כתיבה פרטית

  • קורס העמקה במיינדפולנס והחכמה הבודהיסטית העתיקה עם סהר רוקח

    [סהר רוקח]

     

    עשור מחיי אני מתרגלת, שנים ארוכות חיפשתי בית בחוץ, בסוף הוא התגלה קרוב ממה שאפשר היה לדמיין…  אם אנסה לזקק המתנה הגדולה של תרגול מיינדפולנס ובודהיזם בשבילי בשנים האלו, היא התחושה העמוקה של 'לחזור הביתה'.
    הידיעה והתחושה שיש להכל מקום תחת השמש, תזכורת לכך שאפשר לפגוש את הרגעים של החיים עם בטחון, יציבות, נינוחות ו… חופש.

    בתקופות סוערות של אי וודאות ושינוי, בהם זה מרגיש שאבדה לגמרי האחיזה במוכר התרגול מראה את הדרך למצוא אי של שקט בלב הסערה.
    כשהראש עסוק, היזכרות שאפשר ללכת מעבר למחשבות הרגילות שבסך הכל מספרות סיפור,  אם נביט קצת מעבר להן נגלה שוב את החיים עצמם.
    תזכורת לכך שהם קורים כרגע, ממש עכשיו.

    זו מתנה יקרה מפז…  החיים והתרגול.
    מתנה פשוטה ממה שהיא נראית, נגישה ועוצמתית מכפי שנדמה

    אחרי עשור של תרגול, אני יודעת לומר שהוא מטפחת את הטוב שבנו, נותן מקום ודרך לשאיפות והכמיהות העמוקות של כולנו לחיות חיים של תבונה, הרמוניה, שמחה, סיפוק ושלווה ופותח את הדרך להגשים ולחיות את חיינו במלואם.

    אני שמחה להזמין אתכם לקורס העמקה במדיטציית מיינדפולנס והיכרות עם הדרך הבודהיסטית. אם למדתם קורס אחד של מיינדפולנס (למשל קורס MBSR או קורס מבוא) והגיע הזמן להעמיק את התרגול וליצור המשכיות ללמידה ומרחב תומך להתפתחות האישית שלכם זה הקורס בשבילכם

    8 מפגשים בימי שישי בפרדס חנה
    מפגש ראשון 10.1.20
    בין השעות 10:30 – 13:30
    ~ הנחה למקדימים להירשם ~

    ניתן לפנות בשאלות והתייעצויות – תמיד.
    מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו

    052-5398762   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק   |   דף נחיתה לקורס

     

    סהר רוקח

    מורה למיינדפולנס בגישת MBSR (הפחתת לחץ, מתח וחרדה) וגם MBCT (טיפול קוגניטיבי באמצעות מיינדפולנס למניעת דכאון) בהכשרת מכון מודע, הבינתחומי הרצליה ואוניברסיטת בנגור, אנגליה.
    הולכת בדרך הדהרמה והמיינדפולנס כעשור, מלמדת ומעבירה סדנאות וקורסים רבים במסגרות פרטיות וציבוריות ברחבי הארץ ומלווה יחידים בדרך.
    בשנים האחרונות מתמחה בפסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס – גישת האקומי וסטודנטית לפסיכולוגיה באוני' הפתוחה. מלמדת בעמותת תובנה, הקריה האקדמית אונו, אקסטרא סטודנט – אוני' ת"א ועוד.


    להגיב
  • המדריך הקצר לחיים ללא קניות

    [עמית נויפלד]

    לרגל חגי הקניות הקרבים ובאים: שופינג IL, חג הרווקים הסיני, בלאק פריידי וסייבר מאנדי – להלן מגוון דרכים בהן ניתן לנצל בצורה הטובה ביותר את ההטבות המוצעות, וליהנות מחיסכון מקסימלי בהוצאות:

    לעשות אאוטינג לחפצים. עברו על ארונות הבגדים שלכם, על כלי המטבח, על מדפי הספרים. ככל הנראה תמצאו בגדים שלא לבשתם שנים (או מעולם) ועכשיו דווקא ייראו לכם נאים. בארונות המטבח אולי תמצאו מכשיר להכנת פסטה ביתית שהשתמשתם בו רק פעם אחת, וזאת הזדמנות טובה להזמין שוב את החברים לארוחה איטית. את כל הספרים בבית שעדיין לא קראתם שימו בערימה מסודרת, בחרו אחד וקראו לפחות עשרה עמודים. אל תתפתו לקנות עוד בגדים/כלי מטבח/ספרים וכו' עד שלא סיימתם לנצל את כל האחרים שמונחים אצלכם בבית ללא שימוש.

    להחליף עם חברים. גם אחרי שהשתמשתם בכול עדיין אין צורך לרוץ לחנות הקרובה, עדיף להתחיל להחליף ולשתף חפצים עם חברים. אם מכונת הפסטה עומדת רוב הזמן ללא שימוש אפשר להחליף אותה מידי פעם עם מכונה ביתית לייצור גלידה שמעלה אבק בארון של חבר אחר, או מסחטת מיצים מהשבוע שבו הוא החליט לחיות חיים בריאים. מסיבות להחלפת בגדים כבר הפכו לקלאסיקה מודרנית, וכן, גם ביבליופילים עם תעודות יכולים להשאיל מידי פעם ספרים, ולרשום למי נתנו באלף מקומות שונים.

    להקים בנק חפצים. האנשים שהכי נוח לשתף איתם חפצים הם השכנים שלנו. אם יש לכם מקלט בבניין, או מחסן משותף, הציעו לשכנים האחרים להניח בו בצורה מסודרת את החפצים בהם אתם כמעט ולא עושים שימוש ביום יום: מקדחה, סולם, אקדח דבק, שואב אבק, תיבת כלי עבודה וכו'. רשימה שתיתלה על הדלת עם פירוט המוצרים תוכל לסייע למעקב כאשר כל שכן שלקח מוצר יחתום את שמו על גבה. אין לכם מקלט או מחסן פנוי – אל ייאוש, "אפליקציית הבניין" דורשת רק עט ודף נייר.

    לתקן דברים. לפני כמה ימים התקלקל מנגנון הכיסא המשרדי שלי, הוא לא עלה וירד כמו שצריך. מאחר ומדובר בכיסא בן כעשר שנים, הסקנו שהוא מיצה את גלגולו הנוכחי והתקשרנו לחנות ממנה רכשנו אותו במטרה להזמין חדש. במקום לנצל את המצב, בעל העסק נזף בנו והגיע יום למחרת על מנת להחליף את הבוכנה הפנימית. זה עלה רבע ממה שהיה עולה כיסא חדש. העולם מלא באנשים שמתפרנסים מלתקן דברים: נעלים, בגדים, רהיטים, מכשירי חשמל כאלה ואחרים. בדקו אם יש לכם בבית משהו קרוע, שבור או מקולקל וקחו אותו ביום שישי הבא לתיקון. התחושה של להשיב משהו מת לחיים שקולה להנאה שבלגדל משהו שאפשר לאכול באדנית.

    לגדל משהו שאפשר לאכול. האדניות הריקות שעדיין תלויות לכם על המעקה, מונחות בכניסה לבית או זרוקות על הגג. הכשירו אותן מחדש ושתלו בהן משהו שבעוד כמה שבועות יוכל להשתכשך לכם בכוס התה, או לבלות עם חברים אחרים בקערת הסלט.The Chair 

    לבקר בשוקי פשפשים. יום שישי הוא יום נהדר לשוקי פשפשים, ולפחות לטעמי, רכישה של משהו יד שניה, לפחות מבחינה סביבתית, שקולה לרכישת שום דבר (בהנחה שלא מנצלים את ה"לופ הול" הזה על מנת לרהט מחדש את כל הבית ולזרוק חפצים ישנים לרחוב). מעבר לעובדה שחפצים ישנים נבנו טרם עידן "מנגנוני היישון" המובנים, מה שמבטיח להם בסבירות גבוהה חיים ארוכים יותר משל מוצרים חדשים (על רוב הרהיטים בבית שלי אפשר למצוא מדבקות של "מס מותרות"), הרי שהמחשבה העמוקה שהושקעה בכל אחד ואחד מהם הופכת אותם למתנות מוצלחות לכמעט כל אירוע שתוכלו לדמיין. הציצו בפוסט הזה ותוכלו לעצור תעשייה שמגלגלת 10 מיליארד שקלים בשנה.

    לנסוע לחירייה. באמת, סעו לשם. יש מעט מאוד חוויות עוצמתיות כמו עמידה על הרמפה שמעל בור האשפה, ובהייה בדחפורים העצומים שמניעים את הררי האשפה שאנחנו יוצרים בכול יום מחדש. צרו קשר עם המרכז לחינוך סביבתי בחירייה, ותאמו לעצמכם ביקור עם המשפחה או חברים. כתבתי על הביקור שערכתי במקום בפוסט הזה, ואתם יכולים להתרשם מהתמונות, אם כי אני מבטיח לכם שהן לא מהוות תחליף הולם לחוויה העל חושית שתעברו אם תגיעו לשם בעצמכם.

    להכיר את המנגנונים שגורמים לנו לרצות לקנות עוד. אם כבר נכנסתם לפוסט על הביקור בחירייה, כדאי מאוד גם לקרוא על הסיפורים שמספרים לנו כדי לגרום לנו לקנות דברים: הסיפור אודות שיפור רמת החיים, הסיפור אודות החירות, הסיפור אודות ההצלחה, וגם הסיפור אודות העיצוב. הם כולם שם, בתמציתיות, ממש מתחת לתמונות, ויכולים להעביר לכם לפחות 15 דקות.

    להתרחק מאתרי מכירות ברשת ומרשתות. מצטער, אני פשוט לא יכול להתאפק. כתבתי בהרבה מקומות אחרים על למה לא לקנות ברשתות, אבל בחודש שמוקדש כולו לחגי קניות, כמעט מתבקש לשים על כך דגש – אתרי מכירות ברשת ורשתות תמיד יגרמו לנו לקנות יותר ממה שאנחנו צריכים, בעיקר באמצעות שלל "מבצעים", אבל גם באמצעות תכנון כמעט מדעי של מיקום מוצרים וסידור מעברים או לינקים ל"מוצרים דומים שאחרים אהבו", שפועל על התת-מודע שלנו בלי שאנחנו מרגישים. אם מסיבה כזו או אחרת אתם ממש חייבים לקנות משהו בזמן הקרוב (או בכלל מתישהו בחיים למרות הפוסט הנוכחי), עשו זאת בחנויות קטנות, פרטיות, עצמאיות, עם בעלי בית שעומדים מאחורי הקופות. אני מבטיח לכם שחוויית הקנייה תהיה מוצלחת בהרבה, שתקנו רק מה שאתם צריכים, וכשתחזרו אליהן בפעם השנייה, או לכל המאוחר השלישית, כבר תהפכו ללקוחות קבועים שזוכים גם לחיוך רחב ולניד ראש גם אם הם בסוף לא קונים כלום.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 10 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שפת ההתנהגות]

     

    כמה מילים על בורסת הזמן.

    אנחנו כולנו אנשים עניים. עניים בזמן.
    וזמן, גבירותיי ורבותיי, הוא אחת השפות החשובות בהן מדברים אהבה.
    אז יש פה בעיה.
    זוגית, משפחתית, חברתית.

    למה אני מתכוונת?
    היום, בעידן המירוץ הבלתי פוסק שאנו חיים בו,
    ובאופן ספציפי הורים לילדים צעירים שמנסים לכלכל ולגדל משפחה…
    אנשים הופכים לעניים מרודים.

    לא בכסף או באוכל חלילה,
    עניים בזמן.
    אין לנו זמן לעצור, לחשוב, להתלבט,
    בעיקר אין זמן להיות יחד, בלי איזו מטרה מיוחדת.

    ואם לפתע יצוץ קמצוץ של זמן,
    הוא מיד יתמלא במשימה אחת או שתיים.
    פשוט כי תמיד יש איזו טו-דו-ליסט שמחכה בצד.

    בסדרי העדיפויות שלנו נלחמים להם אלה באלה העבודה, המשפחה, הילדים, החינוך, הקניות, התורים לרופאים, הבית, האוטו, הגינה, השכנים, הקהילה, הספורט, השינה, ההנאות, החברים… וכן, גם הזוגיות.
    אז אי אפשר להאשים אף אחד שמה שמרגיש לנו דחוף וקיומי (כמו עבודה, תיקונים, תורים, מוסך וכ"ו) דוחק למטה את הצורך הבסיסי של מערכות היחסים האינטימיות שלנו – הצורך בזמן איכות שקט ונקי.

    כי למי יש זמן פשוט לשבת ולהשתעמם ביחד?

    כי למי יש סבלנות לעצור את הריצה ולשבת רגע יחד על ספסל?

    כי למי יש אורך רוח להשהות כמה משימות כדי רק רגע להסתכל אחד על השנייה?

    אכן, לפעמים זה לא פשוט. הרבה פעמים יש לנו כל מיני "מחירים" ו"מסים" לשלם כדי להשקיע זמן איכות משותף עם אהובים שלנו.

    למשל: לשחרר מעט שליטה ולסמוך על מערכות תמיכה (בייביסיטר/סבים), או לבטל תכניות עם חברים, או לחכות עם עוד פרק של בית-הנייר, או להשאיר כלים בכיור עד מחר.
    כל אחד מה"מיסים" שלו.

    כעת, אגיד לכם סוד פשוט מאוד על משאב הזמן.
    כשמשקיעים אותו במערכות יחסים שחשובות לנו, זו מניה שעתידה רק לצמוח. גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך! ואין הרבה מניות כאלה בבורסת הזמן.

    וגם: השקעת זמן איכות היא השער שלנו להרוויח במניות אחרות:
    אינטימיות
    הנאה
    היכרות
    רוגע
    הקשבה אמתית
    תמיכה

    רק אם אני משקיעה זמן באדם שאני אוהבת
    אני באמת יכולה להצליח לומר לו:
    "אני רואה אותך"
    "אתה חשוב לי"
    "אני זקוקה לך"
    "אתה מעניין אותי"

    רק אם אשקיע זמן "סתם" להיות אתו,
    אצליח לדבר בעוד שפות של אהבה:
    מגע
    מחוות
    מילים

    תשקיעו זמן באנשים שיקרים לכם,
    תשקיעו זמן במערכות יחסים קרובות.
    אין סיכוי שתפסידו מזה.
    אתם בעצמכם כבר תדעו מיד מה הרווחתם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • קורס בניסים – מהו ומה הוא אומר?

    כמה פעמים יצא לכם לחשוב שחייבת להיות דרך אחרת לחיים כאן?
    כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה אתם מתנהגים בדרך בה אתם מתנהגים?
    איך אתם רוצים לחיות את החיים- צודקים או שמחים?
    מה נעים לכם יותר- פחד או אהבה?
    האם כעס וכאב הם מנת חלקנו בעולם הזה או שמגיעים לנו שקט ושלווה?

    קורס בניסים אומר שאנחנו, כל אחד מאיתנו, ׳אור העולם׳. אנחנו יכולים להכיר בכך ולהאיר או לא, זו הבחירה.
    הקורס מלווה אותנו בדרך לחיבור למודעות הגבוהה ביותר הקיימת בנו, יושבת ומחכה שנשאל והתשובה תגיע.
    המציאות כולה משתנה יחד איתנו כשאנחנו בוחרים אחרת, בוחרים בטוב, כי כולנו רוצים להיות מאושרים.

    קורס בניסים החל בהחלטה פתאומית של שני אנשים, הלן שאקמן וויליאם סתפורד, שניהם פרופסורים לפסיכולוגיה קלינית בבית הספר לרופאים ומנתחים באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק.  הם לא היו רוחניים כלל, יחסיהם היו קשים ומתוחים לרוב, מצב שחלחל לכל היבט של חייהם. בשלב כלשהו, שניהם עייפו מרגשות הכעס והתוקפנות והסכימו "שחייבת להיות דרך אחרת". למטרה זו נרתמו בשיתוף פעולה ועם "נכונות קטנה" לשינוי.

    היה זה כאילו הלן חיכתה כל חייה לרגע הספציפי הזה, שהיווה טריגר לסדרה של חוויות פנימיות. תקופת הכנה זו הגיעה לשיאה בערב אוקטובר 21, 1965, כאשר הלן שמעה את הקול המוכר אומר לה: "זהו קורס בניסים, בבקשה רשמי בדפים".  מוטרדת, היא התקשרה לביל שהרגיע אותה שהיא לא משוגעת. הוא הציע שהיא תכתוב את כל מה שהיא שומעת ולמחרת בבוקר, במשרד, יעברו על הכתוב יחד. הלן עשתה בדיוק את זה וכך התחילה הכתיבה של קורס בניסים.

    תהליך הכתיבה כולו נמשך כשבע שנים (1965-1972) והיה מבצע שיתופי אמיתי בין ביל להלן.

    אין זה חשוב מי היו שניהם, חשוב רק שהסיפור מוכיח שעם אלוהים, כל הדברים אפשריים. מטרתו היחידה של הקורס היא להתקין דרך שבה אנשים מסויימים יוכלו למצוא את המורה הפנימית שלהם. להתחבר לשלוות האלוהים, לחיות באהבה ולהיות קרובים יותר לאמת.

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     

    מהו הקורס בניסים?

    כל כולו של הקורס, כפי שמרמזת כותרתו, ערוך כמכשיר לימוד. הקורס מדגיש את היישום על פני התיאוריה, ואת ההתנסות על פני התיאולוגיה. הקורס עוסק בנושאים רוחניים אוניברסאלים ומציג עצמו כדרך רוחנית-פסיכולוגית אחת מני רבות. ישנן תוכניות רבות אחרות, וזו שונה מהן רק בצורה. כולן מובילות בסופן לאלוהים.

    • טקסט- 524 עמודים המציגים את התפישות עליהן מבוססת מערכת החשיבה של הקורס.
    • ספר העבודה מכיל 356 שיעורים, אחד לכל יום בשנה. השימוש בהם הוא שעושה אותם משמעותיים ומעיד על אמיתותם. התרגול שלהם בתוך החיים מביא אותנו אל החוויה, מעבר לתיאוריה, ויצירת שינוי ממשי במערכת החשיבה הקיימת שלנו.
    • המדריך למורים מופיע במבנה של שאלות-תשובות ונותן הבהרה למספר מונחים בהם משתמש הקורס.

    בסופו של דבר נשאר הקורא בידי המורה הפנימית שלו או שלה, אשר תכוון את כל לימודי ההמשך, כפי שהיא רואה לנכון.

    מה הקורס בניסים אומר?

    "אי אפשר לאיים על שום דבר ממשי.
    שום דבר לא-ממשי אינו קיים.
    בזאת שוכן שלום האלוהים."  

    קורס בניסים עושה הבחנה בסיסית בין הממשי ללא-ממשי, בין הדעת לבין התפישה, דעת היא אמת, תחת חוק אחד, חוק האהבה או האלוהים. אמת אינה ניתנת לשינוי, היא נצחית ואינה משתמעת לשתי פנים. אפשר שלא לזהות אותה, אך אי אפשר לשנותה.

    עולם התפישה, מאידך, הוא עולם של זמן, של דואליות, של שינוי, של התחלות וסיומים. הוא מבוסס על פרשנות ולא על עובדות. מה שהתפישה רואה ושומעת נראה ממשי, וזאת משום שהיא מתירה רק למה שמאשר את משאלותיו של התופש להגיע למודעות.

    הקורס מראה לנו את הדרך, מלווה אותנו ומציע לנו להתחבר לקול הממשי הפנימי שבנו, אותו  קול שמזכיר לנו את כוחותינו האמיתיים, הנצחיים, והם עצומים. כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את  האהבה, שהיא מורשתנו הטבעית.

    נראה, שבעולמנו, אנחנו "אוהבים" מישהו כדי לקבל משהו בעצמנו. אין טעות גדולה מזו מפני שאהבה אינה מסוגלת לבקש דבר, היא רק אוהבת ומעצם כך גדלה, מגדילה אותנו ומתעצמת בנו ובזולתנו.
    "האני הקטן" מחפש לרומם את עצמו  באמצעות הכרה חיצונית, נכסים חיצוניים, ו"אהבה" חיצונית. העצמי שאלוהים ברא אין לו צורך במאומה. הוא לעולם מושלם, בטוח, אהוב ואוהב. הוא מבקש לחלוק יותר ולא לקבל; להאציל ולא להשליך. אין לו כל צרכים, ורצונו הוא להתאחד עם אחרים מתוך הכרתם המשותפת בשפע.

    כשאנו מוותרים על האשמה ועל הצורך להתגונן מפני העולם ולהוכיח, אנחנו רואים עולם אחר. זהו התיקון האחד לכל טעויות התפישה; היישוב של מה שנראה לכאורה כניגודים שעליהם מבוסס העולם. מה שנראה כעוולות שנעשו לנו על ידי מישהו אחר הופך עתה לקריאה לעזרה ולאיחוד. חטא, מחלה ותקיפה נראים כתפישות מוטעות המבקשות רפואה באמצעות עדינות ואהבה. ההגנות ננטשות מפני שבמקום שבו אין תקיפה אין בהן צורך. צרכי אחינו הופכים לשלנו, מפני שהם עושים את המסע ביחד איתנו בשעה שאנו הולכים אל אלוהים. "בלעדינו יאבדו את דרכם. בלעדיהם לא נוכל לעולם למצוא את דרכנו".

    כשאנחנו שוכחים את כל תפישותנו המוטעות, וכאשר אין דבר מן העבר המעכב בעדנו, אנחנו יכולים לזכור את אלוהים, לזכור מי אנחנו באמת הנצחית שאינה משתמעת לשתי פנים, כי האהבה בראה אותנו בדמות עצמה.

    מה לומדים בקורס בניסים?

    הקורס מאפשר הכרות עם מערכת החשיבה הקיימת שלנו והשפעתה על מערכות היחסים בחיינו, רק כשנראה עד כמה היא לא משרתת  אותנו, נסכים להיפרד ממנה ולהתחבר לכמיהה העמוקה בתוכנו לחיים אחרים. בד בבד עם השיעורים היומיים, נפרום את האמונות המנהלות אותנו, נפגוש ונשחרר את הפגיעות והאשמה שמהוות מחסום לאהבה ונכיר ברצוננו הטבעי. ככל שנתקדם, נפגוש עוד ועוד כלים מעשיים ונשכין שלום ביננו לבין זולתנו, ביננו לבין העבר שלנו ובעיקר בין החלקים השונים בתוכנו, "השלום מתחיל מבפנים", מי ששלם עם עצמו חי בשלום עם סביבתו.

    הלמידה המשותפת מאפשרת את פתיחות השכל ומציעה תמיכה וחיזוק, האחדות שנוצרת משמרת את המחוייבות ומעצימה אותה, מסייעת לנו להביא את הנלמד לתוך חיינו האישיים, בדיוק כפי שהקורס מבקש מאיתנו. בשביל לאהוב צריך לפחות שניים וככל שנרחיב את המעגל כך נתעצם.

    קצת עלי

    שלום אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ 2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית, בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה וכמסייעת. ההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי,
    מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

    לפרטים: אפרת אביטל: 052-4869269   |   efrata@gmail.com

    ערב מבוא, ללא עלות,
    יתקיים ביום שני, ה-18.11 בשעה 18:30-21:30,
    בבנימינה, הגעה בתיאום מראש,
    אפרת 052-4869269

     


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 10 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור התשיעי – סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר]

     

    "יש אפשרות לעבור את התור תמורת כמה שקלים שוחד", אמר לי עידן בעיניים בורקות כשחיכינו במעבר הגבול "בגין" עם עוד כמה מאות ישראלים.

    זה היה ביום חמישי, בוקרו הראשון של ריטריט היוגה שהעברתי בסיני וכבר ממש רצינו להגיע לחוף, לפשוט מעלינו את אבק הדרכים והמציאות המודרנית ולצלול למימיו הכחולים של הים האדום.

    הבטתי בתור הנחשי והמזדחל וחשבתי לעצמי "למה לא… תמורת עוד 50 שקלים נעבור כמו מלכים ומלכות וגם זו תהיה הרפתקה יפה".

    עידן ואני הלכנו לעבר הפקיד שהציע לנו את ההצעה המפוקפקת, שטרות כסף הוחלפו, והנה מצאנו את עצמנו, חבורה נחמדה של שתי נשים ושני גברים, פוסעים ללא תור דרך שערים שנפתחו למעננו לפתע.

    תוך 5 דקות קיבלנו לידינו את הדרכונים החתומים והלכנו בתחושת אדנות מלכותית ומתנדנדת לעבר מעבר הגבול. "משפחת האצולה" עברה את השער בלי להצטרך להמתין עם פשוטי העם בתור המייגע. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה היה ששורות של איכרים יעמדו בצד הדרך ויזרקו עלינו פרחים.

    "חתום חדש!" אמר לי השוטר המצרי אחרי שהגענו לבדיקת הדרכונים האחרונה.
    "מה?" הבטתי בו מבולבל.
    "חתום חדש!" הוא אמר לי בעברית עילגת, כשהוא מצביע על החותמת החדשה בדרכון שלי, זו שהושגה באמצעים מפוקפקים.

    אחרי כמה דקות של תהייה ובעודנו תוקעים מאחורינו את התור הארוך, הבנו שהחותמות שהשגנו תמורת השוחד נמרחו על הדף ולא היו ניתנות לזיהוי.
    היינו צריכים לחזור על פעמינו, ולהחתים מחדש את הדרכונים.

    באחת, תחושת האדנות נעלמה כמו אדי מים ביום חם, המלכותיות התחלפה במבוכה, וארבעה אנשים רגילים פסעו בחזרה לעבר ביתן החתמת הדרכונים שדרכו עברו בהתחלה.

    האגו, שניסה להציל משהו מכבודו האבוד, החל לחשב חישובים מורכבים כדי לוודא שלא יצא פראייר גמור ואמר לעצמו: "העיכוב הזה יקח לנו 15 דקות. אם היינו בתור הרגיל זה היה לוקח לנו 30 דקות לפחות. זה עדיין משתלם!"

    החתמנו מחדש את הדרכונים, וידאנו שהחותמות יצאו נקיות, וחזרנו חזרה למחסום האחרון שם הצגנו בפני השומר המצרי את הדרכונים.
    "חתום חדש", אמר לנו השומר בחיוך, ונתן לנו לעבור את הגבול.

    מתחת למכסה המנוע

    המקרה הזה הוא דוגמה מוכרת למצב שכולנו מכירים: אנחנו מתכננים תכנית כלשהי כדי להגיע לתוצאה טובה ונוחה יותר עבורנו ואז הכל הולך לעזאזל.

    אם נהיה כנים עם עצמנו נודה שכאשר דבר מסוג זה קורה, בדר"כ התגובה הראשונית של התודעה שלנו היא תגובה שלילית כלשהי, בין אם במחשבה ("אני לא מאמינה שזה קורה לי!", "איזה מטומטם אני!") בין אם במילה (התקפה מילולית על מי שאחראי בעינינו על המצב שקרה) ובין אם בפעולה (אלימות, שבירת חפצים, שתיקה פאסיבית אגרסיבית וכ"ו).

    וכאן היוגה, או כל דרך רוחנית אותנטית אחרת, באה לעזרתנו.

    הרגלים ודפוסי מחשבה

    המערכת המנטלית הפסיכו-רגשית של האדם נקראת בשפה של היוגה – מיינד.
    למרות שהיא מערכת אחת, היא מתחלקת לכמה תפקודים: מאנאס, בודהי ואהנקרה.

    המאנאס היא "ההכרה הנמוכה". זוהי התחנה הראשונה בארגון שטפון המידע המגיע מהחושים.
    הבודהי היא "ההכרה הגבוהה" – האינטלקט, והיא זו שמחליטה על מתווה פעולה על-פי המידע שהתקבל מהחושים ותוך שקילת נסיון העבר.
    אהנקרה זה האגו. תחושת האני שעושה ושפועל.

    המיינד שלנו, אם כן, זו ההכרה החושבת והמחליטה, ומחשבות שנחשבות שוב ושוב יוצרות מעין "תוואי" שבו נעות המחשבות הבאות בתור.

    והמחשבות והדפוסים שלנו… ובכן, הם לא משהו בלשון המעטה.
    כ-90 אחוזים מהמחשבות שלנו הן שליליות וחוזרות על עצמן.

    יש לכך הרבה סיבות, אבל העיקרית שבהן היא שאנחנו חיים במצב תמידי של תחושת מועקה והשרדות.

    חיים במצב של השרדות
    השפע היחסי שאנחנו חיים בו גורם לנו להאמין שטוב לנו. יש לנו מכונית, יש לנו טלפון נייד ואוכל על השולחן. מדי פעם אנחנו יוצאים לחופשות ובסה"כ אנחנו חיים בסדר.

    על פני השטח אולי "הכל בסדר" אבל עמוק בפנים (במקום שבו נוצרים דפוסי המחשבה) אנחנו במצב תמידי של מתח וחשש.

    אנחנו חוששים לבריאותנו, אנחנו חוששים מהזקנה ואנחנו חוששים מהמוות.
    אנחנו חוששים לאבד את מה שהשגנו בעמל כה רב, בין אם זה רכוש או אהבה ואנחנו חוששים שלעולם לא יהיה לנו מספיק, בין אם זה רכוש או אהבה.
    אנחנו חוששים לילדינו ואנחנו חוששים למצב העולם והסביבה.

    לא רק חששות ופחדים סוערים בתוכנו. גם תשוקות ורצונות.
    התשוקה למין, התשוקה לאוכל, התשוקה ליותר כסף, התשוקה לכבוד ועוד ועוד.

    התודעה שלנו נעה בין שני הקטבים: "אני חוששת מזה" ו- "אני רוצה את זה".
    מערבולת החששות והתשוקות סוערת בתוכנו, וכדי להמנע מלהכיר בה אנחנו מעמידים פנים ש"הכל בסדר".

    ברוב המוחלט של המקרים וברוב רגעי הערות והשינה שלנו אנחנו מיטלטלים בתוך מחשבותינו, פחדינו ותשוקותינו, לא במצב של נינוחות, בטחון וסיפוק.

    זו אחת הסיבות להנחייה בשיעורי היוגה "החזירו את תשומת הלב שלכם לנשימה". ברגע שבו אנחנו מפסיקים לתת אנרגיה למערבולת המחשבות, אנחנו מתחילים למלא את "התוואים" (יש מילה כזו?) והחריצים שיצרנו בתודעתנו במשך שנים ואולי גלגולי חיים. אנחנו מחזירים את הפוקוס ממה ש"עתיד לקרות" או ממה ש"אני רוצה שיקרה" למה שבאמת קורה כרגע. אנחנו חוזרים מעבר ועתיד מדומיינים אל ההווה.

    מה שכתבתי כאן איננה השערה או הנחה. זו המציאות. וכל אחד ואחת שיבחרו להשקיע את הזמן שלהם בהתבוננות בתהליכי המחשבה יגלו זאת במהרה.

    אהההההההה! תעצרו את הרכבת, אני רוצה לרדת!
    אני מצטער, הפתרון למצב הביש הזה לא נעוץ בקפיצה מרכבת נוסעת או בהתחפרות במחילה.
    גם לא בהתפטרות מהעבודה, עזיבת המשפחה ומעבר למערה בהימלאיה.
    הדרך היחידה לשנות את חיינו לטובה היא לשנות את מערכת האמונות וההרגלים שלנו.

    אני לא מדבר על החלפת מערכת אמונות חומריות באחרת.
    אני מדבר על התבוננות חדשה לגמרי על החיים ועלינו בתוכם.

    היוגה טוענת שכל מה שאדם צריך כדי להגיע לתחושת שלווה וסיפוק שאינם תלויים בנסיבות, הוא לדעת מי הוא באמת ולזהות את האשליה שעד כה האמין בה. זה אולי לוקח קצת זמן ומאמץ בהתחלה אבל זה אפשרי.

    החדשות הטובות הן שזה פשוט.
    והחדשות הכי טובות הן שתמיד אפשר להתחיל.
    בכל גיל ובכל מצב גופני.

    מה עושים
    כאן כבר אנחנו נכנסים לשיטות. ושיטות יש למכביר.
    אני יכול לדבר רק על הדרך שבה אני הולך כבר 22 שנה, לאורם ובצילם של ענקים.

    כל המערכת המורכבת של טכניקות היוגה מכוונת למטרה אחת בלבד: הכרת העצמי.

    הטכניקות והתרגילים של היוגה נוצרו כדי לטהר אותנו ממחשבות ואמונות שגויות וכדי לאפשר לנו חוויה בלתי אמצעית של מהותנו האמיתית ביותר. וכשזה קורה אנחנו מפסיקים לפחד ומתחילים לשמוח.

    זה לא אומר שהחיים יפסיקו לאתגר אותנו או שלא נחווה כאב, פחד, תשוקות ורצונות.

    ככל שנעמיק בהכרת עצמנו כך נשתחרר מהעבדות למחשבות ולרגשות.
    נמשיך לחשוב ונמשיך להרגיש אבל לא נטולטל או נושפע מזה כל-כך.

    אנחנו נדע, בחוויית אמת ממשית וחיה, שיש דבר מה שהוא המרחב שבתוכו עולות מחשבות ובו עולים רגשות.
    והמרחב הזה הוא אנחנו.
    או אז נצא לחופשי.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • שקט בין כוכבים / יובל כספי

    [יובל כספי]

     

    בא לי לכתוב על שקט.
    על הנקודה הזו, הכל כך מיוחדת, הכמעט מקודשת, שבה לא צריך להגיד כלום.
    לא צריך לכתוב כלום.
    רק להיות.
    רק להרגיש.

    בתוך ים של שקט עמוק, מנחם, עוטף, מחבק.
    להיות בשקט של לילה מדברי,
    חבוקה בזרועות אהובתי.

    בעולם כל כך רועש,
    כל כך אינטנסיבי,
    רק לשנייה אחת
    לצאת מהסערה
    וליצור.
    לברוא שקט.

    אני יודעת שאפשר,
    אני מרגישה את זה בכל תא בגוף,
    כל איבר, כל וריד, עורק ונים,
    זועקים למנוחה
    לשקט
    רק לשנייה אחת.

    מבטיחה.
    ובעצם, למה לא לתקופה?
    ליום, לחודש, לשנה?
    למה לא לברוא חיים של שקט?
    זה הרי היה אצלי בידיים
    ולא יכולתי לעשות עם זה כלום.

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 9 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השמיני: שיעור על כוחה של פגיעות]

     

    *סיפור כנה וחשוף על טעויות הוריות, קשב ושפת ההתנהגות*

    היום גיליתי בעצב שיש שפה שלמה שאני לא שומעת.
    שפה שלמה שאני ממש חירשת אליה, למרות שהיא כביכול הכי בולטת.

    שפת ההתנהגות.

    ***
    סיפור שהיה כך היה:
    אתמול היה יום מבוזבז.
    האמת, גם מתסכל ומכאיב.

    ציפיתי למשהו אחר לגמרי: יום מנוחה זוגי אחרי שבוע מילואים, זמן איכות של ארבעתנו אחר הצהריים, וניחוח של חזרה לשגרה ששבועות כבר לא הרגשנו. איזה כיף.
    אבל למרות הפוטנציאל המרגש, הוא הסתיים בכישלון.
    כואב לי בבטן ועצוב לי בלב לומר את זה.
    אבל ככה זה, לפעמים בחיים יש הפסדים. קטנים וגדולים.

    כבר בצהריים היא חזרה בוכה מהגן. לא נרגעה עד שפרקה כל עול על כל טריגר קטן.
    אחר הצהריים רצינו לצאת לבילוי משפחתי באווירה פרדסחנאית בשוק האיכרים. ממש התחשק לי!
    אבל מהבית בקושי הצלחנו לצאת.
    כל דבר הכעיס אותה או הוציא אותה מאיזון. העייפות גמרה על כוחותיה ועל יכולתה לשמור על אורך רוח. אנחנו ממש השתדלנו לא לעבור את הגבול, כבר כמעט שנשברנו. כבר אז הרגשתי די חסרת אונים.

    ירדתי לגובה שלה שוב ושוב ופניתי אליה כמו מתחננת שתקבל החלטה ותעמוד מאחוריה (בקשה מגוחכת מילדה כה צעירה).
    כביכול, העברתי אליה אחריות.
    "את רוצה להישאר בבית או שנצא כולנו לשוק, לשמוע מוסיקה, לראות הצגה ולפגוש ילדים?"

    *** ופה, מבחינתי, יש צומת קריטית של הקשבה (או חירשות) אימהית.***

    לכאורה, שאלתי שאלה ונתתי לה את החופש לבחור;
    האמנם?

    בפועל, עשיתי את זה כשהיא תוך התקף של פורקן רגשות, בכי ועצבים ולכן, היא בכלל לא הייתה פנויה לשיח כזה של קבלת החלטות.

    בפועל, רציתי שהיא תענה תשובה מסוימת ולא הייתי פתוחה לאף תשובה שונה מזו. (כמו שאתם רואים כבר בניסוח השאלה, טמונה התשובה המבוקשת)

    בפועל, הבכי שלה (כשהוא נתפס בעיני קורבני ומוקצן) הוא כמו עינוי סיני בשבילי. האינסטינקט שלי הרבה פעמים הוא למצוא לו מענה מהיר ולכן אני קצרה בתגובותיי, לחוצה ולא תקשורתית כמו שאני רוצה להיות.

    בפועל, הקשבתי רק למילותיה הספורות שהצליחה להוציא (גם מהם לא הבנתי הרבה) ולא הקשבתי להתנהגותה המובהקת שכאילו זעקה לי: "'אני רוצה שקט. אני רוצה בית. אני רוצה להיות עם שניכם אחרי הרבה זמן. לכן אני לא מסוגלת לצאת מהדלת. לכן אני נלחמת כך."
    את אלה לא שמעתי בזמן אמת.

    בפועל, שאלתי שוב ושוב עד שקיבלתי את התשובה שחיכיתי לה ובקושי רב הגענו לרכב.
    כצפוי, גם אז, המאבק לא הסתיים.

    כשהגענו לשוק, לא רצתה לצאת מהאוטו. חצי שעה של בכי תמרורים ושכנועים מכל סוג. חוסר אונים משתק, לא רוצה ללכת ולא רוצה לנסוע הביתה. לא רוצה לצאת מהאוטו ולא רוצה להישאר בו. לא רוצה חיבוק, לא רוצה להירגע, לא רוצה מים ולא מוכנה לדבר.
    נותנים לה המון צ'אנסים וניסיונות הרגעה, וכשכמעט חתכנו את הסאגה ועלינו לרכב חזרה הביתה, היא החליטה להירגע וללכת לכיוון ההמון.

    הייתה הופעת קרקס – נהנתה. בזה הסתיים החלק החיובי היחיד.

    ברגע הראשון אחרי ההופעה, כשברחה לה מחשבה חופשית ראשונה – ביקשה לימונדה שידעה שנסרב לה. כאילו חיפשה עוד תירוץ למאבק.

    עשתה את זה בדרך שהיא מבינה ובהתנהגות שלה המשיכה לומר: "תחזירו אותי הביתה. אני לא מסוגלת להיות כאן איתכם כרגע. אני זקוקה לשקט. אני לא אהיה נעימה ולא יהיה לכם כיף איתי כאן. הכי טוב שנחזור הביתה".

    שם חתכנו. זהו, גבו של הגמל נשבר.
    אמרנו סוף סוף אמירה ברורה, והלכנו הביתה.
    בלי מוסיקה חיה, בלי מלאי כופתא, בלי עוד בירה, עם רעב בבטן ועם תסכול, אכזבה וחולשה.

    ***

    עכשיו, מכאן מתחילה התובנה שלי.
    הדבר המדהים היה שברגע שהתחלנו לנסוע התחילה להירגע. האנרגיה מיד הרגישה אחרת.
    ועוד יותר מדהים זה שברגע שנכנסה הביתה קרה שינוי דרמטי עוד יותר. *פוף!* מטירוף של בכי שלא נגמר שעות היא הפכה למלאכית קטנה ורגועה, שמחה וקשובה, משתפת פעולה. ברגע אחד קטן.

    לכאורה לא עשינו שום דבר למען זה.
    בפועל, סוף סוף הקשבנו לשפת ההתנהגות שלה. הבנו שבהתנהגות הזו היא פשוט ניסתה למלא את הצרכים העמוקים והשקטים שלה – לשקט, לבית, לחום.

    ועכשיו אני מבינה – שאני צריכה הרבה יותר להקשיב להתנהגותה מאשר למילים שלה. זו האסטרטגיה שהיא מכירה כדי למלא צרכים שאיננה יודעת עדיין לומר במילים.

    אבל מה בעצם קשה בזה?
    זה לא רק שאיננו מקשיבים לשפת ההתנהגות, אלא שאנחנו הרבה פעמים נלחמים בה. ובכך, מחמירים אותה.
    ההתנהגות שלהם (בין אם זו תוקפנות, אדישות, בכי, התעלמות, חוצפה) הרבה פעמים מדליקה אצלנו נורות אזהרה, ולוחצת לנו על כל הכפתורים הרגישים. בתוכנו נדלקות כל נורות החיווי שמשהו לא בסדר ואנחנו מיד נחטפים למצב הישרדותי. כמו מלחמה.

    בפועל, הייתי רוצה במצב כזה להצליח לומר לה שאני רואה שקשה לה לצאת מהבית. הייתי רוצה להצליח להיות פתוחה גם לאפשרויות שלא תכננתי. הייתי רוצה להצליח לנחש ניחושים אמפתיים ולשאול האם היא זקוקה לשקט ובעצם הכי רוצה להיות איתנו כאן בבית?

    אני, בתור, המבוגר, יכולה לעזור לה עם מילים שאינן נגישות עבורה עדיין. אבל כשתשמע אותן, היא תתחבר והגוף שלה יגיב מיד עוד לפני התודעה.

    ***

    עוד דבר, שאותי אפילו מעניין יותר:
    גם מבוגרים עושים את זה. אצלנו זה בדיוק בדיוק אותו סיפור.
    גם אנחנו הרבה פעמים לא יודעים לזהות את הצורך הפנימי שלנו ולפיו לקבל החלטה. כמה פעמים אנחנו מקבלים החלטה לפי ציפיות חיצוניות, ערכים ועקרונות נוקשים?
    הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לצורך הרגשי שלנו. וגם אם אנחנו כן מודעים אליו, לפעמים נחליט להתעלם ממנו למען נהיה "בסדר" כלפי חוץ.

    אבל מה שבטוח הוא ששפת ההתנהגות תוציא החוצה את מה שלא קיבל מקום בתוכנו. בסופו של דבר, נוציא החוצה באופן לא מודע ציניות, תוקפנות, תלונות, אדישות, עצבנות (כל אחד והעדפותיו  🙂 ) ואת הריקושטים נקבל קודם כל מהסביבה.

    והנה לנו עוד סיבה "נפלאה" לריב.

    שוב, כמו שכתבתי למעלה, כמו עם ילדים כך גם עם מבוגרים – ההתנהגות היא זו שעליה נלחם. נריב על איך התנהגנו, איך דיברנו, למה שתקנו… מי אמר למי כמה ולמה. מכירים?
    ההתנהגות גורמת לנו להתנגש, ולא הצרכים העמוקים שלנו.

    לכן, גם בין מבוגרים עלינו להקשיב לשפת ההתנהגות. לא מיד להתנגח מולה אלא לשאול – מה עומד מאחוריה?

    אנחנו מדברים הרבה ללא מלים. בעיקר כשזה נוגע לצרכים העמוקים שלנו, אותם אנחנו בעצמנו מתקשים לשמוע ובקלות מתעלמים מהם.

    גם לשם כך אנו חיים זה לצד זה. לעזור אחד לשני להקשיב לקולות פנימיים דרך ההתנהגות החיצונית.
    כלומר, לפעמים אנחנו יכולים לעזור לאדם אהוב שלצדי, כאשר ההתנהגות שלו מרמזת משהו על כך שהוא אינו קשוב לעצמו. אני יכולה מבחוץ להציע הצעות שהוא אינו מוכן להעלות מתוך עצמו ולתת להן תוקף וקבלה מבחוץ אשר יעזרו לפתור את הקונפליקט הפנימי שהוא שרוי בו.
    זו עזרה נדירה שיכולה להינתן בתוך מערכות יחסים קרובות ואינטימיות.

    ***

    מי שקרא עד לכאן, שאפו.
    אני לא כותבת המון פוסטים כל כךךךך ארוכים. עושה זאת רק כשבאמת מרגישה שנוגעת במהות קריטית עבורי שאולי גם תהיה משמעותית לאחרים.

    התובנה הזו מלווה אותי כבר זמן מה, ומפעפעת בתוכי לצאת.

    הצרכים שלנו הם כמו הכחול הדומם והעמוק של האוקיינוס. הם המעמקים שבתוכם מתחולל עולם שלם, מסתורי ועוצמתי.
    אפשר בקלות להתבונן רק בקצף הגלים, אבל, כדי להכיר אותו באמת כדאי שנבין אילו כוחות תת קרקעיים מייצרים אותו.

    אחת ממטרות חיי הם להכיר את אותו אוקיינוס, אני מנסה לעשות זאת בחרדת קודש ובאהבה גדולה.
    אני מבינה היום שאי אפשר להכיר את האוקיינוס מבפנים בלי להתבונן בו מבחוץ. בגליו, סערותיו ותנועתו המשתנה. דרך הפנים שלו נוכל להבין את עומקו.

    ***

    תודה לסבלנים שקראו.
    כנראה שיש בכם משהו שמאוד רוצה להשכין שלווה ושקט באוקיינוס שלכם.
    אשריכם.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, מאמנת זוגית ומנחת תקשורת מקרבת. אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות אומנות מערכות היחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 9 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור השמיני: 20 שנה לאבא מאיר אריאל]

    סוכות תמיד מחזיר אותי לכמה זיכרונות חדים אך מנצנצים. סוף שנות ה-80, אני גרה עם ההורים בתל אביב וזוכרת היטב את הקטע של אבא עם סוכות. למחרת יום כיפור, הוא היה מתחיל לבנות סוכה גדולה בחצר הקדמית של הבית המוזר ברחוב הירקון 70. מיד אחרי שהשלד עמד הוא היה יוצא להביא סכך ואמא היתה משתלטת על הקישוט. קראחאנה שלמה של בדים מכל הסוגים, המון פרחים, מלא מלא מלא שרשראות מנצנצות ומיני נפתחים שגם הם מנצנצים כמובן.

    אבא היה מקפיד לקשט גם עם ענף כותנה פורח שהוא היה דואג לארגן מקרוב משפחתנו שהיה מביא לו כל שנה. ארבעת המינים כמובן ובנוסף ענפי תמרים כתומים ורימונים. התוצאה המוגמרת היא שאין ולא היתה סוכה כזו בעולם הזה ולצערי רק מי שהיה מבין על מה אני מדברת.
    במשך כל החג היו מגיעים חברים להתארח. אבא היה מאושר עם כל אורח אושפיזין ותמיד היו על השולחן מאכל ומשקה וספרי תורה והרבה צחוקים…בערב החג הראשון, הוזמנו כל חברי הזוג אריאל למסיבה מפוארת ואיש לא העיז להעדר, פשוט כולם הגיעו. אבא היה מוציא את האקורדיאון, מישהו היה מוציא חליל, מפוחית, דרבוקה, ומתחילים ג'אם שמח ודי שיכור.

    אחת החברות הטובות של הזוג אריאל היתה השחקנית קומיקאית טליה שפירא זכרה לברכה. היא ובעלה יענקלה היו חברים טובים ותמיד גם הגיעו לכל ערב סוכות בבית אריאל. בשנתיים האחרונות לחייה, אבא כתב לה קטעים שהיו אמורים להכלל בהצגה הבאה שלה. הוא כתב מספר קטעים שנכתבו בגוף נקבה אך תוך זמן קצר היא חלתה וההצגה לא עלתה.
    בזמן איסוף ומיון החומרים לספר החדש, מצאתי גם את הקטעים האלו. מצאתי גם את ההספד העצוב שכתב כאשר נפטרה בשנת 92.
    כן. זה מעצבן שהטובים הולכים מהר. אז לפחות שיהיה איזה משהו לזכור. לכן הכנסתי לספר שני קטעים שאני חושבת שהם מבריקים, מצרפת כאן אחד ואני רוצה שתסתכלו על האיור. אני חושבת שהוא ניסה לצייר אותה.

    אז לחייך טליה. די בטוחה שאתם צוחקים שם למעלה.

    וזה הזכיר לי…

    תמונת האקורדיון הזכירה לי עצב מסוג אחר. העצב על אובדן הסבא הטוב בעולם. כשאבא שלי נפטר בני הבכור היה בן ארבע ורבע והשני בן שנה וחצי. סך הכל ארבע ורבע שנים הוא הספיק להיות סבא ואני זכיתי לנחת. כי הוא היה כל כך חמוד עם הילדים. כל הטריקים שלו מהילדות שלנו חזרו אליו והאמת שהצליח לו לא רע, הילדים היו מתגלגלים מצחוק ממנו והוא תמיד היה מאושר בחברתם.
    כשלבני הבכור מלאו שנתיים, קנינו לו אקורדיון קטן כזה אבל אמיתי. הוא מאוד אהב אותו וכך, במשך שנה שלמה, בכל ביקור אצל סבא הם היו שולפים את האקורדיונים שלהם ומתחילים לג'מג'ם שירי ילדים.

    מזל שצילמתי.

    עדכון: בן השנתיים היום בן 25, מוזיקאי מסוג כלשהו ועדיין חמוד בטירוף.

    אגב, מי שעדיין לא השיג ומחפש את הספר החדש ד"ר התחכמות או את ספר השירים עצמאי בשטח – אז מכאן >

    חג זיכרונות שמח

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 9 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השמיני – יוגה זה מצ'עמם…]

     

    קודם כל אני מקווה ששלומך טוב ובריאותך שלמה.
    אם לא, ובכן… אני לא מתכוון ליפייף את המציאות. אלו הם החיים – עליות ומורדות ולפעמים אנחנו נחבטים בדרך.

    תרגול יוגה ומדיטציה עוזרים לי מאד ברכבת ההרים המשוגעת הזו. זה לא קסם, וודו או דת. זה פשוט הפניית תשומת הלב פנימה אל מה שלעולם לא נע, לעולם לא נפגע, לעולם לא משתנה.
    כאשר אני נוגע במקום הזה, גם אם גופי שבור וכואב, אני חש שלווה ורוגע.

    אנחנו רגע אחרי יום כיפור, וגם אם אין לך אמונה דתית ביום הזה, זה עדיין יום שמיליוני אנשים רואים בו כיום מקודש וזה מספיק כדי שיטמון בחובו אנרגיה מיוחדת של ריכוז.

    כי הרי זוהי מהותה של היוגה והדרך הרוחנית. ריכוז ותשומת לב.

    לפני כמה שנים הייתי בסדנת יוגה ושם למדתי משפט שהשתרש בי עמוק עמוק. אני רוצה לחלוק אותו עכשיו אתך, ואם הוא נגע אז לבקש להעביר אותו הלאה.

    *מה היא המשמעות של סליחה?
    "סליחה היא להפסיק לקוות לעבר טוב יותר"*

    בעיניי זו הגדרה כ"כ מדויקת ומדהימה למה זה לסלוח, שהיא מרגשת אותי כל פעם מחדש.

    כאשר נפסיק להחזיק בתוך עצמנו תקווה לעבר טוב יותר (כלומר עבר שבו לא נפגענו או לא פגענו) או אז נחווה סליחה אמיתית, כי לא נאחז יותר ברעיון אשלייתי של משהו שמעולם לא קרה.

    האמת היא שנפגענו והאמת היא שפגענו. את זה לא נוכל לשנות.

    הדבר היחיד שאותו אנחנו כן יכולים לשנות הוא את כיצד אנחנו מגיבים להתרחשויות שקורות לנו ברגע זה.

    מה שהיה היה.

    זה עד כדי כך פשוט. אבל זה גם הדבר הקשה ביותר.

    החזקת טינה כנגד מישהו או שאיפה לעבר טוב יותר שבו לא פגענו או נפגענו היא לפעמים מה שמחזיק אותנו חזקים, אבל אם נמשיך לעשות זאת הרבה זמן בסוף נישבר.

    אז מה שאני הולך לעשות עכשיו, ואני מזמין אותך להצטרף אליי, זה לדמיין את מי שאני מרגיש שפגע בי הכי הרבה ולומר לו/לה שאני מקבל את מה שקרה כמו שזה קרה. לא חייבים לסלוח, מספיק לקבל שזה מה שקרה. אני יודע שזה קשה. זה גם קשה לי. ולא חייבים לעשות את זה עכשיו, וזה בסדר להמשיך לא לסלוח ולכעוס, אבל אם יש בך רצון לזוז קצת מהמקום הזה, זו יכולה להיות התחלה טובה לעבר מה שיום כיפור באמת מסמל – להפסיק לקוות לעבר טוב יותר.

    כשזה יקרה, יתחילו לקרות קסמים.

    אפשר לעשות את התרגיל הזה גם על מקרה שקרה שבו אנחנו פגענו במישהו אחר. לדמיין את המקרה ולומר בלב שאנחנו מקבלים שזה מה שעשינו, שאנחנו מקבלים את העבר הזה שבו פגענו.

    אז הנה אני עוצם עיניים ומתחיל
    3
    2
    1

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – חוגים לילדים ומבוגרים בפרדס חנה

     

    אנחנו לידה ,סצ'ו ויניב , משפחה של קרמיקאים שיוצרים ומלמדים עם הרבה אהבה לתחום.

    הגענו לארץ לפני 16 שנים מארגנטינה\צ'ילה. הבנו שקרמיקה זה הדבר הכי טבעי והכי מקרב את האדם לאדמה. הקרמיקה נוצרת ממים, אדמה,אש ואוויר, שהם ארבעת האלמנטים שמאוד מחברים את האדם לאדמה. הקרמיקה מאפשרת לנצל את האנרגיה שלנו לתועלת ולהפיק ממנה את השתקפות הנפש בעולם החומר. לפי נסיוננו, התעסקות בקרמיקה מאוד מחברת אותנו לעצמינו וזה בעצם ממש תרפיה.. לתת לדברים לצאת ממך החוצה.. לתת ביטוי לרגשות

     

    למדנו בבית ספר לקרמיקה שמונה שנים וכשהגענו לארץ פתחנו סטודיו בהוד השרון עד שעברנו לפרדס חנה והקמנו במו ידינו את "בארו – סטודיו" מעורר השראה לעיצוב קרמי. אנחנו עוסקים בתחום המון שנים ומלמדים בטכניקות שונות בסגנון חופשי ומעניין לכל הרמות. חוג לילדים, נוער, מבוגרים והורים וילדים יחד!

    בסטודיו המיוחד שלנו ישנן גם אטרקציות נוספות כגון: ימי כיף, ימי הולדת, סדנאות, ערבי תרבות וכו'. מומלץ גם לבקר אותנו (בתיאום מראש) בגלריה שליד הסטודיו, ברחוב הגאון 4 פרדס חנה – (בwaze  זה הגאון 51) ותוכלו למצוא מלא מתנות, הפתעות, כלי מטבח, כיורים ועוד.

    מוזמנים לבוא להציץ ולהתרשם!

    שנת לימודים 2019-2020, החוגים השנה הם בימי ב', ג' וד'.

    – חוג ילדים,נוער והורים עם ילדים מוזמנים ליצור קשר עם יניב טל': 052-3263228
    – חוג למבוגרים ליצור קשר עם לידה טל': 054-6899035
    – סדנאות, ימי הולדת ואירועים לצור קשר עם סברינה (סצ'ו) טל' 054-6899032

    נשמח לראותכם/כן.

    בארו – סטודיו לעיצוב קרמי – הגאון 4 פרדס חנה

    טלפון: 054-6899032
    אימייל:  barro.ceramics@gmail.com
    פייסבוק >   |   לאתר >


    להגיב
  • שנה טובה. הכול בסדר

     

    שישי. שישי של לפני חג. חמישה ימים של חופש (תלוי למי…). אחרי עוד סיבוב בחירעות שהרגיש הפעם מכוער מתמיד. וגם אני התערבתי, התערבבתי, כעסתי, השמצתי, קיויתי, התאכזבתי… כ"כ הרבה רשות בשביל סוג של אחיזת עיניים, בשביל עוד מעשה חיצוני שבאמת ובתמים משפיע עלינו הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים.

    ואיך אפשר להתמקד בטוב? לבחור ביפה? לחשוב אופטימי?

    בספטמבר פתחנו גן וגם צהרון, וזכיתי למורים הטובים ביותר בעולם: הילדים. נכון שיש לי 4 משלי (מישהו אמר 5 ימים חופש??) אבל לראות פתאום 20 ילדים נהנים מהרגע, משתוללים, מתלכלכים, לא חושבים מה היה אתמול ומה יהיה מחר. משתעממים ודקה אחרי צורחים משמחה. בוכים וכועסים ושתי דקות אחרי מתחבקים וצוחקים. חיים את הרגע. כדי שגם הרגע שאחריו יהיה בול כזה.
    וכשנגמר היום ואני עם הבירה והסיגריה שאחרי, עייף ומותש אחרי ששטפתי מאוד כלים (אין אצלנו לא מדיח ולא חד פעמי) – אני תמיד נמצא גם בתחושת הודיה קטנה. שזו העבודה שלנו כרגע. שהיא מאפשרת לנו לעזור ולהיעזר (ואיזה צוות מדהים יש לנו! תודה למורן ושחף ונונה וגאיה ויהלי ויונתן) ובעיקר להבין מה שידעתי תמיד. שהאושר האמיתי נמצא בדברים הקטנים ובמערכות היחסים.

    מאחל מה שמאחל כל שנה. שתהיה לכולנו שנה טובה. שנבחר שתהיה כזאת. שנבחר לראות בה את הטוב. לטעום ולחלום ולנשום


    להגיב
  • חיה פוליטית

    [עמית נויפלד]

    בסוף השנה הראשונה ללימודים מתבקש כל סטודנט לפילוסופיה לבחור שני תחומי התמחות מתוך שלל המבואות שלקח, ביניהם מטאפיזיקה (מי אמר שיש בכלל מציאות?), אפסטימולוגיה (אם יש מציאות, כיצד אנחנו יכולים להכיר אותה?), לוגיקה (האם ייתכן שיש מציאות ואין מציאות במקביל?), אסתטיקה (אני חושב שהמציאות תראה יותר טוב בוורוד פוקסיה), ובנוסף, פילוסופיה של המוסר, הפוליטיקה, והדת.

    בחרתי להתמחות בתחומים שנראו לי פרקטיים להתנהלותו התקנית של העולם, פוליטיקה ומוסר, אולם, כאשר הגשתי את טופסי הרישום לשנה השניה נתקלתי בהתנגדות לא צפויה מטעם מזכירת החוג: "אתה לא יכול להירשם לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המוסר במקביל", היא הבהירה לי חד משמעית, "בשני התחומים מלמדים בדיוק את אותם תכנים".

    ***

    טום "הבטלן" הודג'קינסון, מדובריה הבולטים של תנועת ההאטה בימינו, הקדיש את פרק 12 בספרו "אין מחיר לחופש" על מנת לשכנע את קוראיו לחדול מהצבעה בבחירות הכלליות, ולמעשה להתנתק ככול האפשר מן הפוליטיקה ומוסדות המדינה. "עזבו ת'ממשלה" היא כותרת הפרק, והנה משפט קצר מתוכו שמסכם היטב את רוח הדברים: "יש משהו רקוב בליבן של ממשלות – והוא העובדה הפשוטה שאפשר לעשות קריירה משררה."

    ***

    בעשרים השנים האחרונות, דומה בעיני כי הולכים ומתמעטים הפוליטיקאים האוחזים בשלוש התכונות אותן קבע מקס ובר כמהותיות ונחוצות לעיסוק בפוליטיקה כמקצוע: התלהבות כנה, רגש אחריות וטביעת עין. לא מעט פוליטיקאים בימינו, כך ניתן להתרשם, עסוקים יותר בקידום עצמי, במנעמי השלטון ובמאבקי הכוח הפנימיים הנדרשים על מנת לשמר אותם, מאשר בעיסוק היומיומי בשיפור חייהם של האזרחים.

    החיכוך המתמיד בצמרת העסקית של המדינה מביא אותם לשאוף לרמת חיים דומה, ההישענות על כספם של בעלי ההון במהלך המרוץ לתפקיד, או קבוצות הכוח בתוך המפלגה עצמה, כובלת ומשעבדת את האינטרסים הבסיסיים שלהם, והרצון לדבוק בכיסא מביא אותם, במקרה הטוב, להתנער מטעויותיהם ולהתפאר בהישגיהם של אחרים, ובמקרה הרע לכדי שיתוק מוחלט.

    במצב עניינים זה, קשה שלא לחוש הזדהות עם דבריו של הודג'קינסון. במידה והפוליטיקה הושחתה, במידה והממשלה רקובה מטבעה, מוטב לנו להשליך הצידה את העיסוק בה ולהתרחק ממנו ככל הניתן.
    בגישה זאת קיימת, להבנתי, רק בעיה אחת – היא מנוגדת לחלוטין למהותנו כבני אדם.

    Louisa Matthiasdottir, Maine Landscape with Figure1976

    ***

    הפוליטיקה, בהגדרה, אינה דבר מה שניתן לנו להעביר או להפריט לידיהם של אחרים. המילה עצמה נגזרת מהמונח היווני Politikos, שמשמעו "של האזרח", והיא מעולם לא נועדה להיות עיסוק למתי מעט. בימיה הראשונים, הקיפה הדמוקרטיה את כלל אזרחי המדינה (או אם לדייק, "הפוליס" – עיר מדינה ביוון העתיקה), ואילו הדמוקרטיה הייצוגית (להבדיל מזו הישירה) הופיעה רק כאילוץ עקב בעיות של גודל האוכלוסייה, מורכבות הממשל המודרני, והעובדה שרוב הציבור העדיף להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה במקום להגיע לאסיפה השבועית.

    כל זה לא אומר שאנחנו צריכים או יכולים להרשות לעצמנו להפסיק להיות פוליטיים. אריסטו כינה את האדם "זואון פוליטקון" (חיה פוליטית) וקבע כי:

    "מכל זה גלוי איפוא שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על פי הטבע. ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם… קודמת המדינה על פי הטבע לבית ואף ליחידים שבבני האדם. כי הכלל קודם בהכרח לחלק, שהרי אם נחרב כלל [הגוף] לא תימצא רגל או יד אבל מי שאינו יכול להשתתף בחברה, או מי שמספיק לעצמו ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של מדינה, אלא הוא או בהמה או אל."

    ההשתתפות בענייני המדינה, אם כן, היא לא רק זכותנו הטבעית, אלא גם כורח הנובע ממהותנו. את העובדה כי מרביתנו בוחרים שלא לעשות זאת, ניתן להסביר רק בהתכחשות לטבענו, בניכור, ובמניפולציה מתמשכת מצד אלה אשר מרוויחים מהפאסיביות שלנו – הקבוצות הקטנות והמאוגדות היטב סביב אינטרסים צרים, והאוחזים בשלטון.

    ***

    הפוליטיקה, בהיותה עוסקת בחיי היום יום, ב"ענייניו של האזרח", אחת היא עם המוסר, ומכאן נובע שאם ברצוננו להיות אנשים יותר טובים אין לנו ברירה אלא להיות יותר מעורבים.
    מעורבות פוליטית יכולה להתבטא באופנים שונים: השתתפות בהפגנות ומחאות, אסיפות ציבוריות, עבודה או התנדבות במגזר השלישי (וספציפית בארגונים הפועלים למען שקיפות והנגשה של מידע), אי ציות אזרחי, התפקדות למפלגות ועוד. אסור לנו לטעות – המערכת הפוליטית המושחתת בישראל הינה תוצאה ישירה של הוויתור שלנו על הזכות לקחת חלק בהליך הפוליטי המקומי.

    הכוח משחית, ואנחנו הנחנו לו להתרכז בידיים ספורות. לא צריך יותר מראש ממשלה אחד בכלא כדי להבין את העובדה הפשוטה הזאת. עכשיו, יותר מתמיד, הגיע הזמן להפשיל שרוולים, לצאת מאזור הנוחות, ולממש את מהותנו הטבעית כאזרחים.

    *******

    פורסם במקור באתר Slow


    להגיב
  • נוסעת בעקבות האהבה / יובל כספי

    [יובל כספי]

    בדיוק שבועיים אחרי שחזרתי מאנגליה, אני מנסה (ואפילו כמעט מצליחה) לעבד את החוויות המרגשות, המעצימות והמפתחות שעברו עלי במחוז הקסם בחודש האחרון.

    "אני לא מתכוונת להיות בלונדון, אני מחפשת את הקסם שמצוי בעיירות וביערות", דאגתי להבהיר לכל מי ששאל והתעניין (וגם למי שלא).
    ובאמת, המטרה העיקרית שלי בטיול הייתה להיחשף למיסטיקה ולקסם האמיתיים והטהורים שקיימים באנגליה, לחוות אותם לעומק ולכתוב עליהם (או באמצעותם, תלוי את מי שואלים). וכך, עם מוצ'ילה על הגב והמון סקרנות בלב, מצאתי את עצמי מטיילת ביערות עתיקים ובנהר הפלא בדארטמור, משתתפת בקורסי כתיבה מרתקים באחוזה ישנה במחוז דבון, יוצאת למסע אל תוך ערפילי אבלון (הידועה גם – או בעיקר – בתור גלסטונברי) ולקינוח – יוצאת לסיור בסטונהנג' (כולל כניסה למעגל הפנימי!) ובמרחצאות הרומיים של באת'.

    להפתעתי הרבה, כנראה שהישראלים עוד לא גילו את דרום-מערב הממלכה המאוחדת, אחרת לא ברור לי איך ייתכן שבמשך חודש שלם המילים היחידות ששמעתי בעברית הגיעו מהקולות בראש שלי; וגם הם לא תמיד היו קוהרנטיים.

    "אז ממה נהנית הכי הרבה?" סבתא שלי שאלה במבטא הבריטי הכבד שלה, כששיתפתי בחוויות שלי מארץ מולדתה.
    האמת, נהניתי מכל דקה בחודש המטורף הזה. הכרתי אנשים מדהימים; למדתי המון – בעיקר על כתיבה, רוחניות ומה שביניהם – אבל לא רק; הגעתי לעומקים חדשים של עצמי ועם עצמי, והכי חשוב – לקחתי חלק פעיל בקסם שפועם במעמקי הכדור המופלא שלנו. קסם אמיתי, עתיק, אלכימיה של הנשמה.

    מה שמוביל אותי ליעד הגאוגרפי שהיה עבורי העוצמתי והמפתח ביותר בטיול – גלסטונברי, הו גלסטונברי!

    \לף פייטנים לא יצליחו לתמלל אותי. וגם לא את אנרגיית הריפוי האדירה ששוררת במקום, או את הרוח והקסם האין סופיים שמשתקפים בכל פינה בעיירה הכמעט-קדושה הזו.
    תוך דקות ספורות מהרגע שהגעתי לעיירה, הרגשתי כאילו חזרתי הביתה. לא לבית הפיזי בישראל, כמובן, אלא לבית הרוחני שלי, למקור הנשמה.

    לפי הפולקלור הבריטי, באבלון (גלסטונברי של היום) הוקם בית ספר ללימודי קסם, רוח ואלכימיה. או כמו שאחד המקומיים היטיב לפשט עבורי – אבלון, למעשה, היא הוגוורטס של הקלטים והדרואידים. משם, למשל, הגיעו הקוסם מרלין, לנסלוט (מאבירי השולחן העגול) ומורגן לה-פיי – אחותו למחצה של המלך ארתור ומכשפה לבנה ורבת עוצמה בפני עצמה.
    שם גם חושלה ה"אקסקליבר" – החרב הקסומה של המלך ארתור.

    "אגדות" אחרות מספרות שאבלון היא מעין ממלכה שמתקיימת במימד אחר, ובתקופת מלוכתו של המלך ארתור קו הזמן של שלה חצה את קו הזמן של המימד שלנו. ובנקודת הממשק המיוחדת הזו, התרחשו המאורעות עליהם מבוססות האגדות הארתוריאניות.

    בין אם מאמינים לכל הסיפורים, המיתוסים והאגדות; לחלק מהן או לאף אחת מהן, אי אפשר להתעלם מהייחודיות של העיירה הקטנה ושל תושביה.
    מעבר לחנויות המיסטיקה המרובות, למקדשים עבור האלה ולמנזר העתיק, חדי העין יוכלו אף להבחין ביצורי קסם שונים שמביטים מבעד לעננים ולעצים (כן סבתא, נשבעת לך שבאמת ראיתי דרקון. הוא עונה לשם צ'ארלס, גר בתוך עץ בחצר הכנסייה והוא אפילו חברותי ממש!).

    וכל זה בלי שדיברתי אפילו על החלומות והחזיונות המרהיבים להם זכיתי בשהייה שם.

    אז אמנם לונדון לא מחכה לי (תודה לאלה) אבל ייתכן שמרלין וגווניבר דווקא כן…?

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • שפה אחת: דיאלוג בונה יחסים # 8 – הטור של שחר בסטקר

    [לטור השביעי: על פרידות וחרטה שמחליפה צבעים]

     

    אתמול נלחמתי עם עצמי.

    לפתע התגברו בי כמה רגשות חזקים
    קשים
    שלקחו אותי למטה ברגע.
    השתלטו על כל ההוויה שלי.

    הרגשתי
    פחד עמוק, מהמסע המתקרב.
    בדידות, כאילו אני לבד בעולם.
    עצב, כזה שמרגישים אותו בבטן.
    חולשה, אל מול כל אותם רגשות מטלטלים.

    בהתחלה הרגשתי שכל מה שאני מסוגלת כרגע לעשות הוא לשכב במיטה ולבכות.
    לנקות את עצמי מהרגשות האלה.
    שיצאו דרך העיניים. שיעברו מהר מהר.
    שהכל יחזור להיות בסדר מהר,
    כמו תמיד.

    אבל אפילו לבכות לא הצלחתי. הייתי משותקת. שותקת.
    אחר כך הבנתי שהם (הרגשות) מבקשים ממני משהו,
    הם לא רוצים שאבהל מהם כל-כך.
    הם פה כי יש להם תפקיד.

    הם לא באו לעשות לי רע,
    אלא לעורר אותי, לנער אותי,
    לשאול אותי שאלות חשובות.

    אז וויתרתי, נכנעתי להם
    נתתי להם להשתלט עלי
    וניסיתי לבדוק איפה כל אחד מהם מתמקם לי בגוף.

    בשלב הבא עלה בי צורך גדול
    לשתף את השותף שלי.
    הרי הוא כאן מעבר לקיר, מתעסק בענייניו, עובר איתי הכל
    אז למה הוא לא יודע דבר על מה שקורה לי כרגע?
    ושאלה גדולה יותר- למה זה כל כך מפחיד לשתף אותו עכשיו?
    עכשיו, עם כל מה שחי ובוער בי.

    כי מה יקרה?
    אם ידע, יחשוב שאני חלשה? שאני לא דואגת לעצמי?
    אולי ירגיש שאני מאשימה אותו ויהדוף, יגן על עצמו? יתקוף אותי?
    אולי מתוך רצון לעזור או פחד להישאב
    יתחיל לשטוף אותי בהצעות ייעול, פתרונות
    או יותר גרוע מזה: קלישאות שהכל יהיה בסדר?

    ובעצם כל מה שאני צריכה עכשיו זה
    שיצטרף אלי, יהיה איתי, יעטוף אותי
    לא ייבהל ולא יהדוף.
    פשוט יהיה וינסה עד כמה שהוא יכול
    להבין אותי.
    או כמו שקוראים לזה מומחים: אמפתיה.

    היה לי ברור כשמש מה אני צריכה ממנו.

    אז בשלב האחרון
    קפצתי ראש לבריכה המפחידה הזו
    הבריכה של הכנות, החשיפה,
    הבריכה של הפגיעות.

    החלטתי להאמין, בלב ובראש.
    להאמין שאשרוד את זה, ולקרוא לו.
    אמרתי לו שאני צריכה אותו כאן לידי.
    ושיתפתי. ובכיתי.
    והייתי חלשה כל כך.

    מהרגע הזה צמח כוח אדיר.

    ומהרגע הזה חזרה לי האמונה.

    אמונה בו- שמצליח להקשיב לצרכים שלי, שהוא אמיץ, ויש בו מכלים של אמפתיה.

    אמונה בי- שיודעת להביע מה אני צריכה, לא לוותר על זה, ולא רוצה להישאר לבד.

    אמונה בנו- שיודעים להתחבר לחוויה אחת, גם משני מקומות שונים לגמרי.

    כמה כוח צמח מאותה חולשה עמוקה שהרגשתי.
    כמה זה היה קשה לקלף את קליפות הפחד ולהיחשף.
    כמה אנחנו רוצים להיות תמיד חזקים כלפי חוץ, כדי לשכנע את עצמנו שאנחנו חזקים גם מבפנים.

    אנחנו לא מבינים שההתמסרות לחוויה האנושית המלאה שלנו,
    על כל הספקטרום שלה (ובעיקר בקצוות הרגש)
    היא זו שתקדם אותנו קדימה לאן שאנחנו רוצים להגיע.

    מיד לאחר מכן כבר התפנה מקום גם לרגשות אחרים
    רוגע, תקווה, התרגשות, גאווה, הודיה,
    ואהבה גדולה.

    בתמונה: אנחנו, קצת לפני שאנחנו לומדים לפחד מהרגשות של עצמנו.

    __________________________________________________________________________________________

    שחר בסטקר – עו"ס ומגשרת, בעלת MA ביישוב סכסוכים, אישה, בת-זוג, אימא. 0545601746, בנימינה.
    שפה אחת: ליווי זוגות בצמתים ומשברים, תהליך קצר מועד ליצירת תקשורת המחזקת קרבה, הסכמות ושותפות לדרך. סדנאות והרצאות אודות חיסון מערכות יחסים, צמיחה מתוך קונפליקטים והשכנת שלום בין לבבות.


    להגיב
  • מאיר אריאל – הכתבים הגנוזים # 8 – הטור של מאיר ושירז אריאל

    [הטור השביעי: ספר חדש נולד – ד"ר התחכמות]

     

    זה לא פשוט לעשות את זה פשוט

    האמת,  פשוט לא הצלחתי לכתוב כלום. כבר די הרבה זמן.

    חשבתי לכתוב מיד אחרי המופע הגדול שהיה ביולי האחרון. מופע שכבר מוגדר אצל רבים כאחד המרגשים והמיוחדים שהיו כאן. כל החששות שלי על זה שזה גדול מידי, אלפי המוני אנשים, איפה תהיה האינטימיות המפורסמת שלנו?  כל זה התפוגג. הקסם המוכר שמתרחש בכל מופע, התרחש גם הפעם, ובענק, כולל ליקוי הירח הסוריאליסטי. הסתובבתי בכל האזורים, כולל בדשא הכי למעלה, הקסם היה שם. בין אלפי האנשים שישבו והתמגנטו לבמה. הם שרו עם האמנים ואיכות הסאונד היתה פשוט מושלמת. מכל נקודה שמעו מעולה. הריני לברך את אמפי פארק ראשון לציון וחברת זאפה שנתנו במה מפוארת וכבוד ראוי לאבא שלנו. רוצה גם להודות מכאן למפיקה שלנו מאיה פוגל שהפיקה ברוב חסד את כל המופע וגם דאגה לכל הוידאוארט הנפלא שהיה על המסכים לכל שיר ושיר. (יוצר בפועל גיא רומם האדיר).  באמת מופע משובח שנזכור שנים רבות.

    קבלו כמה רגעים שהמחישו את הקסם, פה עם חנן בן ארי

    השיר הכי חשוב שבוצע בערב הזה לדעתי היה 'כותונת פסים' שביצעו חמי רודנר ותמר רדה. השיר הזה נכנס ממש ברגע האחרון אחרי שתמר העלתה וידאו ביתי עם השיר בהקשר של מחאת האתיופים ויהודה עדר קלט אותה. ועל אף שרשימת האמנים היתה סגורה ומסוגרת, יהודה הפעיל את קסמו והם נכנסו. ממש שמחתי שזה קרה. הוידאו לא הכי איכותי אך מספיק כדי להעביר את המסר (תודה לטוביה פלדמן שצילם והעלה).

    ביוטיוב יש עוד כמה עשרות סרטונים מהמופע.

    ואז הגיע ה' באב – יום האזכרה לאבא. יום שמעביר מין רעד געגוע.

    תכננתי לכתוב אחרי האזכרה. אותו יום שבו אנחנו המשפחה מגיעים יחד עם כשלושים איש לבית העלמין. יש חברים שמגיעים תמיד ויש שמגיעים לראשונה. החבר יהודה עדר מגיע קבוע וגם הפעם הוא היה שם עם אשתו מיקי קם הנפלאה. היו שם אנשים שהרגישו מספיק חשוב כדי להגיע. בעיקר חשוב לאמא שלי.

    הגיעו כ-50 איש ואישה, עשינו סבב שבו כל אחד מבני המשפחה מקריא, מספר משהו. אני סיפרתי לאבא על הספר החדש שהוצאנו עם החומרים שלו וכמה הספר מרגש וזוכה למחמאות. סיפרתי לו על המופע המופלא וגם על מיזם נוסף שהתרחש וראה אור לאחרונה – חוברת האקורדים החדשה לשירי מאיר אריאל!

    הפקה פרטית של המוזיקאי שרון ארנון. לפני כשנתיים הוא פנה אלינו עם בקשה לעבוד על חוברת אקורדים מקצועית למיטב שירי מאיר אריאל וקיבל מאתנו את ברכת הדרך. הוא עבד על זה קשה מאוד והשקיע לא מעט משאבים. התוצאה יפה ואיכותית מאוד, אנחנו שמחים מאוד שזה קיים. מוזמנים להזמין לכם אחת בקישור הזה >

    ונעבור לאקטואליה. עוד רגע יש בחירות. לא מזמן ממש ולקראת הבחירות הקרבות, השתחרר קטע וידאו נוסף מבית היוצר של פטריק סבג – פילוג. מחאת המילים של מאיר אריאל.

    הפעם הדיבור של אבא לקוח מאחד מנאומי הבחירות שאבא היה נואם בהופעות השונות. פטריק מדגיש חזק את המשפט – 'מפלגות מנציחות פילוג' – העיף לי שוב את כל הראש

     

    נושא הנצחת הפילוג מופיע במספר קטעים בספר החדש. האחד נקרא 'אוצר היהודים', השני 'הודעה בדבר פיטורין'. העניין בער בדמו.

    יחד עם זאת, הוא גם ידע לצחוק על ועם זה. נאומי הבחירות של אבא היו פורצי צחוקים. שניים מתוכם נמצאים בספר, הנה קטע מתוך אחד מהם:

    ויש גם את הקטע המתוחכם – מרד מיסים

    ונשאלת השאלה: האם הוא באמת רק התלוצץ פה?…

    ועדיין מרגיש שלא הצלחתי לכתוב כלום. אבל לקראת החג שמח תוכלו למצוא אותי בחצר השוק פרדס חנה בימים 12.9 ו-13.9 ולפגוש יחד איתי שלל זכרונות. הנה ראיון מאוד מפתיע בישראל היום. יש פה סיפור >

    [ספרי מאיר אריאל לא מופצים לחנויות וזמינים רק דרך המשפחה או כאן >]

    _________________________________________________________________________________________

    שירז אריאל – בת אוהבת. מפיקה, יזמית, כותבת ומנהלת את שימור יצירתו של מאיר אריאל. מוזמנים לעמוד הרשמי והתוסס לכל העדכונים על כל אירועי שנת ה 20 לזכרו של מאיר אריאל האהוב.


    להגיב
  • יוגה על רגל אחת # 8 – הטור של ניב דור כהן

    [לטור השביעי: על רגל אחת או נכון יותר – כף הרגל…]

     

    היום הגיעה תלמידה חדשה לשיעור שלי.
    "איך היה?" שאלתי אותה אחרי השיעור.
    "משעמם" היא ענתה לי. "שלושת'רבע מהשיעור לא עשינו כלום!"

    התפיסה השגויה של היוגה

    ישנה תפיסה שגויה שיוגה היא משהו "שעושים".
    למעשה, האמת היא שיוגה לא "עושים", יוגה חווים.

    יוגה היא מצב תודעתי.

    אפשר לקרוא לו "הארה", "נירוונה", "להיות ברגע" או פשוט מסופקים ושמחים.

    כאשר אנחנו עוברים ממצב של חוויה, למצב של "עשייה" אז היוגה משעממת.

    למעשה, אפילו זה לא מדויק, כי שעמום זה פשוט מחשבה שעולה במרחב התודעה. שעמום זו המחשבה "אני מעדיף לעשות משהו אחר, להיות במקום אחר". שעמום זו מחשבה על העתיד, תחושת אי נוחות מהרגע הנוכחי. שעמום זו מחשבה של חוסר סיפוק.

    הכל הפוך

    אמנות היוגה איננה רק אמנות של הגוף, היא בראש ובראשונה האמנות של ריכוז התודעה. הגוף אמור להיות משרת התודעה, והתודעה אמורה להיות משרתת הנשמה. זה הסדר הנכון והטבעי. אך בעקבות הרגלים ודפוסים שגויים, ובעידודה של החברה החומרנית שבה אנו חיים, הסדר הזה התהפך.

    במקום שהגוף יהיה משרת התודעה, הוא הופך לאדון התודעה. הצרכים והתשוקות הגופניים הופכים להיות המרכז והאיזון מופר. כאשר סדר הבריאה הטבעי מופר, נוצר סבל. תמיד.
    התודעה מנסה להגשים את מאווי הגוף, והגוף ממשיך לייצר עוד ועוד תשוקות. זהו מעגל הקארמה.

    50 אלף גוונים של אותו הדבר

    היוגה היא פנס, לעתים זרקור, שמאיר באור בהיר עד כאב (או שעמום) על הדברים שבילינו שנים ארוכות בהדחקתם. זו המתנה המרכזית שהיוגה נותנת לנו. ראיית הדברים כמו שהם.

    במצב הרגיל אנו רואים את המציאות צבועה בגוונים שונים של לבן (אופטימיות, עונג, חדוות חיים) או בגוונים שונים של שחור (פסימיות, שעמום, דיכאון, סבל). זו הבינאריות של הקיום האנושי. הניסיון להשיג עונג והנסיון להמנע מכאב. בין הקצוות של המטוטלת הזו אנו איכשהו שורדים.

    היוגה מציעה לנו אפשרות למבט אחר על עצמנו, על אחרים ועל מטרת הקיום כולו. ראייה יוגית תופשת את האמת הנקייה של המציאות ומעניקה למתרגל מבט יציב ושליו על החיים המשתנים תדיר.

    _________________________________________________________________________________________

    ניב דור כהן – מורה בכיר ליוגה ומייסד גישת התרגול אקא-יוגה. חי, נושם, מלמד ומתרגל יוגה משנת 2001. הוסמך כמורה ליוגה בשלוש גישות תרגול, כמורה ליוגה לנשים בהריון וכמטפל ביוגה תראפיה תאילנדית. מלמד בפרדס-חנה, בזכרון יעקב, בבנימינה ובכפר-סבא.


    להגיב
  • עוזרים לקולו לשחזר את המופע שלו מחדש – Control Freak

     

    [קולו אור]

     

    "קונטרול פריק״ נוצר סביב הרעיון של מופע בו אני שולט על הכול סימולטנית:
    מנגן מוזיקה חיה תוך כדי ובאמצעות להטוטי קרקס, תוך שאני גם בו זמנית שולט על התאורה, על הווידאו, מקליט ועורך בלייב מה שאני מנגן, ועוד.
    כל זה תוך אינטראקציה עם הקהל, הרבה הומור ובאופן כללי – כיף גדול גם לקהל וגם לי.

    התחלתי לעבוד על הפרוייקט הזה בשנת 2000, ולא העליתי על דעתי שהוא ידרוש 18 שנות מחקר, פיתוח ובניה,
    ובעיקר התמודדות עם כמות משברים שהייתה יכולה לפרנס אופרת סבון.
    על תהליך הפיתוח אפשר לקרוא ב מאמר משעשע (אני מקווה) שכתבתי עבור ״אתר הקרקס של ישראל״.

    במאמר ההוא אפשר לקרוא על הרבה מהכיף, הפליאה וההשראה שהיתה בתהליך היצירה. ובהחלט היתה.
    מה שלא תמצאו שם אלו הן אין ספור הפעמים בהן הייתי על סף ייאוש, ולא פעם גם מעבר לסף.
    השיא השלילי היה במהלך מופע הרצה בו היו כל כך הרבה תקלות שנאלצתי להוציא את הקהל מהאולם כדי לאתחל את המערכת! פעמיים!!
    כמעט כל חודש הגעתי לרגע בו התייאשתי ״סופית״, ויתרתי על כל הפרוייקט הזה ״אחת ולתמיד״ וקיללתי את היום שהתחלתי לעבוד עליו.
    ואז אחרי כמה שעות באגרופים קמוצים, חזרתי לעבודה…

    שקופית עם הכיתוב ״18 שנה מאוחר יותר״…

    ביוני 2018 הגרסה הראשונה הייתה מוכנה להופעת בכורה בינלאומית בפסטיבל BE באנגליה. הייתי בחששות גדולים לקראת ההופעה הזו.
    בראש ובראשונה התפללתי בכל מאודי שכל המערכות הסבוכות יעבדו, אבל גם אם כן, אחרי שראיתי במהלך השנים מאות אם לא אלפי הופעות בפסטיבלים בארץ ובחו״ל בלט לי עד כמה ״קונטרול פריק״ לא דומה לאף מופע אחר שראיתי אי פעם.
    אולי החריגות הזו תהפוך אותו למוזר? בלתי מובן? בלתי אהוב?

    החששות, לשמחתי, התבדו: הופעת הבכורה הזו זיכתה את ״קונטרול פריק״ בשני פרסים מרכזיים בפסטיבל (פרס הקהל ופרס ACT),
    והולידה סיבובי הופעות ארוכים ומוצלחים באנגליה בספרד. בשנה שחלפה המשכתי לשפר, להרחיב ולעבוד ללא הרף.
    לאט לאט ובעבודת נמלים ״קונטרול פריק״ צמח מ-40 דקות למעל שעה, וכל מופע גרר תגובות נלהבות והזמנות להופעות בספרד, איטליה, פורטוגל ואפילו סין.
    נראה היה שאני על דרך המלך להגשמה נפלאה של חלום עליו עבדתי 19 שנה.

    אבל הדרך פנתה לכיוון מאד לא צפוי.

    האסון קרה ב 25 ליולי כשהגעתי לשדה התעופה של ברצלונה בדרך בין הופעה באיטליה להופעה בספרד –
    תיק בו כל ציוד המיחשוב של המופע נגנב ממני.
    למרבה הקטסטרופה המשמעות היתה שנגנבו גם כל הגיבויים. שנים על גבי שנים של עבודה מאומצת, מקורית, נעלמו ברגע.
    הייתי תמים להחריד: חששתי תמיד מקריסה טכנולוגית כלשהי, לכן היו לי גיבויים על 3 סוגי מדיה שונים.
    אבל לא השכלתי להבין שהסכנה האמיתית כלל אינה טכנולוגית, אלא אנושית: שמרתי הכול יחד, לכן הכול גם נעלם יחד .

    אחרי האירוע ישבתי בתחנת המשטרה בברצלונה, ממתין לתורי בדמעות ובמחשבות מתרוצצות – מה בעצם אעשה בחיים מכאן והלאה?
    בשיחה עם השוטר בקבלה היה ברור מטון דבריו ומהבעת פניו שהוא רואה כמוני 10 בשעה, ושהסיכוי שאפגוש אי פעם את הציוד שוב שואף לאפס.
    היה ברור לי שזו נקודת הסיום של מפעל חיי.
    19 שנים של התמסרות מוחלטת – אלפי ימים ולילות שהושקעו בפיתוח תוכנות, טכנולוגיה ואביזרים, טכניקות בימתיות, דמות.
    עבודה אין סופית של שיפורים ותיקונים כדי להגשים את חלום המופע שלי. התמסרות מוחלטת שכל פירותיה נעלמה בבת אחת.
    כל כך הרבה משברים צלחתי, רק כדי בסופו של כל התהליך, רגע לפני ההפי-אנד, ליפול חזרה כל הדרך למטה בלי כלום?
    הוחזרתי לנקודת ההתחלה.

    שבתי שעות בתור במשטרה כדי לתת תצהיר, במצב של ייאוש מוחלט.

    באיזשהו שלב הכנסתי את הידיים לכיסים.
    והרגשתי שיש משהו בכיס. חתיכת פלסטיק לא ברורה. מה זה?
    הוצאתי אותה והסתכלתי עליה כמעט חצי דקה, תוך שהשערות על העורף שלי פיזית מתחילות להסתמר.
    זה היה דיסק און קי.
    הדיסק און קי שאני משתמש בו בכל פעם שאני צריך להעביר קבצים ממקום למקום, ושבשלב זה או אחר של חייו כל קבצי המופע עברו דרכו, בדרך ממחשב אחד לשני.
    אותו דיסק און קי שתמיד, אבל תמיד, אמור להימצא עם שאר ציוד המיחשוב של המופע. הציוד שנגנב.

    הרגשתי כמו בילבו באגינס מ״ההוביט״, שם במערה עמוק מתחת לאדמה, עומד מול גולום שמתכנן ומאיים לטרוף אותו.
    בילבו מכניס אז את היד לכיס בחוסר מחשבה, ומגלה שם להפתעתו את הטבעת. ה-טבעת.
    אותה טבעת שהוא הכניס מוקדם יותר לאותו הכיס בהיסח דעת מוחלט ושכח ממנה. זו שתציל אותו.

    נזכרתי שערב לפני כן, בסוף ההופעה באיטליה נתתי לצלם של הפסטיבל את הדיסק הזה כדי שיעביר אליו את צילום ההופעה.
    לקח לו לא מעט זמן להכין את הסרט, וכשהוא חזר ב 3 לפנות בוקר הייתי כבר לקראת סוף פירוק המופע והייתי מותש כל כך,
    שלא היה לי כוח אפילו ללכת לשים אותו במקום הקבוע, עם המחשבים. הכנסתי אותו לכיס ומייד שכחתי ממנו.

    נס מספר 1!

    ואז נזכרתי גם מה אמר לי אותו צלם כשהחזיר לי את הדיסק:
    ״הקובץ של סרט ההופעה יצא בגודל של 8.5 ג׳יגה-בייט, ועל הדיסק יש רק 8 ג׳יגה-בייט פנוי. אז מצטער, לא יכלתי להעביר את הסרט לדיסק. אשלח לך אותו מאוחר יותר״.
    ואם הוידאו של הצילום לא הועבר לדיסק און קי, זה אומר שהקבצים שהיו שם לא נדרסו. וזה אומר שיש סיכוי שיש עליו שרידים רבים מתוכנות וקבצי המופע.

    נס מספר 2!

    לא הייתה לי שום דרך לדעת מה באמת יש או אין על הדיסק עד שאביא אותו למעבדה שמתמחה בזיכרונות מחשב, ואשחזר ממנו כל מה שאפשר.
    חיכיתי בברצלונה ארבעה ימים מרוטי עצבים לטיסה חזרה, עם הדיסק עלי 24 שעות ביממה;
    מיששתי אותו בכיס ללא הרף אפילו מתוך שינה, כדי לוודא שהוא שם.
    הורדתי אותו ממני רק במקלחת, מניח אותו בזהירות מולי על השיש ולא מסיר ממנו את העיניים אפילו במהלך חפיפת הראש.
    כשהגעתי איתו לארץ, אחוז היטב בכף ידי, נסעתי ישירות משדה התעופה למעבדת שחזור הזיכרונות היחידה שהייתה מוכנה לעבוד איתי מייד למרות שהשעה הייתה 23:00 בלילה.

    הייתי במתח עצום, אבל עד הבוקר כבר היה ברור שיש סיכוי להקים את המופע לתחייה:
    זה אמנם ייקח שבועות רבים של עבודה מאומצת (אם לא חודשים) לבנות מחדש את מה שכבר לא ניתן היה לשחזר מהדיסק, אבל חודשים זה כבר בתחום האפשר.
    זה אמנם קשה, אבל לא מייאש טוטלית. זה לא שנים של עבודה.

    מאותו רגע נכנסתי לטירוף של עבודה אינטנסיבית, 20 שעות ביממה: לתכנת, לבנות ולצלם מחדש בעבודת נמלים כל פיסת קוד, כל גרפיקה וכל סרט שנדרשים כדי להרכיב שוב את המופע.
    הפעם, כשכל צעד מגובה לזיכרון ענן כמובן.

    ואכן בהדרגה קונטרול פריק הולך וחוזר להתקיים!

    אז איך אפשר לסייע?

    • ע"י שליחת תרומה כאן >
    • או בטלפון דרך אפליקציות ״פייבוקס״ או ״ביט״ למספר: 050-9080200.

    אם יש משהו ששיננתי לעצמי כמעט מדי יום במהלך המסע המטורף הזה, הוא שלאו דזה ידע מה הוא אומר:
    גם מסע של אלף מילין אכן מתחיל בצעד, ואז עוד אחד. ועוד. רגל אחרי רגל.
    לכן ברור לי שגם סכומים קטנים יצטברו ויעזרו להגיע למצב בו המשימה הופכת לאט לאט לברת השגה.

    כל עזרה, גם קטנה, תתקבל בהכרת תודה עצומה מעומק הלב!

    לדף הקמפיין >


    להגיב
  • הדיוק הפנימי / יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    לחץ.

    שלוש אותיות שמתארות עולם ומלואו. תחושת הכיווץ שמלווה לשמע המילה לא זרה לי, כמובן, ועדיין אני לא יכולה שלא לתהות למה היא מתעקשת לתפוס מקום נרחב בחיי הבוגרים?

    זה לא שהמילה הייתה זרה לי לחלוטין בילדות. הייתה לנו היכרות פשוטה כזו – שלום-שלום כשהיא חלפה על פני בזמן שעטפתי את עצמי בעולם הדמיון הבטוח והמנחם.
    אך הפעם הראשונה שהיא הכתה בי ממש – במלוא עוצמתה ובשיא האינטנסיביות – היתה בצבא (אבל זה כבר לסיפור אחר), ומאז היא מגיחה לעתים לא רחוקות, בצורות שונות, ומלווה – ניחשתם נכון – באותו כיווץ מתסכל שמתחיל בבטן; מתפשט לכל שאר האיברים וגורם לתחושת התקיעות הזו בגוף.
    לפעמים התחושה הזו אף עוטה את פרצופו של הסוכן סמית' מטרילוגיית המטריקס, ובדיוק כמו הדמות (כי הכי נוח להשליך על "דבר" חיצוני במקום לקחת אחריות) – מחזיקה אותי בכוח בכבליה ומפעילה עלי כל מניפולציה אפשרית כדי להשאיר אותי בתא הקטן והאפל הזה במוח. אותו תא שמשאיר את הגוף בקיפאון ובפחד מהלא נודע.

    ומצד שני, אפילו במטריקס יש מנגנונים שנועדו לדכא את הדיכוי. וכך, לעתים הולכות וקרבות אני מוצאת את עצמי נסחפת במחוזות הדמיון אל דלתה של מגדת העתידות; שם אני פוגשת ילד טלפת לבוש בבגדי נזיר אשר מכופף כפות בעזרת כוח המחשבה. ובכל פעם מחדש הוא מזכיר לי שלא הכף היא זו שמתכופפת, מתגמשת או משתנה – אלא אני בעצמי.

    ובכל פעם כזו אני נזכרת שיש בתוכי כלים רבים ומגוונים להתמודד עם הלחץ הזה – יש לי את הכתיבה ואת עולם הדמיון; יש לי טכניקות הרגעה רבות שלמדתי ואני עוד ממשיכה (ואמשיך!) ללמוד; יש לי פרספקטיבה שונה, שמלמדת אותי שאמנם הלחץ תופס מקום משמעותי בחיי, אך במקביל לזה (ובלי שום סתירה) הוא גם הולך ופוחת.

    ובעיקר יש בי את ההבנה שהלחץ הוא חלק אינטגרלי מהחיים האלה, ובמקום לברוח ממנו אני מרגישה מספיק חזקה  כדי להתמודד איתו, לסמוך על היקום ולזכור ש: THERE IS NO SPOON

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • היסטוריה של מהירות – עמית נויפלד

     

    ( קצת מוזר לכתוב ביקורת על ספר לפני שסיימתי לקרוא אותו, אבל אני כ"כ נהנה אז למה שלא תקראו יחד איתי? וכדי לראות אם הבנתי משהו מהספר שאני קורא כבר 170 ימים ובדיוק הגעתי לעמוד 170, אנסה לשלב בין צורה לתוכן ולכתוב את הפוסט הזה באיטיות מקודשת כאן בפורטוגל. הפוסט התחיל להיכתב בשבוע שעבר)

    לנסיעה הזאת לספרד ופורטוגל (5 שבועות) לקחתי ספר אחד בלבד. לא בגלל בעיות משקל או כי אין לי מה לקרוא, אלא כי קשה לי מאז עידן הפייסבוק להתרכז בקריאה של דברים ארוכים וגם 4 ילדים לא תורמים לזמן איכות שקט ופנוי… אז ידעתי שלא אקרא הרבה.
    קיבלתי מעמית את הספר אי שם בדרום תל אביב בפברואר השנה, ועכשיו קורא אותו בדרום פורטוגל בהנאה רבה ובאיטיות מרשימה. כנראה הספר השני שאני קורא הכי לאט בחיים (בדיוק בדקתי ויוצא קצב ממוצע של עמוד ביום…).

    כל זה לא כדי ליישם את התאוריה, אלא כי הספר באמת גרם לי להאט ולחשוב, להרגיש ובעיקר להרהר. יש אפילו פרק ששמו "אתנחתא מתודית" שדורש לקחת פסק זמן ומסתיים במילים:

    READY, GET SET, SLOW

     

    (לוקח הפסקה בכתיבת הפוסט והולך לשכב על ערסל ולפצח קצת גרעינים. דד-ליין נוגד את רעיון תנועת ההאטה, אז אקרא לו Life-Line. הפוסט הזה אמור לעלות ביום ראשון. תחזיקו אצבעות (אבל בשכיבה כן)).

    על תנועת ההאטה שמעתי אי שם בשנת 2015 ומאז פרסמתי כאן כמה וכמה פוסטים הקשורים אליה.
    כאדם זריז ומהיר, מאז ומתמיד אותגרתי להאט (גם בסדנת "ילדולפין" בגיל 23 כשהמדריך אמר "ל א ט… ו מ ע ט…) וכאן בפורטוגל, בה היום מתחיל ב-11:00 (לפני 10:00 החנויות לא נפתחות אפילו בתי קפה!) והקצב הוא של פעם, אני פשוט מתענג על קריאת הספר. כטבעוני שגר בפרדס חנה ראיתי שאני כבר מיישם לא מעט המלצות ואמונות איטיות – אבל מה יותר טוב ממדריך מעשי להאטה, שנכתב ע"י כותב סופר מוכשר שחי את הדברים שעליהם הוא מדבר?

    קוראים לו עמית נויפלד וזה מה שהוא כותב על עצמו:
    עמית נויפלד, יליד 1975, מייסד ועורך אתר תנועת ההאטה slow.org.il כותב אודות פשטות מרצון, מינימליזם והמנגנונים שמניעים אותנו לעבוד ולצרוך בהילוך מהיר. מפרסם טורי דעה בעיתונים (הארץ, כלכליסט) ומרצה בפורומים שונים. לעמית תואר ראשון בפילוסופיה וקולנוע ותואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשכונת התקווה עם נועה, אשתו, וגור חתולים. אוהב ללכת לאט ולבהות, משתדל שלא להידרס.

    ועמית הוא באמת קצת פילוסוף מודרני, והוא משלב בהומור ובחוכמה מרתקת הסברים על תולדות הקפיטליזם והסגידה לעבודה, לצריכה ולכסף, ודואג לנווט בין אז לעכשיו בצורה קולחת. הספר גם גורם לך להנהן ולהיאנח בהסכמה – וגם נותן כלים מעשיים לעצור את המירוץ והמרדף ולהבין שאין מה למהר וכמה טוב להאט לפעמים…

    (וכדי להמשיך בנתיב העצלנות, עליה ממליץ הספר, אעשה הפסקה מתודית לשתיית בירה מקומית ואחסוך זמן ומאמץ ופשוט אחתוך ואדביק את הביקורות המהללות על הספר)

    אז גם אם החיים שלכם הם מירוץ מטורף ושלוותא נראית קרובה יותר משלווה…  וגם אם אתם מרגישים שאתם בחצי הדרך אל הנירוונה – תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה. שנים שאני לא נהנה ככה מספר – לא ממש רוצה לסיים אותו – גם כי הוא סופר מעניין וגם כי הוא פשוט מאפשר לי להרגיש בנוח וכאילו טופח לי על הכתף בכל הפסקת עצלות או בטלות (שאינה פייסבוק…) – ואומר, הכול בסדר, קח את הזמן…

    (זהו, לא מאמין שסיימתי את הפוסט הזה. כי לסיים זה חשוב כשעושים דברים לאט… נחגוג את המאורע בעוד בירה קרה כי לא נעים לשבת בבר שעתיים על 4 שקלים…)

    את הספר אפשר להזמין כאן >

    לאתר של תנועת ההאטה והפוסטים הנהדרים שלו (קחו לכם כמה ימים לקרוא אותם ולהרהר) >


    להגיב
  • חוגי המוסיקה לילדים של עידן ויצנר בפרדס חנה – ההרשמה החלה!

    [עידן וייצנר]

     

    לאחר שנה מוצלחת חוגי המוסיקה לגילאי 3-7 נפתחים גם השנה! (לפי קבוצות גיל)

    נעים להכיר, לי קוראים עידן ויצנר, זמר יוצר, כותב ומלחין ומורה למוסיקה לילדים.

    אני מאמין גדול שדרך המוסיקה הילדים לומדים כל כך הרבה דברים נוספים. הם לומדים להכיר את היכולות שלהם, להאמין ביכולת שלהם ללמוד ולהתפתח, הם מפתחים את הביטחון שלהם ודרך המוסיקה לומדים להאמין בעצמם יותר.

    זה הזמן לספר לכם על מה שעברנו בשנה האחרונה עם הילדים.

    בשנה האחרונה, לא היה כמעט ילד אחד שלא אמר לי בשלב כזה או אחר ש"אין סיכוי שאני אצליח לנגן את זה". והאושר הכי גדול שלי בתור מורה הוא לראות את החיוך של אותו ילד כשהוא הצליח לעשות ולנגן יצירה שלא חשב שיצליח לנגן לפני כמה רגעים.

    הדרך בה אני מלמד בנויה על שיטה ייחודית שפיתחתי, שיטה שמאפשרת לילדים ללמוד מוסיקה מתוך משחק, כיף וחוויה. זה לא עוד שיעור מוסיקה קלאסי. אלא דרך אינטואטיבית ומהנה ללמוד מוסיקה ובאמת לפתח את היכולות המוסיקליות מגיל צעיר.

    אני מאמין גדול בזה שמוסיקה כדאי לפתח בגיל צעיר ויודע להגיד לכם, על בסיס חקירה שלי ומחקרים רבים שנעשו בתחום, שככל שהילד מתחיל ללמוד מוסיקה בגיל צעיר יותר, כך היכולות (המוסיקליות ואחרות) שלו מתחזקות באופן משמעותי.

    יש עוד הרבה יתרונות למוסיקה ולשמחתי כל ילד שזוכה לעסוק בה מרוויח מזה משמעותית.

    זכיתי לשוחח ולדבר על התרומות שיש למוסיקה ועל איך לעזור לילד שלכם להתמיד בחוג אותו הוא בוחר, בתוכנית הבוקר של מיכל ינאי "משפחה שכזאת". הנה הריאיון בו אני נותן את התשובות לשאלות האלו.

    וגם, כאן אתם מוזמנים לצפות בשיר מתוך "ערכת המלחין הצעיר" שפיתחתי לילדים שמתבססת על השיטה לפיה אני מלמד בחוגים.

     

    רוצים לקבל עוד פרטים על החוגים ולהירשם למפגש היכרות?
    כנסו לקישור הזה >

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק



    להגיב
Close