועדון העקורים – חישובים קיומיים
"יש בים המלח, נצרת או אילת" אמרה הנציגה של אמסלם־טורס, סוכנות תיירות פרטית שגויסה למשימת הפינוי של קריית שמונה, אחרי שהעירייה הרימה ידיים ופיקוד־העורף־מחוז־צפון אפילו לא מצא את הידיים או הרגליים שלו בשביל להרים אותן.
מה בוחרים? נצרת? עכשיו? זה בטוח? ים המלח? מחבלים על אופנוע־ים? אילת? זה לא רחוק מדי? (*זה היה עוד לפני שהתימנים נכנסו למלחמה ההזויה הזו).
כולם מזיזים כוחות. נושאות־מטוסים־אמריקאיות שטות בים־התיכון. ים־סוף מתמלא באוניות יירוט, כוחות מיוחדים מגרמניה, בריטניה וצרפת באיים של יוון וקפריסין. טייסות של נאט"ו בטורקיה ושל ארה"ב בממלכות המפרץ־הפרסי. כולם שחקנים על שולחן החול של המציאות.
ואנחנו מה? גם אנחנו.
מזיזים כוחות.
כל אחד מזיז את הכח שלו כדי לשפר את נקודת המוצא לקראת הבאות. יש מי שזז בלי כח לממ"ד. יש מי שזז קצת יותר בכח לחדר המדרגות. יש מי שמזיז כוחות למלון או לסאבלט או לאילת ובחזרה. כל אחד מנסה להתמקם הכי טוב לפני שיקרה משהו.
ובינתיים מה? לא קורה כלום.
בעצם קורה קצת.
קצת פה, קצת שם. מאז שבת־שמחת־תורה־השחורה המלחמה שבעורף נמצאת בעצימות נמוכה. הבטיחו לנו גשם של טילים ועד עכשיו טפטוף. אמנם זה נוזל מכל הגבולות כמעט, אבל עדיין טפטוף.
ברגיל כולם מומחים וכולם מנתחים וכולם מזיזים כוחות לפני שדלתות הגיהינום יפתחו ואֵם־כל־המלחמות, השיטפון־של־אל־עקצא, יגיע אלינו. האימא של כולנו אמורה לקחת איתה את הכל בסערה. אותם ואותנו, אחריה לא יישאר כלום. מה שכן ישרוד לא יהיה אותו הדבר. אז מזיזים את כח סבתא למלון, ואת כח אבא ואמא לצימר, ואת כח דודה לעליית הגג, ומפרידים כוחות בין הילדים כדי שתהיה לכל אחד פינה במלון או בחדר או באיפשהו, הכל בשביל שיוכלו לשבת לכתוב יומן.במלחמת־לבנון־השנייה הייתי מחשב מאיפה יבוא הטיל וככה בוחר באיזה חדר לישון, איפה המקום הכי בטוח בבית ולמה אני יכול לשבת בסלון, כי הוא בכיוון דרום¬־מערב וכל הפגיעות הן מצפון, וככה אני בטוח! בטוח כשהקטיושה שפגעה בסלון של השכנים, ארבע קומות מעליי ,חירבה אותו. אבל לא רק אותו, על הדרך היא העיפה לי את החלונות בסלון, עקרה את המשקופים במרפסת כביסה, ניתצה את הקרמיקה במטבח ופירקה את מכונת הכביסה התנור והמקרר בבום אחד.שום דבר לא בטוח. ועדיין, מזיז כוחות.
מנסה להתמקם הכי טוב אל מול שערי הגיהנום החורקים, רגע לפני היפתחם.
זזתי מקריית שמונה לפרדס חנה ולרמת גן וללהבות וזהו לבינתיים, אין לי כח. אני כרגע בלהבות הבשן הכי קרוב לקריית שמונה שאפשר. הלכתי עם האחיינית פה בקיבוץ לפעילות טפטוף נרות חנוכה לילדים, היא התעקשה שאני אישאר. ברגיל המתנתי. הם טפטפו נרות ואני שיחקתי קול־אוף־דיוטי בלי קול על ספה מתפוררת. בחוץ הדהדו נפילות בקיבוץ יפתח, יציאות שלנו, נפילות בשטח פתוח בין קריית שמונה לתל חי, שוב יציאות שלנו, עוד קצת פיצוצים ולסיום מטוסי קרב בדרך אל או מ או משהו. קול־אוף־דיוטי מעולם לא היה חי כל כך.
ססעמק.מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
להגיב -
מועדון העקורים – מבצע חולדה
בימים האחרונים רצות שמועות בקבוצות של תושבי קריית שמונה שהמים מתאדים מהאסלות וחולדות מנצלות את הפרצה ומבלות זמן איכות בבתים הנטושים. מנשנשות חטיפים, צופות בנטפליקס ומעשנות לאנשים את הרפואי. בגלל ניסיון עבר עם חולדה אחת בשירותים ועוד אחת באוטו, החרדות עלו, צפו ועשו קולות של כרסום.
איזו דילמה. החיים עצמם כאן ועכשיו או לנקות חרא של חולדות שם ואחר כך.
שמנו נפשנו בכפינו וקפצנו לקריית שמונה לערום ספרים על מכסי אסלות. שום חולדה, לא של חמאס, לא של נסראללה ולא של גרטה תבלה אצלי בבית! בדרך לקריית שמונה עיר פרזות, הבחנו בפטריות עשן באזור מרגליות. בסך הכל חילופי האש היומיומיים. מרגליות נמצאת על מדף מעל קריית שמונה, אפשר לראות את קצותיהם של הגגות האדומים הקרובים לקצה המדף מהסלון שלי. קרוב אבל לא קרוב מספיק בשביל להסתובב ולברוח.
הכבישים ריקים, החניות נטושות כמעט לגמרי, קריית שמונה עזובה. מחפורות בצידי הדרכים ושקי פק"ל מפוזרים פה ושם מעמדות שהיו ודולגו למקום אחר. כמה בתים פצועים, קצת אפור פחם ובעיקר שממה ושיממון. חתולי הרחוב מסתובבים בין הבתים משוועים לאיזו חתיכת פולקע מתושבים אמיצים שנותרו מאחור. העירייה פרסמה בפייסבוק שהם הקימו סיירת להאכלת חתולים, לפחות הם עושים משהו למישהו. ברחוב של אמא שלי החתולים עשו לי טובה וזזו בעצלתיים מהכביש, אז עשיתי להם טובה בחזרה ושמתי להם אוכל. זיהיתי רק חתול אחד מוכר, השאר כנראה היו עקורים כמוני. את החתולות הקבועות שבמרפסת לא מצאתי אבל השארתי גם להן אוכל.
הנחתי ספרי אמנות על האסלות אצל אמא. אימפרסיוניזם, אקספרסיוניזם, סוריאליזם, בת זמננו. אמנות נגד חולדות. שום חולדה לא יכולה על מגריט ודאלי, בטח לא על הגרסאות המהודרות של טאשן.
הבית שלי עדיין עומד. בכניסה הדביקות מדבקת "נסרק" ככה בלי תאריך. שמו וי על הבית והלכו. זוג שכנים יצאו מהבניין כשנכנסתי, אף אחד לא סרק אותם. החנייה כמעט ריקה למעט מספר מכוניות שנראה שנותרו מאחור בציפייה להיגאל על ידי קטיושה. אם יש לכם אוטו שלא הצלחתם למכור אז זה הזמן להפקיר אותו, רצוי במקומות אסטרטגים.
איזנתי ערימה יפה של ספרים על האסלה שלי. אני מקווה שיש לכם מספיק ספרים בבית למקרה ותאלצו להיפלט. אם לא אז יש עותקים של "משפחה מושלמת פלוס" שלי בקפה ויעל בכרכור וגם באמזון.
בברכת תקרא תצליח!
בדרך חזרה דרומה עברנו דרך השער הצהוב החדש של קריית שמונה. לפחות קיבלה לבסוף שער כמו בקיבוץ.
מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
מועדון העקורים
מועדון העקורים – דילוג צפונה
להגיב -
מועדון העקורים – דילוג צפונה
מועדון העקורים – דילוג צפונה
דילגתי צפונה לבקר את אחי ומשפחתו שנותרו מאחור בלהבות הבשן. זה קיבוץ במרחק עשרה קילומטר מהגבול, כל גבול, גם מסוריה. הוא מספיק רחוק בשביל לא לקבל הטבות מס ובשביל שלא יפנו אותו בצו. אבל הוא קרוב מספיק בשביל שחיילים יחסמו אותו וישמרו עליו, וגם מספיק קרוב כדי לשמוע את הנפילות בקריית שמונה. נראה לי שמוותרים על יירוטים בקריית שמונה, גם כי החיזבאללה יורים שטוח וקצר, אחרי הכל 2 ק"מ מהגבול, וגם כי פינו את רוב התושבים אז למה לבזבז 150,000 דולר על מיירט אם אפשר לסגור פיצויים על נזק בכמה עשרות אלפי שקלים.
מהרגע שהגעתי לכאן יש נפילות בקריית שמונה. שני מטחים פלוס טיל נ"ט ופגיעות ברחבי העיר. החלונות בלהבות קצת רעדו ופיצוצים הדהדו בעמק.
נכנסתי לקבוצת וואטסאפ של "תושבי קריית שמונה הנשארים בעיר- " כדי לדעת מה קורה. ליבי עודנו בקריית שמונה אבל גופי עמוק בפליטוּת. מפחיד אותי לחזור, העירייה הוציאה עוד הודעת פינוי, הפעם עם הבטחה לסיור של חיילי פיקוד העורף בין הבתים כדי לסמן אילו בתים פונו ובאילו נותרו אנשים. לא ברור את מי זה אמור לשרת, את כוחותינו? את כוחותיהם? את הגנבים? מישהי חיפשה גרביונים לגילאי 3-4 ואוברול שלם לגיל שנתיים. מישהי אחרת חיפשה סַפָּר לפלוגת חיילים פרועת שיער. שיגרה.
לקחתי את האחיינית שלי לשופינג בראש פינה. המושבה הציורית מעולם לא הייתה שוקקת חיים כמו עכשיו. בנוסף לתושבים הרגילים, עשרות ומאות חיילים עם מגוון פלאפלים בפה ועל הכתפיים יצאו ונכנסו מכל חנות אפשרית. אפטר בראש פינה זה כנראה דבר. קרענו את חצור ואת ראש פינה, קנינו פנימיות לאופניים, ספרים, קלמר ומק'דונלדס. החיים עצמם.
בדרך חזרה עצרנו בצ'ק-פוינט-דויד כי הייתה התראה לירי טילים בגזרה, מזל שפנינו ימינה לעמק אחרת היינו מחכים לנצח. יש מחפורות ותעלות קשר ושקי פק"ל ונגמשים ומקלעים בכל צומת, על כל גבעה ותחת כל עץ. ווייבים של מלחמת העולם השנייה בצבע ובמציאות.
לפחות האופניים בסדר עכשיו, אפשר לדווש בקיבוץ.
מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
מועדון העקורים
מועדון העקורים – מבצע חולדה
להגיב -
בילוי יפני בפרדס חנה כרכור איזאקאיה 𝐈𝐙𝐀𝐊𝐀𝐘𝐀
כשהיוונים מסיימים יום עבודה הם הולכים לטברנה לשתות אוזו ולאכול מזטים, האירים הולכים לפאב לשתות בירה עד לא ידע והיפנים הולכים לאיזאקיה לשתות סאקה ולאכול טאפסים יפניים. המשמעות של המילה איזאקיה בעברית היא להיות בחנות סאקה אך למעשה האיזאקיה היא הבילוי השכיח והפופולרי ביותר אצל היפנים. האיזאקיה היא מקום מושלם לבילוי אחרי שעות העבודה, מפגשים חברתיים, אירועים משפחתיים ובילויי סוף שבוע.
האיזאקאיה החלה מקבוצת חברים שישבו יחד לשתות בחנות סאקה (משקה אלכוהולי יפני העשוי מאורז). לאט לאט נפתחו עוד ועוד איזאקיות וכיום ניתן למצוא ביפן מגוון אדיר של איזאקיות – מרשתות מסחריות המכילות סניפים רבים, איזאקיות גדולות ומערביות המציעות תפריט משולב יפני ומערבי ואיזאקיות קטנות ומסורתיות שבהם יושבים על כיסאות נמוכים או על כריות כמיטב המסורת.
האיזאקאיה היא לא רק פאב לשתות דרינק היא גם מקום מצוין לאכול. היא משלבת חוויה קולינרית ותרבותית ייחודית שיוצרת חווית בילוי מושלמת.
בתפריט בדרך כלל ישנן מגוון מנות בשריות וצמחוניות אך לכל איזאקיה תפריט ייחודי. התפריט מכיל מנות פתיחה קטנות לפתיחת התאבון, מנות עיקריות שניתן לחלוק בין מספר אנשים לצד משקאות אלכוהוליים, קוקטיילים ומשקאות לא אלכוהוליים. בד"כ התפריט יכלול חמוצים יפניים, סלטים, שיפודים צלויים, סשימי, רולים, סושי, מנות שף ולעיתים מנות מערביות בהתאם לרוח המקום.
האיזאקאיה בעיקר ומעל הכל היא בילוי נהדר לקבוצות חברים או משפחה עם תחושה שמחה וצחוק. תדמיינו מקום מגניב לבילוי עם שתיה ואוכל שאתם אוהבים (יש אפילו איזאקאיות שמציעות שתה כפי יכולתך) מה הפלא שהן הפכו להיות בילוי פופולארי כ"כ בקרב היפנים?
כל זה בטח עשה לכם חשק לקנות כרטיס ליפן ולקפוץ לבילוי באחת האיזאקיות, וכאן נכנסת בשורה משמחת. במרחק נסיעה תוכלו להנות מהחוויה מבלי לנסוע לקצה השני של העולם. לאחרונה נפתחה מסעדת איזאקאיה ברוח יפנית כאן בפרדס חנה כרכור, ברחוב המושב 42 בכרכור. המציעה בילוי יפני כייפי ואיכותי עם שתייה ואוכל משובח, טרי ואסתטי כמו שהיפנים יודעים. כאן תוכלו להנות מסאקה איכותית לצד מנות יפניות אותנטיות וטעימות. את המסעדה מנהלות קיו ונאיה – אם ובת.
קיו שפית מומחית בתחום הבישול היפני בשילוב צוות שפים יפניים מייצרים אווירה וטעמים שלא תשכחו. במסעדה תוכלו להנות מחוויה ייחודית אך ניתן גם להזמין משלוחים או טייק אוויי.
להזמנות מקום ישיבה במסעדת איזאקיה או למשלוח הביתה של אוכל/ גם טייק אווי אפשר ליחצו כאן
להגיב -
מועדון העקורים
הפעם הראשונה שקריית שמונה קיבלה צו פינוי היה ביום שישי לפני שבועיים וחצי. למרות ההיסטוריה הביטחונית הענפה, היא מעולם לא פונתה במלואה בצו. ועל כן מצאתי את עצמי עקור, פליט, נווד, חסר בית. בית זה ביטחון ושורשים ומקום בלב ובראש ובמציאות. ואני? הביטחון שלי התערער, השורשים נעקרו, הלב השתבש והראש שקע במחשבות והמחשבות שקעו בהרהורים וההרהורים של המחשבות צפים ועולים חסרי אונים בראש שלי. בהיתי בתקרות, בתקרה של האוטו ברמזורים, בתקרה בבית קפה, בתקרה בחדר ילדים שבעצמם נעקרו מחדרם והועברו לאחר עם יותר בטון וחלון מפלדה.
שום דבר לא מרגיש שלך, אתה אורח בחיים של אחרים.
כולם יותר מנחמדים. מתחשבים, מרצים, שואלים, מתעניינים, "מה אתה רוצה? מה בא לך? מה מתאים לך? תרגיש בבית!"
לא רוצה כלום, לא בא לי כלום, לא מתאים לי כלום ולא מצליח להרגיש בבית.
ובאמת שזה לא באשמתם, זה באשמתי שהשרשתי שורשים, שבניתי מקום שהרגיש בית ושהתכנסתי בו בצורה הכי ביתית שיש. אבל עכשיו הוא לא שלי יותר, הוא כלי בידיים אחרות. אולי יחוסו עליו ואולי לא, אבל הוא איבד מהביטחון שלו, ומהביתיות שלו. הוא רק קירות רחוקים כרגע, בינתיים רק קירות.
כרגע אני מנסה לצוף בפרדס חנה. עשיתי כלים בבית קפה בערב להערמת המורל, המורל שלי באמת עלה כי הייתי עסוק בלשטוף כלים ולפלש אותם ולהניח את כולם במקום כמו במשחק לילדים אפס עד שלוש של להשחיל צורות לתוך חורים בקופסא. מקומיים צחקו בחוץ ואני נחתתי מהציפה שלי והתרכזתי בלהסיר חמאת שום ממגשי נירוסטה. פעילות מרגיעה את המחשבות, ומשחקי קופסא עוד יותר!
נחמד פה בפרדס חנה, אין אזעקות. יש פלאפל של "למה הזמנת פלאפל, היית צריך להזמין סביח" וגם פיצוחים של, נו, לא יבגני, איך קוראים לו? ואמנם הנחלים פה זרזיפיים אבל בבוקר הלכנו לרוץ על הים. בין המתקן האסטרטגי של חברת חשמל לבונקר האסטרטגי של השכן של ראש הממשלה בחיפוי מסוקי קרב של חיל האויר ובליווי אוניות של חיל הים, ומדי פעם עובר מטוס. אחרי
הכל מלחמה זו מלחמה
מחבר דרור מילר
טוויטר
אינסטגרם
הספר שלי – משפחה מושלמת פלוס – זמין באמזון
מועדון העקורים – דילוג צפונה
מועדון העקורים – מבצע חולדה
להגיב -
ציור אינטואיטיבי באורוות האמנים בפרדס חנה – למדי לצייר את חייך באופן אינטואיטיבי
הביקורת שלנו את עצמנו קיימת בכל התחומים אך אפשר לראות אותה בקלי קלות כשאנו ניגשות לקנווס.
כשאנו מפחדות אנו קופאות ונמנעות מחוויות שיכולות להעשיר את חיינו מקצה לקצה.
במפגש ההכרות שאערוך בסטודיו של אלינה, אורוות האמנים בפרדס חנה (פרטים בלינק המצורף) לקראת קורס ציור אינטואיטיבי שאלמד במהלך השנה,
אחשוף בפניך עולם חושי רב תחומי שיקדם את היכולת שלך לחיות חיים יצירתיים ולגלות את האינטואיציה האולטימטיבית שכולנו מחפשות.
וכל זאת בעזרת יצירה אינטואיטיבית על רבדיה: ציור, קול, תנועה וכתיבה.
מושך אותך?צרי איתי קשר https://yaelbatadam.my.canva.site/
אשמח אם תפזרי את הבשורה לכל כיוון מיטיב ומבורך.
להגיב -
גן בית. גן ייחודי בפרדס חנה שהוא גם בית. הצטרפו אלינו!
נכון לתאריך 01.07.2022 שהגן/צהרון נסגר
גן בית.
קראנו לגן שלנו "גן בית" כי זו ההתכוונות העמוקה ביותר שלנו – שכל ילד וילדה ירגישו שהם באמת בבית.
בו מתאפשר להם להרגיש בנוח עם כל מי שהם.
ילד זקוק לחום ואהבה לא מותנית. לתחושה שהוא אהוב גם ובעיקר כשלא טוב לו. הוא רוצה לחוש ביטחון ותחושת שייכות.
להרגיש ב ושמותר לו להיות מי שהוא. בו רואים את הניצוץ הייחודי של כל אחד ואחת והמתנה החד פעמית שלהם לעולם
מקום בו מקשיבים למה שהם אומרים ומנסים להבין גם את מה שלא נאמר, שמוחזק בליבם.
בו לא מכתיבים בכל רגע ורגע מה לעשות אלא מאפשרים לילד להתחבר לחופש ולרצונות העמוקים
החופש להיות, החופש לעשות, החופש להתבטא, לבהות או לחלום בו המרחב יפה ומסקרן למשחק הנאה וחקירה
אנו מאמינים שהכמיהה העמוקה של ילד לחקות את המבוגר ולהיות חלק מהעשייה היומיומית. לכן בגן יש "סביבת לימוד טבעית" בה הילדים יוכלו לעשות יחד איתנו המבוגרים ואנחנו המבוגרים חוזרים ולומדים מהם איך לחיות ברגע… בו המנהיגות של הגננים היא מתוך הקשבה ונוכחות היוצרת מרחב לקשר משמעותי
אנו רואים במפגש עם הילדים הזדמנות לגדילה רוחנית והרחבת יכולת ההכלה, האהבה העצמית והקבלה.אנו מאמינים בתהליך קליטה הדרגתי ועוטף המותאם באופן אישי ומלא לצרכים של הילד וההורה.
אנו רואים את הילדים כמראה לעצמנו. משתדלים שלא לשכוח את הילדים שהיינו אנו ואת הילד שעדיין חי בתוכנו.
הגן כולל מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית עם עצי פרי, בריכה, טרמפולינה, שלל מתקנים ונדנדות, טווס אחד ועוד הפתעות.
פעם בשבוע נבעיר מדורה או תנור ונאפה יחד מאפים טעימים.
נצא לטיולים בסביבה הקרובה ונגלה יחד את קסמו של הטבע.
בגן יש הרבה מוזיקה (גם בלייב), הרבה ריקודים והרבה שמחה.
האוכל טבעוני, טרי ומגוון (עם הרבה פירות וירקות).גן
ממוקם ברחוב הראשונים ומיועד לגילאים 2.5 – 5 שנים (הצהרון מגיל 4-10).בגן מקסימום 18 ילדים. עם 3 אנשי צוות.
הגן פועל בימים א'-ה' בין השעות 08:00-13:30 (כולל צהרון עד 16:00 – אפשר לקרוא על הצהרון כאן >).
מוזמנים לבוא לבקר, לשאול, לפגוש את הצוות ובעיקר להרגיש ב
…לפרטים נוספים: גיל 054-2358883
להגיב -
צהרון "גן בית" בפרדס חנה, צהרון פרטי לגילאי 4-10
נכון לתאריך 01.07.2022 שהגן/צהרון נסגר
ל"גן בית", הגן הקסום בפרדס חנה יש גם צהרון.
מוזמנים לחגוג את שנות הילדות בחצר ובית קסומים.
הצהרון ממוקם ברחוב הראשונים ליד הדמוקרטי.
מאמינים בעיקר בלהעניק תחושה של בית.
ליצור קשר, קרבה ודיאלוג מהלב בו יהיה אפשר לשתף (אם רוצים) במה שהיה נעים במהלך היום ובמה שלא.
יש פעילויות שקשורות בבישול (עם מטבח חוץ אמיתי לילדים)
יש מרחב לרקוד (גם עם מוזיקה חיה)
המון מתקנים ובתי עץ
דום מטריף, בריכה מרעננת וטרמפולינה ענקית
מדורה ופיתות על הסאדג'
ועוד…יש מקום להניח ראש, לנוח, לבהות, להאזין לסיפור.
תפריט מזין, טרי, מגוון וטבעוני.צהרון "גן בית" ברחוב הראשונים, פרדס חנה
ימים א'-ה' – 13:30-16:00
הצהרון יפעל עד סוף יולילעוד פרטים: גיל 054-2358883
להגיב -
על נהג המונית ועל מרדף החיים
יום אחד, כשהייתי בערך בן 7, בזמן השתעשעות עם זוג חברים , חרקו לפתע בלמי רכבו של נהג מונית עצבני, הוא עצר את התנועה, התפרץ החוצה מרכבו, תפס משהו בידו ותוך כדי צעקות רמות החל לרוץ לעברנו באיום.
(זה היה מלחיץ, אוקי…)
התנענו את רגלינו ובזינוק מיידי מאפס ל100 רק עננת חול נותרה מרחפת מאחורינו.
מעט לפני סיומו של המרדף, ציינתי בפני חבריי: "קצת הגזים הנהג הזה, אה…"
חבריי הנהנו בהסכמה, ואחד מהם הציע: "בפעם הבאה אולי מוטב שנזרוק חלוקי אבן קצת יותר קטנים, שלא יהיו עוד בלאגנים כאלו בעתיד".
שלושתנו הינהנו בהסכמה.
נזכרתי במקרה הזה, ופרצתי בצחוק, אח, איזה פרחחים היינו.
מרדף זה מיד עורר מספר מחשבות פילוסופיות.
ואת הפוסט על משפטו המפורסם של יאנוש קורצ'ק "אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם" אשמור לפעם אחרת.
*מירוץ החיים*
לעיתים מתעופפות ליד אוזנינו קריאות תיגר שונות, אשר מכריזות בעוז על חוסר המשמעות העמוק שבמרדף הבלתי פוסק – אחר ההצלחות החומריות בתחומי החיים השונים, שאמורות לבסוף להפוך אותנו ל-מאד מאושרים.
*"כש:"*
– אסיים את הלימודים.
– אשתחרר מהצבא.
– אשיג את תעודות התארים האקדמיים.
– אממש את כישוריי ואיכויותיי ואצליח במימוש הקרירה שלי
– אכיר בן/בת זוג נפלא/ה
– אקנה בית
– אקים משפחה
– אצא לפנסיה
– ומיליון ואחד דברים נוספים…
עם מימושן והשגתן של כל אחת מן ההצלחות הללו, אשר עליהן שמנו את כל הג'יטונים שלנו – בתקוותנו למימוש אושרנו המיוחל,אנו מתוודעים שלמעשה – זה לא סיפק את מה שכמהנו לו באמת- אושר וסיפוק פנימי קבוע.
מעבר למעטה הדקיק של הסיפוק הזמני והחולף שהצלחנו לייבא, ישנה הוויית חרדה ותיסכול קבועים אשר כמו מתלווים אלינו בדרך קבע.
מכייון שנראה שאין יותר מידי אלטרנטיבות אחרות, מחדש אנו ממקמים את כל ג'יטוני התקווה שלנו על מושא אושר חדש, אך למרבה הצער עם הזמן אנו מתוודעים שבמשחק הזה ישנם רק מפסידים.
ספרות רוחנית, מסבירה על כך שעצמיותנו העמוקה, נבדלת מהזמני והחולף, וממש כשם שהנהג שונה מרכבו, כך גם הנשמה הרוחנית נבדלת מגופנו הזמני והחולף, והינה נצחית.
כמו כן, ההנאות החומריות אשר משולות לדלק המזין את הרכב, אינן יכולות לספק את האני הרוחני, מהו אם כן אותו דלק אשר מסוגל לכך?
*כמה מילים על תפיסת המציאות על פי ספרות היוגה:*
האחד (העליון האישי), בעודו שומר על יחודיותו המופלאה, התרחב לעד לאין סוף ישויות אלוהיות, יחודיות וקטנטנות ביחסן לו – (אנחנו),
לעיתים משול השוני בין טבענו האלוהי לבין זה של העליון, להבדל שבין טיפת מים לבין האוקיאנוס הגדול, האיכות זהה, אך הכמות שונה.
מוסבר שהוא יצר כל זאת – מתוך אהבה, על מנת להנות לעד מיחסי שירות וחיבה הדדיים, עמוקים ומרגשים עד אין סוף – יחסים בהם הנשמה הקטנטנה מוצאת מענה לכמיהות אושרה העמוקות ביותר.
כמו כן מוסבר, ששורש התודעה החומרית זהו הינו הרצון האנוכי לנסות ולהפוך ל- *"Number 1"* "אני הכי חשוב, אני הכי נפלא." או במילים אחרות – אני אלוהים.
ספרות היוגה מלמדת שתודעה זו, בה אנו חווים עצמנו כמרכז כל היש היא זו שמסתירה מאיתנו עתה את טבענו האמיתי, וכמו כן את טבעה של המציאות האוהבת והנצחית שמעבר למעגל הלידה והמוות (Samsara).
מסע פנימי זה מזמין אותנו להפיכת חיינו לשדה עבודה, בו כל פיפס הופך להזדמנות מופלאה לצמוח ולהתקדם לעבר יעדים מופלאים אלו.
דני מוסטובוי.
מורה ומרצה לספרות היוגה.
לפרטים: WhatsApp 0558838423
להגיב -
חופשה בים המלח
לפני זמן מה חבריי הזמינו אותי להצטרף ללילה בים המלח.
בעת ההזמנה ידיד קרוב ציין: "בערב הגעתנו, חברתנו המשותפת עורכת ערב תרבות מקומי בקיבוץ בית הערבה, ושאלה האם תהיה מעוניין להעביר הרצאת מבוא בנושא היוגה והמדיטציה".
על אף לוח הזמנים הצפוף אשר נבע מתקופת עומס במקום עבודתי, הרמתי מספר טלפונים על מנת לוודא את הנושא, וזמן קצר לאחר מכן הודעתי לחבריי: "אני בפנים."
בעודנו חוצים את התנועה הפקוקה של מרכז הארץ שיתפנו איש את רעו במחשבות, תובנות ובשאר חדשות מהתקופה האחרונה בה לא התראינו…
לאחר זמן מה עם שחילופי הדברים שקטו במעט, החל להתגלות נופה המרהיב של הבקעה.
נוף הררי ומדברי ליווה אותנו בדרכים המפותלות בעודנו מעמיקים עוד ועוד מתחת לקו פני הים.
מחשבותיי נדדו לעבר אירועים היסטוריים ותרבותיים אשר פקדו חבל ארץ זה.
נזכרתי בקטעי סיפורת אודות מערות קומראן, מגילות ים-המלח ופרושי מדבר יהודה – האיסיים.
מכתביו של יוסף בן מתיתיהו והיסטוריונים נוספים נגלה אורח חייהם השליו והסגפני של אלו האחרונים, כמו גם פשטותם ורכות ליבם. או במילותיו של מתיתיהו: "הם עולים על יתר האדם באהבתם לבריות ולכלל הסובב. מתנזרים הם מתענוגות הבשר, ברעותם בהם רעה. ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש יצרם. מואסים הם בחיי עושר אך אין נמצאת בהם חרפת העוני או החוסר.
בעודנו עוברים את צדה המערבי של ימת "המים המתים" חשבתי לעצמי: מדהים עד כמה מקום זה רווי בכמיהותיהם הכנות של מחפשי האמת הרבים אשר עברו כאן במהלך הדורות, החל מקהילות האיסיים שכמו עיטרו נופים אלו בעבר. וכלה בנזירים הנוצריים אשר חיים עד עתה במנזרים נסתרים ברחבי אזורים מדבריים אלו, כמו שוקעים במציאות רוחנית ונסתרת אשר אינה נגלית לאדם הקשור להנאות הזמניות והחולפות, ולהבלי העולם הארעיים.
לאחר זמן קצר עם שהמשכנו בנסיעתנו ידידי קרא בהתלהבות: "חבר'ה, הגענו, זה המקום!"
פרקנו את הציוד, חבשנו כובעי שמש, התקדמנו לעבר החוף, ובעודנו פורשים את המחצלות ואת ארוחת הצהריים המאורגנת היטב, התיישבנו מרוצים במרחק נגיעה ממי המלח.
זמן קצר לאחר מכן, עיניי נחו על אי קטן אשר נראה באופק בקרבת גדה מרוחקת, עדכנתי את חבריי שאני אחזור עוד מעט, ופניתי לחקור את הממצא…
בהגיעי ליעד התיישבתי על סלע והבטתי לעבר האופק המרהיב, בו מצע המים השלווים נפרס עד למרגלות הרי ירדן הסלעיים.
חשבתי לעצמי: ללא ספק ים המלח זוהי אחת מהטובות שבחבילות הנופש, מקום מפלט בינלאומי לקנדידט היגע והחרד.
אך על אף שזהו כנראה המקום הרגוע ביותר בעולם.
להפתעתי הרבה… אני בכלל לא רגוע!
המיינד שלי ממש כמו מולטי-סטיישן רדיו, ממשיך לרשרש אפילו כאן…
אמונות נפשיות, מחשבות, רשמים, הטבעות, מה יהיה ,מה היה, מה צריך, מה לא צריך, מה בא לי, מה לא בא לי.
השם ישמור, אני כבר באמצע המדבר, לאן עוד אפשר לברוח…
בעודני מביט הרחק אל הנוף, קול פנימי קרא… פנימה.
בעודנו עוצמים את עינינו, מרפים לתוך החושך הפנימי ושוקעים למצולות הווייתנו שמעבר לרשרוש המחשבות והרגשות, נמצא עצמנו ניצבים בפני דלת סגורה, אף על פי שזוהי סגורה, השהות על ידה מקנה סיפוק והרצון לפותחה ממלא את הווייתנו במשמעות פנימית ותקווה עמוקה לאושר.
מה מונע מאתנו להיכנס בדלת זו?
האם פתיחתה אכן תענה על כל כמיהות ליבנו העמוקות והרדומות?
על פי ספרות היוגה המסע הרוחני מוביל אותנו בהדרגה דרך מפתן דלת זו, לעבר מציאות נצחית, ייחודית אהובה ואוהבת.
כאשר העצמי "נהג מרכבת הגוף" מתוודע לזהותו הנצחית וכך גם ליחסי האהבה המרגשים עם מושא האהבה העליון.
מסופק מהרהורים אלו נפרדתי מהאי הקטן שעל גדות ים המוות.
ובמילים אלו נפרדתי מבאי הרצאת הערב המרוצים והמסוקרנים שבקיבוץ בית הערבה.
דני מוסטובוי,
מורה ומרצה לספרות היוגה.
למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:
WhatsApp – 0558838423
להגיב -
אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!
מאת אמיר תלם
אתחיל בלספר על אגדה אינדיאנית, שנקראת: שני זאבים
מסופר, בקרב בני הצ’ירוקי, על אחד מזקני השבט שישב עם נכדו וסיפר לו על קרב המתחולל בתוך בני האדם.
הוא אמר: “נכדי, הקרב המתחולל בתוך כל אחד מאיתנו הוא בין שני זאבים.
זאב אחד הוא רע: כעס, קנאה, קנאות, צער, חרטה, השתוקקות ותאווה, גבהות הלב, רחמים עצמיים, רגשות אשם, טינה, רגשי נחיתות, שקרים, גאוות שווא, רגשי עליונות ואגו.
הזאב השני הוא טוב: שמחה, שלווה, אהבה, תקווה, רגיעה, ענווה, חביבות, טוב לב, אמפתיה, נדיבות, כנות, חמלה ואמונה.”
הרהר הנכד בדברי סבו לזמן מה ואז שאל: “מי משניהם מנצח?”
ענה הצ’ירוקי הזקן בפשטות: “זה שאתה מזין.”
אז, הכנת האוכל היא לא רק בשביל הגוף, אלא בשביל הנשמה. אפשר להקדיש את האוכל לעליון באמצעות תפילה תוך כדי הבישול ואחריה. אפשר גם לבקש ממנו לעזור לנו להתמודד עם הזאב הרע ….
בתאיבון
לינק – https://www.youtube.com/watch?v=jRwEnaRP4J8
להגיב -
דעת היוגה – עם דני מוסטובוי טיול לחרמון
לאחרונה בעת אחת מנסיעותיי לצפון הארץ, נגלתה לפני תמונת נוף מרהיבה של החרמון המושלג, אשר כמו עוטר בעננים כהים וכבדים.
ממשיך בנסיעתי בין השדות והעמקים, מחשבות, וזיכרונות פקדו את נפשי…
לפני מספר שנים, עת שהתגוררתי בעמק שלמרגלות ההר, רבות היו הפעמים בהן דקות ארוכות התבוננתי ביופיו ועוצמתו הרבה, אשר בנוכחותם האיתנה השרו ביטחון ורוגע על כל שסביב.
ולעיתים היה הוא ממש כמו נעטף בצבעיה הכתומים והמכשפים של השקיעה הלבנונית,
מראה אשר מיד עורר אווירת פרישות וחיפוש פנימי בנפשו של המתבונן.
מחשבות אלו היו מובילות אותי לעיתים לכדי תהייה "מהו שמושך את האדם לעבר מסעו הרוחני…"
"האם זהו הסבל לבדו, על צורותיו המגוונות, אשר כמו דוחק בנו מכל עבר, אל אותו היעד, אשר ישרה עלינו מזור ממצוקות נפשנו הרבות…"
"או שזוהי הינה כמיהה עמוקה אף יותר… כמיהה לאושר, שמעבר למציאות הזמנית והחולפת, על שמחותיה וסבלותיה הרבות…"
ממשיך בנסיעתי, וכמו נטמע באווירה עוצמתית זו – עם שאני מתקרב להר עוד ועוד,
נזכרתי במאורע שהתרחש לפני מספר שנים.
הוצעה לי הצעה, – הצעה לה לא יכולתי לסרב.
ידידתי הטובה ואחותה הקטנה שהגיעו לביקור קצר יחד עם משפחתם, הציעו שנערוך טיול קטן, היעד, (כמובן) – פסגת החרמון.
התארגנו צ'יק-צ'ק, לקחנו מעילים, תיקים וצעיפים, ויצאנו לדרך.
בדרכנו, בעודנו עוברים על פני נופים מקסימים, שדות ירוקים, מטעי תפוחים ודובדבנים, תהינו האם השלג אשר הצטבר עד כה על פסגות ההרים אכן ימלא את מבוקשנו –
חוויה אירופאית אותנטית…
כך, נוסעים במעלי הכבישים המפותלים ועוברים את העליון מבין הכפרים אשר למרגלות ההר, הגענו לאתר.
ביוצאנו מהרכב… בג'סט ידידותי, אחד מפקידי הקבלה שהתהלך סביב, בירך אותנו לשלום, ובפיו הבשורות הבאות:
"הרכבל עובד… וגם יש שלג…"
"אבל לא אצלנו, אלא ברכס שמעבר לגבול…"
אצלנו אין , לא רואים את זה מכאן."
"חבל שבאתם עכשיו, עדיף היה לכם להגיע בעוד חודש…"
מחליפים מבטים בינינו, מביטים לעבר הפסגה, ומכנסים אסיפת חכמים… סיכמנו פה-אחד: אנחנו עולים למעלה בכל מקרה.
בעודנו הולכים ומתקדמים לעבר הרכבל, נגלה לשמאלנו שביל רגלי המתפתל אל-על, אשר כמו הכריז על מסע מרגש לאין ערוך מזה האחרון.
הידקנו את שרוכי נעלינו, והתחלנו לעלות בשביל המפותל… ידידתי, אחותה הקטנה ואני.
בעודנו עולים עוד ועוד במעלה רכסי ההר המרהיבים, החלו נראים מצעי שלג רכים, ושכבות קרח דקיקות המכסות ועוטפות את הארץ, עצרנו לחזות במראה המפליא.
שרר שקט מוחלט, הקול היחיד שנשמע היה זה קולו הענוג של השלג הנמס ושובל המים העדין שהותיר אחריו, בעודו מחלחל מבעד לאבני הארץ.
עמדנו נפעמים מאווירה עדנית זו.
חשבתי לעצמי – "בדרך קבע – מחשבותיי, הינן ממש כטרקטור ישן, שמטרטר ללא הרף, ללא כל תקווה להפוגה או למנוח.
אך הנה עתה, הפלא ופלא… אווירה קסומה זו, כמו מהדהדת הוויה כה עמוקה, טבעית, ורצויה בפנים הווייתי.
מחשבות ותהיות החלו זורמות בראשי… נזכרתי (במילותיי שלי) בבית שיר סנסקריטי אשר היטיב לתאר את הרהוריי…
"עם ש תודעתו של האדם מיטהרת ושבה להווייתה המקורית, הינה ממש כברבור השט ומשתעשע במימיה הזכים של אגם-הנפש הטהורה – אשר רווייה היא בחדווה, בסיפוק, ובאושר עמוק.
בעוד שתודעה אנוכית, כזו של העורב, מקנה לאדם כניסת VIP למימיה הצוננים של בריכת אשפתות הרחוב הדביקה והסרחרחה."
"את מי אם כן, בין שני אלו, ברצוננו לטפח בפנים הווייתנו… "
בעודנו ממשיכים לעלות, השביל התפתל צפונה, ולאחר מכן מזרחה, ועם שאנו מקיפים את רכס ההרים הצפוני, נוף האתר על כלל מטייליו כמו נעלם מהאופק, ולפנינו נגלה לפתע מחזה אף מדהים מהאחרון!
עמדנו משתאים, ומולנו במרחק מה, רכס אדיר – גדוש בשלג!
הגענו למקום תצפית ייחודי המשקיף על רכס החרמון הסורי שמעבר לגבול.
נוכחנו לדעת שיש מקום אחד בארצנו שניתן עתה לחזות בהר מעוטר בשלג –
והמקום הזה – הוא בדיוק היכן שאנו עומדים!
בעודנו מפרים את האווירה השלווה בצלילי שמחתנו, נראו לפתע קבוצת שפני סלע מקפצים בנינוחות על האבנים, כמו מתרחקים ליתר ביטחון מהיצור המוזר – האדם,
ובכך מסכמים את הצלחת מסענו, אי שם על פסגת החרמון.
דני מוסטובוי,
מרצה, ומורה לספרות היוגה.
למידע נוסף, מוזמנים ליצור קשר:
WhatsApp – 0558838423
להגיב -
״בסוף כל הדרכים״- ענבר ברי רוז
לפני שש שנים כתבתי שיר,
שיר פרידה מאבא שלי.בכל פעם שהשיר התקדם, הרגשתי שאבא שלי הולך קצת רחוק יותר
בכל פעם כשהרגשתי אותו רחוק יותר, נעצרתי כמו ילדה שרוצה למשוך את אבא בשרוול, מבקשת שיישאר.באחד מערבי יום חמישי, שזה הזמן האהוב עליי בשבוע, נכנסתי בפעם האחרונה לאולפן ויצאתי למסע בנבכי הנפש, כשכל שורה מוקלטת הופכת את הפרידה למוחשית יותר ויותר.
היה לי חשוב שאת המילים, שיש בהן אבדן וכאב, תלווה מוסיקה שיש בה תנועה, מעוף ורוח, כמו כל פרידה, כמו החיים, כמו המוות… ערבוב של הפכים וניגודים שיוצרים שלם אחד.
בשבועות האחרונים, לקראת הוצאת השיר, אני מוצפת זיכרונות בצורה מוחשית כל כך שלרגעים אני מתבלבלת מה היה ומה עכשיו. ריחות, קולות, תמונות, חיים כל כך שנדמה שפשוט אפשר להושיט יד ולגעת.
הלוואי ויכולתי לגעת
לפגוש אותך, אבא,
לפחות לעוד פעם אחת.ענבר ברי רוז, אמנית ומפיקה.
בעלת הסטודיו Berry Rose-home studio המארח מוסיקאים (עמיר לב, ערן צור, דניאלה ספקטור ועוד…)לסדנאות אמן.
להגיב -
אֻם מַיּי גּוֹד
כולנו מכירים את הג'יני – זה שממלא את כל משאלותינו… אך, מאיפה המילה ג'יני הגיעה ? בואו נחזור קצת בזמן כדי להבין איך להתחבר לג'יני שלנו….
הרעיון של "גאונות"- genius (או ג'יני בשם חיבה ! ) מגיע מרומא העתיקה. ההבנה באותה תקופה הייתה כי לכל האנשים יש רוח מנחַה, המלווה אותם לאורך חייהם. הרוח, כונתה genius מהשורש הלטיני gignere, שמשמעותו היא "להוליד" או "לגרום". הרוח המלווה (ה – genius) של האדם מחדירה בו תכונות מולדות ובכך מכתיבה את אישיותו ונטיותיו. אם לאדם היו יכולות יוצאות דופן הבינו זאת כי הדבר נובע מאותה רוח, מה- geniusשלו.
לאחר מכן, לאורך ההיסטוריה במהלכה האנושות עוברת מתרבות ששמה את אלוהים במרכז באופן כזה או אחר, לתרבות הומניסטית ששמה את האדם במרכז, הצעד הטבעי הבא היה שהמילה genius תתייחס לאדם עצמו ולא לרוח. כשהחלו להשתמש במילה באנגלית, היו עדיין אומרים "יש לו genius", אך ככל שהתפיסה הרציונאלית הכתה שורש בתודעה האנושית, ייחסו את היכולות למוח ולגוף, ולכן במקום לומר "יש לו genius" החלו לומר "הוא genius".
בתרבות העתיקה של הודו הייתה הבנה דומה לזו של רומא הקדומה. אותה רוח נקראת paramatma, שמשמעותה היא "הרוח העליונה" (parama זה "עליונה" ואילו atma זה "נשמה" או "רוח") זהו היבט של האלוהות המלווה באופן אישי כל אחד מאתנו מייעץ ומנחה בצורה של אינטואיציה, או השראה.
כך שאין אדם שאין לו פוטנציאל להיות גאון. זה רק תלוי אם יקשיב לקול האלוהי שבליבו. ככל שאדם יוותר על גאווה מיותרת, שמביאה אותו לייחס את היכולות שיש לו לעצמו במקום כמתנות שניתנו לו, יוכל לשמוע את אותו הקול של הרוח העליונה, של ה genius או paramatma.
בהקשר זה ישנו ציטוט מדהים של בטהובן, הגאון המוסיקאלי, שחי בעידן שבו אלוהים עוד היה חלק יומיומי מהחיים. וכן הוא אומר:
"אומן אמיתי הוא לעולם לא גאוותן. בחוסר מזלו, הוא רואה שהאומנות היא חסרת גבולות, לכן מרגיש מה הוא רחוק ממטרתו, ועל אף שעשוי להיות נערץ על ידי אחרים, הוא עצוב על כך שהג'יניוס שלו, אף כי הוא מאיר את דרכו כשמש, נמצא תמיד במרחק ובלתי ניתן להשגה…"
נכתב ע"י גלעד תדהר, פסנתרן ומורה. giladtidhar@gmail.com
להגיב -
אוכל….כבר הגיע הזמן לאכול ?!
נחנו חיים בתקופה שמזון וגיוונו הם חלק עיקרי בחיינו. אפשר לצאת למסעדה, להזמין טייק אווי, לנשנש משהו או לבשל.
ברוכים הבאים לפינתנו – מזון לנשמה !
פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים!
חכמת היוגה העתיקה מלמדת אותנו שאוכל הוא לא רק מזון לגוף, אלא מזון לנשמה. איך לבשל פסטה הכנת האוכל על כל שלביו, היא הזדמנות למדיטציה והודיה. הודיה על המזון והודיה למי שמאפשר לנו לאכול אותו.
מדהים להבין כי האדם אינו יכול לייצר מזון, אלא רק לשנות אותו בהתאם לצרכיו. הטבע ובוראו הם אלו שמספקים לנו את הדגנים, הפירות והירקות. הגשם מאפשר את השבחת הקרקע והשקייה, השמש מספקת את החום והאור והירח את העסיס – כל אלה רחוקים מלהיות מעשה אדם. כל האלמנטים של היקום עובדים בתיאום מושלם כדי לספק לנו את מזוננו. איזה פלא ! אפשר לעצור ולחשוב לרגע על מיהו הקוסם המדהים שמאפשר את הסנכרון המדויק הזה.
סיפור מעניין בעניין זה מספר ראדאנת׳ סוואמי (Radanth Swami) – מורה רוחני ומחבר רב המכר – ״המסע הביתה״ (The Journey Home):
ראדנאת׳ סוואמי מספר בספרו על עץ הסוקואיה הענק: גובהו מעל 300 מטר. קוטרו עשוי להיות 36 מטר. עץ אחד עשוי להכיל מספיק עץ לבניית 50 בתים עם שישה חדרים. קליפת העץ העבה מכילה טאנין הדוחה חרקים, ומרקמה ספוגית וסיבית ההופכת אותה לחסינה מאוד. העץ חי מעל 3000 שנה. עם זאת, אלפי הזרעים שבעץ אינם גדולים בהרבה מסיכה. זרעים אלו מוקפים בכנפיים זעירות. אדם שעומד בבסיס של סקויה יכול רק להביט כלפי מעלה ביראה אילמת על פארו העצום. האם הגיוני להאמין שהעיצוב של עץ הענק המלכותי ושל הזרעים הזעירים שממתינים להנביט עוד מאות עצים כאלו אינו תוכנן מראש ומעשהו של קוסם עילאי ?
אז, בחזרה למזון ….
אני מזמין אתכם לפינתנו השבועית – לבשל עם ונו. ונו היא טבחית מדופלמת עם ניסיון של שנים בבישול והדרכת בישול של מזון טעים, בריא, צמחוני ונפלא. מומלץ במהלך הבישול למדות ולהיזכר בהודיה לעליון, מה שיעניק למזון טעם, ריח ומראה נשגב.
אז, מוכנים ? והיום ! פסטה עם עגבניה ופלפל- מתכון מהיר וטעייייייים! בתאיבון.
לינק לסרטון : https://www.youtube.com/watch?v=EgrXYRhQudM
להגיב -
בְּרֵאשִׁית, בָּרָא
בראשית זה מלשון ראש תשתית- במחשבה.והכוונה לזה שהעולם הזה הוא בכלל לא פיזיקלי אלא תודעתי.דבר שכבר מדברים עליו רבות בפיזיקת הקוונטים.אנחנו מוקרנים ולא באמת נמצאים פה פיזית.ולכן לתודעה ולמחשבה שלנו יש את כל הכח ומשם נובעת המציאות. ממה שנקראה ״תודעה קולקטיבית״כל מה שכולם חושבים ומרגישים מייצר ומגלה לנו מציאויות כל הזמן. גם הזפת זו תוצאה של תודעה קלקטיבית של אנשים שמדברים לשון הרע ושופטים את כל העולם ואשתו ״ זפת – נזיפה ״.אז להתחיל לקחת אחריות כל אחד על הפה והמחשבות שלו זו העבודה היחידה שיש לנו לעשות בחיים האלה.וזה נקרה ״ עבודת הבירורים״ על פי פנימיות התורה / פרשונת הסוד/ הקבלה.״..בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.״את הרוחניות ואת הארציות״..וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם״ארץ – ארציות/ גשמיותתהו-תיהיה – לתהותבהו- בהייה התבוננות.חשך- שכחהפני- פנימיות הנפשאלינו להתבונן לתוך עצמינו ולתוך עצמינו בלבד.ולעשות את עבודת הבירוריםלתהות ולבהות על כל מה שצף בנו.אנחנו חיים בעולם תודעתי ונמצאים בתוך השכחה.הנשמה היא נצחית וכשהיא מלאה באור היא לבושה ב״חלוקא דרבנן״ חליפת ה א ו ר (תלוי איך חייה את החיים שלה זה לפוסט אחר) נכנסת לגוף לחליפת ה ע ו ר ונמצאת בשכחה. בתוך החושך של הארציות.שוכחת שהיא אלוקיתשוכחת שהיא נצחיתשוכחת שהיא מהות האהבהשוכחת שהיא לא צריכה להזדהות עם הגשמיות.״וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.״לברור בין האור לחושךלברור בין העיקר לתפלבין האלוקות לגשמיות״וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר״ערב – ערבובייהבוקר – בקרהשוב עלינו לבקר ולברור בין כל מה שקורה לנו בחיים.זכות הבחירה היחידה שניתנה לנו היא במה אנחנו מזדהים בסופו של דבר.אם עולה בי כעס אני בוחרת אם להזדהות ואם הזדהתי אני אכעסאם עולה בי פחד והזדהתי אני אפחדאם עולה בי עצבות והזדהיתי אני עצובהזה קשה למי שלא מיומן ורק חיי בתוך האוטומטאבל זו מיומנת שמחייבת אימוןברגע שנצא מהאוטומט התודעה תוכל לקחת את המושכות.כרגע הגוף שולט בתודעה מתוך חושך ושכחה. מתוך אגוצנטריות של ״ מה אני רוצה ומה בא לי״מתוך תאוות ויצרים גשמיים וארציים וזמניים-זמני זה כל מה שלא עולה איתנו לעולם העליון.מה שקורה היום בעולם מחייב את כולנו להתעורר מהחלום של העולם הזה.וזה יעשה רק על ידי כך שהתודעה תיקח פיקוד על הגוף.שנברור בין כל הרגשות שצפות והגוף מגיב בצורה אוטומטית.שנכבה את המדיה -מדומייןשזהו כח החושך לשלוט במחשבות ובגוף שלנו.. העיקר הוא לא לפחד!העיקר הוא לקבל את האחרהעיקר הוא להתחברכל מה שידענו עומד להעלם כל החומר ישבראם לא נתאחד נכחד.הגאולה שמגיעה היא גאולת הדעתמי שלא יחזיק תודעה גבוהה לא יצליח לצאת מביצת החושך.חג שמח ! שנאהב את כולם באשר הם. כי הם אנחנו.רוני ריבר תלמידת ״החיים״ וכל השאר
להגיב -
דעת היוגה – עם דני מוסטובוי.
יום אחד, במהלך טיול בין שביליה של חורשת אקליפטוסים נאה במרכז המושבה, בין העצים… והשיחים… תפסה לפתע את עיניי – מצבת עץ, אשר מסביבה חגו פרפרים צבעוניים.
התקרבתי מעט בכדי להתבונן על הכיתוב אשר התנוסס על חתיכת העץ העליונה, ושם, מעל ציור של לב בצבע שחור, נכתב: אליעזר הארנב, ותאריך מותו.
התבוננתי מעט על המצבה, נשאתי תפילה קטנה לזכרו של אליעזר, והמשכתי בדרכי.
בעודי צועד בפאתי החורשה הרהרתי אודות חייו ומותו של הארנב.
האם הספיק להכיר את הארנבת אהובת ליבו, האם מצא שמחה וריגוש בכרסומם של גזרים כתומים ועלי גינה רעננים, ויותר מכל האם מותו נגזר עליו בהפתעה או שהעביר הוא את שיבתו בנחת, בעודו מתכונן לרגעיו האחרונים…
חשבתי לעצמי "נדמה כי חיינו מורכבים גם הם מרבגוניות אינסופית של פעילויות והתרחשויות. תחילה עם הולדתנו אנו כמו משקיפים בסקרנות ובפליאה על העולם שבחוץ, דרך עדשות עינינו הילדיות, בהמשך, עסוקים, מרוגשים ונסערים מהעתיד לבוא, אנו סוקרים את שסביבנו בריגוש עז דרך עדשות הנעורים, וכעבור זמן מה לעיתים מעט מתוסכלים לנוכח חוויה פנימית של פיספוס כלשהו, אנו נאלצים להיפרד ממשקפיים אלו על שלל סוגי עדשותיהן.
בעודי צועד בחורשה ומהרהר כך, נזכרתי לפתע במפגש מכונן שאירע כעשור קודם לכן.
ערב אחד, לאחר הופעתנו המשותפת בקונצרט של התזמורת הקאמרית, ניגש אליי אחד מחברי התזמורת הוותיקים, והציע לי להצטרף אליו לתה ועוגיות, הצעה לה נעניתי כמובן בחיוב.
הוא היה כנר ומלחין, אשר לעת זקנתו תמך בפועלה של התזמורת.
בשלב מסוים בשיחתנו, לאחר מספר דברי הלצה ונועם, טון קולו הפך רציני, והוא אמר:
"אתה יודע דני… כשהייתי בן גילך, אולם הקונצרטים היווה עבורי את מושא האושר העליון, עשיותיי כנגן וכקומפוזיטור הרוו לחלוטין את תשוקותיי, וסיפקו את ליבי עד תום. אך היום… הוא השתהה, ואז הצהיר בחדות: 60 שנה עברו להן כהרף עין, ועתה, אין אני מוצא בכך עוד כל טעם!".
כך ישבנו עוד מספר דקות, שותקים, שותים את התה ואוכלים את העוגיות…
בעודי נזכר בסיטואציה זו, חשבתי לעצמי, "כמה מדהימים הינם חיינו, בהם תחילה אנו כמו נקשרים לסוגי עשיות ופעילויות מגוונות, וחושבים אותם לחשובים ולמשמעותיים מכל, ולאחר, בעבור הימים, אותן העשיות בדיוק הופכות בעינינו לחסרות כל משמעות וערך.
באפוס ההודי הגדול בשם ה "מהא-בהראטה" ישנו סיפור המתרחש בעת העתיקה, המתאר את מסע נדודיו של אחד ממלכי העולם הגדולים, את פגישתו עם נווד חכם, ובדיון רחב אשר מתפתח ביניהם אודות אמות מידה ארציות ודברי צדק.
דיונם נחתם בשאלה :
"מה אם כן, הוא הדבר המופלא ביותר בעולמנו?".
לכך משיב החכם בחיוך: "על אף שהמוות כמו מרחף מעל ראשיהם של כל איש ואישה,
כמו מזכיר אודות זמניות החומר, ומכוון לעבר ההתעוררות לחיי הנצח הרוחניים.
כולנו כאחד חיים כאילו חיים זמניים אלו, ימשכו לנצח!"
יוצא מהחורשה לכיוון רכבי חשבתי, "ספרות היוגה מלמדת שמעבר למציאות זמנית זו, אשר רוויה בפחד וחרדה מכיליון הזמני, ישנה מציאות נצחית וחיובית, אשר עם ההתעוררות לה אנו כמו משתחררים מכל סבל חומרי ומתוודעים מחדש לשמחתנו ולמשמעות קיומנו המקורית.
ולכן נראה שאין עליי להתעצב יתר על המידה על גורלו הזמני של אליעזר הארנב, מכיוון שאין זהו גזרו האחרון.
נפרד מהארנב ומהחורשה, מוקיר תודה על השיעור, התנעתי את רכבי, והמשכתי הלאה.
דני מוסטובוי,
מרצה, ומורה לספרות היוגה.
למידע נוסף, ניתן ליצור קשר:
WhatsApp – 055-883-8423
להגיב -
להמציא את עצמך מחדש – מגמות בשוק התעסוקה בימי הקורונה
סקירת מצב
הקורונה טרפה הרבה קלפים, האיצה מגמות שחזינו שיקרו בשוק התעסוקה לעשור הקרוב ובוזמנית גם עצרה מגמות אחרות. אין ספק שאף אחד מאתנו, גם יועצי הקריירה שבינינו, לא חזו את השינויים שקרו ובעיקר לא במהירות שבה הם קרו.
בימים אלו אנשים רבים מוצאים את עצמם בחוסר וודאות או לחילופין עם תחום מומחיות שאין לו צפי ברור לחזרה והם נאלצים לחשב מסלול מחדש.
גם היציאה הממושכת לחל"ת והשהות בבית גרמה למחשבה מחודשת על העתיד המקצועי ולעיתים גם להחלטה על שינוי מקצועי. פגשתי גם אנשים שממציאים את עצמם מחדש בתחום העיסוק הקיים. אין ספק שהתקופה הזו דרשה היערכות מחדש גם בתחום התעסוקה.
מגמות תעסוקתיות
הקורונה השפיעה רבות על מגמות בשוק התעסוקה. ממצב שבו היינו בשוק של מועסקים, שידם של המועמדים האיכותיים הייתה על העליונה וארגונים שניהלו מצוד אחר מועמדים מצטיינים והיו מוכנים לשלם להם סכומים גבוהים על מנת לגייס אותם, בימי הקורונה מעסיקים רבים גילו שהם יכולים להסתפק בפחות עובדים, פחות שכר ועדיין לשמור על תפוקות דומות. פתאום נכנס השיח על מי עובד חיוני ומי פחות.
כך נוצר מצב שהמעסיקים נהיו בררניים יותר, בעיקר שהם יודעים שיש היצע גדול מאד של מועמדים, פעמים רבות הם טובעים בקורות חיים ומתקשים להחליט. מהצד השני מועמדים מצוינים נפלטו או הוצאו לחל"ת בעקבות הקורונה ונכנסים לשוק מחפשי העבודה.
כיום, יותר מתמיד אני רואה את המגמה בבירור ומלווה אנשים רבים במיקוד והכוונה תעסוקתית ליצירת אפשרויות תעסוקה חדשות
אז איך מכוונים נכון?
על מנת להבין מהן האפשרויות המתאימות ביותר צריך לצלול פנימה, להבין מה הצרכים והאילוצים, תחומי העניין, הערכים, הידע, החזקות והיכולות. רק אחרי הבנה מעמיקה ומיפוי כל הפרמטרים הללו, ניתן לעשות את החיבור וההתאמה לתחומי עיסוק רלוונטיים. זהו שלב מעמיק וחשוב מאד בתהליך לפני היציאה לדרך. לאחר שלב זה מומלץ להכין קורות חיים מותאמים לתחום אליו ניגשים.
כתיבת קורות חיים
קורות החיים נכתבים בצורה שיווקית תוך הבלטת המידע מילות חיפוש רלוונטיות לתחום. לכל תחום נכתב קובץ נפרד ומותאם לו. מכיוון שידוע שרוב המעסיקים משקיעים זמן קצר של כמה שניות בקריאת הקובץ כדאי מאד למקד את הכל לדף אחד. לאחר הכנת הקבצים ניגשים למלאכת החיפוש ואיתור המשרות, תוך דגשים לחיפוש נכון ברשת ואיתור מהיר של משרות שעשויות להתאים.
לסיכום
אנשים רבים מצליחים לעשות שינוי תעסוקתי ולייצר לעצמם הכנסה בימי הקורונה, ימים לא פשוטים של תנודות וחוסר יציבות כלכלית.
בתהליך קצר אך מעמיק, ניתן לפתוח דלתות חדשות ולצאת לכיוונים שרק שבמשך שנים רק דמיינתם או אולי אפילו לא העזתם לדמיין.
הקורונה אמנם יצרה משבר אך יחד איתו גם זמן התבוננות מבורך המזמן תובנות והזדמנויות חדשות. רוחות של שינוי מנשבות אך מי אמר ששינוי זה רע?
הכותבת היא יועצת קריירה מובילה העובדת בשיתוף עם חברת Alljobs ומרצה במכללת רופין בתחום התעסוקה. ליצירת קשר ולפרטים נוספים: עינת אביב 052-6890234
פרטים בלינק
להגיב -
קורקינט בגשם/ מיכל ליבדינסקי ושי אביבי
הזמן שאוזל בתוך כל הדברים-שצריך-לעשות שוב גזל אותנו זה מזו. "בואי נעביר יחד יום שלום" הוא אמר, אז פתחתנו יומנים ושריינו יום כזה. 'זמן מחוץ לזמן' אנחנו קוראים לו, ובעגה המקצועית: זמן איכות זוגי.
בדרך כלל אנחנו מוצאים נקודות יפות בטבע לנסוע להרפתקאות, הפעם אמרתי שאשמח להעביר את היום בתל אביב מסיבה נשית עמוקה: תשוקה לנעליים. יצאנו להרפתקה תל אביבית. בזמן מחוץ לזמן לא משנה איפה ומה אנחנו עושים, הסלוגן הוא: 'העיקר שאנחנו ביחד' אנחנו מחיכיים זה לזו והעולם שבחוץ מתמוסס.
הדרך לתל אביב הייתה ארוכההה. כמו תמיד יש לו סידורים בדרך, מקומות שצריך לעצור להביא משהו או לקחת, ואם כבר אנחנו בדרך לתל אביב אז גם מבקרים את הוריו. מכיוון שזממתי על פשיעה רצינית ברכישת הנעליים, הייתי סבלנית וחייכנית לאורך כל הסידורים, ידעתי שזה ישתלם לי. כשהוא סיים בשעה טובה את הסידור האחרון חגגתי "עוברים מאדון 'צריך' לגברת 'בא לי'! ". מזמן שמנו לב לזה שהוא הכי אוהב לעשות את הדברים שצריך לעשות – לרוץ בין משימות זה הספורט החביב עליו, ואני הכי אוהבת לעשות את הדברים שבא לי. ברשימת הדברים שבא לי לעשות בתל אביב היה ביקור בשתי חנויות נעליים, קנית תה עם טפיוקה למתבגרת שלנו, ובדיקה של סושיה חדשה. מצאנו חניה במרחק שתי דקות הליכה מחנות הנעליים הראשונה, ושתי דקות הליכה מהמשקה של המתבגרת. לא האמנו למזלנו הטוב. לאחר קניית הנעליים הלכנו לחנות הטפיוקה, בעוד אנחנו ממתינים לטייק אווי על הצומת הסואנת של בוגרשוב והמלך ג'ורג', עבר מולנו זוג צעיר (17) על קורקינט חשמלי, הוא מרכיב אותה מאחורה – הם נוסעים בעמידה מחובקים, ואני נמסה. לא עברו חמש דקות ועוד זוג צעיר כזה נוסע יחד על קורקינט חשמלי הפעם הוא הרכיב אותה מקדימה. "איזה מהמם" אני אומרת לבחור שלי " פעם הייתם מרכיבים אותנו על אופניים והיום על קורקינט חשמלי." חייכנו שנינו בנוסטלגיה ואז אמרתי את מילת הקסם " בא לי גם". לא הייתה ברירה אז התחלנו לרקום תכנית. אנחנו חונים בתל אביב בחניה מושלמת, תכל'ס כואב הלב להוציא את האוטו להידחק לפקקים של לב העיר ולהתפלל למצוא חניה בנקודה הבאה. בעיר האפשרויות הבלתי מוגבלות קטנועים חשמליים זרוקים בכל פינה ואפשר פשוט לקחת שני קורקינטים ולהמשיך איתם. להרכיב אותי על קורקינט שנינו הסכמנו שזה מסובך ושאנחנו כבדים מידי. "הבעיה שצריך קסדות" הוא אמר, ואני רואה מולנו בצד השני של הכביש חנות קורקינטים עם קסדות. כשאני רואה צורך ומזהה מענה אני לא מהססת. חציתי לחנות, וחזרתי עם 2 קסדות. עכשיו כבר לא הייתה ברירה.
השמיים הראו שבקרוב ירד גשם, הוא עם כפכפי אצבע, אני עם חצאית דקה. אז הלכנו לאוטו, החלפתי את החצאית בטייץ חורפי, לקחתי מעיל, ונעלתי את המגף הארוך שהרגע קניתי בחנות. הוא הוריד את הכפכף ושם את הנעל שלו מהחנות. כל הסיטואציה הצחיקה אותי "כמו בסרט – מחליפים את הבגדים של היום יום ועולים על מדי גיבורי על" צחקנו, ויצאנו נחושים להרפתקה. בשדרות בוגרשוב מצאנו קורקינטים חשמליים. אני בלי הפלאפון (שכחתי בבית – איזה כיף!) והוא לא הצליח עם שלו להשכיר שניים, ככה שבלית ברירה הוא הרכיב אותי על שלו 😊 גלשנו יחד על שדרות בוגרשוב ומשם לשדרות רוטשילד בין תל אביבים ששותים קפה, שנינו מרוכזים בנסיעה, לשמור על איזון טוב – תנועה אחת לא נכונה של אחד מאיתנו ושנינו נופלים. התחיל טפטוף גשם שהלך והתחזק, חשבתי שאם הייתה לי מטריה הייתי מחזיקה מעל שנינו – יש יתרונות בלנסוע שניים, אבל אין לי. הגענו לחנות כשהתחיל מבול. הוא החנה את הקורקינט באזור מקורה, ואני קניתי נעליים. כשיצאנו חזר טפטוף קל . פתאום מול עיניי מטריה בודדה זרוקה על המדרכה, עפה עם הרוח וכנראה הלכה לאיבוד. לא האמנתי למראה עיני. ממוגנטת התקרבתי והרמתי אותה, כשהוא הגיע עם הקורקינט עליתי מאחוריו ביד אחת החזקתי אותו חזק, וביד השנייה את המטריה כמו מרי פופינס. אין תמונה מהרגע אז מציירת אותו כאן במילים: זוג לא צעיר מחובק על קורקינט חשמלי עם מטריה צבעונית גדולה מעל הראש, גולש בגשם ברחובות תל אביב בין מכוניות בפקקים, ומתפקע מצחוק.
הגענו לסושי, אכלנו, והרמנו כוסית קטנה של סאקה. כשגלשנו משם חזרה לכיוון האוטו חשבתי לעצמי שכשנמצאים הרבה זמן יחד, טוב לרקום זמן איכות זוגי שהוא הרפתקה. הכל כל כך שגרתי וידוע מראש בחייו של זוג: הריבים, המין, השגרה. כשיש זמן מחוץ לזמן שמלא בהרפתקנות ובלא נודע, אנחנו הופכים מזוג משמים מלא אבק, לסופר-זוג! כזה שמעז (קורקינט במקום אוטו!), מתגבר על מכשולים (רכישת קסדה!), צוחק מול הסכנה (נסיעה על קורקינט אחד!), וגולש על הקסם (מציאת מטריה!) .
הגענו לאוטו, התנענו הביתה בול על השעה של הפקקים. הסתכלנו על טור המכוניות הארוך לפנינו, וחייכנו: העיקר שאנחנו ביחד. כשהלב פתוח זה לא משנה איפה – בהרפתקה, או בפקק. שמנו פינק פלויד, שרתי לו לתוך האוזן את הטרק החביב עלי.
אני שוב ושוב מגלה שהתאהבות היא לא רק מנת חלקם של צעירים. אם שומרים על הניצוץ שמיגנט את הלבבות אפשר להרגיש אותה פועמת במלוא הדרה קסמיה ויופייה גם בעצם היום הזה. הנסיעה הזאת יחד בגשם עם מטריה גדולה על קורקינט בלב תל אביב נכנסה לי עמוק ללב. בהמשך החיים כשנריב או נתעצבן או לא יהיה לי כח אליו, אזכר בה אחייך לעצמי בשקט ואשלים איתו מהר.
בנר שמיני של חנוכה אנחנו חוגגים 8 שנים למופע "באושר ועושר" שנולד בנר שמיני של חנוכה בשנת 2012. לכבוד זה מרימים שידור זום מיוחד, עם מערכונים מצחיקים מהמופע, קטעים מרגשים מהספר, וגם כמה מפתחות מההרצאה על איך להפוך את המינוסים באתגרים הזוגיים לפלוס של העמקת הקירבה והיחד.
הצטרפו אלינו בנר שמיני של חנוכה לשידור הזום המיוחד:
" קפסולת 'באושר ועושר' – אהבה מאירה את החושך "
17/12
בשעה 21:00
השתתפות: 60 שקלים
או לכו על המזל, 2 כרטיסים יוגרלו בין משתתפי האתר. הכניסו תגובה למטה, רישמו את שמכם המלא, ושלבו אצבעות.
להגיב -
על כל היפה שהיה וחלף…
(הערות לקורא/ת – יש מלא לינקים שבפוסט הזה שהם ממש פלשבקים לנקודות זמן בחיי האתר ובחיי מלאן אנשים ורגעים אז שווה להיכנס…)
וואו, מאיפה מתחילים?
אולי מהערב ההוא אז ב"ראגה" כשפתאום רונית הציצה ואמרה "הי, אני רונית ממושבה חופשית".
והשאר – היסטוריה.
שעליה כתבתי לא מעט.ונגמרת ממש.. עכשיו.
אחרי 9 שנים בדיוק, מנובמבר 2011 כשחברתי אל רונית, אני ע ו ז ב את מושבה חופשית.
(ועכשיו כשאני בודק את זה – גם רונית עזבה בדיוק אחרי 9 שנים, מ-2006 עד 2015).
בטוח יש קשר מעניין למספר 9
כמה סיפורים, כמה רגעים, כמה פוסטים, כמה לקוחות (המון מהם חברים), כמה מילים ותמונות, כמה רעיונות.
איזה כותבים מדהימים וטורים היו כאן.
כמה מסיבות
כמה רעיונות
כמה קרביים ונימים של אנשים פורסמו כאן.
עוד לפני הפייסבוק.14.5 שנה. כמה גלגולים.
Ô הלידה של מושבה חופשית ע"י רונית בפברואר 2006 ו(כמעט)שש השנים הראשונות, רובן לפני שהפייסבוק השתלט על חיינו, כשמושבה היתה מדורת השבט עם לוח אירועים שוקק ומלא חיים ואנשים. השיקשוק המיתולוגי. הראגה. בלי סמארטפונים כובלים.
Ó שותפות. נובמבר 2011 כשהצטרפתי אל רונית לכאן וגם פתחנו את "מקום בזמן". צורה חדשה לאתר.
Ö התקופה שלי לבד. בשנים 2015-2016 רונית עוזבת ואני בסיבוב עם המשפחה של שנתיים בחו"ל.
חושב פעם ראשונה למכור את מושבה, אבל בעזרת הטכנולוגיה, מנהל אותה מחו"ל.Ō ארבע השנים האחרונות – מושבה רגועה, נאמנה, מאמינה. מנומנמת. שוב צורה חדשה.
למושבה תמיד היתה יישות משל עצמה ועכשיו יש לה ממש ביוגרפיה… שהולכת מעבר לגלקסית פרדס חנה.
זוכרים את הספריה הקוסמית?
את האינדקסים?
את ואת תחזית המאיה?
את "דברים בשם אומרם"?
את איך שנראה פעם?
ועכשיו זה ממש הזמן להמשיך הלאה. עם 4 ילדים וגן ושאר חלומות, אני מעביר את האתר לידיים הבטוחות של גל ושי, שני אחים מבנימינה, ובתקווה שהאתר ימריא לו אל פסגה חדשה.
כדי לא לשכוח מישהיו לא אפרט את התודות (אבל יש אינסוף) ואתייג כותבות וכותבים
תודה
ושלום
כל
כך
בטוח
שאתגעגעשיר סיום / נועם עמנואל
על כל היפה שהיה וחלף
שוב יורד המסך בכבדות
ודמעה חוצפנית תדגדג את האף
ותסבול מפיצול אישיותחצייה יתעצב על עבר שנגמר
הוא שכח שהיו גם צרות
וחציה יאושר וישמח למחר
וימלא עד גדותיו בתקוות.כי כן, רבותי – זה טבעו של עולם
שכל מה שמתחיל גם נגמר
וכל מה שנגמר – שוב מתחיל מחדש –
מעגל שאיננו נסגר.רצינו לומר כאן את כל התודות
ששכחנו ללא כוונה
ולבקש מכולכם גם את כל הסליחות
ששכחנו בקש בזמנן.רצינו לומר שהרבה טוב נזכור
ושלום אחרון, בפשטות
שתמיד בפינה של הלב עוד נזכור
הדמעה עם פיצול אישיות.כי כן, רבותי….
ובכל זאת אי שם בפינה של הלב
בפינה נשכחה, נסתרה
מסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
שהזמן התבלבל בספירהמסתכלים לאחור – ולפתע נדמה
שהיה זה רק תמול או שלשום
ובעצם רצינו לומר עוד דבר מה
אך לזמן אין בכלל תחנות.כי כן, רבותי…
להגיב
