מהעולם

  • סיפור אהבה קצת אחר – יובל כספי

     

    [יובל כספי]

     

    שיר אהבה לאחת שלא יוצאת לי מהראש, אהובתי הנצחית, הבלתי מעורערת, גן העדן (בעיקר לטבעונים) עלי אדמות, מנתצת השלשלאות (בעיקר אלו של המיינד), מלכת ההינדים וראשוני האדם, חאליסי של גנגת העשב הגדול – רישיקש הראשונה לשמה!

    לקח לי זמן לכתוב אל ועל האהובה החדשה שגיליתי, בדיוק כמו שלקח לי זמן לגלות שאני בעצם מתאהבת. אבל… כמו שחברי למסע יוכלו להעיד – הזמן הוא לא באמת כרונולוגי והכרונולוגיה, למעשה, כלל לא קיימת.

    אז למה בכל זאת לכתוב ולמה דווקא עכשיו?

    כמובן שאי אפשר להתעלם מהמשפט המופלא שחשף עצמו בפני בזמן תרגיל בלימודים והעלה בי ריח געגועים עז לנפלאותיה של הודו, אך הסיבה הקונקרטית יותר קרתה דווקא הבוקר, כשמיהרתי לצאת מהבית וגיליתי שהמנעול התעקם ואני תקועה בפנים. הודו הכתה כמו שרק הודו יכולה להכות – הרי מה הסיכוי שדבר כזה יקרה, ועוד בארץ?! הרגשתי את חמת זעמה של רישי משל הייתה האלה קאלי (או שמא זו בכלל מולי וויזלי?) בכבודה ובעצמה, ואפילו יכולתי לשמוע את הכעס בקולה כשהיא גוערת בי "יובל כספי, איך העזת לבגוד בי עם כרכור?"
    (גילוי נאות: יכול להיות שהשוויתי את רישיקש לכרכור. יותר מפעם אחת.)

    ובמצב כזה, כשאני תקועה לבד בבית, מה יותר טוב מלחשוב על למה דווקא עכשיו זה קורה, וכמובן לכתוב על זה (ולמה, לעזאזל, כל כך קשה לצאת מפה?)?

    ובחזרה לרישיקש המדהימה – בהתחלה לא סבלתי אותה. הייתי בטוחה שתוך יומיים אני עפה. לא יכולתי לשאת את הרעש, צפצופי האופנועים, הצפיפות על הגשר, האופנועים על הגשר, הקבצניות על הגשר, הרעש בגשר, הפפראצי בגשר, הגשר… אך כמו בכל התחלה של מערכת יחסים בריאה וטובה, רישי ידעה איך לפתות אותי – היא הציגה בפני מגוון קולינרי מרשים (וטבעוני), שכלל את כל אבות המזון (בעיקר פלאווח), החל מאוכל רחוב כמו סמוסה ואלו תיקי, דרך עוגות בננה (חמה, קרה, טרייה, יבשה), גלידת אבוקדו, פיצה עם כרוב, מלאי כופתא, פיצה בלי כרוב, אורז עם דאל, טאלי משובח (וגם כאלה שקצת פחות), שייק תרד, שייק אוראו-חמאת בוטנים ועד צ'יזבורגר. ופלאווח. בל נשכח את הפלאווח (איטס פלאפל אינסייד מלאווח. נואו צ'פאטי יס מלאווח).

    אחרי שטעמתי כל מאכל אפשרי – הזוי ככל שיהיה (חוץ מגמבה. אני עדיין לא נוגעת בגמבה), ואחרי שנפרדתי מחברי לטיול, לגסטהאוס ולצלחת, עשיתי את דרכי לפול צ'אטי אשראם בידיעה שגם אם אחזור לרישיקש, זה כנראה יהיה ליומיים-שלושה.
    אך רישי העקשנית תעתעה בי בשנית.

    בסבב השני היא פיתתה אותי להגיע ללאקי קפה, שם פגשתי את גדולי המוחות וטייקוני הפילופים. היומיים-שלושה הפכו לשבועיים-שלושה, בהם עפנו הכי רחוק וגבוה שאפשר (ועם כמות האוכל שדחפתי לפה אין לי מושג איך בכלל הצלחתי להתרומם), הגינו רעיונות וזממנו מזימות שכללו, בין היתר, השתלטות מאסיבית על אנשי כדור הארץ דרך החלומות. אפילו הקמנו לשם כך מפקדה במאדים ושלחנו נציגה להפיץ את הבשורה. וכל זה, כנראה, בניצוח איזה קוף שיושב לו אי שם על צמרת אחד העצים ומתעד הכל במכונת כתיבה ישנה; מקליד באטרף ומעיף דפים לכל עבר משל היה ג'ק ניקלסון בסרט "הניצוץ".

    בקיצור (או באירוך), עכשיו אני יוצאת מהארון המי-יודע-כמה שלי: התאהבתי ברישיקש, עיר האורות המהבהבים. למה ואיך בדיוק? רק הקוף יודע, אבל כנראה בגלל שהכל זמין, הכל טעים, הכל מצחיק, הכל עמוק ובעיקר – הכל פוסיבול.

    ורק שאלה אחת נשארה פתוחה – למה, בשם זקנו של מרלין, כל כך קשה לצאת מפה? (ומכיוון שבאורח פלא לא חזרתי עם קילוגרמים עודפים, כנראה שלמרות הכל התשובה היא לא "כי לא הצלחת לעבור בדלת").

    _________________________________

    יובל כספי, סטודנטית לרפלקסולוגיה. חיה את עולם הסיפורים והדמיון, כותבת מהנשמה-אל הנשמה-את הנשמה, תרמילאית נצחית במחוזות הקסם והפנטזיה ובעולמות הרוח והמיסטיקה


    להגיב
  • מחשבה יוצרת מציאות…

    נתחיל מהסוף, מההווה, עוד כמה שעות אנחנו טסים למדריד. לחמישה שבועות של ריסטארט וצבירת כוחות להמשך. 4 שבועות בקמפינג על אדמה של חבר ועוד שבוע לבקר חברים בפורטוגל, שעם חלקם גרנו פעם, והיום (כמעט) כולם קנו אדמה וגרים בה…

    אבל נחזור אחורה לאיך שזה קרה…

    לפני חמש שנים, יצאנו למסע משפחתי לדרמסלה-גואה-ברלין–>ברכב לפורטוגל בעקבות חלום (יותר מאחד), ואפילו כתבנו על זה בלוג כאן.

    בסוף ויתרנו על חלום פורטוגל (בעיקר עבור חברה לילדים) אבל שמרנו על קשר טוב עם הרבה חברים משם.

    אחד מהם הוא דויד מונג'ה הספרדי, אותו פגשנו בריינבואו בפורטוגל באפריל 2016, ושבוע יחד הפך אותו ממש לאחד מהמשפחה. אכלנו יחד, דיברנו על תרבות הצריכה, על חברויות וגם הרבה על ישראל (אותה הוא אוהב מכל הלב).  הוא סיפר לנו על האדמה שקנה שעה וחצי דרום מערבית ממדריד ובה גר, הזמין אותנו לבקר (גרנו אז בפורטוגל) ונפרדנו בתקווה להיפגש בקרוב.

    בינתיים חזרנו לארץ וחלפו להם שנתיים. יולי 2018 נסעתי אני לפסטיבל MadCool במדריד, וקבעתי עם דויד לשתות איזה כוסית בפאב במרכז העיר (בדיוק אחרי חצי גמר המונדיאל בו הפסידה אנגליה שלי לקרואטיה). מפה לשם, במקום לשבת בפאב, נסענו לבית ההורים של דוד, חצי שעה צפונה ממדריד, בהרים… (לא מאמין ששם נישן הלילה!!).
    לפני שעזבתי בבוקר, זרקתי לדוד ואל אויר העולם, מחשבה וחלום, שנראו לי אז יישימים כמו קיץ קריר ורגוע בישראל:

    הלוואי ששנה הבאה אוכל לבוא עם המשפחה לחודש ביולי לאדמה שלך.

    הסתיים הפסטיבל, חזרתי לארץ אל טרפת מרוץ העכברים, ההישרדות הכלכלית, הלחץ והחום.

    חלפה לה חצי שנה והמחשבה קיננה בי. בנתה לה כן ודגרה. בתחילת 2019 בקעה לה פתאום. אבל ידעתי שאין סיכוי שנוכל לממן אותה (טיסה, שהות, מה יהיה עם הבית השכור, עבודה). ובכלל גיל לא רצתה.

    מה יש להפסיד. שלחתי לדוד מייל… הרגשתי קצת כמו מישהו שממלא טופס לוטו…

    טו מייק אלונג סטורי שורט, בקוסמיות משולבת אסרטיביות שלי, חלקי הטטריס התחילו ליפול.

    התברר שדוד תכנן הקיץ לעשות הרבה עבודה באדמה שלו, אז במקום לקחת עובדים, אעבוד אני איתו – בתמורה לכרטיסי הטיסה.

    עזבנו לפני כמה ימים את הבית שלנו ואנחנו עוברים לבית חדש באוגוסט ופותחים בו גן וצהרון. אז צריך להעביר את יולי במקום אחר.

    כעצמאי התחלתי לעבוד עם כמה לקוחות בריטיינר דרך האינטרנט, כך שאני יכול לממן את השהות…

    כל החלקים הסתדרו במקום, ואותה מחשבה הזויה מתגשמת במלואה!

    אנחנו נוסעים לארבעה שבועות של חיים בטבע פראי, בלי מזגן או מקרר אבל עם מעיין, אגם, שני נהרות ליד ועצי פרי מסביב. בשבוע החמישי נחזור לבקר את החברים והמקומות שהיינו בהם בטיול בפורטוגל (תמיד צריך Plan B).

    נתנתק מהמסכים (חוץ מהעבודה שלי), נלך יחפים, נחזור לטבע האמיתי שלנו כבני אדם, ונחזור עם כוחות מחודשים אל השנה (העברית) הבאה. יודעים שיהיה גם מאתגר (מישהו אמר יתושות) ושיהיו ימים לא קלים – במיוחד כשאנחנו פותחים גן ונהיה פחות זמינים (ההחלטה על הנסיעה קרתה והוזמנה לפני ההחלטה על פתיחת הגן).

    אבל אנחנו נוסעים עם עיניים ולב פתוחים, לקבל מה שיש ולחזור מחדש.

    אמא אדמה, Here we come!

     


    להגיב
  • ישראל ממריאה לירח!

     

    SpaceIL הינה עמותה ללא כוונת רווח, שהוקמה בשנת 2011 ושמה לה למטרה להנחית את החללית הישראלית הראשונה על הירח.

    העמותה הוקמה על ידי שלושה מהנדסים צעירים: יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב, שנענו לאתגר התחרות העולמית Google Lunar XPRIZE: מרוץ בינלאומי מודרני להנחתת חללית בלתי מאוישת על הירח. SpaceIL היא הנציגה הישראלית היחידה.

    המנצחת במירוץ היא החללית הראשונה שתצליח לבצע 3 משימות:

    נחיתה

    1. להנחית בנחיתה רכה (לא להתרסק) חללית בלתי מאוישת על הירח

    mission2

    2. לנוע 500 מטר על פני הירח

    3. לשלוח חזרה לכדוה

    3. לשלוח חזרה לכדוה"א תמונות ווידאו בחדות גבוהה

     

     

     

     

     

     

    הפרס שהובטח לזוכים במקום הראשון הוא 20 מיליון דולר. העמותה התחייבה לתרום את כספי הזכיה הפוטנציאליים לטובת קידום המדע והחינוך המדעי- טכנולוגי בישראל. מאז הצטרפותה לתחרות, פועלת העמותה ליצירת "אפקט אפולו" חדש: לעורר השראה בקרב הדור הבא בישראל לבחור במקצועות מדע, הנדסה, טכנולוגיה ומתמטיקה, כדי לשמר את מעמדה של ישראל כ"אומת הסטראט אפ". SpaceIL מקיימת פעילות חינוכית עניפה ברחבי הארץ.

    באוקטובר 2015, ציינה SpaceIL אבן דרך דרמטית בפרויקט, כשהפכה לקבוצה הראשונה בתחרות להכריז על חוזה שיגור, שמשמעותו "כרטיס טיסה" של ממש לירח. בינואר 2017, העפילה SpaceIL לגמר התחרות, בה נותרו חמש קבוצות בלבד. ב31 במרץ 2018, הגיעה התחרות הבינלאומית בחסות גוגל לסיומה הרשמי, אך SpaceIL נחושה להשלים את המשימה הלאומית בכל מקרה. SpaceIL בשיתוף עם התעשייה האווירית לישראל מפתחות יחד את החללית הישראלית הראשונה לירח, שתשוגר עוד השנה. השיגור של החללית הישראלית הראשונה לירח צפוי על גבי טיל שיגור של ענקית החלל האמריקנית, Spacex. השיגור מיועד לרבעון הראשון של 2019 והחללית צפויה לנחות נחיתה היסטורית על הירח בתום מסע בחלל של כחודשיים לאחר השיגור. בכך תצטרף ישראל לשלוש מעצמות העל: ארה"ב, בריה"מ לשעבר וסין, שהצליחו להשלים הישג זה עד היום.

    ב-22 לחודש בלילה שבין חמישי לשישי, בשעה 03:45 בבוקר מתוכננת ההמראה של החללית לירח – ניתן יהיה לצפות בה בשידור חי כאן או באתר SpaceX

     

    לאתר SpaceIL >   |   לדף הפייסבוק >   |   לערוץ היוטיוב עם מלא סרטונים >


    להגיב
  • דמעות גן עדן / רודי סעדה

    (התמונה מ'המפל של הפנתרים', שלוש דקות לפני שחתול שחור ענקי התקרב לעברי.)

    החלק התשיעי – סיפור המעצר בברזיל

    [רודי סעדה]

    תכירו את אָמְבִּיקָה, היא בת 49, לבושה במכנסי ברמודה לבנים וגופייה אפורה פשוטה, שיערה שחור, ארוך, אסוף בגומייה פשוטה, עיני דבש לה, יפות, מסגירות בהחלט את הנפש היפה העדינה שמציצה דרכן, כמו מסתתרת בענווה בגוף רך וסבלני. היא מלווה אותי לבית הקרקע שלה בשביל אבנים, חלוקי נחל שנשזרו כפסיפס על האדמה, משני צדדיי היער מדגדג אותי עם ענפיהם הגדולים והירוקים של עצי הבננה שמתנשאים בפירות הצהובים. גופי כמו נושם אוויר מחדש, והריאות שלי מודות 'נָמַסְטֶה' בכפות ידיים צמודות. הצבעים המרהיבים של העלים, הפרחים, טקסטורת הענפים והגזעים, מרצדים לי בעיניים, חיות היער משוחחות לי בעור התוף בשפה קדמונית אצילית של פשטות, תפאורה בהחלט מרהיבה כמו השם של המקום.

    מרפסת הבית מקדמת את פני. זוהי מרפסת רחבה מעץ מלא ובסוֹפה דלת הכניסה, בכניסה למרפסת מדרגה רחבה מבטון, נוצצים לפניי אריחים קטנים שהודבקו ויצרו פסיפס צבעוני מדויק של פרח החיים, עבודת אומנות של ממש. אלו ידיו של נִינָאג', נהג הפיאט שהביא אותי לכאן, הן שעמלו על כך. אמביקה חולצת כפכפי הָוַויָהנַאס פשוטות ופוסעת אל המרפסת, אני עושה כמוה, חולץ נעלי ספורט אָסִיקְס, הפעם הבאה שאנעל אותן תהיה כשאחזור לארץ בעוד חודש. היא חוצה את המרפסת ונבלעת אל הבית, אני מניח את המוּצִ'ילָה בפינת המרפסת, שני ערסלי שכיבה מתגלים בצדדיה, שלושה כיסאות עץ, שולחן מעץ רוֹשִינְיוֹ אדום, ניכר כי זהו מקום מפגש מרכזי.

    פנים הבית מרגיש כמו צימר משפחתי מעץ, בית מקבל פנים, אותנטי ונעים, בנוי בפשטות, לא גדול, לא קטן, במידה הנכונה ובענווה, משתלב יפה עם העצים שמסביב.
    אני חוזר למרפסת ומגלה כיסא עץ מרופד למשעי, כמו חיכה לי, למה כמו, חיכה לי, כמו גדול חיכה לי, אני מניח את ישבני בו, הוא נוח, נעים ממש, ודרכו אני מעניק לעיניים הזדמנות רגועה להשקיף אל האופק. תמונה פנורמית של ירוק היער עם האדום של השקיעה עומדת לנגד עיניי, תוסיפו את השבירות של העננים שמתגפפים עם הכחול של השמיים, יא ווא רא די, אתם באמת צריכים להיות שם. הלב נפתח כמו וילון, וכמו הישבן שלי גם הוא נח על שלווה מרופדת, 'הווווו' אני נושם לעצמי, זאת קבלת הפנים שחיכיתי לה.

    חלון המטבח חוצץ למרפסת שבה אני יושב, אָמְבִּיקָה מציצה ממנו "המרפסת, זה הבית שלנו" אומרת "מקווה שאתה מרגיש בנוח".
    "נוח? לא נראה לי שאני קם יותר מהכיסא הזה".
    התעלות מפעמת בי מול המראה המשכר שמולי, הגוף שלי מתקשה לרסן את ההתרגשות, דמעות מלטפות לי את העין, אם לא ארסן את עצמי אני אפרוץ פה בבכי.

    מאז הפרידה מאשתי אשתקד, קיבלתי מתנה, דמעות, יופי יופי של דמעות, שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. בהתחלה נבהלתי, אך עם הזמן, קיבלתי אותן. לא הייתה לי ברירה, גיליתי דווקא שהן מרפאות אותי, מנקות אותי, מעניקות להדחקות שבתוכי שחרור עדין בטיפות מלוחות. אני בוכה אחת ליומיים, לפעמים כל יום, תלוי בעונה. אני בוכה בעיקר שהרגש בלתי ניתן לתיאור מילולי, ואז מקבל פרשנות בהירה דרך טיפות שקופות. יש פעמים שאני בוכה בלי סיבה, ככה פתאום עשר דקות של בכי בלתי נשלט. האמת היא שתמיד ישנה סיבה, לא תמיד אני מודע אליה, אבל מאחורי כל דמעה עומד רעיון אָמוֹרְפִי של שחרור, באורך פלא הן מעודדות את רוחי. עם הזמן התחזקתי, מצאתי טריקים לעצור את הדמעות, רק כדי לא להביך את עצמי באמצע פיקניק צהריים על גג של חברים ביפו מכמה שאני מודה על ההזדמנות להיות בחברתם, והפעם אני משתמש באחד הטריקים, ועוצר את הדמעות. רק הגעתי, את הרגשנות אשאיר לימים מאוחרים יותר.

    אמביקה, אישה פשוטה, נדיבת לב, קוסמת בכל מה שקשור לקולינריה במטבח, מפיחה רוח חיים בירקות מבושלים למחצה. היא אישתו של נִינָאג', ולהם שלושה ילדים. היא אחותו של אֶמִילְיוֹ, והם חיים פה באדמה הצבעונית הזו שמברכת אותם במזון, הגנה וכל מה שנדרש כדי לקיים חיים שלווים באמת.

    בעודי משתכר מהנוף, היא פונה אליי "פה זה מקום מיוחד, אָלְטוֹ פָּרַאִיסוֹ" היא מחייכת "ממוקמת על קריסטל אחד גדול".
    "באמת?" אני משתהה לרגע וממשיך "אנחנו נמצאים על קריסטל?".
    "כן, אנרגיה חזקה, אתה תרגיש את זה, הולכים לאיבוד פה עם תחושת הזמן".
    "וואו".
    "מחר אעשה לך סיור באדמה שלנו, אתה תראה את הקריסטלים שבוקעים פה, יש מלא מהם".
    אני מהנהן תודה והיא ממשיכה, "אתה בטח לא מכיר את הפירות שכאן?"
    "לא".
    "יש פה פירות מיוחדים, אופייניים רק לאלטו פראיסו, אכין לך שייק וככה תכיר פרי פרי".
    בלוטות הטעם שלי מחייכות לנוכח ההצעה.

    "איך הייתה הטיסה?" היא מתעניינת, בעודה נוקשת עם הסכין במגש החיתוך, אני מביט לתמונה הפנורמית ומחייך "עצרו אותי".
    היא משתהה, היא לא נראית מופתעת. "למה?" היא שואלת, בעודה רוקחת פירות אל המיקסר.
    "לא יודע" משיב לה, ומספר לה את כל הסיפור שעברתי בדרכי לכאן, המיגרנה, האיש הדתי, קרלוס והמזוודה, כפפות הלטקס, הקו הצהוב, הרבנים האלה שהיו איתי. היא דווקא מבינה את הבדיחה על הגִ'יסוּס. ברקע בקעו קולות החיתוך של המיקסר, חלפו מספר דקות, והנה היא ניצבת מולי, שתי כוסות זכוכית בידיה מלאים בשייק לבן מוקצף.
    בעודה מתיישבת אני לוגם מן השייק, שוב בעניין הטעמים, באמת שמאתגר אותי לתאר טעם, אבל אני חושב שזה השייק הכי טעים שטעמתי בחיי. לא יודע, אולי הגוף שלי באקסטזה, אולי כי חוץ מאוכל של מטוס לא נגעתי באמת במשהו אכיל כבר כמה ימים, אבל זה שייק מטורף. ריגשה אותי המודעות בלחוות טעם חדש בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו בלוטות הטעם שלי קפצו בנג'י לים של כדורים צבעוניים על סטרואידים.
    "יואוו" אמרתי לה בשפתיים מופתעות "מה זה?"
    היא שולחת עיניים חייכניות, נוצצות כטל. אישה יפה אמביקה, משהו שמבחינים דרך עיניה וכשהן מביטות בך, כאילו מלמדות אותך על שלווה יוצאת דופן, היא מביטה בי ומהנהנת, שוב דמעות, שוב אני כמעט בוכה, שוב אני עוצר בעדן, איזה אנשים יפים אני חושב לעצמי.
    "כן, היה קציר טוב" היא לוגמת שלוק נוסף ומחייכת לעצמה "כמו תמיד".
    "מה זה?" אני שואל "מה אני פאקינג טועם עכשיו אמביקה?"
    "מה אתה מרגיש?" היא צוחקת.
    "זה מרגיש כמו שילוב של אננס אגס, מלון, עם… עם … " אני מחפש את המילה, לוגם עוד כדי להיזכר" אולי אנונה ששכבה עם לִיצִ'י וזה הילד שלהם?"
    אמביקה צוחקת, צוחקת טוב, אני אוהב אנשים שצוחקים טוב.
    "זה קוּפּוּאָסוּ".
    "מה?"
    "קוּפּוּ- אָסוּ" היא מבטאת באיטיות את השם של הפרי "הוא גדל פה באדמה, מחר אעשה לך היכרות עם כל עצי הפרי שפה, הגעת בדיוק שהפירות בשיאם, אני מבטיחה לך שכל יום תטעם פרי מפתיע".
    "אני מחכה בקוצר רוח".
    אנחנו מקשיבים לקופים הגדולים שהחליטו לנהום מענפי העצים הגדולים שמרחוק.
    "תודה אמביקה" אני מצטרף לקולות היער "תודה על קבלת הפנים".
    "אתה בן בית פה רודי, מי שחבר של אמיליו חבר גם שלנו".
    לרגע שכחתי מאמיליו, איפה הוא באמת, אם יש מישהו שיודע לדפוק כניסה זה כנראה אמיליו.
    "אז אתה בסדר מהנחיתה?"
    "עכשיו כן."
    "אתה יודע לפעמים כדי להגיע לגן עדן, אנחנו עוברים דרך שערים קטנים של גיהינום".
    "נכון."
    "זה לא תמיד נכון, אבל ברוב המקרים זה ככה" היא ממשיכה. "במקרה שלך זה כנראה ככה, אתה תלמד לאזן את זה, אם תבחר" היא מתמהמהת לרגע וממשיכה. "אני מקווה שהפּוֹלִיסִיָה לא היו קשוחים מידי".
    "האמת שלא, הם היו נחמדים".
    היער, דומיננטי בצליליו, כובש את חוש השמיעה שלנו, כמו מהפנט אותנו אל עולמו הווירטואוזי של הרחש בחש, עלים שנופלים, ציפורים במשק כנפיים, קריאת תרגולים מרחוק, הבטנו איך האדום נעלם לחושך שהזדחל לאיטו, אני מסיים את הקצף הלבן שהחייך שלי התבוסס בו והיא שולחת יד, מדליקה תאורת לילה, נורות נדלקות בחצר, האדמה מוארת באורות מעומעמים, מזכיר גן אירועים, אבל גן אחר, גן של אלוהים, גן של עדן.

    אני שומע צחוק ילד, מקצה השביל המואר בין עץ בננה לעץ הג'בּוּצִיקָאבָּה שמעוטר בעלים קטנטנים, מגיח בריצה ילד טרזן עם שיער שחור ארוך, אף מעט פחוס ועיניים ציוריות, חמודיל'ה בן שבע לפחות. אמביקה מחייכת "זה פּאבְּלוֹ", הוא מתנפל עליה בחיבוק, כמו שמע את קריאתה בהדלקת האורות, ואז הוא ניגש אליי ומחבק אותי "רודי" הוא פולט בקול דקיק. הוא יודע מי אני, ולא לא מקופיקו. הוא חמוד מאוד ופיקח, עוד אבלה איתו הרבה בתקופה הקרובה.
    "קוּפּוּאָסוּ?" הוא מריח את הכוס שבידי
    "במטבח" משיבה לו אמביקה
    בן אחד לה, פאבלו, ושתי בנות גדולות – עָלְמַה ולוּאָנַה.
    "אתה בטח עייף, בוא, אראה לך איפה תישן הלילה."

    אני גורר רגליים עייפות דרך שבילים יפים באדמה זרועה בחצץ שחור, חוצים עצי גְרָבִיוֹלָה לאורן הקסום של הנורות החלושות, קולות הצרצרים מקבלים גוון חדש, מעט צורם, והם שולטים במרחב המוזיקלי. היא שולחת יד ומצביעה לבקתת עץ יפיפייה עם גג רעפים אדום "שם גרה רֶגִינִי, בהמשך שם גרה נָאיָה, ושם" היא מצביעה "הבית של דְרִיקָה, אתה תפגוש את כולם."

    שבע משפחות גרות באדמה הזו של אמיליו, שלושים ושניים אנשים בסך הכל, וכולם כאן ביחד, משפחה שעובדת בהרמוניה, פָאמִילְיָה לתפארת. אנחנו נעמדים לפני צריף עץ פשוט, לקול חריקה הדלת נפתחת, היא שולחת אצבע ומדליקה אור קטן, מעומעם, אני מבחין בחדרון שכולו עשוי מעץ, מזרון מונח בפינתו, מדף עץ לבגדים, חלון, ומסמר מעוקם לתלות בו מגבת, וזהו.
    "זה בסדר לך?"
    "זה בסדר גמור."
    "החלון שפה, זה החלון עם הנוף הכי יפה שתפגוש פה, בבוקר אתה תבין על מה אני מדברת, זה כמו קוּפּוּאָסוּ, רק לעיניים."
    "עכשיו אני ממש רוצה לישון פה."

    ***
    חלפו שעתיים ואחרי מקלחת יער פשוטה, מרוחקת בווילון ניילון חמישה מטרים מהצריף, פרקתי את המזוודה, כל אותה העת הצרצרים לא חדלו לשייף לי את התודעה במקצב משתנה, גופי העייף החליט לשכב פּרָקְדָן על המזרון, והרהורים על חיי חלפו לי בשדה הפתוח של התודעה, אני נוטל עט נובע, דפדפת ספירלה כתומה פצועה מסכין יפנית, וכותב, אני מביט כעת במילים, אני כותב על קולות הצרצרים, על קורי העכביש בפינה השמאלית העליונה שמעליי, אני כותב על התאורה החלשה, כמו מבקשת מנפשי לחדד את יופיו של חוש השמיעה, אני כותב על החרקים המעופפים, על כמה שהם קטנטנים ועל איך הם מטילים צל גדול בקירות החדר, אני כותב ודיו העט גולש לאותיות מגושמות, העייפות חדרה לפרקי אצבעותיי, הנחתי ראשי לנוח על הכרית, וקולות היער סחפו אותי לשינה עמוקה של ממש.

    ***
    הצרצרים משוחחים עם התרנגולות, והם אלה שמעירים אותי, אני פוקח עיניים באיטיות, לוקח זמן למודעות להבין איפה אני נמצא, העיניים שלי פוגשות מדף עץ, מסמר קטן וחלון, ההכרה שולפת זיכרונות 'צריף', 'אלטו פראיסו', 'אמיליו', 'יער', 'ברזיל', אה אני בברזיל, צִ'ינְג צִ'ינְג, התעגנתי על המרחב והזמן, בוקר טוב באמת. אני קם על רגליי ומביט מהחלון, השמש זרחה לפני שעה, שעתיים, אין לי מושג, לא יודע, לא מעניין, ואז מתגלה לי תמונת הנוף המפעימה ביותר שפגשתי בחיי, איפה לעזאזל אני נמצא? אני בקצה של הר? מה? כן זה הר, ואני בקצהו, ומפל, מספר מטרים ממני נשפך בגובה בניין ארבע קומות אל נהר טורקיז בגוון ירוק, שמשתרע רחוק רחוק אל אופק של הרים ירוקים יואוו יואוו יואוו, איזה מקום, אני שולח יד מתרגשת לסלולארי, מעביר למצב מצלמה לתעד את הנוף, שמא הוא יחמוק לי מהחושים, אף תמונה לא יפה, ובכל זאת אני בוחר תמונה, אקרא לה 'תמונת נוף מהחצר של אמיליו', אעלה לפייס, מאוחר יותר, מי יאמין לי.

    אני יוצא מהצריף, רגליי יחפות מצעידות אותי על אדמה רטובה, לראשונה אני מבחין בשטח האדיר הזה שנגלה לפני, בעצי הפרי האקזוטיים שפרוסים מסביב, בחממות הירק שמרחוק, אני מאפשר לכפות הרגליים לאלתר טיול באדמה, ואני מבחין בנצנוצים מהאדמה, אני מתכופף, שולח יד, אלה קריסטלים, קְוַואַרְצִים, מלא מהם, אדמה שהיא מפעל אחד גדול לקריסטלים שמקשטים בסִינְווּרַם את שדה הראייה, עכשיו חוש הראייה דומיננטי, ענני כבשים מעליי, מעטים מהם, מתפוגגים ככל שהזמן מתקדם, טיפות טל נופלות מעלים דקים של שיחים רזים, אני מבחין בפרחים יפים סגולים, וכתומים, ואדומים, עלי כותרת מעוצבים כספירלות אינסופיות של יופי, כמות הקריסטלים כאן מותירה אותי המום, נדמה כאילו התרחשה תאונת מכוניות וכל הזכוכיות פוזרו על האדמה. מאחוריי אני שומע צעדים, זאת אמביקה, היא פוסעת לעברי ובכפות ידיה שתי כוסות מעלות אדים.
    "מה זה? פרי חדש?" אני פונה אליה בעיניים מחייכות.
    "לא. זה תה, רגיל, מהתבלינים פה בגינה."
    "תודה רבה אמביקה" אני נוטל ממנה כוס חמה "תודה רבה על האירוח."
    "זה בסדר, מגיע לך, אתה בן בית" היא מבחינה בקריסטלים בכף ידי.
    "הם נולדים מתוך האדמה, ידעת?" היא מסבירה לי עליהם "בבקרים."
    "באמת?"
    "בוא, אעשה לך סיור, אראה לך את היופי של האדמה."

    בסיור מתגלים לי עצי מנגו ענקיים שופעים בפירות מתוקים, ובית עץ קטן שנבנה על ענפיו של עץ מנגו אחד, פאבלו מבלה בו רוב שעות היום, עצי אבוקדו מתגלים, וגם שיחים שיחים של אננסים בקודקודם, שברגע שאתה שם לב אליהם, אתה פתאום מבין שהם אשכרה בכל מקום, היער מתגלה בשלבים שלבים, פתאום עץ גדול, עם עלים ירוקים גדולים בגוון סגלגל, פירות מרשימים, גדולים, שמנים, מאורכים, בגודל של כדורסל, זה גֶ'קְפרוּט והטעם שלו מזכיר לבלוטות הטעם שילוב של בננה, אננס ואנונה באורגיה עם לִיצִ'י, מסכנה הלִיצִ'י, עשרה עצים כאלה, מסודרים יפה, מעניקים צל מרגיע מהשמש החמה שמגיעה אל מרום השמיים, אנחנו צועדים באדמה, מתגלה בפניי חורש שלם מלא שתילי רוֹשִינְיוֹ, זקופי גזע להפליא, אנחנו ממשיכים ואמביקה מציגה בפניי עצים נמוכים עם פריחה לבנה ועלים רחבים מחורצים, אלו עצי המוֹנְסְטֶרָה, פרי מתוק שיבשיל בחודש הקרוב, ולידו שני עצים בעלי עלים קצרים ולרגליהם על האדמה מוטלים פירות בצבע חלודה, אלה פירות הלוּקוֹמָה, והיו עוד עצי פרי, כמו הסאפּוֹטָה שעליו זרועים תפוחים קטנטנים בטעם ווניל, ואז מתגלה בפניי עץ בגובה 15 מטר, זה הקוּפּוּאָסוּ ששתיתי ממנו ערב קודם, מרוסס בפירות אליפטיים והכל כל כך יפה ושופע. היא מכניסה אותי אל תוך דממת חממות גידול הירוקים, חסות, תרד, קייל, מלפפונים, עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, מרשים כמה האדמה הזו מברכת בנדיבות את תושביה.
    "כל כך יפה פה" אני אומר לה.
    "אלטו פראיסו" היא משיבה.
    "זה מדהים" שוב דמעות, שוב הדחקה, פתאום אָרַארוֹת עם זנב הנוצות המרהיב שלהם אומרות לנו שלום במעופן, שמונה מהם, ואז שני טוּקָאנִים דואים מצד לצד, כאילו חיכו שנעבור כדי לעשות לנו מטס יום העצמאות של היער.
    וכל העת הזו והקרקע נוצצת מקריסטלים עד שאני מקבל אותם כמובן מאליו כמו היו חצץ רגיל למרגלות בניין בשיפוצי תמ"א.
    אנחנו ממשיכים עם היער והיא מציגה בפני בית עץ יפה וצנוע, ערסל מפנק במרפסתו, כיסא נוח מרופד, מסתבר שזה ביתו של אמיליו.
    "איפה אמיליו באמת?" אני שואל אותה וממשיך "לא ראיתי אותו שלוש שנים, אני מתגעגע."
    "גם אנחנו."
    השתהיתי לרגע, התובנה התגלתה אליי בשלבים "מה? לא הבנתי."
    "גם אנחנו מתגעגעים."
    "רגע" נופל לי האסימון, "הוא לא פה?"
    "הוא צריך להגיע מקולומביה" היא משיבה לי.
    "רגע" אני פותח עיניים מופתעות "הוא לא באלטו פראיסו בכלל?"
    "לא, הוא עדיין לא הגיע לברזיל."
    "וואט?" ארשת אכזבה כיסתה את פניי "ומתי הוא יגיע?"
    "אולי השבוע, אולי עוד חודש, חודשיים"
    "מה?" נאחזתי בייאוש, מבולבל לחלוטין "אני עוד חודש חוזר הביתה אמביקה" אמרתי כמעט בלחישה
    "הכל בסדר רודי."
    "מתי דיברתם בפעם האחרונה?"
    "בינואר, ועכשיו אין לו טלפון."
    "מה ינואר? ינואר הוא דיבר גם איתי."
    "כן, הוא אמר לנו שאתה מגיע לכאן במרץ, נערכנו לכבודך, הוא יגיע שהוא יגיע, הכול בסדר רודי."
    "אני פשוט חשבתי שאני אפגוש אותו שהוא כבר פה, כל המסע שלי השתנה."
    "זה כנראה המסע שצריך להיות" אמרה, כמה שהיא צדקה, לא הבנתי את זה באותם רגעים.
    "אז יכול להיות שהוא יבוא מחר, ויכול להיות שהוא יבוא עוד חודשיים?"
    "כן" היא חייכה "תתרגל ללוח זמנים חדש, הוא יודע שאתה כאן, הכל בסדר רודי."
    אני מעכל את המשפט האחרון בעיניים מכווצות והיא ממשיכה "תהנה מהיער, לוקח זמן להתרגל ליער, לא ביום אחד, אבל זה טוב שבאת, תודה שבאת רודי, אני מתבוננת בך, ויש לך נפש יפה, טובה, אני מרגישה בך, אתה עדין מאוד, וגן העדן פתוח בשבילך, תרגיש בבית, הכי בבית שבעולם" היא השתהתה והמשיכה "אני מכינה אָסַאִי, אתה מוזמן לבוא."
    "תודה אמביקה" אמרתי, והיא הסתובבה והתרחקה לעומק העלים הצפופים.

    ופתאום זלגו שתי דמעות ונגרו במורד הלחיים, ואז זה יצא ממני, פרץ של דמעות, דמעות שמנות, כמו חיכו לצאת, קצת רציתי שהיא תלך רק כדי שאקיא דרך העיניים, לבכות מעומס הרגשות שעובר עליי.

    אני בוכה על כמה שיפה פה, כמה אני רגוע ומאושר, ודווקא כאן חיי בארץ מקבלים בהירות, זה לא שאני לא מאושר בגבעתיים, אני מאושר וטוב לי, אבל אתגרי החיים, הקריירה, המשחק, והאודישנים, כמה אפשר להִתְפַנְפֵן בטקסט מצועצע מול מצלמות סוני אדישות, ואודישנים לפרסומות עם עוד מאה שחקנים שנראים בדיוק כמוני, ובסופו של יום אני מוצא את עצמי מקפץ על במות בקניון עם קוף מדבר שמשלם לי שכר דירה, ומופע הסטנדאפ שבדרך, סטנדאפ, שבשנה הבאה אני סוגר עשרים שנה, יא אללה, לילה לילה במועדונים חשוכים, מעושנים, אני בוכה על הקנאה הסמויה שצצה לביקור שאני מבחין בחברים שלי רצים על גלגל הקריירה, ועל כמה טוב לי פה בפשטות של השקיעה, בשקט של המים, בירוק של העלים, מה אני צריך יותר מזה? ובתוכי מלחמה כי למרות הכל אני אוהב את החיים שלי, כמו שהם, כמה שאני אוהב לשחק, וכמה שאני אוהב להצחיק, לשמוע קול צחוק זה אחד הקולות היפים שאפשר לשמוע מבן אנוש.

    ואז קסם, בתוך הבכי נבעה הוֹדָיָיה כמו פלגים דקיקים של מים, תודה רבה על מה שיש. בחודשים האחרונים אחרי הוויפאסנה של הבוקר אני מוצא את עצמי אומר תודה, פשוט תודה על מה שיש בעולמי, על שאני נושם, שאני חי, שיש מים בעולם, שאני שותה, שטפו טפו טפו, אני בריא, ומוגן, תודה שיש לי כסף, שיש לי קורת גג, תודה לקופיקו, שבחמש שנים האחרונות מפנק לי את התחת, תודה לסטנדאפ, לצחוק של הקהל שזאת אחת המתנות האדירות שנכספתי אליה, לכוכבים בשמיים לעט הנובע, לדפדפות הספירלה, ואיכשהו אחרי התודה הזו, אני מתמלא באופטימיות, שמאזנת את הקיטורים הסמויים שמתחבאים להם בלב, דווקא הדברים הפשוטים כמו האדמה, האוויר, המים, היכולת לראות, להתהלך בגוף יציב, שיש משפחה, וחברים, וארוחות שישי, הם הדברים החשובים בעולם. אני שוכח את זה, שוכח מהר, ואיזה זכות קיבלתי להיות פה, באדמה הזו, בגן העדן שלמעלה, לא מובן מאליו שיש אוטובוס מעופף שחצה ימים ויבשות כדי שאגיע, תודה רבה גם לך קפטן.

    ***
    אמיליו לא מגיע, ואני מעניק לחוסר הוודאות את הריקוד שלו, וכך קרה שבימים לאחר מכן, מצאתי את עצמי אוכל פירות מטורפים, מצאתי את עצמי מטפל בתרנגולות ואוסף ביצים מוסתרות, חופר באדמה ושותל שתילי צָ'אקְרוּנה לאווירה רגועה, באחד מהימים היה גשם מטורף שהציף את האדמה כולה, וככה היינו חמישה גברים עם מעדרים, טוריות ואתי חפירה, מסדרים תעלות ניקוז שיביאו מים לכל עץ ועץ, שיחקתי מלא עם פאבלו, ועם עלמה ועם לואנה, שהכירו לי מעיין חם נסתר, התרחצתי במפלים מעוררי השתאות, הייתי הרבה בשקט, תרגלתי יוגה, קראתי שלושה ספרים מעוררים, למדתי להכיר את נינאג' ואת ידי הפלא שלו, את הנגרייה המאובזרת שהוא פינק לעצמו שם, למדתי להכיר את שְמֶנְדְרִיקָה, שבתכל'ס קוראים לה דְרִיקָה, אבל אני קורא לה שְמֶנְדְרִיקָה בגלל האגן הרחב שיש לה. הדבקתי את כולם לקרוא לה שְמֶנְדְרִיקָה, מזל שהם לא יודעים עברית אבל זה הרים לי חיוך כל פעם שהן קראו לה כך, התחברתי לחכמה הפשוטה של אמביקה שריפדה לי את הלב בנדיבות הקולינרית החכמה שלה, בעצות הזהב שנבעו כלאחר יד, יום ועוד יום ואמיליו לא מגיע, הבנאדם אשכרה לא מגיע, וואלה סִינְגֵ'ר אותי פה יופי יופי, או שבהיעדרו העניק לי הזדמנות לרגיש את היער בהזדחלות איטית ועדינה, ופתאום שכחתי מהסטנדאפ, מהבגידה, מהכלא, כל אלה הפכו להיות זיכרונות מטושטשים שנמוגו בערפל הזמן.

    באחד מהימים ביליתי ב 'קָשוּאֶרָה דֶה פָנְתֵרָה', בעברית זה 'המפל של הפנתרים', אומרים שיש שם פנתרים, אז אומרים, לקח לי שלושים וחמש דקות להגיע לשם בהליכת כפכפים מצויד במנגו, והג'קפרוט הענק הזה ביד אחת ודפדפת ספירלה ועט נובע ביד השנייה, בבדידות של המקום נכנסתי למים ערום, תחושה אדירה של חופש, כתבתי טקסטים בערום מלא מתוך כוונה להיחשף עמוק יותר דרך גופי, עד ששמעתי פתאום רחש בחש, ומרחק שלושה מטרים ממני הבחנתי בחתול שחור ענקי בגודל של אתון קטן בעל שיניים אדירות, שלא הסיר את המבט ממני וצעד לעברי בהססנות, לקח לי זמן להבין שזה פאקינג פנתר, הוא הביט בי, מופתע מעצם נוכחותי, הוא לא נהם, לא חשף שיניים, הבטתי בו רגע מתמשך, אפילו כתבתי איזה משפט תוך כדי, עד שדרך המילים נצרבה לי המציאות ש'רודי תִתְפַקֵס, זה נמר' הלב קלט את המסר והחל להדהד מצוקה, לא טוב, הבטתי בו, ומעל הכל הזכרתי לעצמי שזה רק חתול ממש גדול, ואני פה מגיע מאהבה, אבל ראבאק אני ערום עם בולבול מכווץ ממים קרים, רק שלא יטרוף אותי שאני ערום, שלא יבואו משטרה ויגלו זין מצומק, 'זה מהמים חברים זה מהמים', אבל אני לא אהיה חי כדי לומר להם את זה, הוא הביט בי כמי שחדר לשטח לא שלו, והוא צודק, נזכרתי בשלט הכניסה שאמר בפורטוגזית ברורה 'זהירות אין כניסה' התעלמתי מהשלט, אבל לא מהפנתר שמולי, לא הסרתי מבט ממנו, גם לא מצמצתי, רגעים ארוכים מצמיתי לב בהיתי בו עד שהוא דפק ריצה, השאיר ענן אבק ונעלם.
    מהר מאוד התלבשת וחזרתי על עקבותיי, לא יודע, פנתר, ועוד שחור, שלא יביא חברים פתאום, השארתי לו שם גרעין מנגו, ופיפי, לא יודע שלא יחשוב שבאתי לקחת שליטה, או שכן, נלחצתי, איבדתי אוריינטציה של הלכי המקום, לא חשבתי שאפגוש נמר בחיים שלי, והנה, תמיד יש פעם ראשונה בחיים.

    ואז אחרי שמונה ימים, בבוקר של היום התשיעי, הייתה התפנית המכריעה של הטיול, זאת שעיצבה את חיי שאני מנסה לעכל בזמן שידי מתרגשות כעת שאני כותב את המילים האלו, יום ששינה את תפיסת הזמן שלי, ובכלל את מה שעברתי במסע הזה. אתם תצטרכו להאמין לי, כי גם לי לקח זמן לעכל את המציאות הזו. זה היה בבוקר, שעה אחרי הזריחה, סיימתי ויפאסנה והייתי בסיומה של תפילת התודה, שפתאום הפתיע אותי פאבלו בדפיקות נמרצות על דלת העץ, הוא פנה אלי בהתרגשות "רודי" הוא התנשף "אמיליו אָקִי", כלומר אמיליו כאן. התרגשתי, התרגשות שביטאה עצמה בחיוך גדול שחצה את ליבי, דפק כניסה הבנאדם, איחור אופנתי כָּיָאֵה לקוסם, אז התארגנתי לכבודו, שזה לשים כפכפים וללכת, ואז הבחנתי בהתקהלות של כולם, אני מכיר כל אחד מהם, בן בית אני, והנה אני מגיע, וכולם שרויים בהתרוממות רוח, ניסיתי להבחין בשיערו השחור, בזיו פניו שאני מכיר כל כך, ואז זה הפתיע אותי לחלוטין, ליבי צנח ממה שגילו עיניי, 'וואט דא פאק' אמרתי לעצמי, ברגע שהוא הביט בי.
    כי מי שהביט בי לא היה אמיליו,
    כלומר לא אמיליו שאני מכיר,
    כלומר אני מכיר אותו,
    אבל האמיליו שאני מכיר הוא בן 65 לפחות,
    ומי שהביט בי היה בחור בן 34, ילד, נער מתגבר.
    "רודי" הוא שלח קריאה מרחוק בחיוך.
    "קוֹמוֹ אֶסְטָס טוּדוֹ בֶּם?"

    ***סוף כתיבה***

    אני מסיים לכתוב.
    אבל הסיפור לא נגמר כאן, איך אפשר, מאז עברתי שלושה שבועות עמוקים עם אמיליו, תחושת הזמן כמו יצאתי למסע של שלוש שנים בנבכי התודעה והנשמה. כל כך הרבה לספר, כל כך הרבה פרטים, יפים, שאני נזכר בהם הם מרטיטים את שיערות חושיי, נפרשים על עמודים שלמים, לא מתאימים לפייסבוק באורכם, מסע מילולי שכזה ראוי לקבל בדף לבן מודפס באותיות שחורות.
    למזלי הוצאה לאור התחברה למילים שנפרשו כאן כל שבת, ואת המשך המסע הזה, תוכלו לקרוא בדפים, צרורים בכריכה עם עמוד לבן ריק בהתחלה, ואז עמוד עם זכויות יוצרים וכל הווג'ראס.
    מדהים שפרידה כואבת מאישה, עט נובע, והחלטה נחושה יעניקו תפנית מפתיעה לסיפור חיי.
    לגורל יש דרך מתעתעת להראות לנו את המציאות אני דואג להזכיר לעצמי.

    [פורסם במקור ב-6 למאי 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (12) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור האחד עשר של צילה – אנאר בלאח'י – שירה סופית]

     

    כשבגרתי והייתי בשלה לצאת לדרכי מביתה של סבתי (אצלה התגוררתי בשנות נעוריי), היא ברכה אותי בשפת האימהות שלה:

    " אָז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶׁה – הַר גָ'אִי בְּכֹּנִי צָ'א בָּאשֶׁה"
    "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ – בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר."

    האמירה הזאת מתוך קורפוס הפתגמים שידעה נטעה בי כוח ואמונה לדרכי. נערה צעירה עם תיק ומחברת כתיבה והמון סקרנות ופליאה וגם חוסר ידיעה לאן הדרך תיקח אותה.

    היום ארבעים שנה אחרי ואני פותחת את המחברות שליוו אותי בשנים ההם וקוראת את אשר כתבתי. כתיבה מהולה בדיו לבנה ובפתגמיה של סבתי. אני פותחת את אלבום התמונות ומתבוננת בקמטי הקליגרפיה שעל פניה. סיפור חיים שלם. באשר הוא, שלם. הכל כתוב בסימני הזמן. סבתי הייתה אז כבר בת תשעים, למודת ניסיון וחיים. מילותיה ימשיכו וילוו אותי בצמתי החיים: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֵּלְכִי תִּהְיֶה דֶּרֶךְ".

    בימים ההם הייתי זקוקה לידיעה כי באשר אלך תהיה דרך. בשנות נעוריי הייתי זקוקה למטיבים שיאמרו לי שיש אדמה מתחת לרגליי, שיש שמים מעל לראשי, שיש דרך גם בפסגות וגם בתהומות. היש הנוכח הם השורשים שנמצאים עמוק בהיסטוריה המשפחתית שלי, וזה אשר מעניק כוח בזמנים של מסע וחניכה.

    בדפדוף באלבום התמונות המשפחתי, אני שולפת תמונה שלי עם סבתי. שתינו עומדות במרפסת הקטנה שלה, בשכונת מעברה, בתחילת שנות ה-80.
    אני יכולה להשלים בדמיוני את מה שלא תפסה המצלמה; כירת הבישול בצד הימני שלנו, שעליה סבתא הייתה מבשלת את המאכלים המסורתיים שגם האימהות שלה נהגו לבשל באפגאניסטן (לסבתי היו שתי אימהות). בישול המחולל טרנספורמציה הן בחומרי הגלם והן בנפשה של האישה.
    בצד השמאלי עמד שולחן שעליו הייתה סבתי רוכנת כשהייתה בוררת את האורז או את העדשים, תוך כך הייתה משננת פתגמים או מזמורי תהילים.

    הסטודיום* בצילום לא מספק מידע ממשי על החיים שלנו, אולי למעט הלבוש שלי ושל סבתא בשכונת מעברה בתחילת שנות ה-80. לעומת זאת הפונקטום (הנגיעה האישית בלב של המתבונן בצילום) הוא חזק ומטלטל. יש במנח הגוף של סבתא, במבט בעיניים שלה את ידיעת הדרך והפרידה מן החיים וזאת אל מול מנח הגוף שלי והמבט הבוהק בעיניים של נערה צעירה שיוצאת לדרכה בחיים. שמחה שובבית ולכאורה בטוחה באשר יהיה. האם חכם השביל מן ההולך בו? האם באמת באשר אלך תהיה דרך? האם מפת החיים שלי תתפענח תוך כדי החיים עצמם? האם הסבים והסבתות וכל החכמה הגלומה באמירותיהם יכולים להיות מורי הדרך שלי? יכולים להיות בית בעבורי?

    במסע הגיבור אנו מונים שלושה שלבים עיקריים: הקריאה והיציאה למסע, המסע והשיבה הביתה. השיבה הביתה תהיה תמיד עם האלקסיר. זה יכול להיות ריפוי, תובנה, יצירה או כל דבר שהגיבור או הגיבורה שבים איתו הביתה. היציאה והשיבה הן לרוב אל אותו בית במרחב הגשמי. הבית אינו משתנה, המבט שלנו משתנה. אנחנו הרי עוברים תמורות במסע שלנו.

    יצאתי מביתה של סבתי אך שבתי אל בית אחר במרחב הגשמי. לא מעט פעמים אימצתי את הפתגמים של סבתי כאל בתים שניתן לשוב אליהם. הם בתי הנפש. שם גלומה חכמתם של הקדומים לי. אלה שידעו דרך והשיגו את האלקסיר – השיקוי לחיי הנצח, ובמובן העדין יותר, את המשמעות לחייהם.

    לסבתי המים הם האלקסיר שלה. 'מים מבורכים מרפאים הכל', היא נהגה לומר. רק היום אני יודעת שמים יכולים לשנות את המבנה המולקולרי שלהם כתוצאה ממחשבה או מאמירה. המים שלה הם גשם, הם הגשמה. "בְּכָל מָקוֹם שֶׁתַּחְפְּרִי תִּהְיֶה בְּאֵר." הבאר מכילה את המים. בכל מאמצי ה'חפירה' שלי בחיים אני אגלה בארות. זהו צו החיים של סבתי, דרך ובאר מים.

    הפתגמים שנאמרו כמעט בכל הקשרי החיים מפי הנשים בקהילה שלי, היו ונשארו מפות הדרך, הסימנים, המורים, הצפנים במסעות שלי. חיים שלמים של שושלות עתיקות, ניסיון וחכמה גלומים בהם. שמענו אותם בזמן שינקנו חלב משדי אימהותינו, כשבגרנו, התחתנו וילדנו ילדים, כשערגנו וקוננו, כששמחנו ויצאנו למסעות, וגם כשמתנו. הפתגמים  הוגדו ונכתבו ב'דיו הלבנה' – במסרים של הנשים שבאו מתוך רקמות ההזנה שלהן אותנו.

    נפרדת מכם ומן הכתיבה בבלוג של מושבה חופשית בהודיה גדולה ובברכת הדרך והמים (ורסיה נוספת לפתגם): "באשר תלכו תהיה דרך, באשר תחפרו תגלו מים חיים".

    *הסטודיום על פי רולאן בארת מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן בצילום, בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.

    ***

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    ***

    מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • מגיהינום לגן עדן שלמעלה / רודי סעדה

    (תמונת הנוף מהחצר של אמיליו)

    החלק השמיני – חבר טוב באמצע היער

    [רודי סעדה]

    בחודש מרץ החלטתי לצאת מאזור הנוחות של גבעתיים ולנסוע ליער פראי בברזיל, ללכת אחרי המסתורין שהלב שלי כמה אליו. ידעתי שבהיפרדות מן המוכר טמונה חכמת חוסר הוודאות, ובחכמה הזו טמון החופש שלי מהעבר. החיים למדוני שעצם הנכונות לצעוד אל עבר הלא נודע, תוביל אותי לתודעה יצירתית המתזמנת את ריקוד היקום, אבל כמו שכבר כתבתי לא פעם, לגורל יש דרך מתעתעת להאיר לנו את המציאות.

    לסיפור הבא אני קורא 'מגיהינום לגן עדן שלמעלה'

    ***
    שלושה ימים לפני הטיסה, גופי קרס. שפעת חזקה נעצה בי שיניים עם ציפורניה העקשניות והפילה את רוחי. כאב גרון צרב לי את מיתרי הקול. כל בליעה, כמו בלעתי דורבן מפוחד. גודש באף ולחצים בסינוסים הבהבו לי מיגרנה שהעניקה לגמד קטן עם מגרפת מסמרים לחרוט בצד ימין של ראשי. מנוזל, כואב וחסר אנרגיה, כמעט שביטלתי את המסע הזה. 'אשאיר את ברזיל לזמן אחר' חשבתי לעצמי, אבל בתוכי האינטואיציה גירדה, בישרה לי ששם, מרחק אוקיינוס וחצי מגבעתיים יבוא ריפוי.

    מיותר לציין שלא נרדמתי בטיסה, אף לא לרגע. המחנק במטוס ולחץ הגובה גרמו לראש שלי להתפוצץ, בגובה של 12 קילומטר מהקרקע. כאב הראש הדליק כאב שיניים שפירק לי חצי לסת ימין. בעיניים דומעות וגוף מותש, נחתתי לקונקשן בשוויץ, ארבע שעות המתנה, שבהן אני מוטל חצי מעולף על מוצ'ילה ממתין לטיסה הארוכה באמת. אחת עשרה וחצי שעות טיסה, שבה חוצים אוקיינוס, שתי ארוחות, ולחץ באוזניים. לא, לא נרדמתי גם במטוס הזה, אולי התעלפתי, לא יודע.

    בשעה שישבתי במושב 44K והבטתי מחלון המטוס, הזיתי על היער, על אמיליו שלקראתו אני יוצא למסע הזה. בחנתי את גורלי, ליבי פעם בחוזקה ולא הפסקתי להרהר על מה שהובילני למסע הזה.
    הרהרתי על המילים שפרסתי בחודשים האחרונים כאן, על הסיפורים המטלטלים שחשפתי מהעבר, על הדרך הזו לעקור מליבי טינה דרך מילים שחורות על דף לבן. הרהרתי על החוויה הקפקאית בכלא ההוא בירושלים, הבגידה של אשתי וההיריון הלא צפוי מהמעשה שלה שהשאירו אותי פעור פה וחיברו אותי לנקודה קטנה בבטן שלמדתי לקרוא לה אינטואיציה, הרהרתי על הדפים האלה שכבר ארבע שנים כמעט אני ממלא בכתב יד, בעט נובע, יום אחרי יום, איזו החלטה משוגעת, יא אללה.
    לאן המילים הובילו אותי, והנה אני מביט מלמעלה על הים הכחול הגדול, כשאני משאיר עבר מאחור וצופה בדמיוני לקראת עתיד שאינו ידוע.

    ואז המטוס הנמיך גובה, וכשהוא נגע במסלול, נשמתי. אני בסאן פאולו, ברזיל, נשארה עוד טיסת קונקשיין קצרה לברזיליה, שעתיים לא נורא. ואז מונית לאלטוֹ פראיסו, ויאללה הירוק של היער ידגדג לי בקרוב בנחיריים.

    ***
    יצאתי אחרון מהמטוס. אני לא אוהב לעמוד בתור, במיוחד במטוס מחניק. חציתי מטוס ריק שכל הנוסעים כבר ירדו, הנהנתי אוֹבְּרִיגָדוֹ, תודה, לדיילות ובשרוול המתכת בירידה מהמטוס כבר הרגשתי את מזג האוויר הרותח של ברזיל. רגליים מותשות וגוף תפוס ליוו אותי בשבילים המשורטטים בעמודים וחבלים לקראת ביקורת הדרכונים, כשאני נזכר פתאום שהמזוודה הגדולה שהפקדתי בתל אביב, אמורה להישלף בסאן פאולו, וכי אצטרך להפקיד אותה שוב לטיסה לברזיליה. העייפות, כאב הראש, והעיניים העקומות שלי בלבלו אותי. לא היה לי מושג מאיפה לעזאזל אני אוסף את המזוודה, וממש בעוד רגעים אצטרך להגיע לדלפק הצ'ק אין.

    דיברתי עם האדם הראשון שעיני לכדו. לא יודע את שמו, לא שאלתי. רק זוכר שהוא לבש בגדים שחורים של דוֹס, כובע שחור על ראשו, פרצופו מעוטר זקן שחור, פאות שחורות ארוכות. איש שחור בקיצו, וגילו בערך בגילי. הוא היה אחרון בתור שהתקדם בגמלוניות למסוף הדרכונים.
    הבחנתי בדרכון הישראלי שבכפות ידיו. "אתה מדבר עברית?" פניתי אליו.
    "כן" הוא הרים עיניים מופתעות.
    "פעם ראשונה שלך בברזיל?".
    "לא".
    "אז תגיד אחי, מאיפה אני אוסף את המזוודה הגדולה שלי? אני מפה עוד טס לברזיליה ואמרו לי שאני אמור לאסוף את המזוודה ולהפקיד אותה שוב בצ'ק אין".
    "אין לי מושג" הוא ענה והמשיך "אני בכלל יורד כאן בסאן פאולו".

    לא יודע למה המשכתי לדבר איתו. אולי בגלל שכבר למעלה מ 24 שעות לא פציתי פה, אולי רציתי לשחרר את כאב הראש במילים, או סתם מישהו לדבר איתו. שאלתי אותו על ברזיל, ומה הוא עושה כאן בעצם. הוא סיפר לי שהוא מנהל ישיבה בסאן פאולו, והוא הגיע לעשות את פסח עם התלמידים. לא חשדתי במשהו מיוחד, ככל שדיברנו התור התקדם, בעוד מספר רגעים אנחנו בקו הצהוב לקראת חותמת הכניסה.

    ואז הבחנתי בהם. שני חבר'ה ברזילאים, לבושים בג'ינס תכלת וחולצת כפתורים, עמדו שם, כאילו ציפו לנו, עם תרמיל חום על כתפם וג'קט. ממש ליד מסוף הדרכונים הם נעצו מבטים מחשידים, בתנועה של אחד מהם עם הג'קט הבחנתי בסמל המשטרה המוזהב שעל חגורתו, גם האקדח שלו הציץ לרגע. הייתי עייף, לא חשבתי שהם חיכו לי או לדתי הזה שאני משוחח עימו. התור התקדם והדוֹסניק המשיך למסוף דרכונים אחד, ואז תורי הגיע והוביל אותי למסוף דרכונים אחר. ואז הבחנתי בשניים האלה, עונדים שרשרת עם תג משטרה, ואז עוד שניים מאותו דגם שלהם הצטרפו, סך הכל ארבעה. שניים פנו אל הדתי, ושניים התקרבו אליי בצעדים חפוזים, הם שלחו ידיים ואחזו אותי במרפק, ואז הגיע אדם נוסף, רזה, גבוה, שיער שחור, מעט ארוך, הזכיר לי מאוד את טום קרוז. הוא המפקד שלהם, זה הורגש מהנוכחות הכריזמטית שלו. הוא כיוון אליי עיניים פיקחות, הציג לפני תעודה, ממש מול הפנים.

    "קוראים לי קרלוס" הוא הציג את עצמו באנגלית ברורה "ואני משירות הביטחון של שדה התעופה" הוא דיבר בחביבות והמשיך "אתה מעוכב לחקירה".

    לחיי נפלו, עיניי שקעו בארובותיהן. המחשבה הראשונה שהגיתי, הייתה גם המילה הראשונה שפלטתי "וואט?".
    "אני מבקש שתבוא איתנו" הוא השיב.
    "וואט?" המשכתי בקול צרוד ובעיניים תמוהות.
    הלב שלי חרד הוא הרגיש שצפויה לו רעה, "וואט?" שאלתי שוב, "וואט?" המשכתי.
    "בוא איתנו".
    "אבל וואט?".
    ואז הרגשתי את זרועותיהם של שני השוטרים הסמויים, שהיו מוצקות ככפות דוב, חיבקו ולחצו אותי כמו במלחציים, כמעט שגררו אותי. הרגשתי שניטלה ממני הזכות לחופש, גופי התמלא בבהלה, ולעזאזל בארץ זרה אני.

    מרגע זה כבר לא הרגשתי את כאב הראש, גם לא את כאב השיניים, השפעת כאילו לא הייתה והנזלת עצרה. רק דפיקות הלב שלי החלו לדהור "פאק", הן לחשו להגיון שבעצמו ניסה לפענח מה לעזאזל קורה.

    פאק.

    דפיקות הלב, צעדו עם הרגליים הרועדות שלי וטלטלו את שיערות נפשי. ראש הביטחון קרלוס צעד מלפנים בגב זקוף, ראש חץ, מאחוריו הבחור הדתי ההוא, מובל על ידי שני שוטרים סמויים. מאחוריו אני שמובל גם כן על ידי שני שוטרים סמויים, ומאחורי שני דוסים מבוגרים, רבנים של ממש, בגיל 70 לפחות, מובלים גם הם על ידי שוטר סמוי אחד. אנחנו מובלים דרך מעברים שלא אופייניים לשדה תעופה, פוסעים במסדרונות אפורים, ריקים, ולאחר חמש דקות הגענו למסוע של המזוודות, אותו מסוע מוכר, רק מנקודת תצפית אחרת לחלוטין.
    "תאספו את המזוודות שלכם" מורה לנו קרלוס בנחמדות.
    השוטרים הסמויים מביאים לנו עגלות, ואני המתנתי למזוודה שתגיע. אני זוכר את המזוודה שלי, יש לה סרט כחול על הידית, אמא שלי שמה את הסרט הזה "שלא תתבלבל במזוודות, אני קושרת לך את זה". אני זוכר את התמונה המונפשת הזו בבית הוריי ביפו, והנה אני צופה במזוודה על המסוע מתגלגלת, עם הסרט הכחול הזה על הידית. אני מצביע לעברה, אחד השוטרים שולח יד, אוסף אותה ומניח אותה על העגלה.
    "יש עוד?" קרלוס המפקד מביט בי.
    "נוֹ" אני משיב לו באנגלית מבוהלת, דפיקות הלב מתקתקות חרדה, הן יודעות לקרוא את המציאות. בעוד שעתיים יש לי טיסה נוספת לברזיליה ונדמה שהיקום מפרגן לי סיפור אחר במסע. תודה רבה באמת.

    ***
    אנחנו מהלכים במסדרונות נוספים, שרוולי בטון ריקים מתמונות או עציצים. בזמן הזה המוח שלי רוקם פתרונות, אולי טלפונים לעורכי דין, או שמא הקונסוליה הישראלית, אולי מישהו מהממשלה. לא יודע, משהו, אנחנו צועדים כל אחד ועגלתו, שדה התעופה כבר לא נראה שדה תעופה, אלא מסדרונות, עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, פעם ימינה ופעם שמאלה, תעלות תעלות, מבוך סתרים, ואז דלת שנפתחת ופורסת לנגד עיניי אולם גדול שנראה כמו אולם ספורט, האנגר ובתוכו שולחנות ענק בצורת ריש.

    הם מובילים אותי לאחד מהשולחנות האלו וקרלוס מורה לי להניח את המזוודה על השולחן. לקולו אני קשוב, הלב בשלב הזה מתחיל להירגע, אני יודע שהם מחפשים משהו שבבירור אין לי, אבל זאת ארץ זרה, עולם שלישי, לך תדע, מי יודע מה יכול לקרות. הוא מורה לי בחביבות להתרחק שני מטרים מהשולחן ולצפות במתרחש.

    מגיע אדם נוסף, כפות ידיו מעוטרות בכפפות לָטֵקס לבנות. כמנתח הוא פותח את המזוודה, ומרגע זה ואילך כל דבר יעבור דרך כפפות הלטקס האלו. הוא מרוקן את תכולת המזוודה על השולחן, הכל. הוא עובר, דבר דבר, לא מחסיר גרגר, בעדינות מרבית ובתשומת לב מעוררת השראה אני חייב לציין הוא בוחן את הסבון, ואז את משחת השיניים, עובר למכונת התספורת, לכובע הקסקט, לתחתונים, לגרביים, מה לא. ואז הוא שולף סכין יפנית וחותך את גב המזוודה, אז הוא מסובב אותה ובוצע בה חתך נוסף בצידה הימני. הוא לא מוצא דבר. הוא שולח יד לערימת הספרים שהבאתי ומדפדף בהם, גם כאן הוא לא פוסח על דף. כעת הוא מחזיק את כלי הדיו של העט הנובע, הוא מציג זאת בפני קרלוס המפקד.
    "מה זה?" שואל אותי קרלוס.
    "זה דיו" אני משיב לו "לעט".
    הוא מאמין לי, ומניח את הדיו על השולחן השחור.
    מנתח המזוודות מפרק את המזוודה כמו פירק רכב במוסך, מדהים. המזוודה חזרה להיות אוסף של בד ומוטות כמו רהיט שהגיע מאיקאה.
    קרלוס מגלה את דפדפות הספירלה, שלוש דפדפות ספירלה זולות ממאקסטוק שקניתי בגבעתיים, שתיים מהן ריקות ואחת כמעט שמלאה. הוא נוגע בכריכת הפלסטיק הכתומה, עם סכין יפנית הוא חורט על הפלסטיק, שולח נחיריים ומריח. אז הוא שולח אצבע וטועם.

    אני מבין שהם מחפשים סמים אין לי ספק.

    הוא מדפדף במחברת ומבחין בכל מה שכתבתי, שישים עמודים לפחות, משני הצדדים, מלאים באותיות עבריות. כל דפי הבוקר, כל תרגולת הכתיבה שהתחייבתי לעצמי, כל הסיפורים שאני כותב שעוברים לאחר מכן למחשב.
    הוא בהלם.
    "זה השפה שלך?" הוא מביט בי בעיון.
    "כן" אני משיב לו וממשיך "עברית".
    "מה זה?".
    "זה ספר" אני עונה לו. "אני כותב ספר".
    "באמת?" הוא מביט בי בעיניים מלאות הערצה.
    "כן, באתי לברזיל, לכתוב ספר".
    "זה מה שאתה עושה?".
    "כן" אני משקר, על אף שזה לא רחוק מן האמת "זה מה שאני הולך לעשות בברזיל, לכתוב את הספר שלי".
    הוא מביט בי ועל פניו משתלב חיוך. נדמה שהוא מגלה אמפטיה. המילים אני מבין הצילו אותי, חיברו אותי לליבו. העברית התגלתה כקרש הצלה.
    "על מה אתה כותב?" הוא מתעניין.
    "עליך".
    "מה?".
    "עלייך קרלוס" חייכתי. הרגשתי בטוח פתאום. "אני כותב את סיפורי חיי, וכרגע גם אתה הצטרפת לסיפור הזה, אני אכתוב על איך שפתחת לי את המזוודה, על איך שדפדפת בספרים, איך חשדת בי, אכתוב על מבנה הגוף הארוך שלך, והפרצוף המוכר שלך שנראה כמו שחקן מסרט הוליוודי".
    הוא מהנהן לעצמו, מקמט את פיו וממשיך לדפדף. נראה בהלם למראה כתב היד שלי. גם אותי זה מרגש, לראשונה הבחנתי באמת כמה כתבתי, יא ווא רא די.
    מנתח המזוודות מחזיר את המזוודה מפירוק לאחר טיפל בה בשקידה, כמו חזרה אחרי ניתוח, וקרלוס מנחה אותי להחזיר את התכולה למזוודה.

    אבל מחול השדים לא מסתיים בהאנגר הזה.

    שוב מסדרונות ושוב דלתות, הפעם המסדרונות צרים יותר והאנרגיה דחוסה וכבדה. מבוך של דלתות, ופתאום על רצפת המסדרון מופיע קו צהוב. אנחנו צועדים על הקו הזה, מימיני ולשמאלי, חדרים חדרים, בכל חדר שכזה, שולחן, חצובה ומצלמת וידאו, אלה חדרי חקירה שזכורים לי מסדרה שפעם ראיתי 'כלואים בארץ זרה'. הפעם שוטר במדים ניגש אלינו ומסביר לנו באנגלית ברורה ובבהירות, שמרגע זה צועדים רק על הקו הצהוב, לא זזים ממנו. הוא מנחה אותנו שאם אנחנו רוצים שירותים אנחנו מרימים אצבע. "אף אחד לא עושה תנועה מיותרת מבלי אישור שלי, זה ברור?" הוא נוהג איתנו מתוך קרירות רוח, חוצפנית אפילו. בפחד הנהנתי 'כן', גם האחרים. ממשיכים לפסוע על הקו הצהוב. בקצה הקו ממתין תא, שנראה כמו תא מעצר, בעצם זה תא מעצר, מיוחד. להיפך מפעמים קודמות זה היה תא אחר, אפל למחצה, ספסלים מרופדים מגודרים בדלת ברזל עם סורגים ושם הורו לנו לשבת. שני הרבנים המבוגרים ואנוכי, את הדוֹס ששוחתי איתו, לקחו לחדר חקירה צדדי.

    "סליחה" פניתי לקרלוס רגע לפני שהסתובב על צירו. "תראה יש לי טיסה לברזיליה", שלחתי מילים מתחננות, "ממש בעוד שעתיים, אני לא יודע מה אתם רוצים אבל אני בכלל ממשיך לכפר שנקרא אלטו פראיסו".
    "אין מה לעשות" הוא מביט בי בעיניו השחורות והמבהיקות, בחיי שהוא נראה כמו טום קרוז.
    "אני יכול לפחות לכתוב קרלוס?" פניתי ללב ההוליוודי שלו.
    "כן" הוא ענה במהירות, הסתובב, המשיך בדרכו על הקו הצהוב, ונבלע לחדר חקירה צדדי.

    פניתי אל המזוודה שחזרה מניתוח ושלפתי מחברת, מהמוּצִ'ילה שלפתי עט נובע והתחלתי לכתוב. בשנים האחרונות הכתיבה מלווה אותי, והיא חוצה איתי עולמות ואירועים שאלוהים יעזור. לרגעים היא צינור פליטה, לרגעים כמו חבר טוב, שומרת עליי מאיבוד עשתונות, מיישרת אותי מחשיבה קדחתנית שלא מעט עולה לי בכאבי ראש. אני מביט במחברת הזו כעת, אלה מילים של תפילה. התפללתי לאלוהים שיוציא אותי מהספסלים המרופדים האלו בתא המבוטן חסר החלונות, הרבה סימני שאלה בקצוות של המשפטים, שאלות כמו מה לעזאזל אני עובר, ומה אני מזמן לחיים שלי, ולמה? המילה 'למה' חוזרת לא מעט פעמים בדף ההוא. כתבתי שני עמודים, בכיתי באותיות על הדפים, ממעמקי נפשי פניתי בקול תחנונים לאלוהים שיוציא אותי מכאן, שיעשה קסם ויעלה אותי לטיסה הקרובה, בלי איחורים, בלי בעיות, בהרמוניה. אני כבר רוצה לפגוש את אמיליו, אני רוצה לפגוש יער, אני עייף, כואב, מותש לא נרדמתי איזה שלושה ימים, ראבאק. כתבתי מילים של תקווה, מילים חיוביות, במילים ההן הבנתי שכל עוד אני מתמקד בדאגה אני מגביר את תחושת האין אונים, ולא משנה, עד כמה שהמציאות עגומה אני עדייו אדון לגורלי, להיות אומלל זאת בחירה שלי. אני מביט במילים ההן כעת, אני זוכר אותן, כל כך קרובות על ציר הזמן ועם זאת כל כך רחוקות בזיכרון החוויות שעברתי מאז. כתבתי וכתבתי עד שאחד הרבנים עצר את פרק כף היד שלי כשפנה אלי בעברית עם מבטא אידיש כבד.
    "אתה יודייע מה אנחנו עושים פה?".
    הרמתי את העט והפנתי מבט. "אין לי מושג" עניתי לו בעיניים רטובות.
    "זה הבחור ההוא, הם בכלל חיפשו את הבחור ההוא" הוא אמר בביטחון.
    הוא התכוון לדוֹס ששוחחתי איתו קודם לכן.
    "איך אתה יודע?".
    "ראיתי קודם במסך המחשב שלהם את התמונה שלו, הם בכלל היו עליו. אנחנו כנראה הסוואה למעצר שלו".
    ואז הבנתי את שקרה. דיברתי עם הבנאדם הלא נכון, מכיוון ששוחחנו, הם חשבו שאני איתו, ובצדק. הם עצרו את שני הרבנים האלה כי הם פשוט דומים לו בלבוש, הם חשבו שאולי כולנו עסקת חבילה.

    רגעים ארוכים ישבנו בשקט, בדממה, עד ששמעתי קול צעדים שהגיעו מהקו הצהוב שבמסדרון. זה קרלוס, הוא באמת דומה לטום קרוז, אולי זה טום קרוז, לא יודע. טום קרוז שעובד על תפקיד לסרט חדש, בחיי כמה שהוא דומה לו. הוא ניגש אלינו ובידיו הדרכונים.
    "מי זה גִ'יסוּס?" הוא פונה אלינו, אף אחד מאתנו לא משיב.
    הוא מציץ בדרכון שוב "מי זה גִ'יסוּס?.
    אחד הרבנים פונה אליי "זה לא אתה?".
    "לא, קוראים לי רודי".
    "גִ'יסוּס?" שואל קרלוס בקול ברור "מי מכם זה גִ'יסוּס?".
    הוא נעץ עיניים תמהות בדרכון, והמשיך באיטיות "גִ'יסוּס שמואל?".
    אחד מהרבנים הרים את ראשו "יהושוע שמואל? זה אני".
    פתאום התמתחו שרירי גופי, ולראשונה מאז הטיסה הפרצוף שלי הרים חיוך גדול.
    קרלוס הגיש לי את הדרכון, אספתי אותו בלב מלא הודיה, ואז הוא שלח יד והורה לשלושתנו לצאת מדלת צדדית.
    הדלת הזו הובילה אותנו לקבלת הפנים של שדה התעופה של סאן פאולו. התפללתי לא לפגוש טום קרוז בחיים.
    להוט רכבתי עם העגלה והמזוודה הפצועה לטיסת הקונקשיין, אלה היו דקות גורליות, רגעים לפני שסגרו את הצ'ק אין הנחתי את המזוודה וקבעתי לי מושב במטוס. עליתי לטיסה כמתוכנן, השארתי את דפיקות הלב מאחור, וכשהמטוס חצה עננים אל עבר ברזיליה, נשמתי נשימות מלאות וליבי חזר לתקתק כסדרו. חשבתי על הרב הזה שקוראים לו גִ'יסוּס שמואל, אני בספק אם הוא הבין את הבדיחה של אלוהים, וכאב הראש חלף לו לצמיתות.

    ***
    בקבלת הפנים בברזיליה המתין לי גֶ'פֵרְסוֹן. הוא נהג המונית, הוא בן 34, חבוש במשקפי ראייה שחורים וגשר כסוף על שיניו. הוא זיהה אותי ישר ביציאה מהטרמינל.

    ארבע שעות אורכת הנסיעה לאלטו פראסיו, הלא היא גן העדן שלמעלה בתרגום לעברית. ארבע שעות שבהם אני חוצה מרחבי עד ירוקים, ירוק עצום שמשתרע מלפני ומצדדי, כמו הכחול של הים הוא אין סופי. בכביש בודד הרכב כמו סירת מִפְרש בגוונים היפים של הירוק, אשליה אופטית של אינסוף ירוק מתגלה לי בכל מקום שעיניי מביטות בו, וככה שעה, ועוד שעה, ירוק ועוד ירוק. וזה יפה אנשים, יפה בטירוף, בכל קילומטר שעברנו הלב שלי נפתח כמניפה, הבטתי דרך החלון לאינסוף ודמעות פרצו מעיניי, דמעות של חופש. שחררתי את מה שעברתי בדרכי לכאן, החיכּוּך האלים עם המציאות הכאיב לי הפעם בשפה זרה, וקבעתי החלטה בנסיעה הזו שמעתה ועד עולם אני בוחר חיכּוּך שליו יותר למציאות חיי. הירוק ריפא את ליבי בדרכו שלו וריכך את הֶלֵך מחשבותיי, וכבר רציתי לפגוש את אמיליו שבשבילו הרי יצאתי למסע הזה. דמיינתי את עצמי שוכב על מיטה וישן ביער, נותן לצרצרים ללוות את שנתי. נשארה עוד שעה אחת של נסיעה, והלב החל להתרגש מחדש. מולנו התגלה הר שמעליו רקדו עננים לבנים ואפורים ושחורים מחזה כמעט מוזר כמו הגענו לטירה באגדות.

    "זה אלטוֹ פראיסו" הצביע לי ג'פרסון נהג המונית אל ההר שם באופק, ככל שהתקרבנו, השמש הסתתרה מאחורי העננים, וטיפות גשם קטנטנות נפלו על שמשת המונית, מרבדי הירוק הפכו לעצים שהפכו לעצים גדולים של ממש וכעת זה כבר יער עבות. הגענו לפתחו של הכפר. ברוכים הבאים לאלטוֹ פראסיו. הרכב האט בכניסה והרגשתי באנרגיה החזקה ששוררת במקום. ג'פרסון החנה את המונית בתחנת דלק צנועה, וכיוון אותי במבטו לרכב אחר שעמד שם.
    "מה?" הרהרתי לעצמי בקול, "זה אלטוֹ פראיסו כן?" שאלתי את ג'פרסון.
    "סי" הוא ענה, כן.
    רכב פיאט לבן מדגםWAY מוכתם בבוץ חום הגיע לעברנו, מתוכו יצא בחור שחום עם פני לסט ניאנדרטליות ועיניים מלאות בטוב. "רודי" הוא חייך אליי, "קוֹמוֹ אֶסְטַאס טוּדוֹ בֶם?", מה שלומך הכל טוב הוא שאל אותי, ולחץ את ידי בחיוך אוהב.
    "טוּדוֹ בוֹם" הנהנתי בריגוש, הכל בסדר. יותר מאוחר אספר לו על התקרית שעברתי בדרך לכאן.
    "וואמוֹס" הוא הצביע על הפיאט הקטנטנה.
    הוא אסף את המזוודה מהמונית והכניס אותה לבאגאג' של הפיאט.
    המשכנו לנסוע אל עומק הכפר ואז החוצה ממנו. דהרנו על שבילי אדמה חומה, ואז שבילי עפר, וחצץ. הדהים אותי איך הרכב הקטנטן הזה נוסע כמו ג'יפ מיומן.
    "זה אלטו פראיסו" פנה אלי הבחור. מאוחר יותר אגלה שקוראים לו נִינַאג' והוא בן 43 "אבל לאן שאנחנו נוסעים, זה אלטו פראיסו האמיתית, לא כולם מכירים אותה".

    וככה הוא נכנס לעומק היער עוד ועוד ועוד ועוד, והתגלו לפני המפלים שבצד הדרך, וחיות שליוו את נסיעתנו. אולי 45 דקות בתוך שבילים ומהמורות שהפיאט הזו דהרה, ואז בין השבילים נִינַאג' פנה ימינה, ואחרי דקות ספורות עשה פנייה נוספת בפרדס הענק הזה של אִמא טבע, וכעת הגענו לשער עץ שהיה פתוח, כמו חיכה לבואנו. חצינו אותו ובנסיעה איטית של עשרים דקות הבחנתי במקום המרהיב הזה שהתגלה לפני בשלבים, זהו ביתו של אמיליו אין לי ספק. צדקתי.
    הגעתי לפיסה מתוך גן עדן, ואוו. הלב שלי רקד בשמחה, הרגשתי על בשרי את הביטוי לב מתרונן. הבחנתי שאני בתוך ציור של אלוהים. ואוו, באמת וואו. פרפרים כחולים גדולים ליווו את המכונית הקטנטנה כשהגענו לבקתת מגורים מעץ, טוּקַאנִים עם מקור צהוב ענקי חצו את האופק ונחו על עץ דקל נמוך ממש לידי. תרנגולות הסתובבו על האדמה, אַרֶארוֹת, תוכים ירוקים עם זנב צבעוני מרהיב צעקו בקול, התעופפו מטרים מעליי כמו היו תושבי קבע, בעצם הם תושבי קבע. הבחנתי בבת יענה, בחיי ראיתי בת יענה שהציצה וברחה, וקופים, קופים באו מצמרות העצים פתאום, כמו באו להגיד לנו שלום.

    יא ווא רא די, איזה עולם.

    האוטו עצר, ושהנחתי את הרגלים על הקרקע, הרגשתי שחזרתי לבית שמעולם לא הייתי בו. כשנִינַאג' כיבה את מנוע הפיאט שמעתי את פכפוך המים של הנהר שעבר שם, ואז את קולם של הצרצרים שהצטרפו גם הם לשדה השמיעה של. פסעתי מספר צעדים והבחנתי בנהר בצבע טורקיז שחצה שם בפינה. השמש חצתה מזמן את מרום שמיים, והייתה כעת לקראת שקיעה. צבע אדום נפרס ורקד עם העננים, מה שנתן תחושה של אפקט פוטושופ מרהיב לג'ונגל הזה. איפה אני נמצא יואוו. ואז הרגשתי את עקיצות היתושים, בגן העדן הזה היתושים באים לבקר בשקיעה ובזריחה. והם גירדו אותי, אכלו אותי כמו קיבלו משלוח מנות מארץ אחרת. בכייף שיהיה להם, לא אכפת לי, לא בשלב הזה לפחות. העיניים שלי היו מרותקות לנוף המדהים שנפרס לפני ומצדדי ומאחורי, אני בהלם מזה שבכלל גרים פה אנשים, איזה ג'ונגל, איזה שמיים, איזה חיות. הלב שלי נשא פרפרים צבעוניים, בתי עץ יפיפיים התגלו לפניי, הן נבנו בהרמוניה עם הטבע, ניכר שהייתה מחשבה בבנייתם, כמו הסתתרו בין העצים. עץ מנגו מעוטר כולו בפירות כתומים צהבהבים התגלה בהמשך הירוק, יכולתי להריח את המתוק של הפירות. לידו עץ אבוקדו שנשא גם הוא פירות גדולים, ונדנדות של ילדים תלויים מענפיו וביניהם לא מעט עצי בננה שהתגאו בפירות הצהובים. נִינַאג' שלף את המזוודה החבולה מהבאגאג', ולקראתנו הגיעה פתאום אָמְבִּיקַה עם חיוך פרוס על פניה.
    "רודי".
    היא חיבקה אותי, לא הכרתי אותה, אבל הרגשתי שאני מחבק אימא שמעולם לא פגשתי. אמביקה אישה מיוחדת ממש, חכמה מאוד, ומבשלת מדהים עד שבלוטות הטעם שלך רוקדות סמבה מכמה שזה טעים. היא פנתה אל נִינַאג', והם דיברו בפורטוגזית מהירה, פה ושם הצלחתי ללקט מילים. הייתי עייף ומרותק בו זמנית, הגוף שלי התרגש, התקשה כמעט לרסן את עצמו. בתוכי השתוללה עייפות מהולה בשמחה, גמול ופיצוי על כל ייסורי הגעה לכאן. סוף סוף הגעתי לאלטו פראיסו, הגעתי לגן עדן שלמעלה.

    [פורסם במקור ב-29 לאפריל 2017]

    ________________________________________________________________________________________

    רודי סעדה  שחקן, סטנדאפיסט וחוקר את עצמו, עף בעולם וגם בתוכו. מחפש הומור ולא פוסח גם על הדרמה.
    המופע החדש שלו נקרא All-In


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (11) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור העשירי של צילה – לכתוב בתבלינים]

     

    האיילה כארכיטיפ

    במיתולוגיות של המרחב האיראני האיילה מסמלת את השירה הנשית. היא זו המובילה מחפשי דרך אל מעיינות הלב, היא זו המאפשרת לאדם הפצוע למצוא את התרופה להחלמתו, היא זו הפותרת את חלימתו של האדם. כזאת היא המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י, פעם היא בת אנוש ופעם היא איילה הכותבת שירה על גוויליה.

    היא עוברת טרנספורמציה מילדה, לבוגרת, לזקנה. פעם היא אישה ההולכת אחר תשוקותיה ופעם היא אלכימאית ההופכת געגוע לגשם. פעם היא מלקטת עשבי מרפא ופעם היא יושבת על שטיח התפילה ושואפת את ריח הנָאן של אימה.

    מי זאת אָנָאר?

    אָנָאר היא משוררת אלמותית בת המאה ה-12 שחיה בעיר העתיקה בָּאלְח' שבמרכז אסיה. בעת ההיא פעלו משוררים ומשוררות שחיו לפי הדרך הסוּפית, דרך הלב והאהבה. הם נהגו ללבוש גלימה פשוטה מצמר לבן. בשפת המקור "צמר" נקרא "סוּף", ומכאן הכינוי "סוּפי".

    אָנָאר – בשפת הדָרִי פירושו "רימון".

    בָּאלְחִ'י – מהעיר בָּאלְח' באפגאניסטאן של היום, עיר שבה נולדו משוררים נוספים, שהידוע בהם הוא המשורר הסוּפי ג'לאל א-דין רוּמי.

    אָנָאר היא משוררת שמעולם לא נולדה ומעולם לא מתה. היא תמצית על-זמנית של שירת הנשים. היא מבטאת את קולן של הנשים הקדומות שהיו מלקטות, מבשלות, רוקחות, מיילדות, פותרות חלומות, מתפללות, מקוננות, עורכות טקסים, אורגות שטיחים, מספרות סיפורים, מרפאות ומיילדות את הנשמה אל העולם האחר.

    את חלקן פגשתי במהלך מחקר אקדמי שערכתי על תפיסת הנשיות של נשים אפגאניות. נשים אלה שוררו את חייהן: אהבתן, קינתן על מות אהוביהן, שמחותיהן, מכאוביהן תשוקותיהן ומשאלות לבן. את שירתן מרעידת הלב הקלטתי, והיא שמורה עמי. עם הנשים הללו נמנות כמה מבנות משפחתי: סבתי מַחְ'בּוּל, דודות קשישות קרובות ורחוקות, שרובן הלכו לעולמן.

    ערגתן של הנשים וקינתי על מותן הולידו מתוכי את המשוררת אָנָאר בָּאלְחִ'י. אָנָאר היא צלילי חליל הנָאי ששוררו הנשים, שיקוי מרפא של שירה שרקחתי לעצמי ולכל אחיותיי הנשים.

    מקדישה לך, הקוראת, באשר הִנך – אישה משוררת, מחפשת דרך, אישה פצועה, אישה מרפאה, ילדה, אימא, סבתא, אישה זקנה – את כר המרעה ואת פרחי השדה בתודעתן של האיָילות הלבנות המהלכות מִני קדם בשבילים שבהם אנו פוסעות.

    הן המצפן במסע החיים שלנו.

    הן השומרות והמגִנות שלנו.

    הן סמל הריפוי שלנו.

    הן תמצית אהבתנו.

    אִיתן אנו רצות במישורי הרוח והשירה.

    ***

    שלושה שירים מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    *

    פרידות קטנות

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי.

    אֲנִי שׁוֹמַעַת הֵיטֵב
    אֶת בְּדִידוּתָן
    שֶׁל צִפּוֹרֵי הַבַּר
    וִיכוֹלָה לְהַבְחִין בֵּין
    רַעַד הַגֶּשֶׁם הָאָפֹר בְּגוּפִי לְבֵין
    הָרַעַד בְּקוֹלְךָ.

    שְׁכַב עִמִּי
    קַר הַיּוֹם מִתָּמִיד.
    אֲנִי עוֹד שׁוֹמֶרֶת
    עֲלֵי תֵּה כְּמוּשִׁים
    לִמְדוּרָה קְטַנָּה
    וּלְבִכְיְךָ הַמְּאֻבָּן.
    אֵינִי טוֹעָה בֵּין אַיָּלָה לְבֵין מַיִם.
    שְׁנֵינוּ נוֹלַדְנוּ בִּפְרִידוֹת קְטַנּוֹת.

    אִם תִּרְאֵינִי
    מְהַלֶּכֶת בְּהָרֵי פָּמִיר
    עִם גְּלִימַת צֶמֶר וְסֵפֶר שִׁירָה
    קְרָא לִי
    אָנָאר.

    *

    הנעליים שלה

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    עָרְפָּהּ נִשְׁזָף בְּאֶלֶף שְׁמָשׁוֹת.

    אֶת נְעָלֶיהָ הִשִּׁילָה מִזְּמַן
    לִמְחַפְּשֵׂי הַדֶּרֶךְ.

    אֲנִי מְהַלֶּכֶת אַחֲרֶיהָ רְעוּלָה
    אֶל עֲצֵי הַדְּבַשׁ.
    הִיא רוֹדָה חַלּוֹת בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ הַזְּקֵנוֹת
    וְנוֹתֶנֶת לִי לִטְעֹם
    אֶת פֵּשֶׁר הַגַּעְגּוּעַ לְגַן הָעֵדֶן.

    נְחִילֵי דְּבוֹרִים זְקֵנוֹת שׁוֹפְטִים אוֹתִי.
    "אַל פַּחַד, אָנָאר", הִיא אוֹמֶרֶת,
    "עֲשִׂי בָּהֶם שָׁלוֹם".
    "אַל פַּחַד", אֲנִי שָׁבָה אַחֲרֶיהָ
    וּמְטַפְטֶפֶת סִימָנִים מְתוּקִים בַּדֶּרֶךְ אֶל הַגַּן.

    "אַתְּ הָעֵדֶן שֶׁלִּי, סַבְתָּא", אֲנִי אוֹמֶרֶת
    וְהִיא פּוֹתַחַת בְּפָנַי נַחַל.
    שָׁם, בְּגַנָּהּ,
    אֲנִי יוֹדַעַת פְּרִי בָּשֵׁל,
    אֲנִי יוֹדַעַת אֱלֹהִים גְּדוֹלִים
    וּמִיתוֹת קְטַנּוֹת.

    סָבָתִי מְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
    יְחֵפָה מִכָּל הֶבֶל.
    אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת נְעָלֶיהָ
    שֶׁיַּנְחוּ אוֹתִי בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה.

    *

    שם נרדף לגעגועים

    אֲנִי מִתְכַּסָּה
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    וְשׁוֹתָה תֵּה קִנָּמוֹן.
    הַיּוֹם אֲנַחְנוּ כָּאן
    שׁוֹמְעִים אֶת הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד
    בִּשְׂדוֹת הַחִטָּה
    אוֹ בְּסִפְרוֹ
    בַּמָּקוֹם בּוֹ כָּתַב:
    "אֵם הַחִטָּה
    הַבְשִׁילִי בְּגוּפִי הָרָעֵב.
    לֹא הָיְתָה עוֹד עוֹנָה כָּזֹאת
    בָּהּ גְּשָׁמִים הֵם שֵׁם נִרְדָּף לְגַעְגּוּעִים".

    הוּא קוֹרֵא לִי
    שֶׁאָבוֹא אֵלָיו אֶל הַשָּׂדֶה.
    אֲנַחְנוּ חוֹבְטִים זֶה בָּזוֹ בִּפְרָאוּת
    עַזָּה מֵהַגְּשָׁמִים
    עַזָּה מִיְּכָלְתֵּנוּ לְהָבִין.
    אֲנִי מִתְכַּסָּה כָּל כֻּלִּי
    בְּשִׁכְמִיַּת הַצֶּמֶר שֶׁל סָבָתִי
    זוֹ קְרִיאָה:
    יֵשׁ לִשְׁמֹר עַל חֹם הַגּוּף
    מִפְּאַת הָרַעַד שֶׁיָּבוֹא.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (10) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור התשיעי של צילה – הנשים שאכלו את הירח]

     

    אמנות הכתיבה באפגאניסטן הייתה בינארית; גברים תרגלו כתיבת אתיות בעברית בשפת הדָרִי ונשים כתיבה סמלית בתבלינים. הן לא היו אורייניות אך העבירו מידע באמצעות סמלים ותבלינים.
    כשהן היגרו לארץ הן הותירו מאחור ריטואלים נשיים כמו טקס הנזיד האדום (אָש-י סוֹרְחְ') שנערך לנערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת וטקס הנזיד הלבן (אָש-י סֶפִיד) שנערך לאישה בשלב המנופאוזה.
    הן עדיין ממשיכות להשתמש בתבלינים לתיבול התבשילים ומתכונים מסורתיים. בכמון, כורכום, אגוז מוסקט, קינמון, זעפרן, פלפל שחור, זנגויל, אך הן כבר לא כותבות בתבלינים. עם בואן לארץ הן רכשו השכלה ואת ידיעת הקרוא וכתוב.

    הגברים המשיכו בכתיבה קליגרפית גם בארץ. היה להם פנקס שירה (דַסְתָּכּ) שהם העתיקו בכתב ידם פסוקים מן המקורות, שירה והגות.
    סבי בערוב ימיו היה איש עיוור והוא זה שאימן אותי בכתיבה קליגרפית על פי המסורת של יהודי אפגאניסטן (מתוך: 'כותבת במקל של כורכום').

    *

    אימון קליגרפי

    על אף עיוורונו סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת.

    אלף שָפָּארַכּ [פרפר קטן]

    בית אֵגָ'אק – [כּירת בישול]

    גימל פָּאי לָאנְג [רגל צולעת]

    אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
    שם זה הכי קשה, הוא אומר לי.
    זה הכי קל, אני מחזירה לו, שם אני נחה.

    לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח.

    *

    לאחרונה התחלתי לכתוב מאמר על כוחן המרפא של הריטואלים כשאני מתמקדת בריטואלים של הנשים האפגאניות. בכל טקס יש יצירה, צפנים, בשמים ותבלינים, מתנות סמליות, סיפורי חכמה, וקומיוניטאס נשי. עדיין הנשים הקשישות מקיימות טקס בערב ראש השנה. טקס שנקרא נְוֶשְתֵּה (כתובים) אחרי שהן טובלות במקורות המים הן מציירות על גופן סמלים של ברכה ורפואה שיגנו וישמרו עליהן בשנה החדשה. מעין קמע של הגנה ושמירה לשנה החדשה. הרימון האדום הוא סמל מרכזי בטקס, מסמל את קסם הפריון והברכה. שפת התבלינים כשפה מכוננת בחיי הנשים ממשיכה את עצמה תוך כדי יצירה.

    *

    כותבת בתבלינים

    סָבָתִי מְלַמֶּדֶת אוֹתִי לִכְתֹּב בְּתַבְלִינִים.
    בְּמַקֵּל שֶׁל כּוּרְכּוּם אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב קִינוֹת.
    בְּמַקֵּל שֶׁל זַנְגְּוִיל אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב נֻסְחוֹת רִפּוּי.
    בְּמַקֵּל שֶׁל קִנָּמוֹן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה
    בְּמַקֵּל שֶׁל כַּמּוּן אֲנִי לוֹמֶדֶת לִכְתֹּב מַפּוֹת מַסָּע.

    אֶת אֲנִיצֵי הַזְּעַפְרָן שׁוֹמֶרֶת סָבָתִי בְּתוֹךְ תִּיק הַתַּבְלִינִים.
    בַּזְּעַפְרָן כּוֹתְבוֹת הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ גַּעְגּוּעִים. "אַתְּ עַכְשָׁיו יַלְדָּה, אָנָאר,
    הַגַּעְגּוּעִים שֶׁלָּךְ קְטַנִּים. כְּשֶׁתִּגְדְּלִי יִגְדְּלוּ אַף הֵם
    אָז אֲלַמֵּד אוֹתָךְ לִכְתֹּב גַּעְגּוּעִים". אֲנִי מַבִּיטָה בְּסַבְתָּא בְּעֵינַיִם חֲזָקוֹת
    עַד שֶׁגַּעְגּוּעֶיהָ קְטֵנִים וְקָטְרָם כַּאֲנִיץ זְעַפְרָן.

    כְּשֶׁכָּל עוֹרִי מְכֻסֶּה בִּכְתַב תַּבְלִינִים, אֲנִי הוֹלֶכֶת עִם סַבְתָּא לֶהָרִים.
    "בּוֹאִי וַאֲלַמֵּד אוֹתָךְ אֶת חָכְמַת הָעֲשָׂבִים", הִיא אוֹמֶרֶת
    וּמוֹשִׁיטָה לִי פֶּרַח שַׁבָּר לָבָן. אֲנִי מַכְנִיסָה אֶת הַפֶּרַח
    בֵּין בָּתֵּי הַשִּׁירָה שֶׁבְּסִפְרִי. סַבְתָּא מְלַעְלַעַת
    עִם הָעֲשָׂבִים כְּאִלּוּ הָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ מֵהַנֵּמָאז שֶׁל הַבֹּקֶר.
    הָעֲשָׂבִים רְכוּנִים כָּמוֹהָ.

    בַּבְּקָרִים מְלַמֶּדֶת אוֹתִי סַבְתָּא אֶת סוֹדוֹת הַלִּקּוּט
    וּבָעֲרָבִים אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁתּוֹת מַיִם מֵהַמַּעְיָן.
    שָׁם אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת אַיָּלָה קְטַנָּה שֶׁמַּבִּיטָה בִּי וּבִן-רֶגַע
    אֲנִי מִזְדַּקֶּנֶת וּמֵתָה בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ וְהוֹפֶכֶת לִהְיוֹת אַיָּלָה בִּדְמוּתָהּ.
    עַכְשָׁיו אֲנַחְנוּ שְׁתֵּי אַיָּלוֹת צוֹחֲקוֹת.
    שְׁתֵּינוּ יוֹדְעוֹת שֶׁנּוֹלִיךְ מְחַפְּשֵׂי דֶּרֶךְ צְמֵאִים אֶל הַמַּיִם,
    וְהֵם בִּתְמוּרָה יִכְתְּבוּ עַל עוֹרֵנוּ פְּסוּקִים שֶׁל שִׁירָה.

    אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה שֶׁלִּי. קוֹרֵאת וּמִתְעוֹרֶרֶת.
    פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן רוֹמֵז לִי לָלֶכֶת אַחֲרֵי סָבָתִי.
    "אָנָאר", הוּא קוֹרֵא לִי, "אִכְלִי אוֹתִי".
    "אָנָאר", סָבָתִי קוֹרֵאת לִי, "שׁוּבִי לַמַּעְיָן".
    אֲנִי רָצָה עִם הָאַיָּלָה וְשָׁבָה לַמַּעְיָן.
    לְרֶגַע אֶחָד אֲנִי זְקֵנָה מִסָּבָתִי.
    הִיא יַלְדָּה בְּצַמּוֹת שְׁחוֹרוֹת.
    אֲנִי קוֹטֶמֶת מִכְחוֹל שֶׁל זְעַפְרָן וְכוֹתֶבֶת עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ:
    "בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי תִּמְצְאִי דֶּרֶךְ".

    סַבְתָּא לוֹקַחַת אֶת יָדִי בְּיָדָהּ. גַּעְגּוּעֶיהָ רַבִּים כַּמַּיִם.
    שְׁתֵּינוּ מְקוֹשְׁשׁוֹת זְרָדִים עֲזוּבִים וְשָׁבוֹת הַבָּיְתָה. כִּירַת הַבִּשּׁוּל כְּבוּיָה.
    הִיא מוֹצִיאָה חָפְנֵי זְעַפְרָן וּמְקוֹנֶנֶת. אֲנִי רוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,
    מַדְלִיקָה אֵשׁ וּמְבַשֶּׁלֶת מָרָק חַם. אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה בַּמָּקוֹם
    בּוֹ הִנַּחְתִּי אֶת פֶּרַח הַשַּׁבָּר הַלָּבָן וְקוֹרֵאת לָהּ שִׁיר מִיָּמִים מְאֻחָרִים.

    * נֵמָאז – תפילה

    מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (9) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השמיני של צילה – מסע הציפורים]

     

    "'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי,
    'ספר הוא תרופה',
    תשתמשי בו במינון הנכון.
    שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי.
    במידה. הכול במידה".

    בילדותי הייתי עדה לסיפורי האהבה שסבי סיפר לסבתי. הוא אהב אותה כמו שיונק הדבש אהב את שיחי הוורדים שהיא גידלה בחצרה. מעולם היא לא השיבה לו אהבה. היא לא יכלה. חשבתי אז שזה טבעי שבעלים אוהבים יותר את הנשים שלהם. הייתי בת שמונה כשסבתי ספרה לי בפעם הראשונה שהיא התחתנה בגיל אחת עשרה, 'בן לילה שערותיי הפכו ללבנות', היא אמרה לי ולא הוסיפה. ואני בקושי יכולתי לדמיין את סבתא מַחְ'בּוּל שלי בדמות ילדה ועוד עם צמות לבנות. תמיד היא הייתה זקנה, האימא של כל הזקנות.
    אחרי זה היא הראתה לי את בגדי הקבורה שלה. פרסה אותם אחד אחד על מיטת הברזל בחדר השינה של שוּשָן. הייתי מפוחדת וגם מוקסמת מרגעי האינטימיות עם סבתי ודיבורי המוות שלה. היא אמיצה, סיפרתי לעצמי. אחרי זה היא צררה הכול לבּוּחְ'צֶ'ה (מטפחת גדולה) והכניסה לארון העץ הכבד. אחרי זה היא ספרה לי על שנות העקרות שלה ועל טקסי הפריון הנוראיים שהיא עברה. גם כשהיא עברה את גיל מאה, היא המשיכה וספרה לי על הצער ושנות בדידותה.

    סבא האמין שיהיו להם ילדים.
    היא לא.
    היא ילדה לבסוף ששה ילדים.
    אחד מת בילדות מאבעבועות שחורות.
    היא לא הפסיקה להתגעגע אליו.
    אני בתו של עָרִ'יבָא,
    זה שנולד אחרי הילד המת.

    בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנים על תפישת הנשיות של הנשים האפגאניות נחשפתי לסיפורן של הנשים, חלקן בנות המשפחה שלי, חלקן נשים שלא הכרתי ותוך כדי המחקר נוצרו קשרים של אהבה ותמיכה. חלקן יהודיות, חלקן פשטוניות. סיפורי החיים שלהן תועדו. הכאב והיופי היו בלתי נתפסים. מתוך כשבעים מידעניות נותרו בחיים אחדות בודדות.
    כמה שנקשרתי אליהן, כך התאבלתי עליהן.
    ספרי 'כותבת במקל של כורכום', נכתב בקול מקונן על הנשים חכמות הלב שפגשתי.
    יש סיפורים שסופרו לי כסוד מאישה אל אישה.

    לפרקים במחקר הייתי זקוקה לפסקי זמן. לנשום, להיפרד מהן, ללדת ילדים ולהמשיך בעבודת השדה. כשסיימתי לכתוב את הדוקטורט לא יכולתי לשוב אל החומר, לשמוע את קולן.
    והרי זה קולן של סבתי, דודותיי, הנשים שהלכו אצלי בלב.
    ומשהו עצום מתחולל בי לאחרונה. כל סיפורי הנשים גולשים ממני מבלי שאוכל לשלוט בזה. אני כבר לא זוכרת איזה סיפור קשור למי מהדמויות. זו יכולה להיות סבתי או אישה פשטונית שפגשתי במרכז אסיה בצָ'אי חָ'אנֵה (בית תה). הסיפורים נכתבים באופן ראשוני, גולמי, כמו שהייתי משקלטת את הסיפור מפיהן.

    "תספרי את הסיפורים שלנו", אמרה לי פעם דודתי.
    "לא הכול היה עצוב בחיים שלנו", אמרה לי פעם אישה אחרת,
    "היו בשבט שלי נשים אמיצות, 'הנשים שאכלו את הירח', כך קראנו להן".

    וכך אני יושבת לילות, בוכה וכותבת, שותה צָ'אי וכותבת.
    לא אתן לקולות לגווע.

    אני באה מהנשים האלה שאכלו את הירח,
    אלו היו הסבתות שלי. אלו היו הסבתות שלהן.
    אלו הסבתות של כולנו.

    ספר הוא תרופה

    הבית שבו גדלתי בקָאבּוּל היה ברחוב הפרחים. זבל אני זוכרת, לא פרחים. ריח של כָּבָּאבּ ונָאן (לחם). ריח של פירות בשמש. ריח זיעה של רוכלים. הבית שלי היה מוחבא בתוך גן של פירות, יסמין וורדים. אבא שלי הוא נצר של אבּן סִינָא. את יודעת מי הוא היה? הוא היה אסטרונום, פילוסוף ורופא גדול. לנו בבית היה את אחד מהספרים של 'קאנון מדיצינה'. מאז שהייתי ילדה אבא שלי היה אומר לי, דוֹחְ'תַּר את תהי רופאה גדולה כמו האבא הגדול שלנו, אבּן סִינָא.
    כל רוּז ג'וּמְעֶה, יום שישי, אבי היה לוקח אותי לגן ליד המַסְגֶ'ד, המסגד, פותח תיק משי שבתוכו יש את הספר הגדול של אבן סינא. אני רואה את האיורים שאבא שלי אומר שהרופא הגדול בעצמו צייר. מיניאטורות ושירים ומקריא לי. מילה במילה בהטעמה.
    לא, לא נעשיתי רופאה גדולה, אפילו לא רופאה מקומית, רק רוקחת. אבי הוריש לי את הספר קאנון מדיצינה והשביע אותי שלא אמכור את הספר גם אם יגיעו ימים קשים וארעב ללחם. באמת באו ימים קשים בזמן המלחמה. אבי חלה ומת. אני ובני משפחתי רעבנו ללחם. הייתי מפרה את השבועה ומוכרת את הספר בכדי שאמי ואחיי יאכלו אָש, תבשיל פשוט עם נָאן, לחם, אבל אף אחד לא התעניין בספר ישן של איזה רופא שחי פעם במאה העשירית לספירה.

    כשפתחתי את בית המרקחת שלי, הנחתי את הספר בתוך גומחה בקיר, כיסיתי אותו בתיק המשי הכחול ומכרתי בחנות שלי צמחים וכמוסות ושיקויים שרקחתי.
    למרות שנותיי המופלגות, אני זוכרת טוב טוב אלו צמחים היו בחנות שלי ולשם מה כל צמח שימש.
    בתוך שקיקי בד היו לי חָאכּ-שָיר, להצטננות וחום, ע'וֹרְסֶה כמר לפוריות וחיזוק האון המיני, בָּלַנְגוּ לשיעול, בבונג לכאבי בטן, מכרתי גם קמעות, אבקות של נחשים צהובים, עורות של צפרדעים מהנהר לריפוי כיבי עור.

    ואז אנשים חלו ולא היה להם כסף לשלם בעבור התרופות. הימים היו ימי מלחמה ורעב. רחמים לא נפלו מהשמים אבל גשם זלעפות כן.

    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, ראי, התינוק שלי גוסס, רפאי אותו'.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי, האימא הזקנה שלי רועדת מחולשה. תני לה משהו מחזק'.
    'הוי חָ'אנוּם עָתָּארִי, הבת שלי אחרי לידה. טיפת דם לא נשארה לה בגוף'.
    'ח'וֹדָא, אלוהים כבר לא עוזר לי. תעזרי לי את, חָ'אנוּם'.

    ומה יכולתי לעשות ונשבעתי לאבי לא למכור את הספר של אבן סינא הגדול וגם תרופות במלאי אזלו לי. אז בקשתי סליחה מהרופא הגדול. סליחה בשם כל האנשים החולים. קרעתי רצועות מהדפים של הספר. מילאתי צִ'ינֶה, קומקומים קטנים במי גשמים וטבלתי את קרעי הספר ונתתי לחולים שלי לשתות. נתתי להם תקווה כי אלוהים כבר היה עייף וסתום מלשמוע את ילדיו בוכים ומתים.
    חלקם הבריאו. חלקם כבר לא החזיקו חיים בתוך עצמם.
    הצִ'ינֶה עם תה הקאנון מדיצינה שיכך כאבים, ריפא כאבי בטן של ילדים, הוריד חום גבוה והרגיע צמרמורות. 'ספר זה תרופה', כך אמר לי אבי כשהייתי ילדה והימים היו טובים. הוא לא ידע עד כמה הוא צדק. ספר זה תרופה. זה עבד.
    מאז אני כבר לא מחזיקה את בית המרקחת שלי עם קמעות ותרופות וצמחי מרפא. אפילו כוסות רוח בגב ועלוקות למציצת דם, איני צריכה דבר. יש לי עוד קרעים מהספר הגדול של הקאנון. בְּגִיר, קחו, אני אומרת לאנשים, אינכם צריכים לשלם. כבר אלף שנה אבן סינא הגדול שומר בעבורכם תרופות.
    הוא רקח לכם תרופות.
    אני השוליה שלו, אני בת אלף שנים כמוהו.
    אני שתיתי צִ'ינֶה מהספר קאנון מדיצינה ואני חיה ללא זמן.
    'חָ'אנוּם עָתָּארִי', אני אומרת לעצמי, 'ספר הוא תרופה', תשתמשי בו במינון הנכון. שלא תמותי מהר מידי, שלא תחיי לאט מידי. במידה. הכול במידה.

    מתוך: הנשים שאכלו את הירח [קובץ סיפורים בכתובים]

    (בצילום: אני וסבתי, עמישב 1983)

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • שוב חוזר הניגון – מונדיאל 2018

     

    במונדיאלים של 1974 ו-1978 הייתי תינוק וילד קטן ושמעתי עליהם רק סיפורים (בעיקר על הולנד הגדולה ובכלל לא על הזוכה).

    במונדיאל של 82 כבר ראיתי את זיקו ופאולו רוסי ויכולתי להרגיש את ההתלהבות. ההתחלה של ההתמכרות.

    את המונדיאל של 1986 לא אשכח לעולם. נער בן 13, שבדיוק נכנס לעולם הכדורגל (כאוהד של מנצ'סטר יונייטד ורק בהיפנוזה אוכל אולי להבין למה דווקא אותה אז, באותם שנים עלובות) והחליט לאהוד את נבחרת אנגליה המרגשת. עם ליניקר, הודל וודל, רובסון ושילטון… והגענו (כן כשאוהדים זה תמיד 'אנחנו') עד רבע הגמר – רק כדי לפגוש את ארגנטינה ומאראדונה (השחקן הטוב בעולם באותו הזמן וכנראה גם הגדול בהיסטוריה – וכמה קשה לי לכתוב את זה). ואז מאראדונה הבקיע גול עם היד (שלא נפסל) ואני בכיתי. וכעסתי על אי הצדק.

    אי צדק. מונח מפתח בכדורגל.

    שלא כמו בכדורסל שם בדר"כ קבוצות טובות הרבה יותר מנצחות, בכדורגל הכול אפשרי. אתה יכול לא לעשות כלום 89 דקות ואז לגנוב גול ולזכות בכל הקופה.

    וגם התחלתי לשנוא. לתעב. לשמוח לאיד. ארגנטינה ומאראדונה היו המטרות הראשונות (שהצטרפו לליברפול ולידס).

    שמחה לאיד עוד מונח מפתח בכדורגל. כי כשהקבוצה שלך עפה/מודחת לפעמים כל מה שנשאר זה לשמוח בנפול אויביך.

    וכך מונדיאל משעמם ומפוהק ב-1990, הוציא ממני צהלות שמחה בגמר בו ארגנטינה הפסידה לגרמניה והפעם מאראדונה בכה.

    ואז עוד כמעט 30 שנה של כדורגל ושישה מונדיאלים ואנגליה לוזרית אחת. ומשהו בך מתבגר. האהדה נשארת מטורפת ולא שפויה לעיתים (או כמו שאומרים אצלנו, ה'שריטה' רק מעמיקה) וגם הרצון לראות את היריבות מפסידות (תודה לך בייל), אבל פתאום אתה יכול, השם ישמור, לפרגן על איזה גול יפה של מסי, לומר מילה טובה על עונה לא רעה של הסקאמס מליברפול ואפילו לרחם על האויב (קאריוס).

    כי היכולת להפריד בין האדם/מועדון ליצירה שלו/הם היא חשובה בעיני.

    להיות מסוגל להשתאות על הסרטים של אחת הבמאיות פורצות הדרך הראשונות בהיסטוריה, לני ריפנשטאהל, אפילו שעשתה אותם בשירות הצורר הנאצי.

    לצלול לתוך הספרים של סאראמאגו או הסרטים של קן לואץ' – גם אם הם עוכרי ישראל.

    להתרגש מהמוזיקה של פינק פלויד ורוג'ר ווטרס – גם אם הוא תומך ב-BDS.

    ***

    מאחל לכולנו חג מונדיאל שמח. הלוואי שנראה הרבה גולים, מעט טעויות שיפוט (מונדיאל ראשון עם שימוש בטכנולוגית ה-VAR – שימוש בוידאו לצפיה חוזרת באירועים שנויים במחלוקת), הרבה הפתעות ושאוכל לשיר שוב אחרי המונדיאל: Cry for me Argentina… (אני בתהליך… ייקח עוד זמן).

    אני אעז ואהמר על בלגיה כזוכה (פעם ראשונה שלה, כמעשה ספרד לפני 8 שנים) ועל לוקאקו כמלך השערים.

     


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (8) – הטור של צילה זן-בר צור

     

    [לטור השביעי של צילה – שיעור באהבה]

     

    המסע שלי עם הציפורים החל בילדותי, בסיפוריה של סבתי האפגאנית על ציפור הסִימוֹרְגְ הפלאית שמוזכרת במיתולוגיות האיראניות. היינו נוהגות לשבת על השטיח לשתות צָ'אי ונֶבָּאט, לאכול נָאן (לחם) שסבתי אפתה בתנור ולשמוע סיפורים. אני הייתי מספרת לה על יומי בבית הספר והיא סיפרה לי על 'רוקמת הציפורים הקטנה', סיפור עממי על ילדה שרקמה את חלומותיה בדמויות של ציפורים וביקשה שייקחו אותה לפגוש את הסימורג, מלכת הציפורים, כי יש לה סוד גדול לספר לה. בכל פעם שסיפרה, סבתי הדגישה בפניי כי 'רוקמת הציפורים' היא כל אחת מאתנו וכי הנשים של ארץ הולדתה היו רוכבות על הסימורג במסע בין העולמות. הציפור הייתה נענית למשאלותיהן של הנשים ומנשירה מעליה לידיהן נוצות בצבעי טורקיז, אדום וזהב. כל נוצה היא סימן למעוף. להגשמת המשאלות והכמיהות.

    בילדותי דמיינתי ציפור מלאת הוד והדר בגודל של בת יענה שגם אני מצליחה לרכוב עליה בדרכי המשי, אוחזת באברותיה והרוח מצליפה על פניי. וכל האיברים שלי היו מצטמררים וצוחקים בקול גדול. בבגרותי התבוננתי בציפור הסימורג באופן אחר, ציפור שהיא מצפן במסע שלי.

    בהמשך החיים נתוועדתי לאגדות, לפואמות ולקינות שציפור הסימורג מופיעה שם, כדוגמת הקינה ( נָאלֶה) של מידענית שלי בשם נָחוֹנוֹם שקוננה על אובדן בנה:

    עֵץ הַחַיִּים צוֹמֵחַ בַּשָּׂדֶה שֶׁבּוֹ אַתָּה נִמְצָא
    אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁרָשָׁיו הֵם דְּבַשׁ וַעֲנָפָיו אַבְנֵי טוּרְקִיז
    הִשָאֵר שָׂם בְּנִי. אֲנִי פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ עִקְבוֹתֶיךָ
    הַדֶּרֶךְ עוֹד רְחוֹקָה וְהַלֵּב שֶׁלִּי מְיַחֵל
    לְחַבֵּק אוֹתְךָ. רַק עוֹד פַּעַם אַחַת
    וְעַד אָז שֶׁתָּבוֹא צִפּוֹר הסִימוֹרְגְ לְנַחֵם אוֹתִי

    אם כן, מיהי אותה ציפור הסִימוֹרְגְ שהאם המקוננת קוראת לה?

    ציפור זו מופיעה במיתולוגיות של המרחב האיראני, כמו בסיפור לידתו של הגיבור רוסתם כפי שמובא ב'שָאה-נָאמֶה' – 'ספר המלכים' לפִירְדוּסִי ובפואמות דוגמת מַנְטִק א– טַּיְר' 'שפת הציפורים' לפָרִיד אַ-דִין עָטָאר.
    בפואמה 'שפת הציפורים' לפריד א-דין עטאר מסופר על ציפורי העולם שנאספו וביקשו להמליך עליהן מלכה. הדוכיפת אמרה להן שיש להן מלכה, הסִימוֹרְגְ, אך היא חיה הרחק והמסע אליה מסוכן. תחילה ששו הציפורים להתחיל במסע החיפוש אחר מלכתן, ואולם כאשר הן הבינו את קושי המסע הן החלו לתרץ תירוצים. הזמיר הסביר שאינו יכול לעזוב את אהובתו. הנץ מסתפק בתפקידו בחצר המלוכה, הפרוש פוחד מתלאות המסע וכן הלאה. הדוכיפת הקשיבה לכל תירוצי הציפורים והשיבה בסיפורים המוכיחים שתשוקותיהן ופחדיהן שגויים.
    בהמשך הפואמה הדוכיפת מתארת את שבעת העמקים שעליהן לעבור במסע אל הסִימוֹרְגְ: עמק החיפוש אחר המשמעות, עמק האהבה, עמק התובנה אל תוך המסתורין, עמק ההינתקות, עמק האחדות, עמק המבוכה ועמק ההגשמה. המסע עצמו מתנהל במהירות עד הגעתן של הציפורים לחצרה של הסִימוֹרְגְ. הציפורים מגלות שהסִימוֹרְגְ שהן חיפשו אינה אלא הן עצמן. רגע האמת בנוי ממשחק מילים.
    השם סִימוֹרְגְ מורכב משתי המילים: סי = שלושים, מורְגְ = ציפורים. כלומר שלושים הציפורים אשר נותרו בסוף המסע. שלושים הציפורים פוגשות את הסִימוֹרְגְ, כלומר את עצמן, ולמעשה מוצאות את מבוקשן.

    הפואמה 'שפת הציפורים' נוצרה ככל הנראה בהשראת 'הציפורים' של איבן סינא (980 ‑ 1037) סיפורו של איבן סינא מסופר בגוף ראשון, ובו הוא מספר על ציפור המייצגת את נפש האדם שציפורים אחרות שיחררו אותה מכלובה והיא מצטרפת אליהן במעופן אל המלך הכביר. הן עפו מעל שמונה פסגות הרים בטרם הגיעו אל חצר המלך הכביר, אל גן הידע.

    כמו בסיפור של סבתי 'רוקמת הציפורים הקטנה' גם אני ממשיכה לרקום טקסטואלית את מסע הציפורים שלי ושואלת, מהו גן הידע? מי זאת ציפור הסימורג שהיא למעשה הבבואה של עצמי? מהי המשמעות של המסע? ומהו סם החיים שאני מבקשת לשוב איתו הביתה בתום המסע?

    ביטוי להוויה הזאת ואולי לקשר עם סבתי כתבתי בספרי החדש אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית שעומד לצאת השבוע לאור.

    אני היא אָנָאר
    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים.

    אֲנִי בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    סָבָתִי מֵתָה מִזְּמַן.
    אִמִּי עֲדַיִן מְגַדֶּלֶת בַּשָּׂדֶה
    שָׁרָשִׁים וְעִשְׂבֵי מַרְפֵּא לְתַבְשִׁילֶיהָ.
    אֵם סָבָתִי נִגְלֵית אֵלַי כְּשֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת
    אֶת זֶהוּתִי וְאֶת אֱלֹהַי.

    אוֹ אָז אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ
    מַשְׁחִילָה אֶת מַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ הַלְּבָנוֹת
    אֶל תּוֹךְ כִּתְּרָהּ שֶׁל צִפּוֹר הַסִּימוֹרְג
    וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי מֵעֶלְבּוֹנִי אֶל הַנִּשְׂגָּב.

    אֲנַחְנוּ עָפוֹת מֵעַל שֶׁבַע תְּהוֹמוֹת אֵשׁ.
    "הַחֲזִיקִי בְּשָׁרָשַׁי וּבִרְאִי כְּנָפַיִם",
    הִיא מְפִיחָה בִּי רוּחַ חַיִּים.

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בְּכַנְפֵי הַסִּימוֹרְג,
    שָׁרָשֶׁיהָ שֶׁל אֵם סָבָתִי.
    הִיא מוֹנָה תְּהוֹם אַחַר תְּהוֹם וְלוֹחֶשֶׁת לִי:

    "מִתְּהוֹם חַבְלֵי הַלֵּדָה שֶׁלָּךְ בָּרָאת אֶת מְאוֹרוֹת הַשָּׁמַיִם וְחָבַרְתְּ לַצֵּל, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם בְּדִידוּתֵךְ בָּנִיתָ נָהָר, שְׁתֵּי גָּדוֹת וָגֶשֶׁר וּבָתֵּי שְׂמָחוֹת קְטַנִּים.
    מִתְּהוֹם פִּצְעֵי הַנָּשִׁיּוּת בָּרָאת לָךְ שָׂפָה, גּוּף וּגְוִילִים כְּתוּבֵי שִׁירָה, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הַחִפּוּשׂ אַחַר הַמַּשְׁמָעוּת בָּרָאת לָךְ דֶּרֶךְ וְהוֹבַלְתְּ צְמֵאִים לְמַעַיְנוֹת הַיֶּדַע.
    מִתְּהוֹם הַפְּרִידָה וְהַגַּעְגּוּעַ בָּרָאת גַּן שֶׁל עֵצוֹת זְקֵנוֹת וְרָדִית מֵהֶן דְּבַשׁ, יַלְדָּתִי.
    מִתְּהוֹם הָאֵבֶל עַל מוֹתָן שֶׁל אִמָּהוֹתַיִךְ בָּרָאת זִכָּרוֹן וְהֵפַחְתְּ רוּחַ בַּצִּפֳּרִים וּבָנוּ.
    מִתְּהוֹם הַמָּוֶת קָרָאת לָנוּ לְלֹא קוֹל. לְלֹא יְדִיעָה. מִתּוֹךְ מוֹתֵךְ בָּרָאת חַיִּים, יַלְדָּתִי".

    אֲנִי מַחֲזִיקָה בְּעָצְמָה בַּכְּנָפַיִם שֶׁל אֵם סָבָתִי
    וּשְׁתֵּינוּ עָפוֹת בִּתְנוּעָה סִיבוּבִית כִּתְפִלָּה.
    זֶהוּתִי נִשְׁמֶטֶת מֵעָלַי, וְנִשְׁמָט מֵעָלַי אֱלֹהַי.
    מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי בְּרִיָּה שְׁלֵמָה כְּמוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה.

    אֲנִי הִיא אָנָאר,
    בִּתָּהּ שֶׁל חָ'אנוּם אָשׁ – שֶׁהָיְתָה מְבַשֶּׁלֶת,
    נֶכְדָּתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם מָאמָא – שֶׁהָיְתָה מְיַלֶּדֶת,
    נִינָתָהּ שֶׁל חָ'אנוּם סִימוֹרְג – שֶׁהָיְתָה רוֹכֶבֶת עַל צִפֳּרִים
    וְחוֹנֶכֶת נָשִׁים בְּעוֹנַת הַמַּעֲבָר מִמָּוֶת לְלֵדָה מֵחָדָשׁ.

    אֲנִי הִיא בַּת לְשׁוֹשֶׁלֶת אִמָּהוֹת שֶׁבָּרְאוּ עוֹלָמוֹת.

    [הציור למעלה: רפאל צור ביתי האהובה]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (7) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השישי של צילה – סיפורים הם תרופה]

     

    כשהלכתי מהצריף של סבתי היא נתנה בידי לחם חם שרדתה מהתנור וּורד אדום שקטפה מהשיח שבגינה ואמרה לי: "בכל יום שאלי את עצמך, 'נָאן וְגוֹל דָארִי – יש לך לחם ופרח? כי כל אשר צריכה האישה היא לחם לגוף ופרח לנשמה."

    כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שהלכתי מהצריף של סבי וסבתי. תחת קורת ביתם חייתי בשנות ילדותי המאוחרות. הם הותירו לי לא רק את הלחם והפרח אלא את סוד האהבה. סבי וסבתי היו המורים הראשונים שלי לאהבה.

    הקשר עם סבי העיוור החל בתפקיד שלקחתי על עצמי בהיותי בת שבע, להוליך אותו בכל יום לתפילת מנחה בבית הכנסת. לחכות לו תחת עץ התות בכל עונות השנה ולאחר תפילה ערבית להוליך אותו בחזרה אל לצריף.
    זו הייתה תקופה שפיתחתי קשר גם עם עץ התות. הייתי עדה לכל המצבים המשתנים שלו. לשלכת, ללבלוב, לפירות התות הסגולים ומלאי העסיס ושוב שלכת. אני זוכרת שבאחד הפעמים סבי גישש במקל ההליכה שלו אל עבר עץ התות ואמר לי שהוא שומע את זחלי המשי טווים בעבורי שטיח תפילה ובעבורו תכריכים.

    יכולת ההקשבה של סבי הייתה אמנות של ממש.
    לעתים חשבתי שעץ התות וסבי הזקן הם אותה ישות.
    מסבי למדתי את האמנות ההקשבה והאימון בקליגרפיה ומסבתי את כוחה של האמונה והתפילה. משניהם למדתי את שפת האהבה.
    בכל ליל סבי נהג לספר לסבתי סיפורי אהבה.

    *

    כירת בישול לאהבה

    בלילה הקר ההוא אסף הזקן אל כפות ידיו פחמים לוהטים מהאֶגָ'אק  [כירת בישול] ובא אל יצועה של אשתו הזקנה וחימם אותה במילים של אהבה.
    "בואי ותאהבי אותי כמו שיונק הדבש אוהב את הורד". הוא ערסל את תשישות גופה אל גופו ושר לה שיר ערש שלמד ממנה בימים שהיו שדיה מלאים בחלב וחיקה מלא בתינוקות. היא נשפה את הבל פיה על לחיו ולא הוסיפה דבר. חומו פשה בעצמותיה, והוא העמיק את לחיו בין צלעותיה.

    כמה אהב אותה, כמה אהב. ועיניה העששות היו צלולות באורו, ובעיניו היה הנוחם. ולא רצה הוא לקום מיצועה כל אותה העת. ככה שבעה ימים ולילות חפן בכפותיו פחמים וחימם את עצמותיה ושר לה שירי ערש ועטף אותה באריגי צמר עד שלא נותר בו עוד כוח, עד שלא נותרו עוד פחמים בּאֶגָ'אק. או אז אסף את הבל פיה ושאף אותו אל תוכו עד כלות.
    ברגע הזה פער אלוהים את פיו בהשתאות, ובלחישה בא אל חיקם של השניים וסוף סוף ידע מהי אהבה.

    "סיפור יפה?" שאל סבא שלי כשסיים לספר לה את הסיפור.

    'סיפור יפה!' אישרה סבתא שלי.

    "סיפור ממש יפה," לחשתי לעיניי הנעצמות.

    כל לילה, כל לילה, היה סבא שלי מספר לסבתא שלי סיפורי אהבה.

    *

    נראה כי אהבתי לאנשים זקנים באה מאותם כנפי לב שסבי וסבתי בראו בי ואף לימדו אותי לעוף באמצעותם אל הפסגות של עצמי. סבי וסבתי הם שורשי ההיות שלי. הם התמיכה הבסיסית לכל קיומי.
    הם שביל רחב לכל המסעות שאליהם יצאתי.
    ובכל פעם שבתי עם 'אלקסיר' – סם החיים.
    פעם זו תובנה, פעם ריפוי, פעם יצירה ופעם רעיון ונתיב רוחני.
    בכל פעם האלקסיר ידע מהו הדבר שלו אני זקוקה באמת.
    בכל פעם כשאני קוראת טקסטים של כותבים וכותבות על הסבים והסבתות שלהם, משהו עמוק מתעורר בי, נושם, דומע. ממיס, מביא עמו השראה וליריות, חיבור ופרידה.

    כך חשתי כשקראתי את תיאור סבתו של  הסופר הפולני אנדז'י סטשיוק (קטע מתוך הסיפור הקצר 'סבתא והרוחות' בתרגום מפולנית – מרתה סטנקביץ'):

    "אז סבתא האמינה ברוחות. וזו לא הייתה אמונה מתוך פחד או מתוך שיקולים הגיוניים, שצומחת מתוך מגעים מזדמנים עם העולם הבא, הודות לחלומות או לחזיונות – לא, אף לא אחד מאלה.
    היא הייתה מתיישבת בפינה, על המיטה המכוסה בכיסוי צמר, מאחורי גבה נוף תכול־ירוק עם שני איילים ליד מקור מים, שצבעם הכסוף־לבנבן בצבץ לאורה הצהוב, העדין של המנורה, וסיפרה. היו אלה סיפורים ארוכים".

    סיפור נוסף על סבתא הוא 'הסוֹדוֹת שֶל סִיתִּי' של נעמי שיהאב נאי, סופרת ומשוררת ממוצא פלסטיני שחיה בארצות הברית. את הספר (בנוסח עברי של נאוה סמל) היא מקדישה לסבתה באלו המילים:
    "מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור".

    וכך כותבת נעמי על סבתה (קטע מתוך הספר):

    "סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".
    סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

    אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.
    פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים".

    *

    בכל פעם כשאני מעלה את הנושא 'הסבים והסבתות שלנו' אם זה בשיעורי פולקלור או כתיבה יצירתית עולים טקסטים מרגשים וסיפורים שמאירים בנו פינות חשוכות. סיפורים שמלקטים פיסות מתקופת הילדות שלנו. יש כאלה שהיו להם סבא וסבתא ויש כאלה שלא היו להם, כך וכך הסיפורים על היש והאַין תמיד פותחים בעבורנו שער אל עצמנו.

    *

    בשדות פרחי הבר

    כשכבר היו סבא וסבתא שלי זקנים וכמושים עדיין זכרו את הליכתם בשדות פרחי הבר.
    "בואי נלך לשדה," היה סבא שלי מזמין את סבתא.
    "אתה עיוור וגם אני סדוקת רגלים, ואיך נלך?" הייתה סבתא מתרצת.
    "נלך בדמיון", הציע לה סבא.

    וכך הם היו הולכים בדמיון אל שדות פרחי הבר.

    "אההה… אהובתי, הנה פרחו הסיגליות והכלניות והסביונים.. פתחי את כף ידך ואתן לך את השדה כולו."

    וסבתא הייתה פותחת את כף ידה, והוא היה מגיש לה את ריחם המשכר של פרחי הבר, והיא הייתה עוצמת את עיניה ושואפת את הבשמים שבכף ידה.

    במו עיניי השחורות ראיתי אותם. את סבא וסבתא שלי יושבים חבוקים ומתלחשים על שדות פרחי הבר. ולרגע אחד ראיתי את סבא בדמיונו נוטל בעדינות טיפת טל מהכותרות של הפרחים ומזליף ללשונה של סבתא ואומר לה: "תמצית העולם בטיפה הזאת וכל אהבתנו גם." וסבתא הייתה מגלגלת מזמורים של דמעות מעיניה. ברגע זה ממש ידעתי כי טיפותיהם עוד תהיינה צלולות בעיניי בכל פעם שאהלך סדוקת לב בשדות אהבתם.

    ***

    הסיפורים: 'כירת בישול לאהבה', ו'בשדות פרחי הבר' לקוחים מתוך מתוך ספרי: כותבת במקל של כורכום.

    [הצילום: אני וסבתא שלי,  1983]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (6) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור החמישי של צילה – החיבור מחדש אל האם הגדולה]

     

    כשסבתא שלי הגיעה לגיל שמעבר לזמן, היא אמרה לי:

    "צילה ג'ון, סיפורים הם תרופה. תספרי אותם במינון הנכון.

    פעם היינו נאספים סביב הכּוּרְסִי [קמין פחמים], שותים צָ'אי ומספרים סיפורים. היום אנחנו אבודים. תספרי לנו על האהבות שלנו. על החתונות שלנו. על הלידות והמיתות שלנו. על המסעות שלנו. על המשאלות שלנו. סיפורים הם תרופה לדַרְדֶ-י דֵל [כאבי הלב] שלנו".

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי האפגאנים בשכונת עמישב בפתח-תקוה. סבא משיח – מִיתִּי, היה סוחר זוטר ומרפא בקרב שבטי הפאשטונים באפגניסטן, וסבתא מַחְ'בּוּל הייתה נָאנְוֶה -אופת לחם.
    בשנים האלו נחשפתי לשפת הדָרִי (השפה האפגאנית), פתגמים, שירת נשים וסיפורי חכמה ודרך. הייתי עדה לטקסי ריפוי ולטקסי נשים כמו טקס 'הנזיד האדום' לנערה מתבגרת וטקסי 'הנזיד הלבן' לאישה בשלב הבתר-פריון. לתבשילים המסורתיים ולניחוחות התבלינים ובעיקר לשפת החלימה של הנשים.
    הנשים הקשישות במשפחה שלי לא ידעו קרוא וכתוב. הן לא כתבו בדיו שחורה, הן כתבו בחלב אם, בחוטי משי בשלל צבעים, ובתבלינים.

    במקל של קינמון הן כתבו ברכות, באניצי זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי, בשורשי זנגוויל הן כתבו לחשים של אהבה ובמקל של כורכום הן כתבו קינות.

    לספר הביכורים שלי קראתי, 'כותבת במקל של כּורכּום' (קָלָם סָר מִיכּוּנַם אַז זַרצ'וּבֶּה). זהו פסוק פתיח מתוך קינת אישה על אימה או סבתה.
    את הקינה שמעתי לראשונה מפי דודתי בְּרוּכָה שקוננה על לכתה של אמה, סבתי מַחְ'בּוּל שאצלה גדלתי.
    וכך היא קוננה (תרגום משפת הדָרִי -השפה האפגאנית):

    אֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּמַּקֵּל שֶׁל כֻּרְכּוּם.
    עַד מָתַי אֶשָּׂא אֶת הַסֵּבֶל?
    עַד שֶׁאֶרְאֶה אֶת הָאוֹר שֶׁלָּהּ.
    הוֹי, סֵבֶל עַד מָתַי אֶשָּׂא אוֹתְךָ?
    חֲצִי מִמֶּנִּי לֹא נִשְׁאַר.
    הַסֵּבֶל עַד מָתַי?
    גַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ
    נָזְלוּ בִּדְמָעוֹת עֵינַי.

    שלושה ירחים אחרי ששמעתי את הקינה מפי דודה בְּרוּכָה והקלטתי את ההנגנה הלירית שחזרה שוב ושוב, דודתי הלכה לעולמה.

    מני אז אני מקוננת בשפת סיפורי הנפש על לכתן. אותם סיפורים שהן השאירו לי כצוואה רוחנית.
    את אסופת הסיפורים הקצרים שאיגדתי לספר, 'כותבת במקל של כורכום', כתבתי בהשראת החיים עם סבי וסבתי. סיפורים ששמעתי מהנשים הקשישות של המשפחה ומתוך ראיונות עם נשים אפגאניות במהלך חמש עשרה שנות עבודת שדה במחקר על עולמה של האישה האפגאנית. וכל אשר נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים ואת חכמתם של זקני וזקנות השבט כמו גם את תרבותם של יהודי אפגניסטן.

    כיום אני יושבת עם נשים בהר מתחת לעצי האורן, סביב מדורה וניחוח של תה מרווה ותמרים ומספרת סיפורים. מתאמנת על המינון הנכון. 'סיפורים הם תרופה', שבה ואומרת סבתי. מילותיה מהדהדות בתוכי כמו הרוח באוושת העצים החולמים.

    מניחה כאן שלושה סיפורים בהשראת סבתא מַחְ'בּוּל שלי.

    שלוש כנריות

    "כשאבא שלי חזר מקַנְדָהָאר הוא הביא לי שלוש כנריות בפעמון נצרים," סבתא מספרת לי בשפה שלה ומונה אותן אחת אחת.
    "כנרית אחת בשביל שאלמד שירה, כנרית שנייה בשביל שאהיה מספיק אמיצה לעוף מהכלוב, וכנרית שלישית בשביל שאלמד את אומנות המגע. ואז אבא שלי הניח בכפות ידיי את הכנרית השלישית, שארגיש את פעימות הלב שלה. כשאבא שלי מת הן בכו ועפו לדרכן."
    סבתא ממשיכה לספר לי ושואלת אותי בשפה שלה: "ראית פעם דמעות של ציפורים?" אני מביטה בה ואוספת את דמעותיה בכף ידי הקטנה. ובכל דמעה משתקפת ציפור שיר קטנה מקנדהאר.

    סודות של ריפוי

    אני נושמת את הריח שלה, ריח של כמון ודבש. היא יושבת על השטיח ובין רגליה ההוֹוַנְג-דָסְתֶה [עלי ומכתש]. אני יושבת מולה ובידי מגש וחופנים של תבלינים. היא עורמת את הזִירֶה סָבְּז [כמון] אל תוך כלי הנחושת וכותשת בקצב של דהרת חמורים.
    "בידיים שלנו, הנשים, יש סודות של ריפוי," היא אומרת וסופרת בקצב הולם: יַכּ, דוֹ, סֶה, צְ'הָאר, פָּאנְג' [אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש]. אני שומעת את שיירת החמורים העמוסים סלי תבלינים פוסעים בקצב באחד מנתיבי המשי של ארץ ילדותה. "בידיים שלך, דוֹחְ'תָּר [ילדה], תכיני תרופות, בידיים שלך תחבקי, בידיים שלך תכתבי, בידיים שלך תתפללי."
    אני מביטה בידיים הזקנות שלה החופנות מהמגש שבידי זָרְצ'וּבֶּה [כורכום], והיא ממשיכה לכתוש. "אם החמורים שבארצי ידעו לשאת את חכמתם של התבלינים ואת ניחוחם, את, דוֹחְ'תָּר, תלמדי לדעת שבידיים שלנו, הנשים, יש הרבה סודות".

    בישול זה כמו תפילה

    סבתא מלמדת אותי לבשל אָש-י פְּלָאוּ [נזיד] בסיר הנחושת שלה. אני נוטלת מהשק חמישה חופנים מלאים של אורז. סבתא מורה לי לעצום עיניים ולהרגיש את האורז. "יש להם נשמה," סבתא מעירה לי, ואני חשה דגדוגים בכף היד.
    "עכשיו ברכי גרגיר גרגיר ושטפי במים," ממשיכה סבתא להורות לי.
    "אבל זה ייקח לי כל החיים," אני מנסה להתנגד.
    "אז כל החיים תמייני גרגירי אורז ותשטפי אותם תחת הברז."
    סבתא לא מאבדת אף פעם את הסבלנות שלה. להפך, הסבלנות דבקה בה באמונה שלמה. סבתא חותכת גזרים לרצועות דקיקות ומפלחת באטיות כיפות של חבושים, וממשיכה ושולפת אניצים מבשר הצימוקים, ובמיומנות היא בוחשת בסיר בצלצלים בשמן שומשום וזורה קינמון ומלח ומבקשת ממני לשפוך את חופני האורז כמו נחל מפכה, וכבר שעה היא מכינה את סיר האָש-י פְּלָאוּ בעיניים עצומות. וכשהיא עורמת הכול לסיר וסוגרת את המכסה, היא פוקחת את עיניה ומתבוננת בתשומת לב על להבות הכירה המלחכות את תחתית הסיר.
    "בישול זה כמו תפילה," סבתא אומרת לי.
    ובלי לדעת למה אני עונה לה "אמן" ופורצת בבכי.

    מתוך: 'כותבת במקל של כורכום'.
    [הצילום מתחילת דרכי כמספרת סיפורים.]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • כל מה שלא ידעת על אינטיליגנציה מלאכותית והאלגוריתם שאל בשבילך…

    [תרגום של מתי מריאנסקי לפוסט של פרנסואה שולה – מתוף דף הפייסבוק המרתק "עליית המכונות"]

     

    העולם שלנו מעוצב באופן ניכר ע״י שתי מגמות ארוכות טווח: אנחנו צורכים ויוצרים מידע ברשת, בבית ובעבודה, והחיים שלנו הולכים ועוברים לשם. באותו הזמן, האינטליגנציה המלאכותית הולכת ונהיית חכמה יותר ויותר.
    שתי המגמות האלה נפגשות באלגוריתמים שקובעים את צריכת המידע שלנו: אלגוריתמים אטומים שקובעים יותר ויותר איזה מאמרים נקרא, עם מי נהיה בקשר, את הדעות של מי נקרא, מי יענה לדברים שאנחנו כותבים.

    אחרי הרבה שנים של חשיפה אלינו, האלגוריתמים האלה שאוצרים את המידע עבורנו, נותנים למערכת ששולטת עליהם כוח משמעותי להשפיע על החיים שלנו, ולקבוע למה אנחנו עשויים להפוך. ככל שאנחנו מעבירים יותר מהחיים שלנו לממלכה הדיגיטלית, אנחנו הופכים יותר פגיעים לשליטים של הממלכה הזו: האלגוריתמים.

    אם פייסבוק יכולה להחליט, במהלך תקופה של שנים רבות, איזה חדשות תראה (אמיתיות או מזויפות, לא משנה), איזה סטטוסים פוליטיים תראה, מי יראה את אלה שאתה כותב, אז פייסבוק שולטת למעשה על האמונות הפוליטיות ועל תפיסת העולם שלך.

    כל זה לא ממש חדש. הרי ידוע שפייסבוק הריצה מאז 2013 סדרה של ניסויים שבהם הודגמה בהצלחה היכולת לשלוט על מצב הרוח וההחלטות של משתמשים ללא ידיעתם ע״י כיוונון של תוכן הפיד שלהם, ובנוסף גם לחזות את ההחלטות העתידיות שלהם.

    בקיצור, פייסבוק יכולה, בעת ובעונה אחת, גם למדוד כל דבר אודותינו, וגם לשלוט במידע שאנחנו מקבלים. וכשיש לך אפשרות לקרוא גם את תפיסת המציאות וגם את פעולה הנוצרת ממנה, אז יש לפניך בעיית AI קלאסית. ואתה יכול עכשיו לבנות לולאת אופטימיזציה להתנהגות אנושית. לולאה של למידת חיזוק (Reinforcement learning).
    לולאה שבה אתה צופה במצבה הנוכחי של המטרה שלך, ומכוון בזהירות את המידע שאתה מאכיל אותה, עד שאתה מצליח להוציא ממנה את ההתנהגות ואת הדעות שרצית.

    חלק רציני מהשדה של מחקר אינטליגנציה מלאכותית (ובמיוחד החלקים שפייסבוק משקיעה בהם) עוסק בפיתוח אלגוריתמים שיכולים לפתור בעיות אופטימיזציה כאלה באופן היעיל ביותר. לחבר את שני צידי הלולאה הזו ולהשיג שליטה מלאה על התופעה שבה אנו עוסקים. במקרה הזה, שליטה עלינו.

    וזה לא כל כך קשה, כי המוח האנושי פגיע במיוחד לדפוסים פשוטים של מניפולציה חברתית. בזמן שחשבתי על זה, כבר הכנתי לעצמי רשימה קצרה של דפוסי התקפה פסיכולוגיים שיכולים להיות אפקטיביים באופן הרסני. חלקם נמצאים בשימוש כבר זמן רב בתעשיית הפרסום (למשל חיזוק חברתי חיובי או שלילי), אבל באופן חלש ולא ממוקד. אם נסתכל על זה מנקודת מבט של אבטחת מידע, נוכל לקרוא להם ״נקודות תורפה״: אפשרויות ניצול (exploites) שיכולות לשמש אותנו כדי להשתלט על מערכת כלשהי.

    ובמקרה של המוח האנושי, נקודות התורפה האלה לעולם לא יתוקנו – הן פשוט האופן שבו אנחנו פועלים. הן בתוך ה-DNA שלנו. הן הפסיכולוגיה שלנו. ברמה האישית, אין לנו כל דרך פרקטית להגן על עצמנו ממישהו שינצל את נקודות התורפה האלה.
    המוח האנושי הוא מערכת סטטית, פגיעה, שהולכת למצוא את עצמה תחת התקפה מתגברת והולכת של אלגוריתמים של בינה מלאכותית, שילכו ויהפכו חכמים יותר ויותר. ויהיה להם מבט מגבוה על כל מה שאנחנו עושים, כל מה שאנחנו מאמינים בו, ובאותו הזמן ממש גם שליטה מלאה על המידע שאנחנו צורכים.

    חשוב להגיד, שליטה המונית על אוכלוסיה – ובמיוחד שליטה פוליטית – המושגת מהצבת אלגוריתמים כדי לקבוע איזה מידע נקבל, אינה מצריכה רמה גבוהה במיוחד של אינטליגנציה מלאכותית. לא צריך כאן ישות סופר-אינטליגנטית, מודעת-לעצמה כדי להוות איום חמור.

    אז אם שליטה המונית באוכלוסיה אפשרית כבר היום – בתאוריה לפחות – אז למה עדיין העולם לא הגיע לקיצו? אני חושב שהסיבה היא שאנחנו עדיין די גרועים בעסק הזה של AI. אבל זה עשוי להשתנות. תבינו, צוואר הבקבוק כאן הוא היכולות הטכנולוגיות שלנו.

    עד 2015, כל האלגוריתמים למיקוד (Targeting) פרסומות, לרוחב כל התעשייה, עבדו באמצעות רגרסיה לוגיסטית פשוטה. למעשה, זה נכון במידה רבה אפילו היום: רק השחקנים הגדולים ביותר עברו למודלים מתקדמים יותר.

    זו הסיבה שכל כל הרבה מודעות שאנחנו רואים כל היום ברשת לא קשורות לכלום. אין בהן שום תחכום. ובאותו האופן, הבוטים במדיה החברתית שהופעלו ע״י מדינות עוינות כדי להשפיע על דעות הציבור הכילו מעט מאוד אינטליגנציה מלאכותית, אם בכלל. הם פרימיטיביים לחלוטין.
    בינתיים.

    האינטליגנציה המלאכותית התקדמה במהירות רבה בשנים האחרונות, וכל הקדמה הזאת מתחילה רק עכשיו לעבוד באלגוריתמים למיקוד פרסומות ובבוטים לרשתות חברתיות. רק בסביבות 2016 החלה הלמידה העמוקה להכנס לפיד החדשות ולרשתות הפרסום. פייסבוק השקיעה בכך השקעה עצומה.

    מי יודע מה יבוא עכשיו? זה די מדהים לראות את ההשקעה הענקית של פייסבוק במחקר ופיתוח של אינטליגנציה מלאכותית, עם המטרה המוצהרת להיות המובילה בתחום. מה כל זה אומר לכם? מה היית עושה עם כל זה אם המוצר שלך הוא פיד החדשות?

    נמצאת לפנינו ישות רבת עוצמה שבונה פרופילים פסיכולוגיים מדויקים ופרטניים של יותר משני מליארד אנשים, שמריצה ניסויי ענק במניפוליציה התנהגותית, ושמתכוונת לפתח את טכנולוגיית הבינה המלאכותית הטובה ביותר בעולם


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (5) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הרביעי של צילה]

     

    "אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע."

    בעת שאנחנו יושבות על ה'משבר' – מושב היולדת, אנחנו יולדות גם את עצמינו. הגוף זוכר ויודע. אז איך זה שישנן נשים שבעת הלידה הן מאבדות את החיבור עם האם הגדולה וכבר אינן מאמינות שהן תוכלנה ללדת ללא אבחת הסכין או המלקחיים או כיפת הוואקום.
    הייתי אחת מהנשים האלה. אחת שבאה לראשונה לחדר הלידה עם חלום שהתפקע. מיר'צה אליאדה אמר בזמנו שחניכה היא לידה, מוות ולידה מחדש. הלידות היו בעבורי מסע של חניכה ואם אדייק יותר אזי אומר שהלידות היו בעבורי שיעורים בחיבור ובהיקרעות שלי מעצמי ושוב חיבור עם תובנות ושוב. מחזוריות מעייפת ומפליאה כאחת. אחרי כל אחת משלוש הלידות שעברתי, שבתי הביתה פצועה. לקח לי זמן לאחות את הרקמות הפצועות, לא רק של הגוף, גם של הנפש. עד הלידה הרביעית שבה שבתי אל שוררות הלידה. כן, יש דבר כזה – ללדת מתוך תודעת השירה עם דולה שהיא חיית טוטם.

    במהלך עבודה השדה שערכתי עם הנשים האפגאניות הן סיפרו לי על הלידות שלהן. ועל המיתות הקטנות והגדולות שהן חוו בעת הלידה. נשים שהיו על סף המוות בעת לידתן, החלימו והפכו בעצמן לתומכות לידה לחברותיהן. הדולות כונו בשפת הדָרִי, בֶּצֶ'ה בָּעָ'ל כּוֹן – הנשים החובקות את היילוד והיולדת. הנשים ילדו בביתן על החֶ'שְתְּ שזהו המושב של היולדת. המָאמָא היא זו שיילדה את האישה ההרה בתמיכתן של הנשים החובקות.
    במהלך ירחי ההיריון, הנשים ערכו לאישה ההרה את טקס הפּוֹלָאד פַּנְג'וּנוֹן – טקס ההגנה לאישה ההרה.
    בטרם עריכת הטקס, הנשים כיירו יחד עם האישה ההרה כלי קיבול מחמר. לאחר הצריפה הן מלאו את הכלים בדגן ובקטניות; חיטה, שעורה, אורז, מש, שעועית, עדשים, פולי חמצה וברכו את האישה ההרה בפריון טוב וביבול מבורך. לאחר מכן הן ישבו סביב כירת הבישול ובישלו את 'נזיד האישה ההרה' שהותקן מדגנים, קטניות, שורשים ותבלינים מחזקים. במהלך הטקס עמדו הנשים במעגל. במרכז המעגל ישבה האישה ההרה על גבי החֶ'שְתְּ – המושב של היולדת, ובינות רגליה קדירת הנזיד. על מנת לא לזרז באופן מאגי את הלידה הן הניחו על מושב היולדת כרית משי רכה הרקומה בציפורי הסִימוֹרְגְ. הנשים ארגו מצמר תיק רפואה ולתוכו הכניסו קמעות הגנה ליולדת, אבני קריסטל, זרעים נרקוטיים, בשמי הרחה, שמני גוף טבעיים, ספרי תפילות זעירים וחגרו למתניה של האישה ההרה. לאחר מכן כל אחת מהנשים החזיקה חישוק עשוי פלדה, הן חיברו את החישוקים לשרשרת. סבבו סביב האישה ההרה שבעה סיבובי מעגל ימינה ושבעה סיבובי מעגל שמאלה תוך שהן קוראות את מילות ההגנה: "אדם וחוה פנים, חוץ לילת, סנוי סנסנוי וסמנגלוף". בתום הסיבובים כל אחת שלפה את החישוק והניחה למרגלותיה של האישה ההרה על מנת להגן עליה ולהרחיק את המזיקים בליווי הבערת קטורת האֶסְפָּאנְגְ' המיוחסים לה סגולות של שמירה והגנה.
    בהמשך הטקס האישה ההרה יצקה מהקדירה נזיד מהביל אל תוך פנכות חמר והגישה לנשים. כל אחת אכלה מן הנזיד עד שהקדירה שבידיה של האישה ההרה התרוקנה. הנשים קינחו את הקדירה וכל אחת העניקה מתנה ליולדת תוך כדי זה שהיא מניחה בקדירה את המתנה הסמלית ומברכת אותה בשמירה ובהצלחת הלידה.

    הלידה עצמה נערכה בבית בעזרתה של המיילדת ותומכות הלידה. הן חיזקו אותה במשקאות עתירי אנרגיה ובסיפורי העצמה. הנשים היו שרות ביחד מזמורים ועוזרות ליולדת דרך השירה לעבור את הצירים. במקביל קרובי משפחתה של היולדת היו יושבים בחצר הבית או בבית הכנסת וקוראים תהילים. המוּלָא היה תוקע בשופר על מנת לזרז את יציאתו של הוולד לאוויר העולם והיו שימושים מאגיים נוספים לזירוז לידתה של היולדת כמו כריכת חוט אדום סביב מגילת התורה ולאחר מכן סביב בטנה של היולדת. השקו אותה במשקה צמחים הנקרא, גוֹלֶה גָאו זְבּוֹן – 'פרח לשון הפר'.
    הלידה עצמה נעשתה על הח'שת תוך כדי זה שהמיילדת מברכת את היילוד כשיוצא לאוויר העולם בברכת האבות והאימהות. תומכת הלידה הייתה בוזקת מלח על היילוד כסגולה לשמירה ולהגנה, מנקה את גופו במי אזוביון ומפדרת באבקת הדס. לבסוף מחתלת אותו בדפוס החתלה מסורתי ומניחה בחיק אמו. במשך ארבעים ימים המכונים צֶ'הֶל רוּז האישה היולדת מוקפת בנשים תומכות. האחת מעסה את גופה ורחמה בשמנים טבעיים, השנייה מערסלת את התינוק ומטפלת בו, השלישית מבשלת ליולדת תבשילים מחזקים, הרביעית שרה מזמורים ליולדת וליילוד, החמישית מספרת סיפורים וכן הלאה. לכל אחת היה תפקיד בהחלמתה של היולדת ובטיפול ביילוד.

    בתום ארבעים הימים הנשים היו חוגגות את שיבתה של היולדת לחיי היומיום. כשראיינתי את הנשים האפגאניות על סיפורי ההיריון והלידה שלהן, אני עצמי הייתי בהיריון הרביעי שלי. שלושה ילדים ילדתי בבתי החולים בלידות ואקום כשאני לבושה בחלוק מסומן של בית החולים אזוקה למיטת במחטים ובצינורות המזרימים חומרים מכווצים וחומרים מרפים המשגעים את מערכות הגוף שלי. חדר הלידה הרגיש לי כמו חדר מלחמה. רופאים, מתלמדים ואחיות פלשו בידיהם אל המקום הכי אינטימי בגופי לשם בדיקת פתיחה, החדרת פתילות וגינאליות וגם סתם ככה לרכוש מיומנות. אף אחד לא שאל את רשותי. הייתי חיה פצועה שרגליה פרוצות לרווחה. איבדתי צלם. בתוך הכאוס הזה לא יכולתי ללדת. לבסוף הילדים שלי נולדו בוואקום ואני נותרתי חבולה ומתוסכלת.

    לא כך חלמתי ללדת.

    נכון שבהיריון הראשון הייתה לי תפישה רומנטית באשר ללידה אבל בלידה השנייה רציתי להתחבר לעצמי, לגופי, למקצב הדופק שלי ושוב הפחדים הכניעו אותי ללדת בבת החולים.
    "עם מבנה אגן כמו שלך בחיים לא תצליחי ללדת", כך הם זמזמו לי. ואילו אני הבטתי בעצמי וראיתי שיש לי אחלה מבנה אגן ללדת.

    בהיריון הרביעי הייתי נחושה ללדת אחרת. במקום אחר, בטבע. הייתה בי קריאה ללדת בשדה. בן זוגי תמך בי. נפגשנו עם מיילדת. בהתחלה היא מיאנה ללוות אותי ללידה בשדה בגלל היסטוריית הלידות שלי אבל לבה נפתח אל מול הכמיהה והידיעה העמוקה שבתוכי שהפעם זה הולך להיות אחרת. הפעם אני יוצרת את מרחב הלידה תוך הקשבה עמוקה לעצמי ולמקצב פתיחת עלי הכותרת של רחמי. כן, יש בתוכי פרח שנפתח. המטאפורה הזאת ליוותה אותי בהמשך.

    במהלך ההיריון יצאתי למסעות תודעתיים שבהם התחברתי לחיית הכוח שלי והיא באה אלי מהעדר שלה, יפה ומלאת הוד – הפילה. התחברתי אליה באופן אינטואטיבי. לאינסטינקטים שלה, לכוח שלה ובד בבד לעדינות שלה. היא ליוותה אותי בכל ירחי ההיריון. היא נכחה בכתיבה שלי, ביצירות החמר שכיירתי, בתנועה שלי, בשפה שלי, בריפוי שלי.
    כשהתחילו הצירים קראתי לטוטם הפילה. קראתי לה לתמוך בי, למזג בתוכי את הכוח שלה. קראתי לה שתזכיר לי שאני יכולה ללדת טבעי, שזה אך קדום ומוכר בשבט הנשי שגופי יידע את חכמת הלידה, קראתי לה ליילד אותי.
    בכל שעות היום של הצירים התחברתי לשדה, לפרחי הבר. החרציות כיסו את האדמה במרבדים צהובים. הלכתי הליכה מדיטטבית בשדה, עם עצמי, עם בן זוגי. לפרקים באה המיילדת ובדקה את דופק העובר. השמש שקעה. הבערנו אש. הלילה בא ואיתו הצירים. לא היה בי פחד. כל הפחדים נמסו עם הידיעה שהפעם אני יולדת כמו שחלמתי ללדת. בטבע. יש בי כוח לקבל את הצירים במלוא עוצמתם. הם חברותיי, עוזרות לי ללדת. טבלתי בבריכת מים אבל רציתי לשוב לאדמה. לחוש את רגבי האדמה תחת כפות רגליי היחפות. בצירי הלחץ הן הגיעו, המיילדת וטוטם הפילה שהייתה ונשארה תומכת הלידה שלי. היא הפכה אני ואני הפכתי היא. כרעתי על האדמה, רגליי הפכו רגליה, יציבות ומשרישות אל תוך האדמה, גופי היה גופה – כביר, מלא יופי והוד. נהמתי כמוה. המיילדת רקחה רטיות של צמחים ועיסתה את מקום הלידה בשמנים. כולנו קראנו לה. וכך נולדה ילדתי הקטנה בשדה של חרציות.

    העולם היה יכול לשמוע בשעה הזאת את ציפורי הלילה, את פרחי הבר ואת הבכי המטלטל שבקע מתוך בטני. בכי עמוק וקדמוני, בכי של הודיה. גופי יודע ללדת.

    שבנו הביתה כשהילודה בת שלוש שעות. על אף שהייתי כבר אימא מנוסה, עולם חדש נגלה לי. השדה סימן את לידתי מחדש. למדתי שבעדר הפילים יש טקסי לידה ומוות. ישנן פילות שהן מיילדות וישנן פילות שהן מקוננות ומשוררות את הלידה מחדש. מני אז, הראשון באפריל הוא לא רק סמן האביב ויום לידתה של בתי כי אם יום החיבור שלי עם עצמי.

    חמש עשרה שנים אחרי הלידה בשדה, יש ואני צריכה לטוות מחדש את החוט האורג את החיבור הזה לאם הגדולה, לקרוא לחיית הכוח ליילד עוד חלקים מתוכי אל האור. בכל ירח מלא אנחנו במעשה האהבה, מתות ונולדות מחדש, כך אמרו פעם הסבתות שלי.

    מעשה באהבה
    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לִנְשֹׁם.
    נוֹלַדְתִּי וְנָשַׁמְתִּי.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֶת מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה,
    אֲבָל הַפֶּרַח הִבְשִׁיל
    וְנִפְתַּח לְהֶבֶל פִּיו שֶׁל זָר.

    אִמָּא שֶׁלִּי לֹא לִמְּדָה
    אוֹתִי אֵיךְ לָלֶדֶת.
    הַגּוּף זָכַר וְיָדַע,
    וְנוֹלְדוּ מִתּוֹכִי שְׁנֵי עֳפָרִים
    שֶׁיָּנְקוּ בְּמַבָּטָם
    שְׂדוֹת מִרְעֶה יְרֻקִּים.

    אֲבָל אִמָּא שֶׁלִּי לִמְּדָה אוֹתִי
    לְהַאֲמִין וְלִקְרֹא בְּמַפּוֹת אַסְטְרוֹלוֹגִיּוֹת.
    אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֶצְבַּע לַכּוֹכָבִים וְלַיְּרֵחִים,
    שׁוֹאֶלֶת עַל מַזָּלִי,
    וְהֵם עוֹנִים לִי:
    "אָנָאר, הַכְנִיעִי מַבָּטֵךְ.
    לְכִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. קִרְאִי בְּמַפּוֹת הַדְּרָכִים,
    עַכְשָׁיו אַתְּ שָׁם".

    וְכָל הַיָּמִים, כָּל הַיָּמִים
    אֲנִי רָצָה עַל הֶהָרִים עִם עֳפָרַי הַקְּטַנִּים
    וְלוֹמֶדֶת מִכִּוּוּנֵי הָרוּחוֹת, מִנְּבִיעַת מַעְיָנוֹת,
    מִדְּרִיכוּת מַבָּטָם שֶׁל צַּיָּדִים
    וּמִצְּמִיחַת הָעֲשָׂבִים –
    שִׁעוּרֵי חַיִּים.

    השיר מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (4) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השלישי – טקס הנזיד הלבן]

     

    בילדותי גרתי בצל קורתם של סבי וסבתי. אז לא ידעתי שהצריף הקטן יהפוך להיות שער כניסה לגן פלאות. בכל שבוע ניגלה לי עולם חדש, סיפור חדש, טקס חדש, שיקוי חדש. הנשים הקשישות היו יושבות לאור היום בחצר הצריף תחת עץ התות ובוררות אורז ועדשים בטסי נחושת ענקיים. אני שהייתי צעירה ובעלת 'עיניים טובות' הייתי צריכה לבדוק שלא נותרו אבנים, שברי דגן מתולעים או מוץ. הנשים היו מספרות סיפורים ומקוננות על אבדנים.

    תחת עץ התות שמעתי בפעם הראשונה שהיו לי שתי סבתות רבתות. האחת הייתה מָאמָא – מיילדת והשנייה הייתה מוֹרְדֶה שוּר – רוחצת מתים. שררה ביניהן מערכת יחסים של נתינה וחסד. זו יילדה את זו, וזו רחצה את זו. לימים הבנתי ש'רוחצת המתים' הייתה גם סוג של מיילדת. מיילדת של הנשמה מהגוף הגשמי לעולם הרוח.

    סבתי מַחְבּוּל נישאה בגיל אחת עשרה. קשה לעכל. סבי עבר כבר את שנתו העשרים. במשך שבעים שנות חייהם המשותפים, סבא אהב אותה וסיפר לה בכל לילה סיפורי אהבה. הייתי עדה לאהבה הזאת. סבתי מעולם לא אהבה את סבי. גם לזה הייתי עדה. את ילדיה היא אהבה אהבת נפש והרי שבע עשרה שנים היא הייתה עקרה ובשנים האלה היא עברה טקסי פריון מכאיבים וגם מלאי יופי.
    בילדותי היא סיפרה לי רבות על שנות עקרותה ועל הלידות שלה. כששאלתי אותה למה היא חושבת שהיא הייתה עקרה כל כך הרבה שנים היא סיפרה לי שהיא נשאה על גופה את העונש בגין החטא שבו חטאה האימא הגדולה שלה.

    לסבתי היו שתי אימהות, מָאדֶרֶה כְּלוֹנֶה – אימא גדולה, ומָאדֶרֶה כּוּצִ'יכּ – אימא קטנה. האימא הגדולה הייתה מָאמָא – מיילדת. הן היו שושלת של מיילדות שלמדו את רזי הידע מאימותיהן. מלאכת הלידה לא נסתכמה רק בידע פרקטי כי אם גם בידע רוחני ומאגי. אימא גדולה הייתה שוליה של הורתה המיילדת כך שבגיל צעיר היא ידעה להכין פורמולות לפריון וגם ידעה איך לגרום לעקרות. היא עצמה ילדה ילדים רכים ומתוקים. הקטן שבילדיה מת ממחלה. אבדנה היה קשה מנשוא והיא החליטה לעצור את רחמה. היא ידעה איך. פעם סיפרה לי דודה קשישה אחת כי האימא הגדולה של סבתי השתמשה בהחדרת אבני אודם לרחם כאמצעי למניעת היריון, ואולי היא השתמשה בשיקוי אחר שגרם לה עקרות. זאת לא נדע. ואז היא חולמת חלום. בחלום מדבר אליה המלאך רזיאל ואומר לה: "עוון גדול עשית. עוון גדול עשית. תחת הכיסא הכבוד של הקדוש ברוך הוא, יש עוד שתי נשמות שצריכות להיוולד מרחמך. סגרת להם את השער לעולם הזה. איי ווי.. עוון גדול עשית". אימא גדולה מתעוררת מחלומה ומנסה לכפר על עוונה. היא משיאה לבעלה אישה בשם בת-שבע וזו יולדת רק שני ילדים, את סבתי מַחְבּוּל ואת אחיה בנימין. שתי הנשמות שהיו צריכות להיוולד מרחמה של אימא גדולה נולדו לבסוף מרחמה של אימא קטנה – פונדקאית של חלומות.
    פה גם נעצרה שושלת המיילדות. סבתי מַחְבּוּל שהייתה אמורה להיות מיילדת כמו האימא הגדולה שלה נעשתה לבסוף נָאנְוֶוה – אופת לחם. מסלול חייה השתנה עקב הנסיבות. לזכותה יש לומר שהיא אפתה את הנָאן – הלחם הטעים ביותר בעולם והיא הייתה גם מרפאה באמצעות הלחם. על 'לחם החלומות' ועל 'לחם הכלות' אספר בהזדמנות אחרת.

    אחד מטקסי הפריון שהיא עברה היה טקס סביב הדְרַחְ'תֶּה אָלוּ בָּלוּ – עץ הדובדבן. בטקס המָאמָא הפשיטה אותה תחת העץ ורחצה אותה עם נץ החמה. את בגדיה התחתונים של סבתי קשרה המָאמָא לבדי העץ ועטתה את גופה בשמלה מפרחי האביב. (הנשים היו אמונות על מלאכת שזירת גבעולי פרחים). היה על סבתי להסתובב סביב העץ שלוש פעמים ולומר: "ח'וֹדָא, אלוהים, כמו שנתת פרי לעץ זה כך תן לי את פרי בטני". לאחר מכן המָאמָא מרחה את בטנה וירכיה של סבתי בצָ'סְפַּכּ – בשרף של העץ כסגולה לפריון ולהצלחת מעשה האהבה. זה היה טקס חיבור לעץ המניב פרי ולאדמת הטובה המנביטה את פרחי האביב. בטקסי פריון אחרים היא עברה עינויי גוף ונפש.

    סבתי ילדה לבסוף שישה ילדים. היא הייתה גם שִירְדֶה, מינקת לילדים אחרים. משאלת לבה הייתה להיות מיילדת, כמו אימהותיה. זה נמנע ממנה מפאת העוון של אימא גדולה. אבל כל חייה היא התעסקה עם הפואטיקה של הפריון והלידה והיא נהגה לומר: "אנחנו הנשים צריכות לזכור כי אנחנו המיילדות של עצמינו. בכל עונה אנחנו מיילדות את עצמינו מחדש. כל אישה מטבעה היא מָאמָא ג'ון, היא בוראת חיים".

    בטור הבא אמשיך ואכתוב על טקסי הגנה לאישה ההרה, על טקסי לידה ותמיכה ביולדת אצל הנשים האפגאניות. וגם על סיפור לידתה של בתי הקטנה בשדה חרציות בברכתה של סבתי.

    חותמת הפעם בסיפור על נֶנֶה ג'וֹן, המיילדת בסמטת האימהות הצוחקות השרה שיר מתוק ליילודים, אוֹהִי אוֹהִי.

    נֶנֶה ג'וֹן הייתה מהלכת בין הסמטאות שלנו כמו שקליגרף מהלך בנייר שלו.
    על גופה הצנום היא לבשה שמלת פשתן ולמותניה חגרה חגורת בד רחבה ובה עשבי מרפא, ספר תפילה קטן, חוט משי אדום, נוצה של ציפור שיר ובקבוק עם אגלי טל של פרחים.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה המיילדת שלנו בסמטת האימהות הצוחקות.
    נֶנֶה ג'וֹן יילדה את אימהותינו וסבתותינו וגם את בנותינו.
    בכל פעם שאחת מהנשים שלנו הייתה מבשילה בבטן, היינו עולים על גג בית החמר שלנו וקוראים לה. תמיד היא הייתה באה, נֶנֶה ג'וֹן שלנו.
    נֶנֶה ג'וֹן הייתה שרה ליולדת שלנו, וכל הקמטים שלה היו צוחקים.
    היולדת שלנו הייתה צוחקת ושרה אִתה יחד לעובר שבתוכה.

    אוֹהִי אוֹהִי, גוֹל-י פּוּנֶה [נומי נומי, פרח בר]
    גן החיים לבטח מחכה לך
    אתה תאהב את הגן
    והגן יאהב אותך, פרח בר.
    אלוהים יושב בלב של אימא
    ואימא יושבת בגן של האלוהים
    וכולנו מחכים לך.
    אוֹהִי אוֹהִי, פרח בר.

    ועל כל עובּר שהייתה נֶנֶה ג'וֹן מיילדת מרחמה של האם, הייתה מזליפה טל של פרחים ואומרת לו או לה:

    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו שירה עתיקה, כי כבר שכחנו את המקור שלנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו את אמנות האהבה, כי לא ידענו כמה אנו נצרכים לה.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו איך לרפא את הלב שלנו, כי כה פצועים אנחנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תשיב אותנו למשכן האמת שבנו, כי כבר איבדנו את דרכנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, את תלמדי אותנו מחדש לחלום, כי זו השפה הסודית שבה נבראנו.
    אוֹהִי אוֹהִי, אתה תלמד אותנו מחדש לנשום, כי אנחנו ראויים למרווח הזה מבראשית.

    וכשהיא יילדה את סבא מִיתִּי שלי, היא אמרה לו:
    אתה תספר לאנשים שתפגוש בדרך שלכולנו יש אם אחת, והיא האהבה.
    וסבא מיתי סיפר לאנשים ולי על נֶנֶה ג'וֹן.
    ואני מספרת לכם על נֶנֶה ג'וֹן.

    וכשכבר הייתה זקנה מאוד וידעה שאלו נשימותיה האחרונות, באו כל אנשי העיר העתיקה בּהֶרָאת, יהודים ומוסלמים, וכולם בכו לה. וכל קבוצה אמרה שהיא משלהם. והיא רק צחקה וריחפה מעליהם ובתוכם ואמרה להם בכל השפות שהיא בת אלוהים ואהבה.
    וככה האנשים מסמטת האימהות הצוחקות זכרו אותה.
    וגם סבא מִיתִּי שלי זכר אותה, את נֶנֶה ג'וֹן שלו.

    הסיפור מתוך: כותבת במקל של כורכום.

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (3) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור השני – טקס הנזיד האדום]

     

    'כוחו המרפא של הריטואל הנשי', זהו שם המאמר שאני כותבת בימים אלו. מתוך סיפור חיי אני חוברת שוב ושוב לטקסים שחוויתי בצל קורתה של סבתי. חלק מהטקסים עברתי 'בגוף ראשון' וחלק מהטקסים צפיתי בהם או שמעתי אודותיהם.

    בטור הקודם כתבתי על טקס 'הנזיד האדום' שנערך במרכז אסיה לנערה שקיבלה וסת. בטקס הנערה המתבגרת עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ.

    הפעם אני מבקשת לכתוב על טקס 'הנזיד הלבן' המכונה בשפת הדָרִי, 'אָשְ-יִ סֶפִיד' אשר נערך לאישה בשלב המנופאוזה. האישה כונתה אז 'סַר גוֹזַשְתְּ' – האישה החכמה ובעלת ניסיון החיים.

    הטקס נערך בחמאם – בית המרחץ, אליו הוזמנו הנשים מבנות המשפחה וחברותיה של האישה החוגגת את שלב הבתר-פריון. חונכת האישה בישלה את הנזיד הלבן שהותקן מאורז לבן, חלב שקדים, סוכר נֶבָּאט ומי ורדים. הנזיד היה קר ומתוק. כל מוזמנת הביאה מתנה סמלית בצבע לבן, כדוגמת; אבן קריסטל, שָאל סרוג מצמר לבן, תכשיטי פנינים, נוצה לבנה, זרעים של פרחים לבנים, חרוט סוכר קנים מקושט (קָאלֶה רָאנְדְ) ואף תכריכים מבד פשתן לבן (כֶּפָאן) כסגולה לחיים ארוכים.

    הצבע האדום והלבן הם סמלי מפתח בתרבות האפגאנית, כאשר האדום מסמל פריון, יופי נשי והגנה מאגית והצבע הלבן מסמל טוהר, חכמה, כהונה, מוות ולידה מחדש. הדימוי של האישה בשלב הבתר-פריון הוא שהדם שלה הופך מאדום ללבן. החונכת הייתה מאמנת את האישה להתמיר את רחמה מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. הרחם אינה מאבדת את חיוניותה בשלב המנופאוזה כי אם האיכות מותמרת מהולדה לריפוי. הרחם הופכת למעין 'תיק רפואה' של האישה בשלב המעבר.

    אם בשפת הדָרִי האישה בשלב המנופאוזה מכונה, 'סַר גוֹזַשְתְּ' – 'האישה החכמה ובעלת הניסיון', הרי שבשפה העברית יש לנו מונח מקומם 'אישה בּלה' מלשון בּלות. אני מאמצת את הפרשנות של חברותיי מ'נאורה' שהופכות את 'אישה בלה' לאישה שבא לה. בא לה ללמוד, בא לה לצאת אל העולם, להגשים את עצמה. כי כך זה בדיוק היה אצל סבתותיי באפגאניסטן.
    בטקס הנזיד הלבן הנשים הוכתרו לתפקיד כהונתי בקהילה.

    מהלך הטקס התחיל בחמאם כשכל המוזמנות התאספו, התפשטו ועטו על עצמן לוֹנְגִי – מעטפת בד לבן מכותנה. הן מלאו אגן במי ורדים מבושמים וכל אחת רחצה חלק בגופה של החוגגת תוך כדי אמירת ברכות. האחת נוטלת בקנקן נחושת מי ורדים חמימים ורוחצת את פניה של האישה, השנייה רוחצת את שיערותיה של האישה בּכְּתִּירָא – שרף לבן מבושם, השלישית את צווארה, הרביעית את כפות ידיה, החמישית את זרועותיה וכן הלאה כאשר כפות הרגליים נרחצות אחרונות. לאחר מכן הנשים היו רוחצות ביחד באגן הגדול של המים החמים ומספרות סיפורי חכמה והומור. לאחר ההלבשה הן היו מטהרות את החוגגת בקטורת האֶסְפָּאנְגְ', מלבישות אותה בבגדים חגיגיים ולעתים כורכות על אגנה מעטפת מבד הפשתן כסגולה להגנה ולחיים ארוכים. החונכת הייתה מכתירה אותה בשלב הזה לתפקיד כהונתי בקהילה ושאר המוזמנות היו מעניקות לה את המתנות הסמליות בצבע הלבן ומברכות אותה. מהשלב הזה האישה החוגגת הייתה יכולה לשמש בתפקיד של מיילדת, מרפאה, רוקחת תרופות, מנחת טקסים, מקוננת, רוחצת מתים, יועצת דרך, בלנית, פותרת חלומות, מספרת סיפורים וכדומה.

    הנשים בעלות הדם האדום עסקו ביילודה, בטיפול בבית ובחינוך הילדים, הנשים בעלות הדם הלבן כיהנו בתפקידי מפתח. למעשה הן הנשים הרוחניות שנתנו משמעות לחיים ועסקו בטקסי מעבר, לידה, התבגרות, נישואין ומוות. הן נתפשו כבעלות כוח מאגי ורוחני ומבחינה היררכית מעמדן היה גבוה משל הגברים והן היו הנשיאות של המשפחה והקהילה.

    טקס ייחודי זה לא נחגג יותר כאשר הנשים היגרו מאפגאניסטן למרחבים אחרים. השפה הסמלית הייתה אחרת. התמזל מזלי ונחשפתי לטקסי הנזיד האדום והנזיד הלבן בביתה של סבתי ובראיונות עם מידעניות מפתח על המחקר שערכתי אודות הנשים האפגאניות. באותו הלך רוח שהיכה בי כי טקס זה נעלם מן העולם ולא יהיה לו יותר המשכיות, אני שומעת את הכמיהה של חברותיי מכל הזרמים לטקס מעבר מן הסוג הזה. טקס שיש בו קומיוניטאס נשי, שיש בו האצלת סמכות וכוח מרפא מדור לדור, שיש בו חיבור למשבר הזה שאנו עוברות בשלב המנופאוזה ושיש בו מענה תרבותי לכאב ולבדידות של תקופה ייחודית זו.

    ישנו פתגם בשפת הדָרִי שאומר: 'אָז חֶ'שְתְּ תָּא חֶּ'שְתְּ' – מלבנה ללבנה. חֶ'שְתְּ זה גם הכיסא של היולדת וחֶ'שְתְ הוא גם משענת לרחצת המת. חיינו הם מרגע בואנו לעולם על כיסא היולדת ועד לכתנו מן העולם על מיטת רחצת המת. בין לבין עלינו לטוות קורים של משמעות בחיינו. בשפה התלמודית כיסא היולדת מכונה 'משבר'. היולדת יושבת על המשבר ויולדת חיים, כך מתוך המשבר שאנו עוברות אנו יולדות את עצמינו מחדש. טקס הנזיד הלבן הוא גם הזמנה ללידה מחודשת.

    חותמת את הטור בברכה, 'סֶפִיד בָּאחְתְ בָּאשִי' – 'שהמזל שלך יהיה לבן', ובשירת הנשים בטקס הנזיד הלבן.

    'השקד הלבן' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית
    הנשים שלנו ממלאות את כדי החמר בחלב שקדים.
    הן מטפסות מעלה בהר התלול אל המערה החבויה,
    שם הן מוזגות לאגן החצוב בסלע את שמחת הבשלתן.
    בעונה האחרונה טוויתי בכישור חוטי פשתן
    וארגתי בנול העץ גלימה צחורה.
    סבתי הגיעה לגילו של הירח הלבן.
    אני מלבישה אותה והיא פורמת חוט אחד
    וקושרת לכנף בגדי. "אָנָאר, לעולם תהי כרוכה בכהונתי",
    היא מתפללת, "ימיי הלבנים יתמכו בימייך האדומים."
    אני קוטפת את פרחי השקד וטומנת בצווארה הקמוט.
    אני נושאת אותה על גבי. שיערי השחור חולף על פני שיערה הלבן.
    צלינו מתארך ככל שאני מטפסת על ההר. זיעה בעיני.
    "אל תבכי דֹחְ'תַּר ג'וֹן. אלמד אותך לחלום בצלו של העץ הלבן".
    במערה מחכות הנשים שלנו.
    הן עוטפות אותנו במזמורים ומגלפות את מטה הכהונה של סבתי.
    אחת קושרת למטה נוצה לבנה, שנייה קושרת גביש קריסטל,
    שלישית צדף ורביעית פרח שָבָּר לבן.
    אני קושרת פתיל מחוטי הפשתן ומברכת אותה
    שתרוץ בהרים עם האיילות הלבנות.
    הנשים שלנו מוזגות חלב שקדים ומברכות את עונות חייה של סבתי.
    כל מי שהגיעה לגילו של הירח הלבן הוכתרה ככוהנת.
    אחת מיילדת, השנייה מקוננת, השלישית אסטרולוגית,
    הרביעית יועצת חלומות, החמישית מרפאה, השישית רוקחת בשמים,
    השביעית אלכימאית וסבתא שלי מיועדת לכהן כאוהבת האל.
    הנשים שלנו שרות כל הלילה מזמורים סביב המדורה.
    המערה היא הרחם שלנו, כך הן שרות. דמן הלבן מצמיח מטע עצי שקד.
    אני איילה צעירה המשחקת בין העצים. פרחים לבנים מנקדים את עורי.
    האיילות החכמות קוראות לי לנוח עמן תחת צלו של העץ הלבן.
    אני חולמת על ספר שירים שדפיו לבנים וריקים.
    כשגופי יבשיל לא אכתוב עוד. הדפים יישאו את זכרון עצי השקד.
    אני יורדת מההר.
    נכדתי טומנת באדמה נבט שקד.
    סבתי ענן.
    אני –
    סימנית הגשם.
    [בצילום למעלה: קמע פריון נשי]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' (2) – הטור של צילה זן-בר צור

    [לטור הראשון של צילה: כותבת בדיו לבנה]

     

    המפגש הסודי ביותר של הנשים האפגאניות נקרא תּוֹצִ'יָאק שפירושו, 'הפרח הסודי שלך'. (צִ'יצִ'יָאק זהו שם של פרח וכינוי לאיבר המין הנשי). במפגש הזה הנשים חלקו ביניהן סודות ומונולוגים שנסובו סביב נושאים כמו, טקסי מעבר נשיים, קבלת הוסת, המעשה המיני הראשון, אהבה, פחד פאלי, פריון וטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם, היריון ולידה, נידה וטהרה, מנופאוזה, עינוגים מיניים והומור מיני. בעבודת השדה שערכתי במשך כחמש עשרה שנה על תפישת הנשיות של הנשים היהודיות האפגאניות, היו אלה נשים בנות שמונים ותשעים שסיפרו לי על המפגשים הסודיים האלה. מפגשים שנטעו בהן, לדבריהן, כוח ואומץ לספר סיפורים אינטימיים על הגוף והמיניות, על הפחד והתשוקה, על כל מה שמותר ואסור מבחינת ההלכה היהודית, על מחאה וחתרנות. בחברה הפטריארכלית הנדונה, השיח המיני היה מבחינת טאבו למעט במפגשי התּוֹצִ'יָאק.

    תכני המפגש 'הפרח הסודי שלך' מהדהד למחזה שכתבה איב אנסלר, 'מונולוגים מהווגינה' – כל מונולוג מתייחס לווגינה מפן ייחודי כמו, וסת, יחסי מין, אהבה, אורגזמה, אוננות, היריון ולידה, אונס, גילוי עריות, אלימות, מילת נשים. המחזה של אנסלר הועלה על בימות רבות בעולם וזכה להד חברתי ותקשורתי נרחב. זוהי דוגמה לאמנות המחוללת שינוי חברתי תודעתי, שכן, מאז 1998בהשפעת 'מונולוגים מהווגינה' מצוין על גבי הלוח השנה הקלנדרי, 'יום הווגינה' – V Day) Vagina Day, Victory Day, Valentine's Day). כיום ה- V Day היא תנועה גלובלית הפועלת להגברת המודעות בכל הקשור באלימות כלפי נשים ובמיגורה. במחשבות רפלקסיביות שעלו לי בעקבות המחקר שלי על הנשים האפגאניות, תהיתי לא אחת איך אני הייתי חווה מפגשים מן הסוג הזה בפער של זמן, שפה ומקום.

    במפגשי התּוֹצִ'יָאק היה שיח ער ופתוח של הנשים על נשיות ומיניות. הנשים לא תפשו את עצמן רק כבעלות איבר פונקציונלי ללידת ילדים אלא מעבר לזה. הן שוחחו על עונג וארוטיקה ולמדו דרכים לשיפור איכות העונג המיני ואף התנסו בטיפולי צִ'יצִ'יָאק בחמאם על ידי אישה שהייתה מומחית לזה. ומה שמעניין הוא שהנשים כינו אותה מָאמָא – מיילדת, ואולי ברמה הסמלית היא הייתה המיילדת של התודעה המינית של הנשים. על אף היותי בת הקבוצה (שני הוריי הם אפגאנים) ודוברת השפה (דָרִי), לקח למידעניות שלי שנים מספר עד ששיתפו אותי בתכנים של המפגשים הסודיים.
    במפגשי התּוֹצִ'יָאק נחגגו גם טקסי מעבר נשיים. אחד מהטקסים הללו הוא טקס 'הנזיד האדום' ('אָשְ-יִ סוֹרְחְ'). הטקס נערך לכבוד נערה שקיבלה בפעם הראשונה את הוסת. הנשים היו עורכות טקס סודי ובו הן היו מבשלות את הנזיד שהותקן מעדשים אדומים, פרוסות של סלק, מיץ רימונים ועוד תבלינים אדומים. הקדירה המהבילה והלא ממש טעימה (טעמי האישי) הונחה על גבי כּוּרְסִי – שולחן קטן שמתחתיו בערו זרעי קטורת האֶסְפָּאנְגְ'.
    הנשים היו מתכנסות ומניחות על השטיח מתנות סמליות בצבע אדום ויושבות על כריות הסבה סביב קדירת הנזיד האדום. בטקס הנערה עברה שלושה מבחנים: מבחן הסבלנות, מבחן החכמה ומבחן האומץ. האישה הקשישה ביותר שנכחה בטקס האכילה את הנערה בנזיד האדום על מנת להעצים את פריונה.

    המבחן הראשון בטקס הנזיד האדום היה מבחן הסבלנות. הנשים היו נותנות לנערה פקעת סבוכה של חוטים. עליה היה להתיר בסבלנות את הקשרים ולמיין את החוטים על פי צבעים. לאחר מכן הנערה הייתה לוקחת חוט, מוסרת לאישה שישבה במעגל ושואלת אותה שאלה על החיים. כל אישה הייתה עונה מחכמת הלב שלה. אין אמת חיים אבסולוטית, המשאב הינו חכמתה וניסיונה העשיר של האישה. לאחר המענה לשאלה הראשונה, הנערה הייתה ממשיכה ופונה לאישה נוספת וכך הלאה. את קצוות החוטים היו הנשים קושרות ומגלגלות מחדש לפקעת. הנערות היו שומרות את פקעת החוטים כקמע הגנה. לעתים הן סרגו מהפקעת כר חלומות, או שמיכה לוולד הראשון.

    המבחן השני היה מבחן החכמה או מבחן התושייה. האישה הקשישה, למודת הניסיון הייתה מספרת לנערה מעשייה בשם 'נְמֶכֶּה' (בסגנון 'היפה והחיה'). אחרי סיפור העלילה הייתה האישה עוצרת את היגוד הסיפור ומבקשת מהנערה להתיר את הקונפליקט בסיפור עד הסוף הטוב. החכמה או התושייה של הנערה נמדדה ביכולת המניפולטיבית שלה להגיע אל הסוף הטוב.

    המבחן השלישי נעשה בפאתי העיר או הכפר. הנשים היו מלוות את הנערה באמצעות עששיות אל פתח מערה. עליה היה לרדת במדרגות חצובות באבן אל תחתית המערה. שם ישבה אישה זקנה, מעין דמות מיתית. על הנערה היה להשקות אותה במים ובתמורה האישה הזקנה הייתה מברכת אותה: אַז גָ'אִי בְּרִי רָא בָּאשֶה – אַז גָ'אִי בְכּוֹנִי אוֹצָ'א בָּאשֶה – "באשר תלכי תמצאי דרך – באשר תחפרי תמצאי מים חיים". בעבודת השדה שערכתי בקרב הנשים האפגאניות, ספרו לי הנשים הקשישות כי המבחן השלישי דרש מהן אומץ רב. הן חששו לרדת את בטן המערה מפאת תקיפתן של ישויות דמוניות או חיות טורפות. הנשים עודדו את הנערה ותמכו בה באומרן: אנחנו השומרות עליך, אנחנו המגנות עליך, רוחך אמיצה כמו לביאה. רדי למטה וקבלי כוחות מאשת המערה ומברכתה'. המידעניות הוסיפו וספרו לי כי קולן של הנשים עודד אותן לרדת לבטן האדמה לקבל את ברכת האישה הזקנה לשוב למעלה ולצאת מפתח המערה כמו לידה מחדש. הנשים שחיכו בפתח המערה היו המיילדות שלה בטקס החניכה והן ברכו אותה בברכת 'סֶפִיד בָּאחְ'תְ בָּאשִי' – שהמזל שלך יהיה לבן. הנשים חלקו לנערה ולנוכחות בטקס את סוכריית הנֶבָּאט למילוי משאלותיהן.

    לאחר שלושת המבחנים של טקס הנזיד האדום, הנערה כונתה 'אישה' ויכלה לשוב אל חיי היום יום תוך כדי שהיא חוברת אל הנשים עצמן.
    למעשה, האישה הקשישה ביותר שהנחתה את הטקס הייתה מעין מיילדת למודת ניסיון שחנכה האת הנערה ויילדה אותה לתקופת חיים חדשה. המסע אל בטן האדמה – אל האישה המיתית שקיבלה מידיה של הנערה את המים החיים והשיבה לה בברכת הדרך ובחיים ארוכים ומלאי משמעות, היא זו שלמעשה העבירה לנערה באופן סמלי את מי השליה – נוזל החיים מהדור המיתי של הנשים לדור הנשי הצעיר שימשיך את הילודה והחכמה.

    על טקס הנזיד האדום שמעתי לראשונה בבגרותי. גרתי אצל סבי וסבתי בשכונת עמישב. שם קיבלתי בפעם הראשונה וסת. סבתי רצתה לערוך לי בווריאציה המקומית את טקס הנזיד האדום. אני השבתי בשלילה מוחלטת לכל מה שייצג את הנשים הגלותיות. רציתי להיות שייכת לתקופה חדשה למרחב אחר, 'מודרני' יותר. ובכל זאת השכנות שלנו באו לטקס והניחו על הסוּפְרֶה – מפת השולחן מתנות סמליות בצבע אדום (רימון, תפוח אדום, מפית רקומה בכלניות, אנפילאות מצמר אדום ושרשרת עם אבן אודם) אני ברחתי כל עוד נפשי בי והתחבאתי. רק בלילה חזרתי לבית סבתי, היא הגישה לי נָאן – לחם שאפתה בתנור החמר וגוֹל – ורד אדום שקטפה משיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה, ואמרה לי שהיא לא מבינה למה איני רוצה לחגוג את התבגרותי, היא עצמה הייתה שייכת לקהילה נשית שחגגה את הפריון וטקסי מעבר נוספים. ואז סבתי העניקה לי פתגם אחד כירושה ואמרה לי, צילה ג'וֹן (יקירה) בכל בוקר כשאת מתעוררת משנתך, שאלי את עצמך, נָאן וְגוֹל דָארִי, יש לך לחם ופרח – כי לחם זה לגוף ופרח זה לנשמה ואם יש לך זאת, אשרייך. את הירושה היפה הזאת אני מעבירה לכם בברכת הלחם לגוף והפרח לנשמה.
    צחוק הפעמונים של סבתי נשמע לי מאז שבתי הבכורה התבגרה וערכתי לה (בלי לעשות בושות, כמובן) את טקס הנזיד האדום ומאז אני מנחה טקסים אלו במקומות שונים בארץ.

    חותמת את מונולוג התּוֹצִ'יָאק בשיר על קסם הפריון:

    'הגוף של אמי הוא כמו עץ רימון' מתוך: אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפית דמיונית.
    הגוף של אימא שלי הוא כמו עץ הרימון.
    יש ימים ודם יורד בין ירכיה.
    'זה דם הברכה', אומרת סבתא
    עוטפת את אימא בשטיח תפילה
    ושרה לה מזמורים בשפה עתיקה.
    עכשיו בא הדם אל בין ירכיי.
    סבתא עוטפת אותי בשטיח שלה
    ומברכת אותי 'ספיד באח'ת באשי' –
    שהמזל שלך יהיה לבן.
    אימא רוכנת על הקדרה ומבשלת לי את הנזיד האדום.
    אני נדבקת בשמחה הפורצת ממנה.
    סבתא מדליקה את בתי המנורה ומזמינה את הנשים להאכיל אותי
    חופן נזיד אדום מכפות ידן.
    'אנאר', אומרת ח'אנום עתארי,
    'למדי את סוד הפריחה והקמילה של פרחי הגן.
    למדי שורשים, עלים וזרעים מרפאים'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מאמא, 'האמיני בגופך,
    הוא יידע בעת הצורך להחלים בעצמו.
    הוא יידע את סוד התשוקה והלידה. האמיני'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום נאלה, 'בכי עד כלות
    על פרידה מאהובייך. שחררי.
    לבם פועם בתוכך'.
    'אנאר', אומרת ח'אנום מורדה שור, 'זכרי ילדה
    גם במותך, אנחנו שריד של ציפור הסימורג,
    מתעוררות לחיים מתוך מותנו'.
    'אנאר', אומרת סבתא שלי. 'אל פחד ילדה,
    אהבי את העולם עד כלות. אהבי את אלוהייך.
    אהבי בני אדם, אהבי בעלי כנף וחיות. שמרי על חייהם.
    אכלי זרעים ופירות. אכלי שורשים – זה כוחנו'.
    'אנאר' אומרת ח'אנום נושתה, שירי מזמורים,
    שירי לעצמך, לסבתות שלך, לילדיך. שירי.
    כתבי שירה על גופך, על בטנך ושדייך. על כפות ידיך,
    על ירכייך, על עפעפיך.
    בלילה, כבתה אמי את בתי המנורות
    וכסתה אותי בשטיח התפילה של סבתא.
    'אנאר', היא לחשה, 'ילדתי אותך עם בית מנורה בלב.
    לכי בדרך בו יאיר לבך. קחי אתך
    את תיק הרפואה שנתנו לך הנשים שלנו.
    קחי את הברכות. הן ישמרו עלייך.'
    את תיק הרפואה שתפרה לי אמי שמרתי שבעים שנה.
    נשמרו בו ברכות הנשים שלנו וגרגרי רימון
    שנטלתי ביום ההוא מכפות ידיה של אמי.

     

    [לטור השלישי: טקס הנזיד הלבן]

    _________________________________________________________________________________________

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • 'כותבת בדיו לבנה' – הטור של צילה זן-בר צור

    בכל עונה במעגל חיי אני כותבת בחומר אחר. עונה היא הלך רוח פנימי.

    זו לא  עונה המכונה בשם, סתיו או אביב, זה שלב בהתפתחות שלי.

    העונה הזאת שבה אני נמצאת היא עונת מעבר. או יותר נכון לומר, בהלך רוח של מעבר. ויקטור טרנר היה קורא לזה לימינאליות. מצב שהוא בין לבין.  הוא גם היה מצביע על קומיוניטאס בשלב הזה. האבחון המדיקלי היה מכנה זאת מנופאוזה – פתאום 'הפסיק לי הירח' (אבל דווקא עכשיו אני יותר ויותר יודעת למדוט על אורו של הירח, להתמלא ולגרוע בהבנה עמוקה שהיא מעבר לאריתמטיקה פשוטה). הסבתות האפגאניות שלי היו אומרות שאני בשלב בו הנשים מתאמנות להתמיר את הרחם שלהן מאיבר של הולדה לאיבר של חלימה וריפוי. ואצלן היה קומיוניטאס – קהיליות נשית. אחת עגנה בנפשה של השנייה. אחת חנכה את השנייה. הן תפשו את הקשרים שביניהן כמארג חיים. אין תחרותיות. אין היררכיה של יוקרה ומעמד. לשפה הזאת אני מתחברת. בשלבי מעבר יש תמורות.

    בעונה הזאת אני כותבת ב'דיו לבנה'. תדמיינו דיו מהולה בחלב אם. הדמיון הוא המחשה פואטית. הוא מרחיב את גבולות התודעה. מבחינתי לכתוב בדיו לבנה זה קודם כל ליצור תמהיל בין החלב של האימהות הקדומות שלי לבין דיו – ההחתמה האישית שלי. התמהיל הזה הוא תרופה בעבורי. את המונח 'דיו לבנה' טבעה ההוגה הפמיניסטית הלן סיקסו במאמרה 'צחוקה של המדוזה'. על פיה: "בכל אישה יש תמיד משהו מהאם הטובה, לכן כדי לייצג את עצמה ואת גופה היא כותבת בדיו לבנה. כתיבה ב'דיו לבנה' יוצרת שפה נשית שמתארת וחוקרת נושאים של נשים. אישה הכותבת כתיבה נשית מתאחדת עם הגוף הנשי האימהי". לשיטתה של סיקסו כתיבה נשית  מאופיינת בפיוטיות, ובאינטימיות. הכתיבה זורמת ושוברת את האחדות הליניארית של הזמן והדמויות.

    ומכאן שם הטור שאכתוב בו, 'כותבת בדיו לבנה'. השם מהדהד אל ספרי, 'כותבת במקל של כורכום' שלקוח מתוך קינה בשפת הדַרִי (השפה האפגאנית), בה הבת או הנכדה מקוננות על מותה של האם: קָאלַם סָר מִיכּוּנַם אָז זַרְצ'וּבֶּה – 'כותבת במקל של כורכום'. (הבית הראשון של הקינה: כותבת במקל של כורכום / עד מתי אשא את הסבל / עד שאראה את האור [שלה] / הוי, סבל עד מתי אשא [אותך] / חצי ממני לא נשאר / הסבל עד מתי / געגועיי אלייך / נזלו בדמעות עיניי). הנשים שחיו בתקופתה של סבתי באפגאניסטן לא היו אורייניות אך הן כתבו (רשמו סמלים) בתבלינים. במקל של קינמון הם כתבו ברכות, באניץ של זעפרן הן כתבו נוסחאות ריפוי ובמקל של כורכום הן כתבו קינות. הפעם זו אני שכותבת בדיו לבנה את חכמתן של הנשים שהיו האימהות הקדומות שלי, את הריטואלים ומסעות החניכה שהן עברו, את שירת חייהן.

    הסיפור על ח'אנום פאי לנג ( 'כותבת במקל של כורכום', עמ' 47) מעורר את הזיכרון שבי על אותן אימהות קדומות שידעו למהול דיו בחלב כפורמולה של ריפוי.

    חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קנדהאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. לפני ששמעתי את שמה ידעתי על קיומה, כי בכל פעם שהייתה שרה למים, הם היו נרעדים ומשמיעים צליל שהיה מעיר אותי משנתי. פעם אחת ויחידה פגשתי אותה. זה היה כשאימא שלי לקחה אותי אליה, בגלל שנכנסו בי רוחות וחוללו בי סערה.

    "נדבקו בה רוחות פרצים," אמרה אימא שלי לחָ'אנוּם פָּאִי לַנְג. וזו צלעה אל כד המים שלה, ויכולתי לראות אותה מאחור ואת שתי הצמות שלה השזורות משערות בצבע ירוק ונחושת.

    "זה מהזקנה," אמרה אימא שלי והזהירה אותי שלא אביט בעיניה של חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג, כי תמיד יוצאים משם נחשים ומשאירים את הנשל שלהם בעיניים של אלה שמביטים בה. נזהרתי טוב טוב שלא להביט בנחשים של חָאנוּם פָּאִי לַנְג, כי לא רציתי שישאירו לי את הקליפות שלהם ויסתירו לי את העולם. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג שרפה אֶסְפַּאנְג' [זרעי קטורת] וקראה שלוש פעמים "פָּאריז פָּא רישְתֶה  [רגלי השדים, סורו מכאן]" ונתנה לי לשתות דיו בחלב שהיא הכינה. "חת שתיים," היא אמרה, ואני שתיתי הכול בלגימה אחת. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג אמרה לאימא שלי: "זהו. הפרצים יצאו והרוחות נשארו." ואימא שלי לא הבינה כלום ושאלה מה ועוד מה. אני הבנתי הכול. חָ'אנוּם פָּאִי לַנְג נתנה לי חומר כדי שאכתוב את הרוחות שבי. שבעים מחברות כתבתי בדיו שבתוך גופי. כל שנה מחברת אחת, ובכל דף יש נשל מיובש מהמבטים של פָּאִי לַנְג. אני מתחילה לקרוא את המחברת הראשונה שלי:

    מעבר לגג החמר שלנו בעיר קָנְדַהָאר היה בוסתן של עצי דובדבן. מעבר לבוסתן היה הר לבן ומעבר לו בקתה שבפתחה כד מים ועליו רוכנת ילדה ושמה דוֹחְתָּר פָּאִי לַנְג. והיא מאמנת נחשים שיהיו עוזרי הרפואה שלה, והיא קוראת לי בשמי. ואני באה, אבל נעצרת בבוסתן של עצי הדובדבן וקוטפת פֵרות אדומים ומתוקים. צופה ברעדה בהר הלבן, ובן רגע הוא הופך לעמק שמוליך אותי הביתה.

    [לטור השני: טקס הנזיד האדום]

    —————————————————————————————————————————————————–

    צילה זן-בר צור – חוקרת את הפולקלור של הנשים במרכז אסיה. מלמדת באקדמיה אנתרופולוגיה, אמנות ומגדר ומנחה טקסי מעבר.
    לאתר של צילה >


    להגיב
  • רקמה אנושית אחת חיה

    [נגה סיני-מולר]

    מורין מגיעה בכל פעם בתסרוקת אחרת ולוקח לנו רגע לזהות אותה. החיוכים שלה תמיד רחבים והציטוטים הישועיים שהיא מחליפה בתור תמונת הזהות שלה בוואטס אפ אחת לשבוע דוגלים באהבת אדם ובהתעלות עצמית. שיער האפרו העצום שלה מתביית לעיתים להרבה צמות קטנות נצמדות לקרקפת ולעיתים מתעגל לפאן בסגנון אופרה וינפרי. בכל יום ראשון היא שרה גוספל עם החברות בכנסייה ורוקדת באקסטזה עבור הרחום מכולם. היא אוהבת לנקות ולסדר את הבלגן שלנו לפי הדרך בה היא רואה את העולם ולעיתים המגבות נערמות בארון האמבטיה כמגדל לפי הגודל ולפעמים לפי צבעים ולפעמים נשארות כפי שהן. אך מאז שהגיעה לעזור אחת לשבוע בניקיון המרכז שהקמנו, נוכחות אימהית ערה אופפת את החדרים שאני כה מיטיבה לבלגן. חלומה הגדול הוא ללמוד תואר של ארבע שנים בטיפול בקשישים. מקצוע עם ביקוש אדיר בארץ בה אחוז הקשישים גבוה כל כך ונתיב הגאולה של שוהים רבים שמגיעים מגאנה או מניגריה בחיפוש אחר חיים חדשים באירופה.

    אנחנו שותות קפה חלש בסלון וצוחקות. ״ בינכה העבודה לא נגמרת״ אני אומרת ומסתכלת על ערימת המיילים שמחכה לי, ״אז לפחות נשתה קפה״. היא חולקת איתי את המתח הכרוך והאינסופי בהמתנה למשרד הזרים ולחוקים המוזרים שלהם. ואני משתדלת יחד עם יאן אהובי, להוות בסיס כלכלי ורגשי. לדחוף פינוקים ולדאוג לעוד לקוחות כך שגם אם הענינים הבירוקרטים מתעכבים , אוכל תמיד יהיה בשפע ועבודה גם ושהכסף יספיק לחיים פשוטים כמו שמורין אוהבת בפרברי העיר הגדולה ברלין.

    ובאמצע הקפה העיניים שלנו נפגשות ושקט משתרר לרגע. והגבות שלה עולות והיא אומרת: ״אני לא יכולה לחזור לאפריקה. אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי".
    ״זה בטוח יותר נעים מהרעש כאן, ומכל המיסים והחוקים והגרמנים הזעופים ויש שמש…״, אני מנסה להקליל.
    ״מאיפה שאני מגיעה אפשר לעבוד רק עם הידיים, אין לך איך לעבוד עם הראש, אין לך איך באמת ללמוד״.
    שתיקה. אנחה. חיוך.

    אני מעלה לנגד עיני לרגע את עבודת החלומות שלה – שילוב בין מטפלת סיעודית לאחות שכוללת לימוד גרמנית שוטפת והבנה בסיסית ברפואה והקניית טונות של סבלנות לזקנים התשושים האלה שבימים שהיו ילדים אנשים בעלי צבע עור כהה כמו שלה לא הורשו להתקיים. ובמקרים רבים הם כעת המלאכים הגואלים מהכאב והבדידות וחוסר האונים. כל כך קשה לגאווה הגרמנית העיקשת לפגוש חוסר אונים ומגבלה. אני מהרהרת במורכבות הזו של עבר והווה, ערכים ישנים ומחרידים מול מציאות פשוטה ואנושית המבקשת גמישות וסליחה וקירבה.

    ״מה שאת רוצה ללמוד זה לא עבודה ממש עם הראש״ אני אומרת בדאגה כנה. ״זה הרבה עבודה פיזית ואת יודעת שהם לא אנשים נעימים הרבה פעמים״.

    מורין בוהה בי לרגע ומניחה את כוס הקפה שלה בנחת על השולחן.

    ״זה עבודה עם הלב״ היא אומרת, ״ומבחינתי שם הראש שלי נמצא״.

    וכמה שעות מאוחר יותר, בחדר הטיפולים, קלאוס מתאמץ להסביר את עצמו בשפה של הצ׳אקרות. אני יודעת שהוא לא מספר לאף אחד מסביבתו שהוא כבר שנה בטיפול ושהוא לומד התפתחות אישית ורוחנית. אשתו לשעבר תתפלא ותזעם, בנותיו יתביישו באביהן המבוגר שאחרי פרישתו לגמלאות גומע כתבים יוגיים ורעיונות של שחרור. והיחסים המוצקים בין הגמלאים האחרים ובני משפחה רחוקים גורמים לו תמיד מתח אדיר לפני כל פגישה.
    ובכלל, טראומות הילדות שלו שכוללת הצלפות שוט על כל מילה מיותרת, הן סיפורו של דור שלם שמנסה להתמודד בחוסר הצלחה עם המורשת והקראמה של השתייכות לעם של רוצחים.
    הוא איש נדיב ועדין שרוחו מתאחה לאיטה. בן לדור שהסתיר מילדיו את האמת וכיסה על האלימות באלימות נוספת.
    סיפורי הילדות שלו סמיכים ומעורפלים ומחרידים ואנחנו מפלסים את דרכנו לפגוש את השדים הקבורים שכל אחד שנולד כאן מרגיש אך רק מעטים מוכנים לפגוש ישירות פנים אל פנים.
    קלאוס מספר לי חלום ובחלומו הוא מגלה שהכל מורעל. רוכבי האופניים מורעלים וגם הגבינה. הילדים והשמש. והוא רץ ומחפש מהו הרעל ומי הוא זה שהרעיל הכל.
    ואחרי תהליך מדיטטיבי ארוך הוא נושא את עיניו הכחולות המבוישות ואומר: ״הרעל דבק במשפחה ובבית, בכפר ובארץ. נולדתי לתוכו. כל החיים אני פוחד להגיד את מה שאני חושב ומרגיש כי אני פוחד שגם אני מורעל. שגם אני הרעל. אבל אני רואה שאני לא חייב להיות. אני רואה שאני לא״. והבכי שלו נוטף ומשחרר.

    השנים של החיים כאן עבורי הן ללא ספק שנים של לב מתרחב שמשיל מעליו את השיפוט. שנים של פיתוח יכולת לפגוש את האנושי בהתעלותו וברגעי השפל שלו ולהכיל מליון צבעים וצורות וזוויות ראייה, זכרונות ושפות ודרכי מחשבה.

    באתי לכאן לעשות שלום בנפשי ואני מגלה שהשלום שנדרש הוא בין כולנו, בתוכנו וביננו. ובשביל זה צריך להקשיב. לשמוע ממעמקי הלב.
    להגיע לרמה אחרת של אנושיות בה ניתן יחד להתמיר ולרפא ולפסוע אל דרך חדשה. גם כשצללי עבר והווה מרחפים כל העת ומאיימים לצלק את הלב לעד.
    כמו שקרסטין אומרת כשהיא שרה בעברית ובגרמנית את מה שלימדו אותה במרכז לשלום בנווה שלום- הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.


    * נגה סיני- מולר, חיה בברלין ומנהלת מרכז להתפתחות אישית המשלב מרפאה אלטרנטיבית ומרכז לימודי. תלמידה ותיקה של שי טובלי – הוגה וסופר, מפתח ואיש רוח ורוחניות. מאמינה בחירות האדם ובגדולה הטמונה בבני אנוש כשהם מהווים גשר חי בין הנעלה לארצי בכל רגע ורגע.
    יוזמת ומארגנת בית הספר לפסיכולוגיה של הצ׳אקרות.


    להגיב
Close