כתיבה פרטית

  • פרדס חנה בת 90!

     

    אחרי היעדרות ארוכה חוזרת בצהלות שמחת העשייה 🙂 

    לפני שש שנים, ב-2013, קיימנו עם אייל כגן (אז כשותפי לאירוע כ'שר החוץ' והיום סגן ראש המועצה ושוב שותף) את אירוע 'מקום שמור 100 לכרכור'  שהיה להצלחה מרגשת. מאות אנשים השתתפו בכנס ובסיורים, והשילוט ההיסטורי שהצבנו עומד עד היום.
    (וכן, מחדשים כמה מהם)

    עכשיו תורה של פרדס חנה האחות הצעירה לחגוג יום הולדת. גם 50 שנים לאיחוד עם כרכור

    בימים אלה, אני והצוות שאיתי, עמלים במלוא המרץ על חגיגת יום הולדת למושבה פרדס חנה החוגגת השנה 90! להיווסדה (1929)

    פרדס חנה ואחותה הבכורה כרכור (1913), מהוות בית לקהילה גדולה של יוצרים, אמנים, אומנים ואנשים שמוקירים את התרבות המקומית, זו שנבנתה פה ונוצרה במהלך השנים – החל מהעליות הראשונות, דרך האנשים שבנו את המקום, סיפוריהם, הבתים
    בהם גרו ועד ימינו אנו.

    לכבוד יום ההולדת כחלק מפעילות המועצה, התקיימו ועוד יתקיימו בהמשך השנה, אירועים רבים ושונים. אפשר גם לעקוב כאן.

    אחד מהם הוא זה אשר עליו אנו עמלים וזה קורה ממש החודש – 20|21|22 ביוני

    גם אנחנו במושבה כמו ערים ועיירות רבות, עוברים בשנים האחרונות תהליך עיור מואץ הנובע מגידול מאסיבי באוכלוסיה, הפשרות שטחים לבניה, עקירת פרדסים ועצים עתיקים ובירוא חקלאות למען הבנייה המשתלטת. אני מבקשת להאיר את יופיו וייחודו של המקום שלנו מבלי להתעלם מאילוצי הקידמה והפיתוח הכרחיים. את הבתים שעוד נותרו ואלה שכבר לא, דרך הארכיונים, סיפורי הראשונים ודורותיהם.
    מקום שמור נולד מתוך אהבה ודאגה לעיירה שלנו, ומהרצון לשתף אתכם בסימני הדרך ההיסטורים והארכיטקטונים במושבה, להוקיר את הקיים ולשמר לעתיד, להסתכל, ללמוד, לאהוב ולהתפתח לצידם ולא על חשבונם ובמקומם.
    היינו רוצים לראות את שני הנושאים צועדים יד ביד – שימור ופיתוח תוך בחינה של המעבר מכפריות לכפריות – עירונית, שיתוף הציבור ושמירה על הצביון הייחודי שלנו שבשלו באנו לגור כאן.

    פרויקט זה מתווסף אל פרויקטים דומים בישובים בסדר גודל של יישובינו, יישובים המבקשים להתפתח תוך שמירת צביונם וייחודם ויכול להוות השראה ולהוביל יישובים נוספים למעורבות התושבים בתכנון המרחב בו הם חיים, בחינת פיתוח מואץ מול שמירה על האופי והיופי.

    וכך במהלך החמשוש של 20/21/22 ליוני, הימים הארוכים בשנה, יערכו האירועים במסורת מקום שמור:

    ⊗ 6 סיורים רגליים וסיורי שטח – אשנב להיסטוריה, אדריכלות, נוסטלגיה וטבע בפינות קסומות ונסתרות (בשישי ושבת) כאן פירוט הסיורים והרישום

    בין הסיורים יערך כנס/ שיח/ מדברים על התלבטנו הרבה לדייק את שם למפגש הזה כדי שיגע בכם ותתעניינו ותבואו כי הוא בפירוש מיועד לנו התושבים כמו גם לבעלי מקצוע!

    כשמגדל פוגש פרדס' מדברים אדריכלות בגובה העיניים 
    [יום שישי, 11:30-13:00, במתנ"ס פרדס חנה]

    ⊗ 5 הרצאות קצרות הסוקרות מגמות עכשוויות בתחום התכנון האורבני, מפי אדריכלים ואדריכליות מובילים/ות בתחומם.  שימוש במשאבים קיימים (אדריכלות, טבע, עיצוב עירוני, קהילה) ומינופם לתכנון מושכל ומתחשב של צמיחה עירונית.
    ההרצאות "יאירו זרקור" על המאפיינים הייחודיים של המושבה פרדס חנה-כרכור (מבחינה פיזית, היסטורית וחברתית), ויאפשרו לנו קהל התושבים להרחיב את הידע והאפשרויות ולקבל כלים להתבונן על המרחב שלנו באופן שיצעיד את המושבה למקום טוב יותר.
    המרצים שיכבדו אותנו : אדר' הלל שוקן | אדר' דניאלה פוסק | אדר' אסף לרמן | אדר' יעל גלעד | אדר' ליאור ויתקון.
    האירוע במעמד ראש המועצה גב' הגר פרי יגור. תהיה אתנחתא קומית.

    מקווה שתבואו בהמוניכם לשמוע. יהיה מרתק. חשוב לנו שתרשמו כדי שנדע להערך לכבודכם. ההרשמה כאן

    ⊗ ביום חמישי ה 20/6  ב- 18:00 מוזמנות ומוזמנים לחצר השוק לפתיחת תערוכת צילום מחומרי ארכיון של בית הראשונים על חיי התרבות השוקקים שהיו כאן מתמיד,נרים כוסית לפתיחת החמשוש. להקה חיה על במת  ה-BOX  תנעים לנו את הערב.

    ⊗ ואחרון חביב ביותר, אנחנו מציבים עוד 10 שלטים היסטורים באתרים חשובים בפרדס חנה בנוסף על אלה של כרכור בה נחדש חלק מהשלטים הקיימים.  הנה הם כבר בדפוס

    מקווים לראותכם בכל הטוב הזה.

    אילנה וצוות מקום שמור: עוזרת הפקה: עינת גראור, שותפה מקצועית להפקת הכנס: אדר' מיכל שלגי, אדר' ליאור ויתקון, סגן ראש המועצה אייל כגן. תודה לראש המועצה הגר פרי יגור, לחבר המועצה מחזיק תיק תרבות וספורט אבי אמיתי, לעובדי ועובדות המועצה, לרונית בר אילן ולכל האחרים שנותנים כדי שזה יקרה בדיוק בדיוק כמו שאני חולמת. תודה

    תסתכלו סביבכם, תרימו את המבט, מתוך המילים האלו ממש, והתבוננו. יש הקוראים לזה עיניים טריות. הכל מתחדש כה מהר, הישן נעלם מפני החדש. מצמוץ אחד ארוך והכל משתנה, אבל, בתוכה נטועות תזכורות. הן שמורות למי שהולך לאט ורוצה לדעת, להסתכל.

    תמונה מנהלי פיק"א בביצות כבארה

    ובין המבטים כנסו לכאן, כי ממש חשוב לנו שתשריינו מקום לסיורים ולשיח אדריכלות כך שנדע איך להיערך

    וכמובן, עקבו אחר האירוע בפייסבוק

    מבט שווה אלף מילים

    להתראות בקרוב


    להגיב
  • היום לפני 20 שנה…

     

    שנת 1999. לפני "באג אלפיים", לפני פייסבוק. לפני הסמארטפונים וווצאפ ושיתופים ושאר בתי כלא. הייתי שמח לומר לפני ביבי, אבל גם אז הוא היה עד שברק הביס אותו כמה חודשים אחרי.

    אבל זה לא פוסט על פוליטיקה אלא על הדברים החשובים באמת.

    אני רווק בן 26. בין טיולים, בין עבודות, עם חברה (דווקא די קבועה) ואהדה מטורפת לקבוצה אחת (דבר שלא השתנה עד היום). אהובתי הנצחית והשריטה הכי גדולה שלי, מנצ'סטר יונייטד.

    שבתי לא מזמן מטיול בניו-זילנד, המדינה היפה ביקום, ואיכשהו יצא שדווקא את המשחק הכי גדול של השנה, גמר ליגת האלופות בברצלונה בין מנצ'סטר יונייטד לבאיירן מינכן, יצא לי לראות בתל-אביב.

    אבל נחזור כמה חודשים אחורה.

    יצאתי לעוד אחד מהטיולים הגדולים של אחרי הצבא אל המדינה שתמיד חלמתי עליה. במקביל קבוצתי היקרה (אז רק בלב) התקדמה והצליחה בכל שלושת המפעלים החשובים (ליגה, גביע, ליגת האלופות) וידעתי שמצפה לי אתגר לא קטן לצפות במשחקים שישודרו בשעות הבוקר המוקדמות מאוד במדינה שהספורט הלאומי שלה הוא רוגבי.

    הטיול נסב סביב אטרקציות (קורס צניחה חופשית, בנג'י וטרקים) וכדורגל. לכל עיירה שכוחת אל אליה הגעתי, ביררתי מראש מי חברת הכבלים שנמצאת בה, ותמיד בחרתי היכן לישון לפי המקום שאפשר לי לראות משחקים. פעם אחת (בעיר טאופו המדהימה) הצעתי לשכור חדר במלון לשעתיים רק כדי לראות את משחק הגומלין שלנו מול אינטר של רונאלדו הגדול (והקיווים המקסימים פשוט נתנו לי חדר ורק בקשו שאשאיר נקי). זוכר את ההצלות של שמייכל (השוער) עד היום. לא פספסתי באותה עונה אף משחק פרט לאחד.

    ב-11 לאפריל באותה שנה, הייתי בטיסה רק כדי להפסיד את הגומלין של חצי הגמר בגביע האנגלית נגד ארסנל.
    ואז זה קרה (רקע: חצי גמר הגביע, אנחנו בעשרה שחקנים. שמייקל השוער עצר פנדל בדקה ה-90. הארכה):

    לא היה אז ווצאפ אבל כמות המיילים שחיכתה לי אז היתה מטורפת יחסית לתקופה…

    עשרה ימים אחרי ועוד חצי גמר. הפעם של ליגת האלופות. הגעתי לסידני באוסטרליה וישנתי בבית של חברים של חבר, שאמרו לי שאני יכול לראות את המשחק (04:00 בבוקר) בטלוויזיה בסלון, רק בשקט ובלי לצעוק. אין בעיה, חשבתי. זה היה משחק הגומלין מול יובנטוס האימתנית, אחרי 1:1 באנגליה ואחרי שבדקה ה-11 התוצאה כבר הייתה 0-2 לאיטלקים. חצי שעה אחרי כבר עלינו ל-3-2 ושאגות האושר שלי הוחלפו בצעקות שקטות בסלון עם ריקוד אפריקאי מטורף מסביב לספה. לקח לי חצי שעה להירגע.

    לא ידעתי אז מה מחכה לי חודש אחרי.

    בינתיים התגלגלתי לישראל, ובחרתי לצפות בגמר בפאב המאש (ז"ל) בתל אביב. עד היום אני מתחרט שלא טסתי לגמר הזה אבל אחריו נשבעתי שלא אחמיץ עוד גמר (ואכן טסתי שנים אחרי למוסקבה ולרומא – סיפורים לפוסט אחר).

    היה זה יום רביעי רגיל לגמרי. אכלתי מעט ובקושי נשמתי ביום ההוא וקראתי לחברה שלי לראות איתי משחק כדי שנחגוג יחד. נתתי סקירה קצרה על הגרמנים הקשוחים ועל הרוח של יונייטד. הלבשתי אותה באדום ולימדתי אותה את המינוח הנכון. לא בהצלחה. לא שינצחו. לא שתנצחו. שננצח. זה הביטוי הנכון.

    התמקמתי מוקדם מול המסך בפאב הצפוף. בירה ראשונה.

    דקה חמישית, אחד אפס לגרמנים. בירה שנייה.

    דיכאון. אבל אחרי שנה כזאת מטורפת ועם כ"כ הרבה מהפכים וניסים, לא איבדתי תקווה.

    המשחק היה די משעמם, פרגוסון (המאמן) התעקש לשים את גיגס השמאלי דווקא בצד ימין ואת בקהאם הימני דווקא בשמאל, ליונייטד חסרו שני שחקני מפתח (שאחד היה האהוב עלי ולא סתם קראו לי ולו באותו השם) ו"כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים" היו חלק מהתירוצים וההסברים אותם סיפקתי לחברתי. נראה היה שצפוי ערב ארוך ועצוב.

    בדקה ה-75 היא נרדמה… ואני שתיתי בירה שלישית, שתעזור להפיג את העצב הגדול.

    אבל עמוק פנימה כל הזמן היתה תקווה. Believe. זה המוטו שליווה את כל אותה שנה. את הרגע בו הדני הענק עצר את הפנדל של ברגקאמפ בדקה ה-90 של חצי גמר הגביע, את המהפך מול ליברפול ומול יובנטוס ומה לא.

    אבל הדקות חולפות. הגרמנים פוגעים פעמיים בקורה ומתקרבת הדקה ה-90.

    אני מעיר את החברה. אוהדים אמיתיים אוהבים ומעודדים גם בהפסדים (כי מה הסיכוי כשיש רק כמה דקות ועוד נגד קבוצה גרמנית?!?).

    מזמין בירה רביעית. לשמוח או לשכוח.

    תוספת זמן של 3 דקות. מתפלל שנצליח להשוות ותהיה הארכה.

    אבל אז זה קורה:

    ישששששששששששששששששש!!!!!

    שלוש דקות בגן עדן. אם בגול השיוויון לא שמחתי כי פחדתי שיפסלו אותו בגלל נבדל, בשער השני כבר שאגתי וצרחתי מעבר לכל דמיון. החברה אמרה שמעולם לא ראתה כמות כזאת של גברים חווים אורגזמה יחד… לא יודע איך ואם ומתי נרדמתי בליל ההוא, רק זוכר את ההרגשה של כדור אור ואושר שהגוף לא יכול להכיל. ללא ספק אחד מהימים המאושרים בחיי (ואם יום אחד אהיה בקומה ושומדבר אחר לא יעזור, השמיעו לי את שלושת הדקות האחרונות של המשחק הזה ואתעורר בטוח…).

    והיום, 20 שנה אחרי, אני עדיין זוכר את ההרכבים וכל שניה במשחק, מה לבשתי (לא זוכר מה לבשתי אתמול) ואיפה ישבתי – הניצחון ההוא חי בתוכי 20 שנה וכנראה שעד יומי האחרון…

    שתי אנקדוטות לסיום:
    20 שנה אחרי ואותו כובש שער הניצחון הוא היום המאמן של מנצ'סטר יונייטד…
    היום התקיים משחק ראווה לזכר המשחק ההוא עם אותם השחקנים ויונייטד ניצחה 5-0…


    להגיב
  • מינימליזם מחשבתי – או – מדוע וכיצד להשתעמם

    [עמית נויפלד]

    יתכן וכבר נתקלתם בעבר בתמונה זאת. היא רצה שנים ברשת כ"מם" כשעליה הכיתוב "איך אנשים התעלמו אחד מהשני לפני הסמארטפונים". אני באופן אישי מקבל אותה למייל, או מתויג בה אחת לכמה חודשים. בדרך כלל בסמיכות ל"יום לא דיגיטלי" שאנחנו מציינים אחת לשנה, ונועד לעורר מודעות להתמכרות לניידים. לא מעט אנשים רואים בתמונה הזאת הוכחה לכך שהסמארטפונים לא שינו כלום. תמיד היינו מיזנטרופיים והתעלמנו מאחרים.=

    המם הזה משעשע אותי משלוש סיבות:
    ראשונה, אף אחד לא פותח עיתון בדייט ראשון, כשהוא יושב על הבר עם חברים, בארוחה משפחתית או באולם קולנוע מלא אנשים.
    שניה, כשאנחנו קוראים עיתון אנחנו לא מגיעים לעמוד האחרון, הופכים אותו ומגלים שהכותרות התחלפו והתחדשו. עיתון, בניגוד לטלפון חכם, הוא יחידת מידע סופית.
    שלישית, סמארטפונים לא גורמים לנו "להתעלם מאחרים". כדי להתעלם ממשהו אנחנו צריכים קודם כל להבחין בקיומו. הסמארטפונים הופכים אנשים לשקופים.

    ויש גם סיבה רביעית, משעשעת פחות. התמונה מקבעת את הרעיון שהבעיה המרכזית עם הטלפונים החכמים היא העובדה שהם גורמים לנתק בין אנשים, לפגימה בכישורים החברותיים שלנו. זה כמובן נכון, הסמארטפונים מאיימים על הממשי, על הכאן ועכשיו. הצליל של ההתראה בנייד יכול להיות כל דבר, והוא תמיד יהיה יותר מסקרן מהרגע הנתון. עם זאת, תשומת הלב צריכה להיות נתונה דווקא לאופן שבו הטלפונים החכמים פוגעים בקשר שלנו עם עצמנו – תהליך שהחל פחות או יותר ברגע שהנייד הפך מאמצעי תקשורת לספק המידע המרכזי.

    אמת, היה זה האינטרנט שהוביל למהפכת המידע, אבל הנייד הוא שהבטיח שהמהפכה הזאת תהיה תמיד במרחק נגיעה, בתיק או בכיס המכנס. בכל רגע נתון אנחנו מוצפים בתוכן שמתעדכן בתדירות גבוהה, ולראשונה אנחנו יכולים לצרוך אותו כמעט בכל מצב, כל עוד אנחנו בהכרה. אנחנו צורכים תוכן תוך כדי עבודה, הליכה, ריצה, נסיעה, רכיבה על אופניים, קיפול כביסה, שטיפת כלים, הכנת ארוחה….

    מהבחינה הזאת, וייתכן ואני עומד להרגיז כמה אנשים, הפודקאסט הוא יחידת התוכן הבזויה ביותר, תוצר מובהק של ההתמכרות שלנו למידע – הוא פורח ומשגשג בדיוק בגלל העובדה שאנחנו יכולים לצרוך אותו תוך כדי שאנחנו עושים משהו אחר. הרי למה לבזבז רגעים יקרים בעשיית דבר אחד, כשאפשר באותה נשימה להקשיב למיטב המוחות והרעיונות שרוחשים בעולם, והבונוס – אנחנו לא צריכים להישאר לבד עם המחשבות שלנו, זה הרי עלול להיות משעמם.

    מדוע להשתעמם

    התרגלנו לברוח מהשעמום בכל הזדמנות, וזאת טעות. השעמום חשוב מטעמים רבים, והצפת חיינו בתוכן מובילה להכחדתו בטרם עת. אותו אחד שהיה מאז ומעולם מנוע הצמיחה של הרעיונות הכי גדולים וההרפתקאות הכי מסעירות. לולא ניוטון היה שוכב משועמם תחת עץ תפוח ייתכן וכולנו היינו עדיין מרחפים בצורה מסוכנת עשרה סנטימטרים מעל האדמה. לולא איינשטיין היה נוהג לצאת להליכות ארוכות ומשעממות מחוץ למעבדה שלו, ייתכן ולא היינו יודעים לעולם שאנרגיה שווה מסה כפול מהירות האור בריבוע, ואיך היו נראים חיינו אז? ולולא היינו שמוליק ואני משועממים בגיל 12 לעולם לא היינו מקימים את החבורה הכי סודית שאי פעם התקיימה, שמפאת חשאיותה גם כיום לא ניתן לחשוף פרטים על אופי פעילותה.

    וברצינות, לשעמום יש חשיבות רבה. שורה של מחקרים  (וספרים) שנכתבו בנושא מצאו כי שעמום הוא המפתח לחיים של פרודוקטיביות ויצירתיות. במאמר שזכה לתפוצה רחבה "מדוע השעמום טוב לילדים", נטען כי השעמום הוא חלק חשוב בהתפתחות התקנית של ילדים. הוא מאפשר זמן למנוחה, רפלקסיה הירגעות, ומסייע לפיתוח הכישורים היצירתיים. מילוי שעות הפנאי של הילדים בפעילויות מתוכננות, נכתב בו, עלול להפוך אותם לחסרי שקט וחרדתיים, כמו גם לטעת בהם את התחושה המוטעית כי החיים צריכים להיות רצף בלתי פוסק של עשייה תכליתית וברוב המקרים גם תחרותית.

    הערך הויקיפדי שמוקדש לשעמום מתקף טענות אלה: “השערה מקובלת היא שתפקידה האבולוציוני של תחושת השעמום היא יצירת דחף להכרת הסביבה, לשיפור התנאים המאפשרים הישרדות ולמניעת סטגנציה. פסיכולוגים וחוקרים טוענים כי שעמום מאפשר לאדם לחפש ולגלות מה מעניין אותו ומהנה עבורו, ובכך מתאפשר גם פיתוח של דמיון ויצירתיות, תחושת אוטונומיה, ויכולת להסתמכות עצמית”. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים להתפתח מהמצב האנושי הנחות בו אנחנו מצויים, כדאי מאוד שנתחיל להקדיש זמן איכות לשעמום.

    עומס המידע אינו מאפשר לנו את האיים ההכרחיים של השעמום (שתורם ליצירתיות), של החלומות בהקיץ (שמאפשרים למחשבות לנדוד באופן חופשי), ושל הרפלקסיה – חשיבה אודות חשיבה (במהלכה אנחנו מנתחים רעיונות, יוצרים מחשבות מקוריות ומוצאים פתרונות לבעיות). אנחנו במרדף בלתי פוסק אחר input, מה שמוביל לפגיעה בתוצר שאנחנו מפיקים, ה- output. רעיונות חדשים, מקוריים, חשובים או משעשעים, דורשים זמן, רוגע ומחשבה מעמיקה כדי להתפתח, ולכל אלה אנחנו כבר כמעט שלא נותנים צ'אנס. לשבת ולחשוב עם עצמנו זה לא סתם משעמם, זה מסוכן – נסו לשבת מהורהרים בחברה למשך חמש דקות, וספרו לי אחר כך כמה אנשים הגיעו לדרוש בשלומכם והמליצו על נטילת ציפרלקס, חצי כדור פעמיים ביום.

    בעבר הלא רחוק אנשים נהגו בלי רדיו, טסו בלי מערכת בידור, ישבו בסלון בלי טלוויזיה, יצאו לרוץ בלי נגנים, בילו בבתי קפה בלי סמארטפונים והלכו לישון בלי שעונים חכמים. אם שאלתם מישהו איך הוא ישן בלילה קיבלתם תשובה ולא קובץ נתונים. ייתכן והחיים של אותם אנשים היו יותר משעממים (רק ייתכן) אבל בוודאות הם אפשרו יותר איים של חשיבה עצמאית. לכאורה, גם אנחנו יכולים להיות אותם אנשים. אנחנו יכולים לבחור לכבות את הטלוויזיה, את הרדיו, את המחשב ואת הנייד ולבהות כמה שרק נרצה. זה נכון, אנחנו יכולים, אבל זה לא כל כך פשוט.

    זה לא פשוט משתי סיבות: הראשונה, המכשירים הניידים מתוכננים ומעוצבים במטרה אחת – לגרום לנו לבלות בחברתם כמה שיותר זמן. הסיבות להתמכרות רבות: אי יכולת לדחות סיפוקים, נטייה לסקרנות, רצון להיות מעודכנים, פחד מהחמצה, הורמונים המופרשים במוח בעת השימוש (דופמין ואוקסיטוצין) שגורמים לתחושה של אופוריה, חרדה המתעוררת באופן טבעי עם כל צליל התראה (כתוצאה מהפרשה של קורטיזול) – אלה משרתים את חברות המובייל, האפליקציות והרשתות החברתיות, שהזמן שלנו שווה הרבה כסף בעבורן.

    סיבה שניה היא שמדובר בהתניה תרבותית. הצורך שלנו למלא כל רגע פנוי בעשייה הוא חלק מתהליך אינסטרומנטלי שעובר על החברה המערבית. בכל רגע נתון אנחנו עסוקים בהתאמת זמנים ליעדים, אמצעים למטרות ובאופן כללי מצויים במרדף אינסופי אחר הפגנת שיפור, לימוד, צמיחה והתייעלות. עצם המחשבה על ישיבה בחוסר מעש, בבטלה גמורה, כמוה כהודאה בכישלון פרויקט האדם. תנועת ההאטה, בין השאר, שמה לעצמה מטרה להיאבק בהתניה תרבותית זאת, באמצעות עידוד של פעילויות חסרות תכלית לחלוטין כגון בהייה או שוטטות.

    בשנים האחרונות המינימליזם הולך ותופס מקום מרכזי בתרבות המערבית. יותר ויותר אנשים מבינים שעוד ועוד חפצים לא בהכרח יגרמו להם להיות מאושרים, ובסבירות גבוהה אף ההפך מכך. כמסקנה מתבקשת הם מפחיתים צריכה ומשילים מעל עצמם שכבות של רכוש מיותר. כעת הוא הזמן להכיר בכך שכפי שחפצים יכולים לצור עומס, כך גם מחשבות ורעיונות של אחרים (מעניינים ככל שיהיו), עלולים ליצור סתימה במערכת אם לא נעניק להם זמן ראוי לחלחל ולהתעכל, בטרם נמהר לרוץ ולספוג אחרים.

    בעידן של עומס מידע, אנחנו זקוקים למינימליזם מסוג חדש – מינימליזם מחשבתי. אנחנו צריכים לייצר לעצמנו איים של התנתקות, בטלה, בהייה ושעמום. בלעדיהם, התוכן שאנחנו סופגים יתקשה לייצר ערך, השראה או משמעות אמיתית.

    כיצד להשתעמם

    ההמלצות מטה הן רשימה חלקית ולא מחייבת, כל אחד יכול למצוא את הטכניקה המתאימה בעבורו, כל עוד היא מובילה אותו בבטחה לאי עשייה:

    להתנתק לגמרי. לקבוע שעות ספציפיות במהלך השבוע בהם מתנתקים לחלוטין מכל אמצעי לקליטת מידע, ומנצלים אותן לבהייה וחלימה בהקיץ. קראתי לא מעט טקסטים של כותבים שטוענים שהשיטה הזאת עובדת בשבילם, אני באופן אישי מעדיף לייצר לעצמי את האיים בצורה יומיומית וטבעית יותר, פשוט על ידי כך שאני בוחר

    לעשות בכל פעם רק דבר אחד. כשאני שוטף כלים אני רק שוטף כלים. כשאני רץ אני רק רץ. כשאני מקלף 2 קילו שום כדי להכין קונפי, אני רק מקלף שני קילו שום. באופן הזה אני מאפשר מספר פעמים ביום למחשבות שלי לנדוד באופן חופשי.

    למחוק אפליקציות. אם ההתראות לא נותנת לכם מנוחה, ואתם יודעים שהן יגרמו לכם תמיד לשלוח יד לנייד, מחקו את האפליקציות, או לפחות בטלו את ההתראות. קבעו לעצמכם זמנים בהם אתם נכנסים לאפליקציות, ואל תתנו להן לגרור אתכם בכל שלב אליהן.

    לחיות במוד ספרייה. עד כמה שאפשר, נסו פשוט להשתיק את הנייד לפרקי זמן קצרים במהלך היום, ואז, בהדרגה, נסו להאריך אותם. 

    לעשות שימוש בתוספים שמגבילים גלישה. אם אתם לא מצליחים להגביל את עצמכם, תנו לטכנולוגיה לעשות זאת בעבורכם. קיימים לא מעט תוספים שיאפשרו לכם להגביל את שעות הגלישה, או למנוע אותה לחלוטין לפרקי זמן שתקבעו, ולעשות זאת ללא שימוש באלימות.

    לצמצם מקורות תוכן. אין לי טלוויזיה. אין לי טוויטר, אין לי אינסטגרם, אין לי לינקאדין, אין לי אפליקציות של אתרי חדשות או רשתות חברתיות אחרות. יש לי פייסבוק, ואני משתדל להיות נוכח בו כמה שפחות. זה מצמצם את החשיפה של תכני ההאטה שאני מקדם, אבל זה בסדר, יש יותר מידי תוכן בעולם, וגם הפוסט הזה גוזל מכם זמן שהייתם יכולים לנצל כדי להשתעמם.

    להפוך לנודיסטים. עד כמה שאפשר, צאו מהבית בלי טלפונים ניידים. בהתחלה זה אולי ירגיש כאילו יצאתם בלי בגדים, אבל עד מהרה תתרגלו לחופש שזה מעניק. טיול עם הכלב, הליכה למכולת, יציאה לריצה – ישנן פעילויות רבות שלא באמת מצדיקות נשיאת נייד חכם, ואלה בדיוק ההזדמנויות לתרגל חיים בלעדיו. אחרי כמה פרידות קצרות ומוצלחות כבר תוכלו לצאת לערב שלם עם חברים ולא תרגישו דבר פרט להנאה מחברתם.

    לחבק את הטיפשות. רכשו לעצמכם טלפון טיפש. הוא יאפשר לכם להיות זמינים למקרי חירום ועדיין ימנע מכם מלהיעלם לתוך מסכים מהבהבים אם יצאתם לבר השכונתי לפגוש חברים. גם שעון מעורר טיפש יכול לעזור להוציא את הניידים מחדר השינה, וכך להבטיח עוד כמה דקות של שלווה נטולת גירויים. מומלץ לנצל אותם כדי לפתוח את הבוקר בחיבוק ארוך עם מי שאוהבים.

    להיות אמיצים. כשהשעמום מגיע, להישיר כלפיו מבט. זה לא פשוט. הוא אפל ומאיים. עדיין, אל תברחו. אני לא מבטיח שכבר בפעם הראשונה תחשבו על רעיון מבריק לסרט קצר, או תגיעו לפריצת דרך בבעיה מתמטית עתיקה. רוב הסיכויים שסתם יהיה לכם משעמם. אבל ככל שנרגיל את המוח לפעול על ריק, נגלה לאט כיצד הוא משיב לעצמו את היכולת לייצר רעיונות מעניינים ומחשבות חדשות. אז אנא מכם, סבלנות.

    *******

    (פוסט זה הנו תמלול של מיני הרצאה שהעברתי ביריד "סלואו מרקט" בבית חנה בתל אביב 10.05. פורסם במקור באתר Slow).


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 6 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור החמישי: מר אמון וגברת אמונה]

     

    שירו איתי:
    איך קיר נולד?
    כך פתאום
    בהתחלה זה חונק
    ואז הוא עומד בינינו,
    וכולם שותקים
    ופתאום-
    איזה קושי
    לפרק אותו,
    איך קיר נולד
    כך פתאום?……

    כל יום נולדים מאות קירות בעולם.

    בין חברות טובות שלא דיברו זמן ארוך,
    בין אחים שפספסו יומולדת,
    בין אמא לבת שכבר גדולה מספיק כדי להיות מראה.

    בין בני זוג סתם כי שגרה,
    או לא חיבקו כמה ימים,
    או אין סקס,
    או יש ילדים,
    ועבודה וכביסה וכלים.

    כך לפתע,
    נולדים קירות בין אנשים
    בין אנשים קרובים ואוהבים.

    וקיר מטבעו לאט לאט
    צומח לגובה,
    שורת לבנים ועוד שורה,
    לא רואים רגליים
    ואז בטן
    ואז בסוף נעלמות העיניים.

    וכך לא רואים זה את זו,
    לא שומעים
    נחבאים
    שותקים.

    כל כך קשה לפרק קיר!

    כי הקיר מהר מאוד מתכסה
    כעסים, עלבונות, כבוד,
    דברים שלא נאמרו ונחנקו בגרון
    דמעות שירדו בסתר ולא קיבלו הכלה
    מילים שלא התכוונו אליהן, רק יצאו בהתרסה
    ציניות שמנסה לקרב, אבל פוצעת נורא.

    הזמן עושה את שלו.
    עובש
    יובש
    מרחק

    הקיר מרגיש "כאילו היה כאן תמיד וחיכה שנבחין בו"
    (למרות שלפעמים הוא ממש בן יומו.)

    אז איך בכל זאת מפרקים קיר?

    קודם כל מעזים לראותו,
    אז להצביע עליו,
    לדבר עליו,
    לספר אחד לשנייה את סיפור הלידה שלו
    בלי פחד.

    לאחר מכן, רגע לנשום ולהפסיק להכות בו בכוח.
    לא כך נופלים קירות.

    רק אם נגע בו ברכות, נתרפק עליו,
    כל אחד מצדו השני,
    ונטמין בו פתקי משאלות ותפילה.
    כך נפשיר את קרירותו המקפיאה,
    נצליח ליצור בו חורי הצצה,
    ולפרק בו עוד לבנה.
    אם נאחד כוחות וננער אותו בעדינות
    יחד.

    והכי חשוב-
    לסלוח לעצמנו עליו
    כי לא רק בינינו הוא נולד
    הוא תופעת טבע.
    כל יום נולד לו
    עוד קיר.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 6 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור החמישי: הכלא החיצוני הוא כלום… הכלא הפנימי הוא הבעייתי…]

     

    (סיפור אמיתי)

    "את מריחה את הריח הזה?" שאלתי את טלי כשנכנסנו למעבר הגבול הישראלי.
    אחרי 5 ימים בשמש של סיני, מול הים של סיני ועם האוויר של סיני, חושיי היו חדים במידה מדהימה.
    אולם הבידוק הבטחוני על קירותיו הלבנים ומכונות השיקוף המהמהמות שלו, הסריח מחומרי חיטוי ואוזון.
    עובדי המקום נראו אמנם קצת יותר בריאים ורגועים ממקביליהם בשדה דב, אבל עדיין – כשמוציאים דגים מחוץ לאוקיינוס, זה לא ממש משנה באיזה אקווריום שמים אותם. בסוף הגוף משלם את המחיר.

    הדבר הראשון ששמתי אליו לב כשנכנסנו לאולם היה הצורות הגאומטריות ישרות הזווית.
    אחרי היצירתיות האמורפית של הטבע, יצירותיו של האדם זעקו לעיניי בקוויהם המסודרים והלא טבעיים.
    התור לבדיקת הדרכונים התקדם בתוך המחסום המבוכי שנועד לייצר סדר והרכנת ראש בפני סמכות.
    למעשה לא היה זה ממש מחסום. פשוט מוטות מתכת בוהקים בכרום וביניהם מתוח פס של בד אדום.
    בכל רגע יכולנו לעבור מעל, או מתחת או פשוט לנתק את הבד ולעבור בין המוטות, באוויר החופשי.
    אבל חמישה ימים של חופש לא יצליחו להרוס עשרות שנים של ציות, עיוור ככל שיהיה.

    ועדיין, עצמת השקט והרוגע שהם התוצאה של תרגול יוגה ומדיטציה, נבעה מתוכנו וההליכה במתווה הסדור והמלאכותי נראתה לנו מצחיקה יותר מאשר מציקה.

    קבוצה של כחמש עשרה צעירים ישראלים עמדה איתנו בתור. התערובת הרגילה של פטפוטי סרק, רשמים מהטיול ושיחות על פוליטיקה. זה היה מעניין. כמו לצפות בסרט.

    ואז זה קרה

    אחד מפסי הבד שחיברו בין שני מוטות מתכת שהיו לידי התנתק ובצליל שנשמע לי כמעט כצהלת גיל, נגלל במהירות אל אחד המוטות ונדם.

    לרגע אחד בהו הצעירים ברווח שנוצר. בפרימה הלא צפויה הזו של סדר וציות.

    הסתכלתי על הצעיר שהיה הקרוב ביותר לרווח שנוצר. לרגע אחד לא היה בינינו מחסום, הוא יכל פשוט לעבור קדימה לכיווני. כמה מדהים!

    אמרתי לו בבדיחות "תקלה במטריקס" וחייכתי חיוך רחב.
    "תשאיר את זה ככה, זה עדיף" ביקשתי ממנו כשראיתי את ידו נשלחת להוציא את הבד הסורר מהעמוד.
    ידו היססה לרגע, אבל שנים של חינוך למוסכמות חברתיות ויותר מדי קריאה בעיתונים גבו את מחירם.
    הוא משך את הבד, נעל אותו חזרה למקומו, סגר שוב את המחסום בינינו ונשם לרווחה.

    חשתי צער על מה שראיתי. הבחור פספס את ההזדמנות שלו להשתחרר, ולו לרגע, מהאוטומטיות. הוא יכול היה להתעורר ולראות, אולי בפעם הראשונה בחייו, את הדפוסים שמושלים בו. שמושלים בכולנו. אבל זה היה מפחיד מדי. אולי מוקדם מדי.

    בחירה חופשית… האמנם?

    אחד הדברים הראשונים שהבנתי על עצמי כשהתחלתי להתבונן היה עד כמה תודעתי כבולה לדפוסים שמושלים בה. עד כמה חשיבתי דוגמטית וצרה ואיך מושג הבחירה חופשית למעשה ריק מתוכן ממשי.
    תרגול היוגה והמדיטציה העניק לי את הריכוז המספיק כדי להבחין בזה. וזה כאב. לעזאזל, זה עדיין כואב!
    כולנו שבויים בתוך מחסומים. חלק מהם נוצרו ע"י החברה, חלק מהם נוצרו וממשיכים להיווצר כל העת על ידנו.
    בכל פעם שאני מאמין לסיפור כלשהו על עצמי או על אחרים אני יוצר עוד מחסום.
    יש אלפים רבים של אמונות כובלות, עם חלק גדול מהם נולדנו. הם קרויים "סמסקרות" בטרמינולוגיה היוגית – רשמים והטבעות.
    אני מעז לומר שהמשותף לכל המחסומים הללו הוא שהם כולם אשלייתיים. כלומר שהם מקבלים את כוחם מההסכמה שלנו לתת להם ממשות. זו המטרה האמיתית של התרגולים היוגיים; לשחרר את האדם מאמונות כובלות. ממחסומים שיצר במו ידיו.

    השלום שזרוק בטרמינל

    המשכנו להתקדם בתור, פעורי עיניים אל מול ההדר המזוייף של הטכנולוגיה אך עדיין נושאים בתוכנו את הרטט של החופש, החיצוני כמו גם הפנימי. ניסים עדיין המשיכו לקרות לנו, ואחד מתוק במיוחד התקדם לעברנו במנהרת הזמן.

    כשהיינו כפסע לפני יציאה מהאולם המחניק, ראיתי בזווית העין משהו מוזר.
    מצד ימין, מושחל על שני עמודי מחסום, היה חישוק צבעוני, כזה שעושים אתו הולה-הופ.
    אף אחד לא היה לידו, הוא נראה כ"כ לא שייך למקום ותהיתי אם מישהו שכח אותו במקרה.
    ואז הבחנתי במשהו נוסף.
    כשהבטתי בחישוק מזווית מסוימת, הצורה שהחישוק יצר, יחד עם זוויות העמודים שעליהם נשען, היתה כשל סמל השלום.
    זה היה כ"כ יצירתי ושונה מהצורות הגאומטריות הסדורות שהיו מכל עבר שעצרתי במקומי מוקסם.

    "נראה לך שזה מכוון?" שאלתי את טלי אחרי שהראיתי לה את החישוק.
    "את חושבת שאשכרה מישהו עשה את זה בכוונה כדי לומר משהו? כיצירת אמנות?"
    טלי הביטה בחישוק וקימטה את מצחה במחשבה.
    "לא נראה לי" היא אמרה, אבל אז פסעה לכיוון החישוק והביטה על שורת התמונות שהיו תלויות מעליו על הקיר.
    "אתה לא מאמין!" היא קראה לעברי. "אלו תמונות של הסכם השלום עם מצרים!"

    הרעיון שמישהו חשב על משהו כ"כ מחוכם ויצירתי הדהים אותי.
    יכולתי להמשיך הלאה ולצאת ממעבר הגבול, אבל במקום זה צילמתי את החישוק וניגשתי לאדם מבוגר שנראה כאילו הוא בעל תפקיד בכיר במקום.
    עכשיו, אתם צריכים רגע להבין את הסיטואציה.
    מעבר גבול במקום רגיש, מקום שיש לגביו התראות גבול כבר איזה עשרים שנה ברציפות.
    מקום שכל כולו משדר: "אל תתעסקו איתי. זה מקום רציני ואל תסטו מהקווים!"
    ואני, לבוש בג'ינס קרוע, עם כובע ואחרי שהוצאתי מצלמה וצילמתי משהו במקום שאסור לצלם בו, ניגש לאדם בעל תפקיד בכיר… לא דבר שהייתם ממליצים למישהו לעשות במקום שכזה, נכון?
    אז עשיתי את זה בכל זאת.

    ניגשתי אל האדם שישב על ספסל ליד כשאני מחזיק את המצלמה ביד.
    "אתה עובד כאן?" שאלתי בנעימות ובחיוך. האיש קפץ על רגליו ואמר לי "כן, מה הבעיה?"
    "אין שום בעיה" אמרתי לו. "אני רוצה להראות לך משהו מדהים".
    "אתה רואה את החישוק שם?" שאלתי אותו.
    "כן," הוא ענה לי. "מישהי שכחה אותו על העמודים."

    "שמת לב שאם אתה עומד בזווית מסויימת, החישוק נראה כמו סמל השלום, ושהוא נשכח במקרה מתחת לשורת צילומים מטקס השלום עם מצרים?".
    הוא הביט בי בחיוך ענקי ואמר: "זה מדהים! איזה יופי ששמת לב לזה! בואו, אני חייב להראות לכם משהו."

    וכך מצאנו את עצמנו, טלי ואני, פוסעים אחריי סגן מנהל מעבר הגבול בין ישראל למצרים, בכיוון ההפוך לכל שאר הנוסעים שהיו במקום.
    פתאום כל המחסומים התפוגגו בפנינו. אף אחד לא בדק לנו את הדרכונים, לא עברנו במכונות שיקוף. פשוט פסענו בשלווה ולשאלתה של הבודקת היחידה שקראה לעברנו בקול מבולבל "הי, לאיפה אתם חושבים שאתם הולכים?!" ענינו "אנחנו אחריו" והצבענו על סגן מנהל המקום.
    הגענו לכניסה של מעבר הגבול, וסגן המנהל הראה לנו בגאווה צילום ענקי של רגע החתימה על הסכם השלום. נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קארטר.
    3 אנשים אמיצים שהחליטו שאפשר גם אחרת. 3 אנשים שהבינו שמחסומים אפשר גם לפוגג.

    אגב, החישוק בסוף הגיע אליי.
    אבל זה כבר סיפור אחר…

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 6 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הרביעי: בואו נדבר על אלוהים]

     

    נתחיל מחדשות טובות, נמשיך לדיון על מה עושים עם המצב העגום אך נסיים עם אופטימיות.

    החדשות הטובות:
    הספר החדש כבר אחרי עריכה ונמצא בשלבים כמעט סופיים של גרפיקה והגייה. שזה משמח עד מאוד. לפי התכנון שלי, בפעם הבאה שנפגש הספר כבר יהיה מוכן ואוכל לצטט לכם מתוכו. (לעוקבים אחר סאגת העטיפה: עדיין אין עיצוב סופי, הקרב בעיצומו, שני הצדדים נערכים למערכה סופית).

    מה עוד? בטח כבר רבים מכם ראו את הפרסום על מופע שנת ה-20 שצפוי ביולי הקרוב באמפי-פארק רשל"צ. אכן מופע מרשים שיהווה חלק מכובד באירועי שנת ה-20. אוכל רק לעדכן כי תוך 72 השעות הראשונות לפתיחת המכירה, נמכרו למעלה מ 3000 כרטיסים. לכן מי שמעוניין יועיל לרכוש כרטיס בהקדם, הנה כאן >.  הנחה מגניבה לחברי מועדון הנוסע המתמיד.

    מצב חירום:
    בזמן כתיבת שורות אלו, יש שוב סבב לחימה בדרום ואי אפשר שלא לדון בזה לרגע קצר. כל עיסוק במשהו אחר הוא התעלמות מהנושא החשוב הזה.
    שאלת השאלות: עד מתי יhמשך המצב הבלתי נסבל בדרום? התשובה היא שאין על זה תשובה. כי אין תשובה אחת ברורה שאם יענו עליה אז המצב יסתדר. זה כל כך מורכב ומסובך גם יחד. הנקודה האופטימית היא שיש אנשים שכן מאמינים שניתן להגיע לפתרון ופועלים למען כך. זה שעדיין אין פתרון ברור, לא אומר שזה לא יקרה בסוף. ואצטט מהקטע שפורסם פעם קודמת מתוך קטע מעבר לשיר לילה שקט: "למי שלא מאמין בטוב, יש לי חדשות בשבילו: גם רע נגמר בסוף".
    לאבא היה מה להגיד במגוון נושאים וחלקם מופנים ישירות להנהגה. לאלו שצריכים לפעול למען האזרחים. אחד הקטעים נקרא 'אנשי המעשה' . קטע שפורסם בעיתון כבר בשנת 1986 ונדמה שכאילו נכתב אתמול.

    אנשי המעשה (פורסם בכותרת ראשית / 1986)

    אנשי המעשה,
    עם שתי רגליים על הקרקע,
    עם אצבע על הדופק,
    עם כל העיניים בידיים,
    עם מבט אל מעבר לאופק,
    המנהלים את העולם
    עם ראש על הכתפיים,
    עם ידיים על המותניים,
    עם תחת של אחריות,

    אנשי המעשה,
    אשר בזים למרחפים למיניהם,
    הוזי הזיות, חולמי בהקיץ,
    אנשי רוח, מה – הם – מבינים,
    טייסי חלל עם ראש בעננים,
    אומרים להם לרדת אל האדמה.
    אומרים להם מתי תהיה בן אדם.
    אומרים להם לפתוח את העיניים
    ולראות מה קורה באמת . . .

    אז מה קורה באמת,
    אנשי המעשה?

    הלוא בתור רחיפאי מצוי,
    כשאני מואיל כבר לפתוח את העיניים, אני רואה שהכול
    נוזל לכם דרך האצבעות, והקרקע המוצקה שאתם עומדים עליה עם שתי רגליים,
    רועדת תחתיכם,
    והעולם שאתם מנהלים
    יוצא משליטתכם עם כל
    כשרון המעשה, עם כל
    האצבעות על הדופק, עם
    כל המבט הזה אל מעבר לאופק . . .

    ולוחש תכלס, תכלס לשורותיו המתייפחות: "לא צָפִינו", "לא צִפִּינו"' "טעינו בהערכת הנתונים"
    כל כך הרבה ראשים על הכתפיים,
    כל כך הרבה רגליים על הקרקע.

    וכל כך הרבה בוז שפוך מכם
    על פחות מארבעים שכיבות סמיכה, אבל אני אומר לכם,
    אנשי המעשה, העולם הזה נראה
    כמו שאתם מנהלים אותו!!!
    ואייך שהעולם הזה נראה זו השורה התחתונה שלכם!!!

    אז קצת פחות חזה. פחות כתפיים.
    כבר לא צריך לשחק מבוגרים
    שמחזיקים את העניינים בידיים.
    אתם כבר עכשיו מבוגרים
    ותחזיקו את העיניים בידיים ,
    אנשי המעשה!

    אז תפסיקו כבר לדבר כל הזמן בטון של חמישה, שישה, טון תפוחי אדמה לדונם,
    או בטון של קוב-שעה,
    או בטון של בטון.

    ותרימו קצת את העיניים שלכם, המביטות רק למטה כל הזמן, מודדות רק את הגובה שלכם,
    כן תרימו את העיניים גם סביבכם
    יש מרחב . . . מעליכם, יש גובה . . אולי תראו איזה מרחף מנצנץ . . .
    איזה איש רוח מאותת . . .
    אולי אפילו תתביישו,
    אנשי המעשה.


    מתפללת מכאן שימצא הפתרון ויגיעו ימי החזון של שלום אזורי כולל תוך כבוד הדדי לשני העמים. אמן.

    זמן האופטימיות:

    הרגע עבר פסח, מיד אחריו הגיעו האביב ומזג האוויר המשוגע שלו, פריחה משגעת עוטפת את הארץ.

    אחד החלקים בספר החדש נקרא 'מוסף למסכת פסחים'. שזה נשמע קצת דתי אך הקטע מציג חזון יפיפה וקורא לאחדות העם שגלה בעבר ועכשיו חוזר לארץ אבותיו. הוא מציע להפוך את היום השביעי של פסח ליום חג לאחדות העם. הוא מסביר שם על זה שברור שאם התפזרנו על כל קצוות העולם אז עם השנים נשנה את גוון עורנו לפי המקום בו חיינו אלפי שנים. הוא מתאר מצב בו כל העדות מקיימות מפגן אדיר של אוכל ומשקה וכולם באים לבקר את כולם וכולם סולחים איש לרעו…

    הגיעה העת שנדע לקבל אחד את השני על כל השוני ולהבין שכולנו יצאנו מאותו מקום. כולנו פעם נראינו דומה וכולנו בעתיד נראה דומה. בואו נעשה חאפלה ענקית ונחגוג את המאכלים של כל עדה.
    זהו הבסיס לקטע הנ"ל שאני מציגה לכם רק קטע ממנו. כדי שיפתח לכם התאבון…

    – עושים סעודה חגיגית ואין לך
    עדה מישראל שאין לה מאכל או משקה
    שלא באו בקרבי הסועדים ושלא נאמר שבחו
    ושלא סופרו בו סיפורי גולה וגולים.
    כטוב לב הכל בכל מעבירה כל עדה
    את טובה לעיני הקרואים בשיר ונגינה
    מחול ומשחק מציגים מכירת יוסף
    ומספרים בנס קיבוץ גלויות
    שאין גולֶה-עולֶה שאין לו
    רגע של נס.

    – למחרת ביום טוב אחרון של פסח
    יוצאים להם בני ישראל בכל מושבותיהן
    בלבוש חג מסורתי עדתי
    אל מקום רחב ידיים ובו כל עדה ועדה
    מקימה סוכה, פותחת שולחן, מזמינה
    מנעימה בשירים ומחולות ומשחקים
    והכל מבקרין אצל הכל והכל מארחין
    את הכל ומתבשמין מהמזיגה הססגונית
    מרהיבת עיניים מרחיבה לבבות ודורשים
    בתיבות: חירות. דרור. פדות. חופש.
    שחרור ועצמאות ומשתבחין בחיבה הדדית
    ומשתאים זה לזה: האתה הוא אחי ובשרי
    דין שתדמה לי או שמא דין שאדמה לך
    וצוחקין עד דמעות וזוכרים כי אכן
    גלה ישראל מארצו ונפרדו איש מאחיו
    להרבה מרחקים וזמנים והשתנו לבלי הכר.
    ובהיקבץ ישראל שוב אל ארצו מודים
    הכל בפני הכל שאלהים גדול ונשבעים
    שלא לשכוח עוד.

    – הולכין וחוגגין הולכין ושמחין
    בכל זמר אין מספר ואין יוצאין
    ידי חובתן באחווה עד שלא עובר
    בנחיריהם ריח החמץ. מופלטה
    בפי המרוקנים ופולנים מתחתנים
    איתם בשביעות רצון.

    כשאני קוראת את הקטע הזה, המפיקה שבי מתעוררת, אפילו שכעת היא בשיא ההפקה של הספר החדש… אך המפיקה לוחשת באוזני – מיד עם גמר הפקת הספר ושלל האירועים הנלווים, מתחילה ההפקה הבאה: יום שביעי של פסח הבא יהיה יום איחוד עם סעודת מלכים כלל ארצית.

    מי מצטרף להפקה הזאת?

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • Yatai – קייטרינג יפני מסורתי, ארוחות שף וסושי – של השפית קיו מפרדס חנה

    מוזמנים להכיר את המטבח היפני המסורתי. המטבח היפני הוא אחד המטבחים הבריאים בעולם והתפריט כולל מגוון עשיר ומאוד ייחודי הן מבחינת שיטות בישול והן מבחינת חומרי הגלם. כל חומרי הגלם שאנו משתמשים בהם ב YATAI נבחרים בקפידה רבה ע"י קיו אוקדה, השפית שלנו.

    קיו נולדה וגדלה בטוקיו ולמדה שם את רזי המטבח היפני. במסגרת טיוליה בעולם בשנות העשרים שלה, הגיעה לישראל והתאהבה בארץ, התחתנה וגידלה את ילדיה כאן. כעשרים שנה עוסקת בתחום המזון, מתוכם מעל 15 שנה כשפית סושי מדופלמת. מאז מכינה סושי לאלפי סועדים, כולל במסעדות, טאפאס בר וקפה קונדיטוריה בתל-אביב וקיסריה. עכשיו היא גרה כאן בפרדס חנה ומציעה לכם אוכל יפני מסורתי ונפלא, טרי יום יום.

    האוכל בשרי, צמחוני או טבעוני. הבשר טרי ולא מעובד, הדגים טריים (לא עברו הקפאה) ואפילו פירות וירקות עונתיים.

    את הטופו שאנו משתמשים בו מכינה אומנית הטופו היפנית ג'ון קמוטני, בעלת ניסיון של למעלה מ- 20 שנים ברזי אומנות הטופו. ג‘ון מייצרת סוגי טופו שונים באיכויות ובסטנדרטים הגבוהים ביותר. כל חומרי הגלם מטופלים בהקפדה כדי להגיע לטעמים המדויקים של המטבח היפני ולאיזון תזונתי נכון ובריא.

    יטאי – YATAI

    דוכני מזון אותנטיים עם שפים יפנים המגישים את המאכלים הטריים בצורה פרונטלית. זאת תוך מתן תשומת לב מרבית לדיוק ואסתטיקה ברמות הגבוהות ביותר של הסטנדרט היפני הידוע בשאיפתו לשלמות עם שדרוג מודרני של המאכלים הבסיסיים. באירוע מהסוג הזה, אנו ממקמים שולחנות אוכל יפניים מיוחדים, וכל אחד מהמשתתפים, יכול לגשת לשולחן שבו מכינים על המקום את האוכל האהוב עליו שיוגש טרי ישירות מקרש החיתוך או המחבת הלוהט לצלחת שלך.
    ניתן גם להזמין קייטרינג הגשה לשולחנות בה מסיבים סביב שולחן והמשתתפים קמים ולוקחים לעצמם צלחת ומוזגים ממגוון המנות המונחות על שולחן ההגשה ((Buffet). בנוסף ובדומה לכך, ניתן לארגן ארוחה בישיבה בה המנות מוגשות לשולחן במגשים יפנים BENTO STYLE על ידי צוות מלצרים מיומן יפני/אסייתי.

    ארוחות שף Private Chef Meals

    ארוחות שף יפנית ביתית: בנוחיות ביתכם תוכלו ליהנות מאוכל ברמה קולינרית גבוהה ביותר המבושל אצלכם במטבח, על ידי השפים הפרטיים שלנו, המומחים בהפיכת חדר האוכל שלכם למסעדת כוכב מישלן עם כלים יפנים מסורתיים מצרכים שאנו מביאים. לשפים הפרטיים שלנו ישנה יכולת מיוחדת לטפל במזון במומחיות ומקצועיות ולהפוך כל ארוחה לחוויה בלתי נשכחת.

    ארוחות שף פרימיום: בדומה לארוחת שף יפנית, כאן ניתן להזמין גם חוויה היפנית אותנטית כששמיים הם הגבול. אתם קונים ”חבילה יפנית“ שכוללת בתוכה ארוחה יפנית הממוקמת ב”לוקיישן“ שאותו ניתן לבחור מתוך רשימה של מקומות ייחודיים כגון הטירה בכרם מהר"ל, הבית ביפו ועוד קובץ מקומות ייחודיים המתאימים לארועים בסדר הגודל הזה ומותאמים במיוחד לתקציב ולצרכים שלכם. ניתן להזמין מקומות לינה, מגוון טיפולי ספא יפנים כגון עיסויים יפנים, שיאצו, טיפולי פנים אנטי-אייג‘ינג המבוססים על קוסמטיקה יפנית טבעית ואפילו תוכנית אמנותית יפנית או קונצרט מוזיקת האנג מנוגנת על ידי מוזיקאים יפנים

    כל ארוחה מלווה באלכוהול וקוקטיילים יפנים וגם מנות אחרונות טעימות שאין כדוגמתן באף מסעדה יפנית בישראל.

    סושי

    מוזמנים להזמין לכם או למשפחתכם סושי טרי – עם דגים, צמחוני או טבעוני. הסושי נעשה במקום טרי להזמנה שלכם מהמרכיבים הטובים והטריים ביותר.
    בימים ד'-ו' אני מכינה סושי טרי לפי הזמנה.

     

     

    להזמנות: קיו 054-4809574   | נאיה 055-6855189

    YATAI בפייסבוק >

    לאתר > 

    また近いうちにお会いしましょうMata chikaiuchini o ai shimashou
    See You Soon


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 5 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור הרביעי: מורים רוחניים הם גם בני אדם]

     

    הסיפור שלפניכם הוא סיפור אמיתי.

    אומרים ששליחותו של אדם באה לידי ביטוי גם במקומות הכי לא צפויים.
    ובכן, אם שליחותי היא ללמד יוגה, אז הכלא היה המקום הכי לא צפוי שבו לימדתי יוגה…

    קצת רקע לסיפור:
    זה היה בשנת 2001. הייתי בן 25 ובשלבים האחרונים של קורס מורים ליוגה הראשון שלי, בוינגייט. אחרי כמעט שנה של תרגול ולימוד אינטנסיביים רק התחלתי להבין את עומקה של היוגה. קורס המורים פתח בפניי צוהר עצום של ידע, ובעיקר הראה לי, אולי בפעם הראשונה בחיי, שיש מצב של שקט שלווה וסיפוק שאותו אני יכול לחוות. איזו הקלה!

    סיום שנת הלימודים היה ממש מעבר לפינה וכבר התחלתי להתרגש ממעמד קבלת התעודה ופתיחת דרכי החדשה כמורה ליוגה.
    ואז פתחתי את המכתב שקיבלתי באותו הבוקר מהצבא.

    צו מילואים

    עברתי במהירות על המכתב במעטפה החומה וחיפשתי בעיניי את תאריך ההתייצבות: יום שישי 08:00 בעוד שלושה שבועות. בדיוק יום הסיום החגיגי של קורס המורים. אני לא מאמין!

    אוקי. הכל בסדר. אתקשר ללשכת המילואים שלי ואבקש מהם לדחות את מועד ההתייצבות שלי. אפילו ביומיים, ליום ראשון. זאת לא תהיה בעיה, נכון?

    זאת היתה בעיה.

    לא משנה כמה ביקשתי והתחננתי, הקצין בצד השני של הטלפון פשוט לא היה מוכן לדחות את גיוס המילואים שלי.
    ולא שאני איזה לוחם ביחידה מובחרת שיוצאת למשימה סודית בעומק קווי האויב. כולה שומר על עצירים ביטחוניים.
    לא הבנתי מה הקטע. לא הבנתי את האטימות וחוסר ההתחשבות, ובעיקר כעסתי על המערכת שהולכת לגזול ממני רגע מכונן בחיי.
    הודעתי לקצין בטלפון שאם הם לא מוכנים לדחות לי את מועד ההתייצבות, אני פשוט לא מתכוון להגיע, וניתקתי.

    שלושה שבועות אחרי

    יום שישי 07:30 בבוקר, יום הסיום החגיגי של קורס המורים.
    כביום שישי בכל שבוע במשך שנה, הגעתי למכון ווינגייט עם מזרן התרגול שלי על כתף אחת, ותיק הגב שלי עם חוברות היוגה על הכתף השנייה.
    פסעתי לכיוון אולם התרגול, הציפורים צייצו בקול מתוק כמו פס קול מרגש באיזה סרט הוליוודי. הבטתי לשמיים ולא שמתי לב למכונית הלבנה שעקבה אחרי ממרחק.
    כמה מטרים לפני הכניסה לאולם התרגול המוכר, עצרה לידי המכונית כשבתוכה שני גברים בלבוש אזרחי.
    "ניב דור כהן?" שאל אותי אחד הגברים.
    "כן?" עניתי.
    "כנס למכונית בבקשה ואל תתנגד, אתה עריק."

    נסענו נסיעה שקטה ומתוחה על כביש 4 לכיוון תחנת המשטרה הצבאית ליד צומת בית ליד.
    לא האמנתי למה שקורה. הכל נראה לי כמו חלום. כמו הזיה. באורח פלא לא הרגשתי לחוץ או מפוחד. ידעתי שהכול יסתדר. מקסימום יגייסו אותי למילואים. מקסימום ינזפו בי.

    מזרן התרגול היה לידי על המושב, חוברות התרגול עם הידע המקודש בתוך תיק הגב. הבטתי במכוניות החולפות ותרגלתי את הנשימות שלמדתי.
    כשהגענו למחנה הצבאי הייתי רגוע לחלוטין.

    "אנחנו לא צריכים לאזוק אותך, נכון?" שאל אותי אחד הגברים לפני שיצאנו מהמכונית.
    "לא", עניתי לו. והרוגע בצליל קולי היה הד לרוגע הגדול יותר שחשתי בתוכי.

    הובלתי לתוך חדר קטן; שולחן מתכת, כיסאות עץ וקצין משטרה צבאית בדרגת רב סרן.
    עמדתי מולו והצדעתי כמו שהנחו אותי לעשות לפני שנכנסתי לחדר.

    "ניב דור כהן, מספר אישי 532661254"? אמר הקצין מבלי להביט בי. "כן, זה אני." עניתי לו.
    "אתה נאשם בזאת בעריקות מגיוס מילואים ע"פ סעיף 92 לחוק השירות הצבאי. מה יש לך לומר להגנתך?"

    הבטתי בקצין. הוא נראה לי כבן 35. "בטח יש לו משפחה, ילדים" חשבתי לעצמי. "הוא יבין".
    סיפרתי לו את הסיפור.

    אמרתי לו שקורס המורים הוא אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי. הדגשתי שלא התכוונתי לערוק ממש, אלא להתייצב פשוט ביום ראשון, אחרי יום הסיום החגיגי של הקורס. ביקשתי ממנו שיתחשב.

    הקצין הביט בי ואמר: "אתה נידון בזאת ל-21 יום של מאסר בפועל בכלא 6 בגין עבירת עריקות".

    החוורתי, הצדעתי ויצאתי מהחדר.

    תפנית מוזרה ולא צפויה

    אחרי שיצאתי מחדר הקצין ששפט אותי ל-21 ימים בכלא 6 בגין עריקות התחלתי לרעוד ולהבין שחיי קיבלו תפנית מוזרה ולא צפויה.
    הושיבו אותי במכונית הלבנה המוכרת, בליווי שני השוטרים הצבאיים בלבוש אזרחי, והתחלנו בנסיעה הארוכה לכיוון כלא 6 שהיה אז ליד צומת בית אורן באזור עתלית.

    הבטתי באלם מחוץ למכונית, בשדות הירוקים שחלפו ביעף על פני, בהרי הכרמל המוכרים והיפים שניצבו בהתרסה אל מול השמים.
    זו הייתה שעת ערב. כעשר שעות חלפו מאז ששני השוטרים אספו/חטפו אותי ממכון ווינגייט.

    "מעניין אם ליאורה שמה לב שלא הגעתי לשיעור האחרון בקורס" חשבתי לעצמי. באותם ימים לא היה לי טלפון נייד אז גם לא יכולתי להתקשר לליאת, בת הזוג שלי דאז. אף אחד בעולם לא ידע שאני בדרך לכלא.
    הרגשתי בודד ומפוחד.

    בכלא

    הגענו לשערי הכלא.
    מבנה אפור מלבני ומכוער, מוקף כולו בגדרות תיל חודרני חדים ומסולסלים.
    "הבאנו עריק", אמר אחד השוטרים שישב במושב הקדמי לש.ג החמוש ששמר בכניסה. השומר הביט בי קצרות וסימן להם לעבור.
    המכונית עברה מעדנות את השער והוא ננעל מאחורי.
    אני בכלא.
    א-נ-י ב-כ-ל-א.
    מה אני עושה פה לעזאזל?!

    נעול בכפכפים ולבוש בבגדי ספורט הובילו אותי לחדר הקבלה של האסירים החדשים.
    הורו לי להוציא את כל חפציי מהכיסים ומהתיק, נתנו לי שתי יחידות של מדי ב' משומשים, שמיכה צבאית, ערכת צחצוח גילוח חד פעמית ונעלי צבא שחורות מהוהות ושוטר צבאי לקח אותי לפלוגה ב' הסגורה שמהווה מעין "שער כניסה" לכל מי שמגיע לכלא.

    בואנ'ה אתה גמיש!

    הערב ירד כשנכנסתי לקסרקטין פלוגה ב', אולם מלבני מוארך ובו כ-20 מיטות ברזל קומותיים.
    האולם המה גברים צעירים. רובם בגילי או צעירים ממני בכמה שנים.
    חלק עמדו ליד המיטות, דיברו או צחקו, וחלק פשוט שכבו במיטות ובהו בתקרה.

    השוטר שליווה אותי הראה לי את המיטה שלי (בקומה התחתונה) ונעלם כלעומת שבא.

    עמדתי ליד המיטה, תיק הגב שלי עדיין על הכתף, ביד אחת שני זוגות המדים וביד השנייה הנעליים הצבאיות.
    הורדתי את החפצים לאט, כבתוך חלום, והתיישבתי על המיטה.
    ההמולה בחדר החלה לאט לשכוך וכעשרים זוגות עיניים החלו לפנות אליי.

    "טוב," חשבתי לעצמי. "מה כבר אני יכול לעשות חוץ מאשר לצלול לתוך הידע המוכר והמנחם של היוגה?"
    פתחתי את תיק הגב, הוצאתי את ספר הלימוד של הקורס וניסיתי לקרוא.

    ריח הזיעה החמוץ הקדים את המשפט שנאמר לידי בקול רם: "מה זה?! מה אתה קורא?!"
    הבטתי באסיר הצעיר שעמד לידי בהתרברבות, אבל בסבר פנים נעים.
    "זה? זה ספר לימוד יוגה" עניתי לו. "יוגה? מה זה יוגה?" הוא שאל אותי והכנות ניכרה בקולו.

    "יוגה זו מערכת שלמה של טכניקות שנועדו לחזק את הגוף ולהשקיט את התודעה ובסופו של דבר להביא לחוויית שמחה בחייו של אדם." תמצתתי לו את מהות היוגה שלמדתי בקורס.

    בינתיים עוד משוהי החדר החלו להתאסף סביבי, חלק בסקרנות, חלק בעוינות.

    "מה זה?" הבחור הצעיר הצביע על תנוחת הכפיפה לפנים "אוטנאסנה" שצולמה בתוך הספר.
    "אתה יודע לעשות את זה?" הוא שאל. "כן," עניתי לו וידעתי מה יהיה המשפט הבא שאשמע.. "תראה לי." הוא אמר.

    קמתי לאט ממקומי, עדיין לבוש בטרנינג וחולצה קצרה ונכנסתי לתנוחת הכפיפה לפנים האהובה.

    "פששש…" שמעתי אנשים לוחשים, חלק מצחקקים.
    "בואנ'ה אתה גמיש!" הבחור הצעיר אמר לי בהערכה.
    "תראה לנו עוד…"

    וכך, בשעה שמונה, בערבו של יום שישי, מצאתי את עצמי בכלא 6, מדגים תנוחות יוגה לכעשרים אסירים בעודי תוהה אילו חוויות יביאו לי הימים הקרובים והלא צפויים…

    נרדמתי בקושי רב באולם של פלוגה ב'.
    20 אסירים גברים עושים לא מעט רעש גברי, וגם ככה קשה לי בדר"כ לישון במקומות חדשים, שלא לדבר על העובדה שהכניסו אותי לכלא…

    השחר, שעולה גם מחוץ לכותלי כלא, הציץ בביישנות מעבר להרי הכרמל, וקול גס ומחוספס הכריז "כולם לקום ולעמוד בשלשות מחוץ לחדר, לבושים במדים, תוך 7 דקות זוז!".

    קמתי, גופי נוקשה וכואב מהמיטה הלא נוחה ומהמתח שבו הייתי שרוי ביממה האחרונה. יצאתי מהמיטה, לבשתי את המדים והחלטתי החלטה.

    ההחלטה

    "מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק עליי הסוהר כשעמדנו בשלשות בחצר המסדרים של פלוגה ב'. "אתה חושב שאתה בחופש כאן?! למה לא נעלת נעליים?!" השפלתי מבט והבטתי בכפות רגליי שבצבצו מבעד לכפכפים שאתם הגעתי לכלא.

    "אני מצטער," אמרתי לסוהר הזועם. "אני לא נוגע במוצרי עור".

    ראיתי את הגוון הארגמני עולה במעלה צווארו של הסוהר עוד לפני ששמעתי את הצעקה: "תחזור מיד פנימה ותנעל נעליים, זו פקודה!".

    "צר לי," עניתי בכל הרוגע שיכולתי לגייס. "אני טבעוני ואני לא נוגע במוצרים מהחי, לא על הגוף שלי ולא בתוך הגוף שלי".

    האסירים שלידי החלו לנוע ומבנה השלשות החל להיסדק ואז נשבר כשגל צחוק שטף את הרחבה.

    הסוהר הביט בי בכעס ואמר "יש לך היום שיחת קבלה עם משקית הת"ש, אנחנו נראה מה יהיה לה לומר על השטות הזאת".

    אחרי שמסדר הבוקר הסתיים, חלק מהאסירים יצאו לתורנות שמירה, חלק לתורנות עבודות ואני המתנתי לשיחה עם משקית הת"ש.

    החדר שאליו נכנסתי היה העתק מדויק של החדר בו שפטו אותי יממה קודם לכן, למעט הנוכחים: משקית הת"ש החמודה.
    ישבנו יחד ושוחחנו בנעימות שקצת סתרה את הקדרות שבחוץ. סיפרתי לה על קורס המורים ועל הסיבה שהחלטתי "לערוק" מהמילואים.
    לבסוף סיימתי את השתלשלות העניינים שהובילה אותי לכלא ואמרתי לה: "יש לי כמה בקשות מיוחדות ואני מקווה שתאשרו לי אותן".
    היא הביטה בי ושעשוע בעיניה "נשתדל מאד להנעים עליך את זמנך כאן. בכלא." וחייכה.

    נשמתי עמוק ואמרתי: "אני רוצה לקבל אישור לא לנעול נעליים צבאיות כי אני לא נוגע במוצרי עור.
    אני מבקש אישור לקבל אוכל מחוץ לכלא כי אין לכם מנות טבעוניות במטבח ואני גם לא אוכל שום, בצל ופטריות.
    ולבסוף, אני מבקש אישור להעביר שיעורי יוגה לאסירים בכל בוקר".

    היא הביטה בי בתדהמה.
    "אין מצב שיאשרו לך להכניס אוכל מבחוץ", היא אמרה.
    "אם כך", אמרתי לה בישירות, "אם כך אצטרך לצום במשך 21 הימים הבאים, כי אני לא מתכוון לאכול את האוכל כאן. הוא יעשה אותי חולה".

    יום למחרת העבירו אותי לאגף פלוגה א', הקלה ביותר.
    קיבלתי את כל מה שביקשתי. התהלכתי בכלא בכפכפי אצבע, אכלתי ארוחות צהריים שליאת בת הזוג שלי דאז הכינה לי ושנשמרו במקרר סוהרי האגף, והכי חשוב… התחלתי להעביר שיעורי יוגה לאסירים.

    אחרי 21 יום שוחררתי מהכלא.
    כמה שבועות לאחר מכן התקשרה אליי ליאורה, מורתי בקורס מורים, ושאלה אם ארצה להיות אסיסטנט בקורס המורים הבא בווינגייט.

    החוויה הזו עזרה לעצב אותי בהרבה מובנים חשובים.

    אני באמת מאמין שבזכותה הפכתי להיות מתרגל ומורה יותר טוב.
    למדתי שהיוגה היא חלק מחיי, ולא רק חוג שבועי.
    ראיתי עד כמה קורס המורים והתכנים שלמדתי בו השפיעו עליי ועזרו לי בזמנים מאתגרים וראיתי, כבר מימיי הראשונים כמורה צעיר, כיצד היוגה משפיעה בצורה חיובית על אנשים מכל הסוגים והגילאים.

    גם אילו בחרתי שלא ללמד יוגה אחרי שסיימתי את קורס המורים, מה שלמדתי שם הקנה לי כיוון ודרך ועל כך אני אסיר תודה לעד.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • גן בית. גן חדש בפרדס חנה. גן שהוא גם בית.

     

    כנראה שתמיד חלמנו לגור בתוך גן ילדים. זה התחיל בגואה, והמשיך לפורטוגל שם פתחנו גן בקהילה שיצרנו. לכל אורך ההרפתקאות שלנו בחו"ל תמיד התחלנו בלמצוא קודם כל חברה לילדים וכשלא הייתה אחת כזאת יזמנו ויצרנו אותה.

    נעים מאוד, אני גיל, בת 46, אמא ללירי (10), ליעם (8), ליאו (6.5) ואלי (2) ובת זוג לרואי.
    נרגשת לפתוח את גן בית בשנה הבאה יחד עם צוות מקסים ששותף לתפיסת עולמנו וכבר מרגיש כמו משפחה.
    אני מטפלת בשילוב אומנויות בהכשרתי ומקדמת בעשר השנים האחרונות את פרויקט "כיכר הגעגועים".

    אנחנו פותחים את הגן הזה בבית החדש שאנחנו עוברים אליו. בית מדהים שפועל בו גן אחר היום.

    אנחנו חולמים על מקום שירגיש בית, גם לנו, גם לילדים שיבואו, וגם להורים שלהם. אנחנו רוצים מקום בו לכל ילד יהיה מקום להיות מי שהוא, ושיראו אותו. הצוות מביא איתו שלל שיטות וניסיון אבל מעל הכול הרבה חום, אהבה לא מותנית ותיווך אוהב שלא מתנכר לחלקים הטבעיים של כל ילד.

    "גם אני"

    זו הכמיהה העמוקה של ילד לחקות את המבוגר ולהיות חלק מהעשייה היומיומית. לכן בגן ניצור "סביבת לימוד טבעית" בה הילדים יוכלו לעשות יחד איתנו המבוגרים ואנחנו המבוגרים נוכל לחזור וללמוד מהם איך לחיות ברגע…

    אנו רואים במפגש עם הילדים הזדמנות לגדילה רוחנית והרחבת יכולת ההכלה, האהבה העצמית והקבלה.

    "תראו אותי"

    ילד רוצה להרגיש שרואים אותו. שמישהו בעולם רוצה ושמח מהנוכחות שלו. שיש היענות לצרכים שלו הגלויים והסמויים. שנראה אותו עם הרבה אמפתיה וראייה עמוקה למה שהוא זקוק באותו רגע.

    אנו רואים את הילדים כמראה לעצמנו. משתדלים שלא לשכוח את הילדים שהיינו אנו ואת הילד שעדיין חי בתוכנו.

    "תאהבו אותי"

    ילד זקוק לחום ואהבה לא מותנית. לתחושה שהוא אהוב גם ובעיקר כשלא טוב לו. הוא רוצה לחוש ביטחון ותחושת שייכות. להרגיש בבית ושמותר לו להיות מי שהוא.

    גם אנחנו כמבוגרים עדיין רוצים בסופו של יום שיאהבו אותנו…

    *

    הגן כולל מרחב פנימי מגוון ומזמין, חצר ענקית עם עצי פרי, שלל מתקנים ונדנדות, טווס אחד ועוד הפתעות.
    בחוץ יש מטבח חוץ אמיתי שבו גם הילדים יבשלו ביחד איתנו.
    פעם בשבוע (לפחות) נבעיר מדורה ונאפה יחד מאפים ושאר הפתעות.
    נצא לטיולים בסביבה הקרובה ונגלה יחד את קסמו של הטבע.

    אל שעות הסיפור בגן אנחנו מתכננים להזמין סבתא מספרת וסבא מספר – ליצור חיבור של הילדים עם גיל הזהב.
    בגן תהיה הרבה מוזיקה (גם בלייב), הרבה ריקודים והרבה שמחה.
    האוכל יהיה מזין, טרי וטבעוני (עם הרבה פירות וירקות).

    הגן ממוקם ברחוב הראשונים ומיועד לגילאים 2-6.

    בגן יהיו 12-20 ילדים בלבד.

    הגן יפעל בימים א'-ה' בין השעות 08:00-13:30 (כולל צהרון עד 16:30).

    מוזמנים לבוא לבקר, לשאול, לפגוש את הצוות ובעיקר להרגיש בבית…

    לפרטים נוספים: גיל 054-2358883


     


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 5 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור הרביעי: סלפי (וידוי) של אישה רגילה – 2019]

     

    אז זהו הסיפור על מר אמון וגברת אמונה.

    תכירו, אדון אמון.

    אמון הוא תחושת רפיון, שחרור, התמסרות לתוך זרועותיו של משהו תוך ידיעה שהוא רוצה בטובתך, יהיה שם עבורך, ימלא צרכיך כל שיוכל. אמון הוא תחושה בראשיתית של ילדות, הזדקקות, פגיעות.

    אמון הוא היכולת להראות חולשה, לחשוף ולדעת שתשרוד.
    כמו התינוקת הרכה שמתכדררת לי על הבטן עכשיו, כמו מנסה לחזור לרחם שרק הגיחה ממנו לא מזמן, סומכת עלי בעיניים עצומות. היא בטוחה, אין לה צל של ספק. כל תינוק נולד עם אמון בסיסי ביקום, בסביבתו, בהוריו, באימו- שהביאו אותו כמו שהוא אל העולם, ושיטיבו עמו תמיד, ללא תנאים.

    לאדון אמון יש אהובה– 🧡גברת אמונה.

    אמונה היא צמודתו הקבועה של האמון.

    אמונה היא אופטימיות, תקווה, לדעת ללא *דעת*. אמונה היא החלטה, היא איננה מקרית או תלויית נסיבות. אמונה מאפשרת לנו לצלול אל אתגרים, לעשות שינויים, להכיל חוסר ודאות- כי אמונה נמצאת, אז יהיה בסדר.

    אמונה – מחזקת – אמון – מחזק – אמונה.

    מהרומן הגדול של השניים, נולדת שלווה.

    שלווה היקרה היא רוגע, שוויון נפש. שלווה מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מאוזנים יותר. היא מאפשרת לנשום לפני תגובה. מאפשרת לנו להתקדם, לא להיתקע, משחררת מכבלי הפחד. שלווה מאפשרת להתקרב זה אל זה, להסתכן זה עם זה.
    כשהתינוק עוצם עיניים, משחרר אחיזה לתוך הרגע, לתוך הכאן והעכשיו- זוהי שלווה.

    והשלווה, היא מולידה חופש.

    חופש להיות אני, על כל גווניי ורגשותיי. להיות אותנטי. חופש לתת מילים למה שחי בתוכי. להיות בקצב שלי. חופש לבקש, ולמלא בקשות. לתת, ולאפשר קבלה.
    החופש הזה, מאפשר לתינוק להביא את כולו, להיות מה שבא לו, לחיות ולהביע רגשות בלי חשבונות. לצרוח, להתרפק, להתפנק, לכאוב, לישון.

    כמה המשפחה הזו קריטית במערכות יחסים – אמון, אמונה, שלווה, חופש!

    אם יש תחושת אמון עמוקה באחר,
    וישנה אמונה בבסיס הקשר שלנו (גם ובעיקר בתוך משבר),
    אז נהיה שלווים יותר, מווסתים יותר. קצוות העצבים יהיו פחות רגישים.
    וכך נהיה חופשיים זה עם זה. נצליח להביע את צרכינו בכנות, לדבר ולהתנהג רגשות, לתקשר על הכל (אבל גם לשתוק יחד), לדבר על מה שחי בינינו בין אם הוא כואב ובין אם מרומם נפש.
    עם כל אלה נצליח לא רק לחיות טוב יותר את השגרה, אלא גם לצלוח מהמורות ומשברים ביחד. לא לחוד.

    כמה יש לנו ללמוד מתינוקות רכים שזה עתה נולדו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 5 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור הרביעי: "כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים" (דאווין של שיר מחאה)]

     

    אחד הדברים היפים שזכורים לי מאבא, הוא האופן שבו הוא לא כפה את דעתו עלינו, בני משפחתו.  אומנם בשנותיו האחרונות הרבה ללמוד בתורה וחקר רבנים כמו לובאביץ', לייבוביץ', ברסלב ועוד רבים ובנוסף התפלל את שלושת התפילות ואף הלך לבתי כנסת, אך אנחנו לא חשנו בזה. לא הרגשתי שאבא שלי הפך לדתי. כי לא היו סיפורי רבנים ולא המלצות על איך לנהוג. כן היה קידוש של שבת, כמובן כל החגים קיבלו יחס מפואר אך תמיד בשמחה והנאה וללא הקפדות יתרות.

    רק לאחר מותו, כשהתחלתי למיין את החומרים, הבנתי כמה הוא עסק בזה וכמה האמין באלוהים. עד אז לא ממש התייחסתי לשאלה אם יש או אין אלוהים. זה היה ברקע ללא דיונים עמוקים.

    בחומרים השונים יש קטע אחד שבולט באורכו. רוב הקטעים הם בני עמוד עד עמוד וחצי וכאן יש מסה של 3 עמודים. רשומים באופן מסודר עם 5 סעיפים שונים, בהם אבא מנסה להסביר ולהוכיח את קיומו של אלוהים.  הקטע נקרא 'על קיום אלוהים'.

    אני מגדירה את עצמי כ'חילונית מאמינה' וזאת כי מאז שקראתי את הקטע הזה, שוכנעתי סופית שאלוהים הוא דבר ממשי וקיים. התובנה הזו לא גרמה לי לרצות לחזור בתשובה באופן הקלאסי. לא חשתי צורך להתחיל להתפלל תפילות או לקיים מצוות שגורות של עולם הדת המסורתי. אך היתה לי הבנה וידיעה ברורה שאלוהים קיים ואפשר לשוחח איתו באופן חופשי. ממש כחבר.

    מאז אני משוחחת עם אלוהים על בסיס יומי והוא מקפיד לשלוח לי רמזים שהוא שומע. אפילו חוויתי מספר ניסים (העגלה של התינוק התדרדרה עשרות מטרים לכיוון הסלעים ולתינוק לא קרה דבר. או ביום כיפור אחד בטיול אופניים, נער חסון עף עם אופניו על בני הצעיר ובדרך נס בני לא נפגע למעט בהלה. ויש עוד כמה). כך שמבחינתי אין צורך לנסות לשכנע אותי. אני מאמינה באלוהים. מאמינה שהוא זה שברא את הכל בחכמה שאנחנו בני האדם לא נוכל להבין ויקח זמן רב עד שנבין מה קורה כאן בכלל.

    בשירו 'מה חדש במדע' אבא עושה ניסיון ראשוני לתת פרשנות והסבר על מי באמת אחראי כאן להכל. כמובן שלא לגמרי ירדו לסוף דעתו.

    "אבל אם בכל זאת מרגישים בהבדל, בין צחוק מעושה לצחוק מתגלגל,
    אז ברוך השם, תודה לאל"

    לקריאת הקטע המלא, תאלצו להמתין לספר החדש.

    הנה הפסקה הראשונה שלו:

    עצם המילה 'אלהים' היא הוכחה ודאית שמשמעויותיה מסתעפות. דהיינו אם לא היתה המילה אלהים לא היית יכול לחשוב ולהגיד יש/אין אלהים. והלוא אין לך דבר בעולמנו שאין לו מילה, שדבר גזור מדיבור ואין דיבור אלא מילים.

    אלא שמא יש מילה שאין לה דבר? כמה שניתן לראות אי אפשר שיש מילה שאין לה דבר כולל המילה שקר שבאה לשלול דבר ממילה ועולה בידה זמן קצר. בזכות קיומה של המילה "שקר" מצליחים השקרים באמת זמנית עד יציאת האמת ואז כולם יודעים שהיה שקר.

    גם אלוהים כך. יש מילה יש דבר. יש מילה אלהים יש אלהים. אין מילה אלהים אין על מה להגיד אין. יש מילה "סוכר". ויש סוכר. ולפעמים אין סוכר או חסר, אפילו לשנים ארוכות, אין זה אומר שאין דבר כזה סוכר. תמחוק את המילה סוכר מהמילון – תצטרך לקרוא לדבר הזה בשם אחר לא תקרא לו בשם הוא יעלם ולא ידעו ממנו. לפיכך עד שלא תעלם המילה הנכבדה הזאת משפת אנוש – יש אלוהים. הבלתי קיים אין לו אות ורמז וכל צורה של יצוג.

    ברור שאפשר לענות לאבא ולהגיד לו אז מה לגבי 'חד קרן' 'פיות' 'שילגיה' וכו, גם הם קיימים? ואז אענה במקומו את מה שאני משערת שיענה: כן, הם קיימים בדימיון האנושי וכל עוד הדימיון האנושי מסוגל להמציא דמויות אז הן קיימות. שילגיה, סינדרלה ושאר הנסיכות מהאגדות קיימות באופן מאוד מוחשי אצל מיליוני ילדים ומבוגרים בעולם. כך גם ניתן לספוג את קיום אלוהים. אך עבורי אלוהים כן קיים מעבר לדמיון האנושי ולא בני אדם המציאו אותו. הוא היה שם לפניהם…

    קטע נוסף שנמצא ברשימת האהובים עלי במיוחד הוא קטע עם רוח חיובית ומלאת אופטימיות. בקטע זה, שפורסם בעבר, הוא כמו מנבא ימים טובים והוא מתאר מצב כל כך נעים שזה ממש מגרה לנסות לדמיין זאת. מה דעתכם?

    חזון לישראל – טיוטה ב' 

    הנה ימים באים ואנשים יאבּדו את הטעם שבבריחה, ומסכות תוסרנה ותהיה הודאה על האמת. אמונות ודעות והשקפות עולם תושלכנה ואנשים יודו בטעויות ויאמצו אמונות חדשות, פתוחות למשא ומתן. כל הממסדים והמנגנונים הידועים יתפרקו וייעלמו, וסדרי ממשל משוכללים פתוחים למשא ומתן יקומו תחתיהם. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותוסרנה משלטונן המפלגות בישראל, ותהיה השתחררות גדולה מאזיקיהן וכבליהן, ויהיה חופש למחשבה ודרור להבנה וחירות לידיעה ופדות לשאלה ועצמאות לעצמיות. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים ותִרבה תחושת ההדדיות בין אנשים, שתעלה מעומק ההגדרות העצמיוֹת של היחידים, מתוך הייחודיות של האחד וההזדהות עם הייחודיות של הזולת. תהיה הכרה והסכמה כללית שכל בני האדם עלי אדמות שווים ושונים – כל אחד וטביעת האצבע שלו. ויהיה לזה כבוד חדש. אנשים יודו איש לאחיו על היותם הם. זאת תהיה אחווה חדשה, שתוליד שמחה גדולה. הנה ימים באים.

    הנה ימים באים לשוויון לאי-שוויון, לשוויון האי-שוויון, לאי-שוויון השוויון.

    מתוך הקטע הזה הוא מפתח וכותב קטע נוסף שנקרא שיוויון האי שיוויון.

    מה אגיד לכם, חגיגה. אין לי הגדרה אחרת.

    תמונת הפוסט היא הציור המרגש ששלח אלינו הצייר שי יוסף. עיבוד לצילום של רפי גולדמן. הצילום של עטיפת הספר 'עצמאי בשטח'

     

     

     

     

     

     

     

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • מה שאת/ ה לא יודע/ת על קרינה – עלול להרוג אותך – חלק שני

    [מני בן-אריה]

     

    (חלק ראשון: איך הגעתי בכלל לעסוק בקרינה?)

     

    על איזה קרינה מדובר בעצם?

    ככלל, בנושא הקרינה האלקטרומגנטית שאנו אמורים להיות מוטרדים ממנה בחיי היומיום שלנו, יש בעצם 4 תחומים:

    1. קרינה בתדר גבוה (סלולרים, אנטנות סלולריות, ווייפיי, בלוטוס, טלפונים אלחוטיים וכדו' ). המאפיין של תחום זה הוא, שהקרינה (הגלים) משודרת למרחק, אבל מכשולים מפחיתים את עוצמתה. לדוגמה: קיר לבנים, יוריד בכ50% את הקרינה מאנטנות סלולריות. קיר מבטון – בכ90%. עצים וצמחייה – יספגו חלק גדול מאוד מהקרינה (לתשומת ליבם של כורתי העצים).

    2. שדות מגנטיים (שנאים, מכשירי חשמל, קווי עליון). המאפיין של תחום זה הוא, שהשדות המגנטיים חודרים כמעט מבעד לכל תווך, כאילו היה אוויר. קשה לחסום אותם, אבל הם משפיעים לטווח קצר (ארון חשמל, בדרך כלל לכ-1 מטר, קוו מתח עליון לכ-15 מטר בקירוב.

    3. שדות חשמליים (קווי מתח גבוה, מכשירי חשמל וחוטי חשמל ביתיים). המאפיין של תחום זה הוא, ששדות חשמליים בתוך הדירות נחסמים ברובם ע"י קירות, והשפעתם היא לכדי חצי מטר לערך (בקווי מתח עליון – ההשפעה מגיעה לעשרות מטרים.

    4. חשמל מלוכלך, שידוע גם בשם "זיהום חשמלי" (שנוצר בעיקר מנורות חסכוניות, אבל גם ממכשירי אלקטרוניקה מסויימים). אם קיים חשמל מלולכך בנקודה מסויימת – הוא קיים בכל המעגל החשמלי שבו הוא שורר. בבתים קיימים מעגלים נפרדים בלוח החשמל לתאורה, כוח, לאזורים שונים בבית, וכדו'. המאפיין של תחום זה הוא, שההשפעה שלו מגיעה ל2 מטר מכל רכיב במעגל.

    איך בעצם הקרינה מזיקה לנו?

    ננסה להסביר כאן בצורה פשוטה, חלק מהדרכים העיקריות, שבהן הקרינה יוצרת נזקים בגוף האדם. המידע שלהלן מתייחס בעיקר לשני סוגי הקרינה הראשונים. לגבי השניים האחרונים – כמות המחקרים מוגבלת:

    1. קרינה יוצרת בתוך דקות ספורות, כמות רבה של רדיקלים חופשיים:
    רדיקלים חופשיים משבשים את הפקודות החשמליות שבעזרתם מתבצעים תהליכים כימיים בתאים. הם מחמצנים את מרכיבי התאים, (חלבונים, פחמימות, שומנים וחומצות הגרעין), והורסים את את קרומי התאים. (חימצון = שם התהליך שבו הרדיקל גונב אלקטרון למולקולה אחרת)
    כתוצאה מתקיפת הרדיקלים החופשיים, קרומי התאים נקרעים או מחוררים, ותהליך הכנסת המזון ופינוי הפסולת משתבש.
    רדיקלים חופשיים גורמים גם לשינויים ושברים בבסיסי ה- DNA, שמתבטאים בהכנסת שגיאות בסדר הבסיסים (=מוטציות), כמו בקרינה מייננת.
    הרדיקלים גורמים גם להפעלה של גנים קדם מסרטנים (הקשורים בחלוקה נורמלית של תאים), וביטויים לעיתים גדל, עד שגורמים לחלוקות תאים בלתי נשלטות, דהיינו לסרטן. השפעה זו נמדדה תוך דקות ספורות מתחילת פגיעת הקרינה.
    רדיקלים חופשיים תוקפים את המעטפת השומנית של קצות העצבים, ובכך מאיצים בטרם עת מחלות עצבים (טרשת נפוצה, ALS, ועוד).
    הרדיקלים מדכאים את תאי מערכת החיסון.
    הרדיקלים החופשיים מחמצנים את שומני הדם ואת הכולסטרול, ובכך מאיצים התפתחות טרשת עורקים המעלה את לחץ הדם, ומקדמת את מחלות הלב. הכולסטרול שעבר חימצון – אינו מוכר יותר על ידי הגוף, ולכן הוא נבלע על ידי התאים של מערכת החיסון, והם "מתישבים" על הדפנות הפנימיות של העורקים. נפח העורקים קטן, ולחץ הדם עולה. הלב – צריך להתאמץ כדי לדחוף את הדם, ושריר הלב מתעבה. נוצרים הפרעות קצב, ומתפתחות מחלות לב וכלי דם, כלומר; דפנות העורקים נפגעות, ונוצר פקיק (התעבות שחוסמת כלי דם) הגורם להתקף לב, או תסחיף (חלק מהעורקים נפרד, ומשייט בזרם הדם), שעלול לגרום לסתימת כלי דם קטנים וליצור שבץ הגורם לחוסר תפקוד, שיתוק, עיוורון ואפילו מוות, או לשטפי דם. אם קורה שטף דם במוח – מצטבר שם דם, שלוחץ על המוח, וגורם לחוסר תפקוד, שיתוק, ואפילו מוות.
    הרדיקלים מחמצנים ותוקפים את הכליות, וגורמים להם מחלות שונות.

    לסיכום: רדיקלים גורמים ומקדמים תחלואים משמעותיים, היכולים להתבטא בהכרה מעורפלת, פגיעות מוטוריות, פגיעה בתפקוד העצבים והשרירים, ניוון רשתית וקרנית העיניים, קטרקט, פגיעות במפרקים, ובמערכות גוף רבות אחרות, בפרט במערכת החיסון (מחלות כשל חיסוני), עד להתפתחות מחלות תלויות-גיל שונות, כולל מחלות סרטן (מסוגים רבים), אלצהיימר ופרקינסון, מחלות עצבים, מחלות לב וכלי דם, וסוכרת. כל אלו, גורמים לחוסר תפקוד ונכות, ומלווים בסבל רב, טיפולים קשים, הוצאות ענק, ומוות בטרם עת.
    הקרינה גם מייצבת חלק מהרדיקלים החופשיים, ומאריכה בכך את זמן פעולתם ואת נזקיהם.

    אגב, בנוגע לסרטן – קיים בגוף מנגנון המשמיד תאים טרום סרטניים, אולם הרדיקלים החופשיים משבשים מנגנון זה.
    כמו כן, רדיקלים מוציאים יונים של סידן מהתאים, ופוגעים בהם, ולעומת זאת – מוסיפים יונים של סידן לתאים הטרום סרטניים, ומחזקים אותם. (יונים = אטומים או מולקולות, הנושאים מטען חשמלי).

    2. קרינה מפעילה תוך דקות, גנים שלא לצורך:
    הקרינה מפעילה למשל, גנים קדם-מסרטנים, וכן גנים המיועדים להפעיל חלבונים למצבי הלם וחום, (שמטרתם לעזור ולתמוך בחלבונים רגילים לתפקד במצבים לא רגילים של חום, קרינה, או חדירת מזהמים כימיים או ביולוגיים). כשחלבוני הלם חום אלו נמצאים בפעולה ממושכת, הם מאפשרים לתאים שה DNA שלהם נפגע (ועלולים לעבור התמרה סרטנית) להמשיך ולהתחלק, ולהתחמק ממסלול של 'מוות מתוכנן' על ידי הגוף, וכך, יכול תא סרטני המתרבה עם הזמן, ליצור גידול סרטני.

    3. פגיעה במחסום דם-מוח:
    בהמשך לאמור לעיל, הגנים המפעילים את חלבוני הלם חום, פוגעים במחסום דם-מוח (BBB), המפריד בין הדם למוח. מחסום זה, בנוי מתאים (אנדותל) המצפים את דופן כלי הדם, הממוקמים ברקמת המוח בצורה צפופה יותר, לעומת שאר הגוף. מחסום זה מייצב את הנוזלים המקיפים את המוח, ומונע בצורה סלקטיבית מחומרים רעילים, תרופות וחלבונים בזרם הדם, מלהגיע אל המוח. הפגיעה נגרמת על ידי כך, שקירות התאים בכלי הדם, אשר יוצרים את המחסום – מתכווצים, והמעבר בנימים גדל. הפלאזמה (נוזל הדם) יוצאת מהנימים, ומצטברת בחללי המוח, וכך נחשף המוח לחדירת מזהמים, ועולה הסיכון להתפתחות סרטן במוח. כשפריצה זו משמעותית, היא גורמת לכאבי ראש אצל האדם. פריצת המחסום BBB יכולה להסביר את ריבוי המקרים של שבץ מוחי באנשים צעירים יחסית, באזורים של צבר סרטני (מקרי סרטן רבים מסביב למיקום של אנטנות סלולריות), כמו למשל בצבר הסרטני שנמצא בכפר עוספיא.

    3. שינויים בגלי המוח:
    המסרים של גלי המוח הנעשים באמצעות יונים (=אטומים הטעונים מטען חשמלי), ולא בשידור אלקטרונים כמו במערכות חשמל מעשה ידי אדם. כתוצאה מספיגת קרינה חיצונית, משתבשים גלי המוח, ונגרמים סימפטומים המוכרים של עייפות ("מהעבודה"), כאבי ראש, דיכאון בילבול, חוסר התמצאות, אובדן זיכרון, הפרעות שינה, הפרעות ראייה, טיניטוס ("צילצולים" באוזניים), ועוד.
    מדענים ספרדים גילו, כי שיחה בת 2 דקות בטלפון סלולרי, יכולה לשנות את הפעילות החשמלית הטבעית של ילד למשך 4 שעות אחרי השיחה.

    4. שיבוש בתיפקודם של יוני הסידן:
    ליונים (אטומים בעלי מטען חשמלי) של סידן יש חשיבות רבה בוויסות פעילויות רבות בתאים. החשיפה לקרינה, פוגעת בתעלות שבהן זורמים יונים אלו, וכמו כן, משבשת את הכמות, הפעולה והתפקוד שלהם. המוח למשל, מאבד יונים של סידן תוך דקות ספורות מתחילת החשיפה לקרינה.
    יוני סידן הכרחיים בין היתר, לפעילות העצבים, להתכווצות שרירים (כולל שריר הלב), לחלוקת התא, להתפתחות ביצית, בהפעלת הפריה, ביצירת חלב-אם, בהתגרמות (בניה) העצמות, ובעוד פעילויות רבות. חשיפה לקרינה מגבירה את המסרים שמעבירים יוני סידן מחוץ לתא אל תוכו, ומפריעה לזרימת יוני הסידן דרך קרומי התאים. ההפרעה לזרימה, עלולה לגרום לחלוקות תאים בלתי נשלטות, המתפתחות לסרטן, ולהקטין את כושר תאי החיסון ללחום בסרטן.
    ליוני הסידן, יש תפקיד חשוב בייצוב וחיזוק פני השטח של קרומי התאים, (עובי הקרומים הוא בסך הכל 2 מולקולות), וכשהם מתמעטים בהשפעת הקרינה – הקרומים נחלשים, ומתרחשת בהם דליפה פנימה. (בפנים התא – כמות יוני הסידן היא פי אלפים נמוכה מזו שקיימת מחוץ לתא). בזמן שמתרחשת דליפה – כמות בלתי נשלטת של יוני סידן חודרת פנימה – ובמצב זה – משתבשים בצורה דרמטית (!) תהליכים ביוכימיים רבים בתפקוד התא, ובחילוף החומרים (מטבוליזם).

    יוני סידן והשפעתם על מערכת העצבים:
    תיפקודי המוח תלויים בהעברה סדירה של סיגנלים (אותות עצביים) דרך מסה של כ- 100 מיליארד תאי עצב (נאורונים). האותות מועברים על ידי מוליכים עיצביים דוגמת סרוטונין, אצטיל כולין, ודופאמין. בזמן חשיפה לקרינה, כמות גדולה מדי של יוני סידן דולפת פנימה אל תוך תא העצב, וגורמת לו לשחרור מוקדם מדי של המעבירים העצביים, ולשיבושם: (תיזמון לקוי, מסרים מיותרים או מזוייפים, מידע מוטעה המשוגר למוח, ועוד.
    השפעת הקרינה על יוני סידן (+Ca2) בתאי העצבים, גורמת בזמן קצר ביותר, (תוך דקות ספורות) לירידה תלולה (!) ברמת המעבירים העצביים , כגון אצטילכולין סרוטונין, דופאמין ואחרים, ובכך, גורמים קשיים להעברת הסיגנל החשמלי בין תאי העצבים, לשיבושים בתיפקוד העצבים – ובפרט המוח, (וזה מתבטא בעיקר בילדים בירידת זיכרון וכושר למידה, ובדיכאון), ולירידה ביצירת הורמונים, כולל מלטונין (הורמון השינה), ותירוקסין (אחד מהורמוני בלוטת התריס, המסייע בוויסות חילוף החומרים).

    וכעת נסביר, מהן ההשלכות כתוצאה מירידה ברמת המעבירים העצביים.

    – מחלות הקשורות לחוסר ב- אצטיל כולין (אצטיל כולין הוא שומר הלחות הטבעי של הגוף, וכשהוא חסר – הגוף מאבד לחות ומתייבש):

    א. דלקת מפרקים: כשהמוח "מתייבש" – הוא לא מסוגל עוד לווסת כראוי את פעילות המערכת החיסונית. כתוצאה מכך, גם המפרקים מתייבשים בטרם עת. הגוף מאבד את יכולת הסיכה, וכשהמפרקים לא "משומנים", נוצרת דלקת מפרקים.
    ב. דלדול עצם (אוסטאופורוזיס): פגיעה (שכיחה) זו בשלד, מתפתחת במהלך שנים, והיא מכאיבה ומתישה, ויכולה לגרום בגילאים מבוגרים לסבל רב, ולמוות בטרם עת.
    ג. טרשת נפוצה: טרשת נפוצה מתפרצת על פי רוב בקרב בני 20-40, ופגעת בעצבי הראיה, בחוט השדרה ובמוח, והם כוללים דיכאון, וירידה ביכולת הזיכרון, הקשב והתפישה.
    ד. אלצהיימר: אלצהיימר היא מחלה חשוכת מרפא. הנפגע הראשון במחלה הוא המוח, לאחר שאזורים שלמים בו מתנוונים ומתים, ומשאירים את החולה ללא תאי העצב המאפשרים לבני אדם למידה ותפקוד קוגניטיבי. בדרגות חומרה קשות של המחלה, אדם עלול שלא לזכור מיהם בני משפחתו, והיכן הוא מתגורר. המחלה מחייבת מעורבות גדולה של כל בני המשפחה. בשבדיה למשל, גילו חולי אלצהיימר בקרב משתמשי סלולרי כבדים, בגילאים צעירים.

    – מחלות הקשורות לחוסר בסרוטונין:

    א. הפרעות שינה, מצבי רוח, דיכאון. (בישראל יש כ-400 מתאבדים מידי שנה, וכ-6,000 ניסיונות להתאבד. כ-60% מהם נובעים מדיכאון).
    ב. השתוקקות לסוכר, וסכרת מסוג 2.
    ג. אנורקסיה, בולימיה, והתמכרות למגע מיני.

    – מחלות הקשורות לחוסר בדופמין:

    א.הפרעות קשב, אובדן שליטה, התמכרות (השתוקקות לחומרים שונים, המבטאת את תגובתו האוטומטית של הגוף להקלה זמנית).
    ב. עליה במשקל, שכרוך בסיכון לחלות בסוכרת, בעיות בלב, יתר לחץ דם (הרוצח השקט), חוסר תפקוד מיני, ודיכאון. בעודף משקל הפרשת האינסולין גדלה. רמה גבוהה של אינסולין, הופכת ביעילות את הקלוריות שאנו צורכים לשומן, ונוצר מעגל קסמים של עליה גוברת והולכת במשקל. עודף משקל, קשור בקשר ישיר למחסור בויטמין D (כיוון שהוא מסיס בשומן), וחוסר בויטמין חשוב זה, כרוך במחלות רבות.
    בעודף משקל הפרשת האינסולין גדלה פי 2-5. רמה גבוהה של אינסולין, הופכת ביעילות את הקלוריות שאנו צורכים לשומן, ונוצר מעגל קסמים של עליה גוברת והולכת במשקל. עודף משקל, קשור בקשר ישיר למחסור בויטמין די, (היות והוא מסיס במים), וחוסר בויטמין חשוב זה, כרוך במחלות רבות.
    ג. פרקינסון: פרקינסון, זה לא רק רעידות בידיים. מלבד ההפרעה התפקודית הקשה של המערכת המוטורית, פרקינסון גורם נזק מבני בלתי הפיך למוח. אם זכרוני לא מטעה אותי, יו"ר עמותת חולי הפרקינסון בארץ, הגדיר את המחלה, כ"קשה ממוות". בישראל יש כ-20,000 חולים. התרופות עולות אלפי שקלים בחודש, והמחלה חשוכת מרפא.

    – מצבים הנגרמים כתוצאה ממחסור במלטונין:

    מלטונין הוא הורמון השינה (שיא ההפרשה שלו, היא בשעה 2 בלילה), המיוצר על ידי בלוטת האיצטרובל בתחתית המוח, ומווסת תהליכים חשובים מאוד. הוא משחרר את הגוף ממצב של מתח, מווסת את הפרשת הורמוני המין (מה שיכול להסביר את התופעה של עקרות, כתוצאה מחשיפה לקרינה), ומווסת את מערכת החיסון. מלטונין הוא גם נוגד חימצון וצייד מעולה של רדיקלים חופשיים, הפועל כנוגד טבעי לסרטן. (חיות מעבדה שהיו חשופות לקרינה, וקיבלו מלטונין – כמעט שלא נפגעו). חשיפה לקרינה גורמת ירידה של עשרות אחוזים ביצור המלטונין, ובעיכוב פעולתו בתאים. ירידת רמות מלטונין קשורה גם בדיכאון, וכנראה גם בהפלות. בדיכאון והתאבדויות.

    ***

    מני בן אריה – הנדסאי, מתגורר ב-13 השנים האחרונות עם משפחתו בפרדס חנה, רגיש לקרינה, חבר ופעיל בעמותת "רגישות לקרינה ישראל". מרכז את המאמרים החשובים בבלוג "קורא בקרינה". העיסוק בנושא הכריח אותי לגלות מידע רב ערך, ואני משתדל לחלוק אותו עם אחרים.


    להגיב
  • למה פורים הוא לא חג מצחיק?

    קָרָאנוּ בִּמְגִלַּת אֶסְתֵּר וְכָךְ יַלְּדִי לִי שָׂח:
    הַמְּגִלָּה, כָּךְ אָמַר, מַזְכִּירָה לִי שָׁח
    רוּץ וּדְהַר, אָמַרְתִּי לוֹ, הַבֵא לִי תִּימוּכִים
    לִבְנִיָּתָה שֶׁל מְגִילָה בִּדְמוּת מִשְׂחָק מְלָכִים
    אֵין בְּעָיָה, אָמַר יַלְּדִי, הִנֵּה אַתָּה הִתְחַלְתָּ,
    מִשְׂחָק מְלָכִים – פְּתִיחָה נָאָה אֲשֶׁר אַתָּה אָמַרְתָּ
    מֶלֶךְ אֶחָד אֲחַשְׁוֵרֹש, הַמֹּלֵךְ בְּמֵאָה עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע מְדִינָה,
    מַמְלָכָה מְלֵאָה פָּרָשִׁים וְרָצִים וְחַיָּלִים בְּכֹל פִּנָּה
    שִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבָּצוֹת בְּלוּחַ הַשָּׁח, לֹא פָּחוֹת,
    וְהֵן מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה מִשְׁבָּצוֹת בִּשְׁנֵי לוּחוֹת
    כְּלוֹמַר, יֵשׁ לָנוּ מִשְׁבֶּצֶת אַחַת עוֹדֶפֶת, הִסֵּס יַלְּדִי הַנִּמְרָץ,
    אַךְ מִיָּד הִמְשִׁיך לְהַתְקִיף עִם הָרָץ
    המשך לקרוא »


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 4 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השלישי: הנודניק עם המדיטציה שוב כאן…]

     

    להרבה אנשים יש מן דעה כזו על מורים ליוגה או מורים רוחניים שהם "מורמים מעם"…

    הכוונה היא למשל שמורה ליוגה לא אמור לעשן או לשתות,
    הוא או היא אמורים להיות רזים ואף פעם לא להתעצבן.
    וכמובן שלמורים ליוגה אין ימים קשים או שהם אף פעם לא בדיכאון.

    הרבה פעמים הדעה הזו היא של המורים עצמם.
    כלומר "אם אני רוצה לשתות או לעשן, אם אני כועס או בדיכאון אז אני לא מורה טוב ליוגה, או שאני צריך לתרגל יותר כדי להתגבר על 'המצב' ולחזור 'למרכז' שלי"…

    מורים ליוגה או מורים רוחניים נמצאים הרבה פעמים בסוג של מלכוד.

    מצד אחד התלמידים שלהם מסתכלים עליהם כעל מתווי דרך,
    והרבה פעמים נוצרת אצל התלמיד הערצה ובמקרים מסוימים אפילו סגידה.
    מצד שני, אם המורה כן עם עצמו, הוא חווה הרבה פעמים מצבים של "נפילה" מהמדרגה "הרוחנית" וזה יכול לגרום לפער גדול בין מה שהוא מרגיש שהתלמידים חושבים עליו, לבין מה שהוא חווה מעצמו בפועל.
    שני המצבים הללו הם הזדהות עם מסיכה – עם כסות.
    והזדהות תמיד תוביל לסבל.

    הדרך הרוחנית ארוכה ומפותלת.
    זו כמו ריקוד טנגו – צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו.
    ולפעמים הדרך מפותלת יותר אצל מורים ליוגה שנמצאים בעמדה של "ללמד".
    כי ההזדהות עם התפקיד יכולה להיווצר בשניות ובקלות, בלי אפילו לשים לב, וזו הזדהות מאד מושכת…

    למזלנו אחד מהתפקידים של המציאות היא להחזיר אותנו למציאות, כלומר – לשבור את המסיכות שלנו.

    אם המסיכה הודבקה טוב טוב לפרצופנו, נחווה כאב של קריעה.

    היוגה מרככת וממיסה את דבק ההזדהות שלנו עם מה שלא אמיתי והיא מאפשרת לנו לחוות את השינויים בצורה יותר רכה.

    הרבה פעמים אני מגיע לשיעורים עם תחושות לא פשוטות,
    עם כאב רגשי, עם פחדים עם דאגות.
    ואז אני חווה שוב את הקסם.
    ישיבה שקטה, קצת מתיחות, קצת נשימות, והאור הפנימי שוב זורח מבעד לעננים.

    זו תחושה נפלאה והיא מדגישה לי עד כמה היוגה היא כלי רוחני, הרבה מעבר לחיזוק והגמשת הגוף.

    אני מלמד ומתרגל יוגה ומדיטציה משנת 2001.
    אני עדיין תלמיד, ולפעמים אני מרגיש שאני לא יודע כלום.
    אבל לפעמים התחושה שאני לא יודע כלום
    היא בדיוק מה שחיפשתי כל השנים.
    ואז המסיכות נושרות
    ואני נשאר פשוט,
    בלי להיות דבר.
    ועם זאת
    להיות
    הכל.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • אפליקציות הזיה – וואטסאפ ופייסבוק כסמים משני תודעה

     

    [עידו הרטוגזון]

     

    טכנולוגיות משנות תודעה, כל אחת בדרכה. גם אפליקציות דיגיטליות נוטות גם הן להפעיל כל אחת את השפעתה המובחנת על התודעה שלנו. בין וואטסאפ, לפייסבוק לאינסטגרם, לכל רשת חברתית יש גוון תודעתי קצת שונה. כל אחת מהן מחוללת פוטנציאציה של חלק אחר בפסיכולוגיה האישית שלנו. טכנולוגיות דיגיטליות יכולות להיות כמו קביים תודעתיים שמאפשרים תפקוד רגשי ברמה על-אנושית שאינה זמינה לנו ביום יום.

    הוואטסאפ למשל, מאפשר למשתמש לפתוח את שערי האהבה. מאז שהוואטסאפ נכנס לחיינו אנשים מביעים אהבה בצורה חופשית ונדיבה יותר מאי פעם. משפחות וקשרים חברתיים שהמנעד הרגשי שלהם לא חצה מעולם את המאופק והעצור הפכו לפתע, בהשראת קרנבל האימוג'י, רוויות ברגשות חמים. הורים וילדים מעתירים זה על זה לבבות לרוב.

    הוואטסאפ פתח את קיץ האהבה של העשור השני של המאה העשרים ואחת — עולם שבו לבבות —הביטוי גרפי של הצהרת האהבה— הפכו נפוצים יותר מאי פעם בהיסטוריה. בסרטים הוליוודים מתייסר דור הבנים תדירות על שלא הספיקו לומר להוריהם הגוססים שהם אוהבים אותם. לצאצאי העידן הנוכחי, בו אימוג'י הלב משמש קיצור דרך לצפונות הרגש, לא תהיה עוד בעיה כזו שכן תדירות הצהרות האהבה עלתה לאין שיעור. וואטסאפ הוא ה-MDMA  של העולם האלקטרוני, המאפשר אהבה חופשית הנישאת על גלי החלקיקים. הרגע האירוני מגיע רק כאשר האוהב ומושא האהבה נפגשים. אז לפתע הם מגלים שאהבה פנים אל פנים אינה קלה כפי שנדמה מהמרחק הבטוח של המסך. משפחות שממלאות את המסך בלבבות לא מסוגלות לעיתים להעביר חצי שעה זה במחיצת זה בלי לאבד את זה ולרצות להשליך חפצים אחד על השני.

    במובן זה הוואטסאפ ראוי אולי לכינוי שדבק ב-MDMA — "השקרן הגדול", שכן הוא גורם לאהבה להראות קלה יותר משהיא באמת. רק כאשר פוגשים את מושא האהבה פנים אל פנים, במצב תודעה שמחוץ למיסוך הפרמקולוגי/אלקטרוני מגלים שהאהבה לעיתים קרובות מאתגרת יותר משהנחנו מתוך מצב הסימום.

    במובן הזה ניתן לדבר על אהבות וואטסאפ – אהבות שיכולות להתרחש רק במרחב הוירטואלי, ושפוקעות באחת ברגע שהבועה שמקיפה אותן באה במגע עם אובייקט האהבה.

    האם שבריריות האהבה הזו משמעותה שהיא שקרית? אני מעדיף לחשוב על הלבבות בוואטסאפ כעל הצהרות נשבות של כוונות לאהבה — ניסיון להחדיר מהרגש הנאצל של האהבה גם לאותם מצבים שבהם האהבה היא מאתגרת עד בלתי אפשרית. כמו בסיפור החסידי על היהודי שמלין שאינו מרגיש בנח להתפלל 'אני מאמין' כי אינו מאמין, ונענה על ידי רבו שמשמעות האמירה הזו היא 'אני חפץ להאמין.' מי שמשדר אהבה בוואטסאפ מביע לכל הפחות רצון אידאי לאהוב, גם אם הדבר אינו עולה תמיד בידו.

    ובכלל, האם ניתן באמת לטעון לקדימות אונתולוגית בין סוג אהבה אחד למשנהו? האם הקושי של אהבת הוואטסאפ להתגשם בעולם הממשי משמעותה שהיא שקרית בהכרח? ואולי כמו במקרה של ה-MDMA ומשני תודעה אחרים ניתן לומר שהוואטסאפ דווקא מאפשר לנו לחוות משהו שאמיתי יותר ממצב התודעה השגור שלנו. אולי אלו תנאי החיים של תודעת הקונצנזוס שמשקרים – כשהם מקשים עלינו להעניק להורים, בני משפחה, וחברים את האהבה שקיימת בוודאי בצפונות ליבנו אך נסתרת כתוצאה מעכירותה של התודעה. דווקא הוואטסאפ מאפשר לנו להתחבר לרגשות העמוקים שלנו ממקום בטוח יותר שאינו נשלט על ידי אותן התניות קטנות ומרגיזות שמפעילות אותנו כשאנחנו פוגשים את אותם אנשים במציאות ממש.

    כמו ל-MDMA גם לוואטסאפ יש פוטנציאל לפתוח את הלב. וזהו המרחב האוטופי של הוואטסאפ. המקום שבו הוא הוא מסוגל לפתוח את הרגש כך שכאשר נפגוש אחר כך את אותם האנשים, הלבבות הוירטואלים שהעתרנו עליהם במרחב האלקטרוני יסייעו לנו לפתוח את הלב הממשי.

    אם הוואטסאפ הוא הוא סם אמפתוגני שמהווה גרסה אלקטרונית ל-MDMA, הפייסבוק הוא סם הזייתי אופורי שמזכיר את השפעותיהם של חומרים ממשפחת ה-2C של אלכסנדר שולגין. עד כמה שנטען לטעון לקשר בין תפיסתנו העצמית לבין האופן שבו אנחנו בוחרים להציג את עצמנו בפייסבוק, הרי שפייסבוק גורם לנו לראות גרסה ורודה של העולם ולהתרכז בהבטיו החיוביים באופן חד צדדי. כל אחת יודעת שקשה להקיש מפרופיל הפייסבוק של מישהו לגבי החיים האמיתיים שלו. מדובר בשני עולמות המתקיימים זה לצד זה כמו שתי מציאויות מקבילות שאין להן דבר זו עם זו. מרחב הדמדומים של הפייסבוק הוא מרחב הזייתי שלתוכו מוקרנים דימויים אידאיים מתוך חלל הנפש הפנימי אל עבר האחר האלקטרוני.

    ידוע כמובן שאנשים נוטים פחות לשתף בפייסבוק את את החלקים האפרוריים או השחורים של חייהם: אני תקוע במשרד ומשעמם לי, אני רודף אחרי ביטוח לאומי והם לא עונים לי, היה לי כרגע התקף חרדה, אני לא בטוח לגמרי מה אני רוצה לעשות בחיים. תחת זאת, הם נוטים להקרין בפייסבוק את הצדדים החיוביים של החיים: יש לי עבודה חדשה, אני על חוף בתאילנד, נולד לי ילד, זכיתי במלגה.

    פייסבוק הוא המקום שבו אנחנו מתמסרים למציאות הזייתית טובה יותר, שמבוססת במידה דלה בלבד על המציאות הממשית. שהרי גם בחופשה בחו"ל, בילד שנולד, ובעבודה החדשה יש מעבר לפוטנציאל המשמח גם פוטנציאל בלתי מבוטל לסבל, תסכול וכאב. אלא שבפייסבוק הדברים מקבלים איכות הזייתית-אופורית שמסננת את הרע ומאפשרת רק לטוב, למשמח ולמרגש לחדור אל המודעות.

    הצד השלילי של האפקט האופורי-הזייתי של הפייסבוק מופיע כאשר הסימום הדיגיטלי של ההמון הופך לאמצעי דיכוי חברתי. כשכולם מפרסמים בוול שלהם את אותן הזיות אופריות נוצרת לה מציאות 1984 שבה קיומם הנפוץ של הסבל והכאב מסונן מתפיסת העולם מוחלף במציאות ורוד-מסטיק שמסתירה את הממשי ומונעת דיבור על העולם. בהקשר הזה אפשר רק להכיר תודה לאותם משתמשים שמרהיבים עוז לשתף את העצב, הכאב, החרדה והעצבים, ועוזרים לפלטפורמה לשמור על קשר נומינלי עם המציאות.

    הקרטוגרפיה התודעתית הנלווית לאפליקציות דיגיטליות יכולה ללמד אותנו על עצמנו ביחס אליהן, ועל האופן שהן מבנות את תבניות הרגש, התפיסה והתקשורת שלנו. וואטסאפ ופייסבוק משמשות כסוג של סמים מעצימים לחיי הרגש. הראשונה, מאפשרת לאהוב את האחר במידה על-אנושית. השניה מאפשרת לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו במידה על-אנושית. כאשר הפערים בין המציאות החלופית שהן יוצרות לבין העולם הממשי גדולים מדי הן יכולות להפוך לפארסה מגוחכת, אולם כאשר אנחנו מקיימים עם המציאות החלופית הזו מערכת יחסים כנה ורפלקסיבית הם יכולים גם להפוך לסמלים של השאיפה לעולם של יחסים טובים יותר עם אחרים ועם עצמנו.

    פורסם במקור באתר של עידו "טכנומיסטיקה"


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 4 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השלישי: בעירום]

     

    אני קוראת ושומעת את כל אותם טקסטים של יום האישה.

    "אהבה עצמית-חופשית, את אנושית!
    את עוצמתית עצומה חזקה מדהימה.
    אין כמוך.
    ליופי אין צורה וצבע, אין לו גודל.
    זה בכלל לא היופי זה האופי,
    אז עופי על החיים שלך.
    את מיכל מכיל הכל,
    נפש רגישה חכמה
    בגוף שיודע לברוא
    ולהיות אלוהים".

    אני קוראת וחושבת:

    איפה אני??
    אישה-אמא-עצמאית-רגילה
    כמו כולן.
    עובדת-מגדלת-מחנכת-רצה-שורדת.

    רוצה לאהוב את עצמי אהבה חופשית
    לזכור שאני אנושית,
    רוצה לרקוד בביקיני על החוף
    רוצה שיהיה לי טוב.
    ככה. עם עצמי.

    אבל בפועל
    מוחקת כל תמונה שקצת לא מחמיאה,
    לא נהנית להסתכל במראה.
    מסתכלת על עוד שומן, עוד שערה.
    רואה את העיגולים השחורים מתחת לעיניים
    ולא את הלילות בהם אני מניקה ערה.
    רואה את המשקל שמכעיס אותי כל פעם
    ולא את זה שאני גיבורה.

    רוצה לשחרר את עצמי מציפיות לא ריאליות,
    לשחרר שליטה,
    לשחרר אחיזה,
    לשחרר אל תוך הכאן ועכשיו,
    להתמסר וליהנות בפשטות.
    להיות יותר קלה,
    פחות כבולה.

    בפועל
    מרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי.
    אזוקה בציפיות מעצמי
    להיות הכל במקביל.
    הבנות, הגמילות, ההרדמות, החינוך, העסק, ההתפתחות, הטיפול, התמיכה, הבית, הניקיון, הכביסה, הכלים.
    ג'אגלינג של החיים.

    הכל נחוץ, תמיד במרוץ,
    לא מקשיבה לשום תירוץ.

    הכל מורכב, כבד, מסורבל.
    חבל!

    רוצה להתעורר לעולם החדש.
    רוצה לעורר השראה,
    לאהוב אותי, לחגוג אותי.
    להיות בטוחה ביופיי
    כמו שאני בטוחה באופיי.

    אבל בפועל
    אני מחלקת הביקורת הכי מחמירה של עצמי.
    שופטת ומבקרת, מחמירה וחוקרת.
    רצה מיד לאשמה ובושה,
    רק אני לעצמי ככה קשה.

    וזה משפיע על הכל. גם עלינו.
    משפיע על יחסי הכוחות,
    על ציפיות ואכזבות,
    על הנחות מוקדמות,
    זה משפיע על חלוקת המטלות,
    משפיע אפילו על חדר המיטות.

    כשאני רחוקה מעצמי אני מתרחקת גם ממנו.

    רוצה להיות המודל הכי משחרר ומעצים לבנותיי
    רוצה להיות המורה הכי טובה לאהבה עצמית.

    אבל בפועל יודעת.
    כמו שאני רואה אותי, כך אראה אותן.
    וכך גם יראו את עצמן!
    זה לא המילים שאני לוחשת להן לפני שהן נרדמות
    ובעיקר לא אלה שאני אומרת בגאון.
    זה המעשים שלי, המחשבות שלי,
    זה בתוכי. מאיר החוצה.

    *

    אז למה יש יום האישה – אתם שואלים?…

    כי כנראה יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות.
    לי עם עצמי.
    לנו הנשים.
    לנו הא.נשים.

    הלוואי שהייתי פחות מלקה את עצמי
    ופשוט יותר מלכה!

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 4 – הטור של מאיר ושירז אריאל

     

    [הטור השלישי: אוצר היהודים]

     

    אם תשאלו אותי מה אני הכי זוכרת מאבא כילדה ונערה, אענה לכם שזה הרבה צחוקים. שחר אחי ואני (בהמשך גם אהוד), היינו מוצחקים תדיר כאשר אבא עושה חיקויים לפופאי (זה עם התרד) ולעוד דמויות מעולם הילדים של אז.
    זכורה לי היטב סצנה אחת בה אבא פתאום שואל אותנו אם אנחנו יודעים מהי דבלה (תאנה מיובשת). כנראה האופן שבו הוא שאל זאת כשהוא הוגה את זה – דביילה – הדבר הבא שקורה הוא ששחר ואני חטפנו התקף צחוק פרוע שנמשך דקות ארוכות… מהסוג שכואבת הבטן ואי אפשר להפסיק. מאז כבר קרה לי לא אחת שכאשר אני נזכרת בזה עולה לי התקף צחוק פרוע ולמעשה ממש עם כתיבת שורות אלו אני בוכה מצחוק על הזיכרון הנפלא הזה. מכאן הכותרת לטור שעניינו צחוק פרוע… או ליתר דיוק על ההומור הנהדר של מאיר אריאל.

    בספר החדש שמתהווה לו בימים אלו ונמצא בשלבי עריכה מתקדמים, יופיע גם אוסף קטעי הומור והלצות. חלק מהחומרים הם קטעי המעבר שאבא כתב כהקדמות לשירים מסוימים בהופעות. עם השנים הם התפתחו למיני סיפורים קטנים כאשר המפורסם שבהם הוא הקטע שנקרא 'הדשא של השכן' (כהקדמה לשיר טרמינל) שהפך כבר לקטע קאלט בהופעות שמתקיימות לזכרו.

    אחד הקטעים האהובים עלי הוא ההקדמה לשיר 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ' שגם הוקלט בהופעה חיה (בשנת 1996) ולכן זה תענוג משולש. לשמוע, לראות ולקרוא את המילים יחד.

    מבואות סואץ – הקדמה ל"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ"
    (מתוך הדיסק וההופעה "דלתות נפתחות מעצמן")

    שמתי לב שיש דברים שנגמרים, אבל החיים כל הזמן נמשכים. וגם הקטע ההוא בסואץ, הלא זה הדבר הנפלא-עם-קטעים-קשים-במיוחד… הזמניות, חברים, הזמניות, הכל נגמר בסוף. גם טוב, נכון, אבל – למי שלא מאמין בטוב, יש לי חדשות בשבילו: גם רע נגמר בסוף. כמו למשל שלושה חודשים בעיר סואץ, על מנגלים עסיסיים, נוטפי שומן-בשר-כבש טרי הולך ונצלה… שותים וודקה מתובלת בסירופ פרחי-אשכוליות, שהיה ידוע בכל המרחב בשם "קוקטייל-נפיץ-מעיך "… מזינים את עיניהם בתמונות-אמצע שנתלשו מתוך חוברות ששלחה אשת-הנשיא-דאז לכוחותינו בחזית – מה שנקרא "תמונות-חזית"… ובתוך כל הרע הזה, תראו כמה טוב, תראו כמה טוב… עושים חיים משוגעים. העורף משתגע להשיג פחית-נפט בשביל לפתוח איזה דוּד, בשביל להשקות איזה, או לחמם איזה חממה – –
    ואתה שוכב לך על מנגלים ומגרד באוזן, בשביל הנימוס…

    אז מה עושה נער עברי הרחק מהמולדת?

    קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי…

    אבל זה לא נגמר כאן…
    בביוגרפיה שהוציא פרו' ניסים קלדרון מסופר על מאיר החייל המצחיק. שפעם הופיע למסדר כאשר חצי פניו גלוחים וחציים עם קצף גילוח… או מצב בו חבריו לחדר מסדרים עבורו בבהילות את המיטה כדי לא לחטוף עונש בגללו. אך איש אינו כועס עליו, כולל המפקדים. החברה מספרים שהיה כובש אותם בקסמו ולכן לא סבל מעונשים כבדים.

    הוא אמנם לחם בשחרור ירושלים אך כבר אז שחרר את אמירתו הנחרצת עם 'ירושלים של ברזל' . הוא הצליח לבסוף לסיים בשריון את שירותו הצבאי הסדיר ומילואים כבר עשה בצוות הוואי ובידור עם יהודה עדר שהפך לחברו הקרוב. לאבא לא היה קל בצבא, אך זה לא הפריע לו לאמץ את השפה הצבאית ולעשות ממנה מטעמים…

    כל ההקדמה הזאת מביאה אותי לאחד הקטעים שאותי מאוד משעשעים ויכללו בספר החדש. קטע המשלב את אהבתו לקיץ ולפירות העונה אבל בסגנון מתקפה צבאית מתוכננת היטב. אך קודם כל בוחן פתע: מי יודע מה זה יו"צ?

    התקפת הסוכר הגדולה / מאיר אריאל

    את התקפת הסוכר הגדולה פתח קיץ בהפגזת ריכוך: אבטיחיו כבר מתפצחים על סביבותינו בקצב גובר.
    הכרמים פתחו בצרורות – הסחה מהמותן…
    חוליות שיזיפים זוחלות על הגדר לפתוח פרצה דרכה יעברו גדודי אלכסנדר הגדול, יופי-רומא, דלישס, בננה-חורפית, יונת ואיסתרחן וישטפונו כליל.
    דרכי הנסיגה תהיינה חסומות ע"י סברֶ'ס, תאנים במידה ויהיה צרך, יופעלו גם הרימונים המתוכננים (עפ"י ידיעות מסוימות), להוות את כוח האש העיקרי בסתיו. תותי-שדה, תותי-עץ וגואיבות יתגברו את האגפים. אפרסקים, אגסים מנגו ושאר הסאב-טרופיים מיועדים למקרה התנגדות מיוחדים…  המישמישים, שכחנו לציין, פועלים במקביל לענבים והשיזיפים.
    כבר עתה ברור שהחברה ילחמו עד טיפת –המיץ האחרונה. המורל גבוה, מהמטה מדווחים על גילויי הקרבה עצמית מסמרי שיער: כמה בחורים התנדבו לרכז עליהם את כל סוגי האש על מנת להקל קצת על חבריהם… על אוירה זו, של השלכת-נפשם-מנגד, תעיד העובדה, שבניגוד למצופה עלה המורל שבעתיים כאשר נפוצה בקרב הלוחמים הידיעה שקיץ מתעתד להשתמש גם בנשק בלתי קונוונציונאלי, דהיינו: במחנות-עבודה חמושים בבתוליהם – 16. לא נמסר על נקיטת אמצעי הגנה מיוחדים. מביני – דבר סבורים שגדוד ה"יוצים"* יוצב כנגד האפשרות הנ"ל…

    את ההפוגות שבין הרעשה להרעשה מנצל קיץ ללוחמה פסיכולוגית:
    למשל שעות-אחה"צ רכות המבע, אימהות עולה על גדותיה; רגעי-רוגע; פולחן קפה; וכל זה על רקע של רקיע אדום כחזה הנעשה בהדרגה כתום, צהוב, צהבהב, ירקרק ירוק כחול; מעמיק והולך…

    * יו"צים = יוצאי-צבא

    לא רבים זוכרים את אבא שלי כאיש מצחיק, אך מי שהכיר אותו טוב זוכר גם זוכר. חשוב לי שיכירו את הצד הזה שלו לכן החלק של קטעי ההומור בספר החדש די גדול. הוא מופיע גם בסיפורים הקצרים וגם בחלק מהמכתבים. תתכוננו לצחוק פרוע.

    מה עוד קרה: הספר עצמאי בשטח כל השירים – סוף סוף זמין לרכישה. ניתן להשיג אותו דרכי, שילחו לי הודעה.

    וגם עידכון על התפתחות דרמתית עם פרשת העטיפה לספר: אמא ואני הלכנו יחד לחנות ספרים ועשינו סקר עטיפות. להפתעתי הגענו להסכמות ראשוניות על הצבעים והכיוון הכללי. היא הסכימה שזה יהיה בהיר ואני הסכמתי שיהיו נגיעות של קצת אדום. יתכן שיש כאן התחלה של נס בקטע של יד אלוהים.

    בטור הבא: נדבר על אלוהים…

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • מה שאת/ ה לא יודע/ת על קרינה – עלול להרוג אותך – חלק ראשון

    [מני בן-אריה]

     

    לפני 8 שנים ערכנו שיפוץ בבית, ונאלצתי להשתמש הרבה בסלולר לתיאומים שונים עם בעלי מקצוע. אחרי חודש התחלתי להרגיש מועקה משונה באוזניים. האמת שדי נבהלתי, ועברתי להשתמש באוזניה. לאחר זמן, שכחתי את סימן האזהרה הראשון.

    3 שנים אחר כך, היינו אמורים לטוס ללונדון בקיץ, ובאותה תקופה החלו לי כאבים בלתי מוסברים באוזניים. לא רציתי לחפש רופא בלונדון הבלתי מוכרת, ולכן ניגשתי להיבדק ע"י רופא אוזניים, שבישר לי "אין לך שום דבר". יצאתי לדרך שמח וטוב לב.

    בלונדון גיליתי שבזמן שאני שוהה בחדר שיש בו קליטת וויי-פיי, מופיעים אצלי כאבי אוזניים. בני המשפחה טענו שאני סתם מדמיין. בנסיעות בדרכים אמרתי פעמים רבות למשפחה שישבה אתי ברכב ש"בעוד 300 מטר – תראו אנטנה מצד ימין", או מצד שמאל, וברוב הפעמים אכן כך היה. לא ידעתי אם אני באמת יודע או שאני מדמיין.

    כשחזרנו לארץ, התחילו לי גם כאבי ראש בלתי נסבלים, במיוחד בעבודה, שהלכו והתגברו. הרגשתי אובד עצות. לא ידעתי מה קורה לי וממה זה נגרם. עד ליום אחד שבו נסענו במסגרת העבודה לביצוע פרוייקט באשדוד, ובדרך חזרה, נתקענו בפקק גדול בכביש 6. שם גיליתי – ממש במקרה – שבכל פעם שהרכב עומד ממול תורן אנטנות סלולריות, אני מרגיש את הלחץ המוכר באוזניים. זו הייתה הפעם הראשונה שנפל לי האסימון לגבי הקשר שבין הקרינה לכאבים. לימים הבנתי, שאלמלא גילוי זה – הייתי מסתובב לחינם בין רופאים ומכוני סיטי למיניהם , שהיו אומרים לי, כמובן, שאין לי שום דבר, ואולי בכלל… כדאי לי להתייעץ עם פסיכיאטר…

    בעבודה, ניסיתי ועיצבתי כובע (מאוד מוזר) דמוי קסדה מרדיד אלומיניום, שיגן לי על הראש מקרינה. ניסיתי גם כובע מרשת מתכת, (החברים הסתכלו עלי כמו מי שירד כרגע מהחללית), עד שגיליתי באינטרנט שניתן לרכוש כובע נגד קרינה (באתר "ללא קרינה בשבילך"). הגעתי לפגישת הדרכה ממושכת עם עמיר בורנשטיין מייסד האתר, ודרכו גיליתי את עולם הקרינה.

    הקדשתי את כל המאמצים לברוח מהכאב. רכשתי מד קרינה, מאחר והבנתי שאני לא יכול לזוז בלעדיו, והתחלתי למדוד קרינה בכל מקום. הוצאנו את הטלפון האלחוטי מהבית, כיבינו את שידור הוויי-פיי בראוטר האלחוטי, וחיברנו אותו למחשב אופן קווי עם כבלי תקשורת לכל המחשבים בבית. הקדשתי שבועות וחודשים ללימוד והעמקה כדי להבין את הנושא המורכב הזה, ולפשט ככל האפשר את הדברים. מטרת העל הייתה להתרחק מהקרינה כדי לברוח מהכאב. זה נשמע לכאורה פשוט, אבל התהליך לווה במשבר רגשי קשה. חברים וקרובים ניסו לשכנע אותי החל מ"מד הקרינה שלך מזייף, זה בכלל לא מזיק, יש מחקרים שאומרים שזה שטויות", וכלה ב"אתה פשוט מדמיין, אתה אובססיבי, משהו השתבש אצלך". נצרכתי לכוחות נפש עצומים כדי להתמודד עם גלי ההתנגדות, וכמובן שהכאב עזר לי. כאב, הוא מורה אכזר. לא ניתן לברוח מהשיעורים שלו, אין אצלו איחורים ואין אצלו חיסורים.

    כיום, אני משתמש באופן קבוע בכובע חוסם קרינה, מתרחק מאנטנות סלולריות. ומתרחק מאנשים שהסלולרי שלהם מחובר לאינטרנט או לוויי-פיי (חשוב להבין, שסלולרי המחובר לוויי-פיי או אינטרנט או ל'מובייל דאטה', פולט קרינה גבוהה כל הזמן!). אני מחזיק אתי טלפון סלולרי סגור, למקרי חירום או למקרי קיצון . אני משתדל להימנע מאירועים חברתיים שבהם יש משתמשי סלולר (שזה בעצם כולם), ואם אין ברירה – אני מתרחק לשוליים ככל האפשר. בקולנוע אני מבקר לעתים רחוקות, ובוחר את מקומי בהתאם למדידת הקרינה ולצפיפות משתמשי הסלולר. אני נושא אתי מד קרינה רגיש שמצפצף בכל פעם שאני נחשף למקור קרינה, ובהתאם לכך אני פועל (מתרחק, מבליג, או מבקש להרחיק את הסלולר, או להעביר אותו למצב טיסה). הדריכות התמידית שליוותה את התהליך הייתה קשה בשנים הראשונות, אבל פיתחתי טכניקות וידע שעוזרים לי לתמרן. בחיי היומיום אני נאלץ להתמודד עם סוגים שונים של אנשים, החל מהאטומים, שלא טורחים או לא רוצים להבין, וכלה במתחשבים, שעושים מעל ומעבר כדי שלא להקרין אותי. באופן כללי – התאכזבתי לטובה מהציבור הישראלי, ואני מוצא הרבה סובלנות.

    חשוב לציין, כי גיליתי במהלך הזמן שאני לא לבד. ההערכות מדברות על כ-15-50 אחוז מהאוכלוסייה שחווים את תופעת הרגישות לקרינה (EHS), ונמנים עליהם אנשים מכל גווני החברה. רובם לא מודעים לכך שהם רגישים לקרינה. אצלי, הדבר מתבטא בתחושת לחץ וכאב באוזניים, אצל אחדים הדבר מתבטא בתחושת חום בפנים או בראש בזמן השימוש בסלולרי. יש שמרגישים כאבי ראש, תחושת נימול בידיים, עייפות, סחרחורות, ועוד. רגישות לקרינה יכולה להופיע בדרגות חומרה שונות, ובדרך כלל התופעה מתרחשת כתוצאה מחשיפה ממושכת או מרוכזת לקרינה, ויתכן גם שמעורבת כאן רגישות פיסיולוגית. אחרי שהרגישות פורצת, נדרשת דיאטת קרינה ממושכת כדי להוריד אותה למצב נסבל, אבל היא לא נעלמת. אני מעריך שהפכתי רגיש לקרינה בעיקר בגלל שימוש יתר בטלפון סלולרי, אבל גם בגלל חשיפה לקרינה באופנים אחרים. למעשה, הודות לרגישות לקרינה ולשימוש במד הקרינה, ניצלו חיי משפחתי, היות וכך גילינו שחוטי החשמל התמימים במדרכה שממול הבית פולטים שדה מגנטי גבוה. חברת החשמל פתרה את הבעיה (לאחר שנה וחצי). הקרינה אומנם דחקה אותי לסמטה צרה, אבל גיליתי בה עולם ומלואו.

     

    ***

    מני בן אריה – הנדסאי, מתגורר ב-13 השנים האחרונות עם משפחתו בפרדס חנה, רגיש לקרינה, חבר ופעיל בעמותת "רגישות לקרינה ישראל". מרכז את המאמרים החשובים בבלוג "קורא בקרינה". העיסוק בנושא הכריח אותי לגלות מידע רב ערך, ואני משתדל לחלוק אותו עם אחרים.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 3 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השני: הסם הזה עדיין חוקי]

     

    תעשו יוגה, תעשו מדיטציה, כדאי לכם!

    איזה מעצבן זה כל הזמן לשמוע את אותו הדבר, אה?
    אז למה כשזה מגיע מהמיינד שלנו (אוסף המחשבות, רגשות או כל תנועה מנטלית) אנחנו נותנים לזה יד ומעודדים את זה?

    הסיבה פשוטה:
    התרגלנו.
    מהרגע שנולדנו, הסביבה שלנו (ההורים, בני המשפחה וכל מי שסביבנו) כל הזמן מעודדים אותנו לחשוב ולהשתמש בשכל.
    לא רק שזה מה שלמדנו, גם לימדו אותנו שכל הדבר הזה (מחשבות, רגשות, אופי ואגו) זה אנחנו.
    אז לא ניתן לו כבוד?

    ניתן גם ניתן.

    השכל שלנו הוא המלך. הוא יושב בכיסאו הרם ושופט כל מה שהוא רואה:
    האדם הזה? מכוער.
    האשה הזו? מעצבנת.
    הממשלה הזאת? מושחתת.
    אני? שמן מדי.
    ספורט? בחיים לא תצליח, בשביל מה לך לנסות…?

    מחקרים הראו שהחשיבה שלנו, ברובה המכריע, חוזרת על עצמה. יענו רפטטיבית.
    ולא רק שהיא רפטטיבית, היא גם שלילית ברובה המכריע.
    כמה מכריע? כ-90 אחוז מחשבות שחוזרות על עצמן + כ-95 אחוז מחשבות שליליות (על עצמנו או על הסביבה).

    אז פלא שאנחנו בסטרס?!

    אז מה עושים? קודם כל מזכירים לעצמנו שאנחנו רואים את המחשבות ולכן בהכרח לא המחשבות,
    כלומר אנחנו לא אוסף הקשקשת האינפנטילית ברובה שמציפה את תודעתנו.

    ואיך אנחנו מזכירים לעצמנו את זה?
    כבר הבנת, נכון? בעזרת מדיטציה.

    מהי מדיטציה?
    מדיטציה זה שם מפוצץ ושיווקי עד מאד
    ל-"פשוט שב ותראה מה קורה בתוך הבית שלך…"

    בהתחלה אנחנו נכנסים נדהמים לבית.
    האורחים עושים קוק ושוברים את הרהיטים…
    אנחנו רואים את הבלאגן.
    בקבוקי אלכוהול ריקים מפוזרים בכל פינה.
    האגו יושב לו על כורסא נוחה, חיוך מסומם מרוח על פניו.
    "מה המצב, גבר?" הוא שואל אותי.
    "רוצה שורה?"

    התשוקה נמצאת בחיקו, חצי מעורטלת.
    היא מביטה בי בחצי עין פקוחה ובקול מפתה אומרת: "עזוב אותך מדיטציה, חדר השינה למעלה ריק…
    ואם לא בא לך סקס, תמיד אפשר לאכול משהו…"

    אחרי ההלם הראשוני, אני ממשיך לעמוד ולהתבונן בהם.
    אני לא מגיב. אני לא זז מהמקום.
    אני שם לב שאני עומד כאן, והם עומדים שם.
    אני מרגיש את הגוף שלי, אני נושם לאט.

    האגו מתחיל לזוז באי נוחות, מתפתל אפילו.
    התשוקה חולצת שד וביד השנייה מציעה לי סושי.

    אני לא מגיב, לא זז. נושם.
    זה הבית שלי.

    האגו קורא לשני גברתנים: עבר ועתיד.

    הם מתקרבים אליי במבט מאיים.

    "אתה זוכר מה היה אתמול? איזה קטעים, אה?" שואל אותי עבר.
    "מה אתה מבזבז את הזמן, יש לך תכניות!" צועק עליי עתיד.

    אני מביט בהם ובקור רוח מתעלם.
    יש לי גוף, הבגדים נוגעים בעור, הנשימה נכנסת ויוצאת.
    אני חי.

    האגו מגביר את המוזיקה. טראנס, מוזיקת פופ, מנגינות מציפות את החדר.

    הנשימה היא הכינור שלי.
    האוויר הוא הקשת.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם שם.
    אני כאן, הם ש
    אני כאן, הם
    אני כאן, ה
    אני כאן
    אני כא
    אני כ
    אני
    אנ
    א

    החדר נעלם.
    אני יכול לנוח.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • קשרים שלובים: דיאלוג בונה יחסים # 3 – הטור של שחר בסטקר

     

    [לטור השני: הרגע הזה]

     

    רוצה לספר לכם על מערכת היחסים הכי דפוקה בחיי.

    אומרת בלב שלם וגאה שכל מערכות היחסים בחיי, עם האנשים הקרובים והרחוקים לי טובות, בריאות, מאוזנות, משתדלות.
    אנושיות כמובן, לא מושלמות, אבל עושות לי טוב, ממלאות אותי.
    רובן ככולן מאופיינות בסה"כ בהדדיות, שותפות, תקשורת, התפתחות, כנות, איזון, אהבה.

    יש רק אחת שממש נעלמה לי מהרדאר לאורך שנים.
    זה לא שהיא תמיד הייתה מנותקת. הרי נולדנו אחד, אבל עם השנים, הלכנו והתרחקנו.

    אני והגוף שלי.

    מערכת היחסים הדפוקה של חיי.

    כשאני עוצרת להתבונן על הקשר הזה אני מבינה בעצב גדול(!) שמה שיש בה זה:

    שליטה שלי בו, חוסר איזון.
    ציפיות לא ריאליות שבצידן אכזבות.
    חירשות ועיוורון מצדי : לא רואה אותו. לא קשובה אליו. כמעט מתעללת בו.
    לא קשובה לצרכיו, לא עוצרת להעניק לו רוך, מנוחה, הזנה טובה.
    לא מקבלת אותו כמו שהוא, מבואסת עליו, כועסת עליו.
    חונקת אותו בגבולות ומגבלות, משתקת אותו, חוסמת אותו לעיתים.
    לוקחת ממנו את החופש הענק הפוטנציאלי שנולד איתו.
    כמעט ולא רואה את ה'יש' ומתמקדת ב'אין'.
    לא רואה כמה הוא יפה, בריא, חזק, גאוני!!

    כפוית טובה שכמותי.

    והוא מצדו?
    מעניק לי ברוחב לב.
    בריא בשבילי (טפו חמסה).
    מתפקד, מאפשר לי, מפרגן לי.
    מרים אותי כל בוקר, מרדים אותי כל לילה.
    הרה פעמיים, ילד פעמיים, ייצר חלב, מחמם בגופו את גופם של אהוביי.
    מאפשר לי מיניות מהנה ושופעת.
    מצידו השמיים הם הגבול, החופש הוא אינסופי.
    הוא מעניק לי ללא תנאי, אוהב אותי,
    העבד שלי, הולך אחרי כעיוור.

    אין פה לא הדדיות ולא הערכה,
    אין פה שותפות, אין הוקרה.
    אין באמת אהבה.

    וכשאני אומרת את זה, ומבינה את זה יותר לעומק בתקופה לאחרונה…
    עולה בי עצב עמוק כמו בור בחזה, כמו משהו שמושך אותי עמוק פנימה לתחושה של חוסר, שיתוק, חולשה.

    כי למה??? איפה ההיגיון?

    אני כל כך טובה עם אנשים, בונה ומפתחת מערכות יחסים טובות ומזינות….
    ואת גופי הפיזי משאירה מאחור?

    והרי אני מבינה: שאנחנו בני-האדם יצורים פיזיים קודם כל.
    חווים את החיים דרך הגוף, הוא המפתח שלנו כמעט להכל.
    גם לאינטימיות, קרבה, תקשורת, עונג, תובנות, חיבור, הנאה…
    הגוף שלנו הוא רדאר, הוא מסנן, הוא מפתח, הוא מצע לאושר.

    והרי אני יודעת גם: שכל חיבור עם החוץ מתחיל מחיבור עם הפנים;
    ושחיבור עם הגוף מאפשר אינטימיות אמיתית ועמוקה, כזו שבידיה לרפא הכל.

    אז כשאני מבינה את זה, עצוב לי.
    וכשאני שוהה קצת עם העצב הזה, מסתכלת בו בכנות בלבן של העיניים, נותנת לו מקום…
    אז –
    העצב הופך לתחושה המוכרת של חוסר-שקט בגוף, נמלול כזה בידיים, חשמל.
    מערכת עצבים שרוצה לפרוק, להעביר את התחושה, להעלים אותה.
    הגוף קורא לי: "שחר, תקשיבי לי רגע!"
    ושוב, האינסטינקט הוא להעביר את התחושה הלא נעימה שלו, להתעלם ממנו.

    מיד אני רוצה לנער מעלי כל חוסר שקט.
    עוברת לתפקוד, משימתיות מטורפת, ריצה מדבר לדבר, לא עוצרת.
    כך אני מאלחשת אותו, משתיקה אותו.

    ואז הוא מוריד את ראשו,

    העיניים שחיפשו את מבטי מוותרות (אך לא מתייאשות ממני).
    ולמרות זאת,

    הוא ממשיך לאהוב אותי בכל מעודו.

    לאחרונה חוויתי בעוצמה את התובנה הזו וזה גורם לי לשאול שאלות על כל מערכות היחסים האחרות שיש לי בחיים.

    ומתוכי מבעבעות המילים:

    "גוף שלי,
    אהוב שלי.
    אני לומדת אותנו עכשיו,
    אני מבינה לאט-לאט עוד ועוד.

    אני מבטיחה להשתדל, לא מבטיחה לקיים.

    אני רואה אותך עכשיו,
    אני מרגישה את האהבה שלך ומודה עליה.
    מודה עליך.

    מבקשת ממך
    סליחה.

    שלך לנצח,
    אני"

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    קשרים שלובים: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
Close