כתיבה פרטית

  • אהבה היא לא רגש, היא בחירה

    אהבה היא טבעית, כולנו רוצים להיות אהובים, כולנו אוהבים לאהוב. אף אחד לא מלמד אותנו לאהוב, כמו לנשום, זו פעולה לא רצונית שקורית מעצמה. האהבה הטבעית הזו, היא בסיס ההוויה שלנו, היא אינה תלויה בדבר ומופנית לכל אדם, חיה, צומח ומצב ללא אבחנה ובטוטאליות מוחלטת.

    תפישת האהבה שלנו היא כבר משהו אחר. תפישת האהבה שלנו ייחודית ומושפעת מנסיון העבר שלנו, מהפרשנות האישית שנתנו לחוויות חיינו ומהלמידות שלנו לאורך הדרך.

    תפישת האהבה היא אישית וייחודית לכל אחד מאיתנו.

    אנו מגיעים לעולם כתינוקות שקבלת אהבה נראית להם מובנת מאליה וטבעית, ההזדהות עם האם (או עם הגורם המטפל בנו) היא באחדות מוחלטת. כתינוקות זכים, פעוטות וילדים אין לנו כלים להתמודד עם מורכבות החיים של הבוגרים המטפלים בנו. הנטייה הטבעית שלנו, כשאנו לא מקבלים את שציפינו, היא להרגיש אשמה, פגימות וחוסר ראויות.

    כתינוקות, אנו משתמשים באמצעי תקשורת בסיסיים להביע את צרכינו ומשהצרכים האלה לא מקבלים מענה, הם נרשמים בנו כמשהו שעשינו לא בסדר, כמשהו שלא מגיע לנו. למשל, תינוק בוכה כשהוא רוצה אהבה, קירבה, חיבוק- והאם, שעושה ככל יכולתה, מספקת הכל ברמה הפרקטית אך לא יכולה באמת למלא את הצורך באהבה מוחלטת מסיבותיה שלה הנגזרות ממצבה הנפשי.

    אהבה, רגש, מה שביניהם

    ככל שאנו גדלים, הלמידות הללו הולכות ומעמיקות, מתרחבות מהשפעת הגורם המטפל ומושלכות על סביבת החיים שלנו. הנפש משחזרת, באופן לא מודע, מצבי חיים מוקדמים על מנת לייצר חווית תיקון. באופן זה היא מסמנת לנו את המקומות בתוכנו המבקשים ריפוי. לדוגמה, אם נבחרנו בין האחרונים לקבוצת משחק בגן או בבית ספר והרגשנו דחויים, אם קיבלנו הערה שנתפשה בעיננו כמעליבה מהמורה או מהורה והרגשנו לא מספיק טובים, נמשיך להרגיש ככה בכל זירה אחרת בחיינו.

    כל חוויה כזו מוסיפה נדבך פגיעות נוסף  למודעות שלנו. כל כאב כזה, כאמצעי הגנה, מגיב בלמידה התנהגותית שמאפשרת הימנעות ממפגש נוסף עם אותו כאב. כתוצאה מכך אנחנו מצמצמים ומצרים את חופש המחייה שלנו ונעשה הכל כדי לא להרגיש דחויים או לא מספיק טובים, גם אם זה פועל בניגוד לרצון הטבעי שלנו.

    אשמה ופחד הם הפכה של האהבה, למרות שבלתי אפשרי שיהיה הפך לאהבה, שהיא מקיפת כל ונצחית, בכל זאת- האשמה והפחד יוצרים מחסומים בתוכנו לאהבה, אשר בראה אותנו בדמות עצמה. באנו כאהבה טהורה שיודעת שהיא ראויה לאהבה ללא תנאי ולמדנו לצמצמם אותה, לצמצם את עצמנו, לצמצם את החופש שלנו להיות.

    בחיינו הבוגרים, מחסומים אלה באים לידי ביטוי בכל בחירה שאנו עושים, במודע או שלא.

    אנו מתחילים להיתקל בקשיים, לא מרוצים, לא מצליחים להשיג אושר ושלווה, שמחה פשוטה כבר לא נגישה לנו. אנו מחפשים עוד ועוד תחליפים שמרחיקים אותנו מעצמנו. כל מפגש עם העולם, נחווה דרך משקפי התפישה שלנו, המושפעים מכל מה שאמרנו לעצמנו שלא מגיע לנו, שלא מתאפשר לנו, שאנחנו לא מספיק טובים, חכמים, יפים, מוצלחים וכו…. כולנו מכירים את זה, לא?

    האהבה מקבלת צורה חדשה, היא הופכת להיות אהבה שתלויה בדבר. תלויה בצורך שלנו להרגיש טוב עם עצמנו, להרגיש שאנחנו יפים, חכמים, נחשקים, רצויים ובעיקר מיוחדים יותר. אנחנו בוחרים את בני הזוג שלנו מתוך מחשבות המחסור האישי וכך אנו גם בוחרים את צעדינו בעולם. כל צעד כזה מטמיע את התפישה שאנחנו לא מספיק טובים, כל צמצום שכזה מזין את הכאב ובפנים, אנחנו מאמינים שאנחנו חסרים, פגיעים ולא ראויים.

     אבל האהבה הטבעית היא מקורנו, זוכרים?

    היא נמצאת שם כל הזמן, בתוכנו פנימה. ממתינה בסבלנות, ברכות, בעדינות- כדרכה של אהבה, היא מטיבה בחסד- לא בכח. ממתינה שנפנה אליה, נבקש את עזרתה, נפנה אליה את מודעותנו.

    לשם כך נדרש אימון, אימון השכל לראות אחרת, להטיל ספק בכל מה שגדלנו על ברכיו ובכל נסיון העבר שלנו. דרושה נכונות ונתינת אמון בדרך האחרת, בדרך האהבה. נדרשת המודעות ליכולת הבחירה החופשית שלנו, ליכולת לבחור באהבה. אהבה היא לא רגש, היא בחירה.

    לבד זה קשה ואולי אף בלתי אפשרי, האגו האישי שלנו מפעיל מניפולציות מתוחכמות שמותאמות לכל דרך בה נלך. כשאנחנו ביחד, בשותפות, אנחנו מקבלים משוב, שיקוף, לומדים לאתר את הכאב הפנימי באמצעות העולם החיצוני ובעיקר מבינים שאהבה נחווית בביחד. רק ביחד אנחנו מגלים שהנתינה והקבלה אחת הן באהבה. רק ביחד אנחנו לומדים לסלוח על טעויות של אחרים ושל עצמנו כי אנחנו רוצים לאהוב.

    אהבה, אהבה עצמית, אהבה לזולת, אהבה לסביבה- הכל אותו דבר.

    אהבה היא מוחלטת לכל. ההצלחה כבר מובטחת, בואו נקצר את הזמן ונזכור, בכל רגע ובכל מצב, שמה שחשוב באמת, מה שעושה לנו טוב, מה שעושה אותנו הכי מאושרים, תמיד, הוא גילויים של אהבה. ניסים הם ביטויים של אהבה,  כאלה שאנחנו מקבלים וכאלה שאנחנו נותנים. הכוחות שלנו אדירים, הרצון שלנו, כשאנחנו מחוברים אליו, יכול לברוא יש מאין- "ניסים הם טבעיים, כשהם לא קורים זה אומר שמשהו השתבש".

    קורס בניסים מלמד אותנו מי אנחנו באמת.

    באמצעות תרגול יומיומי הוא מחזיר אותנו למקורנו, פותח את שכלנו לאהבה ומביא את השפעות האגו למודעותנו. כשאנחנו מודעים, יש לנו את היכולת לבחור (במקום לפעול על אוטומט). כשאנחנו מודעים אנחנו מחוברים לרצון הטבעי שלנו וכל כוחות היקום ועוצמת האהבה עומדים לצידנו. ככל שאנחנו מתרגלים יותר, התפישה משתנה, הראייה נהיית בהירה וקרובה יותר לאמת, החוויה נעימה הרבה יותר, השלום והשלווה נוכחים בנו,  האהבה הווה בכל היבטי חיינו, בתוכנו.

    קצת עלי

    שלום, אני אפרת אביטל. צועדת בדרך המודעות וההתבוננות פנימה מעל לעשור באמצעות קורסים רבים בארץ ובעולם, סדנאות מגוונות, מחקר מתמיד, העמקה ובעיקר בדיקה עצמית והתנסות. מלווה ומטפלת בקליניקה פרטית למודעות, מנחת קבוצות ומורה. החל מ-2012 אני לומדת ללא הרף את הקורס בניסים, על כל חלקיו והיבטיו ברמה האינטלקטואלית והמעשית – בקבוצות ובאופן עצמאי, כתלמידה, מסייעת, מלווה למודעות ומורה. הליווי האישי וההנחייה מהווה עבורי מענה לקריאה פנימית חזקה ובכך אני רואה שליחות בעלת ערך מרכזי בחיי, מזמינה אתכם  ללמוד יחד, להביא ריפוי לחיינו ולאהוב יותר.

     

    רוצים לקרוא עוד? efratavital.com

    שאלות? מוזמנים ליצור קשר בטלפון 052-4869269, במייל  efrata@gmail.com או בפייסבוק >


    להגיב
  • מגיהינום לגן עדן שלמעלה / רודי סעדה

    (תמונת הנוף מהחצר של אמיליו)

    החלק השמיני – חבר טוב באמצע היער

    [רודי סעדה]

    בחודש מרץ החלטתי לצאת מאזור הנוחות של גבעתיים ולנסוע ליער פראי בברזיל, ללכת אחרי המסתורין שהלב שלי כמה אליו. ידעתי שבהיפרדות מן המוכר טמונה חכמת חוסר הוודאות, ובחכמה הזו טמון החופש שלי מהעבר. החיים למדוני שעצם הנכונות לצעוד אל עבר הלא נודע, תוביל אותי לתודעה יצירתית המתזמנת את ריקוד היקום, אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות.

    לסיפור הבא אני קורא 'מגיהינום לגן עדן שלמעלה'

    ***
    שלושה ימים לפני הטיסה, גופי קרס. שפעת חזקה נעצה בי שיניים עם ציפורניה העקשניות והפילה את רוחי. כאב גרון צרב לי את מיתרי הקול. כל בליעה, כמו בלעתי דורבן מפוחד. גודש באף ולחצים בסינוסים הבהבו לי מיגרנה שהעניקה לגמד קטן עם מגרפת מסמרים לחרוט בצד ימין של ראשי. מנוזל, כואב וחסר אנרגיה, כמעט שביטלתי את המסע הזה. 'אשאיר את ברזיל לזמן אחר' חשבתי לעצמי, אבל בתוכי האינטואיציה גירדה, בישרה לי ששם, מרחק אוקיינוס וחצי מגבעתיים יבוא ריפוי.

    מיותר לציין שלא נרדמתי בטיסה, אף לא לרגע. המחנק במטוס ולחץ הגובה גרמו לראש שלי להתפוצץ, בגובה של 12 קילומטר מהקרקע. כאב הראש הדליק כאב שיניים שפירק לי חצי לסת ימין. בעיניים דומעות וגוף מותש, נחתתי לקונקשן בשוויץ, ארבע שעות המתנה, שבהן אני מוטל חצי מעולף על מוצ'ילה ממתין לטיסה הארוכה באמת. אחת עשרה וחצי שעות טיסה, שבה חוצים אוקיינוס, שתי ארוחות, ולחץ באוזניים. לא, לא נרדמתי גם במטוס הזה, אולי התעלפתי, לא יודע.

    בשעה שישבתי במושב 44K והבטתי מחלון המטוס, הזיתי על היער, על אמיליו שלקראתו אני יוצא למסע הזה. בחנתי את גורלי, ליבי פעם בחוזקה ולא הפסקתי להרהר על מה שהובילני למסע הזה.
    הרהרתי על המילים שפרסתי בחודשים האחרונים כאן, על הסיפורים המטלטלים שחשפתי מהעבר, על הדרך הזו לעקור מליבי טינה דרך מילים שחורות על דף לבן. הרהרתי על החוויה הקפקאית בכלא ההוא בירושלים, הבגידה של אשתי וההיריון הלא צפוי מהמעשה שלה שהשאירו אותי פעור פה וחיברו אותי לנקודה קטנה בבטן שלמדתי לקרוא לה אינטואיציה, הרהרתי על הדפים האלה שכבר ארבע שנים כמעט אני ממלא בכתב יד, בעט נובע, יום אחרי יום, איזו החלטה משוגעת, יא אללה.
    לאן המילים הובילו אותי, והנה אני מביט מלמעלה על הים הכחול הגדול, כשאני משאיר עבר מאחור וצופה בדמיוני לקראת עתיד שאינו ידוע.

    ואז המטוס הנמיך גובה, וכשהוא נגע במסלול, נשמתי. אני בסאן פאולו, ברזיל, נשארה עוד טיסת קונקשיין קצרה לברזיליה, שעתיים לא נורא. ואז מונית לאלטוֹ פראיסו, ויאללה הירוק של היער ידגדג לי בקרוב בנחיריים.

    ***
    יצאתי אחרון מהמטוס. אני לא אוהב לעמוד בתור, במיוחד במטוס מחניק. חציתי מטוס ריק שכל הנוסעים כבר ירדו, הנהנתי אוֹבְּרִיגָדוֹ, תודה, לדיילות ובשרוול המתכת בירידה מהמטוס כבר הרגשתי את מזג האוויר הרותח של ברזיל. רגליים מותשות וגוף תפוס ליוו אותי בשבילים המשורטטים בעמודים וחבלים לקראת ביקורת הדרכונים, כשאני נזכר פתאום שהמזוודה הגדולה שהפקדתי בתל אביב, אמורה להישלף בסאן פאולו, וכי אצטרך להפקיד אותה שוב לטיסה לברזיליה. העייפות, כאב הראש, והעיניים העקומות שלי בלבלו אותי. לא היה לי מושג מאיפה לעזאזל אני אוסף את המזוודה, וממש בעוד רגעים אצטרך להגיע לדלפק הצ'ק אין.

    דיברתי עם האדם הראשון שעיני לכדו. לא יודע את שמו, לא שאלתי. רק זוכר שהוא לבש בגדים שחורים של דוֹס, כובע שחור על ראשו, פרצופו מעוטר זקן שחור, פאות שחורות ארוכות. איש שחור בקיצו, וגילו בערך בגילי. הוא היה אחרון בתור שהתקדם בגמלוניות למסוף הדרכונים.
    הבחנתי בדרכון הישראלי שבכפות ידיו. "אתה מדבר עברית?" פניתי אליו.
    "כן" הוא הרים עיניים מופתעות.
    "פעם ראשונה שלך בברזיל?".
    "לא".
    "אז תגיד אחי, מאיפה אני אוסף את המזוודה הגדולה שלי? אני מפה עוד טס לברזיליה ואמרו לי שאני אמור לאסוף את המזוודה ולהפקיד אותה שוב בצ'ק אין".
    "אין לי מושג" הוא ענה והמשיך "אני בכלל יורד כאן בסאן פאולו".

    לא יודע למה המשכתי לדבר איתו. אולי בגלל שכבר למעלה מ 24 שעות לא פציתי פה, אולי רציתי לשחרר את כאב הראש במילים, או סתם מישהו לדבר איתו. שאלתי אותו על ברזיל, ומה הוא עושה כאן בעצם. הוא סיפר לי שהוא מנהל ישיבה בסאן פאולו, והוא הגיע לעשות את פסח עם התלמידים. לא חשדתי במשהו מיוחד, ככל שדיברנו התור התקדם, בעוד מספר רגעים אנחנו בקו הצהוב לקראת חותמת הכניסה.

    ואז הבחנתי בהם. שני חבר'ה ברזילאים, לבושים בג'ינס תכלת וחולצת כפתורים, עמדו שם, כאילו ציפו לנו, עם תרמיל חום על כתפם וג'קט. ממש ליד מסוף הדרכונים הם נעצו מבטים מחשידים, בתנועה של אחד מהם עם הג'קט הבחנתי בסמל המשטרה המוזהב שעל חגורתו, גם האקדח שלו הציץ לרגע. הייתי עייף, לא חשבתי שהם חיכו לי או לדתי הזה שאני משוחח עימו. התור התקדם והדוֹסניק המשיך למסוף דרכונים אחד, ואז תורי הגיע והוביל אותי למסוף דרכונים אחר. ואז הבחנתי בשניים האלה, עונדים שרשרת עם תג משטרה, ואז עוד שניים מאותו דגם שלהם הצטרפו, סך הכל ארבעה. שניים פנו אל הדתי, ושניים התקרבו אליי בצעדים חפוזים, הם שלחו ידיים ואחזו אותי במרפק, ואז הגיע אדם נוסף, רזה, גבוה, שיער שחור, מעט ארוך, הזכיר לי מאוד את טום קרוז. הוא המפקד שלהם, זה הורגש מהנוכחות הכריזמטית שלו. הוא כיוון אליי עיניים פיקחות, הציג לפני תעודה, ממש מול הפנים.

    "קוראים לי קרלוס" הוא הציג את עצמו באנגלית ברורה "ואני משירות הביטחון של שדה התעופה" הוא דיבר בחביבות והמשיך "אתה מעוכב לחקירה".

    לחיי נפלו, עיניי שקעו בארובותיהן. המחשבה הראשונה שהגיתי, הייתה גם המילה הראשונה שפלטתי "וואט?".
    "אני מבקש שתבוא איתנו" הוא השיב.
    "וואט?" המשכתי בקול צרוד ובעיניים תמוהות.
    הלב שלי חרד הוא הרגיש שצפויה לו רעה, "וואט?" שאלתי שוב, "וואט?" המשכתי.
    "בוא איתנו".
    "אבל וואט?".
    ואז הרגשתי את זרועותיהם של שני השוטרים הסמויים, שהיו מוצקות ככפות דוב, חיבקו ולחצו אותי כמו במלחציים, כמעט שגררו אותי. הרגשתי שניטלה ממני הזכות לחופש, גופי התמלא בבהלה, ולעזאזל בארץ זרה אני.

    מרגע זה כבר לא הרגשתי את כאב הראש, גם לא את כאב השיניים, השפעת כאילו לא הייתה והנזלת עצרה. רק דפיקות הלב שלי החלו לדהור "פאק", הן לחשו להגיון שבעצמו ניסה לפענח מה לעזאזל קורה.

    פאק.

    דפיקות הלב, צעדו עם הרגליים הרועדות שלי וטלטלו את שיערות נפשי. ראש הביטחון קרלוס צעד מלפנים בגב זקוף, ראש חץ, מאחוריו הבחור הדתי ההוא, מובל על ידי שני שוטרים סמויים. מאחוריו אני שמובל גם כן על ידי שני שוטרים סמויים, ומאחורי שני דוסים מבוגרים, רבנים של ממש, בגיל 70 לפחות, מובלים גם הם על ידי שוטר סמוי אחד. אנחנו מובלים דרך מעברים שלא אופייניים לשדה תעופה, פוסעים במסדרונות אפורים, ריקים, ולאחר חמש דקות הגענו למסוע של המזוודות, אותו מסוע מוכר, רק מנקודת תצפית אחרת לחלוטין.
    "תאספו את המזוודות שלכם" מורה לנו קרלוס בנחמדות.
    השוטרים הסמויים מביאים לנו עגלות, ואני המתנתי למזוודה שתגיע. אני זוכר את המזוודה שלי, יש לה סרט כחול על הידית, אמא שלי שמה את הסרט הזה "שלא תתבלבל במזוודות, אני קושרת לך את זה". אני זוכר את התמונה המונפשת הזו בבית הוריי ביפו, והנה אני צופה במזוודה על המסוע מתגלגלת, עם הסרט הכחול הזה על הידית. אני מצביע לעברה, אחד השוטרים שולח יד, אוסף אותה ומניח אותה על העגלה.
    "יש עוד?" קרלוס המפקד מביט בי.
    "נוֹ" אני משיב לו באנגלית מבוהלת, דפיקות הלב מתקתקות חרדה, הן יודעות לקרוא את המציאות. בעוד שעתיים יש לי טיסה נוספת לברזיליה ונדמה שהיקום מפרגן לי סיפור אחר במסע. תודה רבה באמת.

    ***
    אנחנו מהלכים במסדרונות נוספים, שרוולי בטון ריקים מתמונות או עציצים. בזמן הזה המוח שלי רוקם פתרונות, אולי טלפונים לעורכי דין, או שמא הקונסוליה הישראלית, אולי מישהו מהממשלה. לא יודע, משהו, אנחנו צועדים כל אחד ועגלתו, שדה התעופה כבר לא נראה שדה תעופה, אלא מסדרונות, עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, פעם ימינה ופעם שמאלה, תעלות תעלות, מבוך סתרים, ואז דלת שנפתחת ופורסת לנגד עיניי אולם גדול שנראה כמו אולם ספורט, האנגר ובתוכו שולחנות ענק בצורת ריש.

    הם מובילים אותי לאחד מהשולחנות האלו וקרלוס מורה לי להניח את המזוודה על השולחן. לקולו אני קשוב, הלב בשלב הזה מתחיל להירגע, אני יודע שהם מחפשים משהו שבבירור אין לי, אבל זאת ארץ זרה, עולם שלישי, לך תדע, מי יודע מה יכול לקרות. הוא מורה לי בחביבות להתרחק שני מטרים מהשולחן ולצפות במתרחש.

    מגיע אדם נוסף, כפות ידיו מעוטרות בכפפות לָטֵקס לבנות. כמנתח הוא פותח את המזוודה, ומרגע זה ואילך כל דבר יעבור דרך כפפות הלטקס האלו. הוא מרוקן את תכולת המזוודה על השולחן, הכל. הוא עובר, דבר דבר, לא מחסיר גרגר, בעדינות מרבית ובתשומת לב מעוררת השראה אני חייב לציין הוא בוחן את הסבון, ואז את משחת השיניים, עובר למכונת התספורת, לכובע הקסקט, לתחתונים, לגרביים, מה לא. ואז הוא שולף סכין יפנית וחותך את גב המזוודה, אז הוא מסובב אותה ובוצע בה חתך נוסף בצידה הימני. הוא לא מוצא דבר. הוא שולח יד לערימת הספרים שהבאתי ומדפדף בהם, גם כאן הוא לא פוסח על דף. כעת הוא מחזיק את כלי הדיו של העט הנובע, הוא מציג זאת בפני קרלוס המפקד.
    "מה זה?" שואל אותי קרלוס.
    "זה דיו" אני משיב לו "לעט".
    הוא מאמין לי, ומניח את הדיו על השולחן השחור.
    מנתח המזוודות מפרק את המזוודה כמו פירק רכב במוסך, מדהים. המזוודה חזרה להיות אוסף של בד ומוטות כמו רהיט שהגיע מאיקאה.
    קרלוס מגלה את דפדפות הספירלה, שלוש דפדפות ספירלה זולות ממאקסטוק שקניתי בגבעתיים, שתיים מהן ריקות ואחת כמעט שמלאה. הוא נוגע בכריכת הפלסטיק הכתומה, עם סכין יפנית הוא חורט על הפלסטיק, שולח נחיריים ומריח. אז הוא שולח אצבע וטועם.

    אני מבין שהם מחפשים סמים אין לי ספק.

    הוא מדפדף במחברת ומבחין בכל מה שכתבתי, שישים עמודים לפחות, משני הצדדים, מלאים באותיות עבריות. כל דפי הבוקר, כל תרגולת הכתיבה שהתחייבתי לעצמי, כל הסיפורים שאני כותב שעוברים לאחר מכן למחשב.
    הוא בהלם.
    "זה השפה שלך?" הוא מביט בי בעיון.
    "כן" אני משיב לו וממשיך "עברית".
    "מה זה?".
    "זה ספר" אני עונה לו. "אני כותב ספר".
    "באמת?" הוא מביט בי בעיניים מלאות הערצה.
    "כן, באתי לברזיל, לכתוב ספר".
    "זה מה שאתה עושה?".
    "כן" אני משקר, על אף שזה לא רחוק מן האמת "זה מה שאני הולך לעשות בברזיל, לכתוב את הספר שלי".
    הוא מביט בי ועל פניו משתלב חיוך. נדמה שהוא מגלה אמפטיה. המילים אני מבין הצילו אותי, חיברו אותי לליבו. העברית התגלתה כקרש הצלה.
    "על מה אתה כותב?" הוא מתעניין.
    "עליך".
    "מה?".
    "עלייך קרלוס" חייכתי. הרגשתי בטוח פתאום. "אני כותב את סיפורי חיי, וכרגע גם אתה הצטרפת לסיפור הזה, אני אכתוב על איך שפתחת לי את המזוודה, על איך שדפדפת בספרים, איך חשדת בי, אכתוב על מבנה הגוף הארוך שלך, והפרצוף המוכר שלך שנראה כמו שחקן מסרט הוליוודי".
    הוא מהנהן לעצמו, מקמט את פיו וממשיך לדפדף. נראה בהלם למראה כתב היד שלי. גם אותי זה מרגש, לראשונה הבחנתי באמת כמה כתבתי, יא ווא רא די.
    מנתח המזוודות מחזיר את המזוודה מפירוק לאחר טיפל בה בשקידה, כמו חזרה אחרי ניתוח, וקרלוס מנחה אותי להחזיר את התכולה למזוודה.

    אבל מחול השדים לא מסתיים בהאנגר הזה.

    שוב מסדרונות ושוב דלתות, הפעם המסדרונות צרים יותר והאנרגיה דחוסה וכבדה. מבוך של דלתות, ופתאום על רצפת המסדרון מופיע קו צהוב. אנחנו צועדים על הקו הזה, מימיני ולשמאלי, חדרים חדרים, בכל חדר שכזה, שולחן, חצובה ומצלמת וידאו, אלה חדרי חקירה שזכורים לי מסדרה שפעם ראיתי 'כלואים בארץ זרה'. הפעם שוטר במדים ניגש אלינו ומסביר לנו באנגלית ברורה ובבהירות, שמרגע זה צועדים רק על הקו הצהוב, לא זזים ממנו. הוא מנחה אותנו שאם אנחנו רוצים שירותים אנחנו מרימים אצבע. "אף אחד לא עושה תנועה מיותרת מבלי אישור שלי, זה ברור?" הוא נוהג איתנו מתוך קרירות רוח, חוצפנית אפילו. בפחד הנהנתי 'כן', גם האחרים. ממשיכים לפסוע על הקו הצהוב. בקצה הקו ממתין תא, שנראה כמו תא מעצר, בעצם זה תא מעצר, מיוחד. להיפך מפעמים קודמות זה היה תא אחר, אפל למחצה, ספסלים מרופדים מגודרים בדלת ברזל עם סורגים ושם הורו לנו לשבת. שני הרבנים המבוגרים ואנוכי, את הדוֹס ששוחתי איתו, לקחו לחדר חקירה צדדי.

    "סליחה" פניתי לקרלוס רגע לפני שהסתובב על צירו. "תראה יש לי טיסה לברזיליה", שלחתי מילים מתחננות, "ממש בעוד שעתיים, אני לא יודע מה אתם רוצים אבל אני בכלל ממשיך לכפר שנקרא אלטו פראיסו".
    "אין מה לעשות" הוא מביט בי בעיניו השחורות והמבהיקות, בחיי שהוא נראה כמו טום קרוז.
    "אני יכול לפחות לכתוב קרלוס?" פניתי ללב ההוליוודי שלו.
    "כן" הוא ענה במהירות, הסתובב, המשיך בדרכו על הקו הצהוב, ונבלע לחדר חקירה צדדי.

    פניתי אל המזוודה שחזרה מניתוח ושלפתי מחברת, מהמוּצִ'ילה שלפתי עט נובע והתחלתי לכתוב. בשנים האחרונות הכתיבה מלווה אותי, והיא חוצה איתי עולמות ואירועים שאלוהים יעזור. לרגעים היא צינור פליטה, לרגעים כמו חבר טוב, שומרת עליי מאיבוד עשתונות, מיישרת אותי מחשיבה קדחתנית שלא מעט עולה לי בכאבי ראש. אני מביט במחברת הזו כעת, אלה מילים של תפילה. התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהספסלים המרופדים האלו בתא המבוטן חסר החלונות, הרבה סימני שאלה בקצוות של המשפטים, שאלות כמו מה לעזאזל אני עובר, ומה אני מזמן לחיים שלי, ולמה? המילה 'למה' חוזרת לא מעט פעמים בדף ההוא. כתבתי שני עמודים, בכיתי באותיות על הדפים, ממעמקי נפשי פניתי בקול תחנונים לאלוהים שיוציא אותי מכאן, שיעשה קסם ויעלה אותי לטיסה הקרובה, בלי איחורים, בלי בעיות, בהרמוניה. אני כבר רוצה לפגוש את אמיליו, אני רוצה לפגוש יער, אני עייף, כואב, מותש לא נרדמתי איזה שלושה ימים, ראבאק. כתבתי מילים של תקווה, מילים חיוביות, במילים ההן הבנתי שכל עוד אני מתמקד בדאגה אני מגביר את תחושת האין אונים, ולא משנה, עד כמה שהמציאות עגומה אני עדייו אדון לגורלי, להיות אומלל זאת בחירה שלי. אני מביט במילים ההן כעת, אני זוכר אותן, כל כך קרובות על ציר הזמן ועם זאת כל כך רחוקות בזיכרון החוויות שעברתי מאז. כתבתי וכתבתי עד שאחד הרבנים עצר את פרק כף היד שלי כשפנה אלי בעברית עם מבטא אידיש כבד.
    "אתה יודייע מה אנחנו עושים פה?".
    הרמתי את העט והפנתי מבט. "אין לי מושג" עניתי לו בעיניים רטובות.
    "זה הבחור ההוא, הם בכלל חיפשו את הבחור ההוא" הוא אמר בביטחון.
    הוא התכוון לדוֹס ששוחחתי איתו קודם לכן.
    "איך אתה יודע?".
    "ראיתי קודם במסך המחשב שלהם את התמונה שלו, הם בכלל היו עליו. אנחנו כנראה הסוואה למעצר שלו".
    ואז הבנתי את שקרה. דיברתי עם הבנאדם הלא נכון, מכיוון ששוחחנו, הם חשבו שאני איתו, ובצדק. הם עצרו את שני הרבנים האלה כי הם פשוט דומים לו בלבוש, הם חשבו שאולי כולנו עסקת חבילה.

    רגעים ארוכים ישבנו בשקט, בדממה, עד ששמעתי קול צעדים שהגיעו מהקו הצהוב שבמסדרון. זה קרלוס, הוא באמת דומה לטום קרוז, אולי זה טום קרוז, לא יודע. טום קרוז שעובד על תפקיד לסרט חדש, בחיי כמה שהוא דומה לו. הוא ניגש אלינו ובידיו הדרכונים.
    "מי זה גִ'יסוּס?" הוא פונה אלינו, אף אחד מאתנו לא משיב.
    הוא מציץ בדרכון שוב "מי זה גִ'יסוּס?.
    אחד הרבנים פונה אליי "זה לא אתה?".
    "לא, קוראים לי רודי".
    "גִ'יסוּס?" שואל קרלוס בקול ברור "מי מכם זה גִ'יסוּס?".
    הוא נעץ עיניים תמהות בדרכון, והמשיך באיטיות "גִ'יסוּס שמואל?".
    אחד מהרבנים הרים את ראשו "יהושוע שמואל? זה אני".
    פתאום התמתחו שרירי גופי, ולראשונה מאז הטיסה הפרצוף שלי הרים חיוך גדול.
    קרלוס הגיש לי את הדרכון, אספתי אותו בלב מלא הודיה, ואז הוא שלח יד והורה לשלושתנו לצאת מדלת צדדית.
    הדלת הזו הובילה אותנו לקבלת הפנים של שדה התעופה של סאן פאולו. התפללתי לא לפגוש טום קרוז בחיים.
    להוט רכבתי עם העגלה והמזוודה הפצועה לטיסת הקונקשיין, אלה היו דקות גורליות, רגעים לפני שסגרו את הצ'ק אין הנחתי את המזוודה וקבעתי לי מושב במטוס. עליתי לטיסה כמתוכנן, השארתי את דפיקות הלב מאחור, וכשהמטוס חצה עננים אל עבר ברזיליה, נשמתי נשימות מלאות וליבי חזר לתקתק כסדרו. חשבתי על הרב הזה שקוראים לו גִ'יסוּס שמואל, אני בספק אם הוא הבין את הבדיחה של אלוהים, וכאב הראש חלף לו לצמיתות.

    ***
    בקבלת הפנים בברזיליה המתין לי גֶ'פֵרְסוֹן. הוא נהג המונית, הוא בן 34, חבוש במשקפי ראייה שחורים וגשר כסוף על שיניו. הוא זיהה אותי ישר ביציאה מהטרמינל.

    ארבע שעות אורכת הנסיעה לאלטו פראסיו, הלא היא גן העדן שלמעלה בתרגום לעברית. ארבע שעות שבהם אני חוצה מרחבי עד ירוקים, ירוק עצום שמשתרע מלפני ומצדדי, כמו הכחול של הים הוא אין סופי. בכביש בודד הרכב כמו סירת מִפְרש בגוונים היפים של הירוק, אשליה אופטית של אינסוף ירוק מתגלה לי בכל מקום שעיניי מביטות בו, וככה שעה, ועוד שעה, ירוק ועוד ירוק. וזה יפה אנשים, יפה בטירוף, בכל קילומטר שעברנו הלב שלי נפתח כמניפה, הבטתי דרך החלון לאינסוף ודמעות פרצו מעיניי, דמעות של חופש. שחררתי את מה שעברתי בדרכי לכאן, החיכּוּך האלים עם המציאות הכאיב לי הפעם בשפה זרה, וקבעתי החלטה בנסיעה הזו שמעתה ועד עולם אני בוחר חיכּוּך שליו יותר למציאות חיי. הירוק ריפא את ליבי בדרכו שלו וריכך את הֶלֵך מחשבותיי, וכבר רציתי לפגוש את אמיליו שבשבילו הרי יצאתי למסע הזה. דמיינתי את עצמי שוכב על מיטה וישן ביער, נותן לצרצרים ללוות את שנתי. נשארה עוד שעה אחת של נסיעה, והלב החל להתרגש מחדש. מולנו התגלה הר שמעליו רקדו עננים לבנים ואפורים ושחורים מחזה כמעט מוזר כמו הגענו לטירה באגדות.

    "זה אלטוֹ פראיסו" הצביע לי ג'פרסון נהג המונית אל ההר שם באופק, ככל שהתקרבנו, השמש הסתתרה מאחורי העננים, וטיפות גשם קטנטנות נפלו על שמשת המונית, מרבדי הירוק הפכו לעצים שהפכו לעצים גדולים של ממש וכעת זה כבר יער עבות. הגענו לפתחו של הכפר. ברוכים הבאים לאלטוֹ פראסיו. הרכב האט בכניסה והרגשתי באנרגיה החזקה ששוררת במקום. ג'פרסון החנה את המונית בתחנת דלק צנועה, וכיוון אותי במבטו לרכב אחר שעמד שם.
    "מה?" הרהרתי לעצמי בקול, "זה אלטוֹ פראיסו כן?" שאלתי את ג'פרסון.
    "סי" הוא ענה, כן.
    רכב פיאט לבן מדגםWAY מוכתם בבוץ חום הגיע לעברנו, מתוכו יצא בחור שחום עם פני לסט ניאנדרטליות ועיניים מלאות בטוב. "רודי" הוא חייך אליי, "קוֹמוֹ אֶסְטַאס טוּדוֹ בֶם?", מה שלומך הכל טוב הוא שאל אותי, ולחץ את ידי בחיוך אוהב.
    "טוּדוֹ בוֹם" הנהנתי בריגוש, הכל בסדר. יותר מאוחר אספר לו על התקרית שעברתי בדרך לכאן.
    "וואמוֹס" הוא הצביע על הפיאט הקטנטנה.
    הוא אסף את המזוודה מהמונית והכניס אותה לבאגאג' של הפיאט.
    המשכנו לנסוע אל עומק הכפר ואז החוצה ממנו. דהרנו על שבילי אדמה חומה, ואז שבילי עפר, וחצץ. הדהים אותי איך הרכב הקטנטן הזה נוסע כמו ג'יפ מיומן.
    "זה אלטו פראיסו" פנה אלי הבחור. מאוחר יותר אגלה שקוראים לו נִינַאג' והוא בן 43 "אבל לאן שאנחנו נוסעים, זה אלטו פראיסו האמיתית, לא כולם מכירים אותה".

    וככה הוא נכנס לעומק היער עוד ועוד ועוד ועוד, והתגלו לפני המפלים שבצד הדרך, וחיות שליוו את נסיעתנו. אולי 45 דקות בתוך שבילים ומהמורות שהפיאט הזו דהרה, ואז בין השבילים נִינַאג' פנה ימינה, ואחרי דקות ספורות עשה פנייה נוספת בפרדס הענק הזה של אִמא טבע, וכעת הגענו לשער עץ שהיה פתוח, כמו חיכה לבואנו. חצינו אותו ובנסיעה איטית של עשרים דקות הבחנתי במקום המרהיב הזה שהתגלה לפני בשלבים, זהו ביתו של אמיליו אין לי ספק. צדקתי.
    הגעתי לפיסה מתוך גן עדן, ואוו. הלב שלי רקד בשמחה, הרגשתי על בשרי את הביטוי לב מתרונן. הבחנתי שאני בתוך ציור של אלוהים. ואוו, באמת וואו. פרפרים כחולים גדולים ליווו את המכונית הקטנטנה כשהגענו לבקתת מגורים מעץ, טוּקַאנִים עם מקור צהוב ענקי חצו את האופק ונחו על עץ דקל נמוך ממש לידי. תרנגולות הסתובבו על האדמה, אַרֶארוֹת, תוכים ירוקים עם זנב צבעוני מרהיב צעקו בקול, התעופפו מטרים מעליי כמו היו תושבי קבע, בעצם הם תושבי קבע. הבחנתי בבת יענה, בחיי ראיתי בת יענה שהציצה וברחה, וקופים, קופים באו מצמרות העצים פתאום, כמו באו להגיד לנו שלום.

    יא ווא רא די, איזה עולם.

    האוטו עצר, ושהנחתי את הרגלים על הקרקע, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא הייתי בו. כשנִינַאג' כיבה את מנוע הפיאט שמעתי את פכפוך המים של הנהר שעבר שם, ואז את קולם של הצרצרים שהצטרפו גם הם לשדה השמיעה של. פסעתי מספר צעדים והבחנתי בנהר בצבע טורקיז שחצה שם בפינה. השמש חצתה מזמן את מרום שמיים, והייתה כעת לקראת שקיעה. צבע אדום נפרס ורקד עם העננים, מה שנתן תחושה של אפקט פוטושופ מרהיב לג'ונגל הזה. איפה אני נמצא יואוו. ואז הרגשתי את עקיצות היתושים, בגן העדן הזה היתושים באים לבקר בשקיעה ובזריחה. והם גירדו אותי, אכלו אותי כמו קיבלו משלוח מנות מארץ אחרת. בכייף שיהיה להם, לא אכפת לי, לא בשלב הזה לפחות. העיניים שלי היו מרותקות לנוף המדהים שנפרס לפני ומצדדי ומאחורי, אני בהלם מזה שבכלל גרים פה אנשים, איזה ג'ונגל, איזה שמיים, איזה חיות. הלב שלי נשא פרפרים צבעוניים, בתי עץ יפיפיים התגלו לפניי, הן נבנו בהרמוניה עם הטבע, ניכר שהייתה מחשבה בבנייתם, כמו הסתתרו בין העצים. עץ מנגו מעוטר כולו בפירות כתומים צהבהבים התגלה בהמשך הירוק, יכולתי להריח את המתוק של הפירות. לידו עץ אבוקדו שנשא גם הוא פירות גדולים, ונדנדות של ילדים תלויים מענפיו וביניהם לא מעט עצי בננה שהתגאו בפירות הצהובים. נִינַאג' שלף את המזוודה החבולה מהבאגאג', ולקראתנו הגיעה פתאום אָמְבִּיקַה עם חיוך פרוס על פניה.
    "רודי".
    היא חיבקה אותי, לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני מחבק אימא שמעולם לא פגשתי. אמביקה אישה מיוחדת ממש, חכמה מאוד, ומבשלת מדהים עד שבלוטות הטעם שלך רוקדות סמבה מכמה שזה טעים. היא פנתה אל נִינַאג', והם דיברו בפורטוגזית מהירה, פה ושם הצלחתי ללקט מילים. הייתי עייף ומרותק בו זמנית, הגוף שלי התרגש, התקשה כמעט לרסן את עצמו. בתוכי השתוללה עייפות מהולה בשמחה, גמול ופיצוי על כל ייסורי הגעה לכאן. סוף סוף הגעתי לאלטו פראיסו, הגעתי לגן עדן שלמעלה.

    [פורסם במקור ב-29 לאפריל 2017]

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • מאיר אריאל – ספר חדש!

    [שירז אריאל]

    לתמיכה בהדסטארט >

    אבא שלי, מאיר אריאל עליו השלום, מאוד אהב את פרדס חנה כרכור. הוא ואמא עברו לכאן לאחר 13 שנים בעיר הגדולה, כשנה לאחר שאני עברתי לכאן עם משפחתי והפגנתי התלהבות. הייתי אם צעירה והתאים לי שסבא וסבתא יהיו לידי. קצת קשה לי להגיד שזאת היתה החצי שנה הכי נפלאה והכי אחרונה שלו. מזל שלפחות זכיתי לזמן הזה והילדים שלי הרוויחו סבא נהדר.  בזמן הקצר שגר כאן הוא הספיק גם להופיע פעמיים בשיקשוק שאך נולד והיה נוהג לטייל עם הכלבה שלהם 'סאני'. יש רבים שזוכרים את התמונה הזאת ממנו. מסתובב עם הכלבה ומברך לשלום.

    באופן בלתי נתפס עברו להן 20 שנה.  הנכד הבכור כבר סיים צבא, השני עוד רגע משתחרר ומאז נוספו למשפחתנו עוד 12 נכדים.

    זוכרת היטב את זמן השבעה. המוני אנשים באים, אמא מוכת הלם ויגון ואני מוצאת נחמה בחדר העבודה שלו. מתיישבת מול השולחן שלו ומתחילה לפתוח מגרות. בכל מגרה מצאתי הרבה מעטפות דואר גדולות כשבכל מעטפה יש טקסטים, מכל מיני סוגים. גם שירים שהכרתי וגם כאלה שלא. חלקם בכלל לא שירים אלא פרוזה מכל מיני סוגים: קטעי קישור להופעות, חומרי הגות, הצעות לפתרון הסכסוך, מהו קיבוץ, מהי קבוצה, על המדינה וגם מכתבים לדמויות מוכרות ופרטיות, גם לרשות הדואר או בית המשפט. ויש גם ציורים ורישומים – את ה-כל הוא שמר. מצאתי חומרים עוד מתקופת השליחות שלהם בארה"ב בשנת 68 -70.  הייתי בשוק מהכמות ומהמגוון של הנושאים. יחד עם חברת משפחה קרובה התחיל מבצע מיון וסידור כשאני מבינה, שחייבים להפוך את זה לספר ויהי מה.

    לאמא היה חשוב להוציא גם את ספר השירים הגדול וספר נפלא זה 'עצמאי בשטח-כל השירים', יצא בשנת 2009.
    עוד לפני כן, בשנת 2005 יצא 'ברכות והספדים' ובשנת 2011 יצא הספר 'כתבים' שכלל 29 קטעים כתובים ושלל ציורים.
    מאז יצאו מספר מהדורות אך כל הספרים אזלו ואין להשיגם.

    חזרה ל 2018. בערך חודש אחרי האזכרה ה-19 זה היכה בי. שבעצם התחילה שנת ה-20. ואין לנו אפילו ספר אחד. ואז הבנתי שאני חייבת לעשות מעשה, ואם כבר אז להפיק ספר שכולל את כל החומרים ולא רק 29, יש המון המון חומר נוסף ואולי הגיעה העת שיצא ספר יפה ומכובד שיכלול את כל מה שיצא בכתבים ועוד לפחות 60 חומרים חדשים וגם חלקים מ'ברכות והספדים' כך שיחד זה כ-100 קטעים שנונים ומעניינים שאבא שלי כתב.

    פרויקט גדול כזה לא קל להפיק לבד, נדרשת כאן המון עבודה שאני מאוד רוצה לעשות. חלק גדול עדיין לא הוקלד אפילו. בתקופה של אבא לא היה הדסטארט. בטוחה שהוא היה נעזר בזה להפקה עצמאית של אלבום אם היה נשאר פה עוד קצת.

    אז לזכרו, אני מזמינה אתכם להצטרף למיזם, יש בו כל מיני הפתעות מיוחדות. יש לי תקווה להצליח לגייס מספיק כדי להוציא גם את ספר השירים – הצטרפו אלי היום ויחד נוציא את הספרים לאור.

    (במהלך השנה הקרובה אחשוף כאן חומרים חדשים ונדירים של מאיר – ואספר על שלל האירועים לשנת ה-20)

    לתמיכה בהדסטארט >


    להגיב
  • חוגי מוזיקה ופיתוח יצירתי לילדים בפרדס חנה – עידן ויצנר

    [עידן ויצנר]

     

    מוסיקה הייתה תמיד חלק מהחיים שלי. אני לא זוכר שום תקופה בחיי בה לא שרתי בקולי קולות והתמודדתי בעצם עם כל אתגר בחיי באמצעות המוסיקה. כשהייתי בן 8 והיה לי קשה, הייתי נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת ושר שם כאילו אף אחד לא שומע. ידעתי עמוק בפנים שזה העולם שלי ושלא משנה מה קורה, הוא תמיד יהיה שם בשבילי. ואת האמת? זה ממש כה עד היום.

    נעים מאוד, קוראים לי עידן ויצנר ואני זמר ויוצר ומורה למוסיקה לצעירים, ילדים ונוער. במהלך השבוע אני מלמד פיתוח קול, פסנתר וכתיבה, אבל אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם וממש מחכה להם הוא הזמן עם הילדים בחוגי המוסיקה. כבר אספר לכם על החוגים, אבל קודם אני רוצה לשתף אתכם באיך בעצם מוסיקה תורמת ועוזרת לכל מי שעוסק בה.

    יש כמה דברים מרכזיים שהעיסוק במוסיקה מביא איתו לכל ילד שמתנסה בה.

    אולי הדבר הראשון והחשוב ביותר היא שהעיסוק במוסיקה הוא פשוט כיף. כשהילד מחובר לדבר (ובינינו, רוב הילדים ממש אוהבים מוסיקה), הוא כל כך נהנה לנגן, לשיר, לזוז עם המוסיקה והחוויה הזאת תמיד תלווה אותו ותעשה לו טוב בכל פעם שהוא יעסוק בזה שוב.

    מעבר לזה, מוסיקה מאוד עוזרת לילד לתת ביטוי רגשי למה שהוא מרגיש. כבר בגילאים הקטנים, הוא יכול לבחור שיר שמתאר איך הוא מרגיש עכשיו, הוא יכול לנגן מנגינה שהוא אוהב שמביעה את השמחה שלו או את העצב. והזמן הזה שלו עם המוסיקה היא בדיוק המקום לתת ביטוי לכל דבר שרוצה לצאת החוצה.

    העיסוק במוסיקה מפתח מאוד את היכולות הקוגניטיביות של הילד. מוזיקה משלבת בצורה נפלאה את הרגש יחד עם יכולות החשיבה. הרבה מחקרים הראו באופן מובהק שילדים שעסקו במוסיקה בגיל צעיר גילו יכולות קוגניטיביות גבוהות יותר בגיל מאוחר. אבל מי שעוסק במוסיקה לא באמת צריך את המחקרים האלה בשביל להבין מתוך היום יום שלו כמה העיסוק במוסיקה הוא רחב ותורם להבין תהליכים ודפוסי חשיבה גם בתחומים אחרים.

    העיסוק בנגינה מפתח גם את היכולות המוטוריות העדינות של הילד. אני יכול לתת לכם דוגמא מהחוגים שאני מעביר כשאני רואה את השיפור בילדים בני שנתיים וחצי וחמש ביכולת שלהם לנגן, להקיש על הקסילופון לדייק את התנועה המוטורית הנדרשת בשביל נגינה יותר ויותר משבוע לשבוע.

    בנוסף, מוסיקה מחברת בין אנשים וכשהילד מנגן יחד עם עוד חברים הוא לומד לשתף פעולה טוב ויותר, לחלוק, להקשיב, ולפתח מגוון כישורים חברתיים שחשוב לרכוש ומוסיקה היא הזדמנות מצוינת בשביל להתאמן עליהם.

    יש עוד הרבה יתרונות למוסיקה ולשמחתי כל ילד שזוכה לעסוק בה מרוויח מזה משמעותית.

    זכיתי לשוחח ולדבר על התרומות שיש למוסיקה ועל איך לעזור לילד שלכם להתמיד בחוג אותו הוא בוחר, בתוכנית הבוקר של מיכל ינאי "משפחה שכזאת". הנה הריאיון בו אני נותן את התשובות לשאלות האלו 😊

     

    אם גם הילד שלכם אוהב מוסיקה ואתם רוצים לתת לו להתנסות בנגינה, פיתוח השמיעה המוסיקלית, הכרת כלי התזמורת, פיתוח חוש הקצב ועוד… אתם מאוד מוזמנים להגיע למפגש ניסיון ולהצטרף לחוגי המוסיקה, אותם אני מעביר בעין שמר.

    קבוצת הבוקר מתקיימת בימי ראשון בשעה 10:30 ומיועדת לילדים מגיל שנתיים וחצי ועד ארבע.
    קבוצות הצהריים מתקיימות בימי חמישי.
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    וגילאי 4-6 בשעה 17:30

    רוצים לקבל עוד פרטים על החוגים ולהירשם למפגש היכרות?
    כנסו לקישור הזה >

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    ימי ראשון (קבוצת בוקר)
    גילאי 2.5-4 בשעה 10:30
    ימי חמישי
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    גילאי 5-8 בשעה 17:30

     

     


    להגיב
  • איך עוקפים את בעיית זכר/נקבה בעברית

    [רוזין רוזנבלום]

     

    שיטה 1: ההצלחה מוטלת על הכף…סופית

    אני רוצה להראות לך איזה קסם
    יש במילים הנגמרות ב-כף סופית

    רוב מילות פנייה הנגמרות בכף סופית,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה

    שלך, בשבילך, ממך, ברצונך, איתך,
    אותך, כמוך, לך, אצלך, שלך, דעתך, ועוד…

    לרשימת המילים הנגמרות בכף סופית
    המצאתי שם – רשימת הכאפות

    למה רשימת הכאפות?
    בגלל שהן גם מסתיימות בכף סופית
    וגם נותנות כאפה לבעיית הזכר/נקבה
    בפנייה ישירה

    בכל פעם שחשוב לך
    לפנות אל הקהל שלך באופן ישיר,
    כדאי לך להיעזר במילים מרשימת הכאפות

    ואז לא תהיה לך בעיה עם זכר ונקבה במשפט.
    בדיוק כמו שעשיתי בטקסט של הפסקה הזו

    אני גם ממליצה לך להכין רשימת כאפות קבועה,
    שתהיה לך זמינה לשימוש

    ***

    שיטה 2: זמנך עבר

    שמת לב שכאשר כתבת בלשון עבר,
    הצלחת לעקוף את בעיית זכר/נקבה?

    מילות פועל בלשון עבר,
    נקראות גם כזכר וגם כנקבה,
    ולכן מומלץ להיעזר בהן,
    בדיוק כמו שעשיתי בפסקה הזו

    לדוגמה…
    במקום לכתוב – אם אתה מחפש –
    אפשר לכתוב – אם חיפשת –

    במקום לכתוב – האם אתה חולם –
    אפשר לכתוב – אולי חלמת על –

    ***

    שיטה 3: בשם הפועל נעשה ונצליח

    להשתמש בשם הפועל
    ולבנות את המסר שלך
    בדיוק כמו שעשיתי עכשיו,
    זה ממש קל

    במקום: תשתמש/י – להשתמש
    במקום תבנה/תבני – לבנות

    ***

    שיטה 4: כולנו באותה סירה

    אני יודעת שקשה לעקוף
    את בעיית זכר/נקבה בעברית,
    אבל אנחנו נעקוף אותה יחד,
    נלמד איך עושים את זה,
    ונתקדם צעד צעד עד שנצליח

    אם נסתכל על המבנה של הפסקה הזו,
    נגלה שכתבתי אותה בלשון – רבים-אנחנו –
    שזה מאוד שונה מלשון רבים-אתם

    הכוח של לשון רבים-אנחנו-
    טמון בזה שהיא מייצרת קירבה,
    אני לא נמצאת מולך, אני בצד שלך,
    אנחנו יחד בסיפור הזה

    ***

    ורגע לפני סיום,
    חשוב לי להגיד לך עוד משהו,

    יכול להיות שעבר לך בראש
    שכתיבה כזו תוציא ממך משהו מאולץ, לא קולח,
    או שאולי זה יאלץ אותך לוותר
    על מילים מסוימות שתכננת לכתוב,

    ואולי יש לך חשש שזה יגרום לך
    לכתוב טקסטים מהסוג האנמי/אקדמי

    אין לך מה לדאוג.

    רוב מילות התיאור של רגשות/תחושות,
    אותן מילים שבדרך כלל מעניקות לטקסט עוצמה,
    הן מילים שאין להן בעיה של זכר/נקבה,

    בעיית זכר/נקבה מתבטאת בדרך כלל במילות פועל ושייכות,
    כך שגם אם שינית אותן קצת,
    הן לא מחלישות את הטקסט שלך

    בטח שמת לב שאת כל הפוסט הזה
    כתבתי בלשון יחיד/ה בלי בעיה,
    זה היה לך מוזר? הרגשת שהטקסט מאולץ?

    ועוד כתבתי את זה במצב של עייפות ניכרת,
    נשבעת לך שאם הייתי כותבת את זה בשיא העירנות,
    היית רואה כאן טקסט סוחט דמעות

    ואני אגיד לך עוד משהו בכנות,

    גם אם לפעמים זה ייאלץ אותך
    לשנות קצת את הטקסט פה ושם,
    זה לגמרי שווה את זה,

    כי מה שקורה כאן עכשיו בינינו,
    התחושה הזו שאני מדברת איתך אישית,
    כאילו שאני כותבת עבורך במיוחד,
    זה מייצר המון אינטימיות

    בגלל זה כדאי לך להתאמן על זה,
    להכין לעצמך רשימת כאפות,
    לתרגל קצת, לכתוב ולמחוק,
    זה יותר פשוט ממה שנדמה לך

    רוזין

    נ.ב.
    לא דמיינת, היה כאן רגע בינינו,
    לא זייפתי את זה

    _____________________________________________________________

    פורסם במקור בדף הפייסבוק של רוזין רוזנבלום – בעלים ומייסדת‏ ב-‏‎www.rozin.co.il‎‏


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • רוחות של שינוי

    [צילום: צופית דמרי]

     

    התמונה הזאת מרגשת אותי. ואני לא אחד שמתרגש בקלות מפוליטיקה. היא נוטעת בי תקווה, היא נכונה.

    האיחוד הזה של שמאל וימין, דתיים וחילונים, מערב פרדס חנה ומזרח כרכור, נשים וגברים, אגו ושיתוף פעולה

    מדהים בעיני. ומרגש כבר אמרתי.

    זו שותפות עם שלושה קווי יסוד: שמירה על הסטטוס קוו בנושא השבת, הצהרה על מדיניות של חיזוק השכונות וצמצום פערים ופעילות למען האחדות הישובית וחיבור בין הקהילות השונות.
    השותפות גם אומרת שכבר יש רוב של 8 מתוך 15 במועצה. ומאוד סביר שיוני חכימי והגמלאים יחברו לקואליציה שכזאת ואז זה כבר מועצה שיכולה לפעול עם 10 מ-15. והלוואי שכולם יצטרפו ותהיה קואליציה מלאה שהולכת לאותו כיוון.

    השותפות הזאת דרשה ויתור על הרבה אגו מצד כל הארבעה. והכרה בשוני ומגוון הדיעות של האחר. אבל היא בעיקר מסמנת שינוי ותקווה.

    וזה מה שכתב אייל:

    "…בבחירות הבנו כמה דברים בסיסיים: הבוחרים ווהבוחרות שלנו רוצים שינוי, מבקשים תקווה ומאמינים בחזון שפרשנו וברצון לייצר פוליטיקה אחרת.
    יותר מזה, במהלך הקמפיין ובמיוחד ביום הבחירות, הרגשנו את האהבה הרבה שרוחשים לדרך הזו.

    הרגשנו גם את הרצון האמיתי של הא.נשים בחיבור ובהבנה של האחד את השני.

    ואם לסכם אז הרגשנו גם את הצורך במנהיגות חדשה, מנהיגות שרואה את התמונה הרחבה ונשארת בגובה העיניים.

    …התמונה הזו, כך אנחנו מאמינים , מבטאת את הקול הזה. הגר, יואב, אפרים ואנוכי כנציג טוב במושבה, מייצגים ציבורים שלמים שתואמים בדיוק את החזון של טוב במושבה. חיבור בין ימין ושמאל, חיבור בין חובשי כיפה לחילוניים , חיבור בין אנשים. זהו חיבור שהציבור צמא לו.

    …זו דרכנו, והיא תתבטא בעשייה כי זה המנדט שקיבלנו…"

     

    – ועדיין, הגר צריכה לנצח בסיבוב השני כדי שהשותפות הזאת תצא לפועל (למרות שבפועל תהווה גוש חוסם אם אלדד ינצח).
    מעניין מה יהיה שיעור ההצבעה…

    הבחירות לסיבוב השני יתקיימו ביום שלישי הבא, ה-13 לנובמבר, בין השעות 13:00-22:00. בוחרים באותו מקום שבחרנו בסיבוב הראשון.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (11): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור העשירי: הזמנה זוגית לארמונו של האינסוף – פוסט הכנה זוגית לחגים]

     

    אתה מתעורר יום אחד ומגלה שהחיים הפכו מטיול מרגש לאוסף מטלות.
    ואז אתה שואל את עצמך "איך הגעתי לכאן"?
    את שואלת את עצמך "איך זה קרה לי"?

    היו ימים שבהם הייתי עולה בבוקר על אופנוע ורוכב אל הלא נודע. בלי תכניות. הרגשתי שאני טועם את החיים בהצעת ההגשה של היצרן. למי לא הייתה תקופה כזו בחייו? באותם ימים חתמתי על חוזה לא כתוב ביני לבין עצמי – "לא תשכח" שכך אתה רוצה לחיות. "לא תבגוד" בברית שכרת עם עצמך.

    מפה לשם, אחרי עוד כמה הרפתקאות, התאהבתי במישהי.

    ביהדות.

    היא פגשה אותי באופן בלתי קרוא. לא הזמנתי אותה. מבטיח.
    אבל אי שם ביפן, בכפר קטן, היא פשוט עברה לה ברחוב,
    וברגע אחד זה נגמר.
    אהבה, כידוע, היא אחד הדברים הבודדים שיגרמו לאדם להניח את אופנוע הנדודים ולרצות להקים בית.

    שלב חדש החל.

    לתקופה, הייתי עסוק בבניין הבית. למדתי את הכללים החדשים. לחיות בזוג. להיות הורה. לחיות בתוך העולם במקום לרחף כמה סנטימטרים מעליו.
    זה קצת כמו לנחות לתקופה שאחרי החגים.

    בפוסטים הקודמים, נכנסנו לסיפור הרפתקאה, בראנו את העולם מחדש, גילינו אוצרות גנוזים, הצטרפנו למחתרת לוחמי החופש. ופתאום מגיע לו העולם על אפרוריותו.

    אחרי החגים – שם קוד: נגמרו החלומות. התעורר והרח את הקפה. אתה כבר לא בקנזס דורותי.

    אבל כאן נמדדת השבועה.

    הברית.

    דורי דורות במשפחה שלנו הפכו את החופש למשימת חיים וחתמו על החוזה, שנקרא בשושלת שלנו – "ברית".
    בחוזה כתוב "לא תשכח" את החופש שראית כשאלוהים התגלה אליך.
    בחוזה כתוב "לא תבגוד" בהחלטות שהחלטת שם על ההר.
    בחוזה כתוב "לא תמכור" את עצמך ואת כוחות חייך.

    בני הברית מסכימים לחיות בעולם הממשי ולהפוך אותו לסיפור מרגש עם סוף לא ידוע מראש.
    הם מתחייבים לכתוב את הסיפור תוך כדי תנועה.
    הסתכלו טוב מסביבכם ותזהו את בני הברית.
    הבגדים שלהם מדיפים ריח של חופש,
    בצרור המפתחות שלהם יש מפתח ישן שרק הם יודעים את מנעולו.
    פניהם חרוצות קמטים, מהימים שבהם העזו לעמוד מול הפחד. לנפץ אלילים.

    ובתוך כל זאת יש בהם שלווה.
    בגופם אין את הכיווץ העצבני
    הנסתר
    שיש לרבים מאיתנו,
    משום שהם לא מחפשים פתח מילוט.

    הם כאן
    בעולם.
    אחרי החגים.
    אחרי הטיול.
    אחרי הנישואין
    אחרי הלידה.

    הם כאן

    ואין להם כוונה לברוח.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • חבר טוב באמצע היער / רודי סעדה

    (התמונה מ'גן העדן שלמעלה')

    החלק השביעי – הנקודה הקטנה שבבטן

    [רודי סעדה]

    מה גרם לי, אחד שמבלה את רוב זמנו בהומור, לפרוס בחודשיים האחרונים את סיפורי חיי האינטימיים והמצמיתים שעברתי, קשורים באדם אחד, שחשפתי את שמו בסיפור 'תשעה ימים' והגיע הזמן שאחשוף אותו במלואו.
    'רק שמור על כנות ועדינות' הוא אמר לי 'כל השאר אני סומך עלייך'.
    זה האדם שאני הולך לבלות איתו 28 ימים בלב היער. השם שלו אמיליו, וכשהוא יסיים את הביקור שלו, בקולומביה, אחרי שכבר היה חצי שנה בפרו, קבענו להיפגש לנו שנינו ב'אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ', גן העדן שלמעלה.
    אם אתם רוצים לדעת מי זה, פתחו את הלב, כפי שהכרתי אותו אני, כך אני חושף אותו לפניכם, לאט לאט ובעדינות, אין לי דרך אחרת.

    ***
    דצמבר 2011
    אחרי שביליתי ימים ארורים במעצר ההוא בירושלים, בלבול בזיהוי של אחד עשרה וחצי קילו קוק, יאוואראדי, שאלוהים יעזור, (הסיפור נמצא כאן בטיים ליין תחת הכותרת 'יא-ווא-רא-די') החלטתי לנסוע לקוסטה ריקה, לחפש תשובה בעצמי, לדעת מה היה רצון האל בטלטלה הזו שנסחפתי אליה.
    יצאתי לבקר משפחה שעסקה בטיפול עם צמחי מרפא, מדיטציות, שתיקה, וגם לא מעט נרות, זה היה נכון, כמעט מתבקש שאגיע אליהם לנקות עצמי מהכתמים העקשניים שנצרבו לי למחשבות.
    ארזתי תיק קטן, קניתי כרטיס טיסה לחודש וחצי, ויצאתי למרכז של אמריקה, נחתי בסן חוזה, לקחתי אוטובוס, ואז עוד אוטובוס, ואז עוד אוטובוס עד שהגעתי לעיירה קטנטנה שנקראת 'סָאן קְרִיסְטוֹבֶּל' שם חיכה לי ג'יפ שחור, שאסף אותי, ודהר אל תוך העלים הירוקים הצפופים של היער.

    ביער הזה ביליתי חודש ימים, הבנתי שלפני שאוכל להימלט מהשדים בראשי עלי להתייצב מולם, והתייצבתי, מהעבר ההוא שהקפיץ לי את הלב ניקיתי את עצמי בדיאטה של אוכל פשוט, בשירת ציפורים, בקולות של קופים מתנדנדים על ענפים בבקרים, בצרצרים שמפרקים את חוש השמיעה לרסיסים רסיסים, ובכך הורדתי לא מעט קילוגרמים של מחשבות.

    החודש הזה הסתיים, והרשתי לעצמי לסיים את השבועיים שנותרו על חוף הים, הג'יפ שלף אותי החוצה מהיער, ובאוטובוס מתפרק, בנסיעה של חמישים וחמש דקות, במהמורות של כביש מתפתל עם נוף עוצר נשימה הגעתי לחוף 'דוֹמִינִיקָל', הידוע כחוף עם הגלים הגבוהים במדינה, לשם מגיעים גולשים מכל רחבי העולם. אבל אותי לא עניינו הגלים, אותי עניין השקט. שם בפינה השמאלית של רצועת החוף הזו, בצד בצד, הרחק הרחק מכולם, אבל ממש הרחק, תחת צִילו של עץ קוקוס, הקמתי לעצמי אוהל, התכוננתי לבדידות נוספת, הפעם משלי, רגע של שקט, לתת לחכמה של היער לחלחל לתאי גופי, דרך הגלים הגדולים של האוקיינוס הכחול להחדיר אותה אל תודעתי בשיוף של גאות ושפל.

    ***
    שלושה לילות באוהל הספיקו לי כדי להבין שאני משועמם למוות. כמה אפשר להריח את ריחו המלוח של הים ולראות גלי אוקיינוס, כמה אפשר לשחק עם צדפים, לשבור קוֹקוּסים, לשייף אותם עם אבן, ולהכין מהם מאפרות, מלא מאפרות, וכססוניות, וקערות, ובתי מנורה, כל מה שתדמיינו מקוקוס ידי שמה עליו, חזרתי לארץ עם חמישים פריטים של קוקוס, לפחות. את כל ה קוֹקוּסים שהכנתי, אכלתי לפני, אפשר לומר שקוקוס היה המזון היחיד שלי. בעצם קוקוס היה המזון היחיד שלי, על כל חלקיו. הלבן זה המזון, הנוזל זה השתייה, הפועל היוצא של הקולינריה הזו היא ששלשלתי קוקוס.

    ***
    אם רציתם לדעת איך אפשר ללכת לאיבוד בחיים האלו, ככה זה מתחיל:
    הרגליים שלחו אותי לטייל על רצועת החוף הזו, מה עלה על דעתי אז לצאת לטיול הזה, לא זוכר, נראה לי השעמום, תוסיפו לזה את השמש שקופחת לך על הראש, ושקוקוס הוא המזון היחיד שלך, ההיגיון בימים ההם היה חד מימדי.
    לא היה לי שעון אבל אני יודע שיצאתי מוקדם בבוקר, מאוד מוקדם, אם אי פעם ישנתם על חוף ים, אז מיד אחרי הזריחה אתה מתעורר, לא בגלל האור, בגלל החום, אתה נרדם בתוך אוהל ומתעורר בתוך כִּבְשַן. חום למות.
    וכך מצאתי את עצמי מטייל על החוף, גורר רגליים, בלי מחשבה מקדימה, גם בלי חולצה, ככה יחף עם כובע קסקט על הראש. לא ידעתי לאן כפות רגלי נושאות אותי, החלטתי פשוט ללכת ומתישהו אעשה פרסה ואחזור.
    מצד ימין הים הכחול, מצד שמאל הירוק של היער הפראי, וביניהם רצועת החוף, רוחב של שבעה מטרים, חול לבן, מנוקד בראשי קוקוס, כמו בגלויה, ואני בתוכה, הרגלים נושאות אותי רחוק רחוק, וואו כמה שיפה פה.
    אולי השעמום, אולי המחשבות, אולי החוף האקזוטי היפה הזה שככל שאתה מתקדם הוא הופך ליפה יותר, לא שמתי לב שצעדתי מלא, חציתי פיתולים רבים בדרך, שעה, ועוד שעה, סה"כ אחת עשרה שעות. כשראיתי את השמש מתארגנת לקראת שקיעה, ויתושים שהתעוררו לאכול אותי, גמלה בי החלטה לפרסֵס ולחזור על עקבותיי, וכך עשיתי.
    אחרי מאה מטרים, שחציתי פיתול אחד, הבחנתי כמה מר גורלי, מה שהיה חוף שלפני רגע צעדתי עליו, הפך למים עמוקים, הגאות של האוקיינוס הפכה הכל למים, עכשיו מולי יש מים כחולים בצד שמאל שהופכים להיות יער ירוק בצד ימין.
    נעלם החוף!

    ***
    החיבור של הכחול של המים עם הירוק של היער בתוספת הכתום של השקיעה, העניקו תמונת נוף פנורמית חלומית מעניקת שלוות רוגע שראויה להיתלות בכל סטודיו ליוגה, אבל פחות למי שנמצא באותה העת, יחף, ללא חולצה, עקוץ יתושים, ורעב. למראה החוף הנעלם, הרהרתי לעצמי שאחזור דרך היער הנושק למים, וכך עשיתי, אחרי חמישה מטרים של צעידה כזו, הבנתי שאין מצב, לפלס את דרכי יחף ביער סבוך ופראי שכזה, זה רצח לרגליים, זה בלתי אפשרי.
    החושך הזדחל לתפאורה היפה, ואני אט אט מבין שאני נכנס לצרות.

    לא יודע מה גרם לי לעשות את השטות הזו, אולי השמש שקיפדה אותי קודם לכן, לא יודע, אבל אין לי ספק שהדאגה שהזדחלה הייתה חלק נכבד בעשיית אחת ההחלטות המטופשות והמיותרות של חיי, חשבתי לעצמי שאם אכנס קצת יותר לעומק היער, אמצא שביל נוח יותר להליכה, אשכרה חשבתי שאולי אמצא שם איזה כביש איילון, במקרה הכי נורא אמרתי לעצמי אחזור על עקבותיי בחושך לפי חוש השמיעה של הגלים, ואגיע חזרה לקו מים.
    אחרי עשרים דקות של כניסה לעומק הפרא, החושך כבר היה כבד, העלים היו צפופים, ובקושי היה ניתן לראות שמיים, שלא לדבר על לשמוע משהו, קולות הערב של היער החלו להלום את עור התוף בצלילים רועמים של קולות חיות שלא שמעתי מעודי, ובתוכי התבשלה התובנה שכנראה הלכתי לאיבוד, התובנה הולידה דאגה, שגרמה לי לעשות עוד טעות, לחזור על עקבותיי, אחרי חמש דקות בחושך, איבדתי אוריינטציה מה זה צפון מה זה דרום ואיפה לעזאזל אני נמצא, נשען על עץ מתוסכל בחושך הבנתי שהלכתי לאיבוד ביער פראי שגודלו כרבע מדינת ישראל, ברגע זה ממש אני נמלה קטנה קטנה, באמצע של דשא במגרש כדורגל גדול גדול.
    אוי ואבוי.
    הלכתי לאיבוד!

    ***
    היתושים גמרו אותי, הנחתי ישבן על האדמה, ודמעות של תסכול נזלו ממני, אנחות ייאוש נפלטו מגרוני וכעסתי על עצמי, כמה חסר אחריות אני, ואז מחשבה של בהלה דקרה את תודעתי כחץ מר כשהבנתי מה עשיתי בכלל, האוהל שלי שדאגתי להסתיר יפה יפה נמצא שם הרחק מכולם, מי יודע על קיומי בכלל, אף אחד, במקרה הכי טוב רק בעוד כמה שבועות פקחי החוף, אם בכלל, יימצאו את האוהל ואז אולי יחפשו אותי, הלכתי לאיבוד, יתושים שאוכלים אותי זאת הבעיה הפחות חמורה, אני ממש בצרה.
    אוי ואבוי.
    התחלתי לבכות, ולהתפלל, הרגשתי אבוד בחוץ וגם בתוכי, מה חשבתי לעצמי, הפעם אין את מי להאשים רודי, נאבק בגלי צונאמי של האשמה עצמית, הגיע פתאום גשם, לא לא באמת, כן כן באמת, על אף שהוא ערך חמש דקות, תודה אלוהים, הוא הספיק להפוך את היער הזה לבוצי, לא תודה אלוהים, אני בחושך, אבוד, רעב, עקוץ ומסביבי חיות מסוכנות מכל עבר, אם לא מתתי במעצר ההוא בירושלים, אין ספק שאמות כאן.
    התפללתי לאלוהים שיציל אותי, הוא כנראה שמע את התפילה, כי פתאום הרגשתי משהו זוחל עלי, על הירך, שלחתי כף יד והיא הרגישה רכות שמנונית, תפסתי את הרכות הזו שהרגישה עכשיו כמו צינור כיבוי אש, זה היה נחש, שהוסיף גם 'כחחחח' מבהיל, צרחתי 'אהההה' אחד גדול וכל היער צרח איתי, זינקתי על רגליי והתחלתי לרוץ, בחושך, לא ראיתי דבר, רצתי אולי חמישה מטרים עד שדפקתי רגל בשורש בולט באדמה, שברתי שתי אצבעות (את זה אגלה אח"כ) ונפלתי עם הפרצוף על האדמה הבוצית. 'אהההה' נאנקתי מכאב, ומייאוש, ומשניהם גם יחד, אוי לא, מה קורה פה לעזאזל, כל מה שאני עושה נהיה גרוע יותר, טעויות על טעויות כמו בסדרה הנדסית מעוותת, בתוכי מתחולל בלאגן, תמהיל של דאגה ופחד מבהיל, ואני לא יודע, אני באמת לא יודע מה לעשות, בכיתי, אני רוצה הביתה עכשיו.
    אני רוצה לישראל.

    ***
    אין מצב להתרגל לחושך הזה, זה חושך מוחלט, שחור, חוש השמיעה וחוש המישוש הם היחידים שמתפקדים, ואני עייף, ואני עיוור, ואני בצרה. אבל אני מחליט לקום, לא יודע איך היו לי כוחות לקום, אני חושב שראיתי את דמותה של אימא שלי, וזה נתן בי כוח, והחלטתי ללכת לכיוון אחד, כוס אמק, גם אם אני נמלה באמצע מגרש כדורגל לא אכפת לי, גם אם יעברו ימים, ושבועות, אם אני אלך בכיוון אחד, מתישהו אגיע לקצה, תמיד יש קצה, ואני נמלה עקשנית, זה חיזק אותי, אז פשוט נשמתי עמוק ללב, החלטתי על כיוון, ועם גישוש באפילה פילסתי את דרכי, תוך כדי הצעידה נוסף הייאוש שאני נתקל במחסומי יער שאילצו אותי להקיף אותם, ובהקפה הזו בחושך אני לא יודע אם אני בכלל חוזר על עקבותיי, יכול להיות שאני בכלל עושה מעגלים סביב עצמי, גופי רעד מבהלה על המחשבה הזו, אני כלוא בסיבים ירוקים פראיים, אסקייפ רום הכי משוגע שאפשר לבקש, תוסיפו את קולות היער המלחיצים, החיות שמתנדנדות שם על הענפים מעליי, אני בסרט מבהיל של ממש, היער אינו רחמן כמו שחשבתי. אבל אני צועד, נמלה עקשנית שכמוני, עוד צעד, ועוד צעד, והרגליים צורחות כאב, לא אכפת לי, אני צועד, עשרים דקות, ועוד עשרים דקות, וכבר שעה, וכלום, אולי אעצור, לא, אני ממשיך, יחף אני ממשיך בכל הכוח, אני ממשיך, וממשיך, ואז אור, אור בחוש השמיעה, אני חושב שאני שומע גלים, אני חושב? אני בטוח, יש, דמעות התרגשות של אושר פורצות מעיני, זה מסתיים, ויותר מהר ממה שחשבתי, אני מחיש צעדים, לא אכפת לי על כפות הרגליים, אני רוצה לשמוע את הגלים האלה חזק יותר, וככל שאני פוסע, הגלים אכן נשמעים חזק יותר, והריח המלוח של האוקיינוס שוטף את נחיריי, אני שומע גלים, כן, הגלים האלה, אני מכיר אותם מהלילות המשעממים באוהל, אני ממשיך לצעוד לקראתם, ועם הצעדים, הצפיפות של העלים כבר פחות דחוסה, ואור מכוכבים סוף סוף חודר לעיניי, ומתגלים לי עצי קוקוס, אני קרוב לים, אני יודע את זה, אני יודע שאני קרוב, ואט אט הוא מתגלה לי, הים, ומתגלה לי גם משהו נוסף.

    בקו האופק אני רואה את הים, ואיתה גם צללית של אדם בגבו אליי, אני משפשף את עיניי, לא, זה לא פאטה מוֹרְגָנה של יער, זה באמת דמות אדם, יושב לו שם על גזע עץ קוקוס שמרגיש כמו ספסל, מביט אל השמיים, והוא משכשך את רגליו במים, ככל שאני מתקרב יותר, אני רואה שמיים, וכוכבים, ואותו.
    אמיליו.

    ***
    בכיתי שפגשתי בו, הפחד מללכת לאיבוד השתחרר מתוכי כפרץ של דמעות. פחדתי, באמת שפחדתי, קראתי הרבה כתבות עיתון, וסיפורים על אנשים שהולכים לאיבוד בטרקים בטיול שלהם, ולא רציתי להיות אחד מאלה, יש לי קריירה של סטנדאפ שאני רוצה להגשים.
    "הוֹלה אָמִיגוֹ, טֶנק יוּ טֶנק יוּ" אני פונה אליו נרגש בדמעות
    "הוֹלה" הוא מביט בי בחיוך
    "אֶסְפּוֹסִיבְּלַה פּוֹרְפַבוֹר, אָבְלַה פּוֹקִיטוֹ אֶסְפַנִיוֹל" אני מסביר לו שאינני יודע ספרדית כל כך טוב, ואז המשכתי באנגלית "אני מחפש איזה דרך לצאת מפה"
    "פלוֹרֶסְטַה?" הוא שאל
    "כן, לצאת מהיער"
    "לַה מַנִיאָנַה" רק מחר בבוקר הוא עונה לי בספרדית
    אני בוכה, ומהנהן לא, אני רוצה עכשיו.
    "לאן אתה רוצה לחזור? הוא שאל אותי באנגלית מקרטעת
    "דוֹמִינִיקַל"
    על אף שחיוכו נשאר קבוע, עיניו הופתעו, הבנתי שהרגליים שלי גמעו מרחק עצום בהליכה ההיא.
    "זה ממש רחוק תצטרך לחכות לבוקר"
    הפנים שלי הראו אכזבה.
    "בוא תשב" הוא הזיז את האגן ופינה מרווח להניח את ישבני על גזע העץ, לראשונה הבחנתי ברגליים שלי דרך אור הכוכבים, הם פצועות, אבל לא אכפת לי, לפחות לא הלכתי לאיבוד. לידו הרגשתי שליו, דפיקות הלב שלי הסתנכרנו עם שלו והנשימות שלי שוחחו עם הנשימות שלו, לרגע נשמתי מנוחה. עיניו התבוננו על הכוכבים כמו ילד סקרן, זה עורר בי געגוע לימי הקיבוץ, הוא שלף חתיכת ענף והצביע על אחד הכוכבים שנצצו בשמיים "דִיז אִיז וונוס" הוא דיבר באנגלית והרגשתי לראשונה את המבטא הפורטוגזי שלו.
    "זה זמן טוב להביט בשמיים ולבקש משאלה" הוא אמר.
    המשאלה שלי הייתה לחזור הביתה בשלום, לחזור לאוהל, לשנות את תאריך הטיסה לעוד יומיים ולחזור הביתה, הספיק לי, רוצה לחזור לדירת הקרקע שלי ברוזנבאום 5 ולעשן שאכטות עם דניאל, השכן מלמעלה. אבל בלב פנימה התפללתי וביקשתי שלום, דבר ראשון בתוכי, אח"כ לעולם. והוא שיחק עם חתיכת הענף במים ויצר אדוות עגולות.

    "אתה מכיר את הכוכבים?" הוא פנה אלי בשאלה, הקול שלו נעים, רך, כמו חיבק אותי עם קולו.
    "הכוכבים?" שאלתי
    הוא הנהן 'כן', אבל אני לא מאמין בכוכבים, למעט זה שהם מאירים את הדרך בחושך "לא כל כך מכיר" השבתי לו.
    "הם מאירים לך את הדרך בחושך" הוא אמר בדיוק את מה שחשבתי, אם השנים שיחלפו אגלה כמה הכוכבים עוד ילוו אותי בחיים. הוא החל לדבר על הכוכב וונוס, ולראשונה הרגשתי את הלב שלי נפתח, אחרי הרבה זמן שלא פגשתי אנשים, הקול שלו היה מקווה מים במדבר לאוזן שלי שהוא דיבר, רציתי לשתות את קולו, ההרמוניה התגלתה כשהתבוננתי עליו יושב על גזע העץ והוא מתאים בקומפוזיציה מושלמת לציור הזה של הלילה, והכוכבים, והיער, לא כל כך הקשבתי למילים שלו, אבל הדיבור נשמע כאילו ציפור שיר דיברה מגרונו, כמו היפנט אותי במילותיו, לרגע שכחתי את המסע הפראי הזה שעברתי, את הפחד המבהיל שהלכתי לאיבוד ואת הרגליים הכואבות, אחרי קולות הסכנה של היער רציתי לשמוע אותו לנצח, הרגשתי שהוא מגן עליי מהצלילים של היער. וזה מוזר, מוזר כי זה אדם שפגשתי לפני עשר דקות בערך.

    עיניו נצצו יופי שהוא דיבר על 'וונוס', עם הזמן אגלה שהעיניים שלו תמיד נוצצות, כמו ילד הוא דיבר, מרותק גם הוא למילותיו, "תסתכל" הוא אמר והפנה אצבע לכוכב אחר "מרקורי" מחשבות ביקורת חצו בתודעתי, הפעם בכיוון הפוך, הבנתי כמה אדם שיפוטי אני, כמה אנשים פספסתי במהלך חיי בכך שהייתי שקוע בעצמי וסגור אליהם, זה מדהים שלצידי יושב איש זר, כפול מגילי, בן שישים לפחות, ואני מרגיש בנוח איתו, אולי הכי בנוח מאז שיצאתי לקוסטה ריקה.
    "אז מה אתה עושה כאן?" הוא שואל אותי
    "אני חושב שהלכתי לאיבוד" חייכתי במבוכה
    "לא מה אתה עושה כאן, בקוסטה ריקה?"
    "אה, אני באתי לרפא את עצמי"
    "לרפא?" גבותיו הביעו סקרנות
    "לנקות קצת את הראש"
    "ממה?"
    "כואב לי" נפתחתי בפניו פתאום, הייתי חייב להיפתח למישהו, מאז הימים במעצר לא דיברתי עם איש על מה אני מרגיש שם בלב, לא עם המשפחה, גם לא עם חברים, בקושי, רציתי לשוחח עם מישהו על אלוהים, על אמונה, על חוסר האמונה, בממשלה, בחוקים, בחיים, בעצמי, על זה שכמעט התאבדתי שם במעצר לעזאזל, ולראשונה איתו דיברתי, באנגלית מקרטעת, אבל דיברתי.
    "כואב?" הוא שאל שסיימתי
    "כן" השבתי
    הוא נעץ בי מבט ולראשונה מאחורי הניצוץ בעיניים שלו התגלתה הרכות של נפשו כמו שאבה אותי פנימה "המחשבות רודפות אחרייך?" שאל כאילו קרא את תוכן ראשי.
    "הרבה שאלות, על עצמי על מה שעברתי, למה כל כך כואב לי בחזה"
    "וחשבת שאם תבוא לכאן זה ירפא אותך?"
    "כן" השבתי והמשכתי "וזה ריפא אותי, העניק לי מעט תשובות, הייתי צריך להתרחק, כדי להבין מחדש"
    "כמו כדור פורח, רק שאתה למעלה אתה יכול להבין את הכל"
    הוא ניסח את זה יפה "כן, כמו כדור פורח" החזרתי לו
    "שאתה מרכיב פאזל, גם אם החלק שאותו אתה מחזיק, מעוות או לא מובן, פתאום מלמעלה אתה מבין שזה חלק חשוב מתמונה גדולה יותר"
    קולו היה טבעי, מלטף, כמו צף על פני המים, כמו הגלים, התפאורה בזמן שהוא דיבר הייתה הרמונית, הירח, הכוכבים, עיני לא עמדו בהתרגשות וטפטפו דמעות לנוכח התמונה היפה הזו.
    "זה לא סתם הלכתי לאיבוד, נכון?" שאלתי
    הוא חייך, ולרגע עבר בי עקצוץ, רעד חשמלי, צמרמורת אינטואיטיבית, כאילו נפגשתי עם נפש תאומה, אני חושב שזה מה שמרגישים שמתאהבים לא? שאתה פוגש את האחת, לא יודע, לא מצאתי את האחת שלי. אבל אני חושב שככה מרגישים.
    הוא שלח יד לשמיים "הכוכב הזה והכוכב הזה, הם ביחסים הרמוניים" אמר, אין לי מושג מה זה אומר, אבל הרגשתי שזה טוב.
    הבטתי על המים שנרגעו, ושיקפו כמראה את הכוכבים שלמעלה, לרגע שכחתי את היתושים, את המחשבות שעקצו אותי על המעצר ההוא, אולי המסע הזה היה בשביל שאפגוש אותו, המחשבות יתגלו לי מאוחר יותר כנכונות.
    "איך קוראים לך?" הוא שאל אותי, שכחתי שלא הצגתי את עצמי, אבל ככה זה בטיולים אתה מכיר בנאדם לפני שאתה מכיר את שמו "רודי" עניתי.
    "רודי" הוא מילמל לעצמו כנזכר
    "ולך? איך קוראים לך?"
    "אמיליו"
    "אמיליו" הבטתי בעיניו והבחנתי בירח משתקף בבואתם.
    "מה זה רודי?"
    "מה הכינוי?"
    "כן"
    "אין כינוי, אמא שלי ראתה סדרת טלוויזיה, ולדמות בטלוויזיה קראו רודי אז היא קראה לי על שמו"
    "אמא שלך קרא לך על שם דמות בטלוויזיה? כמו מיקי מאוס?"
    "כן" חייכתי לעיניו העליזות "רק לא מצויר"
    "אתה שחקן"
    הרמתי עיניים בפליאה "איך ניחשת?"
    "אם אמא לך קראה לך על דמות בטלוויזיה, אז למה שלא תהיה דמות בטלוויזיה"
    "לא חשבתי על זה" המשכתי מחשבה בקול
    "אם אתה צופה בכדור פורח אתה יכול להבין שהכל מסתדר"
    טוב סבבה עם האנלוגיה של הכדור פורח, הוא עוד ימשיך עם זה הרבה? מחשבות ביקורתיות תקפו אותי, דפוסים מעולם ישן.
    "כל חלקי הפאזל מסתדרים" הוא המשיך.
    הוא ליטף את המים עם ענף עץ, והשליך אותו, הכוכבים שהשתקפו התעוותו ברעד.
    "ומה זה סעדה?" הוא המשיך כמו ילד מתעניין "יש לזה פירוש?"
    "כן" אמרתי "זה בערבית מהמילה סעיד, זה שמחה, הֶפִּינֵס"
    "אַלֵגְרִייָה" הוא ענה לי ופרס חיוך גדול יותר.
    "אַלֵגְרִייָה?"
    "בפורטוגזית שמחה זה אַלֵגְרִייָה, אַלֵגְרִייָה"
    "אז אתה רודי. שחקן. שמח" עם תפאורת הכוכבים, הירח והיער, זה הרגיש כאילו העניק לי שֶם של אינדיאני "שחקן שגורם לאנשים לשמוח ולצחוק" ובלי לשים לב, או עם לשים לב, הוא עלה על זה שאני עושה סטנדאפ.
    "כן" אמרתי והמשכתי "כדור פורח אה?" קרצתי אליו
    הוא הבין את הבדיחה.
    "אתה רעב?" הוא שאל אותי
    "כן קצת" וחשבתי על זה שכבר שלושה ימים לא הכנסתי כלום חוץ מקוקוס, רק שלא יציע לי קוקוס.
    "יש לי פה מקום בפנים בתוך היער, יש מדורה ואוכל, ומקום לישון תחת הגשם"
    הנהנתי בהסכמה.

    ***
    הגחלים שפגשתי העידו על כך שנראה שהוא לן כאן כבר כמה לילות. באמתחתו אולר, כלי אוכל ועוד כמה דברים הנחוצים לטייל ביער פראי שכזה, הוא שלף מצית, הזרדים שהניח נשרפו מהר, ותוך רגעים ספורים, הוא הרים מדורה של ממש, שהעניקה אור, ובמיוחד הרחיקה את היתושים שהתנחלו עליי כמו הייתי נחל הירקון.
    בעלה בננה רחב, הוא הניח סוג של פקעת ושורש, מעך בידו עוד כמה פירות שאינני מכיר, את כל זה גילגל בעלה כמו הייתה לאפה גדולה והחביא אותה בגחלים.
    "כמה זמן אתה כבר פה?" הוא שאל אותי בזמן שהוא שיחק עם הגחלים שהפכו כעת לתנור בישול
    "חודש בערך"
    "ומה אתה עושה אמיליו?"
    "אני מטייל" הוא השיב, בהמשך הזמן אגלה שהוא לא רק מטייל, הוא גם סוג של רופא, רופא יער, המשתמש בצמחי היער לריפוי, הידע שלו רחב בנושא, והוא מטפל בכל מי שפונה אליו, והוא טוב, ראיתי את זה במו עיניי, והוא קוסם, באמת, אני יודע שזה מוזר לומר קוסם, אבל מתוך לקסיקון המילים באמתחתי, קוסם זה הכי קרוב לתאר אותו, אם יבוא היום ותיפגשו איתו, תיווכחו בעצמכם שיש אנשים שהם מעבר לזמן, אמיליו הוא אחד מהאנשים האלה, ולא לא הלכתי לאיבוד בהגדרה הזו.

    ***
    סיימתי לאכול את הירקות שגולגלו בעלה הבננה, החייך שלי התפלא בחיוך גדול, יכול להיות שכל דבר שהוא לא קוקוס היה מרגש אותי, יכול להיות, אבל זה היה טעים, מאוד.
    הוא פנה אל תרמילו, שלף בקבוק, רוקן אותו לפינג'אן קטנטן, כמו תה בישל אותו על הגחלים הלוהטות.
    "רודי אַלֵגְרִייָה " הוא חייך אליי, "רודי השמח. רודי סעדה"
    עם ענף דק ערבב את התה "היית פעם בכדור פורח?" הוא שאל אותי בעודו שולף את הפינג'אן מהגחלים.
    "לא"
    הוא פנה אל תרמילו, הפעם הוציא שתי קערות קטנות מקוקוס, קערות כמו שאני הכנתי, גם הוא בטח היה משועמם על החוף הרהרתי לעצמי.
    הוא רוקן מעט מן התה לשנינו.
    "תשתה" הוא פנה אליי במבטו "זה טיפל'ה מר אבל זה בריא" וכששתיתי, זה היה הדבר הכי מר ששתיתי בחיי, קימרתי את פי, עיוותי את פניי 'אעהואוהווואהוהו'
    "אל תחמיץ פנים, בסופו של דבר זה מתוק"
    ממש, חשבתי לעצמי, והתבוננתי באש, המרירות של התה צרבה לי בגרון, ליטפתי את החייך וירקתי לחושך, והוא חייך אלי וצחק, "גרינגו" הוא אמר לעצמו.

    ***
    חשתי בעייפות גדולה וייחסתי אותה להליכה הארוכה והבהלה שגרמה ללב שלי לדהור כשהבנתי שהלכתי לאיבוד. הבטתי באש, ואמיליו החל לנשוף לעצמו שריקה, נשיפה מוזרה של פוו פוו פוו ואז ששש ששש ששש, ואז הוא החל למלמל, בפורטוגזית אני חושב, וזה היה יפה, והרמוני. אז הוא פנה אל תרמילו ושלף צמד חלילונים מעץ. ואז קרה קסם, כשהוא החל לנשוף בם, הרגשתי כאילו הוא נושף לתוכי, זה היה נעים, מלטף, כאילו החליל דיבר דרכו אלי, התרגשתי לנוכח הצלילים שהוא הפיק, עיניי התמקדו על הגחלים האדומות, והאש שריצדה מולי כמו רקדה לנשיפותיו על החליל, להבותיה היו כמו נחשים של אור, הבטתי עליה, על האש, על הכחול שבה, על הכתום שבה, על האדום שבה, והרגשתי שהיא מביטה בי חזרה, שלחה לי להבות כמו לשונות, ואמרה לי בוא, בוא לפה, נשמתי עמוק, כאב בבטן החל לפמפם לי, כאב שהרגיש כמו בחילה עמוקה, נשמתי פיהוק גדול, והרגשתי כאילו שאפתי את להבות את האש שמולי והיה לי חם בבית החזה, והאש כמו נחש, ירדה בגרון ודגדגה לי איברים פנימיים, הנחש בתוכי רקד לצליליו של החליל, והוא התפתל והתפתל, כמו סורק את גופי, אסף מטען ועוד ומטען ועוד ומטען עד שכבר לא יכולתי יותר, והבחילה עלתה כמו גיהוק גדול שעלה על גדותיו, הזזתי את גופי הצידה, והאש הזו, בערה מפי החוצה, הנחש יצא ממני, ואיתו כל הקוֹקוּסִים שאכלתי, קיא השפריץ ממני, הקאתי את כל היום הזה.
    בסוף ההקאה, נשכבתי על האדמה, מסוחרר, אז נתתי לעיניים לנוח, החלילים המשיכו לנגן והפעם קישטו עצמם בקווים של אור, ואני נושם את הקווים האלו, ובכל נשימה אני מבחין שהקווים מתפצלים והופכים לצורות הנדסיות של משולש, מרובע, ומשושה, לרגע בעיני רוחי ראיתי את הכוכבים שאמיליו דיבר עליהם קודם לכן והיחסים ביניהם, כעת המשולש הכפיל את עצמו והוא הופך לכוכב מגן דוד, שנפתח לעוד כוכב ולעוד כוכב, פְרַקְטַל של כוכבים, ואני בסחרחורת, שהציגה כעת מַנְדָלוֹת של סוסים, ורכבתי על הסוסים בנשימתי, שדהרו אל וילונות הרקיע שנפתחו, פקחתי עיניים ודמעה נפלה על פני.
    הבחנתי באמיליו עומד מעליי, הוא פיזר עשן, עיניי היו עייפות וחזרתי לחלום, ובחלום ראיתי חיזיון פנורמי, חובק חיים ודמויות, העולם הוא עץ של עולמות, וכל נשימה שלי, כמו צליל מיתר מרעידה את ענפי העץ מפילה עולמות כמו היו פירות של מחשבות, מחשבות כמו גרגירי חול שזורות להן בסוודר, והנה הסוודר נפרם, והמחשבות נפרמות אחת אחרי השנייה, לחוט ארוך, שבבירור הוא ציר הזמן של חיי שלי, ואני מבחין בזיכרונותיי ברצף הזמן הזה לאורכו, עבר ועתיד, זיכרונות חדים, כמו תמונות, חדות וברורות, ובהשתקפותם אני רואה את עצמי, ראיתי אש גדולה, ומכונית, ואני צועד אליה באיטיות, ודמות ליד המכונית צועקת 'הרגליים הרגליים', והתמונה התחלפה לתמונה של נערה עם שיער שחור, אף גיבֶּן, וסנטר בולט, שאותה אני אוהב, והיא יושבת לצידו, של בחור שחום עם עיניים רכות, קוראים לו תומר והוא שכן, ואני מגיש להם זוג קריסטלים, והתמונה התחלפה וכעת אני תחת דקל בסיני, מביט בגלי הים שחורטים לי על התודעה בעט נובע, בצבעים של יופי, אויי זה יפה, זה כל כך יפה, ואני חוצה אורות מהבהבים ורואה עצמי מופיע בסטנדאפ שנקרא 'טריפ' ושוב ראיתי אותה, את הבחורה הזו עם הסנטר הבולט, ועכשיו היא בהריון, והתמונה התפיידה לתמונת אולטרסאונד שחורה, ואני בוכה כשאני מבחין בתמונה, ובועות סבון, כמו דמעות ריצדו לעיני רוחי, ומשתקפות בהן תמונות ובאחת הבועות, אני עצמי במשאית אסירים מחוררת, מביט בשקיעה, ובבועה אחרת אני עומד על גג נגריה, ותמונה של אחי יאיר עם פנים מדממות, שזורות בנוף של יפו, כשאני רץ בגשם. ופתאום הבזק של פרחים אדומים, בתוך פרחים בתוך פרחים, ספירלות של פרחים צבעוניים כמה שזה יפה, בחיי, זה כל כך יפה.
    וגבעתיים מופיעה, והנה אני בוכה בבית גדול, ושוב תמונה של קהל, ומיקרופון, וצחוק, והפעם באנגלית, חוטי אור בצבע סגול וכחול, באים אליי כשובל של פרפרים מנוקדים, וגם זה יפה, יואוו זה כל כך יפה, ותמונה של מורה חיילת מלפני עשרים שנה, שבאה והלכה, ותמונה שלו מופיעה, אמיליו, נמצא איתי סביב האש במושב בישראל, ליד בנימינה, ותמונה שלי יושב בגב זקוף וידיי על ברכיי, ועט נובע כותב את המילה ALL-IN, בספירלות של צבעים, ועוד ספירלות, עד שאמיליו פרץ מתוכן, שלח יד ושאל אם מספיק? אמרתי שמספיק, אז הוא עזב אותי ונבלעתי לתוך ספירלה אינסופית. שסופה אפלה.
    איזה חלום.

    ***
    התעוררתי לריחות מתקתקים של לימון ומרווה, עיניי נפקחו לאט, ודבר ראשון שעיני לכדו היו גחלים אדומות, ועליהן פינג'אן תה מעלה אדים.
    הפניתי מבט, והבחנתי באמיליו רוקח משחה ירוקה זרחנית באחת מקערות הקוקוס שלו. הוא הביט בי בחיוך עליז.
    "הוֹלה" השבתי לחיוכו
    "הוֹלה" הוא החזיר לי בחיוך והמשיך "אל תזוז" הוא הורה לי עם מבטו אל עבר כפות הרגליים שלי "הרגליים שלך"
    הפניתי מבט לכפות הרגליים, כבשתי צרחה פנימית כשראיתי אותן, הן היו חרוכות, מחוררות שופעות בשלפוחיות ענקיות מדממות, כפות רגליי נראו כמו עלו על מוקש, יכולתי לראות את הוורידים והגידים תחת העור, אוי גוֹד, הן היו שסועות בחלק מהמקומות, קרועות, כמו עברו מאבק עם שיני דב עצבני.
    "הוווווו פאק" פערתי עיניים לנוכח הזוועה הזו. מה עשיתי לרגליים שלי אלוהים ישמור, לארץ אני חוזר בכיסא גלגלים. אמיליו ניגש אליהן עם הקערה, ופנה אלי "זה הולך להיות כואב, זה ישרוף, אל תזוז, אולי תתעלף, אבל אל תזוז"
    הנהנתי כן, ולא הבנתי כמה כואב זה הולך להיות, הוא מרח את המשחה הזרחנית הזו ומיד הרגשתי צריבה, כמו חומצה, הכניסו את כפות רגליי עכשיו לתוך לבה של הר געש, פלטתי צרחת כאב ארוכה, כאילו ניסרו את רגליי ללא הרדמה, אני לא חושב שצרחתי אי פעם בחיים שלי כמו שצרחתי אז ביער ההוא, קרעתי את מיתרי הקול שלי בצרחה הזו, הגרון שלי נצרד בו במקום, הגוף שלי הקיז דמעות מהעיניים.
    ולא, לא התעלפתי.

    ***
    לקח עשרים דקות עד שנרגעתי מהמשחה הזו, סמכתי עליו ידעתי שהוא מטפל בי בידיים טובות, ועדיין זה כאב, הוא לקח עלים רחבים, ועטף את כפות הרגליים השסועות, עם שורשים דקים ארוכים, ששימשו כעת כשרוכים, ליפף על העלים והצמיד אותם לרגליי.
    "אתה לא תחזור לדוֹמִינִיקָל, תצטרך לתת לרגליים לנוח, לפחות יומיים, המשחה הזו תרפא לך את הפצעים" אמר כשניגב את כפות ידיו בחולצתו, אז פנה לגחלים, שלף את פינג'אן התה, וריח הלימון והמרווה חדרו שוב לנחיריי, הוא מזג מהם לקערת קוקוס והגיש לי "תשתה זה ירגיע אותך קצת", וכשהוא אמר את המילים האחרונות רעד קל עבר בגופי, רסיסי הלילה הבליחו לרגע.

    ***
    את רוב היום ביליתי על החוף, אמיליו נשא אותי והניח אותי עם רגליים חבושות בעלי בננה תחת צילו של עץ קוקוס, הוא השאיר אותי לבדי, העניק לי את השקט להתאושש ממה שעברתי, מחשבות תקפו אותי, הפעם בצורת הרהורים על הלילה של אתמול, הדמויות שפגשתי בחלום, מי היא הבחורה עם השיער השחור, עם הגִיבֵּנת באף והסנטר הבולט? שכן שגר מעליי? קריסטלים? למה כואב לי בבטן התחתונה שאני מנסה לצייר את דמותה מהזיכרון? הריון? אולטרסאונד? רסיסי הלילה הבליחו כטיפות מעורפלות, עם פרצופו המדמם של אחי, זיכרון ישן מהנגרייה ההיא ביפו ג'. ומכונית שרופה? 'הרגליים הרגליים' אני עוד יכול לשמוע את האיש הזה צועק ליד המכונית. בית בגבעתיים?
    עם ענף עץ דק, שרבטתי ציורים מעוגלים על החול, כתבתי מילים מתת ההכרה, העליתי בעברית את המחשבות האלו, והמים באו ומחקו, באו ומחקו, באו ומחקו, הזכירו שהכל ארעי וחולף, הכל זמני כאן בעולם.
    אני מביט על כפות רגליי והן חבושות בעליי בננה.
    איזה טריפ.

    ***
    שני לילות נוספים נשארתי עם אמיליו
    "כדי לעוף בכדור פורח, צריך לשחרר את המטענים העודפים" הוא אמר לי באחד הלילות
    הבטתי בו סקרן
    "אתה מבין על מה מדובר?"
    הנהנתי 'כן', אבל לא באמת הבנתי
    "כדי לעוף בכדור פורח, אנחנו משחררים משקולות, ולך יש כמה משקולות לשחרר כל מה שראית בלילה של אתמול זה מטענים, משקולות, עליך לחוות אותם במלואם בחיים ואז לשחרר אותם" הוא נעץ בי חיוך.

    ***
    לפני שלושה חודשים קיבלתי הודעה בוואטסאפ, כמו אסטרואיד הייתה ההודעה הזו, פגעה בול בגלגלי הזיזים של המוח, הקפיצה לי זיכרונות קדומים והזיזה 180 מעלות את החיים שלי ממסלולם.
    "רודי השמח, רוצה לטוס בכדור פורח?" אמרה ההודעה באנגלית, היא עוררה את הלב שלי בחיוך ובחרדה גם יחד. מספר הטלפון של השולח לא היה מזוהה אבל ידעתי בדיוק במי מדובר.

    'רק שתהיה מוכן מספיק' הוא אמר בלילה ההוא, ועברו שש שנים מאז, ולא לא שכחתי אותו, איך אפשר לשכוח את האדם הזה, בן 61, שנראה כמו נער, טרזן עם עיניים של בלרינה, חיוך גדול חוצה את פניו כמו קעקוע שהוא מביט לעברך, נפש צעירה, עדינה, שחכמתו על העולם גדולה כמו הכדור שעליו אנחנו חיים, האדם הזה ששינה את חיי, לימד אותי את רזי הסליחה והחמלה, ששינה את זרם המחשבות שלי מחורבן לבריאה, האדם הזה שאני בצורה מסוימת חייב לו את חיי.
    חשבתי שיעבור גלגול חיים, או שניים עד שנעוף יחד בכדור פורח, אבל החיים מסתבר רצים מהר מאוד על גלגלי הזמן.

    ***
    התמהמהתי אם לשלוח לו תשובה חיובית, מספר דקות עמדתי מול ההודעה הזו שתפסה אותי באמצע שוק הכרמל, בין מוכרת הלחם המבוגרת עם השדיים הנפולים שמגיעים לה למותניים להוא שצועק 'שלוש סְפִינקס בעשששר', ממש בתחילתו של רחוב השומר, ליבי קפא לרגע. צעדתי מספר מטרים, אל ספסל חום, הראשון שעיני לכדו, הייתה רוח קרירה כשהנחתי את הישבן, והשמיים כוסו בשמיכה אפורה מחניקה, כמו הודיעו על גשם שיבוא בקרוב, על אף הקור שבחוץ, גופי הזיע, התבוננתי על ההודעה הזו 'רודי השמח' ככה הוא נהג לקרוא לי, 'רוצה לעוף בכדור פורח?' שלחתי אצבעות רועדות והקשתי אות אחרי אות "YES". ואז לחצתי 'שלח'. ההודעה נשלחה.
    "אתה יודע מה שזה אומר נכון?" חזרה אלי הודעה.
    בטח שידעתי מה שזה אומר. אספתי נשימה ארוכה, שלחתי אצבעות והקשתי שוב "YES". הלב שלי החל להלום מהר יותר.
    וואי וואי וואי, לא תמיד בא לי לקפוץ על רכבת הרים בלונה פארק של החיים, אבל חיים רק פעם אחת לא ככה? הלב שלי כמעט זינק החוצה מהתרגשות מהולה בפחד, הרי חיכיתי להודעה הזו כל כך הרבה זמן.
    והנה הזמן הזה הגיע.

    ***
    "אמיליו מה זה לשחרר?" שלחתי לו הודעה חזרה
    "תוציא אותם החוצה"
    "מה הכוונה?"
    "אתה יודע על מה מדובר"
    ואז נפל לי האסימון, זה למה יש לי 117 מחברות ספירלות, זה למה כתבתי 8,300 עמודים, כל הכתיבה הזו, כל דפי הבוקר, כל הגילופים של העט נועדו ללמד אותי לשחרר את המראות הפנורמיות שהתגשמו במציאות, להוציא החוצה את הסיפורים האלו.
    "אבל אמיליו אני לא יודע איך? זה כל כך קשה, איך אפשר לתאר את זה? אני לא באמת יודע לכתוב אמיליו" שלחתי לו הודעה מתחננת
    "תאמין בעצמך" הוא השיב
    "אמיליו, אני באמת לא יודע"
    "אם אתה רוצה להלך על חוט הזמן, רודי השמח, עלייך לזכור את החיים כפי שהם, תתחייב לזיכרון והזיכרון יתחייב אלייך"
    סמכתי עליו, הוא יודע על מה מדובר "יש לך וואטסאפ?" כתבתי לו
    "כן רודי השמח, לבנתיים, זה מוזר?"
    "כן, קצת"
    "למה? אני לא בנאדם"
    התמהמהתי מה לכתוב, העננים הקודרים החלו לשלוח טיפות מים קטנטנות, מתחיל לרדת גשם, הוא שלח לי סמיילי, וזה הרגיש כל כך מוזר שאדם כמוהו משתמש בוואטסאפ, ובסמיילי, שאלוהים יעזור, מי יאמין לי.
    "אתה יודע אצטרך לספר עלייך אמיליו, גם על המפגש שלנו לפני שנתיים ביער ההוא ליד עמיקם"
    "את כל מה שאתה זוכר, רק בעדינות, רודי השמח, בעדינות"
    "אני לא יודע איך בעדינות"
    "אני סומך עלייך"
    אין לי מספיק מילים באוצר המילים שלי כדי לתאר מפגשים נוצצים שכאלו איך אפשר לספר חלומות מוארים וצלולים, את נפשי שיצאה לרגע לטיול בנופיה היפים של עצמה. וזה מלחיץ, ושאומרים לי שסומכים עליי, זה עוד יותר מלחיץ.
    "אנחנו נפגשים במרץ"
    מה, תהיתי לעצמי, מרץ, כל כך קרוב יש לי מלא הצגות, וצילומים "יש לי סידורים אמיליו" השבתי לו "הצגות"
    "אתה רוצה לעוף בכדור הפורח?"
    ההודעה הזו גירדה את הסקרנות, אני יודע על מה הוא מדבר, אף פעם לא הייתי בכדור פורח.
    וואי וואי וואי

    ***
    ביום שלישי הקרוב בשעה 15:55 אעלה על טיסה LX255, אחצה יבשת, ואז אוקיינוס, שני קונקשינים, ו 26 שעות עד שאגיע לברזיליה, עיר הבירה של ברזיל, ביציאה מהשדה תמתין לי מונית שהוזמנה מראש, זה יהיה לקראת השעה 12:00, והיא זו שתאסוף אותי לכפר מרוחק בלב העצים והמפלים, 'גן העדן שלמעלה', זה שמו בפורטוגזית. זו הפעם הראשונה שאני נוסע לשם, כדי לבקר אותו, את זה מלפני שש שנים.

    וזה מה שהיה לי לשחרר.
    לבנתיים.

    [פורסם במקור ב-11 למרץ 2017]

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • בא בחשבון – שיעורים פרטיים במתמטיקה בפרדס חנה והסביבה

    יש 3 סוגים של אנשים. אלו שיודעים לספור ואלו שלא…
    מתמטיקה מורכבת מ-50% הנחות, 50% הוכחות ו-50% דמיון…

    וברצינות – כמה חבל שהמקצוע הכי יפה (כן!) שנלמד בבית הספר, מייצר את הרתיעה הכי גדולה אצל הילדים. ובמיוחד, כשמאוד קשה להבין – למה אני צריך את זה ואיך זה יעזור לי בחיים…

    אני רואי, בן 45 ויש לי וידוי. אני אוהב מתמטיקה. כן, באמת! ממש. כמו שכתבתי בפוסט אחר, מתמטיקה היא הבסיס עליו עומדים כ"כ הרבה דברים. היא קובעת מי ומה יפה (יחס הזהב), מה נשמע לנו נעים באוזן (ראו את זה) ובלעדיה לא הייתם יכולים לקרוא את זה או להתקשר אלי… ותחומים כמו מוזיקה, עיצוב ושירה (כן!) לא היו קיימים.

    הבעיה לטעמי מתחילה במפגש הראשון של הילד עם הנושא. שיטות הלימוד כמו גם השם "מתמטיקה" או "חשבון" לא מעוררות לסקרנות ודו-שיח. אם רק היו משחקים עם מספרים, יוצאים ללמוד בטבע (מעלי כותרת, הדמיון בין קונכיות לגלקסיות ועד יחס הזהב) ו/או אוכלים איתו יחד איזו רבע עוגת שוקולד – אולי הכול היה נראה אחרת.

    בעשרים ומשהו השנים האחרונות לימדתי מאות ילדים, נוער ובוגרים איך לגשת אל נושא המתמטיקה מכיוון קצת אחר. איך לראות את היופי, איך להבין למה זה טוב. עם המון דוגמאות מהחיים האמיתיים ושלל טכניקות שיוצרות עניין. אני ניגש אל כל תלמיד בראיה רחבה שלו כמכלול של כל מה שעבר עליו מגיל צעיר, של היחסים החברתיים והשפעות במשפחה (אח גדול מאוד מוצלח, אבא קשוח או סבתא השוואתית הן המשוואות הכי פחות נעלמות מעיני…). אני מכוון קודם אל השורשים, להשקות ולדשן אותם, לחזק את הגזע – ואז ללכת ולהריח את הפרחים.

    אני כאן גם כדי לאסוף את השברים אצל מי שכבר נואש וגם כדי להיות פונקציה תומכת ועוזרת לאלו שרוצים להתקדם. אבל בכל המקרים גיליתי שחיזוק הביטחון העצמי והאמונה של התלמיד בעצמו עושה את רוב העבודה. כן, אין קיצורי דרך וחייבים לתרגל, אבל כשרואים תוצאות (לא רק במבחנים) זה הרבה יותר קל.

    אני מלמד ילדים מגילאי גן ועד י' – אצלם בבית. שיעור הוא שעה מלאה. אני מאפשר תמיכה בווצאפ וגם מכין מבחנים לדוגמא לפני מבחן אמיתי בבית הספר.

    מזמין אתכם לפגוש אותי. כאלו שלא למדו אף פעם או כאלה שרק מתקשים בנושא מסוים. משתדל להביא איתי שלל פתרונות ודרכים יצירתיות ללימוד – משבצות רצפת הבית ללימוד צירים, קלפי דינוזאורים לחיבור וחיסור, משחקים ואפליקציות ללימוד לוח הכפל ועוד. כמובן שיכול לעבוד גם עם ילדים שצריכים רק עזרה בהכנת שיעורים או בהכנה למבחן – אבל תמיד מעדיף עבודה תהליכית ארוכת טווח.

    רק דבר אחד אני מבקש ממכם ההורים – לשאול ולוודא עם הילד שהוא רוצה ללמוד, כי מוטיבציה היא דבר שקשה מאוד לכפּות, היא חייבת לבוא מהילד עצמו (ואנו יחד נטפח ונחזק אותה).

    לעוד פרטים ושאלות: 052-4636456 

    רואי


    להגיב
  • חוגי מוסיקה לילדים בפרדס חנה – עם עידן ויצנר

    כשהייתי ילד אהבתי לשיר. כמו כל הסיפורים הכי קלישאתיים, הייתי סוגר את הדלת, מבודד את עצמי מהעולם ושר בקולי קולות במשך שעות. הרגשתי שם, בחדר הזה, שיש לי כל מה שאני צריך. ולרגעים רבים גם היום, כשאני עם עצמי או על במה ואני פשוט שר, אני מרגיש ממש ככה. כמו הילד הזה שמוסיקה תמיד הייתה כל העולם שלו. כמו הילד הזה שהרגיש שדרך השירה הוא מוציא כל מה שיש לו ונותן לו מקום בעולם.

    מהמקום הזה אני מלמד מוסיקה ילדים, צעירים ונוער. אני מלמד אותם לשיר, לכתוב, לנגן ולהבין מוסיקה טוב יותר. אני חושב שיש כוח מאוד גדול ללמד מוסיקה כשאתה חי את הצד האמנותי שבה, כשאתה כותב, שר ויוצר בעצמך. ואני חושב שכבר מגיל קטן ילדים יכולים להרגיש את האהבה הגדולה הזאת ולספוג אותה לתוכם ולהידבק, אם היא באמת נמצאת שם גם אצלם. לשמחתי עדיין לא פגשתי ילד שלא אוהב מוסיקה…

    את הרעיון לחוגי המוסיקה לילדים פיתחתי מתוך הרצון להנגיש אותה לילדים קטנים ולחשוף אותם אליה מגיל צעיר. החשיפה למוסיקה מגיל צעיר תורמת בכל כך הרבה רמות ועוזרת לכל ילד ברבדים אחרים בעצמו. העיסוק במוסיקה מגיל צעיר עוזר לילדים לפתח את הביטחון שלהם בעצמם, לשפר את היכולות הקוגנטיביות שלהם ואת המוטוריקה העדינה, לעבוד בקבוצה, לחוות חווית למידה מתוך עניין והנאה, לתת הרבה מקום לרגשות ולתחושות, לפתח את הדמיון ועוד כל כך הרבה. אין כמעט תחום שמוסיקה לא נוגעת בו ואני חושב שזה מה שהכי יפה בה.

    בחוגי המוסיקה לילדים אני מאפשר להם מרחב להתנסות בנגינה על כלי נגינה שונים, לתופף, לשיר, לזוז, לרקוד ולהתחיל להבין את השפה המוסיקלית, כל אחד בהתאם ליכולותיו וגילו. ללמוד תווים, לדעת מהם כלי התזמורת ואפילו להכיר מלחינים שונים מתקופות שונות בהיסטוריה. את כל זה אנחנו לומדים מתוך חוויה, משחק וחזרתיות שמאפשרת לילד ללמוד בלי להרגיש שהוא לומד. הילדים בחוגים לומדים לכתוב מוסיקה משל עצמם כבר במפגש הראשון ונהנים מהמפגש החברתי עם ילדים אחרים. המטרה שלי הוא ליצור חוג שהילד ישמח לחזור אליו בכל שבוע מחדש ובינינו, לחזור להרגיש שוב ילד בעצמי בכל פעם מחדש יחד איתם.

    אם אתם רוצים לקבל יותר פרטים על החוגים שמתקיימים בקיבוץ עין שמר ולהגיע למפגש היכרות עם החוג ואיתי, אתם מוזמנים לפנות אלי, בטלפון, מייל או פייסבוק או ללחוץ על הקישור שכאן, להשאיר את הפרטים שלכם ולקבל את כל המידע שאתם צריכים.

    עידן ויצנר: 052-4868072   |   מייל   |   אתר   |   פייסבוק

    מפגשי ההיכרות הקרובים יתקיימו בעין שמר:
    יום חמישי – 25.10.18
    גילאי 3-4 בשעה 16:30
    גילאי 5-8 בשעה 17:30
    יום ראשון – 28.10.18 (קבוצת בוקר)
    גילאי 3-4 בשעה 10:30

    מאוד אשמח לפגוש אתכם ואת הילדים שלכם ולחשוף אותם לעושר מוסיקלי, שאני בטוח שיתרום לכל אחד מהם בדרכו, יביא לו משהו חדש לחיים ומתנה שילד בכל גיל היה שמח לקבל.

    בוידאו שכאן, תוכלו לצפות בתגובה של עינת וילף, אמא לנינה בת הארבע, אותה לימדתי מוסיקה לגיל הרך ומשם בעצם הכל התחיל…


    להגיב
  • שיפור השימוש היעיל בגוף דרך אימוני כושר

     

    האדם הוא יצור שמסתגל ומתרגל למה שהחיים מביאים לו – לשינויים גופנייים ונפשיים, גם חיוביים וגם שליליים ובאופן טבעי לומד איך להמשיך בשגרה היום יומית.  זה נכון לגבי כל האספקטים של האדם.
    לדוגמא המיינד – אדם שחיי חיים עמוסים ולחוצים רגיל לחיות בסף מתח גבוה ולתפקד רגיל. קח את אותו אדם ותן לו חיים שלווים, בהתחלה הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו והתת-מודע ינסה למצוא דרכים להכניס את הלחץ המוכר חזרה לחייו. בסופו של דבר אם אותו אדם יתאמן בהתמדה על קבלת השלווה שנכנסה לחייו יש לו את היכולת להתמזג איתה ולחיות חיים שלווים.

    גם לחוש הטעם יש נטייה כזאת. קחו לדוגמא אדם שאוכל מאוד מלוח, מאלה שמוסיפים מלח עוד לפני שטעמו את האוכל (הרגל נוראי עקב כך שמלח הורג יותר אנשים מאלו שמתים מסמים קשים). אם אותו אדם יתחיל דיאטה נטולת מלח, בהתחלה הוא לא יחוש שום טעם והאוכל ירגיש לו תפל ולא טעים, אבל אחרי התמדה מספקת בדיאטה הוא יתרגל, ואם אז תיתן לו לטעום אוכל עם כמות המלח שהיה רגיל אליה בעבר לא יוכל לטעום שום טעם אחר מלבד המלח.

    כך גם הגוף מתרגל.

    בתור מאמנת כושר אני אני שמה דגש על יציבה נכונה ותנועה תקינה ויעילה ואני רוצה לבחון אתכם יחד את האספקט הפיזיולוגי והתנועתי של שלד, רקמות רכות ומערכת העצבים.

    אני שומעת הרבה (גברים בעיקר) אומרים לי שאין להם צורך באימוני כושר מכיוון שהם כבר מוציאים הרבה אנרגיה בעבודות פיזיות כאלה ואחרות. הם מרימים, סוחבים, בונים או חופרים רוב היום – ואמורים להיות בכושר עם גוף חזק פיזית, אבל לפעמים דווקא הם סובלים מכאבים כרונים במפרקים ומיציבה לקויה.

    זוהי חשיבה מוטעית מכיוון שבעבודה שלא כמו באימון ממוקד וספציפי, אין שימוש מאוזן בשרירים, מה שלרוב גורם להרבה פיצויים תנועתיים ונגמר בכאבים כרונים שנובעים מיציבה לא נכונה. לליקוי יציבה זה והפיצויים התנועתיים שגורם יתווספו לרוב גם תסמינים של כאבים בצוואר שיכולים גם להתפתח לכאבי ראש  (מגרנות), כאבי גב ודלקות כרוניות בכתפיים.

    אישה שבילדותה התפחה בגיל צעיר וגידלה די מוקדם זוג שדיים לרוב תסגל לעצמה עמידה כפופה קדימנית וכתפיים שמונחות ברוטציה פנימה, מה שבשפה המקצועית נקרא כיפוזיס. מצב זה עלול ללוות אותה כל החיים ולהמשיך להסתבך, כי הגוף יסגל לעצמו ליקויי יציבה נוספים כדי לפצות. לדוגמא, כשהחלק העליון של הגוף נוטה בכפיפה קדימה, הגוף לרוב ינסה לאזן את שיווי המשקל ויקח את הגב לאחור, פעולה שתגרום לרוב להבאת האגן קדימה מדי, כך שבגיל הזהב או אפילו לפני, היא כבר תעמוד כמו סימן שאלה. ליקוי יציבה זה שכיח מאוד גם אצל נשים וגברים יחד ויכול להיווצר גם אצל אנשים עם בעיה מבנית מולדת, או אנשים שגבהו מאוד מהר.

    מעבר לכך, מכיוון שפעם היינו מהלכים על ארבע, מטפסים על עצים ומשתמשים הרבה בשרירי הגב, היום אנחנו מהלכים על שניים והרבה מהיום עסוקים בפעולות סטטיות לרוב בישיבה כגון נהיגה, עבודה על מחשב,  צפיה בטלוויזיה או במסכי הטלפון וכו…

    הדרך הטובה ביותר לפתור באמת ליקויי יציבה אלה ולהימנע בכאבי מפרקים ודלקות כרוניות בשרירים, היא דרך החדרת מודעות לגוף, על ידי התמדה באימון כושר ספציפי שמתמקד בהשוואת כוח השרירים והאלסטיות שלהם והגדלת טווחי התנועה של המפרקים השרירים.

    אלה הם הדברים שאני בתור מאמנת כושר שמה עליהם את הדגש הגדול ביותר באמונים שלי.

    ואני מזמינה אותך לבוא ולראות איזה פלאים ואיזה שיפור ניתן להשיג בעזרת אימוני כושר ממוקדים.

    השיעורים מתקיימים בהנחית יהלי שפרד מאמנת כושר בכירה ומוסמכת ועל ידי Australian Institute Of Fitness.

    לשאלות, פרטים נוספים והרשמה חייגו: 052-5606827

    האתר של יהלי: www.yalyfitness.com


    להגיב
  • סליחה לעצמנו

     

    ערב סוכות. פרדס חנה מתעטפת ברוחות שלווה ושקט. כמה אני אוהב את השקט הזה.

    הרבה מפגשים אישיים ואנושיים יש בחג הזה. חג שרבים יוצאים בו החוצה לרחובות ונפגשים עם שכניהם ומכריהם שלפעמים לא ראו מעבר למסכי היומיום.

    אבל יש גם מפגש אחר בחג הזה. מפגש אישי פנימי. יש שקוראים לו חשבון נפש. אחרים התבוננות פנימית.

    ויש את העניין הזה של סליחה. The hardest word? מייבי דה לונליאסט.
    כי מעטות הפעמים שאנחנו שומעים בחיינו סליחה עם התכוונות (לא זריזה כזאת מפלוני שנתקל בי במכולת), סליחה עם מבט בעיניים. הרבה פעמים נתפסת בקשת סליחה מהאחר כהודאה באשמה, לקיחת אחריות על משהו שעשינו, והאגו לא אוהב את זה.

    ויש כמובן את נושא הסליחה מאלוהים, אבל רבים וטובים ומאמינים ממני כתבו על כך הררי מילים.

    אבל מה עם סליחה ממישהו אחר לגמרי, מהאדם הכי חשוב והכי אהוב שקיים בעולם.
    מה עם סליחה מעצמנו?

    על כל הפעמים שהלקנו את עצמנו
    ושירדנו על עצמנו
    על כל הפעמים שחשבנו שאנחנו לא ראויים
    לא יפים
    שמנים
    פחדנים
    או עצלנים
    על כל הפעמים שלא היינו כנים עם עצמנו וחיינו בשביל אחרים
    על כל הפעמים שהתעללנו בגופנו
    בנשמתנו
    בליבנו

    ואפשר להמשיך עד כיפור הבא…

    אבל כמה מרפא, משחרר וחשוב לעצור רגע ולעמוד מול מראה, או בעצימת עיניים, לנשום עמוק ולמלא כל תא בגוף באהבה, ולבטא בקול רם ומלא כוונה את המילה "סליחה". ובאמת לסלוח לעצמנו על שאנחנו לא מושלמים, על שאנחנו אנושיים.

    שווה לנסות

    חתימה טובה וחג סוכות שמח


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (10) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור הקודם – לקראת הבחירות המוניציפליות]

     

    לא פשוט לדבר עם פוליטיקאים באמצע מסע בחירות.

    יש מושג בעולם הטיפול שנקרא רומינציה המתאר מצב בו אדם עסוק בחשיבה על נושא מסוים באופן מעגלי וחזרתי ללא יכולת להרפות ממנו.
    בחוויה שלי השיח עם המתמודדים הרגיש כמו שיח עם מטופלים ברומינציה, קשה מאד להגיע לרגע אוטנטי כשאתה מדבר כל יום עם אנשים על אותם נושאים, עונה על אותם שאלות, ועסוק מאד בלהעביר את המסר. רומינציה היא אחד המנבאים וגם אחד התסמינים של דיכאון והיא מאד קשה להכלה על ידי הסביבה. גם לי היה מאד קשה. יצאתי למפגשים האלה עם סקרנות אמיתית ועם רצון להביא טעימה ממפגש אוטנטי אבל בשלב הכתיבה אמרתי לרואי העורך: "אין טעם. אפשר לשים לינקים לדפי הפייסבוק שלהם".
    הרגשתי שאני לא מצליחה לשוחח באמת, לגעת במורכבות הדברים.

    הדוגמא הכי טובה היא שהייתה לנו שאלה מצויינת "אם לא היית מתמודד במי היית בוחר" אבל המרואיינים סירבו לענות עליה והורדנו אותה. ואתם יודעים מה, אני מבינה אותם.
    בתוך השיח הפוליטי האלים במדינה שלנו לחשוף את עצמך באמת זה לא בא בחשבון. הם גם ככה חשופים לכל כך הרבה ביקורת לא רלוונטית ואמירות אישיות קשות.

    הבשורות הטובות, תשמעו יש לנו אחלה מתמודדים!

    אני אישית מעריכה מאד אנשים שבחרו בשירות הציבורי. להיות ראש מועצה זה בעיקר עבודה קשה. לא מדובר במשרה עתירת תהילה או כסף. אני מאמינה בכל ליבי לאחר ששוחחתי עם המתמודדים שכולם מגיעים עם טוהר כוונות לעשות למען הישוב שלנו.
    יש הרבה יותר מידי מתמודדים בבחירות האלו ואף אחד מהם לא ענה לי על השאלה מדוע לא ביחד, בעיקר משום שקשה להבין מה מבדיל בין חלק מהם אם בכלל במצע. אני מתארת לעצמי שבמועצה כל כך מפוצלת יש תחושה שהדרך היחידה להשפיע היא להיות בראש.

    אז מה ניסינו לעשות כדי לגעת בנקודות משמעותיות?

    1. הראיונות היו קצרים מאד, סביב החצי שעה. השאלון היה סגור וזהה.

    2. השאלון שלנו,  שבו ניסינו לרכז ולתמצת את השאלות שלכם, כלל שלשה חלקים:

    א. חמשת הדברים שהכי חשוב לך שהבוחר ידע עליך. הבחירה מה להגיד מעידה הרבה על האדם המתמודד.
    ב. ביקשנו מכם הקוראים להציג שאלות למתמודדים. נתנו למתמודדים לבחור מתוך השאלות שלושה נושאים בהם יש להם תוכנית פעולה שעונה על התנאים הבאים: יכולה להתבצע תוך קדנציה אחת, התוכנית תלויה רק בהם כראשי מועצה (ולא בממשלה), הם יודעים שיש כסף לבצע אותה או מאיפה להביא את הכסף.
    הרעיון היה להגיע להתחייבות שחור על גבי לבן. כזו שאפשר לחזור איתה למועמדים כשיכהנו כראשי מועצה.
    ג. איזה ראש מועצה/עירייה הוא השראה בשבילך. גם זו שאלה המלמדת לטעמנו על המתמודד, לאן הוא שואף לקחת אותנו, למי הוא שואף להידמות.

    אנחנו מקווים שלמרות אפקט הרומינציה הכללית נצליח להאיר עוד פנס קטן על האנשים שבמידה רבה יקבעו את נוף חיינו בתקופה שבה נקבעים פני הישוב החדש המתהווה פה, אל מול אתגרים גדולים כמותם לא היו מאז מערכת הבחירות בה געש נבחר לראשונה.

    ויותר מהכל אנחנו מקווים שתצאו להצביע! זו ההזדמנות האחרונה לשנות את כתובת המגורים בתעודות הזהות. קחו חלק ביצירת עתיד המושבה ותבחרו במועמד/ת שאתם מאמינים בו באמת.

    הראיונות עם המתמודדים יפורסמו בסדר רנדומלי החל מסוף השבוע הקרוב.

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (10): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור התשיעי: הקסם העתיק של הזוגיות]

     

    לבני זוג שמורה הזכות להתחדש, להתקרב ולהיפגש זה עם זה בכל שנה יותר בעומק.

    זהו התהליך העוצמתי שנקרא במסורת היהודית 'תשובה'.

    לצערי, עבור רבים החגים מציינים עדיין את רעיון תיקון ה'לא בסדר'. ה'חטאים'.
    אז קודם כל נתקן יחד את הכותרת המנטאלית שלנו עבור החגים ונכתוב שם – 'השנה, זה יהיה עוד יותר עמוק'.

    היום רצוני לדבר על האפשרות הגנוזה בחגים במיוחד עבור בני זוג. כי תשובה עושים בשניים. ולכן הכותרת תהיה – 'השנה הזוגיות שלנו תהיה אפילו יותר עמוקה'.
    מציע אני לפניכם מבנה קטן לעבודה. מבט זוגי. פשוט אבל עמוק. שיביא אתכם לקראת שנה חדשה בזוגיות.
    לקראת חגים בעומק המפגש פנים אל פנים.

    עצירה

    החגים מתחילים בעצירה. בהרמת בלם היד. ביצירה של מרווח קטן של נשימה בין יום ליום שבו אפשר לייצר תנועה. רק לעצור. זו כבר תחילתה של תשובה.
    להיות לרגע אחד בתוך השקט. להיות פנימה במקום החוצה.

    מה שלומנו?

    היכן אנחנו בעולם? מה שלומנו? אייכה? ואיה אשתך?
    בכל הריצה שהחיים כופים עלינו יש בתוכנו מישהו שרוצה שפשוט ישאלו אותו מה שלומו.
    אז שנינו עוצרים ושואלים כל אחד את בן זוגו. 'מה שלומך? אבל באמת. מה שלומך?'

    סוף שלפני התחלה

    לפני שנכנסת התחלה חדשה לתוך הזוגיות שלנו חייב להיות סוף. סוף לא סגור הוא ערובה לכך ששום דבר חדש ממש לא יתחיל. אז ביחד פותחים את היומן ומסתכלים – מה היה השנה? מה עשינו? מה קיוינו? מה רצינו? מה הצליח וגם מה לא? נקודות של לב קרוב ונקודות של שבר.
    אבל מה שלא היה, מסכימים לאסוף את כל הדבר הזה יחד ולקרוא לו שנה שהייתה.

    שמתם לב פעם להרגלים של אנשים בסופים? 'סופים הם לפעמים געגועים לנחל' אמר נתן יונתן. אבל סופים הם לפעמים נוכחות ישרה מול שהיה בקבלה עצמית וגם באבל. לפעמים הם בריחה. לפעמים הם הכחשה. לפעמים הם לשבור את הכל במעין הרגל לפרק את הבית לפני שהולכים. כל אחד וכל זוג והרגליו.

    אז עומדים ביחד בנוכחות מול סוף שנה.
    פנים בפנים.
    עין בעין.
    ורואים בתוך העיניים של בן הזוג את האור החדש של שנה הבאה מפציע בתוך האור של שנה שעברה נאסף אל עמיו.

    מה אתה רוצה?
    ——————
    בעוד פחות מחודש יזמינו אתכם אל ארמונו של האין סוף ושם ישאלו אתכם בפשטות מה אתם רוצים. זו תמצית ראש השנה. כל ההכנות שנכתבו פה מביאות את שניכם מוכנים לרגע הקסום הזה. הלב נקי. השנה שעברה נשארה שעברה.
    ואפשר פשוט לומר זה לזה –
    אני רוצה…

    ואפילו שיש אלף הוכחות שזה לא יקרה.
    ואפילו שכבר לא מעזים לרצות.
    אפילו שמרגישים כל כך ישנים לפעמים
    ושבורים
    אין ייאוש בעולם כלל.
    מעזים לרצות.

    אז מה אתם רוצים?

    ספרו לי מה זה עשה ביניכם.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 054-5362226


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (10) – הטור של שלי מרכוס

     

    [לפרק התשיעי – חביתה במלטה]

     

    הי, אז בשנה האחרונה כתבתי כאן על כל מיני רגעים מחיי הכותבת,
    לכל מי שקראו- מקווה שנהניתם (:
    זהו הטור האחרון שלי, מצפה לי שנה מלאה בכל טוב: הספר השני שלי, סדנאות הכתיבה למבוגרים, ילדים ונוער ושפע של רעיונות שיהפכו לסיפורים קצרים.

    חשבתי הרבה איך לסיים את הטור הזה והחלטתי לצייד אתכם בכמה טיפים ועצות לדרך,
    דרכו של הכותב.

    נשמע רוחני ודרמטי מספיק? יופי! אז בואו נתחיל:

    1 – תכתבו משהו.

    דא! שלי, מה את רצינית?
    כן, זה נשמע הכי בנאלי, אבל זה הבסיס ואנחנו הרבה פעמים נמנעים ממנו, מפשוט לשבת ולכתוב. כמה פעמים אנחנו מחכים לרגע המתאים?
    דיברנו על זה כאן כבר שכל רגע מתאים.

    כל דבר יכול להיות משפט התחלה לסיפור, גם:

    "השנה הקיץ הזה חם מדי או
    "תמיד הייתי ילדה טובה" או
    "אני רואה חתול לבן-שחור יושב על אדן החלון וזה מזכיר לי את וודי אלן".

    גם רשימת קניות לסופר יכולה להפוך לסיפור.

    2 – עדיף דקה מכלום.

    דקה של כתיבה, אתם לא תאמינו מה יכול לקרות מדקה אחת של כתיבה. הכל עדיף על דף ריק, או איך שהסופרת האמריקאית ג'ודי פיקו אמרה: "אי אפשר לערוך דף ריק".

    3 – תאספו רעיונות.

    תוך כדי היומיום מסתתרים רעיונות לסיפורים.
    לי יש קבוצת וואטסאפ פרטית שלי עם עצמי ואני כותבת לי הודעות, התחלות של טקסטים, רעיונות, דברים שאנשים אמרו לי, סצינות שרצות לי בראש.
    אני יוצרת לעצמי אוסף של התחלות, חלקן נכנסות לסיפורים, חלקן ייכנסו בעתיד.

    4 – תתלכלכו.

    כתיבה זה דבר מלוכלך, תכתבו ותמחקו, תקרעו דפים, תזיעו, תתאמצו, תצחיקו את עצמכם, תעופו, תדממו על רצפת החדר. אין כזה דבר כתיבה מושלמת, היא תמיד מלוכלכת בהתחלה וזה מה שיפה בה.

    5- תכתבו בשביל עצמכם.

    לא לפייסבוק, לא לאמא, לא לילד שהרביץ לכם בכיתה ג' ואתם רוצים לסגור איתו חשבון על הדף.
    רק לעצמכם.
    אחר כך , אם תרצו לפרסם, תעברו על הטקסט, תורידו מה שלא מתאים לכם לחשוף, תערכו מחדש ותפרסמו.

    6- דברו עם השופטים.

    אלה שכל הזמן יושבים לכם בראש עם פטיש ואומרים: "זה לא טוב, גם זה לא טוב, למה כתבת את זה בכלל, וגם זה לא טוב."
    תכתבו להם מכתב.
    תתחילו ב: "כבודכם, אני יודעת שאתם בסך הכל עושים את עבודתכם, אבל אתם לא חושבים שאחרי כל כך הרבה שנים, מגיעה לכם איזו חופשה ארוכה?".
    תכתבו לאן הייתם שולחים אותם. שמעתי שזנזיבר מקום משגע.

    7- תתרגלו, תתאמנו, תתנסו, תאתגרו את עצמכם.

    את שריר הכתיבה יש לאמן כמו כל שריר בגוף.

    8- צאו החוצה.

    תשוטטו בעיר שלכם כאילו אתם תיירים, דברו עם המקומיים, תלקטו חומרי כתיבה, תספגו הכל פנימה, תנו לזה לשקוע ופשוט תכתבו מה ראיתם ומה שמעתם, כאילו שזה יומן מסע בארץ אחרת.

    9- בכל דבר יש סיפור.

    צריך רק להקשיב לו.
    משהו שאחותי אמרה בארוחת ערב – זה סיפור.
    הילד חזר מבית הספר ספוג כולו משלולית – זה סיפור.
    מה עוד יכול לשמש כסיפור בחיים האישיים שלכם?

    10- תעשו הפסקה.

    לכו לים, תשקעו לתוך סדרה בבינג', צאו לרוץ, קחו קורס גלישה/ בישול/מקרמה, ואחר כך תחזרו לכתוב.
    גם אספתם חוויות והשראה וגם נתתם לכתיבה שלכם לשקוע.
    הכתיבה, כמו הטבע, פועלת בגאות ושפל, יש לכבד את זה ולהמתין.

    11- שטויות.

    תכתבו ג'יבריש,
    ומילים חסרות הגיון
    ותצחקו על עצמכם, הומור עצמי הוא חיסון הומיאופתי נגד ביקורת עצמית.

    12- אמצו חבר דמיוני.

    תכתבו את הטקסט שלכם כאילו אתם מספרים אותו לחבר:
    "אז אתה שומע? ראיתי חתול לבן-שחור יושב על אדן החלון וזה הזכיר לי את וודי אלן"
    ספרו בפשטות, עם פרטים קטנים ועסיסיים, ספרו לו איך אתם רואים את העולם, הוא מקשיב.

    13- זום אין.

    צמצמו את המצלמה הפנימית שלכם ותתבייתו על פרט מסוים:

    צרור מפתחות זרוק על השולחן,
    חצי כוס קפה ריקה (או מלאה, תלוי מי המתבונן),
    גרב יחידה מוטלת על המדרגה הרביעית…

    תכתבו על זה, נצלו את הפרט הזה כדי לספר משהו גדול יותר.

    אז מה לעשות עם הרשימה הזאת?

    קודם כל להיות איתה קצת, לקרוא אותה, לחשוב עליה.
    אפשר להחליט שבכל שבוע עושים משהו אחר מהרשימה,
    או כמה דברים ביחד,
    הכי חשוב זה…ניחשתם. לא להפסיק לכתוב
    וליהנות מהדרך.

    בהצלחה (: ממני, שלי מרכוס.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, מלווה אישית כותבים בתהליכי כתיבה.
    כותבת הספר "עיניים שלי". מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    עובדת בימים אלה על ספרה השני.

     


    להגיב
  • ברוכים הבאים לגן האדמה הטובה

    [גלעד רוזנטל]

     

    אם היו אומרים לי שיש  מקום שילדים גדלים בו כמו שתמיד חלמתי לגדול, לא בטוח שהייתי מאמין.

    לכל אחד ואחת יש מקום ללא תחרות, לכולם יש חופש להיות מי שהם, להתפתח ביחד וללמוד את הכלים החשובים של הלב.
    וכמובן לטפס, לקפוץ, לחפור בבוץ, לבנות, להציג הצגות, לצחוק, לדמיין וליצור, להשתולל ולהירגע ופשוט להיות בשמחה …

    אז…

    לפני שלוש שנים הגעתי למקום קסום. במפגש הראשון כולם היו שמחים ומלאים באיזושהי שלווה שלא ראיתי בילדים עד אז.

    ראיון העבודה היה שיחה שלב ליבה הייתה אותנטיות וביטוי אישי. אלו התכונות הנדרשות להצטרפות לשקט הזה שחשקתי בו. כשנכנסתי לתפקיד זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי עבודה שהיא מנוחה שלא דורשת ממני להתאמץ ולהתאים את עצמי למסגרת, אלא להתחבר פנימה ודרך זה אל הסובבים אותי.

    הגן הזה, לא פגשתי כמוהו מעולם. זה גן עם כוח אנושי ייחודי ומוכשר כל אחד בתחומו וביחד צוות מנצח, שעוטף את  הילדים בהשראה, אהבה ואותנטיות.

    ראיתי איך ילדים מגיעים עם קשיים ודפוסי התנהגות עמוקים ונוכחתי ונדהמתי לראות – שעל ידי אהבה והתבוננות לרבדיה השונים של הנפש והנשמה, הילדים הסירו מעליהם את השריון, נפתחו ופשוט השתחררו.

    עכשיו אני מתרגש להצטרף למשה ולקחת יחד איתו את המושכות. להוביל את הצמיחה של כל ילד וילד ואת כולם ביחד בדרך הלב וההקשבה.

    מזמין אתכם ילדים בגילאי שנתיים עד שש לבוא אל גן "האדמה הטובה". לבוא, להכיר ולהתנסות.

    הגן כולל מרחב פנימי מרווח, מגוון ומזמין, חצר ענקית משופעת מתקנים ועצי פרי, טאבון לאפיית פיתות, מטבח ילדים, נדנדות, טווס ושאר הפתעות.

    במהלך היום מוגשות ארוחת בוקר, ארוחת ביניים של פירות וארוחת צהריים. האוכל צמחוני, טרי (מבושל כל יום) ועשיר.

    נשארו מספר מקומות לשנה הקרובה בעיקר לבנות.

    הגן נמצא ברחוב ההדרים בפרדס חנה ופתוח בימים א'-ה', בין השעות 08:00-13:30 (אפשר מ-7:30).
    ישנו צהרון בשעות 13:30-16:00.

     

    לפרטים נוספים: משה –  050-6592838                       גלעד – 054-7894681


    להגיב
  • על הקשר בין תשעה באב למחאת הלהט"בים

     

    בוקר טוב. שבוע טוב.

    טוב.

    אז מה זה ה"טוב" הזה? האם יכולתם להסביר לחייזר את משמעות המילה "טוב" בקלות? נסו רגע.
    טוב היא מילה שאנחנו משתמשים בה המון, מעין צפירת הרגעה פנימית, ההיפך מרע ואולי הסכמה שהכול בסדר.

    והנה יום ראשון, ה-22 ליולי לשנת 2018 (למעשה עשרה באב), התחברו להם שני אירועים שונים בתכלית – צום ואבל תשעה באב מחד – ומחאת הלהט"בים מאידך. כמו מים ושמן. האם אפשר לדמיין אירועים ואוכלוסיות שונות יותר?

    ובכל זאת בחיפושי אחרי המשותף, עולה ביטוי אחד מיד, בלי צורך להתעמקות ותחקיר – שנאת חינם.

    אני לא יודע מספיק על תשעה באב, יודע שמדובר על חורבן בית המקדש, על סופה של תקופת בין המיצרים – ובעיקר מכבד את זכותם ורצונם של אלו שרואים ביום הזה יום קדוש ועצוב. אני עדיין לא מבין למה כ"כ הרבה מקומות חילונים סגורים ביום הזה (וכן, שמעתי על עניין כבוד ורגישות לרגשות הדתיים, מתי זה יקרה גם בכיוון ההפוך?) וקראתי שאומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. אני ממש לא יודע אם זה נכון, אני כן חושב שזה הסבר וביטוי שמאחד ומעביר מסר חיובי לעתיד, לא עוד שנאת חינם, לא עוד שנאה ללא סיבה.

    ואם אנחנו מדברים על שנאת חינם – כמה מילים נוראיות נאמרו לאורך השנים על הקהילה הלהט"בית. כמה רבנים וחברי כנסת וסמוטריצ'ים שעכשיו צמים ומתענים, חוטאים כל השנה באותה "שנאת חינם" במילים ובמעשים שלהם. ומה חטאה של אותה קבוצה של אנשים שמרגישה ונמשכת אחרת, שרובה ככולה תורמת לחברה ולמדינה (ע"ע חרדים) – והשנאה אליה מדהימה, ללא סיבה. רק כי הם אחרים ושונים בנושא אחד. וזה מעורר אצל הרבה אנשים פחד. וכידוע פחד+בורות = שנאה. ובאמת שזו שנאת חינם (ולא, התערטלות של משתתפים במצעד הגאווה היא לא סיבה, היא תוצאה של רצון להקצין את חופש האדם וחירותו).
    ומישהו יודע מה נסגר עם פרשת הירי בבר-נוער? תשע שנים ועוד לא תפסו את הרוצח?…

    ועוד כמה מילים על חוק הפונדקאות. נשאלת השאלה אם פעולת הפונדקאות לכשלעצמה היא מוסרית, במקרים רבים ניצול עוני וחולשה של אישה, כדי להשתמש בגופה כרחם להשכרה. אני לא נכנס כאן לסוגייה הזאת, אלא לעצם האפלייה המקוממת – למי מותר ולמי אסור להשתמש בשירות הזה. איך יכול להיות שמדינה וממשלה מושחתת (היום ותמיד) יכולה לקבוע לאנשים פרטיים מה הזכויות הבסיסיות ביותר שלהן (ילדים ומשפחה) – כשברור שהאינטרס של המדינה אינו אובייקטיבי, אלא ניזון מאינטרסים כלכליים, הישרדותיים ופוליטים. בדיוק כמו שמדינה לא יכולה להחליט בשביל הפרט מה לעשן ומה לא, מה לשתות ומה לא וכן, איפה ללדת וגם האם לחסן או לא (ואני לא מרחיב כאן את הדיון, רק מדבר על העקרון).

    (ואף מילה הפעם על חוק הלאום, אסדות הגז ועוד מלאן עניינים שצריך לשבות ולצעוק עליהם!)

    אז חברי הלהט"בים וגם אלו שצמים עכשיו – מאחל לכולכם המון אהבת חינם וקבלה ומחשבה על האחר וחיים חופשיים ומלאים בטוב.

     


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (9) – הטור של לילה חפר

     

    [לטור השמיני – שומרת המקום]

     

    לתמיכה בפרויקט >

    איזה כיף זה לראיין את המראיינת?

    את מאיה לילה חפר "פגשתי" בפייסבוק. סדרת פוסטים מפרגנים על פרדס חנה צדה את עיני. הכתיבה שלה היתה טובת לב, כתיבה שרואה את חצי הכוס המלאה. שילוב של רגש, פשטות ובעיקר כנות. כשמאיה כותבת אתה מאמין לה. היא מספרת על ואת הסיפורים הקטנים של החיים והכשרון נודף מבין המילים. בכלל בכתיבה שלה, מרגישים עד כמה מאיה אוהבת את המקום הזה והאנשים שחיים בו.

    לילה, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מרובת תחומי עניין ועיסוק ומעורבת במגוון פרויקטים קהילתיים.

    בימים אלו היא מגייסת כספים להוצאה לאור של ספר הביכורים שלה "רצוא ושוב" סיפורים קצרים מרירים-מתוקים על החוויה האנושית. בכלל, החוויה האנושית מעסיקה את לילה. החל מחוויות הקצה שפגשה בעבודתה כעובדת סוציאלית בבית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות, במקלט לנשים מוכות וכאן אצלנו כעו"ס קהילתית ברווחת פרדס חנה, וכלה בחוויה האישית שלה כמתמודדת עם מאניה-דיפרסיה עליה היא כותבת רבות בפייסבוק וכתיבתה על הנושא הלא מספיק מדובר הזה מעוררת גלים.

    ההדסטארט הוא בעצם הדסטארט משולש, היא רוצה להוציא לאור לא רק את הספר אלא גם מופע סיפור סיפורים שמביא את סיפורן של שלוש דמויות מתוך הספר וגם הרצאה "כמו עוף החול- דיכאון כהזמנה לצמיחה".

    ש: גם מופע, גם הרצאה וגם ספר? לא הרבה בבת אחת?

    ת: ככה זה אצלי, מחזורים של התכנסות ומחזורים של עשייה מוטרפת. אם עושים להם ממוצע סך הכל הם די שיגרתיים. אני מרגישה שהברכה שהביא איתו העשור ה-40 לחיי הוא שאני כבר לא מפחדת להגיד שאני גם מטפלת, וגם מופיעה וגם עוסקת בשיווק דיגיטאלי… אני פחות מרגישה מחויבת לזהות כאילו לכידה. כשהייתי יותר צעירה הרגשתי שעשייה בתחומים שאין ביניהם קשר תציג אותי באור לא מקצועי, מי יבוא לטיפול אצל אישה שעוסקת בשיווק דיגיטאלי?
    היום אני מבינה שכל החוויות מעשירות אותי ובסופו של דבר מעניינים אותי אנשים. אם אני מלווה אותם בתהליך טיפולי, או בהתמודדות עם הפחד שלהם מכתיבה על עצמם, או במפגש עם הדמויות מהסיפורים שלי, או בתור מראיינת בטור הזה.
    החוויה האנושית, מה מניע אותנו, מה מכאיב לנו, כמה אנחנו דומים זה לזו למרות שהסיפור שלנו כל כך שונה, זה מה שמעניין אותי בחיים. איך אפשר להתחבר מתוך היותנו בני אנוש ולהתמודד ביחד עם הסבל הבלתי נמנע שיש בעולם בהיותנו כל כך זמניים פה.

    ש: למה מימון המון? שהרי זו רכבת הרים שיכולה למוטט מבחינה רגשית. וגם הצורך היומיומי לשווק את עצמך…

    ת: בעיני המודל של מימון המון הוא מודל קהילתי רדיקאלי שחותר תחת המבנה שיש הוצאה שהיא בעלת הסמכות להחליט מה היא יצירה ראוייה. להוצאת ספרים מוגשים 300 ככתבי יד בחודש וגם בשביל שיקראו אותך ברצינות אתה צריך קשרים. אני פונה לאנשים שכבר קראו אותי, שעוקבים אחרי הסיפורים שאני מפרסמת בדף או אחרי הפעילות האקטיביסטית שלי בתחום בריאות הנפש, אני פונה אליהם בהצעה להיות חלק מתהליך הלידה של הדברים. לא להיות צרכנים פאסיבים אלא להשקיע את הכסף שלהם במשהו שהם מאמינים שצריך להיות בעולם.
    וכמובן כשאתה קונה ישירות מהיוצר אתה גם מאפשר לו להרוויח מהיצירה שלו במקום שהרווח ילך לכל שרשרת המתווכים שבדרך בינך לבין היוצר.
    וכן, זו בהחלט רכבת הרים. התלבטתי ארוכות לפני שיצאתי לדרך הזאת. היא טובעת חשיפה בלתי מתפשרת ושיווק אינטנסיבי. היא גם מכריחה אותך לוותר על החלום שיגלו אותי לבד ולגלות לקהל שלך אותך. אבל אני שחייה מתוך אמונה שקהילה היא פתרון לכל כך הרבה תחלואים, נדרשת לשים את עצמי מול מבחן האמון הזה. האם הקהילה שסביבי באמת תושיט יד לארנק כדי לתמוך בי? זה שונה מאד מלפרגן בפייסבוק. זה גם באמת מימון של המון, המון אנשים, אני צריכה לגייס 425 אנשים שישימו סכום קטן יחסית של 60 שקלים וירכשו ספר או כרטיס להופעה/הרצאה כדי להגיע ליעד שלי שהוא הכל או לא כלום. הספר יצא לאור רק אם הפרוייקט יצליח.

    ש: אז ספרי קצת עליהם, הספר, המופע וההרצאה.

    ת: שלישיית ילדי. כל אחד יקר לי באופן שונה.
    הספר מביא שלל דמויות, הצעירה בת 8 והמבוגרת ביותר בת 83 ועל ערש דוויי. רצוא ושוב הוא מושג קבלי שלקוח מחזון יחזקל שם המלאכים עולים ויורדים ללא הרף בסולם שמחבר בין השמיים לאדמה. רבי נחמן עסק הרבה במונח הזה, וטען שהעליות והירידות האין סופיות של החיים הן לא טעות אלא חוק טבע. החלק הגדול והנצחי שבאנו רוצה למעלה והחלק הסופי והמתכלה בנו רוצה למטה. והתנועה הזו משאירה אותנו פעם אחר פעם המומים, אבל היא גם זו שמייצרת בנו חמלה ואמפטיה ועושה אותנו הגיבורים המרתקים של הסיפור הזה שקוראים לו החיים. כל הדמויות בספר הן ברגע של קונפליקט "רצוא ושוב" בחייהן והן פותרות אותו כל אחת בדרכה. הסיפורים מצחיקים ונוגעים ומאד יום יומיים בסגנון הכתיבה. אפשר לראות בסרט של ההדסטארט כמה מהדמויות משוחקות על ידי חברים.
    ההצגה: נולדה לגמרי במקרה כשעמליה דן מ"לארוש" הזמינה אותי להקריא באורוות האומנים מסיפורי. מתוך חשש לעמוד לבד על במה גייסתי חבר, עומר גונן האלה, מוסיקאי לבוא ולהכניס מוסיקה לתוך הסיפורים ושירים להפוגה בין לבין. ברגע שהסתיים המופע המאולתר שנינו הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה לא חד פעמי. מאז התחיל לעבוד איתי המוסיקאי תום הולצמן ואנחנו עוברים ליטוש וליווי אומנותי מהיוצר המופלא ירון סנצ'ו גושן, המופע בהרצה כרגע והבכורה הרשמית שלו תהייה ב-19.7.18 בתיאטרון הידית.
    ההרצאה: במובן של טובת הכלל אני חושבת שזה הדבר הכי משמעותי בהדסטארט הזה. דיכאון הוא שבר שרבים מאד עוברים אבל מעטים מדברים עליו מה שמגביר מאד את תחושת הבדידות ואת תחושת הכישלון של המתמודדים. אני מדברת מתוך פרספקטיבה כפולה של מטפלת שמלווה התערבויות במשבר נפשי ושל מתמודדת ששרדה ארבעה התקפים של דיכאון מאז'ורי. אני מציעה לחקור את המשבר הנפשי לא דרך עיניים של מצב רפואי אלא דרך עיניים של מצב תודעתי שמבקש מאיתנו משהו. אני מאמינה שטיפול נכון במשבר יכול להביא לצמיחה ולהתקרבות לאני האוטנטי שלנו ואני גם מציעה כלים מעשיים לתמיכה במתמודדים.

    – מוזמנים לראות את סרטון ההדסטארט ולבחור את אחת התשורות. מובטחת לכם חוויה מרגשת ואותנטית.

    לתמיכה בפרויקט >

    ——————————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.

     


    להגיב
  • שוב חוזר הניגון – מונדיאל 2018

     

    במונדיאלים של 1974 ו-1978 הייתי תינוק וילד קטן ושמעתי עליהם רק סיפורים (בעיקר על הולנד הגדולה ובכלל לא על הזוכה).

    במונדיאל של 82 כבר ראיתי את זיקו ופאולו רוסי ויכולתי להרגיש את ההתלהבות. ההתחלה של ההתמכרות.

    את המונדיאל של 1986 לא אשכח לעולם. נער בן 13, שבדיוק נכנס לעולם הכדורגל (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד ורק בהיפנוזה אוכל אולי להבין למה דווקא אותה אז, באותם שנים עלובות) והחליט לאהוד את נבחרת אנגליה המרגשת. עם ליניקר, הודל וודל, רובסון ושילטון… והגענו (כן כשאוהדים זה תמיד 'אנחנו') עד רבע הגמר – רק כדי לפגוש את ארגנטינה ומאראדונה (השחקן הטוב בעולם באותו הזמן וכנראה גם הגדול בהיסטוריה – וכמה קשה לי לכתוב את זה). ואז מאראדונה הבקיע גול עם היד (שלא נפסל) ואני בכיתי. וכעסתי על אי הצדק.

    אי צדק. מונח מפתח בכדורגל.

    שלא כמו בכדורסל שם בדר"כ קבוצות טובות הרבה יותר מנצחות, בכדורגל הכול אפשרי. אתה יכול לא לעשות כלום 89 דקות ואז לגנוב גול ולזכות בכל הקופה.

    וגם התחלתי לשנוא. לתעב. לשמוח לאיד. ארגנטינה ומאראדונה היו המטרות הראשונות (שהצטרפו לליברפול ולידס).

    שמחה לאיד עוד מונח מפתח בכדורגל. כי כשהקבוצה שלך עפה/מודחת לפעמים כל מה שנשאר זה לשמוח בנפול אויביך.

    וכך מונדיאל משעמם ומפוהק ב-1990, הוציא ממני צהלות שמחה בגמר בו ארגנטינה הפסידה לגרמניה והפעם מאראדונה בכה.

    ואז עוד כמעט 30 שנה של כדורגל ושישה מונדיאלים ואנגליה לוזרית אחת. ומשהו בך מתבגר. האהדה נשארת מטורפת ולא שפויה לעיתים (או כמו שאומרים אצלנו, ה'שריטה' רק מעמיקה) וגם הרצון לראות את היריבות מפסידות (תודה לך בייל), אבל פתאום אתה יכול, השם ישמור, לפרגן על איזה גול יפה של מסי, לומר מילה טובה על עונה לא רעה של הסקאמס מליברפול ואפילו לרחם על האויב (קאריוס).

    כי היכולת להפריד בין האדם/מועדון ליצירה שלו/הם היא חשובה בעיני.

    להיות מסוגל להשתאות על הסרטים של אחת הבמאיות פורצות הדרך הראשונות בהיסטוריה, לני ריפנשטאהל, אפילו שעשתה אותם בשירות הצורר הנאצי.

    לצלול לתוך הספרים של סאראמאגו או הסרטים של קן לואץ' – גם אם הם עוכרי ישראל.

    להתרגש מהמוזיקה של פינק פלויד ורוג'ר ווטרס – גם אם הוא תומך ב-BDS.

    ***

    מאחל לכולנו חג מונדיאל שמח. הלוואי שנראה הרבה גולים, מעט טעויות שיפוט (מונדיאל ראשון עם שימוש בטכנולוגית ה-VAR – שימוש בוידאו לצפיה חוזרת באירועים שנויים במחלוקת), הרבה הפתעות ושאוכל לשיר שוב אחרי המונדיאל: Cry for me Argentina… (אני בתהליך… ייקח עוד זמן).

    אני אעז ואהמר על בלגיה כזוכה (פעם ראשונה שלה, כמעשה ספרד לפני 8 שנים) ועל לוקאקו כמלך השערים.

     


    להגיב
Close