כתיבה פרטית

  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (4): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השלישי: אלוהים לא אוהב תענוג]

     

    כסף.
    הנפש שלך שווה הרבה מאד כסף.
    לא הבית, הרכב, ואפילו לא הזמן.
    הנפש.

    אני רוצה להזמין אותך למימוש הפוטנציאל הכלכלי הזה.
    זו לא עוד סדנא. לא עוד גימיק. לא עוד איזה פטנט אמריקאי להתעשרות.
    מדובר בעבודה פשוטה אבל יסודית.

    האמת היא שאנשים יודעים את הערך הכספי של נפשם. ולכן הם מוכרים אותה לכל מיני גורמים לא מאד ידידותיים.
    אני לא מדבר על למכור את נפשך.
    אמנם, זו אפשרות. אפשר לקחת את כוחות הנפש שלך ולמכור אותם תמורת כסף. לקחת את החיים שלך, את הזמן שלך, את היקר לך, ולמסור אותם תמורת כסף.
    אבל יש כסף שהוא שלך. מיועד לך. מבקש אותך.
    בשביל הכסף הזה אתה לא צריך להשתעבד. אתה יכול להישאר חופשי.
    למעשה, אתה חייב להיות חופשי מראש בשביל לזכות בו.
    חופשי מכל מה שמפעיל אותך. חופשי מפחדים. חופשי מאשליות.

    והנה, אתה מתהלך במרחב הכלכלי בגו זקוף, בלי פחד, ומחליט החלטות מהסיבות הנכונות. הכסף השייך לך מגיע אליך.
    מה שעומד בינך לבין המצב הזה, לבין החופש לכסף חופשי, הוא סבך הנפשי והרוחני. פסלים, אלילים, חסימות, קליפות ואשליות.

    אז מאין מתחיל הריפוי? מאין מתחיל השחרור?

    מיצירת קשר רציף עם נפשך ועם ליבך.
    לאט לאט יתגלה לך באיזה אופן הלב שלך משפיע על הכסף ועל הזמן שלך.

    אם אנשים היו יודעים את זה, הם היו רצים לעבודת נפש. לא רק "בגלל אשתי" הגעתי לטפל בנפשי. אלא בגלל שכאן טמון הפונציאל להשתחרר מהקללה העתיקה "בזעת אפיך תאכל לחם", "ארורה האדמה בעבורך", להשתחרר משעבוד מצרים שנבע מהצורך להביא כסף הביתה.

    במשך הזמן שאני מלמד את שיטת ימימה, גיליתי על עצמי ועל תלמידים ותלמידות, כמה מההחלטות המקצועיות שלנו נעשות מתוך הרגלים ישנים להזיק לעצמנו. אחרי שנים, פתאום אדם שם לב לתבנית שאופפת את דרכו המקצועית. אבל הוא לא בטוח שאפשר לשנות אותה. אז עוד דבר שגיליתי במשך הזמן הוא, שאפשר לשנות אותה.

    בוא נתחיל ממשהו קטן.
    קח מטבע. ערימת מטבעות אם יש לך.
    תריח אותו. תסתכל עליו.
    מה אתה אומר? מה אתה רואה? מה אתה מרגיש?
    עכשיו תסתכל עוד פעם. יותר עמוק. מה אתה רואה מנצנץ מבפנים?
    אור גנוז. גוונים מאירים.
    זו האלוהות הגנוזה בכסף.
    בין הריסות, בין שברי כלים, בין חלקי נפש אבודים יושבת לה נסיכה. בת מלך אבודה. קוראים לה בלשון הפנימית – השכינה. רבי נחמן מספר שלפני הרבה שנים הנסיכה חיה בארמון. אבל יום אחד, אביה המלך, פלט ברגע של כעס: "שהלא טוב ייקח אותך" והוא באמת לקח אותה (במו בסרט "המבוך" של דיוויד בואי, לזקנים שבינינו…).

    מכאן והלאה, ממתין לנו סיפור טוב של חיפוש אחר בת מלך אבודה.
    החכמה הכי גדולה שהלא טוב החביא אותה במקום שאף אחד לא חושב לחפש.
    בלא טוב. בלא טוב שנראה מאד טוב. אבל הוא לא נראה כמו מקום לחפש נסיכה.

    כמה אנשים חושבים לחפש את נשמתם האבודה דווקא בתוך הכסף?
    לא הרבה.

    כמה אנשים יודעים שאם יצרו קשר עם ליבם יזכו לשחרור כלכלי ומקצועי?
    בתוך המטבע הזה שאתה מחזיק. מסתתרת לה שכינה. בת מלך אבודה. חלקים אבודים מנפשך.
    זה אולי נשמע כמו מיסטיקה אבל זה ממש לא. זו עבודה פשוטה ויעילה.

    אבל, אבל, אבל, אבל…

    חכה רגע לפני שאתה מסתער במבצע חילוץ נועז. כך אמרה הנסיכה בסיפור לגיבור שבא לחפש אותה. המתן. המתן. תתבונן. כי בתוך הכסף נדחפו כל השברים בקשר שלנו לעצמנו, לזולת, ולאלוהים. לשברים הללו קוראים בשפה הפנימית – עבודות זרות.
    אז לפני שתצא לדרך תצטרך לעבור הכשרה של מחלצים. נלמד אותך דרכי הגנה ושמירה. נדריך אותך כיצד מוצאים נסיכות.

    הנה ההקדמה.

    דע, שבכל התרחשות בחייך יש מחיצוניות ופנימיות. החיצוניות מתחלפת, משתנה, הסיפורים שונים. ובכל זאת, בפנימיות הסיפור חוזר על עצמו במידה רבה של שעמום עד שתפרוץ אותו.
    כדי שאוכל למצוא את הנסיכה אני צריך להבין את החידה של חיי.
    אני צריך לדעת לראות מעבר לתפאורה של הסיפור.
    לדעת היכן הבורות שאני נופל בהם שוב ושוב.
    ואני צריך ללמוד לעקוף אותם ולמצוא את התשובות הפשוטות שיש בתוך הסבך של החיים. זה לא מאד מסובך, כשמפשיטים את התפאורה מעל הסיפור ומוצאים את התבנית שבתוכו. היא בדרך כלל די פשוטה.

    קשוב לליבו ימצא תשובה.

    יבוא יום שתסתכל על השנים שבילית במעגלים, במבוך ללא מוצא, ותנשום לרווחה. יצאתי מזה. במקום בזעת אפיך תאכל לחם, אתה אוכל מעץ החיים, אתה מרגיש שבמקום קוצים האדמה מצמיחה לך לחם מוכן. רק תקטוף.

    אז למה אתה מחכה?
    חגור את החרב שלך ובוא.
    תכנית ההכשרה מתחילה מחר.

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (4) – הטור של לילה חפר

    [לטור השלישי של לילה – הפרדס של חנה]

     

    בחמש השנים הראשונות למגורי בפרדס חנה-כרכור הייתי בטוחה שיד-לשילוב הוא סמל לאיזה פרוייקט לשילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה.
    אני חלק מאוכלוסיות המהגרים שהמקף הזה היה עבורם עובדה קיימת שאפילו הולחנה יפה לתוך שיר.
    כשהתחלתי לעבוד במועצה למדתי שהמקף הזה לא נולד בפשטות וראיתי שכשמזכירים את העובדה שפעם היו שתי מושבות נפרדות מייד עולות אמוציות בקרב הוותיקים זה סקרן אותי אבל למי יש זמן לחפור בהיסטוריה?

    למי שבוחרת לכתוב בלוג בנושא.

    כשנגשתי לכתוב חשבתי שמדובר בסיפור היסטורי שמעורר ריגשית רק אנשים בני שבעים שהיו חלק מהדרמה כשקרתה. כשכתבתי פוסט בפייסבוק שמחפש לדבר עם אנשים שהתנגדו לאיחוד בזמנו, הופתעתי לגלות שרגשות רבים קיימים גם אצל אנשים בגילי. התגובות הפתיעו אותי.
    הנה מדגם: "החדשים האלה באים להעיר את המתים", "מחפשת לסכסך בתקופת בחירות?", "אל תדברו איתה. אל תתנו לה לחרחר מלחמה".
    התגובות האלה שלחו אותי ישר לארכיון "בית ראשונים" לנסות להבין מה היה שם בסיפור הזה שמסעיר עד היום אנשים.

    "בית ראשונים" הומה פעילות. קבוצת מתנדבות מתייקת, סורקת, מקלידה. אני שואלת על ימי האיחוד ומקבלת מבטים סקרניים ושלשה קלסרים עבי כרס.
    "את כותבת על האיחוד?" שואלת אילנה רייפר. "האיחוד מחק את כרכור בדיוק כמו שחששנו שיקרה. כרכור הפכה לשכונה של פרדס-חנה ממושבה עם אופי כל כך יחודי".

    המתנגדים לאיחוד היו רובם מכרכור.

    עד כמה התנגדו? אפשר ללמוד על כך מהמודעה בתמונה אחת (תמונת הפוסט). מודעת אבל שפורסמה בעיתונות בשם ותיקי כרכור שאבלים על מותה של קולנויה כרכורה שנטרפה על-ידי אחותה הצעירה פרדס חנה. איזה דימוי ציורי שמכיל בתוכו הרבה כאב ואובדן.

    בניגוד למה שמקובל לחשוב התיעוד ב"בית ראשונים" מלמד אותנו שלמרות שהמושבות היו ישויות עצמאיות, היה ביניהן שיתוף פעולה פורה מראשית הדרך. לדוגמא, מצאתי שם חלופת מכתבים שמתארת את תהליך קבלת ההחלטה של שני ועדי הישוב לחלוק ביניהם קַצָב, כי לאף אחת מהן אין די עבודה לתת לו. יש תיאור דומה לגבי רופאה ושאלה לגבי הקמת מוסד דת משותף.
    (צילמתי לכם תמונות יפות של מסמכים בנושא. תענוג גדול לקרוא את העיברית הזאת).

    הקריאה לאיחוד המושבות הגיע משר הפנים ששאף לצמצם את מספר הרשויות במדינה.
    עוד בשנות החמישים הועלתה הצעה ממשרד הפנים לאיחוד אבל היא נדחתה על הסף.

    מה באמת עמד שם בבסיס ההתנגדות?

    בעקבות הקריאה במסמכים והשיחות בבית ראשונים יש לי כמה סברות.

    1. מפא"י מול מפ"מ. הוועד המנהל של כרכור היה מחובר למפ"מ שהיו מתנגדים גדולים לשלטון מפא"י. היסטוריונים טוענים שבתקופה ההיא מי שלא היה חבר מפלגה במפא"י לא קיבל כלום. זה היה בידול קשה, אידואולגיה מהסוג ששלח אנשים למסעות של חיים או מוות. נראה שלא היה סביר לאחד שתי הנהגות כאלה כמו שלא היה סביר לאחד את השומר הצעיר עם הצופים.
    2. מים. אחד המיתוסים המכוננים בהקמת כרכור הוא היעדר המים. במשך 12 שנה לא היו בכרכור מים סדירים והיה שם מאבק השרדות קשה מנשוא עד שנמצאו מים בבאר עומק שנחפרה. אולם משנמצאו המים הם זרמו היטב ולחקלאי כרכור היו מים משלהם. לא של המדינה ומקורות. המים של כרכור חולקו במחיר זול יותר לחלקאי כרכור מזה שקיבלו חקלאי פרדס חנה מהמדינה. ועד כרכור היה חרד מאד שהאיחוד יכפוף את חקלאי כרכור לחוקי מועצת פרדס חנה ויכריח אותם לשלם יותר על המים.
    3. זהות. איך נשמע לכם אלוני חן? נחמד לא? יותר טוב מכל המקף הזה. הסערה סביב השם איימה לפרק את האיחוד שעמד על הפרק. ועד כרכור דרש נמרצות שם שלא יזכיר בשום אופן את פרדס חנה (חן, במקרה הזה) או יזכיר את שתי השמות. פתרון יצירתי לא נמצא ואנחנו נשארנו עם מקף. אבל המלחמה על השם לא הייתה מלחמת אגו סתמית. כרכור הייתה מושבה עם היסטוריה שנאבקה קשות על קיומה ולקח לה זמן רב להתבסס בשטח, בניגוד לפרדס-חנה שתוכננה ע"י פקידי פיקא ונתמכה ע"י הברון. לחבר בין שתי המושבות האלה אמר עבור בני כרכור שהם יקבלו עליהם את אופייה של פרדס-חנה שהייתה גדולה בהרבה.

    האיחוד הסופי בוצע בשנת 69. הוא הביא איתו הקלות בתחום הכלכלי ורבים טוענים שהיה מהלך נבון מאד מבחינה מוניציפאלית.

    האם היה יותר טוב שלא? אין באפשרותנו לדעת.

    והיד לשילוב?

    הופתעתי לגלות שאין שום קשר בין הפסל לשילוב…
    אם תקראו את סיפורו של יהודה בלזר תלמדו גם אתם שהפסל נוצר בגרנות ולא מצא חן בעיני המנהל ולכן חיפש לו בית אחר ואנחנו קיבלנו תזכורת מוצקה מאד למקף.

    [לטור החמישי: העלייה השלישית]

    ————————————————————————————————————————————————–

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • פוסט שיווקי (למה כדאי לפרסם במושבה חופשית)

    טוב הגיע הזמן.

    אחרי 12 שנה שמושבה חיה ופועמת, הגיע הזמן לבשר בחוצות העיירה:

    הפרסום במושבה חופשית כדאי ומשתלם!

    (במיוחד אם אתם עצמאיים או בעלי עסק קטן או בינוני שגרים או פועלים באזור – ורוצים שימצאו אתכם בגוגל)
    ואפשר לפרסם גם ב-200 ש"ח לחודש

    אבל קודם קצת רקע:

    מושבה חופשית קמה בדיוק לפני 12 שנה, כיוזמה עצמאית של רונית בר אילן. בהצהרת הכוונות שלה נכתב בין השאר: "…הקו פרסומי כאן הוא ביוגרפי, כזה שמספר מי האדם שעומד מאחורי השירות או המוצר. הלאה השפה השיווקית המנוכרת!…"

    ואכן, לכל אורך התקופה, תמיד יעצנו למפרסמים לספר גם על עצמם, מי האדם מאחורי העסק, מה משך אתכם לפתוח אותו – ולא רק מה השירות או המוצר. השפה היתה אישית, לא צעקנית וסיפורית.

    וזו עדיין הדרך. והעיצה שאנחנו נותנים למפרסמים. ההזדהות עם הסיפור שלכם עוזרת לזכור מה שאתם מציעים.

    ***

    אנחנו חיים בעולם מדיד. סופר-טכנולוגי. קליקים ויחסי המרה וכניסות ויציאות – ומושבה היא תוצר של העידן הקודם, שעוד היה זמן להרהר, לפסוע לאט ולא למהר. היא מחלחלת לאט בנהרות התודעה של האנשים שחיים כאן, ומשפיעה גם שנים אחרי. היא לא צועקת בחוצות העיר או מצלצלת 10 פעמים ביום. לא מבקרים בה מיליונים כמו בפייס. אבל היא מדוברת ונשארת.

    וגם נכתב בה המון. 12 שנה עם 4000+ פוסטים והרבה מילים, יצרו קַטָר קידום בגוגל אורגני לגמרי. זה קרה, פשוט קרה. בלי SEO ובלי כל מיני טכניקות קידום, והכי מפתיע – בכלל בלי כסף וקידום, מושבה חופשית התקבעה לה כמקדמת אוטומטית ואורגנית של כמעט כל מה שמחפשים בגוגל בפרדס חנה (כמעט תמיד תוצאות החיפוש בעמוד הראשון או השני).

    לדוגמא: חפשו "טאי צ'י פרדס חנה": (1/3 = עמוד ראשון תוצאה שלישית)

    והנה "פנסיון לכלבים פרדס חנה" (1/3):

    ואפשר להמשיך ("בריכה פרדס חנה", "סדנה פרדס חנה", "יוגה פרדס חנה" וכו'). חפשו בעצמכם.
    יש כ"כ הרבה תחומים שבהם אפשר לקדם אתכם לעמוד הראשון…

    ופרט לקידום אתם נחשפים לאלפי גולשים בשבוע והפוסט שיווקי מופץ, משותף ומקודם בדף הפייסבוק של מושבה חופשית ונשלח במייל בניוזלטר חודשי לכמעט 2,000 אנשים.
    הנה הנתונים של הניוזלטר האחרון:

     

    כך למעשה פרסום במושבה הוא חשיפה ב-4 חזיתות: חיפושי גוגל, אתר, פייסבוק ומייל. והפרסום שלכם לעולם לא מפסיק (כמו קמפיין בפייסבוק), הוא ממשיך להופיע כמיני-סייט באתר וממשיך להתעגן כתוצאת חיפוש בגוגל.

    ***

    ואולי לחלק זה גם ישנה, אבל כשאתם מפרסמים במושבה חופשית, אתם עוזרים לפרנס משפחה מקומית – את אֵלי ולֵיאו וליעם ולירי וגיל ואותי… לא את צוקרברג ופייסבוק. ואפשר לדבר איתי. ולהתייעץ.

    עוד פרטים על אפשרויות הפרסום אפשר לקרוא כאן וכאן.

    ועכשיו הכי כדאי לשלוח אלי מייל ולספר עליכם ועל העסק שלכם ונקבע לנו שיחת טלפון או פגישה ונמצא את הדרך הכי טובה לפרסם אתכם. לפעמים אפילו אשלח אתכם לפרסם במקומות אחרים אם אחשוב שזה יותר יעיל (לדוגמא מסיבה שתהיה מחרתיים).

    אני זמין גם ב: 052-4636456, בעיקר בבקרים או אחרי 21:00. ווצאפ כל היום ואחזור אליכם.

    תודה

    רואי


    להגיב
  • אחרי 12 שנה… (מעשה בשלושה גלגולים)

    וואו. היום לפני 12 שנה קמה לה מושבה חופשית. מזל טוב!

    12 שנה זה חתיכת זמן. זה כמו שנה גדולה… אז קודם, הנה שלושה נתונים על 144 חודשים של מושבה חופשית:

    • זה הפוסט ה-4,002 שמתפרסם באתר (!), ממוצע של מעל 300 פוסטים בשנה, שזה פוסט כמעט כל יום.
    • 52,497 תגובות התפרסמו כאן, ממוצע של 12 תגובות ביום.
    • כמות הגולשים עברה את השניים וחצי מיליון (!) מתוכם כמיליון יוניקים. ממוצע חודשי של קרוב ל-20,000 כניסות.

     

    מעשה בשלושה גלגולים

    גלגול ראשון – בריאת האתר ושש השנים הראשונות (שתי גרסאות לאתר)

    פברואר 2006: רונית פותחת את "מושבה חופשית" – המקומון-בלוג הראשון בארץ. טרום עידן פייסבוק. הציצו בתמונת הפוסט לראות איך הוא נראה.

    והיא כותבת את זה בפוסט הראשון שלה:

    מושבה חופשית עלתה לאויר בחורף 2006. יוזמה עצמאית של רונית בר אילן, תושבת פרדס חנה. הצהרת הכוונות הראשונית היתה פרקטית: אתר שבו אפשר להתעדכן בהופעות, סדנאות, בילויים, מסיבות, שיטוטים וכל שאר ההתרחשויות מרחיבות הלב והתודעה שיש באזור. חוץ ממידע מעשי יש פה גם טורים אישיים, אזוטריה מקומית, אקספירימנטליות רוחנית וכמובן – אמנות…

    מושבה חופשית היא הבלוג המקומי המסחרי הראשון בארץ. הקו פרסומי כאן הוא ביוגרפי, כזה שמספר מי האדם שעומד מאחורי השירות או המוצר. הלאה השפה השיווקית המנוכרת!

    האתר מתבסס כמדורת השבט של האזור. הלוחות תוססים, האינדקסים מתמלאים והשיח ער.

    המון יוזמות חדשות מתחילות כאן, כמו הגינה הקהילתית או 'ח"י באהבה' ("טוב ברחוב").

     

    גלגול שני (סוף 2011-אפריל 2015) – אני מצטרף, גרסה חדשה ו"מקום בזמן"

    ב-2011 הצטרפתי אל רונית כשותף. וכתבתי את זה:

    רוצה לנצל את הזמן והמקום הזה לומר שאני מבטיח לשמר את הרוח של מושבה חופשית, אני חש שרונית ואני אולי ננווט קלות את הספינה, אבל את הרוח במפרשים נותנים אתם. אני מתכוון לראות כל אחד בעיניים חדשות, אשתדל לראות את האנשים מאחורי העסקים שאיתם נעבוד והלואי שנוכל יחד להרגיש אנשים חופשיים בתוך מושבה חופשייה.

    יחד גם פתחנו את "מקום בזמן" – האב ייחודי בקיבוץ עין שמר. למושבה חופשית יש בית פיזי.

    הרשתות החברתיות מתחילות להשתלט על העולם… בנות שוות ואבות פגומים שואבים את השיח אליהם.

    בוראים יחד גרסה חדשה. עם שוק חופשית ושימושון. עולה לאויר בראש השנה 2013 ונראית ככה:

     

    גלגול שלישי – בלי רונית (אפריל 2015 ועד?)

    רונית עוזבת את האתר באפריל 2015 ואני נשאר כבעלים יחיד.

    שנתיים מנהל את האתר מרחוק. בקיץ 2016 שב ארצה. לאט לאט מניע שוב את הרוח שמפיחה חיים חדשים באתר.

    ממש בסוף 2017 יוצאת הגרסה השלישית הנוכחית והגלגול החדש והשלישי של מושבה חופשית החל…

    * * *

    עובר היום על ההתכוונויות הראשוניות של האתר ושמח לגלות שרובן נשתמרו. הזמנים אחרים, כן. בעולם של צוקרברג עדיין רבים מבקרים כאן וזה משמח אותי יותר מהכול. הלוחות החינמים מהיום הראשון ועד בכלל עדיין משרתים עשרות אלפי א.נשים שמוצאים כאן עבודה חדש או בית חדש, מוכרים או מוסרים את האופניים המשומשים או יוצרים שת"פ עם אנשים חדשים.
    דם כתיבה חדש מתערבב עם ישן וההתחדשות בתוך כל החדשנות חיים יחד עם הפשטות ואהבת האדם שתמיד היו כאן.

    לא יודע מה צופן העתיד למושבה חופשית אבל סקרן לגלות…


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (4) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

     

    למישהו יש רעיון?

    מכירים את זה?
    שנופל עליכם רעיון משמיים?
    שמשהו מבזיק בכם, הגוף שלכם עובר ממצב של שעמום או חלימה בהקיץ למצב של: "וואו, איך אף אחד לא חשב על הרעיון הזה?"
    מכירים את זה!
    אנחנו מכירים את התהליך מילדות, מהרעיונות שהיו לנו בבית הספר (מי אתם חושבים שהמציא את הטוטו שיורה ניירות מגולגלים עם סיכה בקצה? איזה ילד).
    מהרעיונות שהיו לנו בטיול למזרח אחרי הצבא (היי, זה היה נראה טוב בזמנו לארגן מסיבה לכל הישראלים בגואה),
    ועד לרעיונות היומיומיים שיש לנו לגבי החיים (ותודה לגוגל על הדקה התשעים).

    אז יש לנו רעיונות, הם נמצאים באיזה מאגר כזה ולרובינו יש את החכה ביד שבעזרתה אנחנו יכולים לדוג אותם.
    אבל מה קורה אחרי שדגנו את הרעיון והוא מקפץ לנו, מפרפר בדלי?

    מה עושים עם רעיון לכתיבה, למשל?

    אותו רעיון לסיפור סוחף, מותח, מדהים, איך-אף-אחד-לא-חשב-על-זה? שהופך ל: מזל-שאף-אחד-לא-חשב-על-זה!

    מה עושים?

    עוברים על השלבים הבאים:

    1. מספרים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, כמה פעמים, מכמה זוויות.
    2. כותבים את הרעיון לעצמינו, שוב ושוב, מכמה זוויות. כך הרעיון מתפתח, משתנה, והולך לכל מיני כיוונים חדשים. או שלא.
    3. נותנים לו זמן בשקט. רעיון טוב לא בורח, הוא נשאר גם אחרי חודש.
    4. מתחילים לכתוב. כתבתם 50 מילים- יש לכם פיסקה.
    5. כתבתם 400 מילים- יש לכם עמוד.
    6. תתחילו לכתוב את העולם של הסיפור שלכם- ויש לכם פרקים ראשונים.
    7. תוסיפו לעולם שלכם דמויות , דמויות מורכבות ורב ממדיות- ויש לכם סיפור.
    8. תכניסו לדמויות שלכם מכשולים בדרך- ויש לכם עלילה.
    9. תכתבו, תכתבו גרוע, אל תאהבו מה שכתבתם, תערכו ושוב תערכו, תתייאשו ותחזרו לזה מחדש- כך משתפרים.
    10. תכתבו כל יום, בשעה קבועה- אתם אומרים למוח שלכם שאתם כותבים.
    11. תנו לכל מיני אנשים לקרוא מה שכתבתם עד עכשיו- הם יעזרו לרעיון שלכם להתפתח ויתנו לכם משוב.
    12. והכי חשוב: רעיון זה כמו החיים עצמם. יש ימים מעולים ויש ימים שמי בכלל רוצה לצאת מהמיטה. אם כך מתנהג הרעיון שלכם- אתם חיים ואתם בדרך הנכונה.

    כדאי למצוא מנטור כתיבה או קבוצת כתיבה, סדנה, קורס שייתן ערך מוסף, תרגילים, אתגרים ושגרה שבה אתם נפגשים עם כותבים אחרים כדי להפרות את הכתיבה ולהחיות אותה על בסיס קבוע.
    ותזכרו- רעיונות באים והולכים, מה שחשוב זה מה שאתם בוחרים לעשות איתם.

    [לטור החמישי: מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השני – טקס הנזיד האדום]

     

    'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

    בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

    הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

    הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

    הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

    אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
    בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

    מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

    הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

    טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

    ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

    חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

    'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
    הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
    הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
    שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
    בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
    וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
    סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
    אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
    וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
    היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
    אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
    אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
    צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
    "אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
    במערה מחכות הנשים שלנו.
    הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
    אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
    שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
    אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
    שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
    הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
    כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
    אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
    הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
    השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
    הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
    המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
    אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
    האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
    אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
    כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
    אני יורדת מההר.
    נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
    סבתי ענן.
    אני –
    סימנית הגשם.
    [בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (3): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור השני: איך נהנים מאוכל עד הסוף]

     

    אלוהים לא אוהב תענוג.
    ככה זה נראה לפחות.
    אלוהים רוצה שתהיה "טוב", אבל לא ממש דחוף לו שיהיה לך טוב.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון בגן עדן לאכול מן העץ הכי מפתה, הכי טעים, והכי משחרר?

    אלוהים לא אוהב שמתחרים בו. הוא לא אוהב אותך גדול. כלומר, הוא רוצה שתגדל, אבל עד כאן. עד שתתחיל להתחרות בו.
    ככה זה נראה לפחות.
    אחרת למה לו למנוע מאדם הראשון לטעום מהמעדן שיעשה אותו כאלוהים?

    זהו "מיתוס הסירוס", או "מיתוס הקורבן" אם תרצו. משתמע ממנו שכדי לעבוד את אלוהים אתה צריך לוותר על משהו ממך, משהו טוב, משהו חשוב. עליך לחיות את החיים קצת פחות. לא להיות במלוא גדלותך. זה לא חייב להיות אלוהים דתי. זה יכול להיות גם אלוהי הזוגיות, אלוהי העבודה, אלוהי ה"להיות בסדר". שלל רעיונות, אמונות ומערכות שמפעילים את חיינו אבל דורשים מאיתנו לוותר. להיות קצת פחות. גם הילדים עלולים להיכנס למשבצת "אלה שבשבילם אני צריך להיות קצת פחות מעצמי, לא לשמוח עד הסוף, לא ליהנות עד הסוף. מה לעשות? אבא טוב צריך בכל זאת ללכת לגן שעשועים, לא?" זה מה שהופך אבות רבים למעט כפופים, ומכבה להם את הניצוץ בעיניים.

    עבורנו (מי זה ה"אנחנו" הזה? לא נורא, תלכו איתי רגע…), אנשים שמבקשים לחיות את החיים במלואם, לשחרר את הכוחות הפראיים והאציליים שבתוכנו, זה לא יכול לשמש בתור השראה. לא יודע איך לומר… זה פשוט לא נראה כיף.
    אז איזו השראה כן יכולה לתת לנו אופק של חיים מנצנצים? חיים תוססים וסוערים?

    סוד הכיסוי המקודש.

    אחד הסודות הכי שמורים של החכמה היהודית. הוא כל כך שמור שלא אכפת לחשוף אותו לעיני כל.

    אם אנחנו רוצים לטעום מהסוד, אנחנו צריכים לשמור אותו משוחרר. לא לאחוז בו. לא להתעקש. אם אנחנו רוצים לטעום מסוד הזוגיות אנחנו צריכים להסכים שמשהו מבן הזוג שלנו יישאר מכוסה, נסתר מאיתנו. אם אנחנו רוצים לטעום מהעונג של החיים, אנחנו צריכים להסכים לא לדעת כל כך הרבה.

    אז מה בין סוד הכיסוי המקודש לבין הסירוס, הויתור והקורבנות? כמעט כלום, ובכל זאת עולם מלא. לפעמים, במבט ראשון קשה להבדיל. במעשה, הם יכולים להיראות אותו דבר. למשל, כשאתה מוותר בשביל מישהו שאתה אוהב. למשל, כשאתה מכסה משהו ושומר אותו לעין של מי שאוהב אותך. למשל, שאתה בוחר להגביל את המרחב שלך וקצת לפנות מקום. למשל, כשאתה בוחר לא לומר את כל מה שאתה יודע ורואה לילד שלך למרות שאתה כל כך צודק. לכל המעשים האלו יש תמונת ראי עגומה. הסתרות, פחדים, כיווצים, קורבנות. אבל זה שיש להם תמונת ראי עגומה, זה לא הופך אותם לפחות נפלאים.

    זו הסיבה (טוב בסדר, חלק מהסיבה. אבל זה נשמע יותר מסעיר כשמדברים טוטאלי…), זו הסיבה שאלוהים ייעץ את העצה הקסומה שלו לאדם הראשון:
    אל תאכל. אל תיקח. אל תשתלט.
    אלא מה?
    קח נשימה לרגע. תשתוקק. תבקש. תעצום עיניים. תפתח את הפה.
    ברגע שהכי לא תצפה לו, הפרי של עץ הדעת ינשור היישר לתוך פיך. יהיה לו טעם של הפתעה. טעם שיש בו את כל הטעמים כולם.

    רוצה?
    אל תספר לאף אחד.
    זה סוד.

    [לטור הרביעי: אל תשאיר את הכסף בכלא]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (3) – הטור של לילה חפר

    [לטור השני של לילה – סודות בשדות]

     

    אתם אולי תתקשו להאמין לזה היום אבל פרדס חנה הייתה המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש. על רקע ההצלחה הפלאית של "תפוזי יפו" החליטו וועד המנהל של פיק"א לאתר אדמה עליה תוקם מושבה של פרדסנים. ומכאן הגיע הפרדס.
    את חנה תרם יחד עם גיבוי כלכלי הנדיב הידוע ובכך הנציח את בת-דודו חנה רוטשילד.

    במרץ 1929 ביום אביב יפה (אני לא יודעת אם הוא היה יפה אבל תזרמו איתי בדמיון הסצנה) הגיעו חמש-עשרה משפחות מלאות אידיאולוגיה ותקווה והשתכנו בבתים צנועים ברחוב שהיום מאזכר אותם, רחוב הראשונים. כבר אז זיהו במושבה פוטנציאל נדל"ני ובנוסף לבתים הצנועים הוכשרו שטחים לבעלי הון ברחוב הנדיב קבוצת 800 וברחוב הדקלים קבוצת 500 על שם מספר הלירות הארץ ישראליות שעברו מיד לוועד.

    אבל… את כל הזה הייתם יודעים גם בלעדי. אני יצאתי לבלוש אחר עדויות חיות.

    וכך סידרתי לעצמי הזמנה לביתם של חנה ויוסק'ה ברקאי לשיחה על כוס תה של אחר הצהריים, כדי לתת פרספקטיבה נוספת הצטרפו לשיחה בנות הדור השלישי בפרדס האחיות יעל רוט ברקאי ומלי ברקאי שפירא.

    הוריה של חנה, אליעזר ועליזה בורכרד, עלו בעלייה השלישית. הם היו מה"יקים" הבודדים שעלו אז לארץ (טרום שואה). הזוג היה חלק מגרעין שרצה להקים קיבוץ. ב-1921 הגיעו לפתח תקוה וקבלו בית של משפחת מוסינזון (משפחה שגם היא תהיה ממקימי פרדס חנה) לתקופה. אחר כך עלו למזרע עברו לעמק הירדן והקימו את בית זרע. לאחר התנסות בחיים בקיבוץ החליטו להיענות לקריאה ולבוא לפרדס חנה.
    חנה נולדה ב….פרדס חנה, היא הייתה בעשרייה הפותחת של ילדי פרדס חנה.

    אני שואלת אותה: איך הייתה המושבה של ילדותך?

    חנה: אין כבישים, אין כלי רכב, הלכנו יחפים לבית הספר. הצרכנייה הייתה במקום בו נמצאת היום אמריקן פיצה. הגן היה בבית הראשונים. בית ספר אלונים היה בית הספר היחיד במושבה (אני ושני אחיי, כל חמשת ילדי ושניים-עשר נכדי למדנו שם, אומרת חנה בגאווה). כל הילדים למדו שם, דתיים חילוניים, לא ידענו אז שיש הבדלים. בית הספר היה במבנה הישן של אלונים שהיום לא בשימוש. היה ועד מנהל למושבה, היו שאלות גדולות כמו גיוס לצבא הבריטי, היינו מקום קטן ופעיל. לא היה קשר עם כרכור (אמנם הדואר ורופא השניים היו שם) אבל זה היה שני ישובים שונים לגמרי, לא יותר קשורים מבנימינה וזיכרון יעקב. הילדים היו בחופש מוחלט, הייתה לנו הרבה עצמאות. למשפחה היה משק חקלאי, אבא שלי חלם שהמושבה תהייה משק אוטרקי, לנו היו עיזים, ירקות, ועצי פרי שונים חוץ מהפרדסים.

    שאלה: והייתם קרובים כל ילדי המושבה? כמו ילדים בקיבוץ?

    לחצו על התמונה להגדילה

    חנה: היינו קרובים לילדי השכונה או אלו שהיו בנוער העובד (שכן בבית הפועל הישן, מול מרכז הורים ילדים), זאת הייתה תנועת הנוער היחידה בפרדס בזמנו. רבים מחברי הילדות שלי נשארו בפרדס חנה ואנחנו בקשר גם היום.
    אנשי פרדס חנה חיו על הפרדסים, עשרים דונם למשפחה, וליד הבית חמישה דונם נוספים לצרכי המשפחה. הפרדסים היו בדרך לרכבת, החמור היה כלי הרכב,היה עליו שק עם שני כיסים לטורייה ולסנדוויצ'ים. אבא שלי התנגד ל"לוקסוס" והיה צמוד לחמור עד שאחרי מלחמת העולם השנייה קיבלו מענק אמריקאי – עגלה לחמור.
    אבא שלי יזם את הבאת העזים לפרדס חנה ואני הייתי אחראית על רעיית העזים בבית. מול הבית שלי (בית המשפחה נמצא מול מאפיית אגמי והוא הבית המקורי האחרון בפרדס חנה), היו שדות. עז אחת שובבה עברה את גדר התיל וקרעה את העטין, במקום דם יצא לה חלב. הייתי ילדה בת תשע ונבהלתי כל כך, זו הייתה אחריותי. אלו היו חיי הילדים אז, שותפים לכל מאמץ משפחתי ולאומי (אתם מוזמנים לקרוא את הסיפור של חנה על המאמץ המלחמתי בקטיף בוטנים שנמצא בספר המקסים "אלונים מספרים- 70 מחזורים לבית הספר", הקטע מצורף בצילום פה.)
    בסוף כיתה ח' אבא שלי שלח אותי ללמוד בנהלל. בית הספר החקלאי של פרדס חנה נחשב פחות חקלאי ורוב בני בכיתה שלי הלכו למקווה וכדורי.בעיני הוריי ה"חקלאי" נחשב בית ספר בורגני.

    חנה נישאה ליוסק'ה ממקימי קיבוץ חצרים והם חיו שם עשור.

    חנה: אחרי עשור חזרנו לתמוך בהורי (זקנים בני 60 ) , אבי היה צריך עזרה בעבודה בפרדס. נפתחה לפנינו הזדמנות עם בניית שכונת רסקו שיועדה לבני המושבה. הגרילו בייננו בתים זהים (בנה ביתך הראשונים). חזרתי לפרדס חנה שונה. כבר היו עשרת אלפים איש. כבר היו מחנות עולים של העלייה מצפון אפריקה (כל אזור "שוהם" היום). אבל הייתה הפרדה גדולה, החיים שלנו היו עד גבול המתנ"ס, לא הכרנו את השכונות. הם לא למדו באלונים ולא הגיעו לצופים.
    גם היום אני פחות חייה את הגדילה של פרדס חנה, פה ברסקו עדיין מרגישים את פרדס חנה שלי. האדמות של אבי נמכרו והיום עובדים עליהם "גזר שליט".

    שאלה ליעל ומלי: יש גאוות יחידה פרדס-חנאית?

    מלי ויעל: כילדות ונערות מאד שמחנו לגדול כאן. זו הייתה מושבה חקלאית מפוארת. הייתי גאה שסבא וסבתא שלי היו מקימי המושבה.
    גדלנו על המורשת של רחוב 500 ו- 800. היה לנו נרטיב ייקי חזק (שלפשטונדה וכו') . פרדס חנה הייתה מושבה שווה מבין מושבות הברון. למדנו יחד בחקלאי זה היה בית הספר של כל המושבות ופרדס חנה הייתה השווה מבניהן. היא הייתה עיר המחוז של בנימינה, גבעת עדה, מ.א מנשה.

    שאלה: מה בפרדס חנה שרד את הזמן?

    מלי ויעל: בעיננו לא הרבה. הצופים עוד מחזיקים את רוח פרדס חנה. והכביש הלא סלול של שכונת מז"ל בז"ק (ביתם של משפחת ברקאי ברסקו.רסקו היא שכונה משני הצדדים של דרך הנדיב. בצד הברקאי שכנו שש משפחות מחוברות מאד והשם מורכב מהאות הראשונה של כל משפחה).

    חנה: בעיני בפרדס חנה יש קסם של משהו. הידית, המתנ"ס, הדאגה לקשיש, הצעירים שבאים כמו בסיקסטיז, האורוות, יש פה חיים אחרים. אני לא יכולה לנתח איך זה מחובר. לי חשוב שידעו פה את המורשת, שיבינו מה היה פה לפני בניינים של חמש-עשרה קומות. אני לא רבה עם הקידמה ומבינה שהזמנים השתנו אבל הייתי רוצה שישמרו יותר וישמרו יותר.

    יצאתי מבית משפחת ברקאי אל הרחוב הלא סלול, אל הנוף שעדיין ירוק ופראי, ודמיינתי לעצמי איך המושבה נראתה כשהיא הייתה כולה כך. גם אני כמו חנה לא רבה עם הקדמה אבל הייתי שמחה עם היינו מצליחים להתקדם עם שורשים ושגם הילדים שגדלים פה עכשיו יוכלו לקטוף תפוז בפרדס של חנה.

    [לטור הרביעי: תולדות המקף הגדול]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (3) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק השני: למה]

     

    אני מכורה לראשון בספטמבר. או יותר נכון- אני מכורה לריח של הראשון בספטמבר.

    כן, לתאריכים מסוימים יש ריח.

    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של נייר פרגמנט מקומט שבתוכו יש פיתה רכה עם גבינה צהובה ועגבנייה שנדבקת לרך של הפיתה.
    הריח של הראשון בספטמבר הוא ריח של לורדים חדשים (כך קראנו פעם לטושים עבים במיוחד), ריח חריף שיכול לשכר.
    הריח של הראשון בספטמבר, הוא ריח מפעל למחברות. מחברות חמות שזה עתה יצאו מתנור הדפוס. הייתי מדביקה את האף לכריכה החומה ונושמת.

    אח, כמה אהבתי מחברות חדשות, ריקות, נקיות, מזמינות אותי לקשט אותן בכותרות צבעוניות ובתוכן כתוב בכתב יד מסודר וקריא.
    כן, הייתי זאת שכולם מצלמים ממנה את המחברת ומעתיקים ממנה את החומר.

    מיותר לציין שהייתי גם ראש ועדת קישוט, נכון?
    ובמהלך השנה, אחרי החגים, לתוך החורף, לקראת האביב, המחברות היו מתמלאות, משמינות ומתעבות ומה לעשות? גם הייתי צריכה למחוק, עם טיפקס כמובן ולחכות שהוא יתייבש ואז לעבור עליו לאט ובעדינות ולכתוב מחדש את המילה ה נ כ ו נ ה…
    שלא תתלכלך לי המחברת, שלא יתבלגן לי הסדר, שלא אצא מהשורה, מהקווים…

    כך גם הייתי ניגשת לכתיבה הספרותית שלי.
    סיפור היה נולד לי בראש והוא מושלם, כך בדמיוני.
    הייתי מעלה אותו על הכתב, מילה אחר מילה, משתדלת כמה שפחות למחוק, רוצה להאמין שאוכל בהבזק עט לכתוב אותו נקי ומסודר, ללא תיקונים ובוודאי שלא עכבות נוראיות של טיפקס.
    וכשהייתי קוראת את הכתוב , לא הייתי מרוצה. זה לא היה כמו שדמיינתי קודם בראש, משהו לא עבד שם, לא העמיק, לא האמנתי לי.

    לקח לי שנים להבין, דרך חווית הכתיבה, דרך התנסות בלתי פוסקת בכתיבה ואימונים צבאיים בכתיבה שכתיבה זה דבר מלוכלך.
    שכתיבה זה טיוטות ודפים קרועים על רצפת החדר, שכתיבה זה קשקושים ומחיקות ולמי בכלל יש זמן לטיפקס, כי כתיבה זה לדמם על הדף ודם זה עניין לא נקי ולא מסודר.

    רציתי כתיבה סטרילית כי פחדתי לכאוב אותה, כי לא הייתי מוכנה להקיא מתוכי כדורי תסכול ועצב וכיעור, כי אז זה לא יהיה מושלם.
    אם הייתי יכולה ללמד רק דבר אחד בסדנאות שלי, דבר אחד בלבד, זה היה: תאהבו להתלכלך ולהתפלש בתהליך הכתיבה המייגע.
    התפלשות בתהליך מולידה סיפורים מצוינים, היא מעמיקה את הכתיבה, מפתיעה את הכותבת עצמה, משנה מהלכי עלילה ונותנת חופש אדיר לכותב ולסיפור.
    ככל שמתלכלכים בתהליך הכתיבה, כך מתנסים במקומות חדשים שעוד לא הגעתם אליהם ויוצרים תהליך כתיבה מלא.

    אני רוצה לתאר דוגמה לתהליך כתיבה מלא:

    1. יש לכם רעיון לסיפור, מילה שנזרקה, משהו שראיתם, מחשבה שעלתה לכם בראש – תעצרו הכל ושבו לכתוב. לא משנה מה, זה כמו לזרוק צבע על קנבס, או להשאיר את הקנבס ריק. תזרקו את הצבע, קחו דף ועט ותכתבו. משפט התחלה טוב שבוער בכם באותו רגע זה קצה חוט שאין להשאיר אותו בודד.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות"

    2. כתבתם את המשפט הראשון שלכם, תמשיכו לכתוב אבל רק לעצמכם, מתוך ידיעה ברורה שאף אחד לא יקרא את מה שכתבתם.
    "כמה אני שונאת חורף! בא לי לצעוק, בא לי למות. אבל אם אני אמות בחורף, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אי אפשר להאשים אותם, כולם מעדיפים להיות בבית, מול תנור חם ולא להסתכן בלחטוף דלקת ריאות בלוויה של מישהי שכבר לא ייצא ממנה כלום".

    3. מכאן והלאה זה כבר הקטע שלכם, לכו איתו עד הסוף! תכתבו למה אף אחד לא יבוא ללוויה שלכם, מי הייתם ומה עשיתם וכמה עצוב למות באמצע הטבת. תכתבו איך עבדתם על כולם ובמקום למות החלטתם לחיות, למרות ועל אף אדון חורף, תכתבו איך יצאתם החוצה בגשם, כשכולם ישבו בבית מול התנור החם, וקפצתם עירומים לתוך שלולית בוץ, תכתבו כמה התלכלכתם ואיך השמחה חיממה אתכם מבפנים ושמרה עליכם חיים. תכתבו איך בפעם הראשונה בחייכם באמת הרגשתם חיוניים, שם בשלולית הבוץ בשדה שמאחורי הבית שלכם, כשילדה במעיל סגול ומגפיים של קיטי מביטה בכם מהצד ורוצה להצטרף, אבל לא יכולה.

    4. ואז תכתבו רק על הילדה. בשלב הזה אתם כבר מלאים, אתם כבר חיים בתוך הסיפור שלכם וכל מה שתכתבו על הילדה יהיה מרובד ומורכב ומצוין.

    5. אל תפסיקו עד שתהיו מותשים, אל תפחדו לחזור על עצמכם (זוכרים? אתם כותבים לעצמכם כרגע, לא לאף אחד אחר). אל תפחדו להשמע אידיוטים, הזויים ובלתי רציונאליים. תניחו את העט אחרי שהסדרתם את הנשימה ואין ולו מילה אחת נוספת לכתיבה.

    6. תניחו לסיפור. לכו לשטוף כלים, להכין ארוחת ערב, לשים את הדיסק של "האחים בלוז" ולרקוד או כל דבר אחר שלא קשור בכתיבה. אחרי פרק זמן מסוים של התרגעות, קראו את הטקסט, תאירו את הקטעים שאהבתם במיוחד, תשאירו בצל את אלה שלא והנה לכם סיפור מלא, סיפור שעבר תהליך אותנטי ואישי שלכם.

    רוב הסיפורים המלאים שלכם יישארו על רצפת החדר או יתכנסו לתוך מגירה, חלקם יעלו על הכתב ויתפרסמו כפוסט באיזו רשת חברתית או קול קורא של תחרות כזאת או אחרת, זה לא כל כך משנה. כתיבה זה תהליך פנימי שעושה אתכם טובים יותר והדרך לשם עוברת בדם, יזע, דמעות ותענוג בלתי מוסבר.

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >
    בחודש פברואר נפתחות 3 סדנאות כתיבה חדשות! לפרטים צרו קשר >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה: כותבת בדיו לבנה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

     

    [לטור השלישי: טקס הנזיד הלבן]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות (2): הטור של איתי אשכנזי

    [לטור הראשון]

     

    הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה יש לה אליך. היא מתרגשת כל כך. אבל איכשהוא זה לא חודר. אתה לא מצליח ליהנות מזה. לא עד הסוף.
    והנה גם אשתך פה. הגיעה הביתה. לבה יוצא אליך למרות שהיא לא צועקת מהתרגשות כמו הבת שלך. אבל אתה לא מתרגש. "היא פה בגלל שהתחתנו. היא חייבת. קבענו".
    אבל יום אחד אתה שואל עצמך – למה הטעם של האהבה לא מצליח להיכנס לי ללב? מה זו הקליפה הזו שעל הלב שגורמת שהמנגינה של האהבה נשמעת כמו קולות עמומים?
    זו לא הפעם הראשונה ששאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל הפעם אתה מחליט למצוא תשובה במקום לדחוף אותה משתחת לשטיח.

    אולי יש לי תשובה.
    ובתשובה הזו יש גם תקווה לשינוי.

    בוא ננסה רגע להסתכל על המציאות מחדש.
    הבת שלך לא חייבת לרוץ לקראתך.
    גם אשתך לא.
    מה היה קורה אם היית מבין שאשתך פה כי היא בוחרת בך. לא "פעם", כשהתחתנתם. אלא היום. מה היה קורה אם היית מרגיש לרגע שרגע לפני שהיא פתחה את הדלת היא בחרה בעומק ליבה להכנס לכאן עכשיו איתך?
    אני אישית הייתי מאד מתרגש.
    מישהו רוצה רק אותך. דווקא אותך. ממש עכשיו.
    נניח שכשהיית פותח את מתנת יום ההולדת מהבת שלך היית ממש קולט שהיא בחרה את המתנה הזו במיוחד בשבילך?

    נכון שכמה חסימות עומדות בינך לבין ההסתכלות המרגשת הזו – למשל, "היא הייתה עושה את זה בשביל כל אחד אחר". "כל ילד אוהב את אבא שלו". "היא בוחרת בי כי אין לה משהו יותר טוב". "הילדה לא מכירה משהו אחר". לכל אחד יש משפטים כאלו.

    אבל שווה לבדוק. יכול להיות שמשהו בלב שלך לא מסוגל להאמין שאתה כל כך מיוחד עד שמישהו יבחר דווקא בך מכל האנשים שבעולם. משהו בלב לא תופס שמישהו אוהב אותך כל כך. לא ממש מסוגל להכיל כמה אתה חשוב. כמה אתה נפלא.

    אז איפה התקווה לשינוי?
    בהסתכלות. בשחרור מהאשלייה שהעולם פה איתי כי הוא היה פה אתמול. איפה המפתח? בזה שבעצם גם אתה לא בוחר בחיים שלך. רוב הזמן אתה פה כי אתמול החלטת. אתה פה כי התחייבת. אתה פה כי זה מה שעושים. ככה זה. ואז נדמה לך שכל העולם סביבך גם ככה.
    נראה לך שגם הבורא ככה. גם הוא לא בוחר בעולם כל בוקר. גם הוא פה בגלל המשכנתא. הוא העיר אותך הבוקר בגלל שהוא מוכרח. לא בגלל שהוא רוצה. זה טבע העולם. לא?
    כדי להזכיר לעצמנו שלא, אנחנו משתדלים לומר כל יום בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מנסים להסתכל על העולם ולהיזכר שאלוהים בחר בו מחדש ממש הבוקר, מתוך לבו הטוב.

    אם אפילו לרגע אחד תחליט לבחור מחדש בחיים שלך, לא לחיות באיזה מין המשך לאתמול, אלא להחליט. להיות בנוכחות. מה יקרה? כל הערפל העמום הזה סביב החיים יתפוגג. יחד איתך, כל העולם ייראה פתאום בוחר.

    פתאום תקלוט את המנגינה שהבת שלך מנגנת עבורך. פתאום תראה את הלב של אשתך יוצא אליך. פתאום תרגיש את העולם מספר לך סיפור. משהו יקרה אפילו לאוכל שלך.
    הוא יקבל פתאום טעם חדש.
    כי קודם הרגשת שהאוכל הגיע מהסופרמרקט ומהספקים. הרגשת שאתה קנית אותו. ואם כבר הרגשת שאתה מקבל אותו מלמעלה, זה לא בטח היה מבחירה. אז לאוכל שלך היה טעם עייף. זה היה אוכל בלי טעם של אהבה. למעשה, הייתה בו אהבה אבל הלב היה חסום, זקן ועייף.

    אבל לפתע, אתה קולט. אלוהים חופשי. הוא לא חייב. בדיוק כמוך…
    הוא סידר את האוכל הזה במיוחד בשבילך. הוא בחר את התותים האלו, עם כל הריחות והטעמים, שיגיעו לדוכן במיוחד היום. בגלל שאתה מיוחד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי העץ. בורא. עכשיו. כי הוא אוהב אותך.

    אם לרגע אחד אתה קולט שאף אחד לא חייב כלום, אלא חי את חייו כי הוא רוצה, אז מה קורה?…. תבדוק.

    [לטור השלישי – אלוהים לא אוהב תענוג]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מכּרכּרת בפרדס (2) – הטור של לילה חפר

    [לטור הראשון של לילה – מסע ברוח הפרדס-כרכוראית]

     

    בבואי לכתוב את הטור הזה עשיתי חיפוש קצר על קיר הפייסבוק שלי וראיתי שבשנים האחרונות כתבתי כמעט עשרים פוסטים על החיים בפרדס חנה-כרכור, המועצה והמקף.

    אבל מה אני יודעת על המקום הזה? על העבר שלו? על הסיפור שלו? אני עסוקה מאד בסיפור שנרקם פה בעשרים השנה האחרונות אבל, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי…

    אז יצאתי ללמוד קצת היסטוריה ומכיוון שלמרות שהיא מגיעה אחרי המקף כרכור הייתה פה קודם בחרתי להתחיל איתה.
    בואו נסתדר לנו בנוחות במכונת הזמן ונכוון את המחוג ל-1913 (כן, היא לא צעירה הכרכורה…).

    מה נראה כשנגיע? כנראה שהמון אלונים. היה פה יער אלונים יפיפה פעם חברים, האלון הבודד? הוא לא היה בודד בכלל.
    כרכור נרשמה לראשונה במסמכי הכשרת הישוב כ"קרקור" והיא אחד הישובים היחידים שלא טשטשו את העובדה שישבו פה פעם ערבים והשאירה את השם הערבי של הישוב.

    באתר המועצה מופיע הסבר על מקור השם כרכור. על הדף חתום פרופסור עמירם גונן ומכיוון שאין כמו לשמוע סיפור מבעליו יצאתי לחפש את הפרופסור.

    לטלפון ענה קול לבבי.
    "שלום פרופ' גונן, אני מקווה שאני תופסת אותך בזמן טוב".
    "את תופסת אותי יחף עם רגליים על הספה מחכה לכוס תה צמחים שאישתי מכינה".
    מממ… נשמע כמו זמן מצוין לבקש סיפור.

    אז אני מסבירה מי אני ולמה התקשרתי והוא צוחק.

    "רוצה סקופ?" תמיד רוצה סקופ. "מאז שכתבתי את הדף לאתר המועצה כבר קיבלתי מידע חדש ויש לי סברה חדשה".

    רגע. בוא נציג אותך לקוראים שלנו פרופסור.
    אז פרופסור עמירם גונן נולד וגדל במושבה כרכור. זכרון ילדות "עד היום אני יחף בגלל כרכור. לא היו לנו מדרכות והיינו מהלכים יחפים על שבילי החול, קופצים בקיץ בין צל של עמוד חשמל אחד לשני. למרות שאני גר בירושלים רוב חיי אני מחובר בקשר עז למושבה". גונן הוא פרופסור לגיאוגרפיה וחבר בועדת השמות הממשלתית, או כמו שהוא אומר "אני משורר את הנוף ומנסה לטעת בו סיפורים" ואחרי משפט כזה איך אפשר שלא לבקש סיפור.

    "מה הוציא אותך למסע הזה אחרי מקור השם כרכור?"

    "זו הייתה התחקות בלשנית שנמשכה שנים רבות. כולם ידעו להגיד שהמתיישבים שמרו על שם הישוב הערבי שהיה כאן קודם אבל כרכור לא נשמע מקור ערבי קלאסי. ידעתי שמצפון לבאר שבע יש גם ואדי כרכור אבל אף אחד ממכרי הערבים לא ידע להסביר לי את מקור השם. יום אחד, אחרי שפרץ שלום, נסעתי למצריים לוועדה מקצועית. בחנות ספרים בקהיר קניתי מפה מפורטת של מצריים ופתאום לכדה עיני בשוליים הצפון-מזרחיים – כרכור. הבנתי שיתכן שיש פה קשר מצרי, ידעתי שכשהמצרים כבשו את ישראל מהתורכים, שלחו איברהים פאשה ובנו מוחמד עלי הרבה מיצרים ליישב את הארץ. הנחתי שהם הביאו איתם את שם הישוב ממנו באו, אך אף מצרי ששאלתי לא ידע לענות לי על מקור השם. אחרי כמה שנים נסעתי לכנס בינ"ל בצרפת ופגשתי שם את שר התכנון המצרי, קיוויתי שהוא שעוסק בתכנון ידע את מקור השם. חיכיתי לתפוס אותו בהפסקה ולדוג מימנו עוד קצת מידע על התעלומה שלי ואכן הוא הכיר את השם. השר אמר שמדובר במשפחה ארמנית עשירה מקהיר שהיו לה חוות ואריסים ובוואדי נשלחו אריסים משם לארץ ישראל. שם ארמני? אני מכיר את הקהילה הארמנית וזה לא נשמע שם ארמני. כשחזרתי לירושליים הלכתי אל הרובע הארמני ובאחד המנזרים שאלתי על השם. הנזיר צחק ואמר שהוא מניח שמדובר בשיבוש ערבי לשם גרגור שהוא שם ארמני נפוץ. הוא גלגל את המילים בלשונו במבטא ערבי ולפתע הבנתי כמה בקלות יכול להשתבש גרגור לכרכור".

    כמה טוב לו לאדם שיש תעלומה בחייו! אני אוהבת את התחושה שמזדמזמת בי כשהסקרנות הופכת להיות מנוע.

    "זה סיפור מקסים פרופסור. הבטחת לי סקופ".

    "יש לנו חברים בכרכור גדעון ורות השמשוני. גדעון אוהב טיולי שטח והוא יצא עד דרום מצריים לטייל ושהוא חזר הוא סיפר לי שהם טיילו בואדי שנקרא… כרכור! פתחתי את המפה והסתכלתי באזור הטיול שלהם וגיליתי לתדהמתי שכל הואדיות באזור הזה בדרום מצרים נקראות כרכור, במקום המילה הידועה וואד. פתחתי ספרים וגיליתי שיש חבל ארץ היסטורי שנקרא Nubiya, אזור מדברי שיושב במה שהוא היום צפון מצריים וסודן. בגלל שאזור המחייה שלהם היה מדברי ועני הם היו מגיעים לדלתא של מצריים לחפש פרנסה. בזמן הכיבוש המצרי של ארץ ישראל חלק גדול מהמתיישבים שנשלחו ממצריים היו נובים, מטבע הדבר בהיותם חסרי אדמות הם שמחו להזדמנות לקבל אדמות חקלאיות בארץ אחרת. היום אני מאמין שהמילה כרכור היא ואדי בשפה הנובית ושהנובים הביאו אותה איתם לכל מקום בו התיישבו גם במצריים וגם בישראל. כשהגיעו לכאן והתיישבו מול ואדי-ערא הם נתנו לישוב שם ואדי=כרכור משהו… ואנחנו נותרנו רק עם ההקדמה".

    וכך כמו מבקבוק בים אנחנו מקבלים דרישת שלום מעם עתיק אחר כל פעם שאנחנו אומרים כרכור.

    ככה זה במושבה הפיוטית שלנו, אפילו השם הוא רומן בלשי שלם, והאהבה למקום מוציאה אנשים למסעות של גילויים. תודה פרופסור עמירם גונן על השיחה המרתקת.

    ואם לכם יש מידע נוסף או סודות משפחתיים שקשורים למקור השם כרכור אתם מוזמנים לכתוב לי כאן ואני מבטיחה לעדכן את פרופ' גונן.

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה (2) – הטור של שלי מרכוס

    [לפרק הראשון: שלמות]

     

    השבוע שאלתי בקבוצת הפייסבוק של קהילת הכתיבה שלי את השאלה הפשוטה הבאה:
    למה אתם כותבים?

    אלה הן רק חלק מהתשובות שקיבלתי:

    • "כי אני לא יודע איך לומר"
    • כי זה מדגדג כל כך בקצוות של האצבעות עד שאין ברירה אחרת.
    • כי היא זו אני האמתית.
    • כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני.
    • למה אתם נושמים?
    • כמו חמצן, אי אפשר בלי.
    • כי אחרת אני מסוכנת לציבור…

    ועוד תשובות ועוד סיבות ועוד תגובות.

    מדי פעם אני שואלת את עצמי וכותבים אחרים את השאלה הפשוטה הזאת.

    כמו ילדה קטנה, יחידה ותמה, השמלה אדומה ושתי צמות, עומדת ושואלת:

    למה?

    הרי הזמן שלנו כל כך יקר, יש לנו רשימה שהולכת וגדלה של משימות, מטלות, התחייבויות וחשבונות לשלם. אז למה מכל הדברים בעולם, אנחנו כותבים?

    פתאום מזדמן לנו חלון קטן של שקט ואנחנו לא נלך לישון, לא נזפזפ בטלוויזיה, לא נשתה בירה עם חבר- אנחנו נבחר לכתוב.

    וזה עוד כשיש לנו זמן. מה על הרגעים הכל כך רבים ביום בהם אנחנו כל כך מולטיטסקינג שהכתיבה מתבצעת תוך כדיי כי פשוט אי אפשר אחרת.

    היא מצילה אותנו.

    כי זה כמו חמצן, כי אי אפשר בלי, כי אחרת אני מסוכנת לציבור, כי המחברת מוכנה להקשיב וגם אני… כי האמת- כשאנחנו בוחרים לכתוב , אנחנו בוחרים בנו.

    אנחנו בוחרים בעצמינו.

    אנחנו בעצם אומרים: יש לי רגע קטן והדבר היחיד שאני רוצה לעשות ברגע הזה- זה להיות איתי.

    אבל להיות באמת איתי, לצלול לנבכי נפשי, לתת לעט לקחת, להעלות ממעמקיי את מה שיש בי. עכשיו.

    וזה מה שמתקבל בסוף סשן של כתיבה: מה שיש  בי עכשיו.

    וברגע הכתיבה הבא , יתקבל משהו אחר וכן הלאה וכן הלאה .

    הכתיבה שומרת על קשר איתי, היא שומרת על קשר עם האדם הכי חשוב לי.

    וזה הבסיס.

    צייר, אומנית, פסל, משוררת, מעצב, סופרת- כל אלה לא יכולים לחיות בלי האומנות שלהם. זהו יצר שחזק יותר מכל דבר. זהו יצר השרדות .

    קודם כל היצר, קודם כל התשוקה לדבר, אחר כך באה הטכניקה.

    קודם- הלמה.

    אחר כך- האיך.

    וכשיש את ה-"למה", צריך לשמור עליה, כי ברבות השנים, ככל שלומדים את הטכניקה, מבקרים בסדנאות כתיבה, מלטשים ומשפרים את היכולות – ה"איך" עלול להשתלט על ה"למה" וכשזה קורה אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי, מחדש, את אותה שאלה קטנה, יחידה ותמה: למה? למה אני כותבת?

    [לפרק השלישי: כתיבה זה דבר מלוכלך]

    _________________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >   לקהילת הכותבים >


    להגיב
  • הכותבים החדשים של מושבה חופשית

    קוראים יקרים, מתרגש ושמח להציג בפניכם את נבחרת הכותבים החדשה של מושבה חופשית!
    נבחרת מכובדת ומוכשרת כל-כך שהתקבצה לה כאן, לחלוק אתכם מילים, מחשבות, עיצות והגיגים.
    הם יהיו איתנו בחצי השנה הקרובה, עם טור כל שבועיים - שווה (מאוד) לעקוב!

    שלי מרכוס

    כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. כתבה ב"מושבה חופשית" בגלגולים קודמים...
    לבלוג של שלי מרכוס >

    הטור של שלי: צ'אקרת הכתיבה - עיצות וטיפים לכתיבה והרבה יותר
    (אחת לשבועיים בימי חמישי/שישי)

    לילה חפר

    עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית.
    לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב >

    הטור של לילה: מכּרכּרת בפרדס - מסע ברוח הפרדס-כרכוראית
    (אחת לשבועיים בימי ראשון/שני)

    איתי אשכנזי

    מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים"
    האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai

     הטור של איתי: אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות - דת מזוית קצת אחרת
    (אחת לשבועיים בימי שלישי/רביעי)

    יהלי שפהרד

    יהלי שפהרד היא מאמנת כושר בכירה ומוסמכת (Australian Institute Of Fitness) בעלת ניסיון של 15 שנה בתחום.
    כושר לחיים טובים – אימונים אישיים ובקבוצות קטנות בכרכור לכל הגילים. לעוד פרטים בקרו באתר www.yalyfitness.com

    הטור של יהלי: כושר זה אושר - תרגילים, תחושות, תירוצים ושיטות שיכניסו אתכם לכושר
    (אחת לשבועיים בימי חמישי/שישי)

    צילה זן-בר צור

    חוקרת פולקלור על דרך המשי. מלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מנחה טקסי מעבר ומציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש. קוסמת של מילים.
    מחברת הספר "כותבת במקל של כורכום".

    הטור של צילה: כותבת בדיו לבנה - חכמתן של הנשים הקדומות, הריטואלים, מסעות החניכה ושירת חייהן
    (אחת לשבועיים בימי ראשון/שני)

    אם מישהו מכם הקוראים חושב שהוא מתאים ורוצה לכתוב טור לאתר, מוזמן ליצור קשר ישירות למייל: localblog@gmail.com עם כמה מילים עליכם ודוגמא למשהו שכתבתם.


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני: טקס הנזיד האדום]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • אהבה חופשית – הרומן שלי עם היהדות: הטור של איתי אשכנזי

    שתי מהפכות התרחשו בחיי בכל מה שקשור לשורשים היהודיים שלי.

    הראשונה התרחשה בחדר המדיטציה של מנזר זן ביפן. שום התרחשות חיצונית נראית לעין לא גרמה לה.

    השנייה התרחשה בתוך קראוון בגודל 50 מ"ר בבקעת הירדן, קצת אחרי לידת ילדי הרביעי.

    כאשר נכנסתי בשעריו של המנזר לא ניחשתי מראש לאן הדברים עומדים להתגלגל. לא ניחשתי שהמנזר הזה יהיה כרטיס כיוון אחד (בינתיים…) לתוך עולם התורה, הקבלה, החסידות והתפילה. ידעתי שהיה לי סבא רב. אפילו רב גדול. אבל מה שידעתי על עולמו הפנימי היה דל מאד. יש איזה אלוהים שסבא שלי האמין בו, אלוהים שמצווה על כל מיני מעשים מוזרים. דבר אחד היה לי די ברור – סבא שלי לא היה רוחני. הוא היה דתי ודת זה לא רוחני. אבל שירים מליל הסדר זכרתי. שירים חמודים דווקא.

    לאב המנזר שפגשתי ביפן לא היו תורות ורעיונות מרובים. לפני שהוא הפך להיות נזיר זן הוא היה טייס קמיקזה, כלומר, טייס שתכנן לסיים את חייו בטיסת התאבדות על יעד אויב. אבל הוא לא הספיק. מכיוון שהוא היה טיפוס מתמסר, הוא מצא לעצמו כיוון אחר להתמסרות. מדיטציה בודהסטית.

    וגם שם הוא היה ממוקד למסר אחד – "all is one, heaven and earth the same root". אולי אני הוא ששמע רק את זה. אבל למיטב זכרוני הוא לא נהג לפטפט הרבה וגם בשבועות המדיטציה המעמיקים הוא לא בנה תיאוריות. המשפט הזה היה העיקר של מה שהוא לימד.

    יום אחד, פתאום, באחת המדיטציות, תפסתי את התרגום של מה שהוא אומר: "אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ". רגע. המסטר היפני הזה בעצם שר לי שיר של ליל הסדר. אוי. זה היכה בי כרעם ביום בהיר. גם היהדות רוחנית. גם היהדות מבינה משהו על אחדות. היום זה מצחיק אותי. אבל אז זה היה חידוש מרעיש עבורי.

    אחרי כמה חודשים ועוד כמה גלגולים בדרך, חזרתי הביתה. רציתי ללמוד. להבין. מישהו כמו נתן לי קצה חוט. מפתח. רמז לכתב חידה. כתב חידה שהיה מונח לי מתחת לאף הרבה שנים אבל נעלם מעיני. אולי בגלל שכתב החידה היה מוצלח מידי.

    חיפושיי הובילו אותי לתלמיד של סבי ז"ל, ששמר בביתו על אוצר של אלפיים קלטות משיעורים שהוקלטו לאורך השנים. התחלתי לשמוע אותם ועולמי נרעד. זה היה כמו לשמוע את עצמי מחפש אבל עם תשובות, עם תובנות, עם ניסיון. שוב הסוד הזה שהתחבא לי מתחת לאף. מסתבר שסבא היה נצר לשושלת של מקובלים מאלג'יר. מסתבר שהוא פגש ולמד ממורים רוחניים רבים, לימד את נשיא קמרון תורה, לימד בכנסים בין דתיים ברחבי העולם. בקיצור מסתבר שזה די דכאון שאני מגלה את זה אחרי שהוא נפטר…

    הנחתי את התיק. הגעתי הביתה. היהדות התגלתה לעיני במימד הרוחני הפנימי שלה. במוסר. באופק לתיקון העולם. זה היה המהפך הראשון. אני והיהדות התחלנו בהיכרות מעמיקה.

    המהפך השני קרה פחות או יותר שמונה שנים מאוחר יותר בתוך קרוואן קטן ומלא בעצבים של האבא שהפכתי להיות. בית קטן. ארבעה ילדים. אבא אחד עצבני. אבא אחד שיודע קצת תורה, אפילו מלמד, אבל זה לא עוזר לו להרגיש חופש מוחשי ואהבה ממשית ביום יום. וזה לא היה מצב שיכולתי לחיות איתו.

    הלימוד של שורשיי היהודיים הצליח למלא אותי בשמחה ומשמעות לתקופה נפלאה. אבל ברגע מסויים הופיעו שוב הכיווצים. המתח. אבד החופש. אולי אפשר לומר שנעשיתי "דתי" פחות או יותר, אבל זה לא היה מה שחיפשתי. חיפשתי שחרור. חופש.

    אז ארזתי שוב את התיק, ויצאתי שוב לחפש. טוב, בלי תיק. אבל יצאתי. ומצאתי את הלימוד של ימימה אביטל. בקראוון בעין חרוד, קיבלתי מהלימוד של ימימה מפתח לאוצרות הגנוזים בתוכי. אפשר לקרוא לגלגול השני, למפגש המחודש שלי עם היהדות – סוד החופש והאהבה.

    היום, אני מלמד מסעות של לב ונפש על פי הדרך היהודית. בשבועות הקרובים, אנסה לנסח עבור עצמי ועבורכם משהו מכתב החידה שפתרתי. אלו בעיני אוצרות מתוקים. הם מספרים על אהבה, על חופש, על קרבה, על כסף, על זוגיות, על אמון. על החיים. והם מתחבאים במקומות מפתיעים כמו "אחד מי יודע"…

    [לטור השני: איך ליהנות מאוכל עד הסוף]

    ______________________________________________________________________________

    איתי אשכנזי, מורה לפנימיות התורה ולתפילה, מנחה קבוצות ימימה לגברים ולנשים, טיפול אישי וזוגי, מלווה עסקי, בעלים של "אידרא – קהילת לומדים" (www.idraraba.com). האתר של איתי: www.nigunpnimi.com   www.idraraba.com/itai
    שיעור פרשת שבוע מלווה בניגונים, ימי שני 20:45 פרדס חנה, לפרטים 0545362226


    להגיב
  • מסע ברוח הפרדס-כרכוראית (שם זמני) – הטור החדש של לילה חפר

     

    (עדכון: נבחר שם חדש! "מכּרכּרת בפרדס")

    השנה היא 2005. אנחנו זוג נשוי טרי שמסיים את הלימודים במכללת תל-חי.

    עם כל האהבה לצפון אנחנו יודעים שלא נשתקע שם.

    הנתונים שלנו הם משפחות מוצא בבאר-שבע ותל-אביב, שנינו עובדים סוציאליים, שנינו סניאסים (תלמידים) של אושו, זוג צעיר אבל לא צעירים מאד וכבר רוצים להגיע למקום שיהיה לנו בו בית.

    אנחנו יודעים שאנחנו רוצים את הבית שלנו על האדמה, שיהיה שקט אבל לא חור, שתהייה בו קהילה אבל לא בתוך התחת שלנו, שיהיו אפשרויות לחינוך לילדים, ושיהיה לו אופי למקום.

    וככה הגענו לפרדס חנה מקף כרכור.

    אנחנו, ועוד אלף זוגות עם פרופיל דומה מאד לשלנו.

    מקום עם אופי. אני תוהה על ההגדרה הזאת היום? איך קורה שלמקום יש אופי? איך מקום אחד הוא פרבר סתמי חסר כל טעם ומקום אחר הוא מקום עם סיפור שאפשר לדבר עליו כמעט כמו שמדברים על אדם.

    פרדס חנה-כרכור, צל-עלי בננה ושלוות עולמים, שיקשוק, אמנים במושבה, פרדס-חפלה, הידית, הקהילה הדמוקרטית, הקהילה האנתרופוסופית, האנרופו-דוסית, גינה קהילתית, ראגה, קואופרטיב, מושבה חופשית.

    עשור אחר כך אני מתחילה לעבוד במועצה המקומית פרדס חנה-כרכור באגף הרווחה בתור עובדת קהילתית. ומהר מאד אני מגלה שכל הנרטיב הפרדס-חנאי שלי הוא נחלתם של שלושת אלפים איש (במקרה הטוב) במועצה מקומית של ארבעים ושתיים אלף איש.

    יש ותיקים שמרגישים שפלשו להם. יש כרכוריסטים שמבכים את המקף ואת המורשת הכרכוראית.

    יש שכונות של עולים. יש קווקזים. אתיופים. שיכונים. יש אנשים שלא מתגעגעים לשיקשוק. הם אפילו לא יודעים שהוא היה קיים.

    לא כולם רוצים פרחי בר. יש כאלה שרוצים שירססו הכל ויעשו מדרכות. יש אנשים בפרדס חנה שמתים שהיא תהייה רמת השרון.

    משהו קורה בפרדס חנה – כרכור. אי אפשר להתווכח עם המספרים. הגידול באוכלוסייה בעשור האחרון הוא מטורף, כל שנה בעשור האחרון גדלה פרדס חנה בארבעה אחוז!

    והמשהו הזה, הרוח הפרדס-כרכוראית הזו, היא היא נושאו של הטור הזה.

    הטור הזה הוא מסע, כי אני מאד אוהבת מסעות, בין הפנים השונות של המועצה המקומית שלנו.

    בין האנשים שהזרימו אליה רוחות חדשות והאנשים שהגיעו כי הרוח הזו קראה להם.

    בין ותיקי המושבה שמאוהבים בה עד מעל לאוזניים לתושבים שהגיעו בחמש עשרה השנה האחרונות ואוהבים אותה לא פחות.

    אני מזמינה אתכם לשוטט איתי בין החקלאים למייסדי תרבות הפרינג' המקומית, לשתות בונה אתיופית ולאכול חינקל קווקזי, להכיר את האקטיבסטים שמשנים מפה את העולם ואת תושבי השיכונים שלא נוטים לצאת משם.

    וכל זה יסופר באתר המתחדש של מושבה חופשית שהייתה מורה הנבוכים שלי פעם מזמן כשרק הגעתי לפרדס חנה – כרכור והיא עוד הייתה כולה רק הבטחה למשהו שעוד לא ידעתי מהו אבל ידעתי בכל ליבי שאני רוצה להיות חלק ממנו.

    [לטור השני של לילה – מכרכרת בפרדס]

    ———————————————————————————————————————————————

    לילה חפר – עובדת סוציאלית ומחברת סיפורי עוצמה לילדים. אוהבת את המילה על כל צורותיה ואת החמוץ-מתוק של החוויה האנושית. לדף הסיפורים והשירים של לילה חפר רצוא ושוב.


    להגיב
  • צ'אקרת הכתיבה – הטור של שלי מרכוס

     

    מרגרט אטווד אמרה פעם: "אם הייתי מחכה לשלמות, לעולם לא הייתי כותבת".

    היא כמובן אמרה את זה באנגלית ובאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני מאמצת את המשפט הזה לגמרי.

    ולא רק בכתיבה, אלא בכל תחום בחיים.

    כולנו מכירים את זה: דף לבן, חלק, חדש, נושמים עמוק, העט ביד , נוגע בקצהו בשורה הראשונה.

    כמה הרגע הזה קדוש לפעמים.

    כמה הוא מפחיד.

    וכמה הוא תוקע אותנו בכתיבה.

    אנחנו רוצים לכתוב מושלם, מהר ובקלות. הסיפור שיש לנו בראש מושלם, יש בו התחלה, עלילה, דמויות מורכבות, וסוף מפתיע.

    בתוך המוח שלנו הוא , ניחשתם נכון – מושלם.

    אבל אז, כשאנחנו נדרשים להביא אותו אל הכתב, משהו קורה שם.

    והמשהו הזה נקרא- פחד מכישלון והוא מגיע בלוויית כמה חברים טובים: השופטת, הילדה הקטנה והזמן.

    אם אתה זכר, החברים שלך הם כמובן: השופט, הילד הקטן והזמן.

    נתחיל בשופט. כבודו. איש חשוב מאוד, יושב על כס המשפט, מצקצק בלשונו, מניד את הראש לכאן ולכאן, מעקם את האף ואומר: "מממ. תקשיב, אני לא יודע, זה לא נראה לי טוב מספיק, אתה באמת חושב שאנשים יאהבו את זה? " ואז הפטיש ניתך במלוא העוצמה והעט שבידך נופל.

    והילד הקטן מביט מהצד וחושב לעצמו- זה כמו שהמורה לספרות אמרה שאני צריך להתאמץ יותר, זה כמו שאבא פעם צחק על שיר שהקראתי לו, זה כמו שהחברים ביטלו את הסיפור שכתבתי בכיתה ט' כי הוא" לא אמין בכלל ומה זה השטויות האלה ערפדים בסיפור שלך?

    והעט שבידך נופל.

    והזמן. אותו עניין חמקמק, חסר תמידית, רץ מהר, בורח, כמעט לא קיים.

    זה לא אני- זה הזמן שאין לי אותו, כי החיים, אתם יודעים.

    אז ישנן שלוש תרופות כנגד שלושת המעכבים הללו, שמגיעים תחת המטריה של פחד מכישלון:

    לכתוב.

    לכתוב.

    ולכתוב.

    עם השופטת אני מדברת, תוך כדי כתיבה וכותבת את השיחה שלנו. היא אומרת לי כך ואני עונה לה שהיא עובדת קשה מאוד ובוודאי עייפה מכל המשפטים האלה וכמה קשה זה לדפוק עם הפטיש על השולחן ואולי היא תצא לחופשה, נגיד באיזה אי קאריבי או זנזיבר? חס וחלילה לא חופשה לכל החיים, רק עד שאני אסיים את מה שרציתי לכתוב ואז היא יכולה לחזור לכס השופטת.

    ואני כותבת את כל זה על הדף. הכתיבה עצמה של השיח הפנימי שלי מול השופטת כבר פותחת צוהר כתיבתי חדש. זה עובד!

    אותו דבר עם הילדה הקטנה. אני כותבת לה: את זוכרת?

    ומיד עולים זיכרונות. זיכרונות טובים של הצלחות קטנות וגדולות וגם זיכרונות פחות נעימים, אבל אני מעלה אותם על הכתב וברגע שכתבתי זיכרון כזה (אפילו זיכרון רע ונורא) על הדף- ניצחתי.

    והזמן?

    אין לי זמן. לאף אחד מאתנו אין. כולנו באותה סירה מלאת חורים בלב אוקיינוס העולם המערבי, כולל הכרישים הנוגסים וכל הדרמה.

    אז אני כותבת לי בפנקס את כל ההתחלות, המשפטים, הרעיונות, המחשבות, הניצוצות והדברים שעולים לי תוך כדי הכנת ארוחת ערב, כביסות, פינוי כלים למדיח, שיחות טלפוניות, מקלחת (אח! מקלחת! כל הרעיונות הכי טובים מגיעים עם מים) ושאר ענייני יומיום אפורים ושוחקים.

    כי הכתיבה קורית שם, ברווחים האלה, בין לבין, בתוך הכאוס, עם הכאוס, במקלחת (כבר אמרנו).

    כי הכתיבה מתחילה בהתבוננות, במילה שנזרקה, ביומיום.

    ואחר כך, בשקט, כשכולם ישנים…או בבוקר מוקדם מאוד, אני לוקחת את כל החוטים שליקטתי- וכותבת.

    כותבת, בלי לתקן, בלי לחשוב, בלי למחוק. כותבת, כותבת, מקווצ'צ'ת את הדף וזורקת וכותבת עוד דף חדש וצוחקת ובוכה ושולחת את השופטת לתאילנד ומחבקת קצת את הילדה וכותבת עוד קצת.

    כי זה החיים וזה הכתיבה, אנחנו מתלכלכים בה, מתפלשים בה ובסוף יום – נרדמים בחיקה.

    כי תכלס, אם הייתי מחכה לשלמות – לעולם לא הייתי כותבת.

    [לפרק השני: למה]

    _____________________________________________________________________________________

    שלי מרכוס – כותבת, בלוגרית סיפורים, מנחת סדנאות כתיבה למבוגרים ונוער, כותבת הספר "עיניים שלי", מתגוררת במושבה החופשית פרדס חנה. לבלוג של שלי מרכוס >


    להגיב
  • אז מה הולך לקרות עם האתר הזה בגלגול הנוכחי

    כשישבתי וחשבתי (קורה לפעמים)

    האם השלב הזה של מושבה…

    …הוא כמו אצל פרפר שיוצא מהגולם
    …או אולי בכלל נחש שמשיל מה אשר יבש
    …או צפרדע שמקפצת

    (בטח אגלה על הדרך)

    מה שאני יודע ורוצה שיקרה במושבה חופשית החדשה הזאת
    הוא לשלב בין ה-Being (רלוונטי) ל-Doing (גם כסף)
    ליצור שילוב שייטיב עם כל הצדדים:
    מצד אחד תוכן מרענן  – דינמי – מגוון – ואיכותי (מה זה בכלל?)
    ומצד שני כלי קידום מעולים (שתמיד היו ועכשיו עוד השתפרו)

    מבטיח לספר על כל אלו בפוסטים הבאים השבוע – על הכותבים החדשים והפינות החדשות ו…
    בינתיים נהנה מהשמש והירח וכמה כוכבים…



    להגיב
Close